ארכיון יומי: 19 באוגוסט 2016


נס גדול מהקמיע שהיה מעל קבר הצדיק -אל מעיין העדן-רבי עמרם בן דיוואן-הרב מ.א.עטיה

נס גדול מהקמיע שהיה מעל קבר הצדיקרבי עמרם בן דיוואן חדש

'מעשה זה סופר מפי מר יוסף דהאן שהוא היום תושב גבעת אולגה אשר סופר לו ע״י האישה היהודיה שהיא דודתו, סיפור זה תוחקר ע״י ידידנו מר משח דהאן הי׳׳ו והובא אלינו על ידו אחר כך

במלחמת פוראי סין לפני שהאמרקאים נלחמו נגד וייטנאם, הצרפתים היו הראשונים ששלטו על הודו־סין שהיתה מושבה צרפתית, הצרפתים חיכו בכליון עיניים לתגבורת שתבוא להם מאמריקה, האמריקנים בכוונה לא שלחו התגבורת כי הם ידעו שגם אם הצרפתים יקבלו הנשק לא יכולים להתגבר על המורדים מהודו־סין שהתקוממו נגד צרפת.

ראש ממשלת צרפת דאז היה מנדם־פרנם, הוא יזם שביתת נשק עם המורדים, ממש כניעה או איך שקוראים לזה יציאה בכבוד, לפני עזיבת הצרפתים.

התנהלו קרבות עזים עקובים מדם, וחלק מהצבא הקולוניאלי הצרפתי נשלח להילחם במורדים, ונפלו הרבה חיילים בקרבות.

אשה יהודיה שהגרה לצרפת עם משפחתה גרה בשכנות למשפחה צרפתיה, שבנם היחידי נשלח לפי חוק שעת חירום  להילחם בהודו־סין, יותר מאוחר הודו־סין נקראה וייטנם, המלחמה היתה קשה והרבה חללים נפגעו ונהרגו בקרבות, האשה הצרפתייה הנוצרית היתה מאד מודאגת לגורלו של  בנה יחידה שהשתתף בקרבות.

בשנה הראשונה למלחמה כעבור שישה חודשים הוא קיבל חופשת מולדת, של חודש ימים בביתו, היהודיה השכנה היתה משתתפת מאד בצערה ובדאגותיה של הנוצריה.

כל פעם, אולי מרוב תמימות היתה אומרת לה שתאמין בה׳ ובצדיק רבי עמרם בן דיוואן.

זה מרוב האמונה שגילתה היהודיה לנסים שעשה הצדיק בזמן היות היהודים עדיין לא עלו לישראל, כי יהודי מרוקו כשעזבו את מרוקו כשני שלישים מהם עלו לישראל, דהיינו  למעלה ממאתיים אלף יהודים, והשליש השלישי חלק מהם הגרו לקנדה, וחלק לצרפת.

היהודיה השכנה ממש דאגה לשכנתה כאילו היתה קרובת  משפחה, אולם, היה קשה לה להחדיר לראש השכנה הצרפתיה שתאמין כמוה בצדיק.

כשהבן החייל, בנה של השכנה הנוצריה, היה עדיין בחופשה שכנעה היהודיה את שכנתה לנסוע איתה להשתתף בהילולה בל״ג בעומר במרוקו ולעלות עימה אל קברו של הצדיק, ותתפלל בשפתה על הצלת חיי בנה החייל : מהתופת של הקרבות שהתנהלו עדיין במזרח הרחוק.

סוף סוף שוכנעה, לאחר שראתה ושמעה על הנסים, היהודיה הציעה לה להכין קמיע ממטבע מרוקני בסכום של 4 פרנק ממתכת לבנה, הם לקחו את המטבע ושמו אותו כל הזמן שהם עמדו, בין האבנים השחורות שמעל קברו של הצדיק רבי עמרם, חזרו  מאצל הצדיק כשהחופשה הקצרה נגמרה.

האישה היהודיה והשכנה הנוצריה, חזרו לצרפת גם החופשה של בנה החיל בנתיים הסתיימה, וחזר לגדוד שלו בהודו־סין.

בשבועות הראשונים לאחר חזרתו היה בן הצרפתיה כותב להוריו כמה שנתאפשר לו, כעבור כמה חודשים הקרבות הלכו והתעצמו, וההתכתבות עם ההורים הופסקה, תקופה  ארוכה לא קיבלה האם הצרפתיה לא מכתב ולא שיחה ! טלפונית מהבן החיל.

לפני הפלגת הבן בחזרה:

ביקשה אימו טמנו שיענוד את הקמיע שהשכנה היהודיה הכינה ודחפה לתוך הקמיע את המטבע של 20 פרנק וביקשה ממנו שאף פעם לא יוריד  הקמיע מעל צווארו.

הבן הצייתן עשה כדבר אמו הדואגת, מעוצמת הקרבות נפגע החיל בן הנוצריה מכדור שפגע בחזהו, הכדור שנורה לעבר החיל פגע במטבע בלבד שהיה  ממתכת עבה ולא חדר לגופו, הבן הבין מיד שהנס קרא מהמטבע המקודש אשר נלקח מאבני קבר הצדיק.

חודשים רבים נשאר ללא קשר עם הוריו, כי יחידתו הוצבה

במקום נידח בג׳ונגל, חודשים הוא לא התקלח ולא התרחץ, וזקנו גדל בצורה פראית כמו חיות המדבר.

ההורים שלו נכנסו לייאוש חריף, בתוך תוכם היו חושבים שהוא נפל בקרב או נעדר והמפקדה שלו לא רצתה להודיע להם על נפילתו, כי היו דברים מעולם, הרבה פעמים הודיעו למשפחות הרבה על אובדן יקיריהם יותר מדי מאוחר, או עד החזרת כל היחידה למולדת.

מרוב ההשתתפות בצער למשפחת החיל, השכנה היהודיה הרבתה לבקר את שכנתה כל יום.

יום אחד, באופן מפתיע שמעו ההורים דפיקות בדלת, האימא באה לפתוח, ומולה ניצב אדם מזוקן ושערות ראשו פרועים, ובגדיו הצבאיים מלוכלכים, ואי אפשר היה להכי שזה בנה

שאלה האימא מי אתה? אני פלוני בנכם, מה את לא מכירה אותי?, מרוב שמחה האימא התחילה לבכות, וקראה לשכנתה היהודיה אשר היתה מאושרת ושמחה על חזרתו של בנה ואז הבן סיפר להן על הכדור שפגע רק בקמיע שנשא על צווארו והוא ניצל.

ברוך המקדש שמו ברבים

פניני המידות – הרב אברהם אסולין

אכילה

א.         הגאון רבי משה ויזגאן זלה״ה מלפנים ראב״ד מראכש, ובעל שו״ת ויגד משה. היה מקפיד על אכילת פת שחרית, וקודם האכילה היה מתפלל: הריני אוכל פת שחרית, כדי להברות את גופי לעבודתו, ליראתו, ולאהבת ה׳(והאיש משה עמי 9).

ב.         הגאון המפורסם רבי דוד הכהן סקאלי זלה״ה בעל שו״ת קרית חנה ודוד ב״ח ועוד, אחד מהנהגותיו בקודש היה לפני האכילה, לפני שניגש לאכול, היה קובע מראש את כמות הלחם שעליו לאכול בסעודה(הקדמה חותנו לספר קרן דוד).

ג.          בבית הרה״צ רבי כליפה אלמליח זלה״ה אב״ד אולדמנצור, אחר התפלה כבר הכינו לרבינו את פת השחרית, לקראת סדר יומו העמום בלימוד התלמידים. בארוחת הבוקר, כמו בכל פעם, היה רבינו מתבל את אכילתו ב׳שמן זיתי, לקיים מאמר חכמינו: חמשה דברים משיבים את הלימוד… הרגיל בשמן זית. את ארוחת הצהרים הייתה הרבנית מביאה לבית המדרש לבל יתבטל מלימודו. כאשר נסתלקת אשת רבינו, בתו זוהרה ע״ה היתה מכינה ומגישה דבר מאכל שיסעד אביה, אן מעט מאד היה אוכל, בתו היתה מנסה לשכנע את אביה שיאכל, עד שאביה אמר לה, בתי אני אוכל מעט כדי קיום גופי, שאם אוכל יתר על כך, המאכלים יכבידו עלי, וכך לא אוכל לשקוד על לימוד התורה כראוי(אולאדמנצור וחכמיה עמי יג).

אלמנה

הגאון רבי רחמים בן עמרא זצ״ל מידי שנה היה עורך בביתו שבעיה״ק טבריא ת״ו הילולת לתנא רבי מאיר בעל הנם זיע״א, מידי שנה הוזמן מרן הגר״ש משאש זצ״ל, ואף אחר פטירת הרב בן עמרא, נהג רבי שלום להגיע להילולה מידי שנה, והנה שנתיים לפני פטירת רבי שלום, התקשר בנו של הרב בן עמרא שמזמין את הרב להילולה התנצל הרב שאין בכוחו כימים ימימה וברכו, כששמעה האלמנה שהרב משאש לא יבוא, מיד התקשרה להזמינו, הרב בן בית אצלנו, קשה לחשוב שהרב לא יהיה השיב הרב שיבא, שאלו את רבי שלום בביתו מה השתנה הא מהא, השיבם איך אעבור על הפסוק באיוב (כט, יג), ולב אלמנה ארנין(הגאון רבי אליעזר תורגימאן ששמע מהאברך הרב זגורי).

אריכות ימים

שהייתי בבית הרב הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, שאלתי את הרב במה הארכת ימים, הרב בראשית דבריו ציין שהכל בזכות התורה, שרציתי לשמוע עוד, אז הרב סיפר שבאותה תקופה עם עליית הרבה יהודים ממרוקו לארץ, אימו ע״ה, עלתה לארץ מרוב כיסופיה לארץ הקודש, וכאשר הרב קבל מכתב שאין מי שידאג לאימו, הרב בתוך זמן קצר עזב את עולם הדיינות והרבנות, למרות שהרב נועד עוד לגדולה, והרב עלה לטפל באמו, והוסיף הרב, ממש שהצלתי את אימי ממוות לחיים, ועוד סיבה שהרב מקפיד מצעירותו על אמירת ברכת אשר יצר בכוונה גדולה.

ארך אפים

הגה״צ המקובל הרב יצחק כדורי זצ״ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות, באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד, הרבנית ע״ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול, ניגשה לחדר של הקבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכן, הרבנית ניגשה לרב, ומרוב שקיעתו של הרב, נבהל וכל הדיו נשפך על הקמיע אחר עמל רב, נו מה אתם חושבים איך הרב הגיב?… הרב חייך.

ברכת הלבנה

בעת אשר התגורר הצדיק בבא מאלי זלה״ה בעיר ליאון אשר בצרפת, הגיע היום האחרון שבו ניתן לקדש את הלבנה, דבר שנמנע עד כה מפאת תנאי המזג האויר הקשה ששרר באותה תקופה בעיר. מתוך מעקב רצוף אחר התחזית נועד לצדיק, שבעיר מרסיי המרחקת 380 ק״מ התבהרו השמים. תכף בהיוודע הדבר לצדיק, קם ועלה על הרכבת המהירה ונסע כמה שעות בכדי להספיק לברך על ברכת הלבנה במועדה(אביר יעקב עמי 366).

Communautes juives des marges sahariennes M. Abitbol

Communautes juives sahariennes 001

Il convient d'abord de remarquer qu'une coexistence pacifique entre Juifs et Ibâdites ne devrait nous étonner outre mesure, compte tenu de l'ancienneté de la présence juive en milieu berbère, de l'exis­tence de tribus dites judaïsantes à l'époque de la conquête musul­mane, du système de protection personnelle accordée aux Juifs par les seigneurs berbères, du respect des Berbères pour les sanctuaires et les cimetières juifs ainsi que des traditions orales rattachant les Berbères à des généalogies bibliques et à la Palestine.

L'ibadisme (arabe : al-ibaḍīya الاباضية) est l'école la plus ancienne en islam, elle a été fondée moins de 50 ans après la mort du prophète Mahomet.

L’ibadisme a été chassé par d'autres courants musulmans pour ses pensées politiques : selon les ibadites, le commandeur des croyants ne doit pas être nécessairement de la lignée de Mahomet, ni d'une certaine race ou couleur. 

En outre, a la différence du Chi'isme, l'imâmite surtout, où la haine du sunnite va de pair avec une profonde aversion envers les dhimmis, les Khàridjites, en général, ont fait preuve par contre d'un esprit de conciliation à l'égard des premiers, pourtant considérés com­me des polythéistes, mushrikûn. Certains Khàridjites vont même jusqu'à offrir aux dhimmis l'égalité absolue avec les Croyants, s'iis prononcent cette formule modifiée de la shahâda "Muhammad est l'Apôtre de Dieu aux Arabes mais pas le nôtre".

 Une ancienne aqïda (résumé de doctrine) ibàdite, suivie à Djerba et au Mzab, fixe d'autre part un taux préférentiel de l'impôt de capitation, djizya, pour le Juif par rapport au Chrétien, imposant à ce dernier 2 dirham de plus, wa-yazdâdu 'ala'l-rtasrârû dirhamâni. Elle permet égale­ment aux Croyants de consommer la chair des bêtes égorgées par les Juifs et d'épouser des femmes juives de condition libre. Ces con­cessions en faveur des Tributaires sont aussi admises par les Mâlikites puisqu'elles figurent dans le Coran (V. 5), mais elles ont souvent été considérées comme des actes blâmables.

Aussi trouvons-nous toute une série de communautés juives floris­santes en Berbèrie khàridjite du Moyen Age. Pour ne citer que les principales, commençons par Sidjilmâsa, grand port caravanied du Sa­hara occidental, gouvernée par une dynastie d'obédience khàridjite- sufrite et habitée par les Juifs depuis sa fondation en 757; Tàhert, capitale de l'imamat rostemide et ville natale du grammairien hébreu Judah ibn Quraysh, foyer ardent d'études et de discussions théologi­ques et scientifiques. Ouargla (Warjlân), plaque tournante du com­merce transsaharien oriental et refuge d'une communauté juive de tendance qaraïte. A noter qu'entre le Khâridjisme et le Qaraïsme il y a d'importantes affinités doctrinales dues à une même source d'inspi­ration — le mu'tazilisme.

D'après le chroniqueur ibâdite Abu Zakariya, la population ibàdite de Ouargla, assiégée par une troupe fâtimide, fut sauvée par la ruse d'un Juif de l'endroit; citons enfin Djâdû, ancienne capitale du Dj. Nafusa oriental et qui d'après al-Bakrî (Xle s.) fut une grande ville marchande à forte population juive, entretenant d'intenses relations commerciales avec le Fezzan et le Kanem. D'une anecdote rapportée par le chroniqueur ibàdite al

Shammâkhi (VI/XII s.) concernant  les rapports entre un commerçant juif et l'imâm et gouverneur du Djebel, Yahyà al-Irdjànï, on peut inférer que les Juifs de Djâdû vivaient en bons termes avec leurs voisins ibâdites. Les vestiges du quartier juif et du cimetière juif de cette localité ont été visités et décrits par N. SLouschzet par le rabbin Mordecaï Hacohen en 1906.

On peut donc avancer que toute la région comprise entre Sidjilmâsa et le Souf, abritait un grand ensemble judéo-ibâdite dont le réseau routier a été retracé en détail par T. Lewicki.

L'exemple le plus récent de cette entente judéo-ibàdite dans le Djebel tripolitain fut donné lors de l'insurrection des berbères nafusis contre les Turcs (1837-1855). Le chef de la révolte, connu sous le nom de Ghoma et dont le rôle rappelle celui de son illustre contemporain algérien, 1' émir 'Abd al-Qàdir, s'entoura de conseillers et d'auxiliaires juifs et alla même jusqu'à libérer les Juifs de la région du port du tur­ban  noir.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר