ארכיון יומי: 26 באוגוסט 2016


( La fin des camps de Julhans et des Rhuets (1959

La fin des camps de Julhans et des Rhuets (1959)misgueret

Entre-temps, dès 1959, les structures sionistes se défaisaient de leur domaine du châteaude Julhans, à Roquefort-la-Bédoule, qui avait été acquis en mars 1950, à la même époque que Cambous.En cette année 1959, la famille Lévitte habitait désormais Paris, installée au n° 76 de larue Bonaparte, mais la S.C.I. de Julhans restait néanmoins domiciliée au 20 rue de l’Est àBoulogne-sur-Seine, du moins sur l’acte de revente de 1959, puisque nous avons vu plushaut la S.C.I. de Cambous passer en 1956 au 83 avenue de la Grande Armée, à ParisXVIe, comme le précisent les matrices générales quinquennales, alors même que l’adresse de Boulogne restait inchangée sur la case 38 de la matrice des propriétés bâties et non bâties.

Retour aux Rhuets pour deux anciens de l'Aliya d’après-guerre : MM. Addad et Shraga(avec l’aimable autorisation de M. Stéphane Lacombe, directeur des Rhuets)

Parallèlement, les parts de la S.C.I. propre au château de Julhans que Louis Thouvard avait cédées dès 1951 à Adrien Gensburger, avaient été cédées en 1956 par celui-ci à Emile Vajda, autre ingénieur agronome.Le site de Julhans n’avait pas parfaitement répondu aux espérances mises en lui sur le  plan agricole. De plus, il avait perdu une grande partie de son utilité en raison des évolutions de  l'Aliya

puisque le mouvement général vers Israël s’essoufflait. Aussi, Denise Klotz, épouse Lévitte, agissant en qualité d’administrateur unique de la S.C.I. du château de Julhans, et ayant reçu tous pouvoirs de M. Emile Vadja par acte du 29 octobre 1959 (Blanchardon, not.), en fit cession les 3 et 4 novembre 1959 à un organisme de sécurité sociale de l’Algérie française.

L’exploitation agricole avait alors pour régisseur salarié M. Albert Petronio, époux de Mme Suzanne Chapelier, tous deux ne pouvant cependant revendiquer l’application à leur profit du statut de fermage et de métayage, ni même un quelconque contrat de travail, étant tout au plus payés au mois et assujettis au régime de sécurité sociale sous le n° 130 202, la S.C.I. étant quant à elle immatriculée comme employeur sous le n° 44 194.L’acte relatif à cette cession fut dressé par-devant Me

Auguste Malauzat, notaire à Marseille, et fut transcrit aux Hypothèques de cette ville le 14 décembre 1959 (vol. 2699, n° 13). C’est la copie de cet acte, accompagné d’un important historique de propriété depuis 1933, ainsi que de multiples pièces annexes, soit 28 pages en tout, qui nous a  permis d’évoquer plus haut les conditions de mise en place en 1950 de cet éphémère centre sioniste parallèle à celui de Cambous

Le nouvel acquéreur du château et du domaine de Julhans est alors le

Comité technique de coordination et d’action sociale de la région de Constantine un organisme de

l’Algérie française dont le siège social était fixé en cette ville, 33 avenue Charles de Foucault. Cette structure à vocation sociale avait été mise en place comme suite à deux arrêtés des 15 juin 1957 et 17 février 1958 du Ministre résidant en Algérie, et était représentée lors de cette cession de 1959 par Jean François André Delort, directeur de la

Caisse sociale interprofessionnelle du Commerce de la région de Constantine,  secrétaire du [susdit] Comité technique de coordination et d’action sociale de la région de Constantine

». Celui-ci avait reçu pour cela délégation du président du comité technique le 21 octobre 1959, en application de la décision d’acquisition prise par le comité lors de sa séance du 7 juillet 1959 et validée par le Gouvernorat général le 27 août.

שלושת רבעי המלאח נחרבו בשרפה.הפרעות בפאס-התריתל- י.יוסף פנטון

התריתל

ביום שישי לפנות ערב שלח הסולטן מולאי אלחאפיד ליהודים, אשר לא אכלו כבר יומיים, לחם וזיתים שחורים, ופקד לפתוח את ארגזי הצידה שבהם התכוון להשתמש במסעו הקרוב ולחלק את תכולתם. רק לחזקים ולבריאים נותר כוח ללכת לקחת את ההקצבה של רבע לחם ולחלק לילדים. כך ערב אחד הוקל מעט הרעב של 12,000 אומללים; אבל כבר בימים שלאחר מכן שוב נותרו אלפי יהודים בלי אוכל.

בשבת, 20 באפריל, ביקר אנרי רייניו, מלווה ביועציו, את הניצולים שמצאו מקלט בגן החיות של הסולטן, ופנה אליהם בדברי פיוס. בעת המפגש כמה התמוטטו מרוב רעב ולא היה אפשר לסייע להם; וחלוקת כסף לא היה בה כדי להועיל, מכיוון שכל אספקת המזון בעיר נגמרה. הצבא הצרפתי נקט במהירות צעדים ראשונים כדי לשפר את המצב הנורא וחילק 1,000 כיכרות לחם. הקונסול הבריטי חילק 1,200 כיכרות. רייניו ביקש להיפגש עם הסולטן וקיבל ממנו ט׳אהר למנות ועדת הצלה וגיחות במלאח בפאס, שבראשה יעמוד מוחמר טאזי, שר העבודות הציבוריות.

  • הוועדה נקטה צעדים דחופים כדי לענות מהר ככל האפשר על הצרכים המידיים של הקהילה שמצאה מקלט בארמון. הפצועים קשה פונו לבית החולים האזרחי של הרופא מורה murat   אחרים התקבלו אצל הקונסול הבריטי מקאוויר מקלאוד Maclvor Macleod , הד"ר אגבר ס' וורדן, רופא במיסיון הפרוטסטנטי בפאס ונשות המיסיון טיפלו בהם באמבולנס שהן ארגנו. ורדון תיאר את הפציעות הנוראות של הנפגעים, ולפי דיווחיו אחד מהם התאבד (C26-C25). מצבם הנפשי והגופני הקשה של הנפגעים והיעדר תנאי טיפול הולמים עוררו חשש להתפרצות מגפות. שירות גיהות אורגן כדי לנקות באופן יום־יומי את המקומות ולהשגיח על ניקיונם. הוועדה כללה 13 חברים, בהם גם פקידים מרוקנים, הטאלב מוחמר אלמהדי אלבנאני, פקידים צרפתים – סגן הקונסול לואי מרסייה (Louis Mercier), מפקד חיל ההנדסה נורמן(Normand), הרופאים וייסגרבר, קלונה (Clunet), רולה־לפוונט (Raulet-Lapointe), פרחת (Farhat), ברוידו(Broïdo) ומאני (Many) – ומהנדס הבניין טרנשן דה לוניל(Tranchant de Lunel). היהודים חברי הוועדה היו הרב הראשי של פאס וידאל הצרפתי,- וידאל בן אבנר הצרפתי(1921-1862), בן למשפחה רבנית מיוחסת, מצאצאי רש״י, היה הרב הראשי של פאס, ותחת שלטון החסות מננה דאב בית הדין.

 הר׳ שלמה אבן דנאן, שייח׳ אליהוד (האחראי על ניהול הקהילה היהודית) ועמרם אלמליח.

שלמה בן משה אבן דנאן (1929-1848), בן לשושלת רבנים ידועים,היה דרשן ופוסק.הוא חיבר בין היתר את ספר השו״ת 'אשר לשלמה' (ירושלים 1906).

מאוחר יותר השתנה הרכב הוועדה, ומקלאוד, קונסול בריטניה, הרופאים מורה וורדון, והרוקחים סודן(Soudan) ומיינדיה(Meynadier), הצטרפו אליה. אלמליח שלח מברק שני לפריז:

שלושת רבעי המלאח נחרבו בשרפה. אוכלוסייה עדיין בארמון. הרוגים 50, פצועים 84. שגרירות צרפת מחלקת מזון ומעניקה סיוע רפואי. אוכלוסייה מוסלמית פותחת קרן הצלה לטובת הנפגעים היהודים. אין מענה למברקי הראשון, העמידו לרשותי 5,000 לעזרה ראשונה בשמכם.

בשבת עדיין נשארה האוכלוסייה היהודית בארמון והתקיימה בזכות חלוקת מזון ביזמתו של אלמליח. מאות שהו שם, אחד על השני, בחצרות גדולות, במסדרונות, בתוך מחסנים ישנים, באורוות, תחת קשתות, מאחורי דלתות – בכל מקום שמצאו. רובם היו מעתה חסרי בית, בלא בגדים, שכבו ערומים על הקרקע או סגורים בכלובי האריות, ששימשו בעבורם מקלט, רועדים מחום, סובלים מדיזנטריה ומחרפת רעב.

הסולטן, מלווה בשריו וברופאים, ביקר את היהודים. הוא התעניין במצבם הגופני והנפשי, דיבר אליהם מילים טובות והצהיר לפניהם שההתקוממות לא הייתה צפויה, שהאשמים ייענשו ושהקרבנות יפוצו. הוא זימן את הפצועים, וכשראה את פציעותיהם האיומות התרגש עד מאוד. הוא חקר אותם בעניין מספר ההרוגים. מנו אז 51 – מהם 18 נשים ו־10 ילדים, כמה מהם נרצחו עם אמותיהם יחד – 72 פצועים. 

יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

פעמים 132אימוץ השפה הערבית בספרד המוסלמית היה חלק מהסתגלות עמוקה ומקיפה ביותר, שבאה לידי ביטוי כמעט בכל תחומי החיים. כך תיאר משה אבן עזרא את התערותם של יהודי אלאנדלוס בתרבות הערבית: ׳חִקינו את מעשיהם והלכנו בדרכיהם ולמדנו את מדותיהם ודברנו בלשונותיהם ודרכנו בשביליהם בנוגע לרֹב הענינים, כמו שכתוב: ״ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם׳״. בכל הארצות ששלטה בהן השפה הערבית התפשטה השפה בקרב היהודים, והם השתמשו בה במידה זו או אחרת אף לפרשנות המקרא והתלמוד, לפסקי הלכה ולתשובות על שאלות בעניינים הלכתיים. יהודה אבן תבון הסביר בהקדמה לתרגומו העברי לספר ׳חובות הלבבות׳ לבחיי אבן פקודה כי ׳בגלות מלכות ישמעאל… ומדברים בל[שון] ערבית וכל קהלות ישראל, אשר היו במקומות ההם, מדברים בל׳ ההיא, פירשו רוב מה שפירשו מספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בל׳ ערבית וגם וברוב חבוריהם אשר חברו ותשובת השאלות הנשאלות מהם עשו כן, מפני שכל העם היו מבינים בל׳ ההיא׳. מלבד ידיעת הערבית שרווחה בציבור היהודי כולו, היו לדעת אבן תבון סיבות נוספות לשימוש הנרחב בשפה הזאת: ׳ועוד, כי היא ל׳ רחבה וממולאה בכל ענין וכפי כל הצורך לכל מדבר ומחבר, המליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בל׳ העברית׳ – השפה הערבית התאימה יותר מהעברית לצורכי התרבות הערבית־היהודית. ולבסוף אבן תבון שב והדגיש שהערבית הייתה ידועה ליהודים הלא־משכילים יותר מהעברית: ׳וגם כונתם היתה להועיל בחבוריהם לעמי הארץ שאינם בקיאים בלה״ק [בלשון הקודש!׳.

נראה כי צדק אבן תבון בהסברו זה. שלמה ב״ר יוסף בן יעקב מסרגוסה שבאראגון כתב בהקדמתו לתרגום פירושו של הרמב״ם לסדר נזיקין: ׳גם גאוני המערב וספרד, כגון רבינו חנוך, בנו של רבינו משה, פירש את כל התלמוד בלשון ערבי. ורבנו שמואל מגרנאטה הלוי ורבינו יצחק אלפסי ורבינו יצחק בן גיאת ורבינו יוסף הלוי בן מיגש, ואחרים רבים, זכרם לברכה, כולם רוב פירושיהם ותשובותיהם בלשון ערבי, כדי להקל על השואלים ועל הלומדים׳. שני טעמים ניתנו לשימוש הרחב בלשון ערב: התאמתה של השפה לנושאי החיבורים וידיעת השפה שרווחה בציבור בצד חוסר הבקיאות בעברית.

במרחב שמבבל עד ספרד יכלו יהודים בכלל ומלומדים בפרט להשתמש בשפה הערבית במגעיהם עם אחיהם היהודים בכל אתר ואתר, כולל ספרד, ואילו יהודים מארצות נוצריות נאלצו להשתמש בשפה העברית במגעיהם עם יהודים בכל מקום, בארצות נוצריות אחרות וכל שכן בארצות האסלאם. משום כך רגילים היו יהודים אלה יותר לדבר עברית. העיד על כך משה אבן ג׳יקטילה, שכאמור חי בספרד במאה האחת עשרה: ׳רק אנשי צרפת היושבים בגבול אחינו בני עשו אין רובם מכיר בלשון ערבי והרבה מחבבים את לשון הקדש ורגילים לדבר בה׳. ובמאה השתים עשרה הסביר שלמה ב״ר אברהם בן פרחון ב׳מחברת הערוך׳: ׳כל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להן, וכל האכסנאין הבאין אליהן יכירו את לשונם: לפיכך לא הוצרכו להשתמש בלשון הקדש להיות רגילין בו. אבל כל ארץ אדום משונים לשונותיהם זו מזו, ושיבואו אכסנאין אליהם לא יכירו דבריהם, הוצרכו לדבר להם בלשון הקדש. לפיכך הם רגילין בו יותר׳.

מכל האמור ברור כי יהודים מארצות נוצריות היו רגילים להשתמש בעברית מחוץ לגבולות ארץ מגוריהם בעברם מאזור לשוני אחד לאחר; כך נהגו חכמי צרפת ואשכנז בהיותם בספרד כאמור. לעומת זאת היהודים בספרד המוסלמית השתמשו ביצירתם הדתית, הספרותית והמדעית בשתי שפות: עברית וערבית־יהודית. עקב הרקונקיסטה, אשר נמשכה מאות שנים, גדל מספרם של היהודים שחיו בממלכות ההיספניות, ואף כי חלקם, ובייחוד המשכילים, המשיך להשתמש בשפה הערבית, החשיפה לשפות הרומאניות הביאה בעקבותיה שינויים בלשונות היהודים. אבן גבירול היטיב להגדיר את המצב בשירו ׳הענק׳: ׳חצים מדבר בארמית; וחצי -בִּלְשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת׳.

חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות- יהודית ר׳ בסקין

נשים במרוקו

הורים שרצו כי בנותיהם תדענה להתפלל, נהגו לשכור מורה פרטי, ולעתים מורה פרטית. בעוד שמכתב מן הגניזה מזכיר נערה שהלכה לבית הספר עם אחיה הלא־ממושמע, ראה גויטיין כאופייני יותר מכתב שכתבה אשה שהיתה ממונה על יתומות, ושהציעה לשכנן בביתה של אשה מסוימת, שתורה להן את מלאכת הריקמה: ״ויבוא נא אל הבית מי שילמד אותן את התפילות ולא תגדלנה כמו בהמות ולא תדענה שמע ישראל״.

לעתים, מורה אחד היה מלמד קבוצת נערות. שאלה שנשאלה לרמב״ם מתייחסת למורה סגי־נהור באלכסנדריה שלימד בנות קטנות להתפלל – כיוון שהיה עיוור, יכלו הנערות להסיר את צעיפיהן בשעה שלמדו אצלו. התשובה עוסקת בשבועה שנשבע המורה, ואשר עליה התחרט, שלפיה הוא לא ילמד את בנותיו של פלוני, שהיו לו דין ודברים עימו. נאמר בשאלה כי ״אין ממלא איש מקומו בלימודו, והפסיד הטובה שהיתה באה מאלו ומאבותיהן. דומה כי המורה חשש מתחרותן של מורות, שכן נאמר בשאלה כי ״אין תועלת שתלמדנה נשים, הואיל והנשים מלמדות טעות״. הרמב״ם התיר למורה לחזור בו משבועתו ולשוב ללמד בנות אלה, מבלי להתייחם לעניין ערכן היחסי של מורות.

לנשים שלימדו מיומנויות ממיומנויות שונות לא היה כנראה כל מקור הכנסה אחר. כפי שכותב גויטיין, ״הוראה בידי נשים היה כנראה ניסיון נואש להתקיים, יותר משהיה ביטוי לכמיהה לצורת קיום נעלה יותר״. רוב הנשים שתוארו כמורות לימדו את מלאכת הריקמה והתפירה; והיו אלה הישגים רבי חשיבות, מאחר שציפו מנשים נשואות מכל רובדי החברה היהודית כי ישתכרו למחייתן ממלאכתן.

בעוד שלעתים קרובות מאוד מורות לענייני דת לימדו נערות באופן פרטי את התפילות, הרי שלעתים מורות אלה לימדו גם בבתי ספר יסודיים לבנים. מורה למקרא(״מעלמה״) היתה על פי רוב קרובת משפחה של בעל בית הספר. היא פעלה ככוח עזר, כשמרטף, ואף כמנהלת, הנושאת ונותנת עם האמהות על מחירי ההוראה ועל ענייני מינהל נוספים. מכתב על תלמיד בעייתי מזכיר אגב אורחא כי בבית הספר לימדו מורה ומורה: האחרונה ניהלה את בית הספר בהיעדרו של המורה, והיא היתה משלימה עם התנהגותו הגרועה של התלמיד ואף מגינה עליו מזעמו של המורה.

שתי תשובות מאת הרמב״ם מספרות על אשה שבעלה נסע לארץ אחרת לתקופה ממושכת, למסחר. האשה לימדה נערים והיתה עצמאית מבחינה כלכלית, בתחילה כמסייעת לאחיה ואחר כן בעזרת שני בניה. כעבור שנים מספר שב בעלה, ודרש כי האשה תוותר על ההוראה, בטענה שעבודתה פוגעת בכבודו, וכן משום שלא יהיה לו מי שישרת אותו. הבעל ביקש שאם אשתו לא תישמע לו, הוא יורשה לשאת אשה שנייה על פניה, אפשרות האסורה לו על פי כתובת אשתו. האשה טענה כנגדו שבעבר לא יכלה לסמוך על בעלה שיפרנסנה – ואף הסבירה: ״אין פרנסתי כשאר הפרנסות אשר אם אעזבן היום אשיגן מחר, אך אם אעזוב התלמידים אפילו יום אחד, אשוב ואבקשם ולא אמצאם לפי שאבותיהם יובילום לבתי תלמודי תורה אחרים״. הרמב״ם השיב שככלל ״יש לבעל למנוע אשתו מללמד מלאכה או קריאה״, כלומר שזו זכותו. ברם, בעל שאינו מספק את צורכי אשתו, כופין אותו לגרשה, ואף לפרוע לה את התשלום ״המאוחר״, דהיינו החלק השני של תשלום הכתובה. ברם, הרשות בידיה לוותר על ״המאוחר״ ולהתגרש ממנו בעל כורחו, כנראה בצורה קלה או מהירה יותר: אם כן תנהג, ״תשאר ברשות עצמה, תלמד מי שתרצה ותעשה מה שתרצה״.

התייחסויות עקיפות למורה אחרת מופיעות במכתב מן הגניזה, בו מכונה איש ששמו אבו אלמנצור ״בן המנהלת״ ב״בית הכנסת של המורה״. מאחר שהמקום שנועד לכתיבת שם אביו של אבו אלמנצור נותר ריק, סביר להניח כי אמו חייתה ללא בעלה, וכי היתה משכילה דיה כדי לנהל בית ספר ולהציל את משפחתה מרעב.

מלבד מורות, מוזכרות בתעודות הגניזה גם רופאות, ובפרט רופאות עינים. ברם, גויטיין הזהיר כי נטעה אם נניח כי היו אלה נשים משכילות במובן המודרני: ״כיוון שאלה שנזכרו השתייכו לשכבות החברתיות הנמוכות, הרי שבוודאי לא חזו מבשרן את תקופת החניכות היקרה של הרפואה המדעית, אלא היו בעלות מקצוע שידיעותיהן וכישוריהן באו להן מן המסורת״.

נשים משכילות היו כמעט תמיד בנות למשפחות עשירות, משכילות ובעלות השפעה פוליטית; וכבר הזכרנו את בתו של הגאון רב שמואל בן עלי. גויטיין הזכיר את השיר שיוחס לדונש בן לברט (חי באמצע המאה העשירית), שכתבה אותו, כפי הנראה, אשתו, וסבר כי מי שכתב ״שיר קצר ומקסים״ זה חייב היה להיות אמון על שירת הקודש. ואף על פי שאי־אפשר להוכיח כי אשתו של בן לברט אכן כתבה את השיר, הביע גויטיין את אמונתו כי היא היא המחברת, בשל עומק הרגשות האישיים המובעים בו.

קַסמוָּנה, אשה נוספת משיכבת העילית של החברה היהודית, הפעם בספרד, ידועה משלושה שירים ערביים שנכללו באסופה הימי ביניימית של שירת נשים בערבית. בעוד שידוע ומפורסם כי גברים יהודים רבים היו בקיאים בתרבות הערבית המדעית, הפילוסופית והתרבותית, הרי שלבד משירים אלה לא הגיעתו תעודות אחרות המעידות על כן שנשים יהודיות נחשפו במידה משמעותית לשיח למדני זה או שנטלו בו חלק. בקובץ כתוב כי קסמונה למדה לכתוב שירה מאביה, אסמאעיל אבן בַּגְדַלָה, שהיה אף הוא משורר; במחקר התקבלה הדעה כי קסמונה היתה בתו של ר׳ שמואל הנגיד (1056-993). לנגיד היו שלושה בנים ובת, והוא הורה לילדיו את מלאכת השירה, אך אפשר שלא כך רכשה קסמונה את אמנות השירה: גויטיין הציע כי קסמונה, כבתו של מנהיג כה נכבד, חשה בנוח בקרב נשות החצר המוסלמיות, שבוודאי כמה מהן ידעו קרוא וכתוב, ואולי אף היו מלומדות, ובדרן זו נחשפה לשירת החול הערבית, ושיריה מצאו את דרכם לקובץ ערבי־מוסלמי.

למדנות שכזו היתה חריגה בקרב נשים יהודיות בחברה המוסלמית. אן גם אם רוב הנשים היהודיות לא זכו להשכלה, תעודות הגניזה מגלות כי הן העריכו מאוד את החינוך, שהרי הן עשו כל מאמץ כדי לקדם את חינוך בניהן, גם אם הדבר חייב קרבן כספי גדול. במכתב אחד מסופר כיצד הניחה אשה אחת את בעלה באלכסנדריה ועקרה לקהיר כדי להעניק לבנה חינוך מעולה: מכתב אחר מספר על אלמנה באלכסנדריה שעשתה ככל יכולתה כדי להבטיח שבניה יוכלו ללמוד. במכתב מלא תחנונים ביקשה אשה מר׳ דוד בן יהושע הנגיד, ששימש בנגידות במצרים בשנים 1367-1356, כי ינקוט צעדים נגד בעלה, שנטייתו לצופיות הביאה אותו להזניח את משפחתו ולסכן את חינוכם היהודי של שלושת בניהם. כפי שמלמדות תעודות אלה, האשה היהודייה בארצות האסלאם זכתה להערכה בקרב משפחתה וחוגה החברתי לא בזכות לימודה שלה, כי אם בטורחה למען חינוך בניה.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה-החבורה הקדושה

החבורה הקדושהסאלי וחכמיה

אור החיים הקדוש התפלל פעמיים תפילת נעילה בא״י. פעם ראשונה היתה בהר הכרמל, במערת אליהו הנביא. כשהוא מוקף בתלמידיו התפלל בעוצמה ובהתרגשות ובאיגרת שכתב תלמידו מסופר, שכל התלמידים חשו בהארה מיוחדת ותחושת רוממות כאילו אליהו הנביא היה עימם באותה שעה. בטבריה נפגש עם רבי חיים אבולעפיה והקשר ביניהם היה מיוחד במינו.

הרב אבולעפיה ניסה לשכנע את רבינו שיקבע את בית מדרשו בטבריה, אך הייתה התחייבות להקים את בית המדרש בירושלים.

בסוף שנת התק״ב עלה רבינו עם חבורתו לירושלים, שם שהה שנה אחת בלבד עד הסתלקותו. כאן הגשים רבינו את משאת נפשו וחלום נעוריו.

בחצרו של הרב עמנואל חי ריקי הי״ד, מחבר ״משנת חסידים״, קבע רבינו את בית מדרשו. הרחיד״א כתב ״ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרים וקדושתו הפלא ופלא ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד… וחיבר ״חפץ ה׳״, ״ראשון לציון״, ״אור החיים״ ו״פרי תואר״ וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו, הפלא ופלא חופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה ענייני העולם הזה ורבו עזוז נוראתיו״.

כל אחד מבני חבורתו למד בהתמדה ובשקידה. במהלך שנה אחת, סיימו בבקיאות ובעמקות ארבע מסכתות להלכה, פרי הלימוד היה הספר ״ראשון לציון״ שנתחבר אז.

רחב״ע עצמו בבית המדרש התנהג בחסידות והיה עטוף בטלית ותפילין כל היום כפי שהעידו תלמידיו: ״הרב דומה למלאך ה׳ צבאות מעוטף בטלית, ותפילין בזרועו ומתנהג בחסידות הכל לפי רוב הענווה. יושב ושונה, משקה ודולה״.

התלמידים ישבו לפניו בחצי גורן עגולה. ביום למדו, ובלילה התפללו על שלום ישראל והגאולה. במוצאי שבת תיקנו סדר לימוד מיוחד. הלילה נחלק לארבע משמרות.

בשבתות ובימים טובים התפללו מול הכותל המערבי, ״לייחד ולקשר כל העולמות״.

החכורה נהגה ככמה הנהגות חשובות:

ריבוי בטבילה, בטהרה ובהתקדשות.

הכרת הטוב.

קשר מתמיד ומסירת דו״ח לוועד ״כנסת ישראל״ בחו״ל.

השתטחות על קברות הצדיקים.

תפילות ותיקונים להחיש הגאולה ולאקמא שכינתא מעפרא.

לימוד הגמרא בעיון תוך השוואה עם הפוסקים ובעיקר עם הרמב״ם.

לימוד מוצ״ש בארבע משמרות – ניצול הרשימו של הנשמה היתירה להאיר לכל השבוע.

תפילות קבועות בשבתות ובימים טובים מול הכותל המערבי.

דיבוק החברים בבית המדרש.

 דוגמת מופת.

פעם אחת כאשר היתה שעת מצוקה וגזירה בירושלים, החליטה קהילת היהודים בירושלים להתאסף ולטכס עצה מה לעשות, כדי לבטל את הגזירה. המקום שנקבע היה בית תפלותם של הקראים, מקום שלא היה ידוע לשלטונות.

כשהגיע אוהחה״ק למקום והחל לרדת במדרגות המקום, התעלף ונפל. כשהתעורר ציוה להרים את אבן המדריגה ממנה נפל. לתדהמת הקהל, מצאו שם ספרי הרמב״ם מונחים בבזיון. אוהחה״ק הסביר לקהל שמאחר והרמב״ם נלחם קשות בקראים והרחיקם מקהל ישראל, הם רצו לנקום בו ובכתביו הקדושים.

אוהחה״ק בכעסו על הקראים החצופים הללו, קיללם שלא יזכו למנין בירושלים וכך כמובן אירע.

שבת אוהחה״ק בירושלים עם תלמידיו, לא ארך זמן רב, בסה״כ שנה אחת, אך הרושם שהותירה ישיבה זו לדורות בעולם כולו ובפרט בירושלים ניכר עד ימינו, הרוצה להבין זאת, יתבונן בבניינה של ישיבת ״אור החיים״, המרכז העולמי בעיר הקודש.

סיפרנו על כך שחבורת אוהחה״ק זכתה להתפלל תפילת הנעילה פעמיים בא״י, יחד עם רבם הנערץ. לעיל סיפרנו על הפעם הראשונה, בהר הכרמל.

הפעם השניה היתה בירושלים באחד מבתי הכנסיות העתיקים.

באחת מאגרותיו לועד ביהמ״ד בליוורנו, הוא מתאר את תפילת הנעילה הזו:

״הלכנו לביהכנ״ס וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי… ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי ג״ע. כל כך הארה שהיתה בביהכנ״ס… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם, הארה כאותה שעה״

משמע שהארה זו היתה גדולה גם מזו שזכה לה במערת אליהו הנביא ומכל ההזדמנויות בהן זכה ברוח קודשו לגילוים, להשגות ולהצצה דקדושה בעיניו הזכות.

בספר מעשה הצדיקים מסופר על אוהחה״ק והשגותיו. נביא כמה ציטוטים מתאוריו:

 ״שמעה אזנינו מתרומות נפלאותיו אשר הפליא נגדה נא מקהלות קודש בארץ מכורתו עוב״י סאלי יע״א״

 ״וערב ובוקר מלא לב ההמון רגש קדש ויפל בלבבם נתיבות חיים בתוכחת מגולה״

 ״ובליל שישי הרומזת ליסוד התעסק בפרד״ס… ויתעתד לקבל זיו העליון… וביום השביעי התנוצץ בו אור מופלא רום מעלה ונחה עליו רוח טהורה ויצהל פניו כל קבל הנאספים ויגל באזנם ארחות יושר״.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

אימת החלום

בגוראמה הרחוקה והשקטה, נחלשו העסקים. הבצורת פקדה את האזור כולו מזה שנים מספר. האיכרים הערביים סבלו סבל רב ממכת־הבצורת ושדותיהם הפכו לאדמה חרוכה ומתפוררת מיובש. מצב האדמה החקלאית היה בכי רע, ובמשך שנים רבות שכחו החקלאים את עבודת־החריש, התגעגעו לזו של הקציר וציפו למטר מהשמים. היהודים לא הזניחו לאנחות את לקוחותיהם הערביים והמשיכו לספק להם את כל הדרוש ולרשום בפנקסי־האשראי בלי כל התחייבות כתובה של ממש. המצב היה מובן מאליו: כאשר יירד גשם, תהיה חקלאות, וכאשר יהיה קציר יהיה כסף, ואז יהיה טוב לכולם והאיכרים יפרעו את חובותיהם שהלכו ותפחו מיום ליום. בסופו של דבר, כולם משפחה אחת ואיש לא עושה חשבונות של דת בשעת צרה, כולם באים לעזרת כולם. זו היתה הדעה שרווחה בקרב סוחרי־העיירה היהודיים ואיש לא חלק ולא עירער עליה. היהודים שירתו את אחיהם הערביים כימים ימימה בלי כל חשש והיסוס. הזקנים שבקרב היהודים ריסנו את הצעירים והציפו אותם בסיפורים על חייהם עם הערבים כאשר אלה פרשו עליהם את חסותם ומנעו מהם כל פגיעה, לא רק בהם אלא גם בדתם ובעסקיהם. לכן, כשרע לערבים עקב הבצורת, אסור ליהודים לשכוח את הערבים ולהתנהג ככפויי־טובה ותודה. ״שייך״ הערבים הרוש או חמאד פנה אל היהודים וביקש מהם להתפלל למען המטר. הרוש היה ידוע כשונא יהודים מבטן־אימו, אולם הוא כיבד אותם ואת דתם והעריך את כוחם הרוחני, יושרם והגינותם.

היהודים נענו לבקשה זו של השייך הרוש, וערכו יום־תפילות למען הגשם באיזור כולו. הם התכנסו בבית־כנסת עם בוקר ולאחר תפילת־שחרית, יצאו לבית־העלמין המקומי ושם קראו מזמורי־תהילים ותפילת״תיקון־הגשם״. משם עברו לבית־העלמין העתיק בו קבור הרב הגאון מכלוף הלוי, ושם עשו כל היום בתפילות ובקשות על הגשם למען כלל התושבים ועתידם. עד בוא הגשם, המשיכו היהודים בעסקיהם ובחייהם כרגיל, כאשר הדאגה נתונה בעיקר לחלשים שבתוכם.

אברהם לוי, שהיה מכונה בראהים בן ילו, עסק בעיבוד עורות ובייצור אוכפים לבהמות הרבות שברשות ערביי־הסביבה. אבל היה לו גם עיסוק נוסף הצלת נפש שמר לה בחיים. תוך כדי עבודתו בפרוזדור ביתו, היה מקבל את הפונים לעזרתו, מקשיב למצוקתם הנפשית ובעזרת ספר השמות והסמלים חית כותב להם קמיעות בקולמוס טבול בדיו שחורה. לאחר מכן, היה עוטף את הקלף בתוך עטיפת־עור, תופר אותו במקום ומשחיל בו חוט צמר עבה וחזק. לחולה, מאוכזב, מאוהב, או לא־יוצלח, לא נותר אלא לתלות את הקמיע של בראהים בן ילו על צווארו, ולתת בו את אימונו. רבים האנשים, יהודים וערבים, התדפקו על דלתו של בראהים בן ילו, ורבים מצאו מרגוע לנפשם והקלה לתחלואיהם. קמיעיו והתנהגותו התמימה והישרה של בראהים בן ילו כלפי זולתו הקנו לו חיבה והערכה עד שנמצא מישהו שכינה אותו ״נוח של דורנו״. בראהים בן ילו הזקן הקפיד על שמירת־המצוות והתפילות, והיה בין הראשונים שהתיצבו בכל ימות־השנה בבית הכנסת.

חברה חדשה קמה בעיירה וצעירים רבים השתלבו בתוכה. הוותיקים שנותרו בחיים, אחרי מותו של דודו ישועה, לא מצאו מרגוע לרגשותיהם ולא השלימו עם אובדן תקופת־הזוהר שעברה ללא שוב עם הסתלקותו של דודו ישועה. חרף נוקשותו ותקיפותו, היה דודו ישועה אהוב על כולם, והחיים בתקופתו היו חיים של טעם, כבוד ועניין. רבים התגעגעו לאישיותו רבת־ההשפעה, וכן לישיבותיו הרבות עם ״הקאיידים״ הערביים, הלא הם ראשי־השבטים והכפרים שמעולם לא צעדו צעד אחד בלי התיעצות מוקדמת עם דודו ישועה החכם. הוא שימש להם כידיד, שותף, יועץ, מנהיג ומציל בעת־צרה. ערבים רבים היו שותפים לדעת־היהודים, שהתקופה היפה של דודו ישועה חלפה לבלי שוב. ילו ישועה, הלוא הוא הרב מכלוף, אחיו של דודו ישועה, אשר עבר לגור בעיירה תאלסינט לאחר מותו של דודו ישועה, המשיך לפקוד את גוראמה לשם חיסול חלקו בירושה. ילו ישועה היה הדור בלבושו, גבוה ותקיף בהתנהגותו עם הבריות. מעולם לא ראה אותו איש בלי ספר ביד אחח וקב יפה ביד שניה. הוא נהג לקרוא בכל מקום בבית כמו בבית־הכנסת, בחנות כמו באוטובוס. היום כשבא לבקר את בן־אחיו, כליפא דודו, שקע ילו ישועה בקריאתו בספר הגמרא כשמשקפי ״הביצה״ מונחים על אפו. מוחה או חמאד הערבי הביט בו, וכידיד ותיק למשפחת־ישועה הגדולה, בא לברכו ולהחליף איתו מלים אחדות על המצב.

הרב מכלוף הסיט את ספר הגמרא מעיניו והשיב בברכה חמה לידידו הערבי ואחר חזר ושקע בקריאתו.

הערבי לא ראה זאת בעיין יפה ושאל את הרב: ״מה התועלת שיש לך מקריאה זו כל הזמן ועד מתי תמשיך לקרוא כך?״ הרב הנדהם, נפגע מהערתו החריפה של ידידו הערבי המלומד בקוראן, הסיר את משקפיו, קיפל את ספר הגמרא על אצבעו ותקע מבט ארוך ומלא תמיהה בערבי ורק אחרי זה ענה לו:

״מה אומר לך ידידי מוחה? סברתי לתומי שאתה יודע מזמן מה התועלת שספר הקודש נותן לי, אולם עכשיו שאתה מודה שאינך יודע, אסביר לך זאת ברצון״. ילו ישועה הרב נשען קדימה על קבו, הביט בעינו היחידה־הבריאה לתוך עיני ידידו הוותיק הערבי והמשיך: ״קריאתי המתמדת והעקבית בספרי־הקודש נותנת לי הכל. מה עוד אבקש מאלוהים כאשר אתה חורש, זורע וקוצר ונותן לי ייבול? או כשאתה מגדל צאן ובקר ומאפשר לי לשחוט ולאכול? אין לי טענות כלפי בוראי אשר ציווני לקרוא יומם ולילה בתורתו, והוא אלוהים, ידאג למחסורי. אני לא ידעתי מעודי עבודה קשה מהי, ואת זמני אני מחלק בין תפילות, קריאה בספרים ומנוחה רבה, ועל כך אני אסיר־תודה לאלוהים״.

סיים הרב ילו ישועה מכלוף את דבריו, ומייד חזר ופתח את ספרו והמשיך בקריאתו. מוחה או חמאד הערבי נאנח אנחה ארוכה ואמר: ״אכן צדקת יהודי! הכל אתה מקבל בזכות תורתך״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר