ארכיון יומי: 6 ביולי 2019


ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ההפלגה מקזבלנקה למרסיי

משך ההפלגה מקזבלנקה למרסיי היה כ־3 ימים. ארבע אוניות פעלו בקו קזבלנקה-מרסיי בהעברת העולים:

Lyautee שהפליגה ישירות, ו- Djenne, Koutoubia ו –  Azemour שהפליגו עם עצירת ביניים בנמל טנג'יר   

על האניה Djenne שהפליגה מקזבלנקה ב־3 במאי 1955 היו 87 משפחות עולים, שלקחו איתן מעל ל־37 טון מטען. בין משפחות אלו היו 58 משפחות מדמנאת שהיוו את מרביתו של גרעין ״דימנה״.

מחנה גרנד ארנס (Grand Arénas)

מנמל מרסיי הועברו העולים למחנה גרנד ארנס. מחנה זה שימש בסיס לריכוז העולים שהגיעו ממדינות שונות באירופה וצפון אפריקה, בדרכם לישראל. במהלך שהותם במחנה בוצעו לעולים בדיקות רפואיות על־ידי צוות רפואי של מחלקת העלייה במרסיי.

הערת המחבר: מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל שימש המחנה את פעילי המוסד לעלייה ב׳ לקליטת שארית הפליטה מאירופה, והכשרתה לעלייה לארץ־ישראל. לאחר קום המדינה נמסר תפעול המחנה לידי הסוכנות. בפי העולים שהגיעו מצפון אפריקה נקרא המחנה Camp d'Arénas. משנת 1951 הוקם בו מחנה פנימי מגודר בשם Nouvel Arénas, שבו שוכנו משפחות מגורשים, מהגרים מחפשי עבודה ומשפחות שחיפשו דיור זול. ראו תיעוד מסע העולים מצפון אפריקה כולל פרקים מהשהות במחנה זה בסרט: ״אתם עדי״, וכן קורות המחנה ותנאי החיים בו במאמר של Nathalie Deguigné.

תנאי המחייה במחנה לא היו נוחים במיוחד והמזון שחולק לא היה מספק. העולים ניסו להשיג מזון נוסף בדרכים שונות: רכש מחנויות מזון ומאפיות שהיו בסביבה או לחילופין, שליחת נציג מבני המשפחה לעבוד במטבח כדי שישיג עוד אוכל. מי שחלה אושפז בוילה גדולה (אחוזת Colgate) שנמצאה מחוץ למחנה, והוסבה לשמש כבית חולים. למרבית העולים ממרוקו הייתה זו הזדמנות ראשונה לפגוש יהודים ממדינות אחרות (טוניסיה, מצרים ועוד). המפגש הבין קהילתי התקיים בעיקר בבית הכנסת שבמחנה, שבו התפללו כולם ביחד. ברם, מחוץ למסגרת זו כל חמולה ומשפחה התעסקה בעצמה, ובנסיונות לשפר את תנאי מחייתה. במחנה הייתה חנות שמכרה מוצרי חשמל, אופניים וכד׳, וחלק מהעולים הצטיידו בהם טרם עלייתם לאניה שעתידה הייתה להביאם לחיפה.

 

משפחות מדמנאת

משפחות עולים

שם האניה

תאריך הפלגה

12

26

Azemour

03.04.1955

1

65

Djenne

15.04.1955

2

78

Koutoubia

20.04.1955

4

29

Koutoubia

30.04.1955

63

87

Djenne

03.05.1955

6

97

Djenne

05.06.1955

2

25

Azemour

13.06.1955

7

93

Djenne

15.06.1955

1

119

Djenne

23.07.1955

1

68

Koutoubia

04.08.1955

97

687

 

סה״ב

 

הגעת הקבוצה הראשונה של עולי דמנאת לארץ

ב־2 במאי 1955 הגיעה האניה ״נגבה״ לחיפה כשעל סיפונה קבוצה של 10 משפחות ראשונות מארגון עולי דמנאת. רבקה גרינקר, רעייתו של יהודה גרינקר, הייתה בנמל לקבל את פני העולים ודיווחה לבעלה שנותר במרוקו, את קורות עולי דמנאת שבאו באניה זו:

״בינתיים הגיעו הנה ולד מנסורה וגם 15 משפחות מדמנת והיה אתם צרות.[ הכוונה לאולאד מנסור ודמנאת.]הם אמרו שלא ירדו מהאניה באם אתה לא תבוא להורידם או שיקחו אותם ללכיש כפי מה שאתה הבטחת להם, האניה חזרה ללב ים והאנשים לא ירדו עד אשר הובטח להם להעביר אותם לחרובית שם לא היה מקום אבל עשו מאמצים והעבירו מחרובית חלק אנשים לגיאה ופנו להם מקום וכולם עברו לחרובית והכל בא על מקומו בשלום״.

שתי הקבוצות הבאות של עולים מדמנאת, שכללו שתי משפחות שהגיעו לארץ ב־10 במאי 1955 (באניה ״ארצה״) ושתי משפחות נוספות שהגיעו ב־12 במאי 1955 (באניה ״גולדן איילס״) נותבו על־ידי גורמי הקליטה לחצור, צפת, צוריאל והר טוב. מהלך זה שבו כל אחת מהמשפחות נשלחה למקום אחר בארץ, היה לשיבוש הראשון במימוש תוכניתו של גרינקר לריכוז עולי קהילת דמנאת במושב בחבל לכיש.

הכנות בארץ לקליטת עולי דמנאת

ב־8 במאי, העביר גרינקר דו״ח לארץ ובו נכללה רשימה של 56 משפחות מדמנאת. במזכירות תנועת המושבים החלו בפעולות לקליטת משפחות אלו במחנה חרובית. זמן מה לאחר מכן, התקבל מברק של עמוס רבל, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, וממנו למדו אנשי תנועת המושבים כי גם הפועל המזרחי הודיע כי רשם לעלייה קבוצה של 35 משפחות מדמנאת. עובדה זו שנראתה מחשידה הובילה לקיום התייעצות פנימית במזכירות תנועת המושבים שבה הוחלט שאם יסתבר שחלק מהמשפחות אלו כלולות ברשימתו של גרינקר, יפעלו נציגי תנועת המושבים להעברתן למחנה חרובית. הייתה זו החלטה חד־צדדית, שמימושה עתיד להתקל במאבק נגדי נמרץ מצד אנשי הפועל המזרחי שיעמדו על דעתם לשלוח את משפחות עולי דמנאת למושבים של תנועה זו.

״שניים ארחזין בדמנאת״ – מערכה שנייה (מרסיי)

במרסיי פגשו עולי דמנאת את חיים מויאל, שעתיד היה ללוותם בהפלגה לחיפה. מויאל המשיך במאמציו לשכנע אותם לעבור להפועל המזרחי בטענה כי ליהודים דתיים אין מקום בתנועת המושבים של מפא״י, וכי עליהם לתבוע להתיישב במושב דתי השייך לפועל המזרחי.

במקביל לכך נקט ד׳ נוימן, מנהל מחלקת העלייה במרסיי, במספר פעולות שהיה בהן משום מתן הכרה לכך שעולי דמנאת משוייכים למושב של הפועל המזרחי. על עמדתו המצדדת בפועל המזרחי ניתן ללמוד ממכתב ששוגר למשרד העלייה בקזבלנקה שבו דווחו העובדות הבאות:

1-באניה שיצאה ממרוקו ב- 3 במאי היו 67 משפחות מדמנאת שאורגנו למושב של הפועל המזרחי.

2-ב- 13 במאי קיבלו מכתב מגרינקר עם רשימה של 67 משפחות שאורגנו למושב של תנועת המושבים. נדהמו לראות ששתי הרשימות היו זהות.

3-על מנת למנוע כל מחלוקת, מיד עם קבלת המכתב הנ״ל, ביצעו ביקור במחנה גרנד ארנס ונפגשו עם נציגי המשפחות: מכלוף אלחיאני, ראובן אוחיון, אהרן בוחבוט, מסעוד שמחון ודוד אביטבול. הנציגים הצהירו על רצון המשפחות להיות במושב דתי ועל רצונן להשתייך רק למושב של הפועל המזרחי.

כשנסגרה רשימת העולים שיועדו להפליג ב־״גולדן איילס״, נקט נוימן בפעולה נוספת והוציא מסמך ובו רשימה של 34 המשפחות יוצאות דמנאת שיועדו למושב של הפועל המזרחי, ועתידות להפליג באניה זו. תוצאות ה״בוררות״ שערך נוימן עוררו את חמתו של עמוס רבל שראה בכך חריגה מסמכויות ודרש מנוימן לא להתערב בעניין הגדרת המושבים ממרוקו: ״…העניין הוא די מסובך ממילא ומספיק בהחלט העובדה שהגענו פה להסדר מתקבל על הדעת לפי כך אנו מוחים נגד התערבות המחלקה במרסיי במקרה הנ״ל״.

אניות העולים בנמל מרסיי

ב־16 במאי 1955 הגיעה למרסיי האניה ״נגבה״, אחת מאניות הנוסעים ששייטו בקו מרסיי-חיפה, כשעל סיפונה זוג נוסעים לא שגרתי. היו אלו הנשיא השני, יצחק בן־צבי ורעייתו רחל־ינאית שהפליגו על ״נגבה״ לחופשה בת 12 יום. הנשיא ופמלייתו ביצעו סיור באתרים יהודיים בפרובאנס, וחזרו לעת ערב ללינה באניה. למחרת, ה־17 במאי, הפליגה ״נגבה״ בחזרה לחיפה כשעל סיפונה, מלבד הזוג הנשיאותי שעשה דרכו חזרה לארץ, עוד 213 נוסעים רגילים ר343 עולים. בקרב העולים נמנו 73 משפחות וכן עשרה עולים בודדים מעשר מארצות שונות. בקרב המשפחות היו 32 משפחות ממרוקו וביניהן שלוש משפחות מדמנאת, ובהן עשר נפשות: משפחת הרב דוד אביטבול, רעייתו חביבה ובנותיו איזה ומזל, משפחת בנו שלום אביטבול שעלה עם רעייתו מרי, ומשפחת שמעון בן־לולו שעלה עם רעייתו מסעודה ובנותיהם זהרה וז׳קלין.

בנמל מרסיי עגנה גם האניה ״גולדן איילס״ שעל סיפונה עלו 545 עולים ועשרה נוסעים רגילים. בקרב העולים היו 83 משפחות ועוד 18 עולים בודדים. בין העולים היו 76 משפחות ממרוקו וביניהן 38 משפחות ועוד שני בודדים מדמנאת ובסך הכל 234 נפש מדמנאת. ״גולדן איילס״ הפליגה לחיפה ב־18 במאי. חיים מויאל, אשר נילווה לעולים באניה זו, המשיך במהלך ההפלגה בניסיונותיו לשכנע את העולים לנטוש את מפא״י ולהרשם לקליטה במושבי הפועל המזרחי.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 32

ד״ר דן מנור אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-העורך: אשר כנפו

ד״ר דן מנור

אחות קטנה – קהילת אגדיר

זיכרונות ורשמים מימי ילדות ונעורים

אגדיר של שנות הארבעים למאה שעברה, כפי שזכורה לי בעודי עול ימים, הייתה עיר פיתוח שבה ניכר היטב רישומה של קהילה אירופית בת שלושה לאומים.

הצרפתים כחלק הארי של הקהילה, שמתוקף משטר הפרוטקטורט ריכזו בידיהם את המינהל של כל המוסדות העירוניים, עובדה שהעניקה להם זכות בכורה בענפי הכלכלה, התרבות והחברה; וכך הפכו לבעלי מונופול על כל שטחי החיים.

אנשי מעמד שביניהם השתכנו בעיר החדשה שנוסדה עוד לפני שבני גילי ואני יצאנו לאור העולם. עיר זו הבנויה בסגנון אירופי, כשהיא טובלת בים של צמחיה ססגונית, שוכנת על מישור רחב המשתרע דרומה לרגלי העיר הישנה והגבנונית, ובה מרוכזים רוב המוסדות הציבוריים, מרכזי התעשייה ובתי מלאכה. בפאתיה הדרומיים והמזרחיים שוכנים מחנות צבא, שהגדולים ביניהם הם, מחנה הלגיון ומחנה חיל האוויר.

הספרדים והפורטוגזים, שלמרות השוני בשפתם, קשה להבחין ביניהם בשל הדמיון הרב באופיים, בהתנהגותם ובחזותם. הם היו פחות מהוקצעים בחזותם, ופחות מנומסים בהרבה מן הצרפתים. רובם ככולם עסקו בדיג, והתופעה הבולטת בהווי שלהם הייתה, ישיבה בחברותא, בין הערביים, סמוך לפתח הבית, כשהם צולים דגים על האסכלה=(גריל ). זהו מעין פולחן ערבית מלווה באכילה, שירה ושתיית יין, וכשמגיעים לגילופין, שומר נפשו ירחק מהם. הצעירים הצטיינו בענפי ספורט שונים, במיוחד בכדורגל. הסטיגמה על נחיתותם הייתה כה שכיחה, עד שהשם ספרדי, או פורטוגזי, הפך לכינוי מעליב. רבים מביניהם הגיבו בעוינות גלויה כלפי היהודים, ובכך שמרו על המורשה הרוחנית של אבותיהם.

האיטלקים שהיו מיעוט קטן בקהילה, עסקו במקצועות שונים, והיו בעלי מזג פחות לוהט מזה של הספרדים. משום כך זכו ליחס של מיעוט מכובד. (בנו של אחד מהם למד יחד עם ילדי ישראל בבית ספר של חברת כי״ח, ונטמע במרוצת הזמן בקרב הצעירים היהודיים ).

קהילה אירופית זו, הטביעה את חותמה בכל שטחי החיים, ושוותה לעיר אופי של פרובינציה אירופית. אך למען האמת יש להעיר מייד, שאין מדובר כאן בתרבות קלאסית של תיאטרונים, קונצרטים ואופרות, אלא בתרבות קלילה של שעשועים ובידור, כבתי קולנוע, קברטים, חוף רחצה בעל מלתחות משוכללות, שסמוך להם ניצב קאזינו מפואר המבשם את האווירה במוסיקה לריקודים. לפני שאוסיף עוד פריט אחד מפיתויי החיים של תרבות זו, עלי להתנצל אם יש בכך משום הפרת מוסכמות. כוונתי לבית בושת שנחנך על טהרת הבשר הצרפתי (la boîte de nuit), להבדיל מן ה bordel המקומי, שכל אנין נפש מדיר את רגליו ממנו. תיאור הקהילה האירופית נחוץ כאן עקב השפעתה על הקהילה היהודית, שהזינה את מטען חוויותיי וזיכרונותיי, ועליה אני עומד להתמקד כאן בשל מבניה החברתי המיוחד, ובשל התמורות שפקדו אותה, כשכוונתי העיקרית היא להקדיש את הדברים לזכר רבים מבניה שנספו ברעידת אדמה.

לבד מציבור קטן של יהודים (כחמש עשרה משפחות ) חסרי כל השפעה, הידועים כצאצאי הקהילה העתיקה של אגדיר, הרי הקהילה בשנות הארבעים הייתה בנויה מפסיפס של מהגרים מערים שונות. אין כמעט עיר שלא היה לה נציג בקהילה. בלטו במיוחד היהודים מאלז׳יריה בנטייתם להתגדר באזרחותם הצרפתית, בני קהילת פס ביהירותם כצאצאי אצולה (שלא נותר ממנה דבר), בני קהילת סאפי הידועים בטוב לבם ובצניעותם, בני קהילת תארודנט החרוצים והערמומיים; והכפריים (השלוחים),שהיו השכבה הנחשלת, מבחינה מודרנית בלבד, שהרי היו ביניהם תלמידי חכמים, וגם סוחרים ממולחים.

ברם, רוב בניינה ומניינה של הקהילה היו בני מוגדור, שברובם הגיעו ל-אגדיר עוד בשנות העשרים והשלושים, ואחרים הוסיפו לזרום גם בשנות הארבעים. אלה היו, בעיקר,צעירים רווקים שביקשו לשווק את עצמם כמשכילים. אכן, כגודל מספרם בקהילה כן הייתה מידת השפעתם בה. מכל קבוצות המהגרים שמנינו לעיל הם היחידים שהצליחו לעצב את פני הקהילה בתרבותם העשירה. אציין רק אחדים מיסודותיה החשובים:

א-הפיוט ולחניו השונים, הן בתפילות שבת ויום טוב, והן באירועים משפחתיים, כגון:ברית מילה, בר מצוה וחופה.קולם הערב של בני מוגדור היה לשם דבר, והם מלאו תפקיד של פייטנים ושליחי צבור בכל בתי הכנסת של אגדיר. אחד מהם היה פייטן בבית הכנסת שבו התפללתי. מיתרי קולו הצטיינו ברטט ענוג המצלצל כליווי של גיטרה, ואף שעבר כבר את גיל הבינה, הוא היה צעיר ברוחו ובעל חוש הומור. ובין הדברים היפים שנחרתו בזיכרוני היה קולו הערב.

ב-מנהגים משולבים בפעילות תרבותית, כגון:מקהלת נערים בתלבושת תכלת לבן שהוכשרה כמקהלת זמר בטקס ברית מילה, על פי ספרו של ר׳ יוסף כנאפו ז״ל, יליד מוגדור, או כחבורת שושבינים המלווה בשירה את חתן בר מצווה מביתו לבית הכנסת. מקהלת נערים זו בניצוחו של הפייטן דוד אביחצירא ז״ל מבני מוגדור מרעיפה הילה רבת רושם על הטקסים האלה.

ג-תזמורת אנדאלוסית המופיעה במיוחד בטקסי חולין כמו טקס החינה,האירוסין, או במסיבת חולין של החתונה (לפראזה).

ד-נימוסים והליכות. הדוגמה הבולטת בעניין זה היא קבלת אורחים על גינוניה המיוחדים. למשל: חזרות קבועות על המשפט: ״ברוך הבא״, תוך חיבוקים ונשיקות. קטעי משפטים המביעים שמחה על בואו של האורח, ובו בזמן גם קובלנה על ביקורו שכה בושש להגיע, ותקווה שהביקור לא יהיה קצר. אחרי זה באות השאלות לשלום האורח ובני ביתו, והמהדרין מוסיפים לגלות עניין בכל פרט מחייו של האורח-הכול כיד הכישרון הטובה על המארחת, שהיא הדמות המרכזית במחזה. כל הגינונים האלה מנעימים את האווירה, ומפיגים את מבוכתו של האורח.

יש, כמובן, הבדל בין קבלת אורח מתאכסן לקבלת אורח הסר לביקור ידידותי של כמה שעות. מכל מקום הגינונים בשני המקרים הם כה מהוקצעים, עד שמאן דהוא עלול להניח שהם נלמדים באיזו אולפנה לנימוסים והליכות.

ה-הלשון. הערבית יהודית של יהודי מוגדור היא אותה לשון של כל יהודי מרוקו, אך מבטאם שונה במקצת מזה של קהילות אחרות. הוא נשמע כמתפנק ורכרוכי עד כדי עידון. למשל, הם מבטאים את האותיות :ז׳,ס,צ,ש בקצה הלשון כשהשינים הדוקות. את האות: ק׳ מבטאים כמו ל, ואת החולם מבטאים כמו חיריק, או יותר נכון כמו האות u בצרפתית. ״רבי יעקב (yakuv) הם נוטים לבטא את השמות בהקטנה: משה=(מוישה), מאיר=(מויאיר) כאס (כוס)= כוייס וכד׳.

יהודי מוגדור אהבו את שפתם הערבית יהודית, התגאו בה וראו בה ביטוי ליהדותם. גם אלה שידעו צרפתית על בורייה, העדיפו לדבר בלשונם היהודית בכל תחום הנוגע ליהדות. הם השתמשו בה כשפת קודש עממית, לעומת הצרפתית שהוחזקה אצלם כלשון חולין.

אם כן, כל היסודות האלה, לרבות אחרים שלא פורטו כאן, כמו ההומור,סיפורי מעשיות, התבשילים ועוד, הפכו לנחלתה של קהילת אגדיר, במידה כזו, שיהיה נכון להגדיר אותה:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור. אלא שהגדרה זו נכונה אך ורק לגבי צביונה היהודי.

אכן, חרף טמיעתם המוחלטת של יהודי אגדיר בתרבות יהודי מוגדור, הרי המגע בין תרבות זו המושרשת היטב במסורת ישראל, לבין הציביליזציה האירופית, הסיט יהודים רבים, בעיקר הצעירים, לכיוון האירופאיזציה שתוארה קודם; ובכך החל תהליך חילוניותה של הקהילה שהונע על ידי שלושה גורמים, והגיע לשיאו בשנות הארבעים. הגורמים הם:

1-בכל ערי מרוקו הייתה שכונת מגורים יהודית, לרוב של פשוטי העם, הידועה בשם מללאח. זו הייתה מעין חממה בעלת אוטונומיה דתית, סמויה מעין זר, שבה היהודי נהנה מזיו המאורות שביהדות, וחש את התענוג שבשבתות, במועדים ובמאורעות חגיגיים שונים. חזותו הבלויה והעלובה של המללאח לעומת החיים שהתנהלו בתוכו על פי המסורת, מזכירים את המשל של בת הקיסר על: ״חוכמה מפוארה בכלי מכוער״, אף שמדובר כאן במסורת ובפולקלור, ולא בחוכמה.

אולם, בעיר אגדיר לא היה מללאח כזה, ואף לא שכונה יהודית מיוחדת ופרושה משאר בתי המגורים. לנוכח השכנות העל- אתנית בין כל אזרחי העיר, השתדלו היהודים להסתיר כל מה שביהדותם עלול לעורר עליהם לעז, או גיחוך. לפיכך ההדוניזם האירופי חדר לכל בית יהודי באין מעצור.

הדוניזם

(ז') נהנתנות, רדיפת הנאות, רדיפת תענוגות, התענגות על מנעמי החיים, רדיפת החיים הטובים; תורה הטוענת כי התענוג הינו תכלית חיי האדם ובשל כך ישתדל תמיד ליהנות ולמנוע מעצמו כאב.

 

2-בין המהגרים היהודים ל-אגדיר בשנות הארבעים, ואף לפני כן, הגיעו רווקים וגם רווקות ללא מסגרת משפחתית, שהייתה עשויה להכביד על מעוף חירותם.

3-רוב המהגרים היהודים מערים שונות, ולאו דווקא ממוגדור, היו בעלי השכלה צרפתית שסללה להם את הדרך לפקידות זוטרית ובכירה כאחד, וביניהם היו גם בעלי מלאכה, כחייטות שהייתה בין המלאכות המכובדות כעיצוב אופנה בימינו, מכונאות רכב, חשמלאות, ספרות ועוד. אם כן, כל זה- ידיעת צרפתית יחד עם מיומנות בתחום העשייה, שהייתה אז מוחזקת כידע טכני מתקדם, הפך את המהגרים האלה לכוח פעיל בפיתוחה של העיר. רוב המשרות הפקידותיות אוישו על ידי יהודים. כמעט כל הפקידים בחברת הנסיעות הגדולה הידועה בשם:-S.a.t.a.s . היו יהודים, לרבות מנהל החברה(בן סימון). ההלצה על ״בית כנסת״ של לה סאטאס עדיין מהדהדת באוזני.

אכן, התערותם של היהודים בכלכלת העיר הייתה כרוכה בפריקת עול הדת, שאחד מגילוייה החמורים, (מבלי להתייחס להליכה בגילוי ראש ולהשחתת הזקן והפאות), היה חילול שבת. כל אלה שעבדו במוסדות שונים ובחברות מסחריות נאלצו לעבוד בשבת, ומספרם מגיע כמעט לשבעים אחוזים. אותו פייטן שהזכרתי לעיל היה המנצח הראשי בשירת הבקשות הנערכת בליל שבת אחר חצות, כאשר בבוקרו של שבת היה משכים לעבודה בדואר. ואף שליח ציבור אחד של ימים נוראים עבד בשבת, וחסך את חופשתו השנתית לימים נוראים. המנהיגות הרוחנית, שהייתה נטולת סמכות ממילא, לא העזה לצאת בגלוי נגד חילול שבת, אלא יצאה ידי חובה באמרה הידועה:״ אנוס רחמנא פטריה״, ובכך העניקה הכשר גם לאלה שחללו שבת לשם תענוג. היו אף צעירים שהתהדרו בחילול שבת כסימן למודרניזם. ירא שמים אחד (יעקב כהן ז״ל) שנטל לעצמו זכות להוכיח בשער, כשהוא מאיים בחזות קשה על בואם הקרוב של הנאצים, הפך לחוכא ואיטלולא גם בפי השמרנים במקצת.

מובילי התפקרות זו היו יהודי אלזי׳ריה (עשר משפחות בסך הכול) שראו בעצמם צרפתים לכל דבר, ובצדק. הם דברו צרפתית בלבד, משום שערבית מוחזקת אצלם כשפה נחותה שאינה תואמת את מעמדם. עקב התדמית ששיוו לעצמם כאנשי המודרניזם והקדמה, זחה דעתם לפרוץ כל גדר, כעישון בשבת ואכילת מאכלים אסורים, לרבות חמץ בפסח; אף שהתפקרות זו לא נבעה מאידיאולוגיה כלשהי, פוליטית, או חברתית. אולם, לשבחם ייאמר, שחרף התפקרותם הם היו חדורי רגש לאומי, ונשאו את נס לאומיותם בגאווה. הם ביטאו זאת, לא רק בהזדהותם הרבה עם גורל אחיהם שהיו נתיני המלך (נתינות עגומה, לתפ״צ), אלא גם ברגש האחווה שפעם בלבם. מפאת התערותם בקרב הקהילה הם הפכו דגם לחיקוי בקרב הצעירים, שרובם המכריע היו בנים ונכדים להורים ממוצא מוגדורי. אותם אבות וסבים שנולדו והתחנכו בקרב קהילה עתיקת יומין קשורה בטבורה ליהדות, שממנה יצאו רבנים ידועי שם, כר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ יוסף כנאפו ואחרים, אותם הורים שהביאו עמם ל-אגדיר תרבות יהודית עשירה ופיוטית, צופים עתה בבניהם הממירים תרבות זו בתרבות של הדוניזם וגינונים חיצוניים, המטשטשים כל סימן הטבוע בחותם הדיוקן היהודי.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'41

  בלפור חקק-זה לא אותו בית-דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003-ברית 23 העורך אשר כנפו

 

בלפור חקק

זה לא אותו בית

דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003

ספרו של עוזיאל חזן הוא שיר אשכבה לשכונה שהייתה. לכאורה השכונה עודה קיימת, חלק מהבתים עודם עומדים. אך הספר כמו בא לקונן קינה על רקמת חיים שהייתה בשנותיה הראשונות של השכונה, רקמת חיים שדעכה ואיננה עוד. גיבור הרומאן יוסף קרוצ׳י מגיע בסופו של הרומאן אל הגן של לורנצו וחש כמו שב אל מקום זר:

"קרוצ׳י מבקש לרשות להסתובב עור מעט בגן הפגוע. חוזר ופונה למארחו:״ הכל השתנה, השכונה זה לא מה שהיה״ (269).

אחר כך הוא נושא עיניו לבית לורנצו ומוסיף: זה לא אותו הגן, זה לא אותו הבית. מדובר ברומאן שהוא רומאן תיעודי היסטורי. הסופר עוזיאל חזן היה שקוע בהכנת חוברת תיעודית על שכונת מחנה ישראל , ולצורך הכנתה אסף עדויות משרידי השכונה. לאחר כתיבת החוברת , כמו נשאב הסופר אל גיבוריו והמשיך לחיות את חייהם. התחושה לאורך הרומאן שחזן שבוי באהבה לגיבורי העבר והוא כרוך בחבלי קסם אליהם. חזן בא לתאר עולם שנחרב ברגעי הגסיסה שלו, ובו זמנית הוא עוקב איך העולם הזה נבנה מחדש עם דמויות אחרות.

סיפורו של הרומאן נע בשני צירים : ציר אחד הוא הדמות המרכזית הרומאן, דמותו של יוסף קרוצ׳י. משפחת קרוצ׳י מגיעה בתקופת השלטון העות׳מני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לירושלים ומשתכנת בשכונת מחנה ישראל. הציר השני הוא סיפורן של הדמויות שאכלסו את שכונת מחנה ישראל ואת חצרותיה בימי השלטון העות׳מני ובימים הרי הגורל של המנדט הבריטי , מלחמת השחרור והקמת המדינה. סיפורי הדמויות נרקמים כולם דרך מבטו של הגיבור הראשי יוסף קרוצ׳י והמעבר מסיפור לסיפור הוא מהיר בדומה לרומאן הפיקרסקי ,שבו הגיבור עובר מהרפתקה להרפתקה. כאן מדובר בהרפתקה רוחנית של קרוצ׳י הרוקם קשרי ידידות וקירבה עם כל תושבי השכונה.

הסיפור נפתח בהבזק לאחור (פלאש בק) של קרוצ׳י. הוא נמצא בבית אבות של משען ברחוב גמלא, ושני כתבים של מקומון מובילים אותו לסיור נוסטלגיה במחנה ישראל כדי לתעד עבור העיתון את זכרונות נעוריו. לאורך דפי הספר נפרסות כל הדמויות בלשון חרישית ופיוטית , מתוך נימה של התרפקות ושל היאחזות ברגעים יפים וקסומים שהיו ואינם. לאורך הספר יש מחאה חבויה על שאונו הדורסני של ההווה המוחק את העבר , מחאה על אנשים החיים את הרגע ובעת שהם מוחקים את עברם , הם מוחקים אט אט את עצמם. המוטו של הספר אינו מקרי:

״אבו תנא אומר בהמשך, שיש אנשים בשכונה המוחקים את העבר ומנציחים את ההווה, שיהפוך מחר לעבר, ויימחק שוב בידי הבאים אחריהם״ (עמ׳ 6).

הבית המרכזי היום בשכונה הוא המוזיאון של יהדות צפון אפריקה , אך עלינו לזכור שכאן היה בית הכולל של שכונת המערבים מחנה ישראל. כאן בעבר היה מקום מגוריה של משפחת קרוצ׳י שמגיעה ממוגדור שבמרוקו:

"הם דואגים לשכן את הקרוצ׳ים בדירה גדולה במחנה ישראל. פוטרים אותם מתשלום דמי שכירות ובתמורה מטילים על אבא קרוצ׳י לשמש כגבאי בית הכנסת שם. בית מגוריהם העתיק והמתפורר גוזל מהקרוצ׳ים חודשים של עבודות ושיפוצים, אבל הם חשים שהגיעו אל המנוחה והנחלה. במקביל מחפש אבא קרוצ׳י מקום להקמת הנגרייה שלו. יציאת המשפחה מבין חומות העיר העתיקה אל שכונה מבודדת המוקפת שרות ומטעים, מהווה שינוי מרענן ומשובב עבור יוסף קרוצ׳י הקטן. הוא מוצא בה בר נרחב לפעילותו ולמשחקי דמיונו. סימטאות השכונה ומבואותיה מזכירים לו את עיירת הדייג שלו. רק הים חסר לו מאוד. תחליף דל לאוקינוס הגדול הוא מוצא בבריכת ממילא הסמוכה שהייתה מתמלאת במי גשמים״ ( עמ׳ 48־49).

לי כמשורר ומדריך סיורים ספרותיים הייתה חוויה מיוחדת בקריאת הספר הזה. אני הולך בין דפיו ורואה לנגד עיניי את המקומות עצמם. התלוויתי בעבר לעוזי חזן והוא הראה לי את כל החצרות , לאחר צאת ספרו התיעודי על השכונה ״שכונת מחנה ישראל׳. מרגש מאוד לקרוא את הרומאן וללכת בעקבות דמויות שנשאבו מתוך החיים עצמם, והספר כמו בא להציב להן יד ולומר לנו הקוראים: מפעלם של האנשים האלה היה גדול וחייהם לא היו לריק.

גיבורי הספר מקרינים לאורך הסיפורים הנפרסים ברומאן אהבה לבני אדם שאיננו רגילים לה עוד במציאות העכשווית . מדובר בשכונה שבה חיו אלה בצד אלה יהודים , נוצרים ומוסלמים במין הרמוניה שלפעמים נדמה שאינה אפשרית. אנו עדים למפגש אתני- תרבותי- דתי מעורר ערגה בימים אלה , שבהם הטירוף והשנאה האתנית והדתית גואים ועולים. באחד הקטעים הפיוטיים בספר , מנגנים קרוצ׳י וחבריו לכבודם של המתים בבית הקברות המוסלמי הסמוך לשכונה:

״ קרוצ׳י מנגן גם בפני המתים. חבריו צוחקים ממנו. ״שלא ינוחו על משכבם, שירקדו קצת״, מתרץ להם וחיוכו התמידי רוטט תחת שפמו הצ׳פליני. הקבוצה מנגנת בהר הזיתים, ובפני המתים המוסלמים בבריכת ממילא….קרוצ׳י מושך אותם אחריו, כאותו המחלל מהמלין. הקבוצה מטפסת אחריו במעלה בריכת ממילא. חולפת ליד חורשת עצ האלה, האורן והאקליפטוס״ ( עמ׳ 33).

הספר בעיקרו סב על ציר של דמויות נשים מרתקות . הדמויות החזקות והדומיננטיות הן עפיפי לורנצו וסת אילני דניאל ואליהן מצטרפות דמויות של מאדאם סוכר , סטלה , סוליקה מלול והנזירה אן מרי. סטלה עצמה היא עלמה יפהפיה שעברה חוויות קשות וכואבות ומוצאת מקלט בגג של משפחת קרוצ׳י ( המקום שבו אנו עומדים היום, כשאנו במוזיאון יהדות מרוקו).

״בלילות מופזי ירח באה סטלה אל הגג…מתעללת ביצריהם של משוטטי הלילה החומקים בין סימטאות מחנה ישראל. מפזרת אל הסהר חיוכים של בינה תועה ושל עולמות נפש רחוקים״ (עמ׳ 84).

בספר נרקמים סיפורי אהבה שאינם מגיעים למימוש בין סטלה החושנית ובין היתום מטר העובד במאפיה של סטקלף ובין מלכא והנזירה אן מרי. מול המתח המיני העצור בסיפורים אלו, עומדת דמותה של סוליקה מלול הנואפת עם החכם מכלוף דהן , העושה הכל כדי להשביע את יצריו.

הרומאן מתאר את דעיכתה של השכונה שהייתה שוקקת חיים ואהבת אנוש. גם בימי המלחמה ובריחת ערבים מכאן נשארים חלק מתושבי השכונה ושומרים את רכושם של הפליטים , כדי להקל על שיבתם. זו התקופה שמגיעים גם ערבים מכפרים אחרים לשכונה , כמו משפחת סוכר, וגם עולים חדשים מארצות המזרח. הנה תיאור בואה של משפחת סוכר:

״משפחת סוכר נוסעת לאורך רחוב יפו עם הרכב המיטלטל, הנשנק. אוגפים מחסומי צבא, ולא מצליחים להגיע אל יעדם- העיר העתיקה. סוטים לאורך השביל החוצה את בריכת ממילא ומתעכבים סמוך לבית העלמין המוסלמי…פארס נכנס לסימטת זמנהוף הנטושה ותוקע יתד בבית מספר חמש שבנו המוגרבים במאה שעברה. בית גדול המוקף בצמחייה סבוכה ובעטרות קוצים. זה הבית שייעד להם סטאקלף, זמן רב לפני שנס על נפשו ונטש מאחוריו טחנת קמח מושבתת ומאפייה עשנה. פארס מוצא את מפתחות הברזל הכבדים טמונים מתחת לאבן השפה, עטופים בפתק״ ( עמ׳ 86 ו).

סיפור המסגרת של הרומאן מחזיר אותנו לקרוצ׳י המטייל עם זוג הכתבים מן המקומון. הם מגיעים למוזיאון המערבים ופוגשים את אברהם גוזלן, וגם הוא הופך לדמות ברומאן. בסופו של הרומאן הוזה קרוצ׳י שהוא רואה את הרב צוף דב״ש (שהוא הרב דוד בן שמעון, מייסד השכונה) חוזר לשכונה.

״לידו פוסע דוד בן שמעון, מייסד השכונה המכונה צוף דב״ש. זו הדמות שעליה סיפר לו אביו רבות, האיש שאמרו עליו שיש לו אש בעצמות. שהנדוד זה אצלו בדם, ושמשפחתו הרחיקה עד לבוכרה היפה. קרוצ׳י מאשר לעצמו שהאיש באמת נודד אם הצליח להגיע מהעולם הבא עד הנה. קרוצ׳י רועד במקומו״(עמ׳ 266).

תוספת שלי (א.פ)

הספרייה הפרטית של אלי פילו – זה לא אותו הבית – עוזיאל חזן

תאריך 1 באפריל 2017 | 

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשעת הדמדומים של השלטון העותומני בארץ, מגיעה משפחת קרוצ׳י בדרך הים, לאחר מסע הרפתקני ממושך, היישר אל שכונת גבול ירושלמית. שכונה הצופה אל החומות ומנתצת מחיצות, שדמויותיה מרתקות, ציוריות ומיוסרות. יהודים, נוצרים ומוסלמים החולקים שמחה, צער ומנוסה, כשהם מגשרים על אמונות ודתות. הדמויות תועות ומרחפות במסע אנושי רגיש וכאוב בעיבורן של מלחמות ושנאות, שכופות דתות ודעות.

סיפורה של עקירה ובריחה, חזרה אל מחוזות ילדות שנמוגו ולבית ששוב אינו אותו הבית. זהו גם סיפורו של בית אחד, בית-לורנצו, נווה עלום וקסום בלבו של גן אפוף מסתורין. סיפורו של יוסף קרוציי התם וההוזה שצלילי העוד שלו באים במקום מילות תפילה לשמיים נעולים, שבנגינתו מנסה לאחד בין דתות מסוכסכות, תחת עץ הדפנה בגן-לורנצו ובבוסתנו של אבו-חנא. סיפורן של נשים מיוסרות ועזות אופי התועות בסמטאות ערפיליות, כשכדורים שורקים מעל לראשיהן. נשים הלכודות בין עקרות מרצון לבין עקירה מאונס. נשים מלאות לב, הצדות פרפרים בשדות פרגים של אהבות אבודות.

ספריו הקודמים של המחבר:

  1. ״נביחות אל ירח כבויי׳ – סיפורים – הוצאת לדורי 1976.
  2. ״ארמנד״ – נובלה – הוצאת ספרית פועלים 1981.

הספר זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער.

  1. ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים בהוצאת ספרית פועלים 1987 -יצא ביוזמת משרד החנוך והתרבות, כלול בתוכנית הלימודים לבתיה״ס.
  2. ״חותם ברבדיה׳׳ – רומן תיעודי בהוצאת ״ביתן״ – 1991.
  3. ״מבחן־החלב״ – רומן בעל רקע היסטורי, בהוצאת ספרית הפועלים – 1996. מהדורה חמישית, על פיו נעשה הסרט ״זאיה״ שהוסרט כולו במרוקו.

על יצירתו הספרותית, זכה גם לפרס קרן ראש הממשלה לפרסי יצירה תשנ״ח.

  1. ״כקליפת אגוז״ – מחזה על טביעת ספינת אגוז – יצא ביוזמת מכון בן-צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט – 1998 ובהוצאת המכון.

 

בלפור חקק-זה לא אותו בית-דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003-ברית 23 העורך אשר כנפו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר