ארכיון יומי: 15 באוגוסט 2016


סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

פרק ראשון

סיפורו של ניסים סרוסיסיפור תרבות-ירון צור

ניסיס סרוסי הוא מאבות הרוק הישראלי. הוא עלה לישראל מתוניסיה בשנת 1962, כשהיה נער בן ארבע־עשרה. בזמן שהתפרסם ונעשה אליל זמר, בשנות השבעים, פרסם חוברת קטנה שבה הציג את עצמו כך:

השם: ניסים סרוסי

תאריך לידה:

15.4.1948 הורוסקופ: טלה

ארץ לידה: תוניסיה (צפאקס)

עיר מגורים: רחובות

מצב משפחתי: נשוי

מקצוע: זמר ומוסיקאי־מלחין

צבע שיער: חום כהה

 צבע עיניים: חום

תחביבים: כדורגל ומכבי תל־אביב בגביע אירופה בכדורסל

בראיון שערכה עמו צורית חפר בשנת 1999, כעשרים וחמש שנים אחר כך, סיפר ניסים סרוסי על חייה של משפחתו בתוניסיה לפני שעלתה לישראל. הוא סיפר שמשפחתו מנתה עשר נפשות – שישה בנים, שתי בנות והורים. על חינוכם של הוריו סיפר ניסים: ״אמא לא הייתה בבית ספר אף פעם. היא גרה בכף, עיר בהרים [בצפון תוניסיה], שם מזג האויר קר… והסבא שלי לא נתן לה לצאת מהבית בגלל הערבים. לכן היא למדה תפירה במקום ללכת לבית הספר. אבא כותב וקורא צרפתית, למד בבית ספר… אז הייתה תקופה שהגברים למדו והנשים נשארו בבית״.

בבית, סיפר ניסים, דיברו ערבית־תוניסאית וקצת צרפתית. הילדים הבוגרים למדו כולם בבית ספר של אליאנס, ״כל ישראל חברים", ששפת הלימוד העיקרית בו הייתה צרפתית, אך למדו בו גם עברית:

בית הספר היה "אליאנס״, בית ספר יהודי. שם היו לנו מורים לעברית. הסוכנות הייתה שולחת אנשים למדינות צפון אפריקה, וזה היה הקשר עם העברית… אבל למדו גם צרפתית וערבית, ובבית דיברנו שלוש שפות. מפה נולד הסוד, איך זה שניסים סרוסי שר עשר שפות. אני שר ערבית כמו ערבי, איו לי אפילו מבטא, אני שר איטלקית כמו איטלקי, הרבה בזכות זה.

המוזיקה ששמע ניסים בילדותו הייתה מעורבת. הוא האזין לאמנים ברדיו התוניסאי ולפיוטים ולתפילות בבית הכנסת. הוא מספר שהאזין הרבה לפריד אל־אטרש ולאום כולת׳ום, הידועים בכל ארצות ערב, ואף לראול ז׳ורנו, זמר יהודי תוניסאי שהיה אהוב גם על המוסלמים. הלחנים ששמע לא היו מבוססים על סולמות אירופיים, אלא על מקאמות מן המזרח. בסניף "בני עקיבא״ למד ניסים שירים עבריים. הוא משוכנע שהשילוב של שירים בעברית ובערבית עם פיוטי תפילה ושירים בצרפתית ובאיטלקית הוא ״מטמון מוזיקלי לילד״. בחוברת שפרסם סיפר ניסים:

כאשר הייתי כבר בכתות הראשונות של בית הספר היסודי, החליט אבי שעתידי יהיה… חזן בבית הכנסת. ואומנם תרמתי מכשרוני למקהלת בית הכנסת כאשר הייתי מסלסל בקולי פיוטי תפילה בימי שבת וחג. כולם החליטו פה אחד: ״זה הקטן גדול יהיה", וכמובן שהתכוונו ליעוד שבחר עבורי אבי. אבל לי היו "צפורים בראש". בין מזמורי ״יגדל אלוהים חי״ ו״אבינו מלכנו״ באו לי גם מחשבות אחרות.

פה ושם ניתנו לי הזדמנויות להקשיב לקולותיהם של זמרים מפורסמים מאותם הימים, ואני הלכתי שבי אחרי קולותיהם. למדתי את ה׳׳שלאגרים" של שנות החמישים מתוך האזנה לתקליטים, ובאחת ההזדמנויות, בשעת שמחה משפחתית, "תפסתי אומץ" ושרתי בחוצפה רבה שיר ב…אנגלית. מה לקטן הזה ולשפתו של שקספיר? כך שאלו רבים מקרב המאזינים. אבי לא היה מרוצה. הוא הרגיש (בחוש המיוחד שיש לאבות) שבנו ניסים לא יהיה בדיוק חזן…

התחלתי לחלק את כשרוני בין בתי הכנסת לבין אולמות שבהם התקיימו מופעים של זמרים אשר התארחו בעיר מגורי. למדתי את השירים ותוך זמן קצר בניתי לעצמי תוכנית שלא ביישה אפילו זמרים מקצועיים. הכתבה הראשונה שבה הוזכר שמי מעל דפי העיתונות הופיעה בעיתון הצרפתי ״לה פרֵאס". שם זכיתי שיציינו את הופעתי לפני חניכי הקייטנה היהודית של עיר מולדתי. בעקבות הפרסום בעיתון הוזמנתי להופעות רבות, למורת רוחו של אבי, שראה איך בנו, המיועד להיות חזן ורב, מסלסל בקולו הצלול שירים של שרל אזנבור ועוד זמרים מהתקופה של אמצע המאה ה־20.

חלומות הזמר התנפצו מול גלי המציאות. בשנת 1962 ארזה משפחתי את מטלטליה. אבי קנה כרטיסי נסיעה, כאשר היעד – ישראל.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – Les juifs de Colomb-Bechar 1903-1962 Jacob Oliel

les-juifs-de-colomb-bechar

Colomb-Béchar laissa rarement indifférents les explorateurs, aventuriers, fonctionnaires, militaires, commerçants ou simples voyageurs qui eurent l'occasion d'y séjourner. Des événements de tous ordres ont contribué à établir la renommée de notre cité : ce furent, des films (Torrents, l'Escadron blanc…), les richesses du sous-sol et dans les années 1950-1960, bien avant Kourou et la Guyane, les centres d'essais et de lancement des engins spéciaux (missiles Matra et autres, fusées Vesta, Véronique) à Hammaguir.

 Colomb-Béchar sera aussi, un peu plus tard, la base arrière des expérimentations atomiques de Reggan. Tout cela donna à la garnison, déjà importante, des allures de four­milière ; et les très nombreux ingénieurs et techniciens, officiers et militaires de carrière, les milliers de soldats du contingent, passés dans la région, deviendront à leur tour des nostalgiques de Colomb-Béchar.

D'autres événements heureux ou malheureux ont fait le renom de la ville : le Berliet T- 100, la Caravelle… et l'accident qui coûta la vie, le 28 novembre 1947, au Général Leclerc, chef de la 2°D.B. et héros de la Libération

Aux yeux de ceux qui y ont passé leur jeunesse, Colomb-Béchar fut cela et bien autre chose : un modèle de vie simple, harmonieuse, insouciante, une image probablement assez proche du bonheur tel qu'il se conçoit habituellement ; du moins est-ce l'impression, peut-être idéalisée, que nous gardons depuis que nous en sommes privés, à l'instar des choses que nous ne savons jamais autant apprécier qu'après les avoir perdues, comme la santé, un être cher…

La première expérience atomique française, en atmosphère, eut lieu à Reggan, localité située à 650 km au sud de Colomb-Béchar le 13 février 1960.

Cette ville est enfouie dans notre mémoire et notre cœur, et il nous semble pouvoir la faire revivre chaque fois que, retrouvant un ou plusieurs de nos amis d'enfance ou d'adoles­cence, nous nous mettons à évoquer le souvenir de ce passé, si lointain et si proche, sans lequel les plus anciens ne parviennent pas à trouver goût à leur vie.

 Fallait-il le raconter ? Je le pensais depuis longtemps et attendais de le voir réaliser par quelque autre, n'étant pas, sans doute, le plus qualifié pour accomplir ce travail. Flora Abehssera la première, en avait eu l'idée dès les années 1980 mais le destin ne l'a pas permis… Je voudrais que cette tentative soit un hommage à la mémoire de cette pion­nière.

Il fallait se décider, de crainte de voir perdu le souvenir de notre vie et de son cadre, désor­mais si lointain, mais aussi parce qu'il nous faut nous rendre compte que nous ne pour­rons rien apprendre de plus sur notre histoire, qu'au contraire, nous allons en perdre tous les jours un peu.

Je me suis donc lancé, pour sauver de l'oubli ce qui fut notre vie, pour contenter tous ceux qui, espérant retourner à Colomb-Béchar, n'ont pas encore eu l'occasion de réaliser leur rêve, et dire aux membres de la communauté ce que sont devenus leur synagogue, leur quartier, leur rue, leur maison…

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

יש להבין שיהדות זו, שאנו קוראים לה, למען הקיצור, יהדות המזרח, או גולת ישמעאל, תהיה הראשונה אשד תבוא בשנים הקרובות! הראשונה, אבל לא היחידה. עכשיו מהווה יהדות זו 55%—60 מהעליה הכללית. שאר 40%—45% מתמלאים על ידי עולים מארצות אירופה, -ארצות האנגלוסכסיות, דרום אמריקה וכו'. לא נעמוד כאן על פרטי העליה מהארצות הנוצריות ונחזור לענין יהדות המזרח. אלה יבואו וזרם העליה יגבר — בין אם ננהל בקרבם תעמולה ציונית, בין אם לא ננהל; בין אם נטפל בהכשרתם לקראת העליה, כאשר טיפלנו בהכשרת העולים מארצות אירופה, ובין אם לא נטפל. אולם כושר קליטתם בארץ תלויה במידה רבה בהכשרתם. מובן מאליו שעלינו להקדיש את כל תשומת הלב הדרושה לטיפול בהם ובהכשרתם, ולפתח בהם רוח ההתנדבות והחלוציות. עלינו להבין שמיליון יהודים מגלויות ישמעאל יהוו שיכבה חשובה מאד, שיכבה יסודית, בבנינה של ישראל.

יהודי המזרח יהוו את רובו של המיליון השני בישוב הקיים! אכן, גם במיליון הראשון היה מספרם כרבע מיליון. יהודי המזרח יהיו איפוא שותפים חשובים להנחת ,היסוד של המדינה לדורות הבאים אחריהם, ומשום כך לא אחת היא לנו מי הם ומה הם העולים מסוג זה, מהו הרכבם הכלכלי והסוציאלי ומהי דמותם הרוחנית. אין אנו יכולים להתיחס לשאלה זו בשוויון נפש. זוהי שאלה סוציאלית ולאומית, שאלה אקטואלית ממדרגה ראשונה. הן ידוע שהראשונים קובעים במידה רבה את אופייה של מדינה ואת אופיים של אוכלוסיה! וכשם שחמשת המיליונים האמריקאים, אשר קנו להם עצמאות במלחמה בעד חרותם עם הממשלה הבריטית הקולוניאלית, קבעו את אופיים של מיליוני היאנקים שבימינו, כן יהיו שני המיליונים הראשונים שלנו אב ־ בנין לדורות הבאים — זהו הישוב הנמצא כעת בארץ, הוסף מיליון ומעלה של עולים העתידים לבוא מארצות המזרח, ואחר כך, גם מגלויות ״אדום״.

ומשום זה בלבד, אנו חייבים לקיים שני דברים: ראשית — וזה, בעיקר, בשביל עצמנו — להכיר לדעת מי הם אלה שבטי ישראל הרחוקים והנידחים המופיעים מאפלת הגולה לאור ההיסטוריה החדשה שלנו! ושנית — לחנכם ולהכשירם לחלוציות לקראת התפקיד האחראי המוטל עליהם כיום, ולעזור ככל יכלתנו לקליטתם ולהשתלבותם בתוך האומה המתחדשת. חובה זו נובעת לא רק מאהבת־אדם ומאהבת־ישראל, אלא גם מתוך האינטרסים הלאומיים המשותפים לנו ולהם ולכלל האומה.

להכיר לדעת אי־אפשר בלי גישה מתוך אהבה ורצון טוב, ואם כל בני אדם נוצרו שווים, כמאמרו הידוע של אברהם לינקולן, שמקורו במאמר התלמודי הקדמון: ״חביב אדם שנברא בצלם אלהים״, הרי בוודאי יש לקבוע, בראש וראשונה, את הלכה שכל היהודים שוים הם, ללא הבדל בין שבט וארץ מוצא, בין לשון ותרבות, שבהן גדלו וחיו. כל היהודים שווים הם, כולם ממקור אחד יהלכו, בין שאבותיהם עשו עשרות דורות בקרב ,,עמי התרבות״ שבאירופה ובין שגלו לבין הבדווים הפראים שבערביסתאן, באסיה התיכונית, בפרס ובבבל, בהרי מדי וכורדיסתאן. ברבות הימים זכו מקצתם לאמנסיפציה באמצע המאה שעברה, מקצתם ולא כולם.

בארצות אפיה ואפריקה הוסיפו למשוך בעול הגלות כמו בימי הביניים. רבים כרעו ונפלו ורק מועטים — בין מאלה שגורלם הביאם לגלות ״אדום״ ובין מאלה שבגלות ישמעאל — ניצלו ממוקדי טורקווימדה ומרציחות היטלר. מבחינה היסטורית ניתן לומר שבסוף המאה השמונה־עשרה לא היה הבדל ניכר בין מצבם הכלכלי והתרבותי של המוני היהודים שבארצות ישמעאל ובין אלה שבארצות הסלאבים והגרמנים! התהום התרחבה רק בחמשת־ששת הדורות האחרונים, ועדיין המשותף שביניהם מרובה על הקווים המבדילים בין שבטי ישראל.

אין לדעת מה היה אילו נמשך מצב זה לא מאה או מאה וחמישים שנה, אלא דורות רבים. לאשרנו עדיין ישנו הגשר, חזק המלט — הקשר הדתי והמסורת הלאומית, הלשון והתרבות העברית, התקוות לעתיד והגורל המשותף, אותו גורל, אשר הזכיר לאלה שעמדו לשכוח את שיתוף הגזע, המוצא והמולדת ההיסטורית — זו המולדת אשר מעולם לא נשכחה מלב רוב האומה בכל תפוצותיה ומעולם לא פסק הרצון לשוב אליה.

ברבות הימים נוצרו שבטים חדשים בישראל, אשר הושפעו מהסביבה, בה חיו דורות על דודות, ועתה בהתכנסם בארץ, הריהם מתלכדים שוב לאומה אחת. בתוך תהליך זה מתבלטים כמה קווים משותפים, ומתגברים כוחות היצירה על כוחות ההרס. ההגמוניה עוברת משבט אל שבט, אולם האומה קיימת ומתחדשת, וכל השבטים ערבים זה לזה.

שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

שבט יהודה 001

העשרים ואחד

שנת חמשת אלפים וארבעים ושש – 1286 –  ליצירה קם מלך אכזר ושמו פיליפי בן פיליף וגרש כל היהודים אשר במלכותו. ונתאכזר מאד נגד היהודים ולקח כל אשר להם, כספם וזהבם וטלטל וקרקע ונתגרשו בערום ועריה וחסר כל. והיו היהודים רבים כחול באותם מלכיות, עד שאמרו שהיו כפלים מיוצאי מצרים. והקהלות ההם היו קהלות גדולות בחכמה ובמנין. וכן כתב הר׳ לוי בן גרשון בפירוש ״מי מנה עפר יעקב״, וחבר מפירוש ההוא ט״ו שנה אחר הגרוש. וקצת המירו דת, אבל מועטים היו מאד, וקהל טולושה המירו כלם. וסימן השנה ההיא מן הפרט ״ויגרשהו וילך״, והיה גרוש זה בחודש אב  בחג הנוצרים הנקרא מרג׳ילינא.

העשרים ושנים

לפני זה שנת י״ד לפרט היה שם גרוש אחד, לא כללי אלא פרטי בקצת הערים ההם, ולא נודע למה. וסימן השנה ההיא ״ותלך יד ישראל הלוך וקשה".

העשרים ושלשה

אחר זה כחמשים שנה היה שם גרוש כולל מר וקשה מאד. כי היהדדים מהגרושים שעברו שבו על ידי ממון, ונתחדש מלך חדש, מלך אכזרי מאד, וגזר ואמר שאם היהודים יקבלו דת ישו — טוב הארץ יאכלו, ואם לאו — שיעב­רו בחרב כלם ואין מציל. ונתן להם זמן שלשה חדשים לשיתיעצו הטוב להם. ובזמן ההוא היה שם חכם גדול אהוב מאד למלך, נקרא שמו אבוגרדן דלכדיה, והתחנן לפגי המלך פעמים ולא הועיל ולא שמע, כי אמר המלך שכבר קמו העם על היהודים, וגרוש שלהם הוא תקנתם וטובתם, שמגרש אותם להצילם מיד שונאיהם והקמים עליהם.

העשרים וארבעה

שנת ״בשלחו כלה גרש יגרש״ יצא המלך פיליפי המגרש לצוד ציד ומצא צבי רץ ורץ אחריו בסוסו בכח גדול, והנה לפניו חפירה גדולה, ונפל שמה עם סוסו, ותשבר מפרקתו ומת. וידעו הכל כי אכזריותו על היהודים גרם לו  אותה מיתה, כי כפי הטבע ראו שלא היה מספיק אותה חפירה שבנפלו שם ימות.

ואחרי המלך האכזר ההוא קם בגו תחתיו, והוא מלך חסד ואוהב משפט וצדק, וראה מה שאירע לאביו ושלח שליח אל היהודים שאם ירצו שישובו לעריהם בבטחון גדול, ושהוא ישמרם כבבת עינו. ורבים לאהבת ארצם ומולדתם שבו לעריהם, כי כלל המלכים מלכי ספרד וצרפת והשרים והיודעים וכל נכבדי ארץ אוהבים היו היהודים, ולא נפלה השנאה כי אם בעם אשר קנאו ביהודים. ואם המלך יבטיחנו והעם יקומו — איך נוכל לבטוח? ובפרט במה שראינו לשעבר כמה גירושים סבבו העם עלינו, ומה הנאה בחסד המלך ושופטי ארץ אם רצון העמים איננו עמנו ומבקשים תמיד רעתנו י לכן  נשב באשר ישבנו ולא נביא עלינו רוגז גרושים, ולא נוסיף עוד לראותם עד עולם. ולמקצת ימים שבו ואמרו: לכו ונשובה לארצות מולדתנו, כי היא אמנו, והמלך מלך טוב וישר, מה שיצא מפיו יקיים! ושבו לאותם ארצות. וב־ דרכים שללו אותם עוברי דרך, ושלח המלך חוקרים ולא נודע מי הם. וצוה המלך יתנו ליהודים מאוצרותיו בגד ללבוש ומזון לאותה שנה, כי על פיו  באו בצל קורתו. וישבו לבטח בעריהם.

העשרים וחמשה

אחר שבע שנים חזרו והעלילו עליהם וגורשו פעם אחרת. אך המלך ההוא מלך ישר היה, וגרשם עם נכסיהם וממונם. ושלח עמהם שומרים לשלא יגזלו אותם בדרכים. ולרבים מהם לא הועיל, כי הפשיטום בדרכים אנשי הכפרים  ועוברי דרך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר