ארכיון יומי: 5 באוגוסט 2016


תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל-באדיבותו של דודי אסולין

באדיבותו של דודי אסולין

אלף שנות עלייה

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום – זה בכיתוב לתמונה המופיעה בפוסט

עוד מהמאה ה- 11 היו קהילות "מערביות" (כינוי ליוצאי מרוקו הנמצאת בצפון מערב אפריקה) בירושלים, בצפת ובחברון שחלקם היחסי היה גדול לאורך השנים. הסופרים, עוזיאל חזן, סוקר את האישים השונים שעלו ממרוקו לארץ במסירות נפש ושמרו על הגחלת של התורה בא"י. עיקר העלייה בזמנים ההם הייתה מפאס כמו רבי שלמה בן יהודה ששימש אב בית דין, מאוחר יותר עלו רבי מימון ובנו הרמב"ם. בתחילת המאה ה- 16 עלו לצפת רבי יששכר בן סוסאן, רבי סולימאן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי, רבי יוסף טובול, רבי אברהם הלוי, רבי יהודה חליווה ואברהם הלווי ברוכים. במקביל עלו לירושלים רבי אברהם זכות, רבי יעקוב בירב, רבי מרדכי בן סוסאן  ורבי יצחק בן יעקוב אבן צבאח. במאה ה-  17 וה – 18 עלו יהודים ממרוקו בעיקר במודל של רב ותלמידיו כגון רבי ישראל יעקוב חגיז שהקים בית מדרש בירושלים שהכשיר דיינים צעירים ע"י תלמידי חכמים מפולפלים ע"מ לשגרם לקהילות שונות בחו"ל. הרב חגיז שילב בתוכנית הלימודים – פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית. ללא ספק ישיבה מהפכנית ומיוחדת בעולם הישיבות דאז. רבי חיים אבן עטאר ("האור החיים") ששכנע רבים מתלמידיו לעלות לא"י וגייס כספים מהקהילה בליוורנו לטובת הקמת ישיבה בירושלים. רבי אברהם אזולאי, סבו של  החיד"א, שעלה והשתקע בחברון. במאה ה- 18 עלו גם מהעיר מקנאס כמו רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי יצחק קוריאט. עד כדי כך כמיהתם של יהודי מרוקו לא"י הייתה עזה שחכמי מרוקו התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה, היתר שניתן רק למען לימוד תורה. פסק תקדימי נוסף עסק בשאלה מה קורה אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות והשני מסרב – לא רק שאם הבעל רוצה לעלות רשאי אלא גם אם האישה רוצה לעלות ובעלה מסרב רשאית לעלות גם עם הילדים.

הרב פרופ' יהודה ביבאס.

במאה שקדמה לקום המדינה היו עליות בקצב מספרי נמוך שחברו לפזורה הספרדית בארץ – מרוסיה, רומניה, סרביה, פרס, הונגריה ובעיקר מצפון אפריקה. באותה תקופה העלייה ממרוקו לא רק שהייתה באופן יחסי גדולה מספרית ביחס לארצות מוצא אחרות, אלא אף מניעיה היו חיבה עמוקה והערצה גדולה לארץ האבות שכן לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני ולא הרפתקאות היו מנת חלקם של אותם עולים. רובם היו עשירים גדולים שעזבו מאחוריהם בתים, חצרות וארמונות ופיסות נדל"ן יקרות ערך כדי לחונן את עפרה של הארץ. עולים אלו לא הזדקקו ל- "מבשרי ציונות" מסוגים שונים אבל נציין את דמותו של הרב פרופ' יהודה ביבאס, אבי הציונות הרוחנית והמדינית ורבו של מבשר ציונות נוסף שחיי בסרביה, רבי יהודה אלקלעי. הרב ביבאס נולד להורים מרוקאים שהיגרו לגיברלטר. פועלו היה בהפחת רוח הגאולה בעם ישראל שתתממש רק בעליה לארץ הקודש. הוא אף קרא לאחוז בנשק כדי לבסס את ביטחונם של החלוצים, קריאה נועזת ביחס לתקופה ההיא. לא די לו היה בפריסת משנתו ממקום מושבו אלא הוא כיתת רגליו בכל רחבי אירופה ע"מ לדאוג שמסריו יועברו. בערוב ימיו עלה לארץ והתיישב בחברון.

כמות גדולה של רבנים עלתה מתחילת המאה ה- 19 ואילך ושיקמה, רוחנית וחומרית, בירושלים את ה – "עדה המערבית". רבי דוד בן שמעון (המכונה צוף דב"ש), בהיותו בן 28 רב צעיר ומבטיח שהספיק להעמיד תלמידים הרבה, גמר אומר לעלות לארץ. הוא החייה את הקהילה המערבית בירושלים והפיח רוח בהמונים רבים לעלות ולחבור לקהילה המשתקמת. לזכותו נזקפה מעורבות מכרעת בהקמתה של "מחנה ישראל" השכונה הראשונה מחוץ לחומות. מהלך פורץ דרך בתקופה ההיא (רות קרק מוכיחה במאמרה: "המערביים – ראשוני הירושלמים בבניית שכונה מחוץ לחומה" ש-"נחלת שבעה" הוקמה לפחות שנה מאוחר יותר). מעורבות גדולה הייתה לו בעידוד ושליחה של משפחות לגרעיני התיישבות ברחבי הארץ. רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של צוף דב"ש, היה עשיר בעל השכלה רחבה. קנה אדמות רבות בשכונת "מחנה ישראל" וסייע רבות ברמה החומרית לבני העדה. רבנים נוספים כגון הרב שלום בוחבוט, הרב רפאל אלעזר הלוי בן טובו, הרב משה בן מלכא, הרב נחמן בטיטו, הרב יוסף חיים הכהן ועוד רבים עלו בתקופה ההיא כתוצאה מכמיהה עזה לארץ והיוו חלק ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בכלל ושל העדה המערבית בפרט. בנוסף, רבים מרבני העדה המערבית היו שד"רים (שלוחי דרבנן) לקהילות יהודיות בתפוצות וגייסו כספים רבים לפיתוחה הרוחני והחומרי של ירושלים. על רבנים, קדושי עליון, אלו ונוספים מרחיב בלשון נעימה ומגבה בתעודות ועדויות הרב שלמה דיין בספרו: "חכמי המערב בירושלים

זעקת יהודי מרוקו – יצחק – משה עמנואל

יהודי מרוקו בישראלזעקת יהודי מרוקו

הקשר בין יהודי ארץ־ישראל ויהודי צפון־אפריקה לא נתק במשך הדורות. יהודים מאפריקה הצפונית גרו בירושלים עוד בימי ״השליחים״ ומאגרותיהם הננו למדים, כי בירושלים היה בית כנסת מיוחד, שבו התפללו היהודים, שבאו מקורינו (אשר מעבר למצרים), הוא צפון־אפריקה. הם נמנו בין המתנגדים לתעמולת ״השליחים״ (מעשי השליחים י׳ ט,)״ אחרי חרבן הבית השני נלחמו יהודי קירינקה ( טריפולי ) עם יהודי ארץ־ישראל כנגד הרומאים. בתקופת ימי הבינים קמו מדקדקים עבריים מקרב יהודי צפון-אפריקה, והם: רבי יהודה בן קוריש, מוצאו מתאהרת שבמרוקו, רבי יהודה בן דוד חיוג׳ ודוגש בן לברט הלוי, שמוצאם מפאס במרוקו.

מפרשי התלמוד הראשונים רבנו חננאל ורבנו נסים גאון, שמוצאם מקירואן בתוניס. הפוסק האחרון הגאון הגדול היה רבי יצחק אלפסי (הרי״ף) —שמוצאו מפאס. לפי כתבי־יד עתיקים, שנתגלו באחרונה, היו שליחים מיוחדים מיהודי פולין׳ שהיו פונים בשעת צרה ליהודי צפון-אפריקה לבקש עזרה, בין השאר ״לפדיון שבויים״.

יוסף בן מתתיהו מספר, שקהילות בישראל בצפון-אפריקה היו רגילים לשלוח כסף השקלים תרומה לבית־המקדש ביד אצילי בני־ישראל, שנבחרו לעריהם בבל שגה לעלות לרגל לירושלים. ובכל עיר ועיר היתה קופה מיוחדת. גם אחרי חורבן הבית היו זורמים תרומות יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל.

מצפון־אפריקה באו העולים הראשונים גם בעתות צוקה. מתוניסיה עלה הרב ר׳ שלמה בן יהודה עם צאן מרעיתו. חמשים שנה. לפגי בוא הרמב״ן לירושלים היתה בארץ־ישראל ״קהלה מערבית״ לפי עדותו של רבי יהודה אלחריזי, הנוסע ר׳ משה באסולה מספר שבמסעו לארץ־ישראל פגש בשנת ,רפ״ב בירושלים ובצפת קהילות מערביות. ובראש קהילה ירושלים עמד ר׳ יצחק שולל רבי עובדיה מברטנורא בשנת רמ״ה (1485) מספר׳ שהיו מתפללים בירושלים לפי מנהג ״המערבים״. (צפון־אפריקיים), שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״.

מידע מתוך הויקיפדיה

משה באסולה

רבי משה באסולה (לעתים בסולה; נולד ה'ר"מ 1480 בפזארואיטליה – ה'ש"כ 1560 בצפתרב ומקובלספר מסעותיו זכה לפופולאריות רבה.

שמו המלא הוא רבי משה ברבי מרדכי באסולה. כינה את עצמו 'הצרפתי' ולכן ייתכן שמוצאו מצרפת. רבי משה היה בן למשפחת רבנים ידועת שם בארץ ישראל ובאיטליה בין המאה ה-15 למאה ה-18. שם משפחתו של רבי משה – 'באסולה'- מלמד שמקור המשפחה הוא כנראה מהעיר בזל ( הצורה הלטינית של השם בזל היא :Basilea) שבשווייץ.

שימש בצעירותו רבנות בעיר הולדתו פזארו. בשנת 1521 הפליג לארץ ישראל דרך כרתים וקפריסין וסייר בה כשנה חצי. את רשמיו בביקורו זה הנציח בספר הקרוי "ספר המסעות". ספר זה הוא מקור עשיר לתיאור ארץ ישראל, אתריה ותושביה באותן שנים ובמיוחד הקהילה היהודית.

לאחר שחזר לאיטליה התגורר רבי משה באסולה באנקונה ועמד בה בראש ישיבה. בערוב ימיו עלה רבי משה לארץ ישראל וקבע את מושבו בעיר צפת, שם קשר קשרי ידידות עם רבני העיר ובמיוחד עם רבי משה קורדובירו. בנו של רבי משה, הרב עזריאל, היה תלמיד חכם ידוע. ובין תלמידיו היה רבי יהודה אריה מודינא.

שמו הונצח ברחוב בשיכון דןתל אביב.

ספר המסעות

בספר זה מתאר רבי משה באסולה אתרים שונים בארץ מצפונה לדרומה (רשימה חלקית): טריפוליביירותצידוןברעםעין זיתיםצפתמירוןעכברה,פקיעיןעמוקהגוש חלבדלתוןכרם בן זמרה ובשמה דאז 'ראס אל אחמר', חוקוק, קבר יתרו בקרני חיטיםשכםירושליםחברון.

בכל מקום שבקר תיאר רבי משה את יושבי הארץ, מספר היהודים היושבים בכל יישוב ועיסוקיהם והאתרים החשובים ליהודים (קברי צדיקים, בתי כנסת ועוד) שבכל מקום. תקופה מסוימת של ביקורו זה בארץ ישראל, התגורר רבי משה ביישוב עין זיתים. באותה העת הייתה בעין זיתים קהילה יהודית עם כארבעים משפחות.

הספר נקרא בשמות שונים לאורך הדורות. בתחילה הודפסו רשמי המסע כחטיבה בתוך הספר 'שבחי ירושלים' לרבי יעקב בן משה חיים ברוך (דפוס ליבורנו תקמ"ה – 1785) וללא ציון שמו של רבי משה באסולה כמחבר רשימות המסע. רשמי המסע עמדו לפני רבי עזריה מן האדומים והוא קרא לספר: קונטריס מהלך הגאון הר"ר ר' משה באסולה. עם השנים זכה הספר לאהדה והודפס במהדורות רבות. בשנת 1938 הוציא לאור יצחק בן צבי מחדש את הספר והפעם עם שמו המפורש של המחבר.
ר' עובדיה מברטנורא.

 רב ומפרש המשנה, חי במאה הט"ו באיטליה ומת בירושלם בערך בשנת 1500. היה תלמיד מהר"י קולון, והוא מזכירו בשו"ת שלו (סי' ע). שימש כרב בעיר ברטינורו (Bertinoro) במחוז פלורי באיטליה, והוא מכונה על שם העיר הזאת. 

החליט לעלות לירושלים, עזב את אביו הזקן ובני ביתו ונסע לאה"ק דרך מצרים. ביום י"ג ניסן שנת רמ"ח (1488) בא לעה"ק ירושלם. הזקנים והרשעים (בעלי המוכסין) לא נגעו בו לרעה, והוא קנה את לב כל הבריות לאהבה. הכל רצו לבהכ"נ לשמוע את הדרשות שהיה דורש בעברית פעמים בחודש. היו שומעים את דבריו ואינם עושים אותם. לא היו בירושלם נושאי מתים והולכים אחרי המיטה, ע"כ נעשה הרב החסיד הזה בעצמו לקובר מתים. 

בני ביתו באיטליה היו עשירים, וחיו בצניעות כדי לשלוח לו מאה זהובים [לשנה] ולשמור הכנסת אורחים בכבוד (רשד"ם דרוש א). הרדב"ז מזכירו בשו"ת שלו (ליוורנו תי"ב סי' ק"ת) ואומר עליו שהיה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלם. 

אחר גירוש ספרד בשנת 1492 נוספו יהודים שבאו להתיישב בירושלם, ור' עובדיה ייסד ישיבה שנתמכה ע"י ר' יצחק בן נתן שולאל הנגיד ממצרים. ר' עובדיה השתדל להוריד את המס הכבד ששמו בעלי המוכסין שקורא "זקנים" ובפרט המס שהושם על ת"ח. אחרי 12 שנים בירושלים נפטר רבנו עובדיה ונקבר במערה קטנה לרגלי הר הזיתים. 

הרבנים הגדולים שהיו בחברתו שמרו על תקנותיו ומפעלותיו (עי' מחברת "ירושלם" שנה ב' וג' היהודים בארץ הצבי). ר' שלמה מאורבינו אומר כי רבי עקיבא היה ממשפחת ירא וקורא אותו שר ונגיד בישראל, ממנו חפר אוכל והיה לו נר ה' (סוף ספר אוהל מועד)

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

 

חלוצים בדמעהאופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.

בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.

הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.

עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.

בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.

רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.

הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.

סוף דבר

במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.

מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).

אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.

גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948)- ישי ארנון

פיזור בצל עימות

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים

ממזר וממערב - כרך ז

ישי ארנון

מבוא

בשנות העלייה הגדולה (1956-1948) עלו ארצה למעלה מ־800,000 עולים, בתוכם כ־176,000 מהארצות מרוקו, תוניסיה, לוב ואלג׳יריה. רוב העולים מצפון אפריקה עלו בעלייה הכללית, ואחרים עלו במסגרות שכוונו להתיישבות המושבית והקיבוצית. חלק מהנוער, גילאי 15-12, הועלה במסגרת המחלקה לעליית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית [להלן: עליית־הנוער].

עליית־הנוער נוסדה בשנת 1934. מאז ועד לשנת 1949 היא העלתה נוער בעיקר מאירופה. בשנת 1949 — לאחר הידלדלות המאגר של עולים־בכוח מקרב הנוער היהודי באירופה, מחד גיסא, וראשית העלייה ההמונית מארצות ערב, מאידך גיסא — החלה עליית־הנוער בהעלאתו של הנוער מארצות ערב, ובכללן מארצות צפון־אפריקה. לדידה, היתה זו פעילות של הצלה, ובעיקר פעילות הבאה להגשים את יעדה המרכזי: להכשיר עתודה של חלוצים להתיישבות החקלאית בארץ־ישראל.

הורים בצפון־אפריקה היו מעוניינים בעליית ילדיהם באמצעות עליית־הנוער מסיבות שונות. ראשית, הם קיוו כי באמצעותה יזכו ילדיהם לעתיד טוב יותר בארץ. שנית, על רקע הגבלת העלייה קיוו ההורים כי בעקבות עליית ילדיהם יקדימו מוסדות העלייה את עלייתם הם. שלישית, ״תקנות הסלקציה״ התירו את עלייתן של משפחות שיש להן מפרנס, ושתלויות בו עד חמש נפשות בלבד. מסירת ילדים לעליית־הנוער צמצמה את מספר הנפשות במשפחה והקלה עליה לעבור את הסלקציה. התוצאה היתה שבשנות העלייה הגדולה עלו בעליית־הנוער מארצות צפון אפריקה כ־8,000 צעירים לעומת 113 בלבד בשנים.1948-1934

נוער זה נקלט בארץ במסגרות חינוך והתיישבות של עליית־הנוער או בחסותה, שרובן השתייכו לתנועות ולזרמים חינוכיים שונים. במהלך קליטתו התפתחה תופעה של קליטת נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות. תופעה זו והשמועות שנפוצו בעקבותיה בארץ ובחו״ל גרמו תסיסה בחוגים דתיים שונים, והם נאבקו לחיסולה ולהבטחת קליטה דתית לנוער הדתי והמסורתי.

אף שפרשה זו הסעירה את החברה הישראלית בשנות החמישים ואחריהן והיתה מדי פעם בפעם מקור לוויכוחים ציבוריים חריפים, היא טרם זכתה להארה נאותה במחקר ההיסטורי. מתוך הנושא הכללי של קליטת הנוער מארצות ערב ידון מאמר זה בהיבט של קליטת הנוער מצפון־אפריקה. במהלך הדיון עולות השאלות: מה היו ממדי התופעה? האם נכון טענו חוגים דתיים מסוימים, שהיא הקיפה את רוב הנוער העולה? מה היו גורמיה? האם היא נבעה מכורח המציאות בקליטה ומטעויות בהכוונת הנוער, או שמא היתה זו מדיניות עקרונית ומתוכננת? באיזו מידה השיגו החוגים הדתיים את יעדיהם, והאם הם הצליחו לשרש את התופעה הנדונה? בשאלות אלה ואחרות נדון במאמר זה.

א. קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות מארץ המוצא לארץ־ישראל

שורשי התופעה הנדונה מצויים בארצות המוצא של העולים. היא התפתחה בבתי עליית־הנוער בדרום־צרפת, והגיעה למיצויה המלא בארץ. כרקע להבנתה ראוי לברר תחילה את דרכי גיוס הנוער והעלאתו, ובעיקר את שיטת מיונו ואת הגדרת שיוכו לתנועות ולזרמים החינוכיים השונים.

עליית־הנוער מלוב החלה בסוף שנת 1948 ונמשכה עד לראשית שנת 1951. בתקופה זו עלו כ־570 נערים ונערות בני 15-12 ונקלטו במגזרי עליית־הנוער בארץ. הנהלת עליית־הנוער הגדירה אותם באופן כוללני כ״דתיים״, וכך הם עלו ישירות למחנות המעבר של עליית־הנוער בארץ. עליית־הנוער ממרוקו, מתוניסיה ומאלג׳יריה החלה בשנת 1948, ועד לשנת 1956 עלו למגזרי עליית־הנוער בארץ כ־7,500 נערים ונערות. רובם עלו ממרוקו, חלקם מתוניסיה, ומיעוטם מאלג׳יריה. שלא כעולים מלוב, לא הוגדרו העולים הללו הגדרה כוללנית, אלא מוינו והוגדרו על־ידי אנשי עליית־הנוער במקומות השונים. חלק מהנוער בארצות מרוקו ותוניסיה גויס על־ידי תנועות־הנוער החלוציות — ״דרור״, ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״הנוער הציוני״ ו״בני עקיבא״ — שפעלו באותן הארצות, והוא הועלה ארצה בקבוצות השייכות לתנועות שגייסוהו.

רוב הנוער גויס באותן הארצות על־ידי נציגי עליית־הנוער. לנוער זה לא הוגדרה זיקה לתנועה כלשהי. לעומת זאת, התקיים לעתים קרובות בירור באשר לנטייתם הרוחנית של הנערים. נציג עליית־הנוער נפגש עם בני הנוער ועם הוריהם. הם נשאלו על אורח חייהם, אך בדרך־כלל לא נשאלו אם דתיים הם או באיזה זרם חינוכי יחפצו להיקלט בארץ, וגם לא ניתנה להם התחייבות לקליטה במקום דתי. ההורים, הם שנתבעו להתחייבות: הם התחייבו להפקיד את חינוך בנם בידי עליית־הנוער לתקופה של שנתיים לפחות. על־פי התרשמותו של הנציג הוא המליץ על הזרם החינוכי המתאים לנער בארץ המלצה זו צוינה ברשימות מידע על הנערים שנשלחו לבתי־הילדים בצרפת ולארץ ישראל.

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch

misgueret

Quelques mois de plus et Léon Pépin (1909-1982), fils de Paul, l’ancien maire d’avant la Libération décédé en 1954, devenait à son tour maire de Viols-en-Laval en novembre1959, le restant jusqu’à son décès, le 28 juillet 1982. Le Cambous juif vit alors sesdernières heures, d’autant plus que les négociations menées avec le gouvernement du Maroc permettront enfin aux juifs de ce pays de sortir à la fin 1961 du cadre clandestine dans lequel se plaçait depuis 1956 leur émigration.

Dès l’été 1961, un premier acompte d’un demi-million de dollars est débloqué par EranLaor, trésorier de l’ Agence juive à Genève, et est versé en liquide aux représentants du roi du Maroc. L’étau administratif et policier s’ouvre, l’opérationYakhin peut commencer(soit 97 000 migrants supplémentaires en 1961-1964), et le Camp de Cambous n’a désormais plus guère d’utilité pour gagner Israël.

D’autres stages de la Misgeret  se déroulent cependant encore à Cambous en 1960-1961, plus ou moins discrets, déguisés sous le nom officiel de colonies de vacances, avec environ 500 participants comme le précisait une affiche israélienne dont copie a éte donnée plus haut.

Affiche israélienne relative à des passeports collectifs (avec l’aimable autorisation de M. Serge Chétrit, site http://ruhama.blog4ever.com)

Le passeport marocain jaune, dressé en novembre 1961, est «valable pour tous les pays à l’exception d’Israël  »

l’émigration du Maroc vers Israël étant officiellement interdite en 1956.

Le 2 mars 1960, en préfecture de l’Hérault, dans une note adressée au préfet sous couvert du secrétaire général, le chef de la l ère division du Service des étrangers et des passeports constate cependant la fin définitive du Centre de transit juif de Cambous qui ne fonctionnera plus, de temps à autre, que pour les besoins de colonies de vacances, du moins officiellement. Son historique reprend des points déjà connus, mais développe néanmoins divers aspects réglementaires de l’époque qu’il est bon de préciser, malgré le caractère répétitif de l’introduction

« En 1950, une organisation israélite ayant son siège en France, mais fonctionnant sous le contrôle administratif des autorités diplomatiques de l’Etat d’Israël et bénéficiant des subsides de ce dernier, acquiert le château et ses dépendances qui formaient [alors], sur le territoire de la commune de Viols-en-Laval, le camp militaire dit « De Lattre de Tassigny ». La maison d’enfants israélites de Cambous avait pour objet d’héberger, pendant une période moyenne de 3 mois, des enfants israelites  de 10 à 15 ans en provenance d’Afrique du Nord (Maroc, Tunisie, Algérie). Au cours de cette période, ces enfants suivaient une formation spéciale visant surtout le perfectionnement de leurs rudiments en langue hébreu, puis étaient dirigés sur Israël.

Le fonctionnement dudit Centre était assuré par un personnel de direction et administratif (5 personnes), de moniteurs et monitrices (13 personnes), en quasi totalité de nationalité étrangère, et de personnel domestique, comprenant en majorité des éléments français (13 personnes). L’effectif des enfants oscillaient, selon les périodes,autour de 120.

Au point de vue contrôle administratif, le Ministère de l’Intérieur avait prescrit les dispositions suivantes :-

 les intéressés étaient munis d’un titre de séjour temporaire ;

– l’admission au Centre des moniteurs et stagiaires était subordonnée à l’agrément préalable du Ministère de l’Intérieur ;

– la réglementation sur le séjour en France des étrangers leur était appliquée.Tous les trimestres, nous fournissions au Ministère un rapport sur la situation des effectifs présents (état numérique des enfants, du personnel d’encadrement et notice individuelle des personnes nouvellement arrivées). Ces renseignements nous étaient fournis par le commissaire principal, Chef du Service départemental des Renseignements généraux, qui était chargé du contrôle du Centre. J’aj-oute que la maison d’enfants israélites de Cambous a cessé de fonctionner au début de l’année 1958 : seul un concierge, de nationalité française, assure l’entretien de l’immeuble».

Sur la base moyenne de 120 enfants par trimestre (mais on a vu les effectifs chuter à30-40 stagiaires seulement), soit 480 par an, on pourrait estimer que Cambous vit ainsi transiter, sur huit années pleines, de 1950 à 1958, aux alentours de 3 840 enfants, chiffre que l’on arrondira à 4 000 et qui pourrait avoisiner, selon un ancien agent du camp, les 7000 à 7 500 enfants en y ajoutant les périodes de pointe, mais aucun registre des entrées et sorties n’est aujourd’hui disponible dans la liasse 490 W 130 des Archives de l’Hérault,l’information se trouvant certainement dans les archives sionistes auxquelles nous n’avons pas eu accès. Peu après, l’indépendance de l’Algérie amenait sur la région une autre déferlante de toutes origines confessionnelles, amenant la population montpelliéraine, de seulement 97501 habitants en 1956, à passer à d’un coup à 118 000 ou 121 000 habitants en 1962, puis à 161 910 en 1968…Lors du recensement de 1968 réalisé à Viols-en-Laval, le gardien (concierge) du châteauétait Auguste Cournut, né en 1926 à Viols-le-Fort, vivant sur les lieux avec son épouse etdeux jeunes enfants, l’un né à Amiens, l’autre à MontpellierEn 1972, le Centre de Cambous n’ayant plus aucune utilité, la S.C.I. constituée en 1950 fera cession des lieux à Gildas Dubois et Catherine Scheyvaerts, lesquels en ferontrevente en 1978 à un artiste et couturier juif d’origine algérienne, Yves Moïse Asseraf (1933-1989), plus connu sous les noms d’Olivier Brice ou Michel Tellin (cf. infra)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר