מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע למרוקו-מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

מנהג ״שירת הבקשות״ מגיע למרוקו

המנהג של יהודי צפת להשכים בחצות הלילה ולשיר לפני הקב״ה הפך לדבר שבשגרה בצפת במחצית השניה של המאה ה־16. מנהג זה לא היה נחלתה של צפת בלבד. לאחר עשרות שנים התפשט המנהג הזה, אם כי בשנויים מסויימים, גם במרוקו הרחוקה. המנהג מתגלגל מאות קילומטרים ומגיע לקהילות יהודיות אחרות שמחוץ לארץ ישראל. בין השאר הוא מגיע גם למג׳רב ־ למרוקו,שם הוא הפך להיות מנהג בולט אצל יהודי מרוקו.

הערת המחבר:  מנהג ״שירת הבקשות״ קיים גם בחלב שבסוריה. המנהג מגיע לעיר חלב שבצפון סוריה שנקראה בפי היהודים ״ארם צובא״. בתחילת המאה ה־16 הגיעו אליה מגורשי ספרד דבר שהפך את חלב לעיר של תורה ומסחר כאחד. במשך השנים, בהשפעת בקוריהם של השדר״ים מא״י, נוצרו בחלב חבורות של קוראי תהילים ששרו את פיוטי הבקשות, על כך מספר הנוסע בנימין השני שביקר בחלב ב־1859 ״בליל השבת מזמרים כל בני העדה שירים נעימים…רוב השירים והתפילות חוברו על ידי המשורר הגדול ר׳ ישראל נג׳ארה:..״. בהמשך הוא מתאר את התפעלותו משירה מסולסלת ומלאת ערגה לארץ ישראל.

הלחנים של הפיוטים היו מתורכיה, ממצרים ומארצות ים תיכוניות. בקהל המאזינים השתתפו נשים וילדים. יהודי חלב נעזרו בספר הפיוטים של ר׳ ישראל נג׳ארה ״זמירות ישראל״ ו״מקרא קודש״ של המקובל החלבי בן המאה ה־19 ר׳ מרדכי עבאדי.

בהקדמה לספרו כותב הלה ״כל מי שהוא משורר ומזמר לשם עליון ומודה פשעיו ועוזב, ניצול מדינה של גיהנום״. המנהג של ״שירת הבקשות״ היה קיים גם ביוגוסלביה, בעדות כתובה נאמר כך ״בסרייבו, בימי החורף הזועמים והמקפיאים, היו באים כל משכימי קום לבית הכנסת וביחוד בני המנין הקבוע הנקראים ״בקשה גיס״, כדי להנעים בזמירותיו של המשורר המקובל ר׳ ישראל נג׳ארה״.

המנהג מגיע גם לאיטליה במאה ה־17 ולקהילת הפורטוגזים שבאמסטרדם בסוף המאה ה־18. ראה בנדון מאמרו של יוסף יהלום. ע"כ

מהן הסיבות להתפשטות מנהג זה ?

נחזור לצפת של סוף המאה ה־16. כאמור, הפריחה הרוחנית בצפת קיימת זה מכבר. פריחה זו הצריכה מימון מיוחד לאחזקתם של המוסדות הדתיים ושל תלמידי הכוללים והישיבות. תמיכה כספית למוסדות אלה באה מצדם של נדיבים מחוץ לארץ שהחזיקו על חשבונם את הישיבות בצפת. הצורך לשלוח שליחים מרובים לחו״ל נולד בעיקר בעשרים השנים האחרונות של סוף המאה ה־16 עם ירידתה הכלכלית של צפת. הבצורת הגדולה שפקדה את צפת ב־1583 הביאה לידי עזיבה גדולה מהעיר לשאר ערי הקודש: לירושלים, לטבריה, לחברון ואף לחוץ לארץ. רבים ממוסדות התורה נסגרו, והמצב הכלכלי הקשה הצריך גיוס תרומות.

שליחים דרבנן (השדדי״ם) ופעילותם בהפצת תורת הקבלה במרוקו

בסוף המאה ה־16 התחילה יציאתם של שליחים דרבנן (להלן: שדרי״ם) מצפת לקהילות יהודיות שונות ברחבי התפוצות. השדרי״ם הגיעו אף למרוקו כדי לאסוף תרומות, והם הביאו איתם מנהגים קבליים וגם את חיבוריהם הקבליים של האר״י הקדוש ושל תלמידיו. שליחים אלה שהגיעו מערי הקודש שבא״י למרוקו הביאו איתם מינהגים קבליים וגם את חיבוריהם הקבליים של האר״י הקדוש ושל תלמידיו. התפשטות תורת האר״י בגולה התחילה בעיקר בעשור האחרון של המאה ה־16 ובראשית המאה ה-17.

חלק מהשדרי״ם הביאו איתם את הספרים שהם עצמו כתבו, דבר שהגביר את התפשטותה של תורת הקבלה גם בקרב הציבור הרחב. במהלך השהייה בקרב הקהילות השונות הם גייסו סכומי כסף, ואגב כך, הפיצו את ״הזוהר״, שכבר היה ידוע ליהודי מרוקו, ואת תורת הקבלה של האר״י:

הערות המחבר:       ראה בספרו של יששכר בן עמי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״, בפרק ״הקשר בין הקדושים לארץ ישראל״ עמי 45־39 ובפרק הסיכום בע״מ 230־214.

[1]    בסוף המאה ה־16 ובראשית המאה ה־17 עולים יהודים ממרוקו ומגיעים לארץ ישראל. בין תלמידי תלמידיו של האר״י היו יהודים שעלו ממרוקו ־ מסעוד אזולאי מפאס וסולימאן אוחנה. ר׳ מסעוד אזולאי שעלה מפאס לצפת בראשית המאה ה־17 נתמנה לראש ישיבה. ב־1612 עולה ר׳ אברהם בן ר׳ מרדכי אזולאי לא״י. במהלך נסיעותיו הלוך ושוב לא״י ולמרוקו הוא מביא עימו את כתבי האר״י למרוקו ושם קיבלו את תפוצתם. ע"כ

שליח מירושלים למרוקו היה ר׳ מאיר מאימראן. הוא עשה במרוקו, בשנת 1603, מגבית למען מוסדות תורה בירושלים.

בשנת 1630 נשלחו מירושלים למרוקו ־ לפאס ־ השלוחים ר׳ אברהם ביטון ור׳ שמואל רימון.

פעילות בולטת של השדרי״ם היתה בעיקר באוראן שבאלג׳יר ובפאס שבמרוקו. ב־ 1678 וב־1728 נקבעו בערים אלה תקנות לכל יהודי הקהילה בדבר תרומה קבועה לשלוחי א״י.

ר׳ אלישע אשכנזי, שד״ר שבא למרוקו. בשליחותו השניה בשנת 1670 הביא עימו את פירוש ה״זוהר״.

דוגמאות אלה ממחישות את הזיקה הרבה הקיימת בין יהודי מרוקו לארץ ישראל. הזיקה של יהודי מרוקו לא״י התבטאה בשלושה מישורים: אהבה עזה לא״י, עליה של יחידים אליה וסיוע כספי לקהילות.

זרם השלוחים הלך וגבר בכל תפוצות הגולה, וכמובן, גם במרוקו. זרם זה חיזק את הקשרים ההדוקים הקיימים במילא בין חכמי א״י ובין יהדות מרוקו בפרט ויהדות צפון אפריקה בכלל.

יהדות מרוקו הרגישה קשר עמוק וזיקה גדולה לכל עניין הקשור בא״י. בכל התקופות ביקרו חכמי א״י במרוקו. מרוקו קיבלה בשמחה רבה את חכמי א״י, שבאו אליה כדי לגייס תרומות למען הישיבות ולמען בניה העניים של הקהילה ממנה הם נשלחו. שלוחי א״י, שהיו חכמים ואנשי מעשה, היוו את הגשר בין יהודי א״י ליישוב היהודי בגולה. הם הפיחו בהם את תקוות הגאולה והביאו אליהם את בשורת הארץ. מפיהם למדו בני הגולה על החיים בארץ.

על גודל ההערצה לחכמי א״י ניתן ללמוד מהקטע הבא:

"אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא"י ולקופת רמבה"נ ורשב"י.והשדר הבא מא"י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכולתם. פעמים רבות קרה כי באו שד"רים בזה אחר זה בעת שיהודי מרוקו נתונים באיזו צרה בכ"ז גם אז לא חדלו מלשים לב אל השד"רים ולהעניק להם די מחסורם"

ובקטע נוסף כתוב כך:

"שלוחי ארץ ישראל נדדו אלפי קילומטרים בים וביבשה, לאסוף נדבות בשביל אחת מארבע הערים הקדושות-ירושלים, חברון, צפת, טבריה. שליחות גדולה ונעלה היו עושים השלוחים אלה בלבותם את החיבה לארץ ישראל ובחזקם את הקשרים עם "ירושלים", בשביל יהודי מרוקו שמה של ירושלים חל על כל ארץ ישראל, בא חכם מ"ירושלים", מנשקים את ידיו, מושיבים אותו בקתידרא, חולקים לו כבוד ושומעים את אשר יספר, ומששבעו לשמוע שואלים: מאיזה מקום ב"ירושלים" הוא, מחברון או מ"צפד" (צפת)

חלק ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו בסוף המאה ה־15 היו מקובלים, שהמשיכו בהפצתה של הקבלה, שהיתה ידועה מזה כבר במרוקו. אגב, יש לציין כי הקבלה היתה נפוצה במרוקו עוד לפני ימי האר״י בצפת. מקובלי מרוקו המשיכו לפרש ענפי יצירה שונים של הקבלה כמו שהדבר נעשה בעבר: פירוש ל״זוהר״, פרשנות לכתבי האר״י ועוד. על רקע זה נקל היה בידי השדרי״ם להפיץ מניחוחה של א״י בפסקי הלכה וכתבי יד, בספרי דת ומוסר בקהילות אליהן הם הגיעו. הם הפיצו את הזוהר, את הקבלה הלוריאנית ומנהגים שונים, כמו ליל הושענא רבא, תיקון חצות, תיקון ליל שבועות ובכללם את מנהגי ״שירת הבקשות״.

ה״זוהר״ זכה ליהפך במרוקו לספר השלישי בחשיבותו לאחר התנ״ך והתלמוד. אגודות וחבורות רבות קמו ברחבי מרוקו, קראו ועסקו בקריאה ובלימוד הזוהר בלילות. חלק מחבורות אלה שילבו את לימוד ה״זוהר״ באמירת בקשות בחצות הלילה.

המנהג של ״שירת הבקשות״ נקלט מיד במרוקו ולא צמח בן לילה. הוא החל את דרכו לאט־לאט, אבל הזמן עשה את שלו והוא החל להתעצם לקראת סוף המאה ה־17. מנהג תרבותי זה חצה גבולות מא״י למרוקו ונישא ע״י השדרי״ם.

פרטים על מקובלים מבין מגורשי ספרד ראה במאמרו של משה חלמיש ״על סוגי היצירה הקבלית במארוקו׳׳, פעמים 15, עמי 46־20. הבולטות בין המשפחות שעסקו בקבלה מוזכרת משפחת בן צור ור׳ יוסף אלשקאר.

מאמר זה מפרט גם את סוגי היצירה הקבלית בה עסקו מקובלי מרוקו: פירושים לספירות ול״זוהר״, פירושים לתורה, פרשנות לכתבי האר״י, תקונים, תפילות ושירה. פרטים רבים על תולדות שליחותם של השדרי״ם ־ תפקידם, היחס אליהם וכדו׳ אפשר למצוא בספרו עב הכרס של יערי אברהם, ׳׳שלוחי ארץ ישראל״ (903 עמוד). ראה גם ״התנועה השבתאית במרוקו״ בעמ׳ 45־43. המחבר מביא סקירה על העיסוק הרב של מקובלים ממרוקו ב״זוהר״ תוך ציון כתביהם של מקובלים כמו ר׳ נסים בן מלכה מפאס שכתב את ״צניף מלוכה״ (1360), זאת הרבה לפני הופעת האר״י בצפת. בספר הנ״ל, עט׳ 61־62, מציג המחבר שמות של מקובלים רבים מבין יהודי מרוקו שפעלו במאות ה־ 18־17, אציין את הבולטים בינהם: ר׳ חיים אבן עטר הזקן(1721־1621),ר׳ יעקב אבן צור(1753־1673), ר׳ חיים אבן עטר(1742־1696), ר׳ אליעזר דה־אבילה(1761־ 1714).

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 33-29