הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עוהדיה-בתוף הספר " אלף שנות יצירה-פס וערים אחרות במרוקו-תשע"ג
יצירתו הספרותית של רימ״ט בטגג׳יר
בטנג׳יר אסף הרימ״ט כתבי יד הזורעים אור על יהדות צפון אפריקה והמזרח. בשני אופנים מתאפיינת יצירתו הספרותית בטנג׳יר: האחד יצירה ספרותית על טנג׳יר לפני היותו איש ציבור בה ואחרי כן, והאחר יצירה ספרותית בחכמת ישראל בתחומים שונים.
באחד מדפי הטיוטה כתב הרימ״ט את המשפט הזה: ״מיום שעמדתי על דעתי אהבתי את מקצוע ההיסטוריה״. כחוקר צעיר כתב עבודה מחקרית מקיפה על יהדות מרוקו מהעת העתיקה ועד ערב הפרוטקטורט הצרפתי (1000 לפנה״ס-1910), הוא פרסם את מחקרו בספרו נר המערב. ספר זה הוא בסיס למחקר על יהודי מרוקו עד ימינו והודפס בשתי מהדורות נוספות ב-1973 על ידי דפוס האחים אליהו ויצחק אביקסיס וב-1989 בהוצאת מכון בני יששכר של הספרייה הספרדית. את טנג׳יר ציין בספרו בהקשר לכמה תקופות. למשל בדבר מצב הקהילה היהודית במרוקו בתקופת הגזירות של האלמווחידון (קנאי דת מוסלמים) במאות השתים- עשרה, והשלוש-עשרה, שגרמו לשמד, להמרת דת ולעקירה של קהילות יהודיות שלמות ביניהן הקהילה היהודית בטנג׳יר; בהקשר ללכידת ערי החוף ולקיחה בשבי של התושבים על ידי אלפונסו מלך פורטוגל ב-1471; בעניין השפעת מגורשי ספרד על תושבי מרוקו היהודים הקדומים מבחינת ההנהגה הציבורית, הרבנית ואורח החיים ההלכתי. כן על מצב היהודים בתקופתו של מולאי אל רשיד, מלך בשנים 1666־1672 ; בתקופת מולאי אל־יזיד ששלט מ-1790 -1792, שכונה בפי יהודי מרוקו המזיד בשל שנאתו ועריצותו כלפיהם אילץ את יהודי טנג׳יר למכור חפצים אישיים כדי שישלמו לו סכום כסף נקוב. כן עינה והרג יהודי, בשם יעקב עתאלי, שהיה ממקורבי אביו. הרימ״ט כתב גם על הריגתה של סוליכה חתשוואל בשנת תקצ״ד (1834), בידי מולאי עבד־אל־רחמאן השני בן השאם, ששלט בשנים 1822-.1859 הרימ״ט הזכיר גם את החכמים שפעלו בטנג׳יר רבי אברהם טולידאנו (? -1820) ובנו רבי יוסף (?).כן הדגיש את פעילות היהודים האירופיים למען אחיהם במרוקו כגון החדרת חינוך אירופי־מודרני על ידי כי״ח למרוקו. בתחילה ייסדו בית־ספר בתיטואן(1862) ולאחר מכן בטנג׳יר(1864), כפי שציינתי לעיל.
בהיותו בטנג׳יר פרסם הרימ״ט שלוש איגרות, של אנשי שם שלא זכו לפרסום עד אז מהם נכתבו בערבית־יהודית. רימ״ט אמר שלא היו לו די ספרים כדי לחקור את האיגרת הראשונה, אבל בכל זאת החליט להעיר עליה. הדמויות המרכזיות באיגרת היו רבי יהודה הכהן ורבי שלמה. לדעת הרימ״ט רבי יהודה הגיע מהמערב (מגרב) בתקופת רדיפות האלמווחידון במאה השתים־עשרה, שבעטיין יהודים נאלצו להגר מצפון אפריקה וקצתם הגיעו למצרים. איגרת זאת, שפכה אור על המצב המדיני והכלכלי במצרים באותו העת. האיגרת השנייה דנה באיגרת ששלח הרב יצחק בר מוסא לאביו על שבח ארץ ישראל בשנת הש״א (1541), על פי הערותיו של הרימ״ט במאמר ניתן להבחין על הקשר בין ארץ ישראל למצרים במאה השש־עשרה ועל מצבם של היהודים בראשית השלטון העות׳מאני.
הרימ״ט ראה חשיבות בפרסום מאמר הדן ביהודי טנג׳יר בתקופת פעילותו במצרים (1929-1942). ב-1932 כתב מאמר על היהודים בטנג׳יר, הרימ״ט דן באזכור של היישוב היהודי בטנג׳יר בפעם הראשונה. הוא סקר את תולדותיה של הקהילה והוכיח שיהודי טנג׳יר היו בעלי השפעה בעיר. קהילתם הייתה מאורגנת היטב, ובזכות זאת הצליחו להמשיך ולהתקיים כעדה שהשפיעה גם בזמן שטנג׳יר הפכה לעיר בין־לאומית (1923). לדעתו ליהודים לא הייתה רק חשיבות מדעית־היסטורית בטנג׳יר, אלא גם פוליטית, מכיוון ששימשו גשר בין ספרד למרוקו בתקופות קריטיות מבחינת ההיסטוריה היהודית; קרי מקום מפלט ומעבר ליהודים נרדפים מידי כובשים ועריצים. ואלה דבריו:
שאלת טאנג׳יר [טנג׳יר], שלא אחת שימשה סלע־המחלוקת בין הממשלות שעל חופי ים התיכון, בהיותה גם העיר שעל יד מצר גיברלטר, תתעורר בלי ספק עוד פעם כפעם, כל זמן שהיא תחת המשטר הבין־לאומי הקיים בה כעת. ועל כן, חשוב מאוד, כמו שאמרתי כבר, להבליט את הערך ההיסטורי שיש גם להקהלה [לקהילה] היהודית בעיר זו, כפי שהוכחנו במאמרנו הנוכחי.
ניתן להבחין מדבריו של הרימ״ט ההיסטוריון את השערתו בדבר גורלה של טנג׳יר. הוא טען שבעתיד העיר תמשיך להוות סלע מחלוקת בין מדינות לאורך הים התיכון. ואכן עם עצמאותה של מרוקו ב-1956, טנג׳יר חזרה להיות חלק בלתי נפרד ממרוקו העצמאית.
במאמרים הדנים במרוקו פרסם הרימ״ט גם איגרות שמצא במרוקו הקשורות ליחסים בין היישוב היהודי בארץ ישראל למרוקו. בטנג׳יר פרסם מאמר הדן בשלוחא דרבנן מארץ ישראל למרוקו רבי עמרם בן־דיוואן (1782-1740). שבא למרוקו מחברון וכנראה לדעת הרימ״ט, יצא לשליחות שלוש פעמים. הרימ״ט סבר, שרבי עמרם לא היה ידוע לקהל הקוראים באירופה, למעשה מאמר הרימ״ט מעשיר את הידע על יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל באמצעות השלוחא דרבנן לקהל המשכילים באירופה.
הרימ״ט הוסיף לכתוב על טנג׳יר בהקשר למעמדם המשפטי של היהודים במרוקו. הוא פרסם את חוק בית הדין הרבני במרוקו וטנג׳יר מ-1918. במאמרו הדגיש את הפריבילגיות, שניתנו ב-1925 לבית הדין היהודי בטנג׳יר. היו לו סמכויות רחבות יותר משל בתי הדין במרוקו, שהתאפיינו בפרסום פסקי הדין בעברית, בהטלת מסים לטובת הקהילה ובפיקוח על בחירות מועצת העדה.
הרימ״ט דן גם בשמות משפחה של יהודי מרוקו. לדעתו שם המשפחה בן־זקן, נוצר כנראה מהשם הערבי אל־שייך, שמקורו בגולי ספרד בטורקיה; במרוקו הוסב שמה לבן זקן, אבות המשפחה חיו בפאס, בטנג׳יר, בתיטואן, בקזבלנקה ובמצרים. בזמן שהרימ״ט כתב את המאמר, התמנה דוקטור ליאון בן־זקן (1977-1901) לשר הדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית. במאמר הרימ״ט הדגיש את ייחוסו של דוקטור בן־זקן.
עוד הרימ״ט חקר בטנג׳יר גם קמעא בתחום הקבלה, הוא ראה בחקירת הקבלה חשיבות רבה. ואלה דבריו על מצב המחקר הדן בקבלה:
במקצוע הזה, שהיה מוזנח ונעזב, התחילו זה לא כבר חכמים אחדים ליטפל [לטפל] בו,ובפרט טיפל בזה החכם הנודע דוקטור גרשם שלום מירושלים, ואמנם, לדעתי כדאי הדבר שגם אחרים ישאו [יישאו] קצת בעול הזה כי תועלת רבה נוכל להפיק מחקירה זו, להוציא אורות מאופל מרזי־רזין [רזים] אלה שעוד הנם כספר חתום מעיני רבים.
הרימ״ט פרסם מתוך כתב יד משנת תק״ע(1810), השלמה למאמר של ההיסטוריון גרשם שלום, בדבר ״האצילות השמאלית״, הקשורה לקבלה ומיוחסת לרבי יצחק הכהן מופת הדור. הוא ציין עשרה פריטים שרצה להדפיס בנושא הקבלה, מאמר אחר בנושא פרסם הרימ״ט מכתב יד יחידי בעולם שעניינו מסורת הברית ואיגרת הייחוד המיוחסת לרבי מאיר בן אלעזר הלוי לשר ידוע כדי להורות לו את דרך הקבלה. כתב היד משנת הר״ן(1490).
סיכום
בפעילותו הציבורית של הרימ״ט בטנג׳יר ניתן להבחין בשני מישורים: במישור הרבני, שבו התמודד עם בעיות הלכתיות. לפסיקתו קדם עיון מעמיק במקורות ההלכתיים והתייעצויות עם עמיתו הרב הראשי של מרוקו הרב רפאל אנקווה, כאשר הרימ״ט נטה לפסוק לקולא. במישור החינוכי כסגן מנהל של סמינר הרבנים, דגל בלימודי השפה העברית. נראה כי עיקר השפעתו על הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה בעיקר בפסיקותיו ההלכתיות ובחינוך לציונות וללאומיות באמצעות הנחלת השפה העברית.
יצירתו הספרותית של רימ״ט רבה ומקיפה ויש בה כדי לזרוע אור על הקהילה היהודית בטנג׳יר ממקורות ראשוניים(כתבי יד). טנג׳יר שימשה לרימ״ט מקור השראה ומרכז של תורה ותרבות, ועודדה אותו להמשיך ולחקור בתחום של מדעי היהדות ובפרט בתחום של יהדות צפון אפריקה, שאליו התמסר ברוב שנות חייו ובשנים קודם בואו לטנג׳יר. הרימ״ט היה תלמיד חכם שקדן ובזכות תכונות אלו עלה בידו להמשיך ולפתח פעילות ספרותית ענפה בטנג׳יר ובכללה ספרים ומאמרים שעניינם היסטוריוגרפיה של יהדות המזרח והמגרב בנוסף יצירה הלכתית שיש בה כדי להאיר את אורח חיי הקהילה היהודית במרוקו מן ההיבט היהודי-הדתי.
הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עוהדיה-בתוף הספר " אלף שנות יצירה-פס וערים אחרות במרוקו-תשע"ג עמ' 357
אפרים חזן ומשה עמאר-חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ-בתוך "אלף שנות יצירה
אפרים חזן ומשה עמאר
חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ
מאמר זה הוא מפרות המחקר ״לשון, סגנון והיסטוריה ב׳לשון לימודים/ קובץ האיגרות לרבי יעקב אבן צור: מהדורה מדעית בצירוף מבוא וביאורים״(מס׳ מחקר: 475/06), הנתמך בידי הקרן הלאומית למדע.
ר׳ יעקב אבן צור(להלן: יעב״ץ](תל״ג 1673־תק״ג 1752) מגדולי חכמי ישראל במרוקו היה, ושימש בדיינות כארבעים שנה בעירו פאם, ובעשור שנים במכנאס ובתיטוואן. חייו האישיים היו רצופי תלאות, שישה-עשר מילדיו שכל ורק בן אחד נותר בחיים.
יעב״ץ התבלט בכישרונו הספרותי ובגדולתו בתורה. מפסקיו ומתשובותיו לשאלות הרבות שנשאל מכל רחבי מרוקו ומחוצה לה, נצטרפו שני כרכי השו״ת החשובים משפט וצדקה ביעקב שראו אור כמאה וחמישים שנה לאחר פטירתו, ועובדה זו מצביעה על גורלם של כתבים רבים של חכמי מרוקו שאבדו במשך הדורות. ואכן על פי עדויות שונות וסימנים מובהקים, חלק הארי של יצירתו התורנית והספרותית לא נמצא לנו.
פיוטים ושירים רבים כתב יעב״ץ, והם קובצו בספר עת לכל חפץ שיצא לאור בנא אמון, היא אלכסנדריה שבמצרים, בשנת תרנ״ג. בקובץ כארבע מאות פיוטים העוסקים במגוון של נושאים ובמעגלי השירה האופייניים לשירה העברית בצפון אפריקה, לאמור מעגל השנה, מעגל החיים ומעגל החברה. החלק האחרון בקובץ קרוי ״עת ספוד״, וכולל קינות והספדים על מותם של ידידים, מכרים ודמויות מרכזיות בקהילה, והוא מקור חשוב גם בתולדות יהודי מרוקו. מבחר מפיוטיו יצא לאור במהדורה אקדמית בידי פרופ׳ ב׳ בר־תקוה.
נוסף על ספר השו״ת הגדול והחשוב משפט וצדקה ביעקב ועל ספר פיוטיו עת לכל חפץ ונוסף על ספרים שונים שעודם בכתב יד, הותיר לנו רבי יעקב אבן צור מסמך מופלא הן מבחינה היסטורית־חברתית הן מבחינה ספרותית, והוא הקובץ לשון לימודים ובו כלל איגרותיו של רבי יעקב, מהן שנתן בידם של שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למרוקו, ובאחדות מאלה עסק פרופ׳ מ׳ בניהו ומהן איגרות בענייני ציבור ובענייני פרט ובאחדות מהן עסק פרום׳ י׳ ניני.
לשון לימודים כולל את האיגרות וההמלצות שכתב יעב״ץ בשישים שנות עבודתו הציבורית, משנת תנ״ג (1693), שעה שנתמנה כסופר בית הדין בפאס, דרך רבנותו בערים פאם, מכנאס ותיטוואן, עד פטירתו בשנת תקי״ג, עת שימש אב בית הדין וגדול הדור במרוקו בהלכה ובפסיקה. מן האיגרות שכתב יעב״ץ לבני דורו בקהילות השונות במרוקו בולטות אלה ששלח לשלוש הקהילות הסמוכות: צפרו, פאס ומכנאס וכן אלה שנשלחו לקהילות מחוץ למרוקו, לאלג׳יר, לאמסטרדם ולארץ ישראל.
החוש ההיסטורי של יעב״ץ, שבא לידי ביטוי בפסקיו, בולט עוד יותר באיגרותיו. כינוס העתקי מכתביו לקובץ מסודר ומאורגן היטב ממחיש זאת היטב. עוד זאת, המחבר טרח להנציח פרטים רבים במכתביו, כגון: שם הנמען, מקומו ותאריך הכתיבה. פרטים אלה משמשים בידינו מקור מידע על תולדות היהודים במרוקו בתקופה זו.
מן המכתבים אפשר ללמוד על המצב החברתי והכלכלי של יהודי מרוקו בתקופה זו. מכתבים רבים נכתבו כהמלצה ליהודים קשי יום, חכמים ופשוטי עם מעריה ומכפריה של מרוקו, אשר נאלצו להתדפק על דלתי נדיבים ולשטוח בפניהם את בעיותיהם האישיות, שנגעו גם לפדיון שבויים. יעב״ץ העתיק לאגרונו גם את כתבי השד״רות שהביאו השד״רים מארץ ישראל והם השתמרו רק בידיו. מאלה ניתן ללמוד על מצב הקהילות בארץ ישראל בתקופה זו. ויש שאיגרות אלו הן מקור המידע היחיד על שליחותם של השד״רים ואף על עצם קיומם. באגרונו של יעב״ץ מצויים גם מכתבים אישיים שנכתבו למכרים ולאישי ציבור כגון מכתבי נחמה, ברכת החלמה לחולים וברכת הודאה לאישי ציבור שנתפסו למלכות ויצאו בשלום ממאסרם; מכתבים העוסקים בהיטלים הגבוהים והמיוחדים שהטיל המלך על הקהילות היהודיות במרוקו ועל הקהילה היהודית בפאס; מכתבים שבהם יש פרטים רבים על יעב״ץ ומשפחתו דרך עבודתו בבית הדין, פולמוסיו עם חכמי דורו ועוד.
יש בספר קבוצת מכתבים הדנה ברכישת ספרים לספרייתו הפרטית, ומתוכם נוכל לעמוד על עולמם הרוחני של חכמי מרוקו בתקופתו. בקובץ כלל יעב״ץ הסכמות והקדמות שכתב לחיבורים של חכמי מרוקו בני דורו והדורות שלפניו. חלק מחיבורים אלה לא נדפס והם אינם ידועים לנו ממקור אחר.
רוב איגרותיו של יעב״ץ כתובות בלשון מליצית חרוזה ומשובצת בקטעי פסוקים ומאמרים מחז״ל ומהספרות הרבנית לגווניה. משום כך הן זכו להכרה ולהוקרה, וחכמים העתיקו אותן כדי ללמוד מהן את סגנון הכתיבה ודרכי ההבעה. עוד זאת, מקצת האיגרות כוללות שירת חול שקולה וחרתה, וזהו פרק נוסף ביצירתו של יעב״ץ ובתולדות השירה העברית בצפון אפריקה אשר לא נחקר דיו.
לידינו הגיעו העתקות רבות מן הקובץ לשון לימודים, בהן העתקות של יעב״ץ עצמו. עם זה יש ממכתביו הפזורים בקבצים של כתבי יד שונים, ומשום מה לא השתמרו בלשון לימודים. בעבודתנו השתדלנו לאסוף מכתבים אלו ולצרפם אל כלל איגרות יעב״ץ.
הקובץ לשון לימודים הוא תעודה חשובה לחקר תולדות היהודים במרוקו במחצית הראשונה של המאה הי״ח. חשיבות זו מקבלת משנה תוקף מן העובדה שזהו קובץ האיגרות היחיד שהגיע לידינו מחכמי מרוקו עד למאה הי״ח, ומכאן חשיבותו הרבה לתולדות הספרות והלשון העברית.
אפרים חזן ומשה עמאר-חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ-בתוך "אלף שנות יצירה-עמ' 69