מורשת יהדות מרוקו

ד״ר דן מנור

אחות קטנה – קהילת אגדיר

זיכרונות ורשמים מימי ילדות ונעורים

אגדיר של שנות הארבעים למאה שעברה, כפי שזכורה לי בעודי עול ימים, הייתה עיר פיתוח שבה ניכר היטב רישומה של קהילה אירופית בת שלושה לאומים.

הצרפתים כחלק הארי של הקהילה, שמתוקף משטר הפרוטקטורט ריכזו בידיהם את המינהל של כל המוסדות העירוניים, עובדה שהעניקה להם זכות בכורה בענפי הכלכלה, התרבות והחברה; וכך הפכו לבעלי מונופול על כל שטחי החיים.

אנשי מעמד שביניהם השתכנו בעיר החדשה שנוסדה עוד לפני שבני גילי ואני יצאנו לאור העולם. עיר זו הבנויה בסגנון אירופי, כשהיא טובלת בים של צמחיה ססגונית, שוכנת על מישור רחב המשתרע דרומה לרגלי העיר הישנה והגבנונית, ובה מרוכזים רוב המוסדות הציבוריים, מרכזי התעשייה ובתי מלאכה. בפאתיה הדרומיים והמזרחיים שוכנים מחנות צבא, שהגדולים ביניהם הם, מחנה הלגיון ומחנה חיל האוויר.

הספרדים והפורטוגזים, שלמרות השוני בשפתם, קשה להבחין ביניהם בשל הדמיון הרב באופיים, בהתנהגותם ובחזותם. הם היו פחות מהוקצעים בחזותם, ופחות מנומסים בהרבה מן הצרפתים. רובם ככולם עסקו בדיג, והתופעה הבולטת בהווי שלהם הייתה, ישיבה בחברותא, בין הערביים, סמוך לפתח הבית, כשהם צולים דגים על האסכלה=(גריל ). זהו מעין פולחן ערבית מלווה באכילה, שירה ושתיית יין, וכשמגיעים לגילופין, שומר נפשו ירחק מהם. הצעירים הצטיינו בענפי ספורט שונים, במיוחד בכדורגל. הסטיגמה על נחיתותם הייתה כה שכיחה, עד שהשם ספרדי, או פורטוגזי, הפך לכינוי מעליב. רבים מביניהם הגיבו בעוינות גלויה כלפי היהודים, ובכך שמרו על המורשה הרוחנית של אבותיהם.

האיטלקים שהיו מיעוט קטן בקהילה, עסקו במקצועות שונים, והיו בעלי מזג פחות לוהט מזה של הספרדים. משום כך זכו ליחס של מיעוט מכובד. (בנו של אחד מהם למד יחד עם ילדי ישראל בבית ספר של חברת כי״ח, ונטמע במרוצת הזמן בקרב הצעירים היהודיים ).

קהילה אירופית זו, הטביעה את חותמה בכל שטחי החיים, ושוותה לעיר אופי של פרובינציה אירופית. אך למען האמת יש להעיר מייד, שאין מדובר כאן בתרבות קלאסית של תיאטרונים, קונצרטים ואופרות, אלא בתרבות קלילה של שעשועים ובידור, כבתי קולנוע, קברטים, חוף רחצה בעל מלתחות משוכללות, שסמוך להם ניצב קאזינו מפואר המבשם את האווירה במוסיקה לריקודים. לפני שאוסיף עוד פריט אחד מפיתויי החיים של תרבות זו, עלי להתנצל אם יש בכך משום הפרת מוסכמות. כוונתי לבית בושת שנחנך על טהרת הבשר הצרפתי (la boîte de nuit), להבדיל מן ה bordel המקומי, שכל אנין נפש מדיר את רגליו ממנו. תיאור הקהילה האירופית נחוץ כאן עקב השפעתה על הקהילה היהודית, שהזינה את מטען חוויותיי וזיכרונותיי, ועליה אני עומד להתמקד כאן בשל מבניה החברתי המיוחד, ובשל התמורות שפקדו אותה, כשכוונתי העיקרית היא להקדיש את הדברים לזכר רבים מבניה שנספו ברעידת אדמה.

לבד מציבור קטן של יהודים (כחמש עשרה משפחות ) חסרי כל השפעה, הידועים כצאצאי הקהילה העתיקה של אגדיר, הרי הקהילה בשנות הארבעים הייתה בנויה מפסיפס של מהגרים מערים שונות. אין כמעט עיר שלא היה לה נציג בקהילה. בלטו במיוחד היהודים מאלז׳יריה בנטייתם להתגדר באזרחותם הצרפתית, בני קהילת פס ביהירותם כצאצאי אצולה (שלא נותר ממנה דבר), בני קהילת סאפי הידועים בטוב לבם ובצניעותם, בני קהילת תארודנט החרוצים והערמומיים; והכפריים (השלוחים),שהיו השכבה הנחשלת, מבחינה מודרנית בלבד, שהרי היו ביניהם תלמידי חכמים, וגם סוחרים ממולחים.

ברם, רוב בניינה ומניינה של הקהילה היו בני מוגדור, שברובם הגיעו ל-אגדיר עוד בשנות העשרים והשלושים, ואחרים הוסיפו לזרום גם בשנות הארבעים. אלה היו, בעיקר,צעירים רווקים שביקשו לשווק את עצמם כמשכילים. אכן, כגודל מספרם בקהילה כן הייתה מידת השפעתם בה. מכל קבוצות המהגרים שמנינו לעיל הם היחידים שהצליחו לעצב את פני הקהילה בתרבותם העשירה. אציין רק אחדים מיסודותיה החשובים:

א-הפיוט ולחניו השונים, הן בתפילות שבת ויום טוב, והן באירועים משפחתיים, כגון:ברית מילה, בר מצוה וחופה.קולם הערב של בני מוגדור היה לשם דבר, והם מלאו תפקיד של פייטנים ושליחי צבור בכל בתי הכנסת של אגדיר. אחד מהם היה פייטן בבית הכנסת שבו התפללתי. מיתרי קולו הצטיינו ברטט ענוג המצלצל כליווי של גיטרה, ואף שעבר כבר את גיל הבינה, הוא היה צעיר ברוחו ובעל חוש הומור. ובין הדברים היפים שנחרתו בזיכרוני היה קולו הערב.

ב-מנהגים משולבים בפעילות תרבותית, כגון:מקהלת נערים בתלבושת תכלת לבן שהוכשרה כמקהלת זמר בטקס ברית מילה, על פי ספרו של ר׳ יוסף כנאפו ז״ל, יליד מוגדור, או כחבורת שושבינים המלווה בשירה את חתן בר מצווה מביתו לבית הכנסת. מקהלת נערים זו בניצוחו של הפייטן דוד אביחצירא ז״ל מבני מוגדור מרעיפה הילה רבת רושם על הטקסים האלה.

ג-תזמורת אנדאלוסית המופיעה במיוחד בטקסי חולין כמו טקס החינה,האירוסין, או במסיבת חולין של החתונה (לפראזה).

ד-נימוסים והליכות. הדוגמה הבולטת בעניין זה היא קבלת אורחים על גינוניה המיוחדים. למשל: חזרות קבועות על המשפט: ״ברוך הבא״, תוך חיבוקים ונשיקות. קטעי משפטים המביעים שמחה על בואו של האורח, ובו בזמן גם קובלנה על ביקורו שכה בושש להגיע, ותקווה שהביקור לא יהיה קצר. אחרי זה באות השאלות לשלום האורח ובני ביתו, והמהדרין מוסיפים לגלות עניין בכל פרט מחייו של האורח-הכול כיד הכישרון הטובה על המארחת, שהיא הדמות המרכזית במחזה. כל הגינונים האלה מנעימים את האווירה, ומפיגים את מבוכתו של האורח.

יש, כמובן, הבדל בין קבלת אורח מתאכסן לקבלת אורח הסר לביקור ידידותי של כמה שעות. מכל מקום הגינונים בשני המקרים הם כה מהוקצעים, עד שמאן דהוא עלול להניח שהם נלמדים באיזו אולפנה לנימוסים והליכות.

ה-הלשון. הערבית יהודית של יהודי מוגדור היא אותה לשון של כל יהודי מרוקו, אך מבטאם שונה במקצת מזה של קהילות אחרות. הוא נשמע כמתפנק ורכרוכי עד כדי עידון. למשל, הם מבטאים את האותיות :ז׳,ס,צ,ש בקצה הלשון כשהשינים הדוקות. את האות: ק׳ מבטאים כמו ל, ואת החולם מבטאים כמו חיריק, או יותר נכון כמו האות u בצרפתית. ״רבי יעקב (yakuv) הם נוטים לבטא את השמות בהקטנה: משה=(מוישה), מאיר=(מויאיר) כאס (כוס)= כוייס וכד׳.

יהודי מוגדור אהבו את שפתם הערבית יהודית, התגאו בה וראו בה ביטוי ליהדותם. גם אלה שידעו צרפתית על בורייה, העדיפו לדבר בלשונם היהודית בכל תחום הנוגע ליהדות. הם השתמשו בה כשפת קודש עממית, לעומת הצרפתית שהוחזקה אצלם כלשון חולין.

אם כן, כל היסודות האלה, לרבות אחרים שלא פורטו כאן, כמו ההומור,סיפורי מעשיות, התבשילים ועוד, הפכו לנחלתה של קהילת אגדיר, במידה כזו, שיהיה נכון להגדיר אותה:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור. אלא שהגדרה זו נכונה אך ורק לגבי צביונה היהודי.

אכן, חרף טמיעתם המוחלטת של יהודי אגדיר בתרבות יהודי מוגדור, הרי המגע בין תרבות זו המושרשת היטב במסורת ישראל, לבין הציביליזציה האירופית, הסיט יהודים רבים, בעיקר הצעירים, לכיוון האירופאיזציה שתוארה קודם; ובכך החל תהליך חילוניותה של הקהילה שהונע על ידי שלושה גורמים, והגיע לשיאו בשנות הארבעים. הגורמים הם:

1-בכל ערי מרוקו הייתה שכונת מגורים יהודית, לרוב של פשוטי העם, הידועה בשם מללאח. זו הייתה מעין חממה בעלת אוטונומיה דתית, סמויה מעין זר, שבה היהודי נהנה מזיו המאורות שביהדות, וחש את התענוג שבשבתות, במועדים ובמאורעות חגיגיים שונים. חזותו הבלויה והעלובה של המללאח לעומת החיים שהתנהלו בתוכו על פי המסורת, מזכירים את המשל של בת הקיסר על: ״חוכמה מפוארה בכלי מכוער״, אף שמדובר כאן במסורת ובפולקלור, ולא בחוכמה.

אולם, בעיר אגדיר לא היה מללאח כזה, ואף לא שכונה יהודית מיוחדת ופרושה משאר בתי המגורים. לנוכח השכנות העל- אתנית בין כל אזרחי העיר, השתדלו היהודים להסתיר כל מה שביהדותם עלול לעורר עליהם לעז, או גיחוך. לפיכך ההדוניזם האירופי חדר לכל בית יהודי באין מעצור.

הדוניזם

(ז') נהנתנות, רדיפת הנאות, רדיפת תענוגות, התענגות על מנעמי החיים, רדיפת החיים הטובים; תורה הטוענת כי התענוג הינו תכלית חיי האדם ובשל כך ישתדל תמיד ליהנות ולמנוע מעצמו כאב.

2-בין המהגרים היהודים ל-אגדיר בשנות הארבעים, ואף לפני כן, הגיעו רווקים וגם רווקות ללא מסגרת משפחתית, שהייתה עשויה להכביד על מעוף חירותם.

3-רוב המהגרים היהודים מערים שונות, ולאו דווקא ממוגדור, היו בעלי השכלה צרפתית שסללה להם את הדרך לפקידות זוטרית ובכירה כאחד, וביניהם היו גם בעלי מלאכה, כחייטות שהייתה בין המלאכות המכובדות כעיצוב אופנה בימינו, מכונאות רכב, חשמלאות, ספרות ועוד. אם כן, כל זה- ידיעת צרפתית יחד עם מיומנות בתחום העשייה, שהייתה אז מוחזקת כידע טכני מתקדם, הפך את המהגרים האלה לכוח פעיל בפיתוחה של העיר. רוב המשרות הפקידותיות אוישו על ידי יהודים. כמעט כל הפקידים בחברת הנסיעות הגדולה הידועה בשם:-S.a.t.a.s . היו יהודים, לרבות מנהל החברה(בן סימון). ההלצה על ״בית כנסת״ של לה סאטאס עדיין מהדהדת באוזני.

אכן, התערותם של היהודים בכלכלת העיר הייתה כרוכה בפריקת עול הדת, שאחד מגילוייה החמורים, (מבלי להתייחס להליכה בגילוי ראש ולהשחתת הזקן והפאות), היה חילול שבת. כל אלה שעבדו במוסדות שונים ובחברות מסחריות נאלצו לעבוד בשבת, ומספרם מגיע כמעט לשבעים אחוזים. אותו פייטן שהזכרתי לעיל היה המנצח הראשי בשירת הבקשות הנערכת בליל שבת אחר חצות, כאשר בבוקרו של שבת היה משכים לעבודה בדואר. ואף שליח ציבור אחד של ימים נוראים עבד בשבת, וחסך את חופשתו השנתית לימים נוראים. המנהיגות הרוחנית, שהייתה נטולת סמכות ממילא, לא העזה לצאת בגלוי נגד חילול שבת, אלא יצאה ידי חובה באמרה הידועה:״ אנוס רחמנא פטריה״, ובכך העניקה הכשר גם לאלה שחללו שבת לשם תענוג. היו אף צעירים שהתהדרו בחילול שבת כסימן למודרניזם. ירא שמים אחד (יעקב כהן ז״ל) שנטל לעצמו זכות להוכיח בשער, כשהוא מאיים בחזות קשה על בואם הקרוב של הנאצים, הפך לחוכא ואיטלולא גם בפי השמרנים במקצת.

מובילי התפקרות זו היו יהודי אלזי׳ריה (עשר משפחות בסך הכול) שראו בעצמם צרפתים לכל דבר, ובצדק. הם דברו צרפתית בלבד, משום שערבית מוחזקת אצלם כשפה נחותה שאינה תואמת את מעמדם. עקב התדמית ששיוו לעצמם כאנשי המודרניזם והקדמה, זחה דעתם לפרוץ כל גדר, כעישון בשבת ואכילת מאכלים אסורים, לרבות חמץ בפסח; אף שהתפקרות זו לא נבעה מאידיאולוגיה כלשהי, פוליטית, או חברתית. אולם, לשבחם ייאמר, שחרף התפקרותם הם היו חדורי רגש לאומי, ונשאו את נס לאומיותם בגאווה. הם ביטאו זאת, לא רק בהזדהותם הרבה עם גורל אחיהם שהיו נתיני המלך (נתינות עגומה, לתפ״צ), אלא גם ברגש האחווה שפעם בלבם. מפאת התערותם בקרב הקהילה הם הפכו דגם לחיקוי בקרב הצעירים, שרובם המכריע היו בנים ונכדים להורים ממוצא מוגדורי. אותם אבות וסבים שנולדו והתחנכו בקרב קהילה עתיקת יומין קשורה בטבורה ליהדות, שממנה יצאו רבנים ידועי שם, כר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ יוסף כנאפו ואחרים, אותם הורים שהביאו עמם ל-אגדיר תרבות יהודית עשירה ופיוטית, צופים עתה בבניהם הממירים תרבות זו בתרבות של הדוניזם וגינונים חיצוניים, המטשטשים כל סימן הטבוע בחותם הדיוקן היהודי.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'41