ארכיון יומי: 1 ביולי 2019


הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-פתיחת שערי מזרח אירופה

גם הגזבר דב יוסף – שהחליף את פנחס נפתלי – הסביר להנהלת הסוכנות את סוגיית שני סוגי השיכונים, וכך אמר :

שיכון סוג א' – פחונים, בלשון סגי נהור – מיועד ליהודי צפון אפריקה, שאותם אפשר לסדר בתנאי שיכון פחות טובים, וסוג ב' – שיכון קבע – מיועד ליהודי מזרח אירופה ומצרים…לגבי דיור "סוג א'"
 המיועד ליוצאי צפון אפריקה, אין כל דאגה, ממין זה יש לנו עוד יחידות של שיכון לשלושת חודשים הבאים.

בתקופה זו התגוררו המעברות 24.000 איש, רובם המוחלט יוצאי צפון אפריקה, הממתינים לדיור למעלה משנתיים. לעומתם הגיעו עולי מזרח אירופה מן המטוס ישירות לשיכון קבע – בעוד העולים הוותיקים, יוצאי צפון אפריקה, ממשיכים לסבול במעברות. ולא נמצא חבר אחד מהנהלת הסוכנות, שיאמר שהחלטת ההנהלה אינה מוסרית.

והיכן יישובי העולים, שהגיעו בשנים 1954 – 1956 ? ובכן, ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות יישבו את יוצאי אירופה בצורה מכוונת ברצועת המוביליות החברתית, גדרה – נהריה : ואילו עולי צפון אפריקה נשלחו להתיישבות ביטחונית והשתלטות על קרקעות המדינה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. יהודי אירופה לא נשלחו להתיישבות במקומות אלה. משום שאינם מתאימים לרמת חיים נמוכה זו.

בדיון ב "מוסד לתיאום" בדצמבר 1956 בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, סקר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את פריסת יישוב העולים שעלו בשנים 1954 – 1956 וכך אמר :

ב-27 החודשים האחרונים עלו 85.000 מצפון אפריקה ו85% מהם – שהם כ-72% – לאיזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועה גדרה – נהריה. הדגשת המחבר – אלה הופנו למקומות כגון : באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קירית גת, טבריה, קרית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הכנסנו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה כגון גבעת אולגה, עכו, נהריה, משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם – הדגשת המחבר – ואנו נשלח גם את הפולנים לזכרון יעקב ולבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת.

נשאלת השאלה : מדוע הושארו הדירות הפנויות בתוך רצועת גדרה – נהריה ריקות והמתינו לבואם של הפולנים ? מדוע לא הוכנסו לשם משפחות יוצאי צפון אפריקה, שהמתינו למעלה משנתיים במעברות לדיור קבע ?

באותו דיון ב "מוסד לתיאום" אמר מנהל אגף הבינוי י' עילם :

עולים המגיעים מפולניה ומהונגריה, קליטתם מחייבת כניסה לדירות ולא למחנות מעבר, הם נכנסים לדירות קבע, בשעה שלידם יושבים אנשים בבדונים. זה יוצר אי מנוחה בקרב יוצאי צפון אפריקה. אלה מחכים שנים לתורם ואלה נכנסים ישר…ישנם 24.000 נפשות היושבים בדיור ארעי, ואלה אנשים שגרים כך שנים.

כאמור שוכנו יהודי אירופה ברצועת גדרה – נהריה בתנאים סוציו אקונומיים טובים, המאפשרים פריצה והתקדמות במוביליות החברתית. הם יושבו בסביבה שבה היו אפשרויות של חינוך ותרבות, בריאות ותעסוקה – לעומת עולי צפון אפריקה, שנשלחו לכבוש את קרקעות המדינה ללא שום תנאים סוציו אקונומיים, המאפשרים לפרוץ במוביליות חברתית, ללא אפשרות סבירה של חינוך ותעסוקה.

י' עילם אמר לבן גוריון ולחברי "המוסד לתיאום"

יהודים עולי צפון אפריקה היו מופנים רובם לדרום הארץ וחלקם לצפון הארץ, וצריך לזכור שהפיתוח הכלכלי באותם המקומות לא סיפק הזדמנויות רציניות להיקלט בעבודה, משום שאין שם התפתחות כלכלית.

 דברי עילם לא עשו רושם על חברי "המוסד לתיאום" ועל בן גוריון, והוא הצדיק את ההפליה כלפי יהודי צפון אפריקה. ממש באותו דיון הציע שר העבודה, מרדכי נמיר, לשלוח את יהודי צפון אפריקה להתיישבות בהר, כי הדבר החשוב מבחינה ביטחונית, ובאזור זה יעסקו בעבודות סיקול וייעור. הנימוק של נמיר היה שלא ניתן לשלוח למקומות אלה עולים מפולין ומהונגריה.

כבר במרץ 1952 התקומם חבר הנהלת הסוכנות, צבי לוריא, כנגד העובדה, שממשלת ישראל והסוכנות היהודית מכוונות את יהודי אסיה ואפריקה לנגב , לגליל, למעברות ועיירות פיתוח. וכך אמר : " כדי להגשים את מה שקוראים פיזור האוכלוסייה, זה אינו אומר הנצחת מעברות בתור עיירות מזרחיות, אלא פיזור מתוך תכנון ".

מדיניות של פיזור אוכלוסין, שכוונה על ידי ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית, ואשר הפלתה לרעה את עולי צפון אפריקה, יצרה קשיים ופערים אף אצל הדור השני והשלישי בעיירו הפיתוח אלה המתקשים לפרוץ למעגל המוביליות החברתית במדינת ישראל, כפי שאמר הסוציולוג משה ליסק :

מיקום השיכון ואיכות הסביבה מכתיבים במידה רבה את האפשרויות של מובילות חברתית ושל היקלטות כלכלית וחברתית בחברה הישראלית.

וכפי שאמר הגיאוגרף אריה שחר :

ירושת המעברות הייתה חברתית בהנצחת הפער התרבותי עדתי. תושבי המעברות תפסו לא רק את הרובד התחתון בדיור, אלא גם את הרובד התחתון בתעסוקה ובחינוך. עתידם בתחומי העבודה, ההשכלה, החינוך והשיכון היה מוגבל יותר.

על הפלית יהודי אסיה וצפון אפריקה אמר שר הפנים, בר יהודה, בינואר 1958 : "כולנו כל המפלגות הציוניות, חטאנו במשך שנים רבות כלפי יהודי המזרח, בהשוואה למה שהשקענו בעליות האשכנזיות.

ומה באשר לטענה של משרד הבריאות – שלא ניתן להעלות את יהודי צפון אפריקה משום שמערכת הבריאות בארץ תקרוס תחת מעמסה ?

ובכן הבא נבדוק זאת. נפתחו שערי מזרח אירופה., לא הייתה סלקציה כשלהי כלפי יהדות מזרח אירופה מבחינת בריאותם, ובגל עלייה זה הגיעו גם חולים רבים ; אך כפי שאמר שר הבריאות י' ברזילי :

"צריך לדעת שהעלייה מפולין והונגריה אינה קלה מבחינה בריאותית וכל השיפורים שחלו בתחלואות השחפת תהרס לי, ואם היו לי תוכניות לצמצם בשליש את מחלקות השחפת ולהופכן לחולי נפש, ברור לי שעלייה זו לא תאפשר לי זאת, אך למרות הכל אני מקבל עלייה זו באהבה".

הנה כי כן,כאשר דובר בעליית יהודי מזרח אירופה – שאין סכנה נשקפת לחייהם – לא הייתה כל בעיה של תקציב, של מקומות אשפוז ושל נטל של חולים וזקנים ואנשים בלתי פרודוקטיביים על המדינה. גם בעיות שיכון עבורם נפתרו : פשוט לקחו את השיכונים, המתוכננים ליהודי צפון אפריקה, והעבירום ליהודי מזרח אירופה !

כזכור תוכננה לשנת 1957 העלאת 90.000 עולים, ומתוכם 78.000 ממזרח אירופה, הנהלת הסוכנות התכוונה להעלות כל חודש 6.500 ממזרח אירופה וממצרים, ועוד 1.000 מצפון אפריקה ומשאר הארצות.

ומה יקרה אם מזרח אירופה לא תוכל "לספק" 6.500 עולים בחודש ? האם ניתן יהיה להעלות מצפון אפריקה יותר מ-1.000 בחודש עד למספר של 7.500? הן תקציב לכך יש ! אך לא ; הנהלת הסוכנות סברה אחרת ודבקה בהחלטותיה, לפיהן יש למנוע עליית יהודי צפון אפריקה, וכך החליטה:

1 – ההנהלה מקבלת את הצעת הוועדה – לקבוע תוכנית עלייה לשנת 1957 ל-90.000 נפש.

2 – המספר 90.000 מבוסס על לעלייה חופשית של 7.500 בערך לחודש : 6.500 ממזרח אירופה וממצרים, ו-1.000 מצפון אפריקה ויתר הארצות.

3 – "במקרה שהמספר החודשי ממזרח אירופה ומצרים לא יגיע ל-6.500, לא נעלה את מכסת יתר הארצות והיא תישאר בגבולות של 1.000 נפש".

ואל נשכח באותה עת רשומים לעלייה 100.000 מיהודי מרוקו, מתוכם 50.000 לאחר חיסול עסקיהם ! אבל לא; יהודי גולה זו עדיין לא היו רצויים בארץ, והופקרו לגורל בלתי ידוע תחת שלטון ערבי.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה-עמ' 193

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

ט. השירה העברית במרוקו

  1. 1. סקירה מחקרית

השירה העברית במרוקו היא ענף נכבד של השירה העברית בצפון אפריקה ומקיימת עמה זיקה בצדדים רבים. אף על פי כן יש לה גם מאפיינים ייחודיים משלה. גם שירה זו היא נושא למחקר הנמשך זה למעלה מארבעים שנה. הראשון, שפתח את השער לחקר שירה זו, הוא חיים זעפרני בספרו השירה העברית במרוקו, ירושלים תשמ״ד, ובו סקירה של משוררים, קבצים וכתבי יד. ר׳ חיים רפאל שושנה הוציא מהדורה חדשה ל׳שיר ידידות׳ בשם ׳אעירה שחר' באר שבע תשל״ט-תשמ״ז, הכוללת פירוש קצר ׳כנפי שחר׳ ופירוש מקיף ׳מעשה חרש׳. במפעלו זה הוכיח, ששירה זו היא גם מקור עיון והגות נוסף על ייחודה המוסיקלי והזמרתי. החוקר יוסף שטרית הקדיש ספר בשם ׳שירה ופיוט ביהדות מרוקו׳, ירושלים תשנ״ט, ובו כמה גילויים וחידושים, כמו: שירתם של שלמה חלואה, שירי אירועים היסטוריים והצעה של מודל חדש לתיאור השירה העברית במרוקו כשירה קהילתית וכשירה משיחית. בספר זה זוכה שירתו של ר׳ דוד בוזגלו לבחינה פואטית, ומפורטת תרומתו הייחודית של ר׳ דוד לשירה במרוקו. שירים מסוג הקצירה העברית זוכים למחקר מוסיקלי ועיוני בכתביו ובמאמריו של אבי עילם אמזלג.

השירה העברית במרוקו התעשרה בשנים האחרונות גם במהדורות מדעיות על קובצי פיוטים. קובץ ראשון שלם לד׳ דוד בן חסין יצא כבר במהדורה מדעית על ידי אפרים חזן בחלקו העברי ואנדרה אלבאז בחלקו הצרפתי. קובץ מדגמי על שירת ר׳ יעקב אבן צור יצא על ידי בנימין בר תקווה כתשתית לקראת הקובץ השלם המכיל כ-400 פיוטים העתיד לצאת על ידו בקרוב. קובצי פיוטים אחרים זכו למחקר כעבודות לתואר שני ושלישי בהנחיית שני החוקרים הנ״ל, דוגמת עבודתו של שלום אלדר על פיוטי ר׳ שמואל אלבאז, שירי יעקב בן שבת ור׳ דוד בוזגלו על ידי יוסי בן שבת ושירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו על ידי תמר לביא, שהוציאה יחד עם רחל חיטין־משיח ספר ראשון למשורר הנ״ל: מ״נאות מדבר״ איגרות מחורזות, ירושלים תש״ע, ועדיין הרשימה ארוכה.

  1. 2. ציוני דרך היסטוריים בשירה העברית במרוקו

השירה העברית במרוקו – בת אלף שנה ויותר. אמנם לעצמאות ולאסכולה משלה הגיעה רק לקראת המאה הי״ח, אבל הייתה קיימת גם לפני כן, אם כי בדרך כלל סמוכה הייתה על אסכולות קודמות ולפעמים נבלעת בתוכן.

בראשיתה במאה העשירית נכתבת השירה העברית במרוקו במתכונת הפיוט העברי הקדום דוגמת ר׳ יהודה בן קורייש, ראשון המשוררים במרוקו, שבתקופתו ובסגנונו כותב גם המשורר אדונים בר נסים הלוי מפאס.

בתקופת השירה העברית בספרד מתחברת השירה במרוקו במתכונת הספרדית דוגמת ר׳ יהודה בן עבאס מפאס, שהיה בן דורו של ריה״ל ודוגמת נחום המערבי. כמה משירי נחום הם פיוטים ליטורגיים בצורת שירי אזור, ותוכנם – ענייני גאולה בשילוב תיאורים אלגוריים יפים של אהבה, טבע ויין. הם זכו למהדורה על ידי יונה דוד.

בתקופת הגירוש הראשון בקנ״א מתחילה נהירה של חכמים ומשוררים מספרד למרוקו ולאלג׳יריה. גם משוררים אלה כותבים בסגנון ספרד, ועדיין מוקדם להצביע על אסכולה ייחודית מוגרבית.

בגירוש ספרד ב-1492 מתעצמת הנהירה של חכמים למרוקו, ועמם אחרוני המשוררים של ספרד, כגון ר׳ סעדיה בן דנאן, שהיה איש הלכה, שירה ופואטיקה.

תהליך פריחת השירה נמשך במאות ה-17-16 בימי שלטון הסעדים. ראש המשוררים, שהותיר רושם עז ביותר בתקופה זו, הוא ר׳ יצחק אבן זמרא המכונה מנדיל, שנולד בפאס ברבע השני של המאה הט״ז. הוא חיבר פיוטי גאולה אלגוריים, קינות לט׳ באב ושירי שבח לחתנים. המשקל השליט בשיריו הוא המשקל הספרדי. כמה מפיוטיו שולבו בשירת הבקשות ׳בשיר ידידות׳.

בתקופה העלאוית בימי מולאי אסמאעיל (1772-1672) פועלים המשוררים למשפחת אבן צור. נציגם המובהק הוא ר׳ יעקב (היעב״ץ), שעל מבחר שירתו נכתבה מהדורה מדעית על ידי בנימין בר תקוה. שירת המשוררים למשפחת אבן צור מציינת שלב מעבר משירת ספרד לשירה, שמתגבשים בה סממנים עצמאיים וייחודיים משלה כמו המעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות, החלפת תבנית הקצירה הקלאסית במבנים מעין אזוריים ושימוש במגוון רובדי הלשון לעומת הטהרנות המקראית בשירת ספרד.

התמורות שחלו בשירה העברית בתקופה העלאוית

התורה והשירה

למרות המצב המדיני הרעוע, ששרר במשך התקופה העלאוית עד 1912, שממנו סבלה מאוד הקהילה היהודית, נחשבת התקופה העלאוית לפורייה ביותר בחיי הרוח של כנסת ישראל במרוקו, ומספר החכמים מעתה הוא בבחינת מוסיף והולך. שמות של חכמים הם וחיבוריהם נאמדים במאות. רוב ספריהם נעלמו או אבדו, אך עשרות עשרות מיתר הפליטה נמנו ונסקרו על ידי רושמי-הספרים וחוקרי-העתים.

יחד עם השגשוג הרוחני בעולם התורה פוקד את התקופה גם שגשוג גדול בעולם השירה, עד שאין כמעט הפרדה בין חכמים לבין משוררים, ורבים מן החכמים והרבנים הקדישו את עטם בד בבד לחיבורים בתורה כמו גם לפיוט ולשירה. התורה והשירה מעתה שלובות זו בזו, ואין השירה מתמלאת אלא מחולייתה של התורה. מזיגה נאה זו היא אחד מקוויה הייחודיים של השירה העברית במרוקו המתעשרת מעתה בשלל מקורות ורבדים לשוניים. מקרא ומדרש, הלכה ותלמוד חוברים יחדיו, נשזרים, נשקלים ונחרזים להביע הגיגי המשורר, מבעיו ושיח תפילותיו בפיוטים וזמירות לימי חג ושמחה ובקינות אישיות ולאומיות לימי צער ומצוקה.

ריבוים של המשוררים

בתקופה העלאוית הולך ומתגבש הפיוט העברי במרוקו לכדי אסכולה בפני עצמה. עשרות משוררים פעלו במשך תקופה זו. שמות המשוררים הרבים הם וקובצי פיוטיהם בכתבי יד ובמהדורות דפוס, שהלכו ואזלו, נזכרו ונסקרו מפעם בפעם על ידי מלומדים וחוקרים. רבים מן המשוררים אימצו את שירתם כנחלה משפחתית והעבירוה לבאים אחריהם כמו המשוררים למשפחת אבן צור מפאס, משפחת חלואה ממכנאס, משפחת אלבאז מצפרו ומשפחת אביחצירא מתאפילאלת. עליהם אפשר להוסיף משוררים גדולים, כמו ר׳ דוד בן חסין, ר׳ דוד קיים ור׳ דוד בוזגלו.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'18

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המרכיב העברי

סימן ההיכר המובהק של הלהג היהודי מוגרבי הוא אותו סימן היכר של כלל להגיה של הערבית־היהודית ושל לשונות היהודים בכלל, הרכיב העברי־הארמי שנטמע בהן.

ד׳ טנא ז״ל סבור היה שרכיב זה יונק במישרין מאותו רובד של העברית המדוברת לפני שנכרתה מן הדיבור במאה השנייה לסה״נ, והוא הוא שנתגלגל בפיותיהם של בני קהילה וקהילה מדור לדור. ואף אם בני הקהילה שינו את לשונם עקב הנסיבות ההיסטוריות (כפי שראינו לעיל בנוגע ליהודי צפון אפריקה) היסוד העברי לא נשתנה והם העבירוהו מן הלשון הישנה ללשון החדשה. אמור מעתה, יסוד זה הוא עתיק כל כך שאין להעלות על הדעת שנתחדש דווקא אחרי גירוש ספרד.

ואמנם כך נראים הדברים באשר לביטויים מובהקים של תרבות ישראל כמו שמות החודשים העבריים (ניסן, אייר וכו'), שמות המועדים (שבת, ראש חודש, פסח, אסרו חג, ראש השנה, סוכה, תשעה באב וכו'), שמות התפילות או פרקיהן(ערבית, שחרית, מוסף ומנחה, שמע, עמידה וכו'), מונחים הלכתיים(מילה, פדיון, תפילין, ממזר, סעודה, לולב, עירוב, כשר, טרף, חמץ, צדקה וכד׳), ביטויים מחיי האמונה (משיח, הקב״ה) וכדומה. כל אלו נתקיימו כמובן בהבדלים של מבטא בין קהילה לקהילה, אך היו נחלת לשונות היהודים ככלל. ואולם יש יסודות עבריים אחרים, שנתפתחו בתקופות מאוחרות ואותם ניתן לזהות לפי שני קני מידה: א — תלותם במאורע היסטורי או בנסיבות שזמנם ידוע, או שאינם ידועים משום מקום בתקופה הקדומה; ב — ייחודם לקהילה מסוימת שבאזור מוגדר. מן הסוג הראשון אפשר למנות, דרך משל, את הביטויים מקבלת האר״י: ״תיקון״ במובן שנתייחד לו בקבלת האר״י — הסרת המכשול בפני האצילות — ובעיקר ׳סידור התפילות והקריאות על פי כוונות מיוחדות, שנקבעו לליל־שבועות, ליל הושענה רבא וכדומה, ו״תיקון חצות״. הביטוי הארמי ״סטרא אחרא״ מקורו בזוהר בכינוי לשטן ולכוחות הרע בעולם העומדים כביכול כנגד הכוחות האלוהיים. במרוקו נוספה לביטוי זה משמעות מטפורית. בפי הבריות strahra שימש כינוי לאדם טרדן או היוצר אווירה רעה, או לילד המפריע מעשיו של מבוגר וכד' כינוי נוסף בקבלת האר״י לכוחות הטומאה המרעים, ״הקליפות״, חדר אף הוא ללשון המדוברת, ולימים נתגוון להוראה ״אדם רע״. אף המילה ״סוד״, המכוונת לקבלה בכלל, נתפשטה ככל שנתפשט עצם העיסוק בלימוד הקבלה. ייתכן שאף הפועל yisused במובן של ״מבקש לדעת את הסודות״, שרווח באלג׳יר, נגזר מ״סוד״ במובן האמור. גם התפילה ״אללה יפק אש־שכינה מן אל־גלות״, כלומר ״יהי רצון שהשכינה תיגאל מן הגלות שהיא שרויה בה״, יסודה בקבלה. מן הפיוט ״לכה דודי״, שחיבר ר׳ שלמה הלוי אלקבץ מצפת במאה השש עשרה, והמושר בקהילות ישראל בתפילת ״קבלת־שבת״, נשאל הביטוי ״בואי כלה״, מהבית האחרון של הפיוט, שהוא השיא הספרותי של הפיוט, המביע את הנכונות לקבל את ״הכלה״, השבת, בפנייה ״בואי כלה, בואי כלה״. ביטוי זה נתגלגל להוראות שונות: האחת, היציאה החוצה, לפעמים לשדות, לקבל את השבת, כפי שמקובלים מבית מדרשו של האר״י נהגו. השנייה עממית יותר — וסימן לדבר גם המבטא bo°i kalla (ע׳ במקום א׳) — נתפתחה בדרך המטונימיה: ״סעודת דגים הנערכת לפני תפילת ערבית של שבת״.

אף הופעתם של שבתאי צבי ונתן העזתי והתפשטות השבתאות בצפון אפריקה הותירה עקבות בלשון. לדברי מ׳ הכהן, שימרה שירת הנשים בטריפולי עד ימיו, בשלהי המאה התשע עשרה, שיר עתיק אחד מתקופת שבתאי צבי: ״חנון יא רחמן, ג׳יב אלמשיח מעא נתן״. ש׳ בר־אשר מניח שהנשים ששוררו את השיר במאה התשע עשרה כבר לא נתנו דעתן על התוכן המדויק של הדברים. מסתבר שהוא הניח כך על שום האנכרוניזם שבתפילה לבואו של נתן. אך סביר שהבינו את המילים העבריות ״חנון״, ״רחמן״, ״משיח״, הרווחות במוגרבית המדוברת.

ויש שביטוי צמח מתוך מציאות כלכלית־היסטורית נתונה: הכינוי המטונימי ״ל־מתוק״ (=המתוק) לסוכר, הידוע במרוקו, נוצר כנראה על רקע המונופולין על יבוא הסוכר ועל המסחר בו, שיהודי מרוקו החזיקו בו במאה השבע עשרה.

בתחום המסחר דאגו היהודים לשלב בדיבורם מילים עבריות ואחרות(ראה להלן) כדי להעלים מידע מהמאזין הלא־יהודי, מידע העשוי לשבש עיסקה מסחרית, נתיבי מסחר ושאר נתונים שייכים. בהקשר זה השימוש במילה העברית ״סוכר״ לא היה מועיל הרבה להצפנת המידע, באשר היא הומופונית עם מקבילתה התרגומית הערבית ״סכר״ skkar או אף האירופית. לכן נדרשו למילת ״צופן״ אחרת ולא במקרה נבחרה ״מתוק״.

מילה זו יכול שתיבחר בכוונה תחילה או שתתפתח באופן טבעי בדרך מטונומית — כאן, כינוי הדבר על שום תכונתו החשובה ביותר. אך אין להתעלם מהעובדה, שכבר בעבר הרחוק יותר שימש כינוי זה עצמו כינוי לקנה הסוכר, כגון אצל הרמב״ם (הלכות ברכות פ״ח, ״הה), ואצל ר׳ יעקב חגיז (1674-1620) ב״הלכות קטנות״ (ח״א סי׳ רח) ומאוחר יותר גם בין יהודי אירופה אך הוצעו גם הסברים אחרים למעתק זה: המונח ״סוקאר״ שימש במרוקו בהוראה של ״מס על הסוכר״, ששילמו היהודים לחצר המלך, ומאחר שהמילה ״סוכר״ הייתה תפוסה להוראה זו נתבקש מונח אחר לציין את ״חומר הסוכר עצמו״ וכך צץ ״ל־מתוק״.

ביטוי אחר לדוגמה, שאפשר לעקוב אחר התפתחותו ההיסטורית כשלעצמה ואחר חדירתו למוגרבית, הוא המונח ״שְׂררה״. מונח זה שורשו כבר במקרא, ״להיות כל איש שורר בביתו״ (אסתר א, כב), ובצורת שם עצם — בספרות חז״ל, כגון ״כמדומין אתן ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם״ (הוריות י ע״א). בשני המקרים מדובר על ״שלטון, וכוח שלטון, והמעמד הרם הנובע מכוח השלטון״ ופעמים אף על ״ניצול המעמד השלטוני, שתלטנות״. בשלהי ימי־הביניים הורחבה משמעותו של הביטוי ל״משרה בשירות הציבורי״ כגון בשו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן: ״אבל מי שאינו רב, אלא מצד השררה, אינו בדין זה״, ובאופן ברור יותר בשו״ת הריב״ש: ״…דאינו חוזר לשררה שהיה בה״; ״ושלעולם לא יתמנה בשום שררה על הציבור״. מהוראה זו נתפתחה בצפון מרוקו ובמערב הפנימי משמעות נוספת המקובלת עד היום: ״מונופול משפחתי על משרה מסוימת, דתית או ציבורית, שיש עמה פרנסה וזכות להנחילה מדור לדור״. בשנת 1750 משמעות זו כבר מתועדת בתקנה קע״ז מ״ספר התקנות״. בתיטואן הילכה עד הזמן האחרון ה״שררה די ביבאס״ המכוונת לזכותם של צאצאי הרב חיים ביבאס הראשון על שחיטת עופות ובהמות בעיר; שכן ב־1530 התנה הרב ביבאס עם בני הקהילה, שיעניקו לו זכות בלעדית על השחיטה (והפרנסה הנובעת הימנה), לו ולזרעו אחריו, תנאי שבלעדיו לא היה מוכן לשמש רב הקהילה. המונח ״שררה״ היה קיים מן הסתם כבר בזמן התנאי ומאז עבר במסורת עם השררה עצמה.

המילה ״בחוצי״, שנוצרה על ידי הוספת י׳ היחס (י׳ הנסבה, ליצירת שם תואר) למילה ״בחוץ״, רווחת הייתה בתוניס, ככינוי לשרידים של נוודים יהודים, שנחום סלושץ עוד ראה במסעותיו בצפון אפריקה, בשלהי המאה שעברה.

מאות מילים עבריות נוספות חדרו למוגרבית, אך כאמור, לא ניתן על פי רוב לקבוע את הנסיבות שבהן חדרו ללהג זה או זה.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 22

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר