ארכיון יומי: 27 ביולי 2019


דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק

עם הדרוזים

יאשה הרבה לנסוע לג׳בל דרוז שבדרום המדינה. גם המשפחות הדרוזיות החליטו להכניס את מכונת התפירה למסכת מנהגיהן. באותה עת כבר לא נערכה שום חתונה בלי שהכלה תקבל ממשפחתה מכונת תפירה.

אבי אהב את האזור המישורי הזה של אדמה שחורה וצחיחה, מכוסה סלעי בזלת, הגובלת בארץ ישראל. סוּעיידה, בירת הג׳בל, הייתה עיירה גדולה שרחובותיה לא סלולים, אין בה מדרכות, וכבשים וחמורים משוטטים במרחביה. ידידו הגדול של יאשה היה הסולטן אל אטראש, ראש השבט. בני אטראש הם אדוני האזור. בערבים הארוכים שבילה בחברת הסולטן וחכמי הכת, אנשי העוקאל, התוודע יאשה למסורות האזוריות.

״כמוכם, היהודים, גם אנחנו עם קטן, מיעוט בתוך מרחב שנשלט בידי אוכלוסיות עוינות. הדת שלנו אינה האיסלם, ואנחנו לא ערבים. אין ספק שנחשפנו לבשורת הנביא מוחמר בימיו הראשונים של האיסלם. המסר שלו היה שלום, אחווה וכבוד לזולת, אבל אחר כך הוא עוות והפך להיות ״דין אל סייף״ – דת החרב. בשם האיסלם יצאו לוחמים לכבוש את העולם ולכפות עליו את בשורת מוחמר. אנחנו פרשנו מהאיסלם כבר במאה האחת־עשרה. רצינו לחזור לשורשים האמיתיים שלנו. מבשורת הנביא, שאנחנו מכבדים, שמרנו את המצוות. אנחנו מכבדים באותו אופן גם נביאים אחרים – אברהם, משה ועוד״.

בין יאשה לסולטן שררה ידידות שהבשילה בערבי החורף הארוכים. יאשה, שרוע על כריות המַדאפֶה, הסלון בבית המרכזי של בני האטראש, שוחח עם הנכבדים. הוא דיבר איתם על הקהילות היהודיות הפזורות בעולם ועל החזרה לארץ האבות. הנכבדים שאלו שאלות, הם ביקשו להבין. הזר הזה, שכבר לא היה זר, בילה שעות ארוכות במחיצתם. הוא האזין להם, סיפר להם דברים, אך לא ביקש כלל להיראות צודק בעיניהם.

״איך אתם מצליחים למנוע פלישה של המוסלמים הסונים? האנשים האלה רוצים לשלוט בכם, כמו בנו. הם לעולם לא ישלימו עם נוכחותכם בארץ הזאת. בעיניהם אתם תהיו תמיד זרים. במוקדם או במאוחר הם יגידו לכם שהאדמה שהתיישבתם עליה שייכת להם״.

השאלות זרמו מכל עבר. יאשה הקשיב. היה לו כישרון לדובב אחרים ולעולם לא לקטוע את שיחתם, לעולם לא לענות בלהט הרגע. ״האדמה הזאת, אלוהים ברא אותה למען כל בני האדם״, פתח אבי את דבריו בערב שביליתי איתו אצל בני האטראש. הוא הסביר לי שלהחלפת דעות עם הדרוזים יש תמיד קצב משלה. צריך לכבד זאת ולפתח את הדיון באיטיות רבה. לכל מי שיושב במדאפה יש זכות דיבור, ולפעמים צריך לחכות דקות ארוכות עד שאלה שטרם דיברו יחליטו לעשות זאת.

מפעם לפעם היה סולטן אל אטראש שב ושוקע בשתיקה. ״אתם הציונים ואנחנו הדרוזים, אנחנו צריכים להכיר אלה את אלה טוב יותר כדי שנוכל לבסס יחסי אמון בין שני העמים שלנו״.

יאשה דיווח לבן צבי על שיחותיו עם הדרוזים. בן צבי ביקש לארגן גם לו פגישה עם הסולטן. לשם כך הגיע במיוחד מירושלים כעבור חודש, לבלות יום בג׳בל. זה היה בחורף 1936. ״חייבים לשמר ולפתח הקשר הזה בכל מחיר״, אמר עם שובו מסועיידה.

יאשה, שאחבנדר וסולטן אל אטראש החלו להיפגש בקביעות, לפעמים בבית, בדרך כלל במשרד שבסוק אל חמידייה. ההתיישבות הציונית בפלסטין הפכה להיות הנושא העיקרי של שיחותיהם. השניים ביקשו להבין ורצו לדעת הכול. הם דנו שוב ושוב בבעיות הביטחון, שבעיניהם היו קשורות לסוגיית הריבונות המדינית. הם לא בטחו באנגלים ועוד פחות בצרפתים. ״כל זמן שתהיו תלויים בהם לביטחונכם, לא תוכלו להיפטר מהם״ אמרו זה לזה.

שאחבנדר היה ביקורתי כלפי המוסדות שהקימו הצרפתים. ״רק עם שמודע לכך שחירות אינה מובנת מאליה אלא היא זכות יכול להרשות לעצמו את המותרות של טענה לפרלמנטריזם. מה שיש לנו כאן הוא

אסיפת נכבדים, והאופן שבו הם נבחרים רחוק מלהשביע רצון. זאת קריקטורה של הדמוקרטיה. אנחנו צריכים קודם כול ללמוד חירות מהי״.

בפגישותיו היה יאשה חוזר לרעיון ״המדינה־שבדרך״ ולשאלת היחסים שיהיו למדינה הזאת עם שכנותיה. שאחבנדר, שחשב בקול רם, אמר שדרכה של סוריה לעצמאות תהיה שלב חשוב אבל מסוכן מאוד. ״לחברה שלנו״, כך אמר, ״אין שום ניסיון בניהול חיים ציבוריים. מי יודע איך כל זה יתגלגל? רק חברה דמוקרטית שתזכה בכבוד המוסדות המתאימים תוכל להבין ששיתוף פעולה עם המדינה הציונית עשוי להועיל. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכל זה מאוד״.

קשה להיזכר בכל מה שנאמר בין כותלי הבית. קשה עוד יותר להיזכר בכל האנשים שזרמו לשם כנהר גואה. המון ידידים ומכרים. היו שנהגו לבוא מאוחר בלילה, ואותם אפילו לא ראיתי.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק-עמוד  51

ארץ רחוקה מאוד-מואיז בן הראש-בארץ המהגרים

ארץ רחוקה מאוד

אֲנִי בָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד 
וְזֶה מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר

אֲנִי מְאֹד עָיֵף


לְשׁוֹנִי יְבֵשָׁה
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֵינִי מֵבִין מָה אֲנִי אוֹמֵר 
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת 
שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי לְדַבֵּר בִּשְׁמָם

אֲנִי בָּא מֶרֶץ מֵאֹד רְחוֹקָה 
בָּהּ הָעֱצִים עֲדַיִן הָיוּ יְרוּקִים

אֲבִי נוֹתַר חֲסַר בַּיִת בְּגִיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה
אִמִּי נֶעֶלְמָה כְּשֶׁהָיִיתִי בָּן שֵׁשׁ

אֲנִי עַד כְּדֵי כָּךְ עָיֵף 
שֶׁסַּנְדְּלַי זְקוּקִים לַמִּטָּה


אָז בְּבַקָּשָׁה אַל תְּבַקֵּשׁ 
מִמֶּנִּי לַעֲבֹד יוֹתֵר 
רַחֵם עֲלֵי 
אִם תִּתֵּן לִי לָנוּחַ
אֲסַפֵּר לְךָ אֶת הַסִּפּוּרִים הַנִּפְלָאִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם 
אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁל אַרְצִי, 
בְּבַקָּשָׁה תֵּן לִי לָנוּחַ 

לָנוּחַ


לָנוּחַ…

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

המספר נוקט עוד דרך של תיאור, הוא מתאר את שני האירועים המרכזיים בחטיבה, ההשלכה לבור והמכירה משתי נקודות מבט, מנקודת מבטו שלו ומנקודת מבטו של יוסף, גיבורו. תחילה מתוארים האירועים מנקודת מבטו של המספר, שמתייחס רק לתיאור החיצוני של האירועים. הוא מתאר את הבור ואת תכולתו האיומה ואת פניו היפים של יוסף המצהיבים לנוכח הבור, אך אף לא מילה על תחושותיו של יוסף, גם את מכירתו לשיירת הערבים הוא מתאר בלי לומר דבר על מצבו הנפשי של יוסף.92 אותם אירועים מתוארים מפי יוסף בחלק השני של חטיבה ד׳ במונולוג מעורר רחמים שהוא נושא, כנראה בפני אנשי השיירה, רגע לפני שהוא נפרד מאחיו:

70- פוואחד לביר מנת מכבבי / באיין              ׳׳בבור אחד הייתי מוסתר / בין נחשים היו לי

לוחאייש כאן אעדאבי        עינויים,

יהודה כאי וחביבי                          יהודה אחי וחביבי

בעאני בתתאמאן/ א-סדינא /       מכרני במחיר / אדונינו / מכרני במחיר.״

בעאני בתתאמאן

קאללו, נצררף מכתובי / פין בוייא אמר לו:    ״אקבל את הכתוב משמיים/ איה אבי,

יירא עדאבי        יראה יסוריי?

טלעוני פסכו תובי               העלוני, והפשיטו בגדיי,

ותלקוני ערייאן / א-סידנא / ועזבוני עירום -אדוננו – ועזבוני עירום.״

 ותלקוני ערייאן

יוסף מתאר במונולוג את פחדיו וסבלו, את העינויים שהתענה בבור, את העלבון וההשפלה שחווה בהשלכתו עירום לבור ובמכירתו. העיסוק בעולם הנפש של גיבוריו, ובמיוחד של יוסף, מעניקים לדמות ממד של עומק ומורכבות, ׳מעגלים׳ אותה ומרחיקים אותה מכל נטייה לסטריאוטיפיות וחד-ממדיות. תיאור האירועים מפיו של יוסף מעוררים אצל המאזינים הזדהות גדולה עם סבלו ומעצימים את הביקורת כלפי אחיו.

יוסף מקבל עליו את הדין ומשלים עם גורלו, כעצת המלאך, מתוך אמונה כי כך נגזר עליו משמיים, ואת הדברים הוא אומר בשעה שאחיו מפשיטים אותו מבגדיו ומכים אותו, והוא חוזר על אותם דברים לפני פרידתו מאחיו, כשהוא נישא עם השיירה למצרים. למרבה האירוניה, לא האחים, אלא ראש השיירה הערבי הוא שמגלה הבנה ואמפתיה לסבלו של יוסף ורואה את הדברים כמוהו, הוא מעודדו לקראת המסע למצרים:

חין טללעו דאכ לערבי / גאללו       כאשר העלהו אותו ערבי (מן הבור)

תעאלא ייא צצאבי [סאחבי]                         פנה אליו: ״בוא, נער,

מקבול מא ייעטיכ רבבי                מקובל מה שיעניק לך האל,

גיר ייאלה אוכן / א־סידנא / גיר     רק בוא – אדוננו – רק בוא.״

יאללאה אובן

דמות נוספת שמעודדת את יוסף היא רחל, אימו המתה. יוסף מגיע עם השיירה אל קבר רחל, המצוי על אם הדרך, משתטח עליו ובוכה על מר גורלו בפני אימו, בדרך פלאית עונה האם ליוסף ממעבה האדמה, מעודדת אותו ואף מייעצת לו להשלים עם מעשה הבגידה של אחיו ולקבל את הדברים, כי כך נגזר עליו משמיים:

גלס יוסף כא יצייח / צייאח לגדר   ישב יוסף צועק צעקת הבגידה

גאלתולו ייא וולדי / צבר לצצרה,   אמרה לו: ״הוי, בני, סבול את הצרה״.

יוסף נותר לבד מול האחים המתנכלים לו, ולבד בשיירה הנושאת אותו הרחק מביתו ומארצו. אך יוסף אינו לבד בסיפור. האל עומד לצידו, פועל ומתערב לאורך הסיפור בדרכים שונות, לא רק באמצעות המלאך: הוא מזמן את השיירה שלוקחת את יוסף ומצילה אותו ממוות מיידי מידי אחיו:

זאב ללאה וואחד לקאפלא דלערב/ גאדייא     והאל זימן אורחת ערבים הולכים מצרימה, למאצר

זאייא מן טריק בעידא / מן צצחרא         באה מדרך רחוקה מן המדבר.

בדרך משתטח יוסף על קבר רחל אימו ומבקש ממנה סיוע, אך אנשי השיירה תולשים אותו מהקבר ומכים אותו נמרצות על שעיכב אותם. האל מתערב ומחולל סערה במדבר שמאיימת על השיירה, ואנשיה מבינים כי הסערה נגרמה בשל יחסם אל יוסף, הם מבקשים את סליחתו, ומיד הסערה פוסקת:

עארפנא באיין דנובכ / ראה ייתסארא          חזרו וביקשו לפניו סליחה: ״אתה תכפר

חין קטעו סומו / עבבאווה למאצר   ידענו, עוונך הרי יתברר״.

יוסף הצעיר היוצא מן הבית בקצידה אינו אותה דמות יוסף שבמקרא, יוסף בקצידה ירא שמיים וישר דרך שלא עשה כל רע לאיש. מסעו אפוא אינו מסע של תיקון וכפרה. זהו מסע שבו שבה מהותו של יוסף כצדיק ומתגלה בכל אירוע ובכל פעולה ומעוררת את הערצת הציבור ואת הזדהותו עימה. חטיבות ה-ח: פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר

פרשת יוסף ואשת פוטיפר היא הפרשה המרכזית בסיפור, והעימות עם זוליכה, אשת פוטיפר, הוא, ללא ספק, לב לבה של הקצידה ושיאה. הפרשה מסופרת על פני ארבע חטיבות(ה-ח, 81- 155). זמן הסיפר של הפרשה התארך מאוד, ועובדה זו כשלעצמה די בה כדי להעיד על מקומה המיוחד בעלילה ועל מרכזיותה בחיי יוסף. העימות הוא גם נקודת המפנה בסיפור, לפניה הלך יוסף מדחי אל דחי, מיוסר ומעונה, ואחריה מתהפך גורלו עד לעלייתו לכס השלטון במצרים. בפרשה זו מתגלה יוסף במלוא מוסריותו ובמלוא מהותו כצדיק, והתנהגותו בפרשה זו היא שזיכתה אותו בתואר צדיק, ובשלה היה מושא להערצה הגדולה של הקוראים והמאזינים היהודים לאורך הדורות. בסיפור הפרשה עושה המחבר שימוש במגוון מקורות של הסיפור: הוא משתמש באינטנסיביות רבה במקורות היהודיים, רובם הגדול מספרות חז״ל ומספרות יהודית מאוחרת יותר. בצד הרמיזות וההפניות אל המסורת היהודית ניכרת גם השפעתה של המסורת המוסלמית. את הפרשה הוא מעצב באותן טכניקות ותחבולות שבהן עיצב את הסיפור עד כה, חלקה הגדול כתוב כשיח ישיר מפי הגיבורים, במונולוגים ודיאלוגים, ואירועים שונים מתוארים מנקודות מבט אחדות, מנקודת מבטו של מספר יודע-כול ומנקודת מבטם של שני גיבורי הסיפור, זוליכה ויוסף. עיצוב זה מעניק לסיפור את אופיו הדרמטי ולדמויות את עיצובן המורכב.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D-עמ' 254

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר