ארכיון יומי: 3 באוגוסט 2016


אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

אליעזר בשן

סנדלרים : שורה של מקורות זרים מזכירים סנדלרים יהודיים. אגרל כותב עליהם בטנג׳יר, ולירד במרכש. האריס מספר כי בתפילאלת מייצרים היהודים בעיקר נעליים לעניים ולברברים, וטיבן של אלה נחות לעומת אלה המיוצרות בפאס ומובאות לתאפילאלת, למרות שהעור המקומי משובח.

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

שמה של תעשיית הנעליים בפאס הלך לפניה, וזו העסיקה מוסלמים ויהודים כאחד. מצבם הכלכלי של תופרי־מנעלים לפי דברי אבנר צרפתי, היה שפיר. הנעליים שיוצרו בשוק, היו נמכרות או מיוצאות לערים ולארצות אחרות. היו סנדלרים שעסקו בתיקונים, ומהם שיצאו לכפרים לתקן נעליהם של הברברים. יציאתם של יהודים לכפרים למכור נעליים לכפריים, היתה גורם מעודד לתעשיית הנעליים במרכזים העירוניים, כמו פאס וצפרו. ירידה בביקוש לנעליים חלה עקב פקודה בשנת 1797 של הסולטאן מולאי איסמעיל (1823-1792) האוסרת על היהודים לצאת לכפרים למכור מרכולתם ובין השאר — נעליים. צמצום בייצור גרם לפיטורי נערים שעבדו אצל יצרני המנעלים. עובדה זו נדונה בכמה מקורות בספרותם של חכמי מרוקו בני הדור ההוא, בקשר לשאלת ההתחייבות של האומנים בהעסקת הנערים.

 כורכים: על כורכי ספרים מעור, מצויה עדות מצפרו.

 נגרים: לֶנץ כותב על נגרים יהודים במרוקו. בעל ׳יחס־פאס׳ מציין, כי במקצוע זה עוסקים הן יהודים והן מוסלמים. גם בין יהודי צפרו היו נגרים שתיקנו והתקינו רהיטים, ונגרי־בניין לחלונות ודלתות וכן חרטי־עץ.

בנאים: על בנאים יהודים במרוקו כותב צֶ׳ניאֶר. בפאס ידוע עליהם על־פי תשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור, ו׳יחס פאס׳. במאה הכי כותב ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו, על ׳שמעון המתקן חנותו על־ידי פועלים גויים וישראלים, והניחו קורות ועפר ואבנים על גבי תקרת החנות׳.

ייצור סבון: לא מצאנו עדות בכתביהם של התיירים האירופים על ייצור סבון, אולם ממקורות יהודיים מפאס ומצפרו מן המאות הי״ח-י״ט ידוע כי יהודים עסקו בייצור בורית, אותה הכינו מפסולת של שמן. חלק מתוצרת הבורית שיוצרה על־ידי יהודים בצפרו ניתן כמס לשלטונות, שהועבר דרך מכנאס.

שעווה: שעווה הוכנה מפסולת של דבש. גם על ייצור שעווה בידי יהודים מצויים פרטים בפנקס בית־הדין בפאס משנת תס״ד (1704), ובספרות הרבנית. מלאכה זו, כמו אחרות שהתבצעו בחצר, עלולה היתה להפריע לשכנים, ולפיכך היתה להם זכות למנוע מהאומן לעסוק במלאכה הגורמת לרעש, או לאי־נעימויות אחרות. ואכן מדי פעם התעוררה בעיה זו. הדים לתופעה מצויים בספרות התשובות: ר׳ שלמה אבוטבול מצפרו (נפטר בשנת 1810) פוסק כי השכנים רשאים למנוע את יצרן השעווה לעבוד בחצר, אם הדבר גורם הפרעה לשכנים. על תהליך זיכוך השעווה מוסר ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1774).62

רוקחים, בשמים: רוהלפס כותב, כי הכספית נקנית על־ידי המאורים בערי־החוף בחנויות של האירופים. בערים הרחוקות מהחוף נמכרת הכספית על־ ידי יהודים היודעים כיצד להכין אותה. ייתכן שכוונתו לרוקחים או לבשמים שהיו מוכרים תרופות ותבלינים שונים. במקורותינו מוזכרים בשמים (עטארין) המוכרים ולא מייצרים אותם. אולם יש לשער שהיו מהם בעלי מירשמים להכנת סמים, תרופות וכיוצא בזה."

ייצור מזון: לפי ידיעות ממקורות יהודיים מהמאה הי״ח, וממקורות זרים משנות השלושים של המאה הי״ט, עסקו יהודים בהרי האטלאס ובסביבות הערים פאס, מכנאס, צפרו ודבדו בחקלאות על ענפיה השונים. סטאטפילד והאריס כותבים שזה המקום היחיד בעולם בו מצויים חקלאים יהודים. אפלטון כותב בשנות השבעים של המאה הי״ט בשם קפטן וורן, איש המשלחת הבריטית לחקירת ארץ־ישראל, כי יהודי מרוקו, הם החקלאים היחידים מבין היהודים, ובהיותם צאצאי היהודים בספרד, הם נושאים אתם מסורת ארוכה של בקיאות בשיטות השקיה ועיבוד חקלאי.

בספרות התשובות פרטים שונים על בעלי שדות תבואה, כרמים בהם ענבים, תאנים, זיתים ודקלים, ובעלי גינות ירק. היו ששכרו שדות מגויים, או עיבדום בשותפות עם נוכרים, ואחרים שעיבדו השדות בעצמם. מצויים יהודים שגידלו פרות וצאן. לעצירת שמן מזיתים היו שקנו את הזיתים בעודם על העץ. כך מספר ר׳ יעקב אבן צור על יהודי שקנה ׳יער של זיתים׳ לשם עצירתם ומכירתם. על ייצור יין ויי״ש מתאנים וצימוקים בשם ׳מאחיה׳, כותבים מקורות נוצריים רבים, ומהם המשבחים את טעמם וטיבם של המשקאות המיוצרים על­  ידי יהודי מרוקו. הנוצרים גילו עניין מיוחד בכך, שהרי המוסלמים לא דרכו ולא מכרו יין, והנוצרים נזקקו למשקאות חריפים שיוצרו ושווקו על־ידי יהודים. גם במקורות יהודיים מצויים פרטים על כך, למשל, בתשובתו של ר׳ יוסף בן יצחק וליד מתיטואן, על יהודי שדרך יין מענבי־הכרם שלו. על יצרני היין הוטל מס מיוחד להיתר הייצור, ומפקחים מונו לשם כך מטעם השלטונות.

טוחנים: יהודים מוזכרים על־ידי צ׳ניאר. כנראה שהכוונה שהם טחנו קמח. יהודים בעליהם של בתי־ריחיים לטחינה מוזכרים במקורות יהודיים. אולם ספק אם הם עצמם עבדו כטוחנים.

הקבוצה האחרונה של אומנים שנזכיר היא עובדי שירותים כמו ספנים המוזכרים על־ידי קונרינג בתיאורו את טנג׳יר בסוף שנות השבעים של המאה הי״ט. יהודים בפאס ובצפרו היו גם חמרים מובילי משאות מעיר לעיר. בעלי מלאכות אלה(שלא חייבו התמחות רבה) היו עשויים להחליף עיסוקם. כך מספר, למשל, ר׳ יעקב אבן צור, בשנת תק״א (1741) על יהודי שהיה חמר והפך למנגן נודד. מקורות זרים כותבים על נגנים יהודים במקומות שונים, ביניהם במוגאדור, ובסאפי בצוות יחד עם מאורים. מבין היהודים היו גם סבלים או ׳כתפים׳ בלשון המקורות, בייחוד בערי־החוף. מיקין כותב כי בין יהודי טנג׳יר רק מעטים עובדים בשירותים, חוץ מסבלים ועובדי נקיון ברחובות. מקצועות אחרים בעלי אופי שירותי שביניהם היו יהודים הם ספרים, קצבים, טבחים, אופים ועובדים בשירותים שונים למקומיים ולזרים.

לסיכום, הצבענו על המיגוון המקצועי של האוכלוסיה היהודית במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כאשר היהודים נוטלים חלק כמעט בכל אומנות. יש אף אומנויות שליהודים היתה שליטה חזקה בהן. ניתן לומר אפוא כי רוב יהודי מרוקו נהנו מיגיע־כפיהם והשתייכו לשכבה היצרנית.

צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול

חיי הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה בימי וישי

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

למרות הדיכוי שהיה מנת־חלקם וחרף שלילת האזרחות הצרפתית והפגיעה ברכושם ובעבודתם, מעולם לא התכחשו יהודי צפון־אפריקה לנאמנותם כלפי ׳מולדת־האם׳ או הטילו ספק ב׳מצפון הצרפתי׳, שבו ראו כמקודם את ׳מורה הדרך של המין האנושי׳.

מקזבלנקה ועד תוניס, כולם התקשו להאמין כי התחיקה הגזענית היתה מעשה ידה של ׳צרפת האנושית והנדיבה׳, משום שמשוכנעים היו כי ׳תקנון היהודים׳ לא יכול היה להיות אלא פגע רע שנכפה מן החוץ, לא פחות ולא יותר מאשר מעמסה שהוטלה בידי הכובש על המרשאל פטן. לפיכך, רבים היו היהודים שתרמו למלווה המגבית הלאומית, שאירגן המשטר החדש, ולו היה הדבר תלוי אך ורק ברצונם של החיילים היהודים המשוחררים, אין ספק כי היו אצים במאותיהם לשורות הארגון הווישיסטי ׳לגיון הלוחמים הצרפתי׳. מנהיגי שלוש הקהילות לא נואשו מראות את שלטונות צרפת כמי שיחזרו בהם מן המשגה שבאכיפת תקנון ׳שרירותי ולא מוצדק׳, ברתיעתם להתייחס ליסודות הצרפתיים המובהקים, הן אידיאולוגיים הן רגשיים, של האנטישמיות בנוסח וישי. הנימוקים שהציגו בפניותיהם ובמחאותיהם התמקדו סביב שלושה נושאים:

  1. לפי שהתיישבו באיזור זמן רב לפני בואם של הערבים והצרפתים, לא יכלו יהודי צפון־אפריקה להיחשב זרים.
  2. נוסף על היותם ילידי־הארץ, הם היו נאמנים לרוח ׳המהפכה הלאומית׳, בגלל מסירותם למוסד המשפחה, חריצותם ונאמנותם למולדת.
  3. בשל דביקותם במסורת, ומצבם הכלכלי הצנוע ברוב המקרים, לא היה מקום להאשימם בהשתלטות על חיי הכלכלה והפוליטיקה הצרפתית, כל שכן באחריות אפילו חלקית למפלה הצבאית. וכי לא היה זה אבסורדי לחלוטין לבוא בטענות כאלה אל יהודי מארוקו, למשל, שהכירו את צרפת רק מ־1912 ואילך?

אולם, למול קשיחותם של השלטונות וסירובם להמתיק, בדרך כלשהי, את תוקפם של החוקים האנטי־יהודיים, ולנוכח אדישותה, אם לא עוינותה, של דעת־הקהל, נאלצו יהודי צפון־אפריקה לבצע ׳שיבה אל תוך עצמם;שיבה הראויה לציון, ככל שהתרחשה אצל היסודות המתבוללים ביותר מבין שלוש הקהילות. י׳ שפירא, יושב־ ראש ארגון הסטודנטים היהודים ׳קול אביב׳, הביע במלים הבאות את ה׳אני מאמין׳ החדש של הנוער היהודי באלג׳יר:

אנו צרפתים ומכריזים בקול רם כי אין בכוחו של תקנון משפטי, יהא אשר יהא, או ביכולתו של איש, לשנות כהוא זה את הרגש העמוק המקשר אותנו לארצנו, לנשמתה, לחלליה. אך גם יהודים אנחנו. הבה נודה ולא נבוש, רבים מאתנו לא יודעים זאת אלא מאז הונחתה עלינו מכה! ותכונה זו — להיות יהודי — נראתה לנו תחילה כנטל לא־מוצדק, כדבר שנכפה, תווית מביכה. לפיכך אנוסים היינו לשוב אל עצמנו, שאלנו את עצמנו אם מאחורי הסיווגים השרירותיים פחות או יותר, לא היה משהו אחר, אם היה עלינו להסתפק בדחיית התווית, בהדגשת היותנו צרפתים ותו לא; או ההפך מזה, שמא היה עלינו לצאת בחיפוש אחר המקורות שאבדו, כדי להשיב מן המעמקים על ההאשמות המרושעות, למצוא בתרבות היהודית את מקורות ההתעשרות הרוחנית.

אמנם כן, בקרב יהדות צפון־אפריקה בכלל, ויהדות אלג׳יריה בפרט, לא נעדרו מי שכונו בידי אחיהם ׳יהודים פחדנים׳, ׳יהודים על־כורחם׳ או ׳אנוסים חדשים׳ — אנשים שהוצלפו בשוטים ובעקרבים בידי ארנולד מאנדל, ארמאן נארבוני, אלי גוזלאן ואחרים — שלא שאפו אלא להישרדותם האישית, ׳גם על חשבון הכלל׳. אולם בהסתמך על העמדות המובעות בביולטין של ׳פדרציית החברות היהודיות באלג׳יריה׳(Fédération des Sociétés Juives d'Algérie), אפשר להתרשם שאחת מתוצאותיה העיקריות של ההתעוררות היהודית הזאת התבטאה בהתקרבותו של הדור הצעיר לרעיון הציוני. לפיכך הרבה ביטאון הפדרציה בדברים על מפעל התקומה הציוני בארץ־ישראל, אגב דגש מיוחד על העבודה החקלאית: ׳קול אביב׳ ארגן באלג׳יר מחזורי הרצאות על ההיסטוריה והתרבות היהודית: מאות צעירים במארוקו ובתוניסיה באו לשמוע את השיעורים בעברית חדשה, מפי כמה שליחים מן הארץ, שנתקעו בצפון־אפריקה עם פרוץ המלחמה והמשיכו בעבודתם בקשיים רבים.

אולם מובן כי קהילותיהן של שלוש הארצות הועמדו לפני בעיות חברתיות לאין־שיעור דחופות יותר: הכרחי היה בראש־וראשונה לבוא לעזרתם של אלפי ראשי־משפחות אשר, מיום אחד למשנהו, מצאו את עצמם ללא תעסוקה וללא פרנסה, ולמצוא פתרונות למאות סטודנטים, תלמידי בתי־הספר התיכוניים והיסודיים שגורשו ממוסדותיהם החל בסתיו.1941 בגלל טמיעתה של הקהילה האלג׳ירית מזה עשרות שנים בחברה הצרפתית, היא היתה מצוידת פחות מכולן כדי להתמודד עם משימה קשה כזו. חסרו לה ארגוני סעד מתאימים ובעיקר מערכת חינוך כמו שהקימה הכי״ח  במארוקו ובתוניסיה ואשר, חרף חסרונותיה, הוכיחה את יעילותה עד כי האריאניזציה של החינוך נותרה למעשה בשני הפרוטקטורטים ללא השפעה.

ריכוז הפיוטים מאתר פיוט לט' באב

 ריכזתי עבורכם את הקישורים של קינות ט' באב מאתר פיוט לנוחיותכםט באב

ריכוז הפיוטים מאתר פיוט

 

אליכם עדה קדושה

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=288#2,20,972,9

 

על היכלי / ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=285#2,20,402,9

 

דממו שרפים מזמר / ר' דוד אבן בקודה

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=741#2,20,2367,9

 

למי אבכה – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9

 

יהודה וישראל (חסרה) – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9

 

בת ציון שמעתי / סימן בת/ציון הלוי חזק – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=748#2,20,2390,9

 

בליל זה יבכיון – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=287#2,20,411,9

 

אש תוקד בקרבי / ר' אברהם אבן עזרא

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=286#2,20,408,9

 

אל יום זה יאות קינה / סימן א(ני) שלום בן צור

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=524#2,20,1580,9

 

דוק וחוג רעשו / ר' דוד בן בקודה

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=745#2,20,2384,9

 

מונטיפיורי במרוקו – אליעזר בשן

מונטיפיורי תמונה

פגישתו של מונטיפיורי עם הסולטאן מוחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864, היתה בעלת משמעות רבה ליהודי מרוקו. הם תלו בה תקוות רבות, ואוכזבו נוכח אי מילוי ההבטחות. העילה למסעו של מונטיפיורי בסוף 1863, נוסף לדו״ח של פיצייוטו, שעשה עליו רושם חזק, היתה מכתב מקהילת גיברלטר באוקטובר 1863, ובו אזהרה על הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו. הסיבה לכך היתה עלילה לפיה יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו, וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. נוכח מעמדו החלש מול ספרד, נענה הסולטאן לתביעה באופן חלקי, ושניים מהם הוצאו להורג, אבל נשקפה סכנה לשניים הנותרים. הודות להתערבותו של מונטיפיורי ניצלו חייהם.

ידיעה על האירוע הגיעה גם לארצות־הברית, ונציגות של יהודי ארצות־הברית בניו־יורק, בשם Board of Delegates of American Israelites in New York, פנתה למשרד החוץ האמריקאי כדי שיפעיל את השפעתו. קונסול ארצות־הברית בטנגייר קיבל הוראות לפנות לסולטאן ולדרוש לבל תישנה התנהגות אכזרית כלפי יהודים. הקונסול דיווח לוושינגטון, ששגריר ספרד עוין את היהודים; הסולטאן אמנם ידידותי כלפיהם, אבל נכנע למידע מוטעה מצד פקידיו.

אירוע זה ואחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, ואת הסכנות הנשקפות להם.

בדרכו למרוקו התקבל מונטיפיורי על ידי מלכת ספרד, והגיש לה את נוסח בקשתו מהסולטאן בתרגום לספרדית. לאחר מסע מפרך בים ובמדבר, מנמל מוגדור למראכש, מסר מונטיפיורי את הבקשה לסולטאן ב־1 בפברואר 1863, בנוסח האנגלי שפורסם על ידי רופאו תומס הודגיקין(Hodgkin), שליווהו במסעו: הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת ה״מ מלכת בריטניה, בשם בני דתי באנגליה ארץ מולדתי, וכן בשמם של אלה מכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילויי החסד כלפי אחי בממלכתו.

יהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות שהיהודים והנוצרים הדרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בצורה כלשהי הנוגעת לבטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו, וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים הדרים בנמלים של הוד מלכותו. זכויות כאלה הוענקו באמצעותי על ידי הוד מלכותו עבדול מג'יד הסולטאן של תורכיה שנפטר, על ידי פירמאן שנתן לי בקושטא בתאריך 12 ברמציאן 1256, ואושר בחודש מאי האחרון (1863) על ידי הוד מלכותו עבדול עזיז, הסולטאן הנוכחי של תורכיה. יורשה לי להביע להוד מלכותו את הערכתי מלאת התודה לקבלת הפנים בה נתכבדתי על ידי הוד מלכותו, ולהביע לו את ברכותי הלבביות לשלומו ואושרו של הוד מלכותו ולשגשוג של ארצות הוד מלכותו. התזכיר נכתב בזהירות כדי לא לפגוע בסולטאן. מונטיפיורי ביקש ׳להמשיך בגילויי החסד כלפי היהודים,. כלומר, אין לו טענות על מעשי הסולטאן אלא רק נגד הנתונים למרותו. כמו כן צירף את הנוצרים החיים בתחום ממלכתו, הזקוקים להגנת הסולטאן כמו היהודים, למרות שלמעשה עמדו תחת חסות המדינות שבהן זכו לאזרחות, לא היו נתונים למרות הממשל המרוקאי ולא היו קורבנות של הממשל והאוכלוסייה.

ב־5 בפברואר 1864 מסר הסולטאן למונטיפיורי את ההצהרה הבאה, לאחר דברי נימוסין:

אנו פוקדים על מושלינו, משרתינו ויתר הנתינים העומדים תחת פקודתנו שעליהם לנהוג ביהודים שאללה שמם תחת חסותינו, במידת החסד והצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, בפני מערכות המשפט, כדי שלא ייפגעו מאי צדק. אין לפגוע בגופם או ברכושם. שום סוחר או אומן לא יאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ויינתן פיצוי לעבודה. כי עוול כאן נחשב כעוול בשמים. ואנו לא נסכים לעוול כלפיהם ולא כלפי זולתם. כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשקם, נדון אותו. פקודה זו ענייניה קבועים ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.

בתשובת הסולטאן נזכר שאין בדבריו חידוש, כדי שלא יואשם על ידי בני אמונתו בהתכחשות ליתנאי עומרי. שכן דבריו, שהיהודים יזכו לשוויון בפני בתי המשפט כמו יתר הנתינים לא תאמו את התנאים המקודשים הללו, באשר עדותו של דמי (בן חסות, יהודי או נוצרי) אינה קבילה בפני הקאדי. אשר לסעיף בדבר אי כפייתם של היהודים לעבוד בניגוד לרצונם, ומתן תשלום לעבודות שיבצעו, המציאות לאחר ההצהרה סתרה את ההצהרה. אך דומה שמונטיפיורי חזר ללונדון בהרגשת ביטחון, שיחול שינוי לטובה במצבם של יהודי מרוקו. ההצהרה חודשה ב־1872.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

בחצי הלילההשושלת לבית פינטו

לביתו של הרב נכנסו ובאו אנשים בעניינים הקשורים לכלל הקהילה והציבור היהודי בעיר. אחד מהם היה רבי מכלוף לוב, שנזעק לבית הרב בגלל עניין חשוב ודחוף. מכיוון שהנושא לא סבל דחיות, רץ הרב מכלוף לבית הרב באמצע הלילה. הרב, כמנהגו, ישב ועסק בלימוד התורה, ורבי מכלוף ידע היכן למצוא אותו לפי אור הנר שדלק בחדר. והנה, כשנכנס לחדרו, ראה שם שני אנשים: הרב פינטו, ופניו כפני להבים, זורחות באור יקרות. השני, דמות לא מוכרת לרב מכלוף, היה דומה בעיניו למלאך ה׳. רבי מכלוף רצה להתקרב עוד יותר אל השניים, והנה חש פיק ברכיים, ואימה גדולה ופחד נפלו עליו. מייד סב על עקביו, וברח לביתו.

למחרת נפגש עם הרב פינטו, והאחרון אמר לו: ״אשריך, רבי מכלוף, שזכית לראות פני אליהו ז״ל״.

רבי מכלוף שמע זאת, והתיירא. מייד ביקש מהרב פינטו שיתפלל עליו, שמא ייענש,חס ושלום, על מה שראה, וימות בחצי ימיו. הרב הבטיח לו כי יעשה זאת, והתפלל וביקש רחמים על רבי מכלוף, שחטא בשוגג. תפילתו התקבלה במרומים, ורבי מכלוף האריך ימים ושנים ונפטר בשיבה טובה בן מאה ועשר שנים. ואת המעשה שאירע לו כתב הרב מכלוף בסידור התפילה שלו.

אני לדודי

מראש חודש אלול ועד למחרת יום הכיפורים היה הר״ח פינטו מסתגר בבדידות בחדרון קטן, הנמצא בבית הכנסת שבביתו. שם הירבה בלימודים ובתפילות לקראת ובתקופת הימים הנוראים, והתעלה במדרגות היראה והקדושה לימי הדין והסליחות. כוך קטן היה בחדר זה, ודרכו היו מגישים בני הבית לרב אוכל ושתייה כזית, במידה ההכרחית לקיום נפשו.

חדר זה, הנקרא בפי יושבי המקום ״בית אל חכם״ (״קבר הצדיק״), משמש מקום עלייה לרגל ליהודי מרוקו וליהודים מרחבי העולם, הבאים לשם להדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים ולשפוך בו את ליבם.

לפי המסורת, בחדר זה זכה הר״ח לגילוי אליהו, ושם למד ושנה איתו. בחדר זה אף התגורר הרב חיים בן עטר במשך כשנתיים, בטרם עזב את מרוקו ועלה לישראל.

בחדר זה נולדו הרב הדאן פינטו, רבי חיים פינטו הקטן ורבי משה אהרון פינטו, זכותם תגן עלינו. כאן גם נולדו האחים רבי חיים פינטו ורבי דוד פינטו שליט״א.

נס כד הדמעות

בעודו עומד ומתפלל את תפילת העמידה יצאה נפשו של רבי דוד בן חזאן בקדושה ובטהרה. היה זה בעיר מראקש, לשם הגיע הרב כדי לשמש כדיין במשפטו של אחד הגבירים, רבי חיים בן בכאס. היה זה מושל העיר, שזימן את הרב דוד וכן את הר״ח פינטו, לדון במשפט. כשנפח הרב דוד את נשמתו, מיהרו אליו אנשי החברה קדישא בעיר כדי להביאו לקבר ישראל. אולם, אי אפשר היה לטפל בו: כל מי שהתקרב אל הגופה – נפל. כך הראשון, השני ועוד נוספים, עד כי הבינו הנוכחים שדבר מה מונע מבעדם לטפל ברבי דוד המנוח.

הלכו אנשי החברה קדישא אל הרב פינטו, ושאלו את עצתו. הירהר הר״ח מעט, ואמר להם: ״דעו נא רבותי, כי ביני לבין רבי דוד זצ״ל היה קיים סוד, שעכשיו, משנתבקש לישיבה של מעלה, יכול אני לגלותו. אכן, כל מי שהתקרב אליו נפל ארצה, וכך גם יהיה הלאה. הדרך היחידה שבה תוכלו לערוך לו את הטהרה ולהביאו לקבר ישראל היא להזות על גופו ולרחוץ אותו בדמעותיו, שאותן היה מוריד כל לילה, בעת שקם לתיקון חצות״.

תמהו הנוכחים וקימטו את מצחיהם: כיצד יוכלו להשיג דמעות בכמות שכזו – ומאדם שכבר נלקח לבית עולמו? המשיך הר״ח: ״לכו אל ביתו במוגאדור, ופיתחו את ארון הקודש. שם תמצאו כד, מלא בדמעות״. ובימים ההם טרם היו שם רכבת או מכונית, והדרך להגיע למוגאדור היתה ברגל או על חמור.

״רבנו״, אמרו אנשי החברה קדישא, ״גלוי וידוע לפניך כי המרחק למוגאדור הוא ארבעה ימים וארבעה לילות. וכבוד המת – מה יהיה עליו? וכי כיצד נוכל להניח להלין כך בביזיון, חס וחלילה, את גופתו של רבי דוד, ולא למהר ולהשיבה אל עפר?״ שמע הר״ח את דבריהם, וראה כי צודקים הם. יצא מהחדר להתבודד מעט, וכששב אמר לחכמי מראקש: ״חכו מעט קט, והכד יגיע אליכם״. יצא הרב מהחדר ונכנס לחדר אחר, וכששב אל הנוכחים היה בידו הכד. נתן הוא להם את הכד, ואלה שמחו כי יוכלו סוף סוף להביא לקבורה את רבי דוד. הלכו וטיהרו ראשית את עצמם, ואחר רחצו בדמעות את גופו של רבי דוד. ונעשה להם נס והספיקו הדמעות לרחוץ את כל גופו של רבי דוד המנוח. ומייד אחר כך הביאו אותו וקברו אותו ברוב עם בעיר מראקש, והתפללו כי יקרים בו מה שנאמר ״יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו״. על מצבתו של הרב זצ״ל כתובות המילים הבאות:

״בורן סהדותא של הרב המובהק המקובל האלוקי כמוהר״ר דוד חזן זלה״ה מהעיר מוגאדור, שקרא ושנה עם אליהו הנביא. נתבקש לישיבה של מעלה פה מראקש יום ט״ז מנחם אב תקע״ג״.

ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו

 

ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקומקדם ומים כרך ט'

על מנת להבין את חשיבותו הרבה של מוסד זה ראוי להקדים דברים קצרים על מצבה של קהילת פאס בסוף המאה ה־18 ובראשית ה־19.

בשנת 1790 עלה לשלטון במרוקו מולאי יזיד, שאמו הייתה נוצרייה אנגלייה. שליט זה רדף בקנאות את יהודי מרוקו. בין היתר גזר גירוש על יהודי פאס מן המלאח שבמדינה אל מקום שמחוץ לעיר בשם אלקצבא די זרארא, ואף שדד את רכושם וסחט מהם את ממונם.רק עם מותו ועלייתו לשלטון של אחיו סולימאן, שנטה ליהודים חסד, הותר להם לשוב למלאח (ב־1792). אף על פי כן לא סרו סבלות יהודי פאס. בשנת 1812 הוטל עליהם מס גבוה ובשנת 1820 התנפלו שבטים על המלאח למטרת שוד. מחזה זה נשנה בשנת 1822, עם מות סולימאן, והיהודים הוצגו ככלי ריק.

הערת המחבר : התנפלות אנשי שבטים ערבים-מוסלמים על שכונות יהודיות הייתה תופעה ידועה גם בתימן. ואף יוחד לה השם " טמעה " – שוד, ביזה –

 גם בימי מולאי השאם, בן אחיו של סולימאן ויורשו, לא הוטב מצב יהודי פאס, ואף הורע. הרעב הכה קשות בקהילה, ולפי כמה מקורות מתו בשל כך בשנת 1826 כ־1880 מבני הקהילה.

 על רקע קשה זה נתגייסה הנהגת קהילת פאס לפעילות נמרצת לטובת ענייה. פעילות זו התבצעה באמצעות ועדה קהילתית מיוחדת שנקראה גזברי העניים, ובראשה אחד מנכבדי הקהילה. ממלא תפקיד זה נתמנה על ידי בית הדין ועל ידי יחידי הקהל, והוטל עליו לפקח על נכסי העניים ולהשכיר קרקעות של עניים. כלומר, חברי ועדה זו היו נאמנים ומוסמכים מטעם הקהילה לנהל כראות עיניהם את רכוש העניים ואת ״נכסיהם״, כמובן לתועלת העניים עצמם. מינוי זה נראה תמוה, שכן עולה השאלה מה היה צורך בפיקוח וניהול אלו, האם לא יכלו העניים לנהל בעצמם את נכסיהם ולהשכיר את קרקעותיהם ? ועוד, מה נכלל בגדר ״נכסיהם״? על השאלה השנייה נראה להשיב על פי המשך המסמך, בי המדובר בנכסי דלא ניידי, דהיינו בתים וקרקעות. ובאשר לשאלה הראשונה, המכוון למוסר קדום שהתקיים בקרב יהודי מרוקו, שבידי הקהילה נצטברו נכסי דלא ניידי והם נוהלו על ידי ממונה מטעם הקהל, הוא ״גזבר העניים״, ולידו כאמור צוות עוזרים, כאשר ההכנסות מוקדשות לצורך פעולות צדקה לעניים ולתלמידי חכמים. בדיקה בספרות הקשורה לארגון הקהילתי של יהודי מרוקו העלתה, כי לפחות בשלוש הקהילות המרכזיות – פאס, צפרו ומכנאס – היו תקנות בעניין קרקעות העניים. אף על פי כן לא זכה מוסד זה לתיאור ראוי דיו בספרות המחקר. ראשונה עלה זכרו בזיכרונות ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1872-1952), שהיה ממונה על קופת העניים בשנים 1910/1-1904 , בעקבותיו כתב על כך בקצרה בנו ר׳ דוד עובדיה בספרו על קהילת צפרו, תחת הכותרת הקדשות:

לרשות הקהל עמדו בתים, חנויות ואדמות שהוקדשו על ידי יחידים לצרכי צדקה, גמילות חסד, אחזקת תלמוד תורה, ועזרה לתלמידי חכמים, צרכי רבים ״ולתיקון בקיעי העיר״. על פי רוב, יחיד קהל חשוך בנים, מקדיש לפני מותו מנכסיו לצדקה ולספרי קדש. אמנם לפי חוקי האיסלאם ״מאל למוקאטיעין״ (רכוש חשוכי בנים) עובר לאוצר המלך, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו, ואם נודע הדבר לשר או למשרתיו השתיקו את הקול על ידי שוחד. וכך עבר רכוש חשוכי בנים שלא היה להם יורשים לרשות הקהל. תקנת קדמונים אוסרת מכירת קרקע הקדש לצמיתות. מובן מאליו שגזבר הקהל ממונה על ההקדשות, להשכירם, לפקח עליהם ולתקנם במדת הצורך. מצוי היה גם הקדש של מעות בעין ובמטלטלין.

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch

misgueretLe château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch
Histoire contemporaine du chateau de Cambous

(Viols-en-Laval, Herault)

De l'Aliyah des jeunes a nos jours

1950-2010

EXTRAITS SANS ILLUSTRATION


transmis a M. Yigal Bin-Nun

periode 1950-1972

Christian PIOCH

1ere partie

Un chateau francais au service de la cause sioniste :

Le chateau de Cambous, antichambre de la Terre promise et l'Aliyah des jeunes

Volontaires de la Misgeret  à Cambous en 1960

 (Arch. Yigal Bin-Nun, avec son amiable autorisation.)

Le temps de la Misgeret  à Cambous (1957-1961)

En effet, en raison de l’interdiction de l’émigration marocaine vers Israël, du début 1956 à novembre 1961, une nouvelle structure clandestine, la Misgeret , est mise en place par le  Mossad , comportant cinq sections :

 Maqhela (émigration clandestine) ;

 Lavi (autodéfense) ;

 Ballet (mouvements de jeunesse) ; renseignements ; soutien public.

Sa mission principale est de poursuivre le mouvement d’émigration vers Israël et d’assurer pour cela l’autodéfense de la communauté, et donc, le cas échéant, se defender contre les autorités marocaines ou contre les mouvements populaires antisionistes se faisant menaçants. Elle parviendra ainsi, dans des conditions fort difficiles, à assurer entre1957 et 1961 le départ de près de 29 500 nouveaux migrants qui devront, à chaque pas, se méfier des forces policières et militaires du nouveau régime marocain, comme desmouvements de foule.

De 1956-1961, son action précèdera ainsi le retour en 1961-1966 à une émigration qui sera à nouveau légale, l’opération Yakhin

Lors de son activation en 1956-1961, les Marocains juifs craignent désormais pour leur vie. Les incidents et les arrestations se multiplient. Leur correspondance avec Israël, de l’ordre de 30 000 lettres par mois dans chacune des deux destinations, est même interdite en septembre 1959 et la tension monte encore d’un cran quand le gouvernement marocainse réjouit publiquement de la conversion, forcée ou non, de quelques jeunes filles juives àl’Islam.

Volontaires de la Misgeret  à Fès (Arch. Yigal Bin-Nun, avec son aimable autorisation)

Charles Boushira et Eli Levy, à gauche sur la photo, tous deux nés à Fès en 1938, furent arrêtés lorsd’une distribution de tracts mettant en cause le régime marocain lors du naufrage du Pisces (ou Egoz )et furent torturés par la police marocaine, quittant le Maroc pour Israël aprèsl’intronisation d’Hassan II.

Un martyr de la Misgeret , Raphael Oiknin (1927-1961), à gauche sur la photo, en famille,mort sous la torture après le naufrage du Pisces (ou Egoz) (Arch. Yigal Bin-Nun, avec son aimable autorisation)

Aussi, sur la base d’informations collectées dans les Archives nationales d’Israël, dans celles du Ministère des Affaires étrangères ou dans les Archives sionistes, comme de témoignages de volontaires de la

 Misgeret ainsi que des émissaires israéliens au Maroc,M. Yigal Bin-Nun, spécialiste de l’émigration marocaine vers Israël, a pu établir qu’au moins deux stages professionnels d’autodéfense, a priori sans arme à feu, furent organisés en 1958-1959 à Cambous. Le premier de ces stages eut lieu au cours de l’été 1958.

Le directeur du stage à Cambous était alors Gad Shahar (Georges Chemla), né à Tunis en1923 et membre du kibboutz Regavim, responsable de deux des branches de la Misgeret  (Maqhela, chargée de l’émigration clandestine, et Balet  , chargée des mouvements de jeunesse israéliennes). Yona Zabin, né en 1925, dirigeait quant à lui le stage de la section Lavi, chargée de l’autodéfense. Les autres moniteurs étaient trois émissaires israéliens :Yishay Shtikman, membre du kibboutz Mishmar Hanegev ; Hayim Yehezqeli, né en 1935 à Haïfa ; et Roger Hamou (Ben Ami), né en 1938 à Fès.

Les stagiaires, dont l’un sera torturé à mort, étaient : Marcel Antibi (né à Fès en 1932, de nationalité française), Charles Reboh (né à Fès), Edmond Sadoun, Charles Bouhsira (né à Fès en 1938), Felix Monsonego (né à Fès), Isaac Cohen (né à Fès en 1934), SimonCorcos, Haim Hamou, Raphael Oiknin (né à Casablanca en 1927, mort sous la torture en1961), Suzanne Chkouri, Rachel Zrihen (née à Marrakech en 1940), Lisette Elmosnino,Marie Torjman (ou Corchhia, née à Fès en 1939), Gabriel Benlolo, Jeanette Ohayon, et Jacqueline Hagège.

L’un d’eux, Raphael Oiknin (1927-1961), n’échappera pas aux griffes de la police marocaine. Ainsi, quand une quarantaine de fugitifs, embarqués clandestinement sur lePisces (ou Egoz), sombrèrent en mer en janvier 1961, une campagne de tracts accusa le régime marocain, par son interdiction de l’émigration, d’être responsable du désastre et une violente répression s’abattit aussitôt sur la communauté juive marocaine. Le jeune Oiknin, qui s’était porté volontaire en 1948 pour servir en Palestine lors de la guerre d’indépendance, et qui fut en 1955-1956 l’un des premiers volontaires pour la création de la Misgeret , fut alors arrêté et torturé à mort (le drame maritime de janvier 1951 permit cependant l’ouverture de négociations officielles et le retour à une émigration légale quelques mois après).

Le second des stages organisés à Cambous eut lieu à l’été 1959. Le directeur du stage était alors Fredy Shani, secondé par divers moniteurs, les émissaires Ezra Ayalon, Moni Behar, Pinhas Nemet, Yaacov Stanger et Bruno Sigal, Moshé Liba (né en 1931) etGeorges Benaïm (né à Fès en 1930). Les stagiaires étaient : Georges Elie Oiknin (né àRabat en 1938), Marcel Antibi (né à Fès en 1932, de nationalité française), Léon Zabali(né à Fès), Felix Monsonego (né à Fès), Marcel Ruimy (né à Fès en 1932, de nationalitéfrançaise), Armand Ouliel, Elie Achach, Claude Sultan, Michel (né à Casablanca en1939) et Chantal Knafo, Albert Bensimon, Simon Cohen (né à Fès), Eli Levy (né à Fès en1938), Michel Pariente (né à Larache en 1932), Rachel Assoulin (épouse du précédant),Simon Benlolo, Roland Dukhan, et David Oiknin (de Melilla), ainsi que d’autres personnes venues de Tunisie, dont deux filles, ou d’Algérie.

Mais ce ne sont là que des groupes de passage, assez peu nombreux et sans doute aussi discrets que possible . En 1959, le nombre de chiens taxés pour le château et parc de Cambous passe ainsi de sept à deux seulement, signe de désaffection générale du domaine.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר