ארכיון יומי: 18 באוגוסט 2016


שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

 

נביא לדוגמא את השתלשלות  – כישלון – המשא ומתן לחידוש חוזה השלום עם צרפת בשנת 1689.

היוזמה בא דווקא ממולאי איסמאעיל שהיה מעוניין לכרות ברית נגד ספרד וכאשר נכח שאין לכך סיכוי, איבד הענין בחידוש ההסכם. מולאי איסמאעיל, שבז לשליטים הנוצרים, היה מעריץ גדול של לואי הארבע-עשר, " המנצח תמיד את המלכים הנוצרים האחרים ", ורצה לרתום אותו למאמץ לגרש את הספרדים מהנמלים שעדיין החזיקו בחוף הים התיכון.

חוזה השלום הראשון נחתם בשנת 1682 אולם מעולם לא כובד. בשנת 1689 מגיע אכן למקורו השגריר הנודד המרקיז, פידו דה סאנט אולון ( pidou de saint olon ). בלווית הקונסול הצרפתי שישב קבע בסאלי, הם עולים למכנאס. מהצד המרוקאי ניהלו מו"מ שר החוץ, הקאדי אחמד עתאר ואברהם מימראן.

שר החוץ הבטיח לאורחיו שמלכו חפץ בהידוק הידידות בין שתי המדינות. אבל הכרזות לחוד והמעשים לחוד. בפועל התמשכו השיחות ללא סוף תוך זלזול מחפיר באורחים הזרים. כאשר נואשו מתרגילי ההתחמקות של שר החוץ הם פונים בצר להם לאברהם מימראן, " ביום שני החמישה עשר ביוני, הלכתי לפגוש היהודי בביתו ושם הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ולאחר שדברנו על מספר נושאים, הוא משך אותי הצידה ואמר לי ששר החוץ בקשו להעיר לנו אם אין אנו יודעים את מנהגי המקום ואם רוצים באמת להצליח הרי שיש תחילה לרצות אותו על ידי סכום כסף ".

הקונסול הצרפתי, למרות היותו מורגל למנהגי המקום, נדהם מההצעה המגונה ולא הסתיר מידידו אברהם מימראן את כעסו. " הלא כבר נתנו לו מתנות כאשר הגענו, ואם נהיה מוכנים לתת לו עוד, זה יהיה רק לאחר חתימת החוזה.

היהודי ענה לו שהוא יודע את זאת והוא מרחם עלינו כי לא נקבל שום תמורה לא בכסף ולא בהכרת תודה מצד הקאיד כי מדובר ברשע ורמאי ממדרגה עליונה, למחרת בא אלי היהודי ואמר שמסר לקאדי את עמדתנו והוא ענה שלא יעשה מאומה עד שיקבל מתנה מהשגריר. ולזאת עניתי היהודי שאדוני ( השגריר ) לא בא למדינה זו כדי לקנות שלום שגם מלך מרוקו משתוקק אליו כפי שכתב בעצמו " הקונסול מבטיח מתנות לאחר החתימה ואברהם מימראן מוכן להיות ערב לכך.

המו"מ עולה על שרטון מחמת הסעיף שהצרפתים התעקשו עליו והמטיל על מרוקו חובה לחוש לעזרת האוניות הצרפתיות במקרה – לא נדיר – של תקיפה על ידי שודדי ים מאלג'יר או תורכיה. המרוקאים מסרבים ליטול על עצמם התחייבות להלחם במדינה מוסלמית. במבוי סתום כזה נשארת רק ברירה אחת , לבקש מאברהם מימראן לסדר פגישה עם המלך בכבודו ובעצמו.

מימראן לפני צעד כזה מציע לערוך בירור סופי עם שר החוץ. " היהודי פותח ואמר שיש למצוא הסדר לבעיה. הקאדי מסביר את עמדתו ליהודי ואני את שלנו, והוא מצדד בדעתי ואמר לכבוד השר שאין להקים מכשול בגלל סעיף זה "

עמדתו מתקבלת והמשך השיחות נקבע למחרת. אולם בשעה האמורה ובמשך כל היום נמנע מלהופיע שר החוץ. הקונסול הצרפתי הלך לביתו של אברהם מימראן וביקשו להתלוות אליו לארמון לחפש את שר החוץ. בדרך מגלה מימראן לקונסול סוד מדינה, המלך יוצא בקרוב למסע מלחמה בתאזה ועל כן יש להזדרז ולגמור השיחות לפני המסע.

הקונסול ממשיך בחיפשיו אחרי שר החוץ אולם כאילו בלעה אותו האדמה. וכתמיד כאשר כלו כל הקיצין, הוא פונה לידידו להסדיר קבלת פנים אצל הוד מלכותו. הנגיד מבטיח לנצל פגישה קרובה עם המלך ) כדי למסור לו את המיטה והסדינים שהיהודים הכינו לו לקראת מסעו), כדי להזכיר לו הדחיפות בסיום המשא ומתן. כאן מעלה הקונסול פרט משעשע המעיד על קרבת הנגיד לבני משפחת המלוכה " נתתי לו ארבעה בקבוקי יין צרפתי משובח שיתנם למולאי זידאן ( בנו החביב של המלך ) שהיה ידידו בנפש ושיכור מועד "

ואכן הנגיד לא שוכח את הבטחתו ומזכיר למלך שהשגריר הצרפתי יושב כבר במכנאס מספר שבועות וחוזה עדיין אין. המלך מסכים לקבל את שליח לואי הארבע-עשרה, אולם שוכח להזמין את אברהם מימראן לפגישה הגורלית שמסתיימת בכשלון חרוץ. הנגיד שומע מהקונסול על תוצאות קבלת הפנים אליה לא הוזמן, " עכשיו אני מבין למה לא טרחו להזמין אותי מחשש שאסתור את דברי המלך ואזכיר לו הבטחתו המפורשת לחתום על החוזה אותה העברתי בעצמי אליכם " יהיה זה מוגזם לחשוב שהמלך הכל יכול, שאיש לא העז מעולם לסתור את דבריו בפומבי כי ידע שדינו מוות מיידי, חשש מתגובת אברהם מימראן, אבל אי ההזמנה מעידה שבכל זאת התחשב בדעתו ולא ראה בו עבד ללא כבוד וללא זכרון  הוא היה ללא כל תואר רשמי יועץ שדעתו נשמעה, הבקי ברזי השלטון והמשמש כתובת לדיפלומאטים זרים.

מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן בנוסח יהודי מרוקו

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית – חיים שירמן

 

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית

מפליאה המהירות שבה עלו משוררי ספרד על אחיהם בארצות המזרח. הם זכו למעמד זה תוך שני דורות בלבד. עלינו לזכור שדונש בן לברט, המשורר הנאור שבא לספרד מחוץ לארץ, עדיין מתייחס אל יהודי ספרד המפגרים בבוז ובלעג גלויים. נראה לנו שהתפתחות התרבות הוחשה בספרד בעיקר משתי סיבות: קודם כול בשל צירוף של תנאים מדיניים, רוחניים וחברתיים מיוחדים במינם שבהם חיו יהודי ספרד. תנאים אלה היו נוחים לשגשוגה של שירה בלשון עברית דווקא. החידושים הרבים בצורותיה ובאופיה של שירה זו יכלו להתקבל רק תוך כדי מהפכה בעולם הספרות, ואף למהפכה כזו היה בספרד אקלים נאות. להלן ננסה עוד להבהיר ולבסס טענה זו. הסיבה השנייה נראית לנו לא פחות חשובה, אם כי לא נדע להסביר מדוע היא הפכה לגורם מכריע דווקא בספרד במאות הי״א והי״ב. הריהי הופעתם של יוצרים בעלי שיעור קומה, שכמותם לא קמו לא לפניהם ולא אחריהם. אמנם דונש חידש את פני השירה העברית והכשיר את הקרקע להתפתחות נוספת, אך מעשהו זה כשהוא לעצמו לא יכול היה לגרום להופעת משוררים מסוגם של שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי וכו'. כאן אנחנו עומדים בפני חידה סתומה: כפי שלא נוכל לקבל את הסבריו התמימים של משה אבן עזרא על הכשרון המיוחד לשירה שבא ליהודי ספרד במורשה מאבותיהם, כך לא נוכל גם להסביר את הופעתם של יוצרים גאונים רק על פי נסיבות היסטוריות או תנאים חברתיים. המאמין יראה בכך סימן בולט לפעולתה של ההשגחה העליונה, הספקן יטען שיד המקרה בדבר. מכל מקום אם זוכה תקופה שיקומו בה משוררים מעולים, הרי הם מטביעים את חותמם עליה ומעצבים את דיוקנה.

ב. יהדות ספרד ותרבותה בימי קדם

היהודים ישבו בחצי האי האיברי עוד בתקופת הרומאים, ובעובדה זו אין לפקפק, אף אם לא נאמין לסיפורי המעשיות ולאגדות על קורותיהם בימי קדם. אגדות כאלו הגיעו אלינו בתוך חיבורים מאוחרים, כגון באחד מכתביו של יצחק אבן גיאת, המספר כי כבר לאחר חורבן הבית הראשון עברו שתי משפחות מיוחסות׳ לגור בספרד: האחת מהן, משפחת בני דאוד, תקעה את אוהלה בלוסינה, והשנייה, בני אברבנאל, השתקעה בסביליה. דון יצחק אברבנאל, נצר מפורסם של המשפחה השנייה שחי סמוך לשנת 1500, שמר לנו מסורות מופלאות על היאחזותם של היהודים בלוסינה ובטולידו. על לוסינה, ׳שהיתה בימים ההם עיר ואם בישראל שרתי במדינות'הוא אומר למשל שיאמרו עליה הגוים שאוירה מחכים, להיות אויר הארץ ההוא זך ונקי מאד מאד, ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה, להיות כלוז אשר בארץ ישראל מוכנה לנבואה׳. לאחר מכן הוא מביא ידיעות מוזרות ביותר גם על מוצאם של השמות טולידו (טוליטולה) מקידה ואסקלונה: לפי המסורות שהכיר מוצא כולם היה עברי. מצד אחר המלה ׳ספרד׳ בעובדיה כ מתורגמת בתרגום הארמי ל׳אספמיא׳, ואמנם בימי קדם נהגו לזהות את השם ׳ספרד׳ עם ׳היספאניה׳ הרומית, שממנו נגזר גם השם ׳אספמיא׳ שבספרות חז״ל.

ושמא נתחזקה בזכותה של ׳אספמיא׳ זו ובזכות האמונה במציאות קברו של שר הצבא של אמציה מלך יהודה בעיר מורבייררו שבספרד, גם האדגה על בני ספרד שמוצאם מתושבי ירושלים. בכל הזהירות והספקנות נתייחס גם לפירושים שנתלו במאמר אחד שבמסכת יבמות (קטו ע״ב), אשר לפיהם שהה בספרד אחד מראשי הגולה של בבל; לפי התלמוד ׳יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאסמפיא ושכיב׳. אפילו שמואל הנגיד האמין שדברים אלה מוכיחים ׳שבספרד מקום ריבוץ תורה היה מזמן בית ראשון, מגלות ירושלים עד עכשיו׳.

ברור שלא נוכל לפרש את דברי התלמוד כאילו נאמר בהם ש׳ריש גלותא׳ הנזכר הלך מהעיר קורדובה אל ספרד, משום שמבחינה גיאוגרפית קשה ליישבם, ובאמת כוונתם איננה לקורדובה אף לא לספרד. מכל מקום אם היו באמת קשרים בין יהודי המזרח ליהודי ספרד בימי קדם, הרי הם ניתקו בתקופת שלטונם של הוויזיגותים במלכות טולידו. במשך שלרש מאות שנה (711-409) אין לנו כל ידיעות על חייהם הרוחניים של יהודי ספרד, אך שומעים אנו הרבה על רדיפתם בידי שליטיהם הנוצרים. רדיפות אלו הגיעו לשיאן במאה השביעית, בימי מלכותו של סיסבוט (621-612): באותה תקופה הוטבלו רבים מהם לנצרות, באונס.

הגאולה באה אליהם מעבר לים. בראשית המאה השמינית עברו כמה אלפי חיילים מוסלמים את המיצר שבין מרוקו לספרד ושמו קץ לשלטון המתנוון והרקוב של הוויזיגותים. לפי כמה מקורות היסטוריים היה ליהודי ספרד חלק ניכר בנצחון הפולשים הזרים, וזאת היתה נקמת המדוכאים במשעבדיהם. כיבוש אנדלוסיה הושלם במהירות, והמוסלמים הטילו על היהודים את השמירה בהרבה מקומות שנכבשו. באותה שעה נראו הלוחמים השחומים מצפון אפריקה ליהודים כגואלים שבאו בפקודת ה׳ כדי להציל את עמו מן ההשמדה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר

נ״ו. טופס תקנה, שלא לבוא לידי איסור ריבית במקח וממכר.המשפט העברי

בהיותינו אנו החתומים, מקובצים, בבית הנשיא ונעלה, הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי זלה״ה, עם הנגיד המעולה נשיא נשיאי הלוי, הה״ר משה הלוי נר״ו, ושלח משרתיו אחרי הסופרים שבעיר הזאת מלאה פ׳אס יע׳׳א. והתרה בהם הנגיד על דבר מצוה, להיות שמפי השמועה למדנו, המערים על הריבית אין לו חלק לעה״ב ובאלהי ישראל. ולכן גזר עליהם הנגיד המעולה  יצ״ו, בהסכמתינו אנו החתומים, שמהיום הזה והלאה, ששום סופר לא יכתוב שטר של שעוה, זולת על האנשים הידועים, שהם מתעסקים בו במקח וממכר. וגם כן לא יכתבו שום שטר לא על החטים, ולא על חמאה ודבש, ולא המשי ושמן זית. וגם כן ששום סופר או שליח ב״ד, לא יכתוב שום שטר על עצמו, ויעשה עצמו כאילו הוא לוה או מלוה. וכל מי שיעבור על זה, ידוע ידע שמלבד שיענישהו הנגיד יצ׳׳ו עונש גדול וקנס גדול. יסתלק ידו ממלאכתו, ולא ישוב עוד אליה ויפרע לקופה של צדקה עשרים אוקיות דת״ק. ולראיה ח״פ בחמשה לניסן שנת יג״ן עלינו לפ״ק. וחתומים הרבנים המובהקים, כמהר״ר יצחק אבן צור ז״ל, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

ניסן שס״ג

נ״ז. בהיותינו אנו החתומים, מקובצים בבית הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, עם הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו. דרשנו וחקרנו בענין נכסי יתומים, שכמה מהם אין להם מנהל, וחונן ומרחם. והרבה יתומים אין להם אפוטרופוס כלל, ומי שיש לו אפוטרופוס, אין דורש ואין מבקש על האפוטרופוס, לדעת אם יתן חשבון מדוייק או לאו. ולזה ממון היתומים עשה יעשה לו כנפים. כנשר יעוף השמים. ומן הדין ב״ד הם אביהם של יתומים. לכן הסכמנו אנו החתומים. בהסכמת הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ששני חכמים הלא המה החכם השלם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו. והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן יצ״ו. ידרשו ויחקרו בדבר זה היטב, מהיום והלאה. וכל א׳ מהאפוטרופוסים שבעיר הזאת, הן מינהו אבי היתומים הן מינוהו ב׳׳ד יצ״ו, יתן חשבון מדוייק לחכמים הנז׳, ואם יראה להם שהחשבון אינו מדוייק, או שהאפוטרופוס אינו נוהג כשורה. יכולים החכמים הנז׳, להעבירו ולמנות אחר במקומו שיראה להם. ואנו גוזרים בגזירת נח״ש, על כל מי שלא יאבה וישמע למאמר החכמים הנז׳, יען הדבר הזה תיקון גדול הוא ליתומים, והם ידרשו ויחקרו היטב. וכל מי שהוא יודע היכן הוא ממון היתומים, יבוא ויגיד לחכמים הנז׳. וג״כ הסכמנו שכל הסופרים הכותבים השטרות בשם היתומים, לא יכתבו לזכות יתום סתם, אלא שיכתבו בפירוש בשטרות, שמות היתומים ושם אביהם. ולראיה שכך הסכמנו, ח״פ בד׳ לניסן שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו פה פ׳אס יע״א.

נ״ח. עוד הסכמנו אנו החתומים, בהסכמת הנגיד המעולה נר״ו, שמי שימות בי׳מ מכאן ולהבא ג״כ, ולא הניח אפוטרופוס על בניו, שתכף ומיד ולאלתר נתננו רשות לחכמים הנז', לדרוש ולתור ולחקור על נכסיו, ולעלות על ספר ע׳׳י סופרי ב״ד יב״ץ, ולמנות אפוטרופוס על הנכסים הנז׳ מי שיראה להם, ואם אלמנתו אינה רוצה להראות נכסי בעלה, שיש רשות ביד החכמים הנז׳ לנדותה ולהחרימה, ולכפותה בכל מיני כפייה, לקיים מה שאמרנו, ואם יראה לחכמים הנז׳, להיות הם בעצמם אפוטרופוסים, הרשות בידם גם כן. וחתומים עליה החכמים השלמים, כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יעקב חאג׳יז זלה״ה, והנגיד המעולה הה״ר משה הלוי זלה״ה.

סיון שס"ג

נ״ט. עוד מנהג התושבים בארץ הזאת, כאשר העידו לנו מגידי אמת, עם היות שמן הדין, אלמנה שבאה לגבות כתובתה, שמין כל בגדיה, בין של חול, ובין של שבת, ומניחין אותה מכתובתה. וכתב הריטב׳׳א ז״ל, אהא דאמר תלמודא "שלח ופרק״ דהא דאמרינן דאלמנה שמין מה שעליה, מיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות, שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך. והא דקאמר בגמרא ארמלתא שלח ופוק, לישנא בעלמא הוא דאמרו. לומר שאינם שלה לגמרי, או תקבלם בדמיהם, או תפשיטם עכ״ל. עכ״ז מה שהגידו לנו מגידי אמת, שהמנהג היה מקדמת דנא, לתת לה קצת מלבושים כפי ערך כתובתה, ששוים עד כדי עשרים אוקיות, או ארבע ועשרים אוקיות ממטבע מלכות פ׳אס, שהוא המטבע שכותבין בשטרי שידוכין, ושטרי כתובות, כפי ערך הנכסים וכפי ראות עיני הדיינים אשר יהיו בימים ההם, סן כתובתה אם הרבה אם מעט. הם יעשו כפי ראות עיניהם, אפי׳ לפחות מעשרים אוקיות. אך אמנה לא יתנו לה יותר מכדי ארבע ועשרים אוקיות, אף למי שכתובתה מרובה, והשאר יתננה לה מסכי כתובתה. וכבר היה מעשה בימינו, באיש אחד שהתנה עם אשתו, שאחר מותו שתטול כך וכך בסכום כתובתה ותלך לה, עכ״ז פסקו החכמים ברובא דרובא, שגם היא תטול בלאות עד כדי עשרים אוקיות. ובהיות שהדין הזה אינו כפי הדין, אלא כפי מנהגא דמתא. לכן יסדנו אותו ג״כ בכאן בספר התקנות. ולראיה ח״פ בעישור אחרון לסיון שנת יג״ן עלינו לפ״ק, וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה׳׳ה, וס״ל נמצא כתוב אפילו לפחות מהעשרים אוקיות, ב״ש וקיים שנית, ואפי׳ תהיה למנהג הקהלות, לא תטול יותר. וחתומים הרבנים כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

סיון שס״ג -1603

En hommage à S.D. Lévy Mme Tolédano

Samuel David LevyEn hommage à S.D. Lévy

Mme Tolédano

Je tiens à prendre part à la manifestation organisée par la Communauté de Casablanca en l'honneur de mon ami S. D. Lévy, à l'occasion de son 78" anniversaire.

Je pense beaucoup de bien de lui, comme vous vous en doutez. J'aimerais en dire un peu. Je n’empiéterai pas sur le domaine des orateurs qui viendront dérouler devant vous le panorama de ses innombrables initiatives et de ses réalisations incessantes. Je voudrais plutôt tracer, aussi brièvement que possible, la silhouette morale de l'homme. Cet homme, je le connais depuis soixante ans et mon admiration pour lui n'a fait que grandir à chaque nouvelle expression de son caractère et de sa forte personnalité.

Ma première rencontre avec Samuel Lévy à Paris, quand, en 1892, je fus admis à l'École Normale de l'Alliance, où Lévy m'avait précédé de quelques années. J'arrivai à Paris un matin de décembre. Lévy vint me chercher à la gare. Nous nous embarquâmes sur le bateau-mouche qui devait nous transporter à Auteuil. En route, nous causâmes. Une sympathie mutuelle nous rapprocha d’emblée. Arrivés à l'école, nous étions déjà camarades. Et ce fut le début d'une amitié intime et profonde, qui dure encore et toujours, inaltérée et inaltérable.

A cet âge, on rêve. L'avenir s'étale devant nous comme la feuille blanche d'un livre, sur laquelle on espère pouvoir écrire une histoire merveilleuse. Nous rêvions. Mais que ferait le temps de ces imaginations d'adolescents ?

 Ses études terminées, Lévy fut nommé instituteur. Il exerça à Tunis, à Tanger, à Casablanca et dans les colonies de l'ICA en Argentine. Il parcourut avec distinction sa carrière dans l'enseignement. Quand il quitta le service, il revint à Casablanca.

C'est alors que sa véritable vocation se révéla. La détresse des communautés juives ébranla fortement sa sensibilité. Les masses grouillantes des mellahs offraient le spectacle d'une dégradation sans nom. Les enfants, mal nourris, mal vêtus, affligés de maladies infectieuses, happés de bonne heure par la tuberculose, semblaient condamnés à une misère perpétuelle. Ceux de nos coreligionnaires qui avaient pu s'arracher à ce bourbier et acquérir des moyens de subsistance acceptaient la situation avec une résignation facile.

Lévy résolut de briser cette torpeur. Il ne concevait pas que des Juifs puissent abandonner d'autres Juifs, chair de leur chair, à une pareille déchéance. La pitié chez lui s'alliait à une haute conception du devoir humain. Fils de l'Alliance par sa formation intellectuelle et morale, il pouvait puiser dans les principes de cette grande organisation juive une précieuse inspiration. L'obligation de solidarité juive prenait à ses yeux la valeur d'un dogme. L'idéaliste qu'il était se révoltait contre un état de choses qui violait les exigences les plus élémentaires de la conscience sociale. Il fallait descendre dans l'arène de l'action pratique et livrer bataille aux maux qui pesaient sur cette population déshéritée. C'est ce qu'il fit. Il se voua à l'idée du relèvement, de ces communautés par la création progressive d'institutions régénératrices.

L'entreprise était vaste et ardue, mais ne souffrait pas de délai. Doué d'un caractère rectiligne et d'une volonté puissante et tenace, il s'attela à la besogne. Il a œuvré pendant de longues années, sans répit et sans découragement, prodigue de son temps, prodigue d'une énergie apparemment inépuisable, le regard constamment fixé sur le but à atteindre. Son extraordinaire dynamisme, la ferveur de son apostolat lui ont permis de surmonter tous les obstacles, de maîtriser les résistances et les préjugés, de plier, pour ainsi dire, l'impossible à l'effort de sa volonté. Son activité s'est étendue avec succès à tous les domaines de la vie communale; assistance sociale, santé, éducation, culture juive. Son œuvre s'est épanouie en une riche floraison d'institutions publiques, portant l’empreinte de son inspiration, de son dévouement, de son labeur acharné.

Cette description n'épuise pas les qualités qui ont fait de Samuel Lévy le grand réalisateur que nous admirons. Il faut y ajouter celles du diplomate et du ministre des finances. La mise en pratique de ses projets ne pouvait s'accomplir sans la mobilisation de larges ressources matérielles. C'était à lui à les trouver. Il lui fallait pour cela combattre l'apathie du milieu, l'incompréhension de ceux de nos coreligionnaires qui, habitués à l'idée de la charité au petit pied, semblaient incapables de saisir la nécessité de donner généreusement, sur une échelle proportionnée aux besoins. Lévy a subi la corvée avec stoïcisme et bonne grâce, réussissant presque toujours à forcer les bonnes volontés et à s'assurer les concours indispensables.

Mais le plus grand accomplissement de Samuel Lévy réside, à mon sens, plus que dans la matérialité des résultats concrets, dans l'exemple qu'il a donné de ce que peut l'action d'une volonté persévérante et bien dirigée sur le sort des communautés. C'est à son rôle d'animateur, de propulseur d'idées, d'éveilleur d'aspirations, qui constitue son meilleur titre à la reconnaissance de la collectivité juive marocaine. Il a diffusé un esprit nouveau, brisé la paralysie morale du  milieu, allumé les espoirs, fortifié les courages. Son influence sur la jeunesse est manifeste. Et c'est ce qui compte fondamentalement et en dernière analyse, car cela représente, non pas des effets bornés au présent, mais leur prolongement dans l'avenir : c'est l'élan vers un progrès indéfini.

Mon ami Samuel porte légèrement et allègrement ses 78 ans. J'ai eu la joie de le constater lorsque, dernièrement, sans souci de son âge, il vint plaider à New-York la cause des œuvres qu'il dirige. Il garde sa flamme à la pesanteur des vies stagnantes et stériles. Son idéalisme lui donne des ailes.

Et maintenant, il peut contempler avec satisfaction et fierté, le déroulement fécond de ses années. La page blanche qui s'étalait devant lui en ces jours lointains de sa vie d'étudiant est partiellement remplie. Elle enregistre une histoire de travail, d'intelligence, d'abnégation mis au service de nos frères marocains. Peut-être est-ce l'histoire même dont, il y a soixante ans, Samuel Lévy rêva d'être le héros. La vie n'aura pas déçu ses imaginations d'adolescent.

Je salue, avec toute l'affection née de ma vieille et fidèle amitié, ce 78ème anniversaire; il sera, c'est mon vœu le plus fervent, suivi de beaucoup d'autres où sa présence parmi nous renouvellera la joie de nos cœurs.

Je suis heureux en même temps de lui transmettre l'hommage et les félicitations de Mme Tolédano, pour qui la personnalité de Samuel Lévy incarne un des aspects les plus nobles et les plus caractéristiques de l'âme juive.

Hommage envoyé de New-York à l'occasion de la manifestation organisée par la Communauté de Casablanca en   l'honneur deS.D.Levy le 21 janvier 1953

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר