תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד

דור התמורה

כל הגברים ברוממה, צעירים וזקנים ללא יוצא מן הכלל, נכחו בשבתות ובחגים בעת התפילה בבתי הכנסת, אלא אם כן היו רתוקים למיטת חוליים. אולם בימי חול השתתפו רק מעטים בתפילות הציבור באופן סדיר. היו אלה בדרך כלל זקנים, שעסקו בגידול צאן ולא היו בעלי משקים, והם באו לבית הכנסת השכם בבוקר בדרכם למרעה. להם היתה גם האפשרות להשתתף באופן סדיר בתפילות מנחה וערבית, שכן סיימו את עבודתם בשעות אחר הצהריים. אני משער שרוב הגברים המבוגרים ברוממה, שלא היה בידם להשתתף בתפילה בציבור, התפללו בביתם. למד אני זאת מנסיעותינו המשותפות, שבהן נהגו אנשי רוממה להניח תפילין ולהתפלל בבתי מארחינו. אף שבימי חול היתה הנוכחות בבתי הכנסת מועטת, הרי בראש חודש גדל מספרם של המתפללים, ובתוכם צעירים רבים. באופן כללי לא חלה בארץ ירידה ניכרת בשיעור הנוכחות בבתי הכנסת בהשוואה למרוקו, שם נהגו רבים מבני הקהילה לנדוד לרגל מלאכתם במשך ימות השבוע בין כפרי המוסלמים שבסביבה. לעתים אף נשארו ללון במקום עבודתם כל ימות השבוע, ושבו לבתיהם רק בשבתות ובחגים.

בשבתות, בחגים (להוציא יום כיפור) ובתפילות הערב התחלקו אנשי רוממה בין שני בתי הכנסת שבכפר. לעומת זאת, בתפילת שחרית התקיים רק מניין אחד בבית־ הכנסת המרכזי, שהשתתפו בו גם מתפללים מבית הכנסת השני, מאחר שבשעת־ בוקר מוקדמת זו לא ניתן היה לקיים שני מניינים נפרדים. הרצון להתפלל במניין דחק את רגשות האיבה, ששררו בין מתפללי שני בתי הכנסת. גם ביום כיפור התאחדו כל המתפללים לתפילה בציבור, בהעמידם את קדושת היום מעל לסכסוכי החולין. הם הסבירו זאת באמירה: ׳ברוב עם הדרת מלך.

הערות המחבר :  לצורך התפילה והקריאה בתורה בבית־הכנסת נחוצים לכל היותר שלושה ספרי־תורה.

הזכות לעלייה לתורה בימי שבת וחג מלווה הרמת תרומה לקרנות בית־הכנסת. מנהג זה, הנפוץ בבתי־כנסת רבים, נקרא ׳מכירת מצוות׳.

הסיבות להתפלגות של קבוצה גדולה של מתפללים מבית־הכנסת המרכזי, והקמת בית־הכנסת של משפחת ביטון כשנת 1965, נעוצות בתחרות ששררה בין בני סבאג לבין בני ביטון.

אולם השלווה לא שררה אף לא באחד משני בתי הכנסת שבכפר. בבית הכנסת המרכזי הדהדו תכופות מריבות קולניות על דרך ניהול התפילות והקריאה בתורה. עילה לכך היו האשמות שהוטחו כלפי הרב על אי יכולתו לשמור על הסדר במהלך התפילה ולהנחות את קהל המתפללים, או האשמות כלפי מספר מתפללים קשישים שהתעקשו להנחות את התפילות ואת הקריאה בתורה, בלי לשתף את יתר המתפללים. בשני בתי הכנסת של רוממה לא היה חזן קבוע. מתפללים שונים, זקנים וצעירים כאחד, נהנו מהזכות להנחות חלקים מהתפילה. הרב המקומי, שהיה גם מורה בבית הספר, עודד את השתתפותם של ילדים בקריאת התפילות, אף־על־פי שלעתים קרובות לא הוכשרו הללו לכך וגרמו להפרעות. נושא מתמיד למחלוקת היה אברהם סבאג הקשיש, אשר במרוקו היה איש אמיד, רב השפעה, ועמד בראש הקהילה. אף שכעת היה רועה דל ובריאותו רופפת, אלה שעבדו אצלו והיו כפופים לו, עדיין נטרו לו טינה. הוא התעלם בבית הכנסת מתהפוכות הגורל שהביאוהו לארץ המובטחת, ובאותה עת נישלו אותו מנכסיו, מעוצמתו ומזכויותיו. הוא קבע את מקומו על ספסל הבימה, יחד עם הרב, הגבאי והאורחים החשובים. כמקובל בבתי כנסת ספרדיים, יושב קהל המתפללים סביב קירות האולם כשהבימה במרכזו. אברהם סבאג נוהג היה לקרוא את התפילה בקול ולעלות לתורה בכל עת שירצה בכך, תוך התעלמות מרצונם של המתפללים מקבוצות משפחה אחרות. אפילו בניו וקרוביו, שכרגיל הגנו על שגיונותיו של הזקן, ניסו לפעמים לשכנעו להטות אוזן לתלונותיהם של המתפללים האחרים, אולם לשווא. ההתמרמרות הגיעה לשיאה באותן הזדמנויות, שבהן הכעיס אברהם את ירמיה אמזלג, אשר היה אחד מעובדיו באסאמר ואיכר מצליח ברוממה, שגם הוא קבע את מקום ישיבתו על הבימה. בעוד אברהם נשאר אדיש למחאותיו של ירמיה, התעקש האחרון שלא לוותר על זכותו להשתתף בהנחיית התפילה.

התחרות על הנחיית התפילה, תחרות שבה נטלו חלק צעירים וזקנים כאחד, יצרה בליל־קולות צורמני, שפגם במהלך התפילה והביא תכופות לידי התפרצות כללית של תלונות והאשמות קולניות הדדיות. הרב שימש מטרה מתמדת לביקורת ולהטחת האשמות, ולא רק בגלל אי־הסדר ששרר בעת התפילה. הוא גונה, למשל, על שקנה בכספי התרומות לבית־הכנסת ספרי־קודש לשימושו בלבד. בהזדמנויות שונות נטל חלק במריבות עם כמה מאנשי קהל המתפללים, כגון עזיז, בנו הבכור של אברהם סבאג, שבו פגע באחד החגים כשטען נגדו כי הוא שואף לעשיית מצוות ׳רק לשם הגאווה ולא לשם שמים׳. הרב המשיך לעקוץ את עזיז בהטיפו לו, שדווקא משום שהוא חקלאי אמיד ובעל טרקטור עליו להצניע לכת בבית הכנסת. בהמשך הוויכוח, שבו נטלו חלק בני דודיו של עזיז שיצאו להגנתו, הגיבו הללו בלשון חריפה. בלהט המחלוקת אף שמט אחד מהם את כובעו של הרב ודחפו מעל הבימה. בית הכנסת היה גם מקום לוויכוחים סביב בעיות הקשורות בהנהלת הכפר וסביב שאלות חקלאיות. כך, לדוגמה, בעת תפילת השבת הזהיר אחד החקלאים המצליחים את בעלי העדרים הפוגעים במטע הכפר, ואף הצביע על מתיישבים מסויימים. הללו דחו בזעם את האשמותיו.

בבית הכנסת של משפחת ביטון הופרעו התפילות בעיקר על ידי התפרצויותיו של דוד ביטון, שהיה שוחט ומנהיג קהל המתפללים. לשביעות רצונם של רוב אנשי בית הכנסת, שמר דוד בקפדנות על המשמעת בעת התפילות. בניגוד לבית הכנסת המרכזי התנהל הטקס בבית הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, דבר המסביר את סובלנותו של קהל המתפללים כלפי יחסו הנוקשה וחוסר אדיבותו של דוד. עם זאת לא סלחו באי בית הכנסת לדוד את יחסו הפוגע כלפי דודו הקשיש. באחד החגים, שבו חל גם יום הזיכרון לסבתו, ניסה דוד למנוע ממנו לקרוא את ההפטרה בנימוק שאין הוא מסוגל לכך. הקהל המופתע הביע התנגדות נמרצת לכוונתו של דוד, וכפה עליו לאפשר לאיש לקרוא את ההפטרה. בעקבות תקרית זו הדירו כל המתפללים את רגליהם מבית הכנסת במשך שבועות אחדים, ושבו אליו רק לאחר שדוד ביקש בפומבי את סליחת דודו, אשר מצדו פנה אל המתפללים וקרא להם לשוב אל בית הכנסת. אולם היו מתפללים שלא נענו לקריאה, והמשיכו להתפלל בבית־ הכנסת המרכזי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר