ארכיון יומי: 24 באוגוסט 2016


ר' דוד אלקאים : משורר ומשכיל עברי במרוקו

מתוך ספרו של יוסף שטרית – שירה ופיוט ביהדות מרוקורבי דוד אלקיים

ְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָהּ חָשַׁבְתִּי, / בקשתי ומצאתי; / לולא כי [יערה עיר נדחת.

יומם ולילה תוך יערה טבעתי, / אך ערפל החתלתי, / תקותי בי [רקח מרקחת (שם, עמי 164).

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקיינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

יומי ולילי טפחתי רִבִּיתִי, / כשושנה יָרַחְתִי, / קראתיה לב [משמחת.

נפשי, ממרבית אהבתה, נַחֲלֵיתִי; / עלי ערשי נרדמתי; / כלתה [רוחי, רבה נזנחת.

ואם רחוקה היא, בה התבוננתי; / אז רבתה מבוכתי: / מקור הבין [איה לקחת?

רוח שדי רחפת במרום שבתי, / עלי נפשי חייתי, / כשמן המור בו [נמשחת. [….]

דומם קשב קשבתי, / ניב מפרשת,

 גם רוחי ונשמתי / רגש רוגשת,

וכן רבתה שמחתי / כבת יורשת (שם, עמי 165-164).

ברם מבוכתו זו לא הייתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו – כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד – שחדל לקיים את התורה והמצוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

לא זו אף זו, שמעתי ונרגזתי, / ראיתי ונבהלתי, / רגל זרים עלי [פוסחת. [….]

לאל חשבו מלתי / ולדת מכחשת (שם, עמי 165).

לדידו לא הייתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוך ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את חשדנותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

קים חי לעד, יוצר גויתי, / כי דתי לא פרעתי, / צל היתה לי, אהל

 [נמתחת;

תורה היתה חטר מקל תפארתי, / וְחֻוקָּהּ לא הפרתי, / נצן תקוה [תוך לב צומחת.

מלבי ומפני לא אצלתי / ממצות עבודתי, / אהבתיה בעין [נפקחת (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהתנסה בה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו: בעולם שבו חי רד״א אין מכבדים את החכמה אלא את הממון, ובהיותו עני אין חכמתו נחשבת. פיוט זה, כותב הוא בכתובת של שיר נוסף,  ״מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון – נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם: והמסכין – לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכך, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר רד״א בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דת יצאה כי נמעטה קטני / ממתני רבי זמן עפו,

הס מלהזכיר חכמת העני, / כמעט קט פסו ידיו רפו.

מני נבצרה מחשב זמני, / בעל הון וכסיל – טוב מרעפו (שם,

עמי 167).

 

תסכולו של המשורר ממצב זה כה גדול, עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוד שמשי לא בא, אץ / כיום תם בתומה.

כל שם נגדי נואץ, / אגדף בזעמה. 

בסביבי אשליך הס, / אגזור קול דממה,

עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֱלָמָה (שם).

אמנם הוא מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר, אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

טוּבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻוכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַעַת נְשׂוֹא [לא אוכל (שם, עמי 183).

רבי דוד חסין – היסטוריה

המללאח של מכנאס ותושביו.mellah meknes

עד המאה השבע-עשרה חיו יהודי מכנאס בשכונות מעורבות עם שכניהם המוסלמים. ב 1682 גירש מולאי איסמעיל את היהודים וחייבם לבנות רובע מחוץ לעיר – המללאח – מעין גטו הממוקם בפרבר של ברימה.

המללאח הישן של מכנאס לא השתנה מאז הקמתו. החומות האיתנות המקיפות אותו נפתחו במאה השמונה-עשרה רק באמצעות שער אחד ויחיד שנסגר מדי לילה ומדי שבת, ומאורים, שהשליט מינה לשם כך, שמרו עליו ולצידם כלבים גדולים ששימשו כמעין זקיפים.

כל שטחו של המללאח, שכלל גם את בית העלמין הקהילתי, הוא כ 300 מטרים אורך ו 175 מטרים רוחב, ובשטח זה התרכזה כל האוכלוסייה היהודית כ 4000 עד 5000 בני אדם לערך, שמספרם הלך וגדל בשל הפליטים שבאו ממרכזי אוכלוסייה אחרים ונמלטו מאסונות טבע ומרדיפות.

במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה הביעו נוסעים אירופים את הזדעזעותם מן העוני המנוול של היהודים הכלואים ברובע צפוף אוכלוסין בעל סמטאות מלאות רפש ובוץ המסכנים את בריאות התושבים.

   חיי הקהילה במכנאס.

למרות כל התלאות ודווקא בגלל מעמדם הנבדל, נהנו היהודים במכנאס, כמו בקהילות האחרות של יהודי מרוקו, מאוטונומיה פנימית כמעט מוחלטת בחיי הקהילה והדת.מועצת מכובדים ( טובי העיר ) עמדו בראש הקהילה והייתה מופקדת על ענייניה. תפקיד זה נתון בידי המשפחות המכובדות ועבר בירושה מאב לבן. בראש המועצה עמד הנגיד ( שייך אל-יהוד ) ששימש נציג הקהל כלפי השלטון והוא דאג לגביית המסים, לסדר הציבורי ולהשלטת מרות המועצה והחלטות בית הדין.

במאה השמונה-עשרה, בעת שהייתה מכנאס בירת מרוקו, היה תפקיד הנגיד בידיהם של אישים חשובים כאברהם מאימרן וכמשה בן עטר, והם שימשו נגידי יהדות מרוקו כולה. לכל קהילה היה בדרך כלל נגיד משלה. נגידים אלו היו מכובדים ועשירים ומקצתם זכו לשירי שבח מידי משוררינו רבי דוד חסין. מלבד התפקידים המרכזיים נבנה מעמד הנגיד על פי אישיותו של נושא המשרה, באשר לא היה מיסוד מלא לתפקיד.

מעצם אופייה הייתה החברה היהודית במרוקו, משלומי אמוני ישראל וקיבלה עליה את מרות התורה, וההנהגה הרבנית הייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים. אך גם כאן לא היו הדברים מוגדרים לחלוטין ומעמד הרבנות נתעצב בהתאם לאישיותו של נושא המשרה.

במועצה הקהילתית היו רבנים, תלמידי החכמים החשובים ובראש כולם הדיינים. אלה היו מתמנים לכל ימי חייהם על פי עיקרון ה" שררה " העוברת בירושה מאב לבן. עיקרון זה מסביר את הקביעות של שושלת  רבנים במכנאס במשפחות כמו טולידאנו ובירדוגו מן המאה השבע-עשרה ועד ימינו. החכמים זכו לכבוד רב כשומרי ההלכה וכאנשי הספר המנחילים את מורשת ישראל.

יהודי מרוקו נהנו גם מאוטונומיה משפטית ניכרת לכל קהילה היה בית דין משלה. בית הדין טיפל בעניינים שבין העותרים היהודים על פי ההלכה ועל פי התקנות. הפסיקה של בית הדין בוצעה בידי הנגיד, אשר לרשותו עמד בית כלא קטן במלאח.

במאה השמונה-עשרה דיברו יהודי מכנאס ערבית-יהודית השזורה במילים עבריות וספרדיות ונכתבה באותיות עבריות. המשכילים השתמשו בשפה הזו דרך שגרה ביצירותיהם הכתובות. היא שימשה גם בספרות עממית עשירה שהועברה את הכתב ובמסורות שבעל פה, שירה, אגדות, סיפורים, רפואה עממית וטקסטים מאגיים.

   בתקופה הנדונה, כמו ברוב התקופות בתולדות ישראל, העברית הייתה שפת התפילה והלימוד. היא נכתבה ולעתים רחוקות אף דוברה בפי המלומדים – פרופסור בר אשר כתב ספר נהדר, ובו הוא מסביר את העניין של המלומדים דוברי עברית בצורה נפלאה -. היא שימשה כלשון היצירה הרוחנית ונכתבו בה דברי הלכה והגות, מדע ופרשנות, קבלה ומסטיקה ואין צורך לומר שירה ופיוט. אף אגרות העוסקות בענייני היום יום נכתבו עברית מליצית ונשגבת ולעיתים אף מחורזת.

שירתו האישית והחברתית-ההיסטורית של ר' שלמה חלואה – מכנאס המאה ה-18 – יוסף שטרית

 

שיר שבח לחכם – מה טוב טעמו! ־ / כל העם יביעו בפיהם: -14שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

  צאו וראו במלך שלמה / אבו דר הם בתוך נויהם.

מה טוב ומה נעים גּוֹרָלֵמוֹ ! / האל יוסף עליהם כָּהֶם.

מאת יי היתה זאת להם, / בחר בקהילה הנסוכה.

מה גדלו

  -שמו הן הוא נודע בשערים / המצויינין בהלכה,18

 מפוצץ סלעים, עוקר הרים, / ושיחתו, תלמוד צריכה,

  ענו שופט בצדק משרים / עשיר, דל ורוחו נמוכה;

שייף עָיֵיל, שייף נפֵיק, וכַ־ / מלך בַּגְּדוּד הוא בר ריכא.

מה גדלו

15-14 המשורר מציין לשבח את הרב הראשי ואב בית הדין הנערץ של קהילת גיברלטר, ר׳ שלמה אבודרהם, שמוצאו היה מתיטואן ושהיה מיטיבו.

מה טוב טעמו: מלשון השירה והמליצה, על פי תהלים קיט, סו:

יביעו בפיהם: על פי תהלים נט, ח.

צאו… שלמה: על פי שיר השירים ג, יא;

המלך שלמה: רמז לתוארו הבלתי רשמי של הרב הראשי בגיברלטר!

אבו דר הם בתוך נויהם: הכוונה כאן לכך שבני הקהילה הזמינו את ר׳ שלמה אבו דרהם מתיטואן, ששם הוא שימש דיין, לבוא ולדור בקרבם ולשמש רב הקהילה!

אבו: רצו;

 דר: שישתכן ויתיישב!

הם: בני הקהילה:

נויהם: ברבים, משיקולי משקל וחריזה.

מה… נעים גורלמו: על פי תהלים קלג, א ועל פי לשון התפילה!

 האל… כהם: על פי דברים א, יא.

מאת… זאת: תהלים קיח, כג!

בחר: הכוונה כאן כנראה להסכמתו של ר׳ שלמה אבודרהם לבוא ולשמש דיין בגיברלטר ולוותר על כהונתו בתיטואן!

הקהילה הנסוכה: המבוססת והמפוארת, על פי לשון הפיוט הספרדי ולשון השירה המאוחרת.

21-18 המשורר מונה את שבחיו, מעלותיו ומידותיו התרומיות של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה ממשפחת רבנים ידועה, היה גדול בתורה וביראה והנהיג את קהילתו בשאר רוח ותוך הקפדה יתרה על דין צדק.

נודע בשערים: משלי לא, כג, והכוונה כאן לרבני מרוקו, עמיתיו של הדיין, וכן לאבותיו הרבנים ממשפחת אבודרהם, שהיו גדולים בתורה ובהלכה!

המצו״נין בהלכה: מוסב ל״שערים״.

מפוצץ סלעים, עוקר הרים: תלמיד חכם חריף ובקיא, על פי מאמר חז״ל ״עוקר הרים וטוחנם זה בזה״ ומאמרים דומים אחרים!

ושיחתו תלמוד צריכה: ר׳ שלמה אבודרהם היה חכם תלמודי, וכל היום שח בסוגיות תלמודיות! על פי תהלים קיט, צז ״כל היום היא שיחתי״.

שופט בצדק משרים: על פי צירוף של תהלים ט, טו! עה, ג!

ורוחו נמוכה: מי שמדוכא וחלש בחברה, ולא כמקורו בלשון חז״ל ובלשון הפיוט ״[שפל ו]נמוך רוח״ בהוראת ״צנוע״.

שייף… נפיק: (בארמית) זוחל כשנכנס וזוחל כשיוצא, היינו עניו וצנוע – בבלי סנהדרין פח ע״ב!

כמלך בגדוד על פי איוב כט, כה! כאן הכוונה לא רק למנהיג רוחני סמכותי ונערץ, אלא רמז לתואר הלא רשמי שבן כינו היהודים בסוף המאה ה-18 בגיברלטר את הרב הראשי של הקהילה " מלך היהודים "

בר ריכא :  בארמית  מזרע אצילים וגדולי העם – כאן מזרע רבנים ודועי שם בתולדות יהודי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר