ארכיון יומי: 8 באוגוסט 2016


רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים-רבי יעקב משה טולידאנו

רבי יהודה עוזיאל, חיבר — כנראה — ביאורים בתנ״ך ודרשות כי בם׳ עומר השכחה מר״א גאבישון יזכיר בשמו כמה ביאורים(לט),ספרד 001

(לג) עי׳ להלן בפרקין אודות ר״מ בן צור זה שלפי הנר׳ ברוד נפגשו יחד הוא זר״א סבע בהיותם בפאס.

(לד) ר״י סמברי בלקוטים צד 46 ועי׳ קורות היהודים בספרד צד 294. (לה) קייזרלינג, עי׳ מוצאי גולה צד 33—34.

(לו) ר׳ יצחק צבע ממארוקו בספרו קרני ראמים על פירש״י עה״ת (שאלוגיקי תקע״ב) כותב בסו״פ חיי שרה ״ראתה עיני לאבינו הראשון הגאון המופלא המקובל האלה״י כמוהר״ר אברהם צבע ז״ל בספרו צרור המר וכר, וכ״כ שם בכ״מ.

(לז) עי׳ בהקדמות ספריו.

(לח) עי׳ בהכרמל ש׳ תרכ״ד בהשרון נוי 26 ובמוצאי גולה שם,. ודברי הח׳ רוזאניש בס׳ דברי ימי ישראל בתוגרמה, צד 104, אינם ברורים.

(לט) ראה שם בעומ״ה בהדפים י״א ב. י״ח ב. כ״ט א. וב׳. ק״ג א. קי״ג א׳ וב. קי״ח א. ט״ל ג. ע״ט ג, צ׳ ג. ומשם דף קי״ח נראה כי ר״י עוזיאל זה

שם עוד יסופר כי בשנת :

ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.

כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם הבגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.

השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.

על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.

רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך

רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.

ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.

רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….

ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.

הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום

קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.

ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.

רבי יחייא בר אברהם בן חמו, הוא יצא בסוף המאה השלישית או אולי בתחלת המאה הרביעית מפאס, ויעבור דרך עיר וורליגאן ( העיר הזאת נזכרה בספר הקדוש לראב"ד ובאבן עזרא כי הייתה ידועה בימיהם לעיר של קראים ) דרומית מזרחית למרוקו ומשם יצא וילך לו עד לעיר ויניציא ששם מצאנוהו אחרי כן מגיה את ספרו הטורים שנדפסו שם בשנת של"ד – 1574.

– עיני אדם לא תשבענה – מספרת פריחה סוסן – ד"ר דב נוי

45 – עיני אדם לא תשבענהבתפוצות הגולה

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

עיני-אדם לא תשבענה

אדם אחד היה מחוסר עבודה והחליט להתאבד. אך הוא לא רצה לתת פתחון פה לבריות שיחשבו, כי הרג את עצמו, ולכן התגייס לצבא והיה תמיד נחלץ לשורה הראשונה, כי רצה להיהרג. ואולם רצה הבורא והחייל נשאר בחיים עד שהוא נעשה מפקדו העליון של כל הצבא.

יום אחד ישב יהודי חכם ליד המפקד, ושניהם היו נתונים בשיחה עמוקה. בתום השיחה רצה המפקד לנעול את נעליו, אך נעלו לא עלתה על רגלו׳ אם כי בבוקר הוא נעל אותה והיא היתה מתאימה וטובה. שאל המפקד את החכם היהודי לפשר הדבר.

  • האם נודע לך היום דבר מה מיוחד ? — שאל היהודי.
  • כן. נבחרתי למלך.

אני שמח מאוד ומברך אותך על הבשורה הטובה — אמר היהודי. — כתוב אצלנו: ״שמועה טובה תדשן עצם׳, לכן לא יכלה הנעל לעלות על רגלך.

יצא המפקד, שעלה על כיסא המלוכה, לכבוש את העולם. ואמנם׳ ההצלחה האירה לו פנים והוא הצליח בכיבושיו. אפילו את ירושלים כבש. הוא שלט על כל עמי העולם, והיהודים בכלל זה.

יום אחד הלך המלך לראות את החכם היהודי. בבואו אליו, שאלו:— אתם, היהודים, טוענים שקיים עולם אחר נוסף על העולם הזה. עז רצוני לראות את העולם האחר.

  • כל הרוצה לראות את העולם האחר יכול ללכת לראותו — ענה החכם היהודי.
  • והרי אינני מכיר את הדרך.
  • צא לדרך ותשתמש בסימנים שאני נותנם לך — יעץ החכם למלך.

גייס המלך את חייליו, אסף את כל ממונו ויצא לחפש את העולם האחר. הוא עבר במדבריות, בימים, ביערות־עד, ותמיד ציווה על חייליו!—אם תראו משהו מוזר הודיעוני על כך.

הרימו החיילים את עיניהם לירח וראו אורות מהלכים בשמים. גם המלך ראה שביבים באוויר ומצא את עצמו ניצב מול שומר הפתח. אמד המלך לשומר:— הרשני נא להיכנס. השומר ענה בשלילה.

התעצבן המלך וביקש להיכנס בכוח. אך כאשר הרים את ידו כדי לדחוף את השומר המפריע לו, נשארה ידו תקועה במסמר, ולמלך לא היתה אפשרות להזיזה.

אמר לו השומר:— אילמלא היית מלך מפורסם, היית רואה מה היה קורה לך.

אז נזכר המלך בסיסמה של החכם היהודי. הוא אמר את הסיסמה לשומר, וזה נתן לו צלחת זהב, אשר יהלומים משובצים בה.

אמר המלך:— אם אראה צלחת זו לבריות, הם יצחקו לי. הרי עושרי עולה בהרבה על ערכה של צלחת זו. שם המלך את הצלחת על כף אחת של המאזניים כדי לשקול אותה, והנה הוא רואה שהכף אינה עולה. כל מה שהוא שם על הכף השנייה — כסף, זהב ויהלומים — אינו מוריד אותה. הצלחת שעל הכף הראשונה כבדה יותר מכל הכסף. תמה המלך והלך אל החכם היהודי לבקש את פשר הדבר. הביט החכם בצלחת וראה בה זוג עיניים. הוא הראה אותן למלך ואמר לו:— תשים בצלחת מעט עפר על העיניים.

עשה המלך כן, והנה עלתה כף־המאזניים, שעליה היתד. הצלחת, כי חזר אליה משקלה האמיתי.

  • מה פשר הדבר ? — שאל המלך.

ענה החכם היהודי!— כתוב אצלנו: ״עיני אדם לא תשבענה״. וזאת כל עוד העין חיה ופקוחה בעולם הזה. לא כן בעולם הבא. אין האדם יכול להראות את עצמו חשוב אחרי המוות, כאשר העפר מכסה את העיניים.

  • אכן, רק אדם זכאי יש לו חלק בעולם הבא — הודה המלך לחכם היהודי.

סיפורי עם של יהודי ספרד

אָגוֹפּ והלגיונריםסיפורי ספרד

היה זה באותם ימים שחורים ליהודים כאשר בעקבות השלטת חוקי־נירנברג, לא זו בלבד שנשללו מן האומללים כל זכויותיהם האזרחיות, אלא אף ניטל עליהם לענוד את הטלאי הצהוב על דש בגדם ולהסתגר בבתיהם עם שקיעת החמה.

היו אלה ימים עצובים גם לאלה שאינם בני־ברית, ושרק דמו ליהודים בהופעתם החיצונית. אגופ היה אחד מאלה.

לילה אחד לאחר תחילת העוצר היהודי, איתרע מזלו לעבור בסמטת בית־הכנסת. לפתע הגיחו מולו שני לגיונרים והחלו להתעלל בו על שהעז לשוטט ברחוב בזמן העוצר, וגרוע מזה, על שלא נשא על דש בגדו את הטלאי הצהוב.

המסכן התחיל למחות באמרו שאין הוא יהודי כי אם ארמני. ״הסתכלו בתעודת־הזהות שלי ותשתכנעו.״ ״כבר ראינו תעודות מזויפות!״

״אם־כך הסתכלו על הצלב שאני נוהג לענוד תמיד מתחת לכותונתי!״ ״למי אתה מנסה למכור מעשיות. לא די בכל מה שעשית, עוד יש לך החוצפה לשים לקלס את סמלה המקודש של הנצרות? קדימה לתחנת המשטרה! עוד תראה מה יקרה לך, אדוני הארמני!״

הבהילו אותו השניים אל תחנת המשטרה, הציגוהו בפני הקצין התורן וסחו לו את שאירע. אגופ המסכן חזר ומחה והוציא שוב את הצלב בתקוה שהקצין, בתור אדם מעשי, יעמידם על טעותם ויניח לו ללכת לדרכו. הקצין אכן הוכיח עצמו כאדם מעשי.

״ובכן אגופ, שמע, אם באמת ובתמים אתה ארמני ולא איזה משה מסכן, פתח במחילה את מכנסיך ונראה את ההוכחה.״

אגופ לא חיכה שיחזרו על הפקודה ומיהר לפשוט את מכנסיו. הקצין ושני הלגיונרים פרצו בצחוק. נד אז אגופ בראשו וסח לעצמו: ״ריבון העולמים, לאיזה ימים הגענו! כאשר נותנים יותר אמון באיבר שלי מאשר בישו עצמו!״

AGOP I LOS IEGIONERES

Era en akeyos dias de apretó para los djidios, cuando por las leyes de Nuremberga los dezgrasiados no solo ke eran privados de todo dirito sivil, ma eran ovligados de yevar la estreya amariya en sus rever i arecojersen en caza al esconder del sol.

Eran dias tristes i para akeyos nodjudios, ke por afito tenían la asemejansa fizica de un djidio.

Agop era djustamente uno de eyos

Una noche, despues de la ora djudia, le afito de pasar por la caleja del cal. Súbito enfrente le salen dos legioneres i lo ampesan a maltratar siendo ke tuvo la uzadia de caminar por las cayes en ora defendida i por de mas sin el saday en su pecho. El povereto ampeso a protestar diziendo ke era ermeni i no djidio:

  • Mira mi carta de identitad i vos convenseres.
  • Ya tenemos visto cártas falsas!
  • Entonsez, mirá este cristo ke yevo siempre debaso de la carniza.
  • Ke mos vas contando bamyas. No abasta todo i de tener el tupe de burlarte con el sinyal de nuestra devosion cristiana! Hayde con nozotros a la polisia i veras loke te acontesera ayi, sinyor el ermeni!

A rimpuáones lo truseron a la polisia i lo prezentaron al ofisial de servisio contándole lo acontesido. El povereto de Agop de nuevo ampeso a protestar i de nuevo kito el cristo, creendo ke el ofisial como persona pratica entenderá el embrolio i lo desara irse a su camino. El ufisial en verdad se amostro mas pratico:

  • E bien Agop – dize – si en verdad sos ermeni i no un despresiado Mose, amostramos tu miembro!

Agop no áspero ke se lo digan sigunda vez i se apresuro por kitarlo enmedio. El ufisial i los dos legioneres explodaron en rizas. Entonsez el povereto de Agop se diso entre si:

Patrón del mundo, en ke dias vinimos! de dar mas crédito a mi miembro, ke al cristo el mizmo!

מנהגים שונים בתשעה באב – רפאל בן שמחון

מנהגים שונים בתשעה באבט באב

כלי בישול

ביום תשעה באב, נהגו הערבים להביא לשכונת היהודים, כמה סוגי כלי־ בישול מחרס, זעירים כגון: סירים, קדרות, כדים, תנורים והכל מחרס והיהודים רכשו את הכלים האלה עבור בנותיהן הקטנות בתור צעצועים משום שהיו מאוד אהובים עליהן, אף־על־פי שבפורים זכו הילדים בצעצועים מסוג שונה, צעצועי ט׳ באב היו מאוד עדיפים ורצויים יותר. הילדות שיחקו ובשלו בכלים האלו יחד עם בנות השכנים.

נוסף לכלי בישול אלה, הביאו הערבים ביום תשעה באב, שני סוגי כדי חרס מיוחדים לשתיית מים. לא היה בית יהודי שלא היה קונה את הכדים האלה הנקראים בערבית־יהודית: אחד בשם ״.אל-ג'רראף "  והשני " אל-קללא ". הקדרים הערביים נהגו לצייר על הכדים הללו כל מיני ציורים בעיטרן שחור הנקרא: " אל-לאטוך ". את העיטרן הזה נהגו להוסיף אותו למים והוא נתן למים טעם טוב, שיפר וסינן אותם, במיוחד בחודשי תמוז־אב החמים.

משחק הקלפים

כמו בפורים, כן גם בתשעה באב היו אנשים ריקים שנהגו לשחק בקלפים.

עוד מתחילת חודש תמוז, היו מתארגנות כנופיות כנופיות של אנשים פשוטים וחסרי מעש, מתכנסים בבתים פרטיים, כל ערב אצל אחד מחברי הכנופיה ומשחקים בקלפים, לפעמים עד אור הבוקר ובסכומים די רציניים.

מקור מנהג זה אינו ברור דיו, יש אומרים כי הוא ״פירור מהשבתאות״, משום שתנועה זו ביקשה אז, להפוך את יום תשעה באב, ליום ששון ויום טוב ליהודים. ראוי לציין, כי ראשי הקהילות והרבנים לא ראו בעין יפה את המנהג הנלוז הזה של משחק הקלפים וגינו בכל לשון של גינוי את מארגני המשחקים וייחסו אותם לאנשי שולי החברה.

פתגם יהודי עממי נפוץ במרוקו, מגנה גם הוא, את כל משחקי הקלפים בחודשי תמוז־אב, במטרה לעשות רווחים קלים בתשעה באב, וגם אלה שעושים מלאכה ביום זה ואומר: " פלוס איכה ומי כמוכה, מא פיהום חת'א ברכה "

תרגום: ״מעות איכה ומי כמוך, אין בהם שום ברכה״.

הערת שלי א.פילו. יש לזכור שהמנהגים המוזכרים לעיל, הינם במקורם בעיר מקנאס, ולא בהכרח נהוגים בשאר ערי מרוקו , למשל, את הכדים הקטנים בקזבלנקה, קיבלנו בחול המועד של פסח….לא זכורים לי משחקי קלפים בט' באב, והפתגם האחרון, נאמר על מי שעובד באותם הימים, בפורים ובט' באב….

רכיבה על חמורים

מנהג מוזר קיים בכפרי האטלאס. ביום תשעה באב, בעוד האמהות נמצאות בבתי העלמין ומקוננות ליד קברי יקיריהן, יוצאים הבנים הצעירים ומתחרים ביניהם ברכיבה על חמורים סביב בית הקברות. משערים שזה רמז לקלגסי רומי, בהתקיפם את ירושלים.

מנהג דומה קיים גם בכפר מסלאתא, אחת הקהילות העתיקות ביותר בארץ לוב, שם היו הנערים רוכבים על חמורים ביום ט׳ באב, משעות הבוקר ודוהרים עליהם במשך כל שעות היום. משערים שמנהג זה קשור עם האמונה שהמשיח נולד ביום תשעה באב אחר הצהרים והרכיבה על חמורים רומזת ״למשיח העני ורוכב על חמור״ ובפסיקתא, אמר אביי: אין משיח בא אלא בתשעה באב לפי שקבעוהו אבל בזמן זה, ועתיד הקב״ה לעשותו יום טוב שנאמר: והפכתי אבלכם לששון (ירמיה לא, יב) .

ובתוניסיה: כמה מיהודי תוניס היו מושחים בליל תשעה באב את פתח ביתם ואף את ידיהם בשום, כדי להרחיק את העקרבים. יסוד המנהג הזה, הוא באמונה, כי העקרבים יוצאים מחוריהם דווקא בליל תשעה באב.

ברית מילה ביום תשעה באב

נהגו למול ביום תשעה באב אחר תפילת שחרית, בסביבות שעה אחת אחר הצהרים ויש שעשו את הברית רק אחרי תפילת מנחה בשעה חמש בערך.

הנולדים בחודש אב זכו לשם מנחם ובמיוחד מי שנימול ביום ט׳ באב, משום שלפי האמונה, המשיח נולד ביום ט׳ באב. לכבוד אליהו בעל הברית, לובש אבי הבן את בגדי שבת לפני הברית, וכמוהו עושה גם הסנדק.

שעת הנחמה ומנהגים שבתאיים

החל משעה שלוש אחר הצהרים, האבל מתחיל לפוג ובמקומו באה שעת הנחמה. הנשים נהגו לכבד את הבית, וכן את הרצפות ולהתחיל בהכנת העוגות. בזמנים קדומים, אחרי תפילת מנחה, נהגו הנשים לסייד ולהעביר קו של סיד בצבע כחול, סביב הקירות הפנימיים של הבית ועל הפנלים של הבית.

בקרב הגברים, היו שנהגו ללבוש בגד חדש בערב אחרי הצום, וזה לכבוד משיח בן יוסף, שלפי האמונה נולד ביום תשעה באב בערב.

בתוניסיה היו שנהגו לגזור אחרי־הצהרים בד לבגדים חדשים או כלים חדשים והיו אף שמסיידים את בתיהם, בתקווה ובאמונה כי יום האבל ייהפך לעתיד לבוא ליום של שמחה.

הערת המחבר : ״הדבר נתהווה בזמן שבתי צבי, משיח השקר… שאחזו את הרצועה מן האמצע, ועשו חצי יום הראשון תשעה באב והשלימו התענית, ועשו ממתקים לסימן שמחה״ ראה: נוהג בחכמה, עמי רמז; אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בעיר תלמסן שבאלג׳יריה, נהגו בסעודת הלילה של פתיחת הצום, לשחוט בקר ולאכול בשר והיו גם משפחות שנהגו ללבוש בגד חדש בשעת מנחה של יום ט׳ באב,- הגיד מרדכי, מנהגי לוב עמי 326 : אחרי מנחה, הקצבים היו נוהגים לשחוט בהמות עבור האוכלוסיה היהודית. הבנות שלהם נהגו לשטוף את הבית אחר חצות היום, וכן את הכלים ובליל מוצאי טיבאב נהגו יהודי לוב לשחוט תרנגול לכל אחד. על הפיכת ט׳ באב ליום טוב, ראה: נר המערב, פרק יא, עמי קנה, ציצית נובל בהרבה מקומות. א27) ילקוט המנהגים עמי 516.

עוגות תשעה באב

לפתיחת הצום נוהגים יהודי מרוקו להכין הרבה עוגות, במיוחד שני סוגי עוגות שכל משפחה חייבת להכין. אחת בשם " לחלווא דזנזלאן "  ־מין ממתק (nougat) מיוחד עשוי מתערובת של זרעוני פשתן ושומשום חום, קולים את שניהם, אח״כ מוסיפים להם סוכר, מעט שקדים, מטגנים את הכל בתוך מגש שטוח . לאחר שהממתק טוגן היטב, חותכים אותו לריבועים קטנים ומחלקים לבני הבית. הממתק השני נקרא " לחלוואה דלעזין "  . להכנתו משתמשים בקמח, ביצים ומטגנים בשמן. אח״כ שופכים סוכר נוזל על הממתק שנתקבל וגם אותו חותכים לריבועים. מנהג זה הוא גם כן שריד מהשבתאות.

לחריוא

מלבד העוגות, נוהגות עקרות־הבית, עד היום בארץ, להכין מרק מיוחד לפתיחת הצום, בשם יילץז\־יץ־^־יי, זהו מרק מאוד סמיך, חמוץ וגם מאוד טעים.

סוף המאמר " מנהגי ט' באב " מאת רפאל בן שמחון, מתוך הספר " יהדות המגרב "

חידוש העלייה מצפון אפריקה בשנת 1954.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חידוש העלייה מצפון אפריקה בשנת 1954.הסלקציה 2

השפל בעלייה הגיע לשיאו בשנת 1953 : הנהלת הסוכנות תכננה עליית 60.000 יהודים – אך בפועל עלו 11326 בלבד. בשנה זו ירדו מהארץ 7095 יהודים. אם נקזז את הירידה מהעלייה, " התעצם " היישוב היהודי בארץ ב- 4231 יהודים בלבד.

תחילתה של שנת 1954 לא בישרה גידול בעלייה , וזאת מאותם טעמים ידועים, כפי שהסבירם ראש מחלקת העלייה. יצחק רפאל " שערי מזרח אירופה נשארו נעולים ; יהודי מערב אירופה ואמריקה אינם רוצים לעלות ; ועליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה – נבלמת בגלל הסלקציה.

במקביל הגיעו לממשלה ולהנהלת הסוכנות הדיווחים על החמרת מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו בחודש מאי 1954 נערך דיון ב " מוסד לתיאום " על חידוש העלייה מצפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע להעלות 30.000 – 40.000 יהודים ממרוקו ומתוניסיה ובעיקר מכפרי הדרום ששם הסכנה מרובה.

על מנת להדגיש את ריחוקם, בדידותם וסכנתם של יהודי הכפרים סיפר על אותו מקרה, שבו נרצחו 12 משפחות יהודיות – אך הידיעות על כך הגיעו לארץ רק כעבור שלושה חודשים ! לכן הציע שרגאי להעלות ולחסל כפרים שלמים ללא סלקציה ובסיוע של הג'וינט. עוד הוסיף כי, אם תתקבל החלטה להעלותם היום, לא נוכל לבצע זאת לפני מחצית השנייה של 1955 בשל בעיות ארגון וקליטה.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, סיפר כי לפני חודשיים – מרץ 1954 – ביקר במרוקו ונוכח לדעת כי היהודים שם מרגישים שהמצב המדיני מתערער, ושדוחקים אותם מפרנסתם. כן אמר שיש לפתור את בעיית איחוד המשפחות : נערים מצפון אפריקה, שעלו בעליית הנוער וחלקם אף שירת בצבא, מדברים כל הזמן על עליית הוריהם, ויש לתת לכך פתרון.

לעניין איחוד המשפחות התייחס לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות : " אני רוצה להגיד באופן ברור וגלוי : איננו מעוניינים בהורים, אם זכינו משהילדים כאן ואפשר לדחוק את הבאת ההורים צריך לעשות זאת "

גיורא יוספטל, הגזבר, וראש מחלקת הקליטה, התנגד להחלטה על חידוש העלייה מצפון אפריקה. הוא ביקש ששרגאי, היוצא לצפון אפריקה, יכין " דין וחשבון " – ורק לאחר מכן יוחלט ; שכן אין אנו רוצים להכניס חולים לארץ.

ראש הממשלה ושר הביטחון, משה שרת, סיכם את הדיון :

יש לעשות מאמץ לחידוש העלייה מצפון אפריקה, אין לעשות זאת בחופזה ובקלות דעת, אלא לאחר הכנה רצינית. שרגאי יכין סקר סוציאלי ורפואי בסיורו שם, ואנו נמתין לתוצאות הסקר.

הנה כי כן, גם כשקיבל ראש הממשלה דיווח על רצח משפחות יהודיות – לא נחפז……….

בדיון ב " מוסד לתיאום " ביוני 1954 השתתף גם יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, ולדבריו : לגבי מרוקו אין מצב של צורך בהגירה המונית – אם כי יש לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים. ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות היהודי, מ' גרוסמן, טען כי שרגאי, הנמצא בצפון אפריקה, אישר לחסל שני כפרים בדרום תוניסיה ולהעלות משם את 200 היהודים ; וכי הנהלת הסוכנות אישרה לשרגאי לחסל עוד שישה כפרי בדרום תוניסיה והעלות את 400 היהודים מכפרים אלה.

אלא שכאן התערב ראש הממשלה, משה שרת, והחליט לא לאשר העלאת 400 היהודים הללו, בהדגישו שהחלטות הסוכנות הן המלצה בלבד ל " מוסד לתיאום ". עוד הוסיף שרת : איננו יכולים להתיר את הרצועה לגמרי. אנחנו  יכולים לרפות אותה. אנחנו לא יכולים להתירה. כי כל מקרה ומקרה זה אחר כך זוועה…………..הייתי עומד על כך להכניס הגבלה של משוגעים ומחלות כרוניות.

אני בעד זה לשים הצידה את חוקי הסלקציה במקרה זה. אף על פי כן למה להעלות אנשים אם יגוועו פה. מוכרחים קצת להתאכזר בעניין זה. מדינת ישראל אינה מוסד צדקה, זה מפעל של בניין. 

במליאת הסוכנות היהודית נערך ביולי 1954 דיון בנושא " הדין וחשבון " של ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מסיורו מצפון אפריקה. שרגאי הציע להעלות מצפון אפריקה בשנת תשט"ו – מאוקטובר 1954 עד ספטמבר 1955 – 22.000 עולים לפי כללי הסלקציה ; 25.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ללא סלקציה, אך בסייגים  הבאים.

1 – אין להעלות משפחות שלמות חולות, שאין בהן אף מפרנס.

2 – אין להעלות חולי רוח וחולי שחפת פתוחה, אם אין מובטח להם מקום בארץ. חולים אלה יועברו לערים במרוקו ותוניסיה ויטופלו ויומומנו על ידי הקהילות היהודיות והג'וינט.

עוד סיפר שרגאי, שנפגש עם אנשי השלטון הצרפתי במרוקו, ואלה אמרו לו שעומדת להתחיל סערה, והיא תפגע בראש וראשונה ביהודים, משום שהם לויאליים לשלטון הצרפתי, ומשום שהם נושאי התרבות והמסחר הצרפתיים. לגבי היהודים יושבי הערים, כל זמן שהצרפתים יישארו בצפון אפריקה, לא צפויה להם סכנה ; אך על הכפרים מאיימת סכנת השמדה. עוד הוסיפו הצרפתים : " או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם השלטון הצרפתי, לדברי שרגאי, צפה אפוא סכנת השמדה ליהודי הכפרים בדרום מרוקו, ואך היו מוכנים לסייע לסכל סכנה זו – אך מסתבר שמדינת ישראל לא הייתה מוכנה לכך !………יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, אמר, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה, משום שהצרפתים יכעסו. על כן הציע גולדמן להתייעץ עם ראש הממשלה – משה שרת.

יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, תמך בדעתו של גולדמן. גיורא יוספטל הציע להקים " חוליות מיון " ולשולחן למרוקו ותוניסיה, על מנת שיכוונו את העלייה מהאוניה להתיישבות. כן הציע לפנות ליהדות אמריקה שתתרום כסף לעלייה זו : ומאחר שליהדות אמריקה אין יחס חם ליהודי צפון אפריקה כמו יחסם ליהודי מזרח אירופה, הציע יוספטל שפעילים מצפון אפריקה ייפגשו באמריקה עם פעילים ציונים, ויסבירו להם את חומרת המצב.

ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן, הגיב על הצעת יוספטל :  " איך אפשר לפנות ליהודי אמריקה ולבקש מגבית, והרי יהודי אמריקה יגידו על מה הצעקה ? אתם צריכים להעלות 3.000 יהודים בחודש, והרי יש לכם תקציב של 111 מיליון לירות. מדוע אתם צריכים אותנו ?

ומשה קול אמר : נעשה עוול גדול ליהדות מרוקו וצפון אפריקה הפצנו מסביב ליהדות זו אגדות, היא יהדות של סכינאים וכדומה. אלה שביקרו במקום יודעים שסוג זה הוא מיעוט שאינו ניכר ביהדות זו. היהדות ברובה הגדול היא יהדות חיובית שיכולה להביא ברכה, ועלינו לתקן את העוול הזה על ידי פרסום השיגי יהדות זו במושבים, קיבוצים ובמוסדות, ולהראות שיהדות זו נקלטה באופן קונסטרוקטיבי.

לבסוף החליטה מליאת הסוכנות להקים " חוליות מיון " ולהביא את הצעת שרגאי לדיון ב " מוסד לתיאום ". כן החליטה שלמפרנס יהיו עד חמישה מנלווים ; ואם למשפחה יש יותר מארבעה ילדים, יעלו הילדים " העודפים " דרך עליית הנוער.  הצעת שרגאי להקלות בסלקציה לכפרי מרוקו ודרום תוניסיה נתמכו על ידי יהודה ברגינסקי ומשה קול ; התנגדו לה שני יושבי הראש, נחום גולדמן וברל לוקר, וגיורא יוספטל.

יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאות ה-15-18 – יוסף הקר

הפעילות הרוחנית והתרבותית.גירוש ספרד

יוצאי ספרד ופורטוגל, שהגיעו לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העות'מנית, מצאו שם קהילות ותיקות, בעלות נכסי תרבות משלהן. אף על פי כן, העוצמה והמהירות שבה פעלו להנחיל את מורשתם הביאה לכך שעד מהרה  – בתוך תקופה של פחות ממאה שנה – הטעימו בתוכם את רוב יושבי אותן ארצות. כמה סיבות יש לפריחה זו.

ראשונה שבהן היא העובדה, שמספרם הגדול של הבאים גרם לכך, שהם האפילו בתוך שני עשורים על כל יושבי הקהילות הקודמות באימפריה העות'מנית – ללא מחוזותיה המזרחיים, אותם כבשה רק בשנת .1516

ההגירה המקיפה לבדה לא היה בה די. גורם מרכזי אחר היה רצונם העז של המהגרים לשמור את מורשתם הקסטיליאנית והפורטוגלית. הם חשו תחושה של ייעוד ושל שליחות לחַיוֹת את מורשתם הנכחדת בספרד. הם ראו עצמם כ " אנדלוסים " וכ " ספרדים ", ואת מורשתם הדתית, הרוחנית והתרבותית כמיטב המורשת היהודית. אסון הגירוש, השמדות והאובדן דחפו את הניצולים לפעילות חינוכית ויצירתית נרחבת. הם היו גאים במורשתם, בייחוסם, וביצירתם. מנהיגיהם אף תבעו לעצמם ייחוס של אצולה מבית דוד. לפי הכרתם : מנהגיהם הם המנהגים הקדמונים הראויים והמיוסדים על אדני ההלכה ; חכמיה בספרד, שהורו להם הלכה, הם מיטב החכמים ; נוסח תפילתם – המשובח והנאה בכל הנוסחים. ממילא, כל שהיה עליהם לעשות הוא לחַיוֹת את כל אלה ולבנות את " ספרד " מחדש בארצות גלותם.

ואכן, יהודים אלה השקיעו מאמצים אדירים בהקמת מערכת חינוך ציבורית ופרטית. במערכת זו הם דאגו לחנך את ילדיהם בלשון השגורה בפיהם ( ספרדית יהודית ), דאגו לממן מערכת זו עבור חסרי היכולת וסיפקו את מיטב המורים והאמצעים לאלה שידם השיגה הוראה פרטית. כחלק ממערכת זו אפשר לראות את הפצת הכתבים על ידי הושבת מעתיקים להעתיק כתבי יד , בסלוניקי למשל, על חשבון בעלי הון ; הקמת ספריות ציבוריות של כתבי יד וספרים נדפסים לשימוש החכמים והלומדים. מימון בתי ספר וישיבות מכספי הציבור ובתמיכת עשירים, בכל רחבי האימפריה, ובפרט באיסטנבול, בסלוניקי, בצפת בקהיר ועוד, ועידוד הדפוס.

נמצא, שקודם לכל גרמו המימון והתפוצה הרחבה של הכתבים לתפוצת הידע והלימוד. ואכן, מהפיכה של ממש מתרחשת במאה ה-16 בקרב חכמים אלה. הדפוס והתפשטותו הם בלי ספק מן הגורמים המרכזיים בתהליך זה, אך ברור שללא הנכונות להקים את בתי הדפוס באיסטנבול ובשלוניקי ( וכן גם באדירנה ובצפת ) ולממנם, כל זה לא היה מתרחש. בראש וראשונה נוצר כאן מפגש בין מספר גדול של חכמים ואינטלקטואלים, מלומדים בתחומים שונים, שבעבר ישבו מנותקים זה מזה במקומות קטנים, ועתה, אחר הגירוש, הם מתיישבים יחד במרכזים עירוניים גדולים. עצם המפגש ביניהם יוצר תסיסה וחידוש, ואילו הכתבים שהביאו עימם מגלים ביניהם עולמות של יצירה שכלל לא הכירו, כיוון שבעבר ספרייתם המצומצמת ( ספרייה שרובה כתבי יד ) לא הכילה גופי יצירה נכבדים של התרבות היהודית והכללית. בחברה זו נוצר גם לחץ חברתי על בעלי היכולת לקנות את הספרים ולממנם, גם אם לא השתייכו לשכבת האינטלקטואלים. גורם אחר שהביא לתסיסה התרבותית היה העובדה, שעל אף שכל קהל היה לו חכם משלו, היו מתמודדים מרובים על כל משרה. אלה ביקשו להוכיח את יכולתם וסגולותיהם, והדבר עורר מתח וחשש מתמידים מפני הביקורת. המספר הגדול של החכמים בקרב המהגרים לאימפריה נתן ללא ספק את אותותיו בדמות החברה הספרדית במאה ה-16 כבר מראשיתה.

לאחר מכן תופעה זו גוברת עקב הפעילות החינוכית האינטנסיבית, ושכבת החכמים מתרחבת עוד יותר. העשירים ובעלי היכולת נהגו לממן את תלמידי החכמים שלא הצליחו להיקלט במישרות קהילתיות ולא השכילו להתפרנס מעסקיהם. ואילו במערכות הקהילתיות נצרו מישרות מרובות כתוצאה מהפיצול הקהילתי ומהעובדה שלעל קהל היו חכמים משלו.

בדיקת כלל הספרים שנדפסו באימפריה ובערי איטליה על ידי מחברים יהודים בני הזמן במאות ה-16 וה-17 מעלה, שרובם המוחלט של הספרים הללו נכתבו בידי יוצאי ספרד ופורטוגל באימפריה העות'מנית, ומקצתם על ידי חכמי איטליה וצפון אפריקה.

יצירה עניפה זו מקיפה את כל תחומי ההלכה, הפרשנות, ההגות והספרות העברית. בתחומי ההלכה פעילים במאה ה-16 אישים כרבי יוסף טאיטאצאק, רבי יעקב בירב, רבי יוסף פאסי, רבי יוסף קארו, רבי חיים אבן יחייא, רבי אברהם בּולָט, רבי יעקב ורבי לוי אבן חביב, רבי שלמה סירילייו, רבי דוד אבן זמרא, רבי משה אלשקר, רבי יוסף בן לב, רבי יצחק אדרבי, רבי שמואל די מדינה. רבי אברהם די בוטון, רבי אליהו אבן חיים, רבי שלמה הכהן, רבי בצלאל אשכנזי, רבי מאיר גביזון, רבי יום טוב צהלון, רבי חיים שבתי, רבי יוסף בן עזרא ואחרים

במאה ה-17 פעלו, רבי אברהם מונסון, רבי יוסף מטראני, רבי יוסף ורבי אברהן הלוי, רבי ישועה שבאבו, רבי יהוסף מֵלִירֵיאָה, רבי שמואל עדילה ורבי יהודה רוזאנס אחרים. כמו כן פעלו חכמין בני משפחות, די בוטון, די טראני, בית הלוי, ששון, נחמיאש, בנבנישתי, אבן עזרא, אבאיוב, חביב,  אלמושנינו, גלאנטי, אלגזי, חאגיז, אלפאנדר, לַנַיאדו, אבן שנג'י, נבון, מולכו, מיוחס, ועשרות רבות של חכמים מפורסמים אחרים.

בתחומי הפרשנות והדרשנות בולטים אישם אלה, וכן גם רבי מאיר עראמה, רבי משה אלמושנינו, רבי שמואל יפה אשכנזי, רבי משה אלשיך, רבי אלישע גאליקו, רבי ישראל די קוריאל, רבי סעדיה לונגו, רבי משה אלבילדה, רבי משה אַלְפָלָס, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק ארויו ורבים אחרים. בשירה ובספרות יפה בולטים אישים כיצחק עונקיניירה, שלמה אבן מזל טוב, סעדיה לונגו, ישראל נג'ארה ואחרים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר