סיפורים מחיי יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל

שיר על דיני שחיטה, במקום סכין שחיטה

רב דוד חסין מעיר מכנאס, מלבד היותו רב גדול, היה גם משורר מפורסם. כל שיריו כונסו ב״תהילה לדוד״ הנפוץ בארצות העולם, שירים אחרים בשם ״שתילי דוד״ נשארו בכתב-יד בלבד, ולא ידוע הרבה עליהם. ר׳ דוד היה אב לתשע בנות. מחייתו ופרנסתו 11היו בדוחק רב, עד סף העניות ואף פעם לא רצה להנות מקופת הקהילה. כדי לשפר

במקצת את מצבו ומצוקתו, ניסה להיכנס לבית המטבחיים כשוחט בהמות, אלא שדבר זה היה נתון כשררה, מדור לדור, בידי משפחת ברדוגו. דבר זה לא ניתן לו, כי בעלי השררה נהגו לפי הכתוב ״יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתך״ (משלי ה׳, יז׳). אגב גם בעירנו סאלי, שררת השחיטה היתה נתונה רק בידי משפחת הרבנים – ביבאס – ואיש לא יכול היה להיכנס לתחומם. הרב דוד חסין, בראותו שאין לו כל סיכוי להיכנס לתחום זה, ובתור משורר חיבר שיר ארוך ״מקומן של זבחים״. מדי בוקר, עוד לפני תפילת שחרית, היה מקדים לבית-הכנסת ושר את השיר בנעימה מיוחדת. בקירבת ביתו היה גר רב אחד מגדולי הרבנים במכנאס. פעם אחת בא אליו אותו רב ושאל אותו: ״אני כל בוקר שומע את השיר שלך. מה עניין השחיטה לתפילה?״ סיפר לו את כל המעשה בדבר נסיונו, ללא הצלחה, להיכנס כשוחט בבית המטבחיים ״וכנגד זה חיברתי את השיר שכבודו שומע מפי כל בוקר. בזה אני שוחט בשיר ולא בסכין״. אותו רב כינס מעמד של רבנים וראשי הקהילה באומרו: ״רב המסוגל לחבר שיר על דיני שחיטה, ראוי להיכנס כשוחט בבית המטבחיים, ועניין השררה אני מבטל אותו לחלוטין. ענייני מצוה אינם שייכים למשפחה זו או אחרת״.

וכך היה. ר׳ דוד חסין נכנס כשוחט ובודק בבית המטבחיים, ובזה שיפר את מחסורו ומצוקתו. ועל דעת כל הרבנים ענין השררה בוטל, וכל רב שוחט ובודק מוסמך, יכול להיות כשוחט ובודק בבית המטבחיים. על זה נאמר: ״לא ירעיב ה׳ נפש צדיק״ (משלי).

סדר טהרה מיוחד לרב העיר בת-ים

הרב משה לוי זצ״ל, רבה הראשון של בת-ים, עלה ארצה מעירנו סאלי יחד עם משפחתו בהיותו עוד בן חמש או שש. את חינוכו קיבל בישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים. בחיפוש אחרי רב לבת-ים, כולם המליצו עליו. ואכן בהיותו רב העיר, שימש גם כחזן קבוע בבית הכנסת הגדול בבת-ים. היה לו קול ערב, והתחבב על הבריות בבת-ים.

לימים היה ידיד טוב של משפחתי. באופן פתאומי הוא לקה בהתקף לב, ונפטר בבית חולים איכילוב.

ר׳ אברהם יצחק מויאל, יוסף אחי ואנוכי, הלכנו למשפחה ואמרנו לבנים, שאנחנו רוצים לעשות לרב טהרה, כמנהג עדתנו. הטהרה כוללת ארבע מיתות בית דין, דבר שלא ידוע ולא נהוג בארץ ישראל. המשפחה הסכימה.

הגענו לבית חולים ואתנו כמה מכובדים מבית הכנסת. מצאנו שאנשי חברה קדישא (כולם אשכנזים) מתכוננים לטהרה.

אמרנו להם ״שדווקא אנו באנו לעשות טהרה כמנהגנו, כי אתם עושים טהרה פשוטה לכל אדם וללא הבדל.״ לא היתה כל התנגדות מצידם, והם ישבו בצד.

עשינו טהרה כדת וכדין כולל ארבע מיתות בית דין, קראנו קינות מיוחדות, הכל כמנהג יהודי מרוקו. בתום הטהרה, אנשי חברה קדישא, שישבו בצד, אמרו לנו שמעולם לא ראו טהרת נפטר בסדר כזה. ליד הקבר עשינו הקפות כמנהג יהודי מרוקו. הרב נקבר בהר הזיתים בירושלים בכבוד רב. כמה מנכבדי בית הכנסת וביניהם חברי הועד, ביקשו מאתנו שבמותם נערוך להם סדר טהרה כמנהג וכך עשינו לכמה מהם. רבים התפעלו והתרשמו מסדר טהרה זה, שלא ראו כמותו בימיהם.

הקולמוס של הרב הגדול

רב גדול ומפורסם מטיטואן. מלבד חסידותו הוא היה גם סופר סת״ם. הוא כתב ספר תורה בקדושה ובטהרה. כל פעם שהיה מגיע לשם הויה, היה עושה טבילה וממשיך לכתוב. הקולמוס שלו נשמר חזק בידו עד שגמר כתיבת ספר התורה. אמר לאשתו ״אני זקן לימים. קחי את הקולמוס הזה, שמרי עליו טוב, וביום פטירתי תדאגי שיכניסו הקולמוס לתוך הארון בו ישאו אותי ויקברו אותו יחד איתי בקבר״. הרב נפטר. הכניסו אותו לארון כדרך כל הנפטרים, אלא שבבואם להרים הארון לא יכלו בשום פנים כאילו הארון היה מלא אבנים כבדות, או תקוע באדמה.

רב העיר אמר להם ״יש כאן ענין בלתי רגיל, אולי צוואה שהשאיר הרב בהיותו בחיים, ואנחנו לא קיימנו אותה.״ אשתו נזכרה בענין הקולמוס. הוציאו הקולמוס ממקום מחבואו והכניסו אותו לתוך הארון. פתאום הארון נהיה קל כנוצה ויכלו לשאת אותו, וגם דאגו להכניס הקולמוס לקברו של הרב לפי צוואתו. לאחרונה שמעתי שספר תורה זה, יחיד במינו, הובא ממרוקו. אותו שמרו בכותל המערבי בירושלים יחד עם יתר ספרי התורה המצויים שם, ומוציאים אותו רק באירועים מיוחדים. כך שמעתי, ויתכן שהסיפור מצוי באיזה מקור שלא בא לידי. לאחר בדיקת הנושא התברר שמדובר ברב משה זאבארו מחכמי פאס הקדמונים, ולא ברב מטיטואן (ראה ״מלכי רבנן״ עמי צ״ב, ב׳) הוא חיבר כמה חיבורים וביניהם ־­ב­­דיני כתיבת סת״ם.