ארכיון יומי: 4 באוגוסט 2016


קינות ומנהגים לט' באב-נוסח יהודי מרוקו

הפטרת תשעה באבט באב

ההפטרה של יום תשעה באב נאמרת בניגון עצוב ומיוחד, הקורא את ההפטרה מתרגם אותה לערבית יהודית. הרבה מיוצאי המגרב ממשיכים להחזיק במנהג זה גם בארץ ומתרגמים את כל ההפטרה, דבר הלוקח למעלה משעה תמימה. אנו מביאים כאן תרגום בית אחד בלבד:

אסף אסיפם נאום ה׳, אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, והעלה נבל ואתן להם יעברון:

תרגום:

קאל ירמיה א־נביא עליה א־סאלאם, עלא ג׳מאעת ישראל, פ׳נא נפ׳ניהום יקול אללאה, ונרסלהום אל־לעדו נבוכדנצר יזליהום לבבל וויקטעהום מאת׳אל מן יקטטע לעינב מן דאלייא, די יקטע שואיה שואיה ומת׳ל מן יקטטע לכרמוס מלכרמא שואיה שואיה, זג׳אר וכבאר יזליהום לבבל, עלא כ׳טאייתהום די כ׳טאוו בלמעאסייא דייאלהום, לא מן ישפאיק וואלא ירחם עליהום, עלא לי דאווזו עלא שראייעי, תורה שבכתב ותורה שבעל פה עלאיין אוססיתהום, לא מן יסמע כלאם לחכמים די כאנו ידרשו עליהום אולא לאנבייא די כאנו מעאהום.

בתום התפילה, רובם של המתפללים נשארים לקרוא עוד קינות או ספר איוב בתרגום ערבי. כמו־כן, מאחר ויהודי צפון־אפריקה ובמיוחד יהודי מרוקו ברובם, הם צאצאי מגורשי ספרד, על כן רבים מהם מחזיקים עד היום קבצי קינות בכתב־יד, גם קצידות בשפה ערבית־יהודית; קינות שנכתבו ע״י בני המגורשים או צאצאיהם במשך הדורות ורובן על גירוש קאסטילייא, סיביליה, גירוש פורטוגל ועל הפוגרומים שעברו על יהדות מרוקו במשך הדורות, ובהם מחבריהם מתארים ומבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שלמות במרוקו. אותו מנהג קיים גם אצל יהודי תוניסיה.

קינות

אנו מביאים כאן מספר קינות על מאורעות ותלאות קשות שהיו מנת חלקם של מגורשי ספרד ופורטוגל.

הקינה ״יום מאורי חשך בגירוש קסטילייא״. סי׳ שמעיה

יום מאורי חשך בגרוש קאסטילייא אוי לי על שברי, שבר ירושלים אל תזכרי עוד. אהה עלי ואויה לי, כי לשבר קאסטילייא לא נמצא צרי. מפורטוגל נשמע קול נהי במרה, אהה עלי ואללי, כי אין שבר כשברי ומזור כמזורי. עז פנים מלך קשה מנוול שמו, אהה עלי ואויה לי, שכח שם אלהי ישעי ואורי, ילדים האומרים בכל יום שמע ישראל, אהה עלי ואללי, אומרים לעץ הקיצה ולאבן עורי, המייחדים בכל יום ה׳אחד, אהה עלי ואויה לי…

הערת המחבר : הקינה מופיעה בספר הקינות ״קול תחינה, עמי 216¡ י. שטרית, מורשת שירים ואירועים הסטוריים בשירת יהודי מרוקו ע׳.317 מחבר הקינה הוא שמעיה רודאני, אם כי הוא חותם רק שמעיה בלבד.

קינה על גולת ספרד . סי׳ אברהם

גולת ספרד בכל לבבכם/ברכו נא שם אלהיכם. איה חכמים מעמד מהודר/ראשי ישיבות תנאי מסודר, עתה מושלכים בארץ קדר/שמה ומזה היתה קהלכם. בכו ביגון ולבבות חרדו/ועל בחורים אשר למדו תורה ועתה נשתמדו/הורידו כנחל דמעתכם. ראיתם בתולות נאות כתרצה/מקוות חופה גילה ודיצה בעלום אכזרים נתנום למשיסה/גלו את ערוות בנותיכם. הכבודות בנות ישראל/נשים נשואות אין ידם לאל ערומות שלולות ביד צר מתגאל/אחי לזאת נא יגדל כאבכם, מי שמע כזאת מי כאלה ראה/עדת ישראל הנוראה ביד שפחתה מגואלה ומוראה/סורו טמא קראו לכם אחי ורעי גזרת יהלום/קוו ובטחו לאל עילום כי ממרומו יבשר שלום/חזקו ואמצו בכל לבבכם.

נהי הנשים (א־נוואח)

בעוד שיצירות הגברים זכו לשם ״קינה או קינות״, בערבית־יהודית, זכה נהי הנשים לשם  ,  " א-נוואח " או " קצה, או קצידא " . הנשים המקוננות זריזות היו בנושא הקצידות וחיברו אותן בערבית־יהודית. הן חיברו קצידות על חנה ושבעה בניה, על איוב, על עשרה הרוגי מלכות, על חורבן בית המקדש ועל נפילת ירושלים ועוד. אנו מביאים קטע או שניים מכל קצידה,

קינה על חנה ושבעה בניה

ווילי בלוויל עלא מא זראלהא / ונזדד עליהא חזאני / סבע אולאד כאנו ליהא / מלאח צורה לכל עיוני / ודבחהום לעדו, ובדמהום הייא מטלייא

תרגום: ״אוי לי ואללי לי על מה שקרה לה/ואחדש עליה אבלי/שבעה בנים היו לה/יפה־מראה לכל רואי/ושחט אותם האויב ובדמם היא צבועה/.

קינה על עשרה הרוגי מלכות

אזיוו תסמעו מאס אר, פייאם סולטם קיסר, אס עמאל לחכמי המוסר/ רכאייז דונייא ולעומראני/בררח אל־חכמים בעסרא/וזמעהום פ׳וואחר אדצרא/או אורראלהום כתאב אנסארא/וקאלהום: פ׳ססרולי דלעניני.

תרגום: בואו והאזינו מה קרה/בימי הקיסר/מה עשה לחכמי המוסר/ עמודי עולם בני שבט עמרם/קרא לחכמים בעשרה/ורכזם באחד האולמות בחצרה/והראה להם כתב של נוצריים/ ותבע מהם פתרונים עניניים.

קינה על חורבן ירושלים

ווילי בלוויל עלא מאז ראלי / חין דכ'ל לעדו תבדל חאלי / בדכ'ול נבו זארדאן יכ'לי היכלי / מא נלבס לבייאד דון לכחאלי / בי אמר אל קודרא יפיהום פי-מרראה / בכ'יול תרדח ובכתירת סייאח.

תרגום: אוי לי ואללי לי על מה שאירע לי/כשנכנס האוייב השתנה המצב שלי/. בהיכנס נבוזאראדן להחריב היכלי/לא אלבש לבן, כי אם שחור הוא היאה לי/. במאמרו יתברך יכלה אותם בבת אחת/עם סוסיהם ופרשיהם רומסים ללא נחת.

למי אבכה – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9

 

יהודה וישראל (חסרה) – מחבר לא ידוע

רבי חיים לוק

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

מתוך ספרו של יעקב לסרי " השירה העממית היהודית אצל יהודי מרוקו " 

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות.

הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים " צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה.

זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה " : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים " בסוף המגרב ".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה " אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי "

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, הי שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.

עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, ויכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.

רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר קש וורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.

הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של " קריה נאמנה " הוא מוחשי מאוד.

הסכמי מרוקו עם מדינות באירופה-חסן הראשון, 1873 – 1894- אליעזר בשן

הסכמי מרוקו עם מדינות באירופהמרוקו מפה

בימיו של מוחמד הרביעי הגבירו מדינות אירופה את הפעילות המסחרית שלהן, בעקבות הסכמים. עד 1865 נערכו הסכמים עם רוב מדינות אירופה: ב־1856 עם בריטניה, ב־1858 עם הולנד, ב־1861 עם ספרד, ב־1862 עם בלגיה, ב־1863 עם צרפת. בריטניה, ספרד, איטליה – ובשלב מאוחר יותר עם גרמניה וארצות־הברית, שהתחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. לצרפת היו אינטרסים רבים בארץ זו, וב־1863 היא זכתה לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.

מוחמד הרביעי, כמו אלה שעלו אחריו, שאף למודרניזציה, למרות התנגדות העולמא. הוא עודד כתיבת היסטוריה, ולימודי מדע במכללה במסגד אלקראויין בפאס, ויסד אקדמיה ראשונה להכשרת פקידים לממשל.

חסן הראשון, 1873 – 1894

לאחר מותו של מוחמד הרביעי, התגבר בנו חסן על אחיו, שחמד את כס הסולטאנות. תקופת שלטונו של חסן הצטיינה בריבוי מערכות צבאיות נגד שבטים מתמרדים, ובמשבר כלכלי, עקב שנות בצורת בשנים 1878־1884. בין יולי לאוקטובר 1878 מתו במוגדור מעל 2,000 בני אדם, ובמלאח של פאס בלבד מתו כ־400 יהודים בתוך שלושה שבועות. קהילת קזבלנקה נפגעה קשות במגפת חולירע ב־1878. כי״ח, ׳אגודת אחים׳, משפחת רוטשילד והברון הירש שלחו תרומות להקלת סבלם.

גרמניה, שהביסה את צרפת ב־1871, לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנגייר ב־1873 וקונסוליות בערי המסחר במרוקו. ב־1890 נחתם הסכם מסחרי בין גרמניה למרוקו ונפתח קו אוניות ביניהן.

הסולטאן המשיך ברפורמות, שלח סטודנטים לאירופה ללימודים, ויהודי מטנגייר בשם שלמה לארדו, משורר ומורה לאנגלית, הכין אותם לקראת לימודיהם. מ־1877 ואילך חידש הסולטאן את הצבא, בעזרת מדריכים מצרפת ומבריטניה. כמו כן התחיל להקים תעשיית תחמושת בפאס.

לאחר שצרפת כבשה את תוניסיה ב־1881, היא עשתה מאמצים לספח את מרוקו. בשנות ה־90 עלתה ההשפעה הצרפתית במרוקו, וירדה ההשפעה הבריטית. מדיניות בריטניה היתה להבטיח את האינטרסים הכלכליים שלה, לצמצם את ההתערבות של מעצמות אחרות באיזור, ולשמור על עצמאותה של מרוקו ולחזקה, על ידי שיפור המנגנון ופיתוח הכלכלה. יועצים ומהנדסים בריטים נשלחו למרוקו כדי לשפר את התשתית הכלכלית.

חסן חזר ב־1874 על ההצהרה שניתנה למונטיפיורי. ההבטחה צוטטה לעתים על ידי האגודות היהודיות בפאריס ובלונדון, וכן על ידי דיפלומטים שניסו להגן על היהודים כאשר מוסלמים התנכלו להם. התערבות חיצונית זו ליבתה את העוינות כלפי היהודים ועוררה האשמות שאין הם נותנים אמון בחסדו של הסולטאן אלא נעזרים בגורמי חוץ. אך למעשה לא היתה לסולטאנים שליטה על המושלים ועל האוכלוסייה באזורים שמחוץ לבירה. הפגיעות ביהודים גברו והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בגירושים וברציחות.

בתרל״ו (1876) כתב הרב שלום עמאר בשם קהילת מכנאס לאגודת אחים ולכי״ח, ותיאר את המצוקה בה הם חיים במקומות שאין קונסולים זרים. יורקים עליהם, המושלים מתאכזרים אליהם, דורשים מהם ללכת יחפים, מטילים עליהם קנסות, הם מולקים, עליהם לשלם למלקים אותם ולסוהרים, עד כדי כן שיש יהודים הרוצים להתאסלם כדי להשתחרר מהסבל. כיון שאין ביכולתם לפנות לסולטאן, הנמענים מתבקשים לכתוב לסולטאן שיורה למושלים להפסיק את ההתעללות, אבל בל ייוודע שהתלונה הגיעה מהם (עובדיה, ׳צפרו; מסי 675).

מ־1864 עד 1880 נרצחו, לפי מידע שהגיע לאירופה, 307 יהודים, ולפי מקורות אחרים – 343, והרוצחים לא הועמדו לדין. לפי דיני האסלאם, אין עונש מוות חל על מי שרוצח דמי. העונש המרבי הוא תשלום קנס, ועד התשלום הרוצח נעצר. רוצחי נוצרים היו נידונים למוות, בעקבות לחצן של מדינות נוצריות, לא כן רוצחי יהודים.

פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " יצחק גרשון

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

בעקבות חוקים שהגבילו את פעילות האינקוויזיציה בפורטוגל ואף ביטלוה למעשה בשלהי המאה ה־18 התיישבו בה יהודים רבים מתיטואן ומעיירות אחרות בצפון מרוקו מאז המחצית הראשונה של המאה ה־19. כך בליסבון, בפרו ובעיירות אחרות בדרום המדינה, שאליהן המשיכו להגיע לאורך דורות מהגרים, אמנם בטפטוף, אך באורח סדיר. ביניהם היו גם שעשו מספר שנים בברזיל, ולכן שלטו בשפה הפורטוגזית. הקשר עם קהילות המקור נשמר, בין השאר משום שיהודים רבים חזרו לטנג׳יר כדיפלומטים פורטוגזים במאה ה־19 ובראשית המאה העשרים. גם אחרים חזרו למרוקו לעת זקנתם. ביניהם אציין כאן את יוסף בן עולייל שהשאיר לנו מחקר על החכיתיה, הנחשב עד ימינו אלה כנכס צאן ברזל בתחומו. הוא שימש זמן־מה קונסול באל־קצאר, וסיים את חייו בתיטואן.

בספרד מתועדת נוכחותם של יהודים מצפון מרוקו כמעט לאורך בל המאה ה-19, אולם אלה יחידים שלא תמיד מזדהים כיהודים, ואין מדובר כלל בקהילות, אף שמן המחצית השנייה של המאה ה־19 שרר בספרד חופש פולחן למעשה. לקהילות אפשר להתייחס רק במאה הנוכחית, וגם זאת לא תמיד מצד הארגון אלא מצד מספר היהודים. ההגירה המרוקאית לספרד הגיעה בעיקר בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים; ומשום מספרם הרב של המהגרים ודבקותם במסורות ובמנהגים שהביאו עמם       זהרי הם היום נותני הטון בקהילות הספרדיות. החכיתיה עדיין נשמרת, אף בדור הצעיר שנולד בספרד בעשורים האחרונים, והיא סממן ״שבטי״ מובהק, מלכד ומבדיל משאר מרכיבי הקהילה, ובוודאי מהאוכלוסייה הלא־יהודית. לדעתי, המסורות התיטואניות משמשות גם אמצעי די יעיל נגד ההתבוללות בחברה הכללית ונגד נישואי התערובת, שפשו במידה מדאיגה מאוד בשאר מרכיבי הקהילה.

עם העצמאות שזכו לה מדינות אמריקה הלטינית, בראשית המאה ה־19 , ועם ביטול האינקוויזיציה בהן נפתחה הדרך להגירה גלויה של יהודים לשם. בין המהגרים היו יהודים רבים מצפון מרוקו. הם התיישבו בעיקר בצפון ברזיל ובאזור האמזונס, מבֶּלֶס שבמחוז פַרַה ;במקורות ובעדויות רבים נקראת העיר גם היא פֵרַה) במזרח ועד איקיטוֹס שבפרו, דרך מַנַאוֹס ואין ספור תחנות־ביניים אחרות. לרוב הם החלו את דרכם כרוכלים קטנים הנודדים באזורים רחבים, ויש שעשו חיל והפכו לסוחרים גדולים, בעיקר בעסקי הגומי. ריקַר אף יודע לספר על יהודי שהיה מנהיג של מורדים מקומיים." בשו״ת ויאמר יצחק של ר׳ יצחק ן׳ ואליד יש מספר תשובות, כולן ממחציתה הראשונה של המאה ה־19, שנשלחו ל׳פארה״, ולא ברור אם זו  Para שבאמזונס הברזילאי או  Faro שבפורטוגל. מכל מקום, גם מיאז׳ מביא דוגמאות קונקרטיות של יהודים מצפון מרוקו שכבר הספיקו לחזור מברזיל בשנות החמישים ״כדי ליהנות במולדתם מההון שצברו״, כדבריהם.

אך לא רק בברזיל מדובר: ב״קונטרס עגונות״ של ר׳ יצחק ן׳ ואליד מובאת עדות משנת 1832 על יהודי מתיטואן שחי ומת בג׳מייקה, וגם התחתן שם עם כושית מקומית. לארגנטינה הגיעו יהודי מרוקו בעיקר אחרי 1876, כשהתקבלו במדינה זו חוקי הגירה ליברליים. עד העשור הראשון של המאה העשרים הם היו רוב בקהילה הספרדית בבואנוס-איירם, וגם בעיירות שבפנים הארץ (כולל עיירות זעירות, כמו Villaguay או Gualeguaychu) הם התיישבו במספרים ניכרים. בסנטה־פה ובמקומות אחרים הם אף היו המתיישבים היהודים הראשונים. בכל העיירות האלו הם עסקו במסחר וברוכלות; ועם הזמן התרבו בתי מסחר משפחתיים גדולים עם סניפים במספר עיירות."

ברור שהקשר עם תיטואן ושאר עיירות צפון מרוקו לא היה מפותח, אך הוא נשמר. קשר זה התבטא בעזרה הכספית שנהגו המהגרים לשלוח למשפחותיהם וגם למוסדות קהילתיים — חברות הצדקה, הישיבות, בתי הספר של כי״ח וכו'. הוא התבטא במיוחד בחזרתם של המהגרים, לזמן־מה או לצמיתות, לכור מחצבתם. היו מהגרים שחזרו משום שלא הצליחו בעסקיהם ונואשו מהתנאים הקשים של חיי רוכל באזור של התיישבות חדשה; לעתים חזרו כדי להינשא ולשוב לעולם החדש עם כלה תיטואנית ; אך רבים חזרו דווקא לאחר שעשו חיל, ואת העושר שצברו באמריקה השקיעו בעסקים בטנג׳יר או בתיטואן עצמה. מגמה זו של שיבה, לביקור של געגועים או לתמיד, התקיימה לאורך כל המאה ה־19 וראשית המאה העשרים, ולא רק מברזיל (כפי שמצא מיאז׳), אלא גם מארגנטינה ומוונצואלה. למשל, בראשית המאה העשרים נתבקש הקונסול הספרדי בטנג׳יר, שהיה אחראי מתוקף הסכמים דיפלומטיים על האינטרסים של ארגנטינה במקום, להתערב למען קבוצה די גדולה של יהודים ארגנטינים שאזרחותם הארגנטינית לא הוכרה בידי הסולטאן. היו אלה יהודים מקומיים שחזרו מארגנטינה עם אזרחות ארגנטינית בדי להשתקע ולהשקיע בטנג׳יר את הכספים שעשו באמריקה.

גם במחוזות רחוקים שבאמריקה הדרומית שמרו יהודי צפון מרוקו על שפתם, החכיתיה; כך הם וכך צאצאיהם שנולדו בנכר. והעיד לפני מספר שנים יהודי החי כיום בצרפת: ״אוצרות החכיתיה הגיעו אלי… דרך סבתא, שהייתה אמנם רגילה הרבה יותר לחופי Rio de la Plata  [בבואנוס איירס], ששם נולדה, מאשר לחופי  Rio Martina שבתיטואן, ששם לא חייתה מעולם״.

בעקבות הצלחתם של כמה מיהודי תיטואן ובנותיה בוונצואלה נוצרה בקרקס קהילה גדולה מאוד — היא מונה כיום כ־15,000 איש; ובניה משמרים בקנאות את מרכיבי ה״רוח״ התיטואנית — החכיתיה, המנהגים והמסורת הקולינרית — והם אף מנסים לבטאה ולהעבירה באמצעות ספרים, כתבי־עת, תקליטים וסרטי קולנוע. בכתב־העת התרבותי של הקהילה, Magen-Escudo, מרובות הכתבות המחקריות והספרותיות על ההיסטוריה וההוויי של הקהילות שבצפון מרוקו. מתוך שישה כותרים שפרסמה עד כה ה Biblioteca Popular Sefardi- שניים הם ספרים על תיטואן, ועוד שניים דנים, בין השאר, במסורת הקהילות הצפון־מרוקאיות כמסד לחינוך הנוער היהודי ולהוויה היהודית הרצויה בקהילה. המרכיב הצפון־מרוקאי חזק מאוד בזהותם של בני הדור הצעיר שנולדו שם לא זו בלבד שהם יודעים מאין באו הוריהם, אלא אף מזדהים ב״מבני טנג׳יר״ או ״מבני " אל-קצאר ״ או ״מבני תיטואן״.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה זצ"ל

העיר צפרוהיסטוריה. רבי דוד עובדיה   פרק שניקהלת צפרו

במרחק עשרים ושמונה ק"מ דרומחת מזרחית מן העיר פאס, בקצה עמק ה " סייס " says' בתוך צמחייה צפופה של עצי פרי למינהם ואילני סרק שרידי יערות עד, חבוייה בין גבעות, שוכנת העיירה צפרו על שכונותיה הישנות, סימטאותיה, חנויותיה ודוכניה.

הנהר " אגאיי " aggai חוצה את העיר לאורכה, מימיו משקים את גנות העיר ופרדסיה, משמשים לצורכי בני העיר ככביסה ורחצה. עד לשנים האחרונות היו מעיינותיה מקור יחידי לאספקת מי שתייה לבני המקום. בהיותה גבוהה 850 מטר מעל פני הים, נתברכה באוויר הררי צח ויבש ובאקלים ממוזג שהוציא לה מטניטין של עיר קייט ונופש למחלימים והמבריאים.

תאריך ייסודה של העיר לוטה בערפל. אין ספק שעוד לפני שנת תמ"ב ( 682 ) השנה בה עבר עוקבא בן נפעא בארץ המערב ועשה נפשות לדת האיסלאם, קיים היה ישוב בשם " צפרו " תושביו היו ברברים משבט " מגראווא " , וכשאר תושבי מרוקו, מושפעים היו מתרבות השליטים הפניקים, ואחריהם הרומאים, הביזנטיטם. מיקומה על הדרך שבין הצפון לעיר סגלמאסה בדרום, ומקורות המים שבתחומה, עשאוה למקום חניית השיירות שנדדו תדיר מן הדרום הצחיח לצפון הפורה בחפשם אחר מקורות מים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר