ארכיון יומי: 29 באוגוסט 2016


דר׳ מאיר נזרי – הויכוח בין היום והלילה בקצידה לרבי רפאל משה אלבאז

מבוא לסוגת שירי הויכוחברית מספר 28

הויכוח כסוגה ספרותית – עיקרו־פולמוס והתנצחות בין יסודות מנוגדים: בין בני אדם, בין בעלי חיים, בין צמחים… או שילוב של שניים: כמו הויכוח בין האדם לבעלי חיים, כאשר כל צד מונה את מעלותיו שלו ואת מגרעות היריב. שירי ויכוח עבריים ראשונים מסוג זה חוברו על ידי ר' אברהם אבן עזרא: הויכוח בין קיץ וחורף, בין לחם ויין, בין מועד ושבת ובין האדם ובעלי החיים.

בהשפעת המקאמה נוסח אלחרירי עובר נושא הויכוח מסוג זה למקאמה העברית על ידי ר' יהודה אלחריזי. מבין חמישים המקאמות שבספרו תחכמוני, שתים עשרה עוסקות בויכוח למיניו: בין מין ומאמין, בין בחור וזקן, בין יום ולילה, בין המשוררים… ובין האיש והאשה. שירי ויכוח המשיכו להתחבר במהלך הדורות בנושאים שונים כמו הויכוח בין העט למספריים. בין החכמה לעושר, בין המים ליין, בין היין למשורר ובין שבת לחנוכה. והנה עוברות מאות שנים, ונושא הויכוח חוזר וניעור במאות הי״ט-כ', הפעם גם בשירה העברית במרוקו, בעיקר ב־קצידה', סוג של שירים עבריים הנשענים על לחני הקצידה הערבית העממית במרוקו הקרויה 'אלמלחון', על שם ייעודה להיות מולחנת ומושרת. מסתבר, שהקצידות העבריות עשויות אף מבחינת תבניתן ומשקלן במתכונת מקורות לחניהן, ולפעמים מושפעות גם מתוכני הקצידה הערבית.

נושא הויכוח מפרנס גם את קצידות המלחון, שנועדו לשעשע ולשמש יצירות תיאטראליות. נושאי – ויכוח במלחון לדוגמא הם: השפחה והגברת… היום והלילה או בין פרחים וורדים או בין צפרים. שירי ויכוח בין פרחים ־ ידועים גם בשירה ובפרוזה הערבית הקלאסית. שירי ויכוח קיימים גם בשירה הערבית יהודית במרוקו, כמו שיר מריבה בין פסח לסוכות'קצת עמי פסח מעא סוכה' או קצידה דלעזרי ולמזווז' (=סיפור הרווק והנשוי). הויכוח כסוגה ספרותית מצוי, כאמור, גם בשירה העברית במרוקו, אבל לא במידה מרובה. נושאי הויכוח הידועים הם: בין התלמוד למעשה לר' עמור אביטבול, בין המים ליין ליהודה חיון, בין האיש והאשה לר' שמואל עמאר ובין הנשמה לגוף לר' מסעוד אביחצירא. אולם השירים האיכותיים ביותר בסוגה זו הם של ר' רפאל משה אלבאז. שלושת שירי הויכוח לרמ״א עשויים על פי תבנית הקצידה הערבית מסוג המלחון. נושאיהם: בין האיש והאשה,נושא שהוקדש לו מאמר על ידי, שנתפרסם בכתב עת זה; בין האדם והפשפשים המשלב בתוכו גם ויכוח בין משוררים. ובין היום לבין הלילה, הוא נושא מאמרנו זה.

המקאמה לר' יהודה אלחריזי ויכוח הלילה והיום / מי הוא נורא ואיום

נאום הימן האזרחי: הייתי ברימון פרץ / עם אצילים גודרי גדר עומדים בפרץ / אדוני קהילות / ואדוני תהילות /יריקון מלשונם חרב פיפיות / ויפוררו בשכלם סלעי תושיות.

 ויען איש מהם ויאמר: אספרה לכם משלי נבונים וחידותם / אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם. אמרו לו: זכר מליצתך ונדעה / וספר לנו ונשמעה.

ויען ויאמר: דעו כי בעת תנחה השמש במזל טלה / ויתחזק אורה ויגלה, והאירו חשכים / והחלו לצאת המלכים, והלילות ירדו למצער ומקומם השפילו / והימים הגדילו / ולעלות העפילו, לבש אור גאוה גדולה / וידבר עתק עם הלילה.

ויען ויאמר: אנכי נגיד הנגידים / והלילות לי לעבדים / והאל הפקידני עליהם, להיות קצינם ופחם / כי אני לבן והם שחורים כפחם / ואני מבני שם והם מבני חם / ועל כן הם עבדי כל ימי נצחם / ברצונם או על כרחם.

וכשמוע הלילה דברי היום / אמר הלילה: הה ליום / החושב בנפשו כי הוא נורא ואיום / והוא נמכר לבוז בלי פדיום, ובמה יתגאה עלי כי אם בשמשו השחפת / ואשו השורפת, ולא ידע כי היום לעמל יולד / וליגיע הוא מעותד, כי ביום אין לאיש מנוחה / ובלילה תהיה הרוחה. בו ינוחו העמלים / וישכחו רישם דלים, ובו העיפים ימצאו מנוח / ושם ינוחו יגיעי כח, ובו ינשה כל דואג יגוניו / ועבד חפשי מאדוניו, ולולי הלילה בני איש מנוחה לא מצאו / ומעבדות לחופש לא מצאו. ואם בקדרותי חרפתני, כמה ראו עיניך דבר לבן והוא נמאס נרמס / וכמה שחור יקר ונכמס. כי הנה לובן העין / נחשב לאין, ושחרותו הוא הנכבד והנאור / והדרך ישכון אור.

ויען היום ויאמר: צחוק עשה לי אלקים בראותי הגבוהים נפלו / והשפלים לשחק עלו / כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, ובמה יתפאר הלילה ואין בו דבר חמוד / הנה הלילה ההוא יהא גלמוד. כי בו תחשכנה עיני הרואים / וילכו נבוכים כל הברואים. ובעלות השחר עיניהם יאירו/וכזוהר הרקיע יזהירו. כי באור היום יצליח אדם בכל דרכיו/ויוכל לעשות כל צרכיו: למכור או לקנות / ולהרוס או לבנות / ובלילה לא יוכל לעשות כי אם לגנוב או לזנות / ולחתור הקירות ולבוא בעד החלונות.

ויען הלילה ויאמר: הלא ידעת/אם לא שמעת, כי אני יסוד החברה / והאהבה הגמורה, כי בי יתחברו החשוקים החושקים והידידים / ובי ירוו דודים / ובך ישבעו נדודים. אני אחביר החושקים ואתה תפרידם / ואפריד היגונים ואתה תצמידם. והידידים בי יתחבקו / ואיש באחיהו ידובקו / ובך זה מזה ירוחקו, ובראותם אור שחריך יאמרו בוא ונברח כולנו / כי בא האיש אשר כילנו / ואשר דמה לנו.

ויען היום ויאמר: יאבד יום אולד בו/ואל יגה שביבו, אחרי אשר הקלוני ריקים ונערים/וצחקו עלי צעירים, ועלתה עש ורימה / על עש וכימה, וגאו תהומות / על המרומות. הלא ידעת כי בי חיי עולם / ושמשי גברת הברואים כולם, ובאורי יפרחו הפרחים/ויצמחו הצמחים / ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, ואתה אין בך כח להציל / לא לעזר ולא להועיל.

אמר הלילה: התתגאה עלי בשמשך והיא נקבה / ממקבת הנשים חצובה. הלא רעותיך רבות / כי למלחמת הזכרים תוציא הנקבות. ואיך תעצור השמש כח לפני הירח מלכי / ומגיה חשכי? הלא בעת יאיר סהרי תסתר בשתך / ותתחבא בית הנשים גברתך, ושמשך יחידה / בלי קהל ועדה, והירח גדודיו רבים והוא בתוכם מתהלך / כי ברוב עם הדרת מלך, ובעלות סהרי שמשך נוטה ואורחת / כספחת בורחת ותקרב לשחת / ותדמה ליונה תקנן בעברי פחת, ותתגנב לברוח באימה. / כאשר יתגנב העם הנכלמים בנוסם במלחמה.

אמר היום: רב לך רועה רוח / כסיר נפוח / וממעלת הירח / מזיו השמש הוא גונב ולוקח, ולולי השמש הועם אורה והיה על פני שחק כבהרת לבנה ואם בכל לילה יגאה הירח בגדודיו וחילו / בקר ויודע ד' את אשר לו / כי בעלותי יסתר הירח הוא וכל חילו / כגנב במחתרת כי אם זרחה השמש עליו דמים לו / והסהר תכסהו בושה בעת שמשי תצא / כבושת גנב כי ימצא.

 אמר המגיד: וכאשר הרבו לדבר דברים הבין הלילה חסרונו / ונפקחה עינו / וידע מעלת היום ויתרונו, ואמר: הנה ידעתי כי מעלתך נסוכה / ואתה מלך ואני משנה וכל גדודי לך למחנה / ועתה לכה ונשובה לנוה החברה הברוכה / ונחדש שם המלוכה. אמר המגיד: ויהי ככלות החכם דבריו / נמשך לבי לנועם אמריו / וכאשר אני מתבונן למליו, ויען ויאמר:

אני חבר לכל מי ידרשני

אני ים בין לכל מי יחקרני

 אני אשוטט בין בני אישים כשכלי

ואתהפך לכל צד עט זמני

ד"ר יוסף אסולין – בכי"ח, תלמיד וגם מורה.

ד"ר יוסף אסולין

בכי"ח, תלמיד וגם מורה.ברית 30 - כל ישראל חברים

חובה נעימה לי מאד, מתוך תחושת הכרת טובה, להעלות זיכרונות מתקופת לימודיי בבתי הספר של כי״ח – תחילה בבית הספר היסודי שבעיר אזמור' בשנים 1950 – 1956 – ולאחר מכן בבית המדרש למורים בקזבלנקה בשנים 1957 – 1961. באזמור, בשל מספר התלמידים הקטן שבכל שכבה, בהתאם לגודל הקהילה היהודית שחיתה בעיר, הלימודים התקיימו בשני חדרי לימוד בלבד כאשר בכל אחד מהם למדו שלש שכבות בעת ובעונה אחת. בחדר האחד- כיתות אי, ב' וגי ובחדר השני -כיתות ד', ה' ווי. המשמעת ורמת המורים אפשרו את קיום הלימודים בכיתה הרב שכבתית. זכורני, שהמורה לא הרשה לעצמו לנוח אף לא דקה אחת. כאשר טור אחד, שהיווה שכבת לימודים, שמע שיעור פרונטאלי מפי המורה, עסקו שתי השכבות האחרות בעבודה עצמית שהצריכה הכנה מדוקדקת של המורה יום או יומיים לפני כן. בתום השיעור הפרונטאלי, הוגשה לתלמידים עבודה בכתב – דבר שאפשר למורה לעבור לשכבה האחרת. שיעורים במקצועות מסוימים כגון היסטוריה וגיאוגרפיה היו משותפים, לעיתים, לשתי שכבות כאשר השכבה הבוגרת יותר נדרשה לבצע מטלות גבוהות יותר. המורים, נוסף על עבודתם הרבה, דאגו לקדם את התלמידים המצטיינים על ידי עבודות אישיות שניתנו כחצי שעה לפני תחילת השיעור. התלמידים המצטיינים נדרשו להגיע מוקדם יותר או לקצר את הפסקתם על מנת לבצע את המשימות הנוספות. את אהבתי למקצוע המתמטיקה אני חייב למורה שלי מר לוי רפאל הי״ו שהיה גם מנהל בית הספר ומודל לחיקוי.

הערות המחבר : העיר אזמור שוכנת על חוף הים כ 70 ק"מ דרומית לקזבלנקה וכ 17 ק"מ צפונית לעיר מזגן (אל גידידה). העיר אזמור זכתה לעלייה לרגל של יהודי מרוקו בזכות הצדיק רבי אברהם מול ניס ( בעל הנס ) במשך כל ימות השנה ובעיקר בסופי שבוע וביום ההילולה של הצדיק. רבי אברהם מול נס היה שד״ר שנפטר במרוקו. הוא התפרסם לאחר מותו בזכות החלומות שאנשים מכובדים חלמו אודותיו ובזכות הגיסים הרבים שקרו למאמינים בו שבאו להשתטח על קברו.

בית המדרש למורים ( Ecole Normale Hebraique- ENH) בקזבלנקה הוא עוד מפעל חינוכי רב השפעה שארגון כי״ח הקים, ניהל וסבסד על מנת להכשיר קאדר של תלמידים שיפיצו את שפת העברית, את תורת ישראל ומסורתו. בית המדרש הוקם כדי לתת מענה למחסור הגדול במורים השולטים בשפה העברית המודרנית. עד להקמת בית המדרש הוראת העברית והמקצועות היהודיים הופקדה בידי רבני המקום

מר רפאל לוי הגיע לעיר אזמור בהיותו רווק, היה בעל חזון, התחתן עם אחת המורות וקבע את מושבו בבית שהיה בתוך מתחם בית הספר שכי״ח העמיד לרשותו. הוא לא הסתפק בניהול ביה״ס ובהוראה בשכבות הגבוהות אלא נטל על עצמו תפקידים ביצועיים בוועד הקהילה. לאחר פרישתו לגמלאות, השתקע בצרפת

כמורה וכמנהל במשך 48 שנה, אינני יכול שלא להשתאות ולהתפעל ממסירותם הרבה ומכישרונם המיוחד של המורים שלימדו אותנו. גם לאחר מאמצים רבים לעורר את זיכרוני, אינני מצליח להצביע אף לא על יום היעדרות אחד של אותם מורים. מוסר העבודה שלהם היה גבוה מאד ולכן ראו במלאכתם, מלאכת קודש שאסור להרפות ממנה או לנהוג בה קלות ראש. שיטת הכיתה הרב שכבתית הייתה, אמנם, כורח המציאות, אבל ברכה הייתה בצידה. תלמידים שסיימו את שיעוריהם בכתב נדרשו לעזור למתקשים בשכבתם או בשכבה נמוכה יותר. כמו כן שמיעת שיעורים פרונטאליים שניתנו לשכבות האחרות ביססה אצל התלמידים את החומר שלמדו שנה קודם. ברם, לולא המשמעת הקפדנית לא ניתן היה לקיים לימודים בשיטת לימוד זו. כל האמצעים היו כשרים בעיני המורים. שימוש במקל כלפי המפריעים היה דבר שבשגרה. זכורני שהמאחרים לכיתה הן בתחילת היום והן לאחר ההפסקות היו "זוכים" למכות בסרגל דק על קצות אצבעותיהם. הכאב היה חזק במיוחד בימים הקרים. העמדת תלמיד מפריע בפינה למשך שיעור אחד או שניים הייתה מקובלת מאד עם כל הצער והבושה שהיו כלולים בה. הטלת כתיבת משפטים כגון: "אסור לדבר" או "אסור להפריע" במאות פעמים הייתה אף היא נהוגה. כלפי הנכשלים הונהגה השיטה המשפילה ביותר של פרסום קלונם ברבים ע״י תליית מחברתם שנשאה את הספרה בכיתה או מאחורי גבם. המעבר משכבה אחת לשכבה גבוהה יותר – במקרה שלנו, מטור אחד לטור האחר – הופעל רק כלפי התלמידים שעברו בהצלחה את מבחני אותה שנה. אני זוכר שהיו תלמידים, בודדים אמנם, שבילו כל שנות לימודיהם באותה שכבה (טור) כאשר בכל שנה חדשה הם עברו לשולחן אחורי יותר כדי למנוע הסתרת הלוח מעיני התלמידים החדשים. בדיעבד אני רואה פסול בשיטה הזאת מאחר שלא כל הנכשלים נכשלו בגלל עצלנותם או חוסר מוטיבציה שלהם, כי אם בשל העדר יכולת או בשל בעיות קוגניטיביות.

את מקצועות היהדות והעברית למדנו במסגרת בית הספר – שעה יומית – מפי מור אבי הרב חיים אסולין זצ״ל' שהיה בקיא בלשון העברית וכמובן בתורת ישראל ובמאמרי חז״ל ופסיקותיהם. למותר לציין שהשלמת השכלתנו היהודית נעשתה במסגרת תלמוד תורה שאורגן על ידי הקהילה.

ארגון כי״ח דאג לא רק לרוחניותם של התלמידים אלא גם לגשמיותם ולרווחתם לאור המצב הכלכלי הקשה ששרר לאחר מלחמת העולם השנייה. ארוחות צהריים הוגשו לכל התלמידים. ציוד לימודי שכלל ספרים, מחברות ומכשירי כתיבה סופק חינם ללא כסף. זכורני, שכנגד המחברות שהתמלאו בעבודות ושהיו חתומות במקומות רבים ע״י המורה לאחר בדיקתן, קיבלנו מחברות חדשות. המחברות הישנות נשמרו במקום של כבוד הראוי להן בארון המרכזי. בסוף השנה נמסרו כל המחברות לתלמידים לשם הצגתן בפני ההורים ולשם עיון בהן כהכנה לקראת השנה החדשה. ההורים שסמכו ללא סייג על צוות בית הספר והנהלתו, הסתפקו בדיווח חד שנתי.

הרב חיים אסולין זצ״ל שימש בעיר אזמור כרב, שוחט, חזן, עורך חופות וקידושין, מורה בבית ספר כי״ח (אליאנס)  ובתלמוד תורה. לעיר אזמור הוא הגיע מהעיר סטט הנמצאת במרחק של כ 70 ק"מ מזרחית לקזבלנקה. בשנת 1957 הוא עזב את אזמור לטובת העיר סאפי שעל חוף הים האטלנטי והנמצאת כ 250 ק"מ דרומית לקזבלנקה. בשנת 1963 הוא זכה לממש את חלומו לעלייה לארץ ישראל. הוא התגורר תחילה בנתניה והיה מבאי ביתו של הרב שלוש דוד שליט״א ולאחר מכן באשדוד בה הוא החזיר את נשמתו לבוראו בשנת 1988

אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

אמנון אלקבץברית 34

המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

על קדמוניות ההתיישבות היהודית במרוקו, קיימות מספר מסורות שהילכו בקרב הקהילות היהודיות שחיו בדרום המדינה ובאזורי האטלאס. העיקרית שבהן גורסת כי בחלקם הם צאצאים של סוחרים יהודים שהגיעו לחופי מרוקו עם ציי הסוחר של המלך שלמה. לפי שעד עתה אין כל מחקר או תיעוד המאשש את הגירסא הזו, היא תשאר בגדר מסורת, עד שתוכח אמיתותה.

פרט למסורת זו, קיימים מספר מחקרים של זעפרני, הירשברג, אביטבול ואחרים, שכל אחד מהם ענה בדרכו על השאלה שבכותרת המאמר. במחקריהם הצביעו על נוכחות יהודים בארץ המגרב כבר מהמאות 1-3 לפנה״ס, מהתקופה שבה סוחרים ויורדי-ים פיניקים שסחרו עם קרתגו (קרת חדשה), הגיעו עד חופי-מרוקו שמול גיבראלטאר. בין יורדי־הים הפיניקים, היו ספנים וסוחרים יהודים מממלכת שומרון שהמשיכו לחופי מרוקו, הדרימו והתיישבו בעיר הרומית העתיקה "וולוביליס" (Volubilisכיום, ואלילי). עם התפתחות מסחרם, העמיקו יותר את חדירתם אל "עמק הסוס" במרכז דרום מרוקו, אל חבל תאפילאלת ואל מֵטַרְגָא שבמחוזה ישבו ערים יהודיות דוגמת "קסר א- סוק" (היום א-ראשידייה) ואחרות. מחקרים אלה יש להם אמנם על מה להתבסס, אולם, לדעתי, הם מאחרים בכמה מאות שנים את הגעתם של היהודים אל ארץ המגרב. על דא, יש בידינו גירסא הנסמכת על מקורותינו שבתלמוד הבבלי. הגירסא כפי שתובא להלן, מתועדת מסוף המאה ה-8 לפנה״ס, והיא ביניימית, שבין המסורת הראשונה (מיימי שלמה, המאה ה-10 לפנה״ס), לבין המחקרים שהובאו לעיל(המאות ה-1-3 לפנה״ס). אני מפנה למסכת סנהדרין, דף צייד, עמוד אי.

אמנם גירסא תלמודית זו ידועה ומוכרת לחוקרי תולדות יהודי מרוקו, אולם נדחתה על ידם מסיבות אלו ואחרות. לדעתי, גירסא זו לא נחקרה דייה ולא מוצתה כראוי. מאמר זה בא להאיר כיוון חדש המתבסס עליה.

משנה ראשונה מפרק אחד-עשר, "חֵלֶק", במסכת סנהדרין, שלאחריו מתחילה המשנה "משה קבל תורה מסיני", פותחת בציטוט המבוא למסכת "אבות": "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״.". פרק זה דן, בין היתר, בסוגיה מי הם בעלי הזכות ל״תחיית- המתים ולחיי העולם הבא". הדיון והדברים נאמרו על אדם מישראל. אולם, כדרכם של חז״ל, על מנת למצות דיון בנושא מרכזי כלשהו, ולצורך הבהרת הסוגיה הנדונה, הם הערו לתוכו מחשיבתם האסוציאטיבית, סוגיות מקבילות נוספות, על היבטיהן השונים. לעתים הרחיקו לכת מהנושא המרכזי אל מחוזות אחרים, שלכאורה, לא היה להם כל קשר לנושא שעל הפרק, ברם, בסיום הדיון, נמצא כי מחוזות אלה היוו בהחלט חלק מהקשר לנושא שנדון. חז״ל גם גישרו על מרחקי הזמן ויצרו תמונה היסטורית מהודקת. מטרתם הייתה להבליט את האירוע המיוחד ולהעלותו לרמה מטה-היסטורית. חשוב להם היה הרעיון, ולא העובדות. במקרה זה, קיים אירוע נקודתי-עובדתי, הנשען על הרצף ההיסטורי המשתלשל בזיקה הסיבתית-תוצאתית.

דוגמה למקרה כזה, והוא הנושא למחקרנו, מובא דיון תלמודי קצר על מאורע מסוף ימי בית ראשון (כמאה ועשר שנים לפני חורבן הבית). מהלך הדיון ותוצאתו הם לדעתי בעלי ערך היסטורי, ויכולים להצביע על ראשית ההתיישבות היהודית בצפון אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט. נבחן זאת להלן.

בקטע זה שבסנהדרין צ"ד ע״א, נדונו בו בין היתר, היחסים ששררו בין סנחריב מלך אשור (681-705 לפנה״ס) לבין חזקיה מלך יהודה (715- 686 לפנה״ס), אחר שהראשון הציע לאוכלוסיית ירושלים הגליה מרצון. כאן עלתה השאלה, האם לאור התנהגותו של אותו "רשע" (סנחריב), למלך יהודה, לאוכלוסיית ירושלים ולערי המבצר שסביבותיה, מגיע חלק בעולם הבא ? ואם כן, מפני מה ? בסוגיה זו מתפתח הדיון בגמרא עם שאלת האמורא:

"אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אותו רשע לקרותו'אָסְנַפֵּר רַבָּא וְיַקִירָּא'?(=מלך גדול ומכובד, ועונים), מפני שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל, שנאמר: 'עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כְּאַרְצֶיֶכם (ולא סיפר בגנותה של ארץ-ישראל, ואף לא אמר שהארץ אליה יוגלו, טובה יותר). רב ושמואל( לדיון מצטרפים שני האמוראים שנחלקו בדעתם , חד אמר: מלך פקח היה, לחד אמר: מלך טיפש היה. למאן דאמר מלך פיקח היה

(לשיטת מי שאמר שמלך פקח היה, סבר שהיה לו לומר אל ארץ טובה מארצכם, שהרי לפתותם הוא בא, אלא שידע שיכירו בדבריו דבר שקר, שהרי אין ארץ טובה מארץ ישראל). אי אמינא להו, עדיפא מארעייכו (לא יאמינו לו אם יאמר שארצו עדיפה מארץ ישראל), אמרו: קא משקרת (יאמרו, אתה משקר, כי ארץ-ישראל טובה מכל הארצות), ומאן דאמר: (ולשיטת מי שאמר) מלך טיפש היה (שלא היה צריך לציין בכלל את ההבדל בין שתי הארצות, שאינו משפר להם בכלום), אם כן מאי רבותיה ? (מה גדולתו, ולמה יסכימו להתפנות מרצונם, ולגלות מארצם ללא מאבק?). בהמשך הדיון, פונים חז״ל לשאלה אחרת: "להיכא אגלי להו? (להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שהחריב?). מר זוטרא אמר: לאפריקי(לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוּג (להרי שלג). אבל ישראל סיפרו בגנותה של ארץ ישראל. כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש), אמרי: שויא כי ארעין (אמרו: שווה בארצנו), כי מטו עלמין (כאשר הגיעו לעלמין), אמרו: כעלמין (אמרו: כמקום בו חיינו), כי מטו שוש תרי (כאשר הגיעו לשוש תרי), אמרי: על חד תרין" (אמרו: משגה, המקום טוב פי שניים ממקומנו). פרשנים שונים דוגמת רש״י ושטיינזלץ, התאמצו להצביע על המקומות הגיאוגראפיים שצויינו במאמר, אפריקי, הרי סלוג, שוש, עלמין ושוש תרי. לגבי דידם, כל המקומות נמצאים באזור בבל, אולם אינם מציינים היכן בדיוק. חזרנו ובדקנו ולא מצאנו באזור בבל והמזרח, כל מקום העונה לשמות כפי שצויינו בגמרא דלעיל. יתרה מכך, שמות אלה אינם נזכרים לא במקרא ואף לא בתעודות אשוריות כפי שתועדו שאר האזורים אליהם הוגלו יושבי שומרון, הם עשרת השבטים.

כידוע, על פי המקורות שבידינו, סנחריב עלה לכס המלוכה בשנת 705 לפנה״ס, אחר רצח אביו, סרגון השני (722-705), ושלט באשור עד שנת 681. בעת הזאת יהודה הצטרפה לברית האנטי-אשורית שנוצרה בין יהודה וצור, ובתמיכת מצרים, בכך הפרה את החוזה שהתקיים ביניהן. בשנת 701 לפנה״ס, ארבע שנים אחר עלייתו לשלטון, יצא סנחריב למסעו הצבאי השלישי והגדול, למערב. זה היה מסע נקמה ועונשין לדיכוי אותו מרד בו השתתפה יהודה.

أسماء المنور تغني علاش يا غزالي

أسماء المنور تغني علاش يا غزالي

علاش يا غزالي

علاش يا غزالي و علاش يا غزالي
مشيتي فحالك كيفاش النوم يحلالي
علاش يا اللايم خليتني هايم
هايم في جروحي
حبك يا الظالم قاهر و حاكم
ساكن في ضلوعي

كويتني و عاديتني .. قولي علاش
مشيتي و خليتني .. قولي علاش
وقولي علاش النوم ما حلاش
وعلاش يا غزالي

خليتني في نوحي
هايم في جروحي
نسيتي الماضي وعييت ما نادي
و طال سهادي بحالتي راضي

كويتني و عاديتني .. قولي علاش
مشيتي و خليتني .. قولي علاش
وقولي علاش النوم ما حلاش
وعلاش يا غزالي

דן מנור – רבי יעקב אביחצירא – האיש ותורתו

חיבוריוRABI YAAKOV

חרף פעילותו בתחום החברתי ונסיעותיו התכופות לערים שונות, הצליח הרי״א להוציא מתחת ידו שנים עשר חיבורים. עשרה מהם עוסקים בפרשנות קבלית. ואלו הם: 'מחשוף הלבן', 'פיתוחי חותם', 'גנזי המלך', 'דורש טובי, 'אלף בינה', 'מעגלי צדקי, 'שערי ארוכה', 'שערי תשובה', 'בגדי השרד', ישבת קודשי. שני החיבורים הבאים עוסקים בהלכה. והם:'יורו משפטיך ליעקב׳(שו״ת). 'לבונה זכה' – פירוש לכמה מסכתות. כל החיבורים מצויים בידינו, למעט החיבור 'שבת קודש' שאבד, לפי עדותו של ר' אהרון בנו של המחבר.

משנתו הקבלית

הרי״א מגלה זיקה רבה לקבלת האר״י, אף שאינו מאמץ את כל רעיונותיה התיאוסופיים. אחד מהם הוא 'הצמצום' שעליו הוא פוסח. כי לפי אחת הנוסחאות בקבלת האר״י, סיגי החומר אילצו את 'האין סוף׳ (א״ס להלן) לצמצם את עצמו על מנת שיבואו לידי גילוי. מובן מאליו, שנוסחה זו עומדת בניגוד לאמונה בריבונות האל, ולא זו בלבד, אלא אפשר גם להסיק ממנה על קדמות החומר-בעיה תיאולוגית כשלעצמה. לפיכך הוא פותח את תורת האלוהות בהאצלה המשקפת פעילות רצונית. א״ס האציל ממנו שני קרני אור. אחד בצורת עיגולים, ואחד בקו ישר. העיגולים כחומר מגובש משמשים בית קיבול ליושר שהוא אור רוחני. זאת משום שהרוח אינו מסוגל לעמוד ברשות עצמו ללא חומר שיקלוט אותו, כשם שהנשמה אינה יכולה לממש את עצמה בלי הגוף. אך יש להעיר מיד, במושג 'חומר' הנזכר כאן ולהבא, אין הכוונה למטריה המוכרת לנו בעולמנו, אלא מדובר ביסוד טרנסצנדנטי לגמרי שהוא קצת יותר מגובש מאור איים. המחבר מדמה את היחס שבין העיגולים ליושר ליחס שבין הנפש לרוח. הנפש עצמה היא יסוד רוחני, אך דרגת רוחניותה פחותה מזו של הרוח.

מהעיגולים ומהיושר נאצל אדם קדמון(להלן, א״ק), שהוא ראשית גילוי'היש'. על אף הכינוי'אדם', מדובר בישות טרנסצנדנטית שאינה בת השגה לשכל האנושי. מעין גולם, או בלשון המקובלים'יש פשוטי. ובעולם המטפיזי, כידוע, הפשוט מעולה מן המורכב. היש הזה המוגדר כא״ק מגלם בישותו עשר ספירות שאינן עדיין מובחנות כמתכונתן בהמשך התהליך.

השלב הבא הוא האצלת עולם 'העקודים' משלושה אורות שנפרשו מנקבי ראשו של א״ק (אוזן,חוטם, פה [אח"פ]). אורות אלה, שאיכותם שונה בהתאם לנקב שממנו יצאו, הם נתחככו ביניהם, ומן החיכוך נוצר כלי שקלט לתוכו עשר ספירות. גם עולם זה כקודמו שרוי בתחום האלוהות הטרנסצנדנטית, והספירות שבו אינן מובחנות, וממילא אין זו אלוהות המתגלה והפועלת, שעמה יכול האדם לבוא במגע רוחני. לכן תהליך גילוי ההוויה חייב להמשך.

בתהליך האצלתה של אלוהות פעילה ודינמית קרתה תקלה חמורה המוגדרת בקבלת האר״י כשבירת הכלים. מדובר בעולם הנקודים שבו נוצרו עשרה כלים לשם קליטת עשר ספירות, כל ספירה והכלי המיוחד לה. אלא שהכלים נשברו כשהאורות חדרו לתוכם. הרי״א עוסק בנושא הזה מנקודת ראותו. כשם שבהאצלת עולם העקודים פסח על אותן נוסחאות שמעוררות בעיות תיאולוגיות, כך גם בנושא השבירה הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. השבירה, לדעתו, נבעה מרצונו הריבוני של האל, ולא מתקלה טכנית כאחד ההסברים בקבלת האר״י. הוא מוצא לכך רמז בנוטריקון של המילה בראשית :"בחפץ רצון יה שיבר אותיות תחילה".

יתרה מזו, הוא אף רואה בשבירה עולם משלים לעקודים שקדם לה ולברודים הבא אחריה: "ובא לרמוז כאן ברא שית (בראשית), עקודים נקודים וברודים, לומר כי כולם יסוד ועיקר לכל העולמות". משמעות הדברים היא, שמשקלם של שלושת העולמות בכינון ההוויה שווה. מדברים אלה ניתן להבין, שאופייה הטרגי של השבירה, על פי התיאוסופיה הלוריאנית לא מקובל עליו.

אומנם הוא מחזיק בתפיסת האר״י, שהשבירה מקורה בדין שהיה בכלים, אך רק, כדי להדגיש את הפן הטראגי של השכינה, שנפגמה יותר מכל ספירה אחרת בעקבות השבירה. זאת מתוך מגמה פרגמאטית לתת תוקף לחובה הדתית כלפי השכינה: "השמרו מאד לנפשותיכם ודעו וראו כי שם ב"ן(כינוי לשכינה) הוא אש לוהט שבו היתה השבירה. וצריך כל יום תיקון… שתסגלו מצוות ומעשים טובים ותפילות כראוי". הביטוי "אש לוהט" מסמן את הדינים הקשים שבהם שרויה השכינה.

הסיפורים על הרמב״ם והנוצרים

  1. 6. הסיפורים על הרמב״ם והנוצריםשבחי הרמבם

הרמב״ם חי, פעל ומת בארצות מוסלמיות, ועל כן טבעי הדבר שעלילותיהם של הסיפורים עליו מתרחשות בארצות האסלאם; לא כל שכן כאשר הסיפורים המובאים במסגרת זאת מוצאם מקהילות היהודים שבארצות מוסלמיות. אף על פי כן מצויים סיפורים שבמרכזם עימות בין הרמב״ם לנוצרי. רוב הסיפורים מציינים את המלך ואת השרים כמוסלמים, אך יש כאלה הנוקטים לשונות כלליים וסתמיים ״גוי״ ו״ערל״ (המתפרש בדרך כלל כנוצרי), ובסיפורים אלה אינך יודע אם הכוונה היא למוסלמים או לנוצרים. ויש גם סיפורים אחדים המדברים על נוצרים במפורש. אחד הסיפורים, הנמצא בגרסאות שונות (סיפורים 21, 57 ושם ביבליוגרפיה לנוסחאות נוספות), מספר על שנאה וקנאה בין האומן הנוצרי ובין הרמב״ם המהנדס (סיפור מן הטיפוס ״הבנאי והצבע״). מתוארת בו שנאה תהומית בין הנוצרי והיהודי, המסבה, כצפוי, לאבדנו של הנוצרי שביקש להרוג את הרמב״ם. בסיפור מודגש המוטיב שבפתגם ״בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל״. ראוי לציין, שסיפור זה בא מקרב יהודים שחיו לא רק בשכנות למוסלמים אלא גם בשכנות לנוצרים. סיפור זה נפוץ בעיקר בעיראק בקרב שתי קהילות, בגדאד ומוצל, שבשכנותם היו נוצרים רבים ושררו ביניהם שנאה, קנאה ותחרות.

סיפור אחר (94), אף הוא מסופר בקרב יהודי עיראק, מספר על מפגש בין הרמב״ם וכומר שבו רואה הרמב״ם שהכומר אינו עניו, כפי שמספרים עליו, אלא ״נבזה״.

סיפור נוסף (78) מספר על מלך נוצרי שגזר גזרות על ישראל ובהשפעת שריו ויועציו התנכל לרמב״ם להמיתו, והרמב״ם ניצל בשל קיום מצוות, ובמקומו הומת מי שביקש להרגו.

  1. הסיפורים על הרמב״ם כדיין, כסופר וכמקובל

אף אם לא קראו המוני העם בספרי הרמב״ם הגדולים והחשובים, הרי שמעם הגיע אליהם. הסיפור העממי היהודי הכתיר את הרמב״ם בכתר הגדולה בתורה. כפי שהראה גויטיין, מבחינה פורמלית לא היה הרמב״ם דיין, אבל תשובותיו הרבות עשו לו שם של דיין הפוסק בשאלות של דת ודין. אחד הסיפורים (63) מספר על הרמב״ם כנער שאביו סיפר לו סוגיה שדנו בה בבית הדין ולא יכלו לפסוק, והוא הנער פסק משפט צדק ואמת: סיפור זה סופר בדרך כלל על דוד ושלמה. אולם הסיפור המפורסם ביותר, החוזר בעשרות וריאציות, הוא על הרמב״ם הדיין שנשאל על דינה של חבית יין שנגע בה נכרי ועל דינו של כד שמן שנפל בו עכבר ומת (סיפורים 6, 37, 41, 105,77-74).

סיפורים סביב ספריו של הרמב״ם נדירים במזרח ובצפון־אפריקה, שלא כמו בקהילות אשכנז. במזרח נפוץ סיפור שבו הופיע משה רבנו בחלומו של הרמב״ם ועמו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על השלמת ספרו ״היד החזקה״ (סיפורים 25 ,35). סיפור אחר שחוזר בנוסחים שונים הוא הסיפור על הקראים שביזו את ספרו של הרמב״ם ״היד החזקה״(סיפורים 93-92, וראה לעיל סעיף 4).

הרמב״ם התנגד בחייו לקבלה ובמיוחד לקבלה המעשית, כפי שעולה מדבריו: ״ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות שההם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות״ (מורה נבוכים א, סא). המקובלים לא שמו לבם לזאת, ודיברו בהוקרה ובהערצה על הרמב״ם, כפי שכותב רבינוביץ: ״כמעט כל גדולי המקובלים וצדיקי החסידות מזכירים בחרדת קודש את שמו. הקבלה הלכה בהערצת הרמב״ם כל כך עד שעשתה אותו למקובל שחזר לגמרי משיטתו הפילוסופית, והחסידות עשתו לצדיק שליט בתחתונים ועליונים וארגה מסביב לאישיותו ארג של אגדות חסידיות, כיד הדמיון הטובה עליה״.

על צמיחתה של האגדה שהרמב״ם היה מקובל והתפשטותה במשך הדורות כתב גרשם שלום מחקר מפורט, וקבע שאין לה כל יסוד היסטורי. אצלנו(סיפור 54) מובאת האגדה המספרת כיצד הפך הרמב״ם בסוף ימיו למקובל. יסודה ככל הנראה במסופר על הרמב״ן ב״שלשלת הקבלה״ וב״סדר הדורות״, ושינו המשנים מרמב״ן לרמב״ם.28 למעשה כל הסיפורים המספרים על הרמב״ם כמשתמש בשם המפורש ועושה מעשה נסים ונפלאות שייכים לנושא הקבלה ובכך יש לראות שבסיפורים אלה ייחס העם לרמב״ם את חכמת הקבלה (כמו בסיפורים 14, 55-54 ועוד, וראה להלן בסעיף 8).

  1. הסיפורים על הרמב״ם כבעל מופתים

כאמור, הרמב״ם דחה את ענייני הכישוף והקמעות, ולא רק את העוסקים במלאכה זו, אלא גם את הנוהים אחריהם ומאמינים בהם. יעקב בזק ייחד בספרו, ״למעלה מן החושים״, פרק שלם לרמב״ם ולדעותיו בנושא זה, ואנו מביאים מעיקרי דבריו. לדעת הרמב״ם בא החורבן על ישראל משום שאבותינו נהו אחרי עבודה זרה, שהיא אמונה בכשפים (הלכות עכו״ם יא, טז). לדעתו מוצא הכישוף הוא מבבל, וכך דעת חז״ל, ״והם האומה שיצא אברהם אבינו ע״ה מביניהם… והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכישוף וההשבעות והמזלות הרוחניות ודבר הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה כיוצא בזה…״ (פירוש המשניות, מסכת עבודה זרה ד, ז). הרמב״ם מספר בספריו על מעשי כשפים ואחיזת עיניים שראה במו עיניו, והוא מגדירם כ״סוג גדול מסוג התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד שמישהו לוקח הכל בידו, מותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש או זורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו״(הלכות עכו״ם יא, י).

יתרה מזו, הרמב״ם שלל את ההתעסקות באגדות: ״לא יתעסק אדם בדברי אגדות ולא יאריך בדברי מדרשים ולא ישימם עיקר, שאינם מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה״(היד החזקה, הלכות מלכים יב). בניגוד לדבריו אלה של הרמב״ם סיפר העם על הרמב״ם סיפורים המציגים אותו כבעל כוחות מגיים וכמי שהצליח להתחרות עם מכשפים מפורסמים מאומות העולם וניצחם. מצאנו סיפורים בודדים על נושא זה, ואף מחזורי סיפורים שלמים הן בערבית יהודית והן בעברית. במיוחד אמור הדבר בשני מחזורי סיפורים, האחד בעברית (הסיפורים 73-66) והשני בערבית יהודית (סיפורים 48-40), שבהם בולטים מעשיו של הרמב״ם כבעל מופתים וכמחולל נסים ונפלאות.

בסיפורי המופתים בולט שימושו של הרמב״ם בשם המפורש להכאת האויב(41, 66), להובלת ספינה (73), לפעולה כנגד מכשפים (47-46) ולבניית בית כנסת. גם סיפורי ״קפיצת הדרך״ שכיחים בסיפורי רמב״ם (55, 67, 104) וכן גם על כתיבת קמעות (41). בסיפורים המגיים נמצאים גם סיפורי התחרות עם מכשפים מאומות העולם וביטול כשפיהם (47-46, 72-71). בסיפורים מסוג זה מגלה הרמב״ם עתידות(48), מחיה עצמות ישנות(43), ואף כמעט יוצר את ״איש הנצח״(141,86). בסיפורים אלה הוצב הרמב״ם לצד כל הקדושים ובעלי הנסים בתולדות ישראל.

הערות המחבר              סמברי סיפר, שהרמב״ם בנה את בית כנסת העיראקי בפוסטאט בעזרת השם המפורש: ״בנה הרמב״ם במצרים בנין יפה ומפואר ובנה אותו בלילה אחד על ידי שם, שנסתייע לו במוכרח ושמו כניסת אלעראקיין שהיו אנשי בבל מתפללים בתוכו כמנהגם״(ראה דברי יוסף, עמי 118: וראה בן־ גוריון תש״ה, עמי כ). על בית כנסת אלעיראקיין בפוסטאט ועל היהודים הבבלים שם בדורו של הרמב״ם ראה אסף תרצ״ה 2, עמי 418-414: גוטהייל 1907: קרויס תרצ״ה, עמי 44-34.

[1]                      על קדושים ובעלי נסים בספרותינו ראה נוי 1962ב: יזון 1968. ראוי לציין שנמצא סיפור על הרמב״ם שבו מסופר שהרמב״ם הטיל ספק בענייני דיבוק וגירושו, והפריך את הטענה על הדיבוק שנכנס כביכול באישה הנוצרית שהתחילה לדבר לטינית, יוונית ולשון הקודש, בכך שהאישה שירתה אצל כומר שאמר בקול רם את דבריו בשפות הנ״ל והדבר נקלט במוחה. הסיפור נתפרסם על ידי סטריזובר תרפ״ז, עמי מח-מט, וראה העתקת הסיפור בהשמטות אצל אבידע 1954, עמי 106-105. וכן גם הועתק על ידי נגאל תשמ״ג, עמי 266-265.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר