לידה בבית הורי היולדת- הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה אליעזר בשן .

לידה בבית הורי היולדתהורים וילדים

היו יולדות שהעדיפו ללדת בבית ההורים, באשר היולדות שנישאו בגיל נמוך, היו חסרות ביטחון, והן ציפו מאמותיהן שיסייעו בטיפול בהן ובתינוק. אבל הדבר עלול היה להתנגש עם רצון הבעלים, ועם הנוהג המקובל. אמהות אחרות היו באות לבית היולדות, כדי לסייע להן בעת הלידה.

ר׳ ישראל זיתון שכיהן בתוניס, דן בשנת תרס״ג (1903) בזוג שהלך לבית אמה כי רצתה ללדת שם. היא חלתה לאחר הלידה, אולי כתוצאה מהלידה. לאחר מכן פרץ סכסוך בין הבעל לחמותו, והבעל עזב את הבית. הוא רצה להחזירה לביתו והחמות סירבה. נוסף לכך דרשה שישלם לה הוצאות הטיפול הרפואי, והוא סירב, כי אמר: ״מי הרשה אותם להוציא?״ תשובת החכם, כי אינו חייב להחזיר את ההוצאות, ואין הבדל בין מזונות לרפואה. לשתי המטרות אינו חייב לשלם, אם לא הוסכם על כך מראש (׳משפט כתוב׳, אהע״ז, סי׳ לט).

ר׳ כלפון משה הכהן כתב שלוש תשובות בהקשר לרצונה של היולדת ללדת בבית אמה. בתרפ״ו(1926) כתב: ״מנהג רוב אנשי העיר שהאשה יולדת בבית בעלה ורק מעט מן המעט יולדות בבית אביהן אצל אמן וברצון הבעל״. ומביא כראייה את השו״ע אהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותילך לבית אביה פעם אחת בחדש ובכל רגל ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. וגם הסברה מוכיחה כך שהבנים ברשותו, וכן הבעל מצטער אם אשתו אינה בביתו ודינה כמורדת, כל שכן זו שהלכה זמן רב לפני לידתה מבית בעלה. החכם מבין שהאשה רוצה ללכת לבית אמה מפחד הלידה, וביחוד לאחר שאמה סירבה לבוא לבית חתנה, והיולדת היא באנוסה. לכן מציע החכם ״להשתדל בדרכי שלום ככל האפשר בזה״ (׳שואל ונשאל/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ מח).

בתשובה לאירוע שהתרחש בתרצ״ג(1933) כתב: ״לפי המנהג רוב נשי העיר ככלן מתרפאות או יולדות בבית בעליהן״. הדברים נכתבו בעקבות רצונה של יולדת ללכת לבית הוריה לקראת הלידה, והבעל התנגד, והציע לממן את הוצאות הסעתה של החותנת לביתו. החכם צידד ברצונו של הבעל (שם, ח״ו, אהע״ז, סי׳ מח, סד). בשנת תרצ״ו(1936) כתב תשובה דומה בעקבות מעשה באשה:

שבעת מחלתה ולידתה רוצה להיות רק בבית אמה באמרה שאמה זקנה ולא תוכל לבא אצלה, ובעלה רוצה שתתרפא ותלד רק בביתו, ושאם אמה רוצה לבוא אצלה הוא מסכים. ואמה אומרת שאינה רוצה לבוא לבתה, ואם תרצה בתה תבוא לביתה.

החכם ציטט את הדין באהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט, והגיע למסקנה דומה כפי שהזכרנו לעיל. רק אם הבעל אינו משלם הוצאות הלידה, היא רשאית ללכת לבית אמה וללדת שם (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ט).

הוצאות הלידה חלות על הבעל, אולם לא תמיד היה הבעל מודע לחובה זו. בעקבות תביעת אשה מבעלה שישלם הוצאות אלה, פסק ר׳ כלפון משה הכהן בשנת תרפ״ה (1925), כי עליה להישבע על אמיתות ההוצאה שהוציאה למטרה זו, ועל הבעל לשלם לה (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ מט). החכם הנ״ל נשאל בשנת תער״ב (1912) האם על האב והאם לברך מיד עם הלידה או אחרי שעות או ימים, אם לא ידעו בעת הלידה שעליהם לברך. הוא מספר על נסיונו, כי גם בעת שנולד לו בן, לא בירך מיד, כי התינוק היה ״מעולף״, ורק אחרי כחצי שעה כשעסקו ״בהתעוררותו נתעורר תהלה לאל״, ואז בירך. מסקנתו שחייבים לברך גם לאחר זמן, אבל יש מנהגים שונים בנדון (שם, ח״ו, או״ח, סי׳ כג).

כשהאשה חשה צירי לידה היה הבעל קורא למיילדת, המכונה במקורותינו ״חכמה״. מקצוע שהמומחיות של העוסקות בו היתה עוברת מאם לבתה. מומחיותן של המיילדות היהודיות במרוקו הגיעה גם לארמונות הסולטאנים. משום דרכי שלום מותר ליילד נוכרית, וכן נוכרית תיילד יהודייה.

מקור משנת תקס״ד (1804) מספר על אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית, כדי לבקש תרופה להפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).

תפקידה העיקרי של המיילדת הוא להדריך את היולדת לפני הלידה ואחריה, בין השאר לדבר אתה בלחש, לעודדה, להוציא את התינוק, לחתוך הטבור, לרחוץ אותו ולהלבישו. מכשיר העזר היחיד ליולדת היה אבנט תלוי בקורה. היולדת היתה מחזיקה באבנט ולוחצת עד שהתינוק נולד.

המיילדת היתה לרוב אשה בשנותיה המתקדמות ולה חכמת חיים, נסיון, תבונה, יכולת השפעה ונועם הליכות. דעתה היתה מקובלת, ואנשי המקום היו נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים אותה.

המיילדת בודקת את האשה. יעב״ץ כתב על בעל שלאחר נישואיו טען שאשתו אינה ראויה לבעילה כי רחמה צר, ״והיתד¡ נבדקת כמה פעמים על ידי נשים בקיאות״, וחוות הדעת שלהן היו סותרות. החכם קיבץ ״שבע נשים זקנות ובקיאות ובכללן את מוצא נשים המילדות העבריות״. כולן הגיעו למסקנה ״שהיא סתומה וחתומה ואטומה״. ורשאי הבעל לגרשה ללא תשלום כתובתה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שם).

אם מיילדת נקראה ללידה בלילה, היתה לוקחת אתה מלח וחומרים אחרים המבריחים את השדים (י. בן עמי, תשכ״ט, עמי 6).

במכנאם כשתכפו הצירים, נקראה המיילדת לבית. סדין לבן הפריד בין מיטת היולדת לשאר הנוכחים, עליו ניתלו דפי שמירה וקמיעות. בעת הזאת התכנסו הגברים במשפחה ואצל השכנים, וקראו תהלים. כשנולד התינוק – פתחו הנשים בקריאות שמחה. המיילדת היתה אומרת בערבית: השבח לה׳ שגאלת אותי, כך תגאל ותושיע את ישראל מהגלות ויהי רצון שיגדל ילד זה לתורה ולמעשים טובים. ויביא מזל להוריו ולכל ישראל ויזכה לחופה.

לריפוי עיניו של התינוק, היתה המיילדת שורפת את הפתילים של נרות החנוכה, ואת הפיח עירבבה עם צבע שחור, מורחת על חוט מכסף ושמה על עיני התינוק. היתה אמונה כי מאור הנרות שומר על מאור עיניו של התינוק (ר. בן שמחון, תשל״ג, עמי 14).

המיילדת נהגה לבקר את התינוק במשך שמונה ימים מעת לידתו[ה] להחלפת תחבושות על הטבור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר