ארכיון יומי: 1 באוגוסט 2016


חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

לרגל חג ההכתרה השנתי, סמוך להשגת "הסכם הפשרה" ליציאה הקולקטיבית של היהודים ממרוקו, הגיע פרנקו עוד פעם לרבט, ב21- בנובמבר 1961, כאורח רשמי של חסן השני. הוא נפגש עם המלך ועם שרי האוצר והחינוך ובאותה הזדמנות, העניק לו מנהל הפרוטוקול המלכותי דריס בנונה את "אות הוויסאם העלאוי" בטכס מיוחד בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי עבדלטיף פיללי, שר האוצר אחמד דואירי, שר החינוך החדש דר' יוסוף בלעבס, שר העבודה עבדלקדר בן־ג'לון והקולונל מולאי חפיד עלאוי. פרנקו עוד נשלח למרוקו בראשית יולי 1962, להבטיח את תמיכת הממשלה בבתי־הספר כבעבר ובכדי שיכללו את מורי בתי־הספר במנגנון השכר הממשלתי. בפגישותיו עם המלך ועם שר החינוך דר' יוסוף בלעבס הובטחה לו את תמיכת הממשלה. הוא לא הסתפק בהבטחות אלה ופנה לידידו עורך הדין דריס מחמדי, לשעבר שר הפנים ושר החוץ, וביקש ממנו לייצגו לפני שר האוצר אחמד דואירי בעניין התמיכה הממשלתית בכי"ח. ב17- ביולי 1962, התקשר מחמדי לפרנקו והודיע לו שהעניין סודר. אשר למעמד המורים, שמונה חודשים קודם לכן הוכן דהיר בעניין שהועבר למשרד הממונה על פרוטוקול הארמון, הקולונל מולאי חפיד עלאוי, אולם בגלל עיכובים מנהליים לא הוגש עדיין לחתימת המלך. בד בבד התפתחה ידידות בין פרנקו למולאי חפיד שהבטיח להסדיר את הנושא בהקדם.

השתדלנות שהשקיעו ראשי כי"ח, נציגי הוועד היהודי האמריקאי ונציגי ישראל למניעת ההלאמה, נחלה כישלון. אך לאחר מעשה התברר, שבתחום הרגיש הקשור לתוכני הלימודים, דבר לא השתנה ובחלק שהולאם המשיכו ללמוד כרגיל כמו בבתי־הספר שלא הולאמו. השינויים היחידים שהורגשו היו מנהליים בלבד ונגעו לנושאים תקציביים ולמעמדם הפורמלי של המורים. הממשלה מימנה כארבעים אחוז מתקציב התפעול של הרשת שלא הולאמה ובשנת 1956 ויתרה סופית על כוונות הלאמה נוספות. יחד עם זאת, השפעתו הממשית של איום ההלאמה היה עקיף. לפני שהתקבלה ההחלטה לשנות את מעמד בתי־הספר דאגו ראשי החברה להכניס ביזמתם למערכת הלימודים שיעורים בערבית ספרותית כשיעורי חובה. קודם לכן, נלמדה הערבית במרוקו כשפה זרה שנייה. ראשי החברה הבינו את האבסורד שבדבר ותיקנו במקצת את העיוות מבלי לערער את יסודות החינוך הבסיסיים שנשארו צרפתיים לכל דבר. השתדלנות האינטנסיבית שהתנהלה בעניין חשפה חילוקי דעות ארוכי טווח בין שני מחנות. מצד אחד ראשי הקהילה המקומית וחלק מנציגי היהדות העולמית שדאגו בראש ובראשונה להמשך הקיום היהודי במדינה ומן העבר השני, נציגי ישראל מטעם הסוה"י והמוסד, שלא ראו תועלת בהשקעות בקהילה ובמוסדותיה החינוכיים, והעדיפו להפנות את עיקר המאמץ לפינוי מוקדם ככל האפשר של היהודים מן המדינה. למרות ההיגיון בטענת השלטונות, צדק בן־בַּרכָּה בציינו שהממסד הפוליטי והחינוכי לא היה ערוך דיו לבצע רפורמות שיבטיחו את הלאמת כל בתי־הספר במדינה ולקיים בהם ערביזציה מידית. מכאן הסתפקותם בהלאמה חלקית בלבד ובאי התערבותם בתכניות הלימודים ובתכנים החינוכיים.

סגירת בית־הספר הראשון של כי"ח בתטואן בשנת 1972, אחרי 110 שנות קיום, סימל יותר מכל סיומה של תקופה בחיי קהילה בשלבי פינוי אחרונים. החל נובמבר 1961, גלי ההגירה דילדלו משנה לשנה את כמות התלמידים ובתי ספר נסגרו בזה אחר זה. בשנת 1962 נותרו 62 בתי ספר עם 18228 תלמידים לעומת 79 בתי ספר ו28800- תלמידים בשנת 1959. בשנת 1973 נותרו 17 בתי ספר עם 3166 תלמידים ובשנת 1984 נותרו רק עשרה בתי ספר עם 1553 תלמידים.

יהודי אירופה למען יהודי מרוקו – מלחמת ספרד־מרוקו – אליעזר בשן

יהודי אירופה למען יהודי מרוקוספרד 001

על רקע מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען אחיו במרוקו, ופעולה זו נמשכה דורות לאחר מכן. משה מונטיפיורי(1784־1885), שכיהן בתור נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה (Board of Deputies) מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ט'היר שריפי(צו מלכותי) להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה שיסד קרן בשם Morocco Relief Fund לעזרת היהודים הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים. ב־1855־1856 השתוללה בפאס מגפת חולירע, שהפילה חללים רבים, ויהודים נזקקו לסיוע.

מוחמד הרביעי, 1859 ״1873

 מלחמת ספרד־מרוקו

הסולטאן הזה קבע את בירתו במראכש, פיתח את העיר ובנה בה מסגדים ובנייני ציבור. זמן קצר לאחר עלייתו על כיסאו פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנגייר ברחו מחשש לגורלם בעת המלחמה וכ־5,000 מהם מצאו מקלט זמני בגיברלטר ובאלחזיראס (Algeciras)  שבספרד. הקרן Morocco Relief סייעה גם ליהודים אלה, ובשנים הבאות סייעה גם להחזקת בתי ספר במרוקו.

צבא ספרד כבש את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. בעקבות הפיכת מסגד לכנסייה גברה העוינות נגד הנוצרים. בתיווכה של בריטניה, שחששה מפני התחזקותה של ספרד, נחתם הסכם ב־24 באוקטובר 1861 ותיטואן הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון לי״ש). חלק מסכום זה הלוותה בריטניה לסולטאן, תמורת מישכון של תקבולי המכס. הסכם על כן נחתם ב־20 בדצמבר 1861. הדבר ביסס את מעמדה של בריטניה במרוקו, וחיזק את תלותו של הסולטאן בה. עם זאת, ספרד זכתה בשטחים נוספים בחוף הצפוני של מרוקו.

כישלונו של הסולטאן מול ספרד הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, שחציה הופנו גם נגד היהודים.

ב־1860 נשלח מ״ח פיצייוטו (Picciotto)  לגיברלטר ולמרוקו על ידי המועצה הממונה על קרן הסיוע למרוקו, כדי לבדוק את מצבם של היהודים פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכי פעולה לשיפור מצבם של יהודי מרוקו בכלל. פיצייוטו כתב דו"ח מפורט שתיאר את מצבם העגום של רוב יהודי מרוקו, ואת היחס המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית. כן כתב על הבורות והעוני, ועל התעלמותם של העשירים המקומיים ממצבם של אחיהם העניים וילדיהם, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך מתאים. מסקנתו היתה שיש להקים מערכת חינוך מודרנית כדי לתת פתרון לבעייתם.

פניני המידות – הרב אברהם אסולין-קהילת בוגמז מהרי האטלס

אהבת ישראל.

א. עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרב משה אסולין ששימש רב הכפר. עם הגיעם ארצה, אוכלסו במחנה עולים הנקרא הרטוב – הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב לימים נקרא כרם בן זמרא ובו כיהן כרב היישוב, ומשם עבר הרב לעיר קרית גת. באחד מן הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנם רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה, ובראש דבריו אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקא״.״. רב העיר חשב שהוא מפרגן

????

לרבי משה, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר,: "אתם הגעתם ארצה מאירופה, אצלכם קיימים מושגים כמו"חרדי״ ״חילוני״(ובדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילים באות ח׳ מלשון חטאים) אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דוד אחר דור, עוד מימי בית שני ואף קודם לכן. וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם – כנסת מלשון התכנסות… לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שוודאי שלכל אחד יש דעה אישית… אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת, ואנשים המשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בבית הכנסת, דבר שגורם לחילול ה׳ ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקא, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיה מפלגות…

ב. הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל רב העיר חיפה ומחבר כארבעים ספרים, הרב, מנהגו בקודש שלא לכתוב בימי חול המועד אף דברי תורה מלבד פעם אחת לגודל אהבת ישראל וז״ל הרב בשו״ת מים חיים (ח״א סימן שיא), "בערב חג הסוכות בין הערביים, הגיעני מכתבן הבהיר, ונשאר על מסגר עד יום ראשון לחולו של מועד אחר תפלת השחר, שאז פתחתי למוסריו, ובקראי עמדתי מרעיד, וערבה לי כל שמחה, ביודעי את כל תוקף הפחד והצער והיגון הנורא, אשר אפפו את כבודך, והסובבים הודך, על כי לא היית טהור מקרה לילה בליל יום הכפורים שעבר, והמאמר ידאג כל השנה אינו זז מנגד עיניך, ולא נתנך לנוח לילה ויומם, כי לא תאמין בחייך חלילה, ובדמע חם הנובע מלבך הטהור, אתה שואל ומבקש מצעיר כמוני, להשקיט המיית לבבך הסוער כהמון ים בשווא גליו, ולהחיות את נפשך בדברים המיישבים וסמוכים וסועדים את הלב, להודיעך שורש הענין באורך וברוחב, והנה ידידי אף כי מעולם לא משכתי בשבט סופר בחולו של מועד, עכ״ז ביודעי נאמנה ממכתבך, כי פיקוח נפשות שנו כאן. ועיניך מייחלות ומחכות ומצפות ומקוות לתשובתי, לכן שניתי את טעמו זאת הפעם.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה

ר׳ שמעון בן לביא היה בפאס, ובשנת ש״ט לערך עבר לטריפולי בדרכו לארץ ישראל, אלא שלפי המסופר החליט להשתקע בטריפולי מאחר שמצא לפניו שדה פעולה נרחב. במשך זמן ניכר מבין השנים רנ״ב־ ש׳׳ט הוא פעל בפאס, ובאותה תקופה עסק בחיבור ספרו כתם פז. על ספר זה כותב ג׳ שלום: ״הספר החשוב במארוקו אז הוא ׳כתם פז׳ למקובל שמעון לביא מפאס – הפירוש היחיד לזהר שלא הושפע מקבלת צפת״; ר׳ אברהם סבע, בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, מספר על דרשותיו, שנתקיימו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. שרד בידינו פירוש שלו לעשר הספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״; ר׳ יהודה חייט מספר בהקדמה של פירושו לספר מערכת האלהות על תלאותיו במארוקו: ״ומשם נסענו לילך אל הבירבריא׳ של מלכות פיס בארץ ישמעאל … וגם שם לא שלותי ולא שקטתי … והשליכוני בבור תחתיות … שעמדתי שם קרוב למי יום … והעיר הש״י רוח היהודי׳ אשר בשושן ובאו שם לפדותני ונתתי להם בשכר הפדיון קרו׳ למאתי׳ ספרי׳ שהיו לי״. אמנם קשה לשער שר׳ יהודה חייט הספיק להאציל מרוחו על יושבי המקום אך הספרים הללו בוודאי כללו קבוצה נכבדה של ספרי קבלה שהוריש להם כמורשת רוחנית.

מצד אחד, מקובלים חשובים ממרכזי דרעא ופאס עולים לארץ ישראל, במרוצת המאה הט״ז, ומצד אחר, יהדות מארוקו מתחזקת על ידי מגורשי ספרד וזוכה לתנופה מחודשת עם פריחת הקבלה בצפת ועם ביקורי שד״רים מארץ ישראל המביאים עמהם חומר קבלי. כך, למשל, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה, חלקם לפני שנת של״ז וחלקם בשנת של״ז. גם ספר היכל הקדש מאת ר׳ משה אלבז, שנכתב במרוצת השנים של״ה-שנ״ט, מכיל חומר מצפת. כוונתי לסדר תפילת ליל שבת, המכיל את קבלת שבת לפי הנהגות הרמ״ק (במיוחס אליו) והאר״י כאחד.

אולם יש להעמיד דברים על דיוקם. מבחינה קבלית, השפעתם של מגורשי ספרד לא היתה ניכרת במיוחד, בעיקר אם נשווה למאבק שהתחולל בין המגורשים והתושבים בתחומי ההלכה והמנהג. ואף הקבלה הצפתית לא הפליגה בתחילה בהשפעתה. ועם זאת יש לראות חשיבות בקשרים שנרקמו מהכא להתם ומהתם להכא, קשרים שהלכו ונתהדקו בזמנים מאוחרים יותר. אין לשכוח, שרדיפות וגזירות כלכליות למיניהן, שהיו נחלת אבותינו בקהילות הגדולות שבמארוקו הביאו, בצד התקוות המשיחיות, לעליית אישים רבים לארץ, ובתוכם גם מקובלים. אין ספק שאלה הגיעו לרמה גבוהה בתחום הקבלה, והרי חלק מתלמידי האר״י נמנים עם יוצאי המגרב. היו אפוא חכמים – בהם ר׳ אברהם הלוי ברוכים, ר׳ יוסף אבן טבול, ר׳ מסעוד סגי־נהור, ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם ב״ר מרדכי אזולאי, ר׳ חיים בן עטר, ר׳ מסעוד אלחדאד ור׳ יהושע ציון – שעלו ממארוקו לארץ ישראל, ומהם אף נמנו עם גדולי המקובלים בצפת ובישיבת ״בית אל״ בירושלים; ויחד עם זאת היו שד״רים שהוליכו כתבי־ יד קבליים מארץ ישראל למארוקו.

למעשה קרה במארוקו תהליך מוזר במקצת. ברור שבימי־הביניים היתה בה פעילות קבלית. אנו מכירים את המקובל המקומי, ר׳ יהודה בן נסים ן׳ מלכה, ומקובלים שהיגרו אליה מספרד. ספריהם של ג׳יקטילה, ר׳ יצחק דמן עכו, ר׳ יוסף אשכנזי, ר׳ דוד בן יהודה החסיד ואחרים היו ידועים היטב. ספר הזוהר היה מצוי במגרב, וכנראה בהיקפו המלא. מצב זה נמשך עד סוף המאה הט״ז. במאה הי״ז מתמעט והולך העיסוק בקבלת ספרד, ואילו הזוהר הולך ותופס מקום חשוב ביותר בבית־מדרשם של המקובלים. סבורני שהגורם לכך הוא שבירת הרצף שנמשך מאז המאה הי״ג. לאמור, בשלב המוקדם התמקדה הקבלה בדרום ובפאס, ואילו במאה הט״ז, עם עליית חלק נכבד ממקובלי הדרום לארץ ישראל מצד אחד, ונדירות של חכמים אחרים מן הדרום בתוך תחומי מארוקו בשל גורמים חיצוניים מצד אחר, נוצר חלל מסוים. ממילא נבלמה ההתפתחות הטבעית. אפשר שבמרכזים החדשים שקמו במאה הי״ז ואילך כבר לא נותרו העתקות של כתבי־יד מקבלת ספרד, אולם שפר חלקו של הזוהר שזכה בינתיים גם להידפס ונתקבל בברכה רבה. מעתה ואילך הוא ספר יסוד שמשננים אותו, כותבים לו פירושים, מעתיקים אותו והוא כובש מקום מרכזי ברחבי המגרב. גם מתהלכות אגדות סביבו. ושוב, באמצע המאה הי״ז מגיעים גם כתבי האר״י, כדלקמן, המחוללים מפנה נוסף.

La persecution anti-juive-Joseph Toledano..L'accueil des réfugiés d'Europe

La persecution anti-juiveL'accueil des réfugiés d'Europe

Le malheur des juifs d'Europe Centrale ne tarde pas à frapper aux portes du Maroc. Début juillet, Nelly Cazès Benattar, la première femme avocate du Maroc, descendant d'une grande famille de notables de Tanger naturalisée française, reçut un message de détresse d'un des correspondants philatélistes viennois de son défunt époux, lui apprenant qu'il avait fui l'Europe et que son bateau se trouvait bloqué au port de Casablanca, les autorités ne permettant pas aux passagers de descendre à terre, qu'ils étaient consignés à bord comme des pestiférés et qu'ils mouraient de faim et de soif. Elle se précipite au Contrôleur Civil qui lui confirme les faits lui avouant qu'il ne savait que faire, n'ayant reçu aucune instruction et que rien n'avait été prévu pour accueillir un tel afflux de réfugiés, dont un grand nombre de nationalité belge, néerlandaise, allemande, autrichienne et française. Le Contrôleur débordé, accepte sa proposition de fondation d'un comité d'Assistance dont elle fixe le siège au local de l'association des Anciens Elèves des Ecoles de l'Alliance dont elle était présidente. En garantie, elle accepte d'engager sa responsabilité personnelle vis-à-vis de l'administration pour tous les problèmes qui pourraient surgir suite au débarquement des réfugies. En contrepartie, le Contrôleur civil promit, de son côté, l'aide financière provisoire de la Municipalité de Casablanca.

Une quarantaine de personnalités, dont S.D. Lévy, Jules Nataf, Zédé Schulman, Yahya Zagury et Célia Bengio, devaient se joindre au Comité d'assistance aux réfugiés étrangers. Des médecins dont Léon Benzaquen, futur ministre des Postes du Maroc indépendant, assurèrent bénévolement le suivi médical et l'hospitalisation pour les plus atteints.

Les réfugiés sont transférés au camp de transit d'Ain Chock, centre habituel d'épouillage des clochards. Elle obtint de les loger dans les locaux mis à sa disposition par la communauté de Casablanca et les autres institutions juives ainsi que chez des particuliers qui ouvrent leurs maisons, en particulier pour accueillir les enfants jusqu'à leur départ vers l'Espagne, Lisbonne, Londres ou Tanger pour ceux qui avaient des visas pour les Amériques. Dans ses mémoires "Chronique juive marocaine", Jacques Harboun de Marrakech rapporte:

Les rumeurs de guerre se faisaient plus insistantes. On ne parlait plus que de cela, d'autant plus que des réfugiés, très rares, échappés d'Allemagne, d'Autriche ou d'ailleurs, arrivaient jusqu'à nous. Ils étaient hébergés dans des familles en attendant qu'ils puissent trouver du travail. Nous reçûmes chez nous un de ces malheureux. Il parlait français avec un fort accent et jouait aux échecs. Il s'amusait à jouer avec moi. Il me battait bien sûr aisément chaque fois… Il contait à mes parents et à leurs amis l'effroyable condition des juifs sous la férule allemande.

Il le fit même en public, un samedi à la synagogue. De vieilles gens pleuraient.

קידושין שלא בשעת החופה-קידושין בכפייה-משה עמאר

קידושין שלא בשעת החופהמשה עמאר 1111

אולם מתוך ספרות השו״ת נראה, כי עד למאה העשרים עדיין היו מקרים רבים של קידושין בעת האירוסין. בעיקר היה מדובר בילדות קטנטנות שהוריהן רצו להבטיח את זיווגן לכשיגדלו, או בהורים שרצו להבטיח בת פלונית לבנם, וכדי שלא יקדימו אחר היו מקדשים אותה בעודה קטנה.

כמו־כן למרות התקנה המחייבת עריכת חופה וקידושין בנוכחות רב ועשרה מישראל, נדונו בספרות ההלכה מקרים לא מעטים של קידושין בנוכחות שני עדים בלבד, ובהם קידושי שחוק, קידושי פזיזות, קידושי אונס, ולפעמים קידושין בסיוע נוכרים. חכמים נדרשו להתמודד עם שאלות קשות שעוררו מקרים אלה ואחרים, ולהלן כמה דוגמאות.

במחצית השנייה של המאה הי״ט דן ר׳ יעקב אביחצירא במקרה של קטנה שאביה שידך אותה, אחר־כך הלך החתן וקידש אותה בפני שני עדים בלא ידיעת האב. כששמע האב, הסכים על הקידושין וקבעו זמן לנישואין ועשו תנאים ביניהם בשטר ובקניין. לאחר כמה חודשים נעלם החתן והותיר את הכלה עגונה. האב ביקש לבטל את תוקף הקידושין מאחר שבשעת נתינתם לא ידע עליהם, ולא נתן את הסכמתו להם.

דוגמה נוספת עניינה קידושי שחוק, שבהם סיבך האב את ארבע בנותיו בספק קידושין. השאלה הופנתה למכנאס לר׳ חביב טולידאנו במחצית הראשונה של המאה הי״ח:

ראובן היו לו ארבע בנות, ויום אחד נכנס שר העיר לביתו של ראובן וישב שם. אחר כך נכנס שמעון לבית ראובן ומצא שם את השר, התחילו לדבר מענין לענין ומדבר לדבר, עד שעמד שמעון ואמר לשר שישיא לו את בתו של ראובן. ענה השר ואמר לשמעון תן לו לראובן מוזונת [ = שם מטבע] אזגארית. מיד לקח שמעון מעה [ = מטבע] אחת ונתנה לראובן ואמר לו הא זגארית בנתיך. והיו מצויים שם בבית ראובן שני עדים, ואחד מהם שומע ואינו רואה. והעיד עד אחד שלאחר שנתפרדה החבילה והלך כל אחד לדרכו הודו שניהם ראובן ושמעון שלא היתה כוונתם אלא לצחק [ = לשעשע] את השר ולשמחו.

ממקרה זה אנו לומדים כי קראו לכסף הקידושין ״מוזונא דזגארית״ [ = מטבע של צהלולים] וכי לפעמים היו הנישואין נעשים בהתערבותם או בלחצם של גויים. מאמירתו של השר לשמעון: ״תן לו לראובן מוזונת אזגארית״ נראה שהגויים באזור ידעו על מנהגי הקידושין אצל היהודים, אם כי ייתכן שגם הם השתמשו במונח זה — באשר למוהר. ומאחר ששמעון אמר ״הא אזגארית בנתך [ = הנה קידושי בתך], ולא פירש איזו מהן, הרי כל בנותיו של ראובן שלא מלאו להם שתים עשרה וחצי, נכנסו לספק קידושין, מעין המקרה שהובא לפני רס״ג הנזכר לעיל. להתרת הסבך טענו הצדדים שהם רק חמדו לצון, ולא היתה להם שום כוונה לקידושין.

להלן שתי דוגמאות של קידושין בכפייה. הצד השווה שבהם: שנעשו בנשים חסרות מגן:

העידו לפנינו בתורת עדות גמורה, ואמרו שבא אליהם מרדכי בן יעיש הנקרא אתורג׳מן הנקרא בן חיחי, ואמר להם תלכו עמי לבית אחד וכן עשו שהלכו עמו. ונכנסו עמו לביתו של מסעוד בן יעקב בן יחייא בבירה [־בעיירה] הנקראת בוחאמוד, וכשנכנסו שם מצאו שם כמה נשים יושבות ובתוכם היתה יושבת אשה אחת ושמה שמחה בת משה הנקרא חיון, ותכף ולאלתר בהכנס לשם נטל מרדכי הנזכר מעה אחת משלו והלך אצל שמחה הנזכרת, והושיט ידו להוציא ידה מתחת החאייך [ = השמיכה/הסדין] שהיתה מתעטפת בו, ולא רצתה להוציא ידה כלל, והיה דוחק ידו והכניסו בעל כרחה במקום ידיה לתחת החאייך ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, ותכף ומיד עמדה וזרקה הקדושין והיתה מקללת אותו היא והנשים שהיו שם עמה…

במקרה זה, האשה חסרת המגן היתה אלמנה, והמקדש תחב לכף ידה בכוח ובאלימות כסף קידושין. היא סירבה לקידושיו ומיד זרקה את כסף הקידושין מידה. נתעוררה השאלה, אם יש תוקף לקידושין הללו. החכם שחקר ובדק את המעשה הסיק שהאשה אינה מקודשת. על סמך פסיקתו הלכה ונישאה לאיש אחר, והיא כעת בהיריון. מרדכי, המקדש האלים, קם וערער בתוקף רב על נישואיה לפני ר׳ יעקב בן מלכא בתיטואן ולפני חכמי פאס, ודרש לאסור אותה על בעלה בגלל שקידושיו שלו קדמו.

דוגמה אחרת לקידושין בכפייה היא מאזור אריף שבגבול מרוקו־ספרד ממחצית המאה הי״ט. המקרה מתואר בעדותם של שניים מהנוכחים:

והעידו בזה הלשון חנא חאצ׳רין מנאיין גיא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת, הרבת הייא ויימאהא לצ׳אר דלגוי וגיא הווא ובאבאה ועטאוו שוחד לדיך לגוי וכרזוהא הייא ויימאהא מן תמא באונס, וג׳אוו כותהא וקבדולהא ידהא בזז והומא ידרבו פיהא וזבדולהא ידהא ונזלולהא דרהם דלקדושין, ורמתהו פדיך רגע. וליסירא סגירא מן שבע שנין [ = אנו היינו נוכחים שעה שבא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת. ברחה היא ואמה לבית הגוי, ובא הוא ואביו ונתנו שוחד לאותו הגוי, והוציאו אותה ואת אמה משם באונס. ובאו אחיה ותפסו את ידה מתוך שהם מכים אותה ומשכו את כף ידה והניחו בה מטבע דרהם של הקידושין, וזרקה אותו באותו הרגע. והילדה קטנה, כבת שבע שנים].

המקרה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן. מהעדות עולה סיפור מזעזע של קידושי ילדה קטנה בניגוד לרצונה ולרצון אמה האלמנה מתוך תקיפתן באכזריות רבה. אחיה, לעומת זאת, רצו בקידושין אלו, כנראה משום תועלת שהפיקו מהם. גם במקרה זה היתה ידו של גוי בדבר, במידת־מה. מהמקרים הנזכרים ניכרת הבורות הרבה של הצדדים המעורבים בנוגע להלכות קידושין.

במקרים הנזכרים היו הקידושין במטבע כסף, ולא בטבעת כמקובל היום. קידושי כסף היו שכיחים במרוקו עד למאה העשרים.

הערת המחבר : המנהג לקדש במטבע מוכר לי מאזור מגוריי אוטאט אלחאג׳. וראה: מליץ טוב, סימן לא, לז ע״א ובסימן סב, עד ע״א. דומה כי המנהג במרוקו לקדש בטבעת התפשט יותר בעקבות השפעת המנהג בצרפת. עד לשנות החמישים עדיין היו כפרים במרוקו שקידשו במטבע או בכוס יין ובתוכה מטבע. בעניין קידושי אישה בטבעת קיים שוני במנהגים בין בני בבל לבני ארץ־ישראל: בני בבל קידשו בכוס יין, ובני ארץ־ישראל קידשו בטבעת. ראה: ספר החילוקים, מהדורת ר״מ מרגליות, ירושלים תרצ״ח, חילוק כה, עמי 139.

משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים

משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמיםהצו המלכותי...מונטיפיורי

מונטיפיורי התכתב עם משרד החוץ של בריטניה, ודאג לערב את הוזיר לענייני חוץ, כמו שהדברים מתבטאים בעשר תעודות רציפות החל מ־4 באוקטובר וכלה ב־28 באוקטובר 1863. הנושא גם עלה בהתכתבות בין שר החוץ לקונסול ריד, שמילא את מקומו של ג׳והן דרומונד האי. ריד ליווה אחר כן את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, כשבסופו של דבר יצא מונטיפיורי למרוקו במטרה לשחרר את האסירים. שלא כמו הנציגים הבריטים במרוקו, שהיו מעורבים מעורבות פעילה בפרשת סאפי, כמו שהדבר מתבטא בהתכתבויות הללו ובדבריו של דרומונד האי במכתבו מ־2 במאי 1864 לשר החוץ, לא הייתה ממשלת צרפת מעורה בנושא כלל (בעניין הזה ראו תעודה מם׳ 83).

בקשה לדחות את ביצוע פסקי הדין

ב־4 באוקטובר 1863 כתב מונטיפיורי לתת־שר החוץ של בריטניה, לאיארד(Layard), ואף העביר לו מכתב שקיבל מהקהילה היהודית בטנג׳יר, שנכתב בו ששני יהודים הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, ועוד שניים נתונים במאסר ונידונו למוות בלא משפט. להלן תוכן המכתב: מונטיפיורי כותב שהוא פונה אליו ולא אל שר החוץ הרוזן ראסל, כי הוא משער שראסל שוהה כעת בסקוטלנד. הוא מתנצל על הפנייה אליו, ומביע את צערו שאינו יכול לפגוש אותו, אבל, לדבריו, הוא אינו נוסע בחגים היהודיים. מונטיפיורי עוד כותב שהוא מניח שאם יקרא לאיארד את המכתב, יגיע למסקנה שהנושא אינו סובל דיחוי. לפי ניסיון העבר יש למונטיפיורי אמון מלא בסיוע ההומניטרי של ממשלת בריטניה וברגש האציל של לאיארד. מונטיפיורי פונה אליו בבקשה שינקוט צעדים בעניין לפי הבנתו, והוא מציע לו בייחוד לשלוח מיד מברקים לקונסולים של בריטניה בסאפי, בטנג׳יר ובמוגדור, ולהורות להם שינצלו את מעמדם, ולפחות שיתבעו לדחות את הביצוע של פסקי דין המוות ליהודים בסאפי, עד שתיערך חקירה מלאה של כל נסיבות העניין, מונטיפיורי מוסיף שהוא מצפה לפגוש את לאיארד ביום רביעי(תעודה מס׳ 26).

5 באוקטובר 1863 – הוראה לנציג בריטניה בטנג׳יר להתערב למען האסירים

אדמונד האמונד (Edmund Hammond) כתב את תגובת משרד החוץ של בריטניה בהיעדרו של לאיארד, הנמען הקודם. לדבריו, הוא שלח מברק לנציג הממשלה בטנג׳יר שיתערב למען היהודים שנשארו בחיים ושיביע את התנגדותו להוצאתם להורג בלא משפט צודק ובלא חקירה יסודית. האמונד עוד כותב שמכתבו של מונטיפיורי יישלח ללורד ראסל הערב, בבקשה שייתן לו תשומת לב. בצד המכתב כתוב שמברק נשלח למר ריד, קונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1859 וממלא מקומו של ג׳ון דרומונד האי(תעודה מס׳ 27).

FO 99/119

F.O. Oct[ober] 5, 1863

Copy

To Sir Moses Montefiore Oct[ober] 5 1863 Executor

position of Jews at Tangier. Teljegram] has been sent to Mr Reade before to interfere

My dear Sir,

Layard is out of town; but I have not hesitated in Lord Russel's absence, at once to telegraph to an authority at Tangier to interpose in behalf of the surviving Jews, and to represent strongly against their being executed without a fair trial and full investigation. I will send your letter and its inclosure to Lord Russel tonight, and call his immediate attention to it,

Very faithfully yours (signed) E. Hammond

 

להלן נוסח המברק ממשרד החוץ, שנשלח באותו היום לתומאס ריד:

נודע לי ששני יהודים חפים מפשע נאשמו ברצח ספרדי בסאפי, ונידונו למוות בלא משפט בסאפי ובטנג׳יר. עוד שני יהודים שוהים במאסר טרם הוצאתם להורג. אתה מתבקש לבקש מהממשל המאורי לשלוח מיד פקודות לסאפי או לכל מקום שיש בו אסירים, לדחות את הוצאתם להורג עד שיישפטו במשפט הוגן ולחקור ביסודיות את עניינם. המעשה, כמו שהוצג, הוא דוגמה מזעזעת של אכזריות ברברית. עליך ללחוץ בתקיפות על הממשל המאורי ולהזהירו שמעשים כה אכזריים כגון אלו שנעשו יסבו נזק לקשרים עם ממשלת בריטניה (תעודה מס׳ 28).

28

Oct[ober] 5. 1863

Copy of

Telegram to Mr Reade

It has been stated to me that two Jews falsely accused of the murder of a Spaniard at Saffi have been tantanously put to death without trial at Saffa and at Tangier, and that two others are in confinement preparatory to their being similarly dealt with. You will make an immediate representation to the authorities at Tangier and request them to send orders to Saffa or wherever the prisoners may be to defer their execution until the accused parties have been fairly tried, and a full investigation gone into. The story as represented affords a shocking instance of barbarous cruelty, and you will press upon the Moorish authorities in the strongest terms the evil effect which such transactions must produce on the British Government.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר