ארכיון יומי: 14 באוגוסט 2016


הקבלה במרוקו-היכל הקודש

היכל הקודש 002

בספר מקדש מלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבנו. הנכון הוא שהן ביאורו של רבי אברהם אזולאי ממראכש, תלמיד רבי יצחק דלויה.

אהבה בתענוגים רבנו קרא לספרו  " אהבה בתענוגים ", כפי שיווכח בהקמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל " פאת השולחן " :

" גם מצאתי דאתי לידי ספר כתב יד מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי"ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה

עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב : " בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אבה בתענוגים ". לפי זה הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים.

למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות – מהחיד"א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם יש מקום להסתפק אם " בית פרעה " הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במניין הסדרים, ו " בית פרעה " – שערו של החלק השלישי.

חיבור זה כתב קבנו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר : " והיה התחלתו בסדר וה' ברך את אברהם בכל, משנת יהי שלום בחילך לפ"ג – ת"א, כיוון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם.

החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבנו, מטרת פירושו על המשניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבחאת פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל : " פירוש המשנה וכלל בפירושו רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר " אלא העניין..פשוט שאין צריך פירוש. חסרון זה בא למלא " אהבה בתענוגים ".

תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבנו פירוש בעל התוספות יום טוב וכשראהו אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבנו למשנה אינו בבחינת משנה שאינה צריכה.

הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי"ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל.

רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (השל"ט 1579 – ו' אלול התי"ד 1654) – (מכונה "התוספות יום-טוב", "התוספות יו"ט" או "התוי"ט") מגדולי חכמי אשכנז ופולין, רב ומחבר. ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספות יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.

ב " אהבה בתענוגים " מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעת להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז"ל, רש"י, תוספות הר"ן, הנמו"י ושאר המפרשים, ולעתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב"ם, הטור והב"י, הכל אם במידה שתורמים הם להבנת המשנה.

מהקדמת רבנו עולה שלא נתכוון לחדש, כי אם לפרש המשנה על פי הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית מדרש בלט חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קשויותיהם שהשאירו בצ"ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים.

בדייקנות מרובה למד רבנו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוקבלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. שהערות צויינו הראשונים שרבנו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבנו.

יש לציין שעל אף גדולתו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קיבל על עצמו בראשית כתיבת הספר : " יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה "

מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל " אבהבה בתענוגים " הייתה להם עדנה. המיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סלימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי " התנא מצפת ".

רבי סלימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מלמידיו המובהקים של האר"י הקדוש ז"ל, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ומפורסם הוא לעיני כל ישראל החכמה ובענווה יתירה ובחסידות מופלאה.

הוא הסכים על הספר " באר שבע " יחד עם רבי מסעוד אזולאי ( אף הוא מפאס ועלה לארץ ישראל בשנת שמ"ב ) ועיין שם שכתב עליו : " הרב הגדול ראש המדברים, כל רז לא אניס ליה כבטר הרב סלמאן אוחנה :.

רבנו מביא רבים מחידושיו גל ב " בעלי ברית אברם " ושם בהקדמתו, גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כבוד הרב סלימאן וחנה זלה"ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנם ומבנות.

רבי יהוסף, אשר רבנו מביא מחידושיו היה בן לאחת המשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופ-תו, והיה לחתנו של מו"ה אהרן, אב בית דין פראג ואחר כך אבד"ק פוזנא ומדינת פולניה.

בשנת שי"ט עבר הר"ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, ויש אומרים נקרא " אשכנזי ". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר"י הקדוש ז"ל היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שבת קודש, והיה חוזר עמו המשניות ע"פ.

מפעלו הגדול של הר"ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה על פי דפוסים וכתבי יד, וביניהם כתב יד בן תת"פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר"ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשרדו בפירוש " מלאכת שלמה ", לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבנו.

את הגהותיו של הר"ר יהוסף מביא רבנו תמידין כסדרן, לעתים כמה פעמים בפרק. אם באותו עניין מובאת הגהה של הר"ר יהוסף גם במלאכ"ש, יהיו הן, בדרך כלל, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו צביא רבנו בסוך מסכת ב"ק קובץ " חידושי רמא מהחכם כמהר"ר יוסף אשכנזי זלה"ה. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר"ר יהוסף, ואיידי דזוטר אירכס.

מסכת אבות.

כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבנו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השווה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח"ן.

ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ"ע, על ידי רי"ש שיין, חתן רבי חי"ד אזולאי, נכדו של החיד"א, במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתבי יד, נקי משיבושים וטעויות.

לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכתב יד זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מספר עדויות למקורותיהם.

קורא הדורות ממראכש- יוסף אביב"י- תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו

 

קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.

יוסף אביבי.

Asilah

על יחס שלילי מצד התושבים אל המגורשים הגיעו אלינו ידיעות משני מקורות נוספים. רבי יצחק בר ששת, ממגורשי קנ"א – 1391, שהתיישב באלג'יר, מספר על יהודי שהיה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת, למען ישובו מיורקה וימנעו הכל מלבא פה.

רבי שלמה אבן וירגה מספר, כי יהודי רומא חששו שמא המגורשים " יקפחו פרנסתם " ופנו אל האפיפיור למנוע את יישוב המגורשים בעיר. האפיפיור סירב, המגורשים נתיישבו ברומא ועל התושבים הוטל קנס. אלא שהחוקרים נוטים לפקפק באמיתות הסיפור על יהודי רומא.

על פי קורא הדורות, הציעו המגורשים למלך מראכש, ואף התחייבו על כך בכתב, כי יורידו גשם בכל עת שירצה. הצעה זאת, שבאה לסכל את הלשנת אחיהם התושבים עליהם, הועילה. המלך ביקש שיורידו גשמים בחודש תמוז, ואחר שהמגורשים התפללו וירדו הגשמים נענה המלך והשאירם במראכש.

גם מקורות אחרים מתקופת הגירוש מספרים, כי יכולתם של חכמים להתפלל ולהוריד גשם היא הנותנת ליהודים את זכות קיומם ואת זכות ישיבתם בין האומות. רבי אברהם סבע, שגורש מספרד והגיע לפורטוגל כותב :

וזה היה תפארת עוּזנו כשקבלו אותנו האומות לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה היות לנו הכח להוריד הגשמים בעתם בכח תפילתנו, ודבר מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצנו.

רבי יוסף סמברי מספר, כי רבי יצחק אבוהב, שגורש מספרד והגיע לפורטוגל, התפלל להורדת הגשמים אחר שנחייבו היהודים לכך :

הרב יצחק אבוהב ז"ל…כי בזמן הגירוש באותם המקומות קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ולא יעבור אם יהיה עצירות גשמים מחוייבים לעמוד על נפשם בתפלה ובתחנונים ולהוריד לארץ גשמי רצון ברכה ונדבה ועל התנאי הזה הניח המלך היאודים בארצו.

נרשום כאן את חכמי מראכש הנזכרים ב " קורא הדורות ". לפי סדר הדורות. בצד שמות החכמים שמצאנו פרטים עליהם במקורות אחרים רשמנו את הפרטים הנוספים. חכמים המובאים ברשימה רק בשמם, לא מצאנו עליהם פרטים נוספים והם כנראה רק בקורא הדורות.

רבי יוסף אבן שושן – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי סלימאן בן למעלוף – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי יצחק קורייאט – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי שלמה טאמצית – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יוסף ליברישא – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי מרדכי בן עטר – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי צמח בנבנישתי – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יהודה אבן ישראל בנבנישתי

רבי יהודה בנבנישתי

רבי שלמה בנבנישתי

רבי דוד בנשבנישתי בן ישראל

רבי יצחק בנבנישתי בן ישראל

רבי מאיר דילויה.

רבי יצחק בן רבי מאיר דילויה נפטר בשנת תע"א – 1711

רבי משה דילויה אחיו של רבי יצחק דילויה הנ"ל

רבי יהודה קשתיאל

רבי יוסף בן ממאן

רבי שמואל פילייאג'י

רבי יצחק פילייאג'י

רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה. נפטר בשנת תק"א 1741 מקובל ידוע, כתב שאלות ותשובות, הגהות על שלחן ערוך ועל ספר האר"י

רבי שלמה אזולאי

רבי שלמה עמאר, חברו של רבי אברהם אזולאי, נפטר בשנת תצ"ה – 1735.

רבי אברהם אזולאי.

רבי משה אזולאי.

רבי יעקב בן חיים, חתום על פסק דין בשנת תס"ט

רבי אברהם בן מאמאן, נפטר בשנת תצ"ג – 1733.  

רבי דוד בן מאמאן, חתם על אגרת בשנת תקי"ג – 1753.

רבי שלמה בנבנישתי, חתם על פסק דין ממראכש בשנת תע"ה – 1715.

רבי חיים בנבנישתי בנו של רבי יצחן בנבנישתי בן ישראל הנ"ל. חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יצחק בנבנישתי בנו של רבי אברהם בננישתי

רבי ישעיה הכהן, חיבר, יחד עם רבי יעק פינטו פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר, חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יעקב פינטו, חיבר, יחד עם רבי ישעיה הכהם, פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר. הגהותיו על ספר האר"י נדפסו ב " שערי בינה ".

רבי אברהם פינטו אחיו של רבי יעקב פינטו

רבי מרדכיבן אלבחאר

רבי ראובן אלמליח

רבי יעקב חיונה. העתיק את " לקט שושנים ", פירושם של רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב פינטו על ספר הזוהר. כתב יד ניו יורק. העתקת הספר על פי הקולופון נשלמה ביום ו' בשבת ח' ימים לכבליו שנת אתחנן לפ"ק ( תק"ט – 1748. )

עולות מצפון אפריקה בארץ ישראל במאה התשע עשרה – מיכל בן יעקב

אשה במזרח-אשה ממזרח

נוסף על היתרונות שזכו בהם נשים בעקבות העלייה, העלייה חוללה שינוי בעצם מעמדן של נשים — גם בעיניהן עצמן וגם בעיני החברה. באופן פרטי האמין כל עולה — איש ואשה — בסגולות המיוחדות שמעניקה הישיבה בארץ — לכפרת עוונות, להיענות לתפילות, לבריאות ולאריכות ימים (לפחות בתאוריה). הנשים, כמו הגברים, זכו בתמיכתם הכספית ובעידודם החברתי של בני משפחותיהן ושל קהילותיהן. את הכספים שנאלצו לבקש מהקהילה עבור קיומן הפיזי הן לא החשיבו ככספי צדקה לעניים בלבד, אלא כתמיכה ובהשתתפות במצוות יישוב ארץ ישראל. וכך ישיבתן בארץ הייתה לא רק מעשה פרטי, אלא גם של מעשה ציבורי. מעמדן האישי בארץ הפך למעמד ציבורי, מאחר שהן הפכו לשליחות מצווה של משפחותיהן, של קהילותיהן ושל עם ישראל כולו.

ומה באשר לחייהן של העולות לאחר עלייתן ? האם ניכרים השינויים במעמדן בחייהן בערי הקודש? האם היו להן אפשרויות לבטא את עצמאותן ולהרחיב את פעילותן הדתית והגשמית? הנשים עלו לארץ ישראל, ״המקום של מעלה״, של קדושה, של סגולות ושל הגשמת שאיפות רוחניות, אך נפגשו עם ״המקום של מטה״: מקום של מצוקה, של ייסורים, וברוב המקרים של ריחוק מן המשפחה.

הצורך לקיים מצוות ולהתקרב אל הקדושה, כאמור, אפשרו ניידות במרחב ופעילות בציבור מעבר למקובל בתחומים של חולין. בהתאם לכך נוצר הרושם שקדושתה של ארץ ישראל דווקא ״שחררה״ נשים, ואפשרה להן חופש פעולה יחסי. הן כבר לא היו מוגבלות בתוך בתיהן: בראש ובראשונה הן עלו ארצה, ולא רק עם משפחותיהן, אלא, גם כאלמנות, בגפן. בארץ הן ביקרו באתרי הקודש, ונסעו, למשל, מירושלים לרחל אמנו ולרבי מאיר בעל הנס (בעיניהן הן לא נסעו ל״ציון הקבר״ של רחל, של רבי מאיר או של ר׳ שמעון בר יוחאי, אלא ממש לבקרם ולדבר אתם). ביקוריהן לא היו מוגבלים למועדי ההילולות הקבועים, שהלכו והתמסרו, אלא התבצעו גם בזמנים פרטיים ולפי צורכיהן שלהן. נראה כי פעילותן הרוחנית של נשים בארץ התרחבה גם בתחומים אחרים. הנה, למשל, מצאה מרגלית שילה מידע על שלוש נשים אשכנזיות שכתבו קונטרסים בעניינים תורניים ושפרסמו את דבריהן, דווקא בעיר הקודש ירושלים. נשים רבות נכחו גם ליד הכותל המערבי. הן הרבו להתפלל שם, אף תפילות מיוחדות שחוברו בעבורן. בכ״ט בסיוון תרמ׳׳ז/1887 הן אף קיימו ״תפילת נשים״ ליד הכותל לכבודה של המלכה ויקטוריה בחג היובל למלכותה.

עם זאת, בצד הקדושה והסגולות של ארץ הקודש, שררו בה תנאים כלכליים ופיזיים קשים, והם פגעו במיוחד בנשים העניות ובאלמנות הרבות. אלו נמצאו ללא משפחה וללא משענת כלכלית. במציאות זו של אוכלוסייה ברוכת נשים, במספר רב מזה שבקהילות מוצאן, ושל מצוקה כלכלית, קשה יותר בערי הקודש מזו שבקהילות המוצא, נאלצו נשים רבות לעבוד למחייתן ולצורך זה לצאת מארבע אמותיהן.

בקהילות היהודיות במרוקו, משם עלו מרבית העולים במאה התשע־עשרה, לא עבדו נשים מחוץ לבית, כביכול. בשנת תרע״א/1911 כתב ר׳ יעקב משה טולידאנו: ״בכל ארצות המזרח גם במרוקו אי אפשר כמעט למצוא נשים עוסקים בתגרנות כבאירופה, ׳כל כבודה בת מלך פנימה/.. ואם נפגוש באישה מוכרת מה בשוק, הרי יכולים לדעת כי היא אחת מהבזויות״. עם זאת, כפי שהראו לנו במחקריהם אליעזר בשן ואלישבע שטרית, נשים במרוקו עבדו למחייתן, אם כי על פי רוב בתוך כותלי הבית שלהן או של אחרים, וחלקן בכלכלת המשפחה עדיין דורש בירור.

בהגיען ארצה נדרשו מרבית הנשים המערביות לעבוד בשכר כדי לקיים את עצמן ואת משפחותיהן, בין אם עלו בגפן ובין אם עלו נשואות ומטופלות בילדים. בטבריה ובצפת נשים נשואות ואלמנות תפרו בגדים, כיבסו, מכרו ביצים, שירתו אחרים, כולם מקצועות מסורתיים־ביתיים של נשים. בירושלים השתלטו הנשים המערביות על ה״מקצוע״ של ״מרקדת קמח״ ו״מבררת חיטיך.

והם היום כולם [אותן הנשים שעלו עם בעליהן האמידים … [ש]מתו] מסובבים על בתי בני ישראל לברר להם הקמח, סולת, ונהנים מיגיע כפם, אולם מרוב הדוחק והיוקר, אינו מספיק להם לפי שיעור די מחסורם אשר יחסר להם.

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר

התחדשות ומסורת

ה.  אין לי דוגמה יפה לנועזות ולחדשנות של רבי רפאל בירדוגו בהלכה יותר מפסיקתו בסוגיית היהודי המומר שביקש לחיות בסתר עם גרושתו שנתקדשה לאחר ושבה ונתגרשה ממנו.

ואלה עיקרי הדברים בשו״ת משפטיים ישרים

שאלה: מעשה שהיה כך היה – ראובן היה נשוי עם דינה ושהה עמה כמה שנים, ואחרי [זמן] מופלג הוא קרה לו מקרה בלתי טהור והמיר טוב ברע; ואע״פ כן שומר עצמו מכל הדברים הרעים: מפִתם לא יאכל ומכוסם לא ישתה, ועדיין הוא נשוי עם דינה אשתו ונוהגת עמו כבנות ישראל בטומאת נידה וטומאת לידה. אח״כ נתקוטטו ביניהם הבעל ואשתו הנז', ונתן לה גט כריתות והלכה ונתקדשה לשמעון, דהיינו ״קדש ולא בעל״, ויהיה ממחרת לא מצאה חן בעיני שמעון האשה הנז', ונתן לה גט הוא גט כריתות ״ותשאר האשה משני ילדיה״ [כלומר משני בעליה], ראובן ושמעון הנז', והיתה נודדת ללחם… ויהי היום בא ראובן ורצה להחזיר גרושתו דינה הנז׳, כי ראה שכל העולם חשך בעדו… שמיום שגרש את אשתו נשאר מטולטל טלטולא דגברא… וקרוב שיכשל בנשג״ז [בנידה שפחה גויה זונה] – ונמצא שכל מה שטרח ושמר עצמו… יהיה לריק; לישא גויה אינו יכול, ישראלית אינו יכול ג״כ, כי סכנה גדולה היא לכל העולם, זולת זו [האשה הראשונה] שכבר נודע לכל גויים ויש׳ [וישראל] שהיא אשתו בעודו ביהדות, משא״כ – מה שאין כן – לישא אחרת שלא היתה אשתו, מבלי ספק צעק יצעקו עליו באופן שאין לו תרופה… לזה יורנו המורה מה יהיה משפט האיש הלזה…

תשובה: מקרא מלא הוא במחזיר גרושתו ״לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה [להיות לו לאשה אחרי אשר הֻטַּמָאָה!״ [דברים כד, ד]; והלכה רווחת, שאפי נתגרשה מבעלה השני מן האירוסין אסורה לראשון כמ״ש [ב]אה״ע ריש סימן יוד (סעיף י)… אך להיות שנד״ז [שנידון זה] שבא לפנינו ננעלו בעדו שערי אורה ועולם חשך בעדו, שמיום שגרש זאת האשה נשאר מטולטל בטלטולי דגברא, ונשאר נע ונד לא מצא מנוח לכף רגלו, וקרוב שיהיה נכשל בנידה שפחה גויה [או] זונה… וכל מה שטרח ונצטער ושמר עצמו יהיה לריק ונמצא נאבדת נפש אחת מישראל…

והוא מסכם ופוסק:

אולי תעלה ארוכה לנפש א[חת] מישראל, ולו יהיה בדרך צר ודחוק כמלא נקב מחט סדקית…

על יסוד הגמרא בבבלי קידושין (דף עח ע״א):

כל מודים במחזיר גרושתו, שאם בעל ולא קדש אינו לוקה, מאי טעמא? ״לקחתה״ כתיב… הנה מבואר דמחזיר גרושתו לא הזהירה תורה אלא שלא יקח דהיינו קידושין, ואם בעל אינו לוקה.

אחרי שהוא מתפלמס עם פסק הרמ״א בעניין פילגש ומנתח כמה וכמה סוגיות (יעוין שם בפירוט), מסיים רבי רפאל את פסיקתו:

כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגרם, ראוי להעמיד הדבר על ד״ת [דברי תורה] ואפי אם היה איסור דרבנן נוכל להתירו משום הצלת נפשות.

כמה תעוזה צריך היה רבי רפאל כדי להתייצב נגד ראשונים גם אחרונים כרדב״ז, ולפסוק שהבעל הראשון המומר יכול לחזור ולחיות חיי אישות במעמד של פילגש עם האשה שגירש ונתקדשה לאחר ונתגרשה ממנו. צרת היחיד מביאה את רבי רפאל בירדוגו להעמיד את דברי תורה על שיעורם וכפשוטם: ״לא יוכל לשוב לקחתה״; ״לקחתה״ מעשה ליקוחין בחופה ובקידושין אינו יכול, אבל הוא יכול לחיות אתה חיי אישות במעמד של פילגש. זו דוגמה מופלאה כיצד צרת הפרט מביאה את רבי רפאל לפסוק כדרך שפסק – מתוך סמכות הלכתית המכירה במרותם של דברי תורה ושל דברי חז״ל ומגייסת את היכולת לפרשם פירוש מקורי, ולא בדרך של עקירה שרירותית כדרכם של מתקנים חדשים המזלזלים בנותן התורה…

והעירני ידידי הד״ר מורי עמאר, שהיה הראשון שהסב את תשומת לבי לתשובה זו של רבי רפאל, שתופעת ההמרה לא היתה כל־כך נדירה במרוקו, וגילוייה היו מגוונים במכנאס (ובמקומות אחרים). ואפשר שיש בפסיקה זו יותר מפתרון לשאלתו של פרט אחד בלבד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר