אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו
הקהילה המוסלמית
משפטים אחדים על היחס בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה המוסלמית, שהיא בעלת הבית. התערותם של היהודים בציביליזציה, ומגעם הרצוף עם האירופים בתחומים שונים, הצמיחו קרבה בין שתי הקהילות. צרפתים ממעמדות שונים הוזמנו כאורחים לאירועים משפחתיים של חבריהם היהודים, ויחסי רעות נרקמו בין כמה צעירים משני הצדדים, אף שהמטען האנטישמי לא פורק כלל מלב הצרפתים, אלא שזו הייתה אנטישמיות עטויה באצטלה של נימוסים, להבדיל מן האנטישמיות הבוטה של בני חצי האי האיברי. לעומת זאת בין היהודים למוסלמים שררה התבדלות גמורה, למעט המגע בתחומים אחדים, כמו המסחר הקמעוני שהיה נחלת יהודים מעטים, בעיקר, מבין הכפריים, או המגע בתחום משק הבית, בין מוסלמית כמשרתת לבין בעלת הבית היהודייה. הצעירים משתי הקהילות גילו עוינות זה כלפי זה, ויחסי רעות ביניהם היו בבחינת טאבו.
הסיבות לרתיעה הדדית זו היא, בודאי, נושא למחקר סוציולוגי, ולא לכתיבת זיכרונות. לפיכך אציין רק כמה תופעות שנקלטו בזיכרוני בתחום זה.
- הקהילה המוסלמית הייתה שמרנית מאד, וניהלה את אורח חייה על פי ערכי הדת, במיוחד בתחום הצניעות. נערות כנשים כלואות בבית, ואלו היוצאות לרחוב הן עטויות בלבוש מסורתי מכף רגל ועד ראש, גם הגבר המוסלמי שומר בקנאות על חזותו המסורתית, מדיר את רגליו מבתי שעשועים הפורצים את גדר הצניעות, ואינו מוצא שום עניין בריקודים סלוניים, המנביטים לרוב ניצנים של היכרויות בין שני המינים. בתת-הכרתו הוא בז בעצם למודרניזם האירופי.
מובן מאליו, שסלידתם של המוסלמים מן המודרניזם הציבה מחסום בינם לבין היהודים, שברובם השתלבו בציביליזציה המודרנית. (למען האמת היו מוסלמים אחדים מן העשירון העליון שלא עמדו בפני פיתויי החיים, וניסו להשתלב באווירה הליברלית של האירופים, בעיקר, מתוך חמדת בשרים שבערה בהם למראה המחשוף של הנשים האירופיות והיהודיות כאחד. לנוכח מעמדם כעתירי הון הם מצאו סיפוק לתאוותם בחברת כמה צרפתיות, שבעליהן התכוונו להפיק תועלת מכך).
התקרבותם של היהודים לצרפתים התפרשה על ידי המוסלמים כמריו של עבד כלפי אדוניו. והצעיר היהודי הדובר צרפתית במקום ערבית העלה את חמתם עד להשחית. לפיכך ניסו להזכיר ליהודי את מעמדו הנחות בכמה דרכים, כגון: האגדה בדבר מוצאם של היהודים מעצמות יבשות-(וולאד ז׳יפה). הם אף מצאו קשר בין האגדה לבין הכינוי juif. הם טיפחו תודעה על הדימוי של היהודי כרפה אונים, שאינו מסוגל להגן על עצמו; וכינוי יהודי בשם חמור היה שגור בפי כל מוסלמי.
אך הגורם המשפיל ביותר היה תחולת ההלכה המוסלמית על היהודים, (למעט בעלי אזרחות זרה). כל היהודים בעלי אזרחות מרוקנית (שהייתה חסרת כל משמעות פוליטית), חייבים להישפט בבתי הדין המוסלמיים, וכשהם ניצבים בפני נציגי החוק חלים עליהם כל גינוני הכבוד לפי ההלכה, ביניהם החובה לדבר רק ערבית. היה מקרה של יהודי שדיבר צרפתית, לתומו, ונענש במלקות. מבחינה זו שפר חלקם של בעלי אזרחות זרה, בעיקר אזרחות צרפתית, כמו יהודי אלג׳יריה. יהודי שנקלע לחילופי דברים עם מוסלמי הוא נזהר מאד לבל תיפלט מפיו קללה כלשהי, כי כל קללה למוסלמי תתפרש כגידוף כלפי הדת הגורר עונש פיזי.
היהודים הגיבו בהתעלמות מכוונת, והבליגו על כל גידוף מחשש של העמדה לדין בפני שופט מוסלמי (הפאשה) על כל ההשפלה הכרוכה בה. כשהנוער היהודי נמצא מחוץ לבית הוא דיבר רק צרפתית, אם על מנת לטשטש את זהותו, ולפעמים גם כדי להכעיס. בעצם אפשר להבין, שההתעלמות וההבלגה, שהצעירים נקטו, נוסף על חזותם האירופית, עוררו תסביך נחיתות בקרב המוסלמים.
כל הגורמים האלה ביצרו את חומת ההתבדלות בין שני הלאומים, ולא נמצא שום גורם שעשוי לבקוע בה סדק כלשהו. אפילו השפה הערבית המדוברת בפי היהודים תובלה בכמה מילים עבריות, שהיו זרות לערבית המדוברת בפי המרוקאים, ולא זו בלבד, אלא היא הייתה מנוגנת בניואנסים שעוררו גיחוך בקרב המוסלמים, ולא כאן המקום לפרט. אפילו המוסיקה האנדלוסית נתפסת בעיני יהודים רבים כמורשת אבות, ולא כתרבות משותפת בין שני הלאומים. בעצם כל מה שהיה טבוע בחותם האסלאם היה זר לרוחו של היהודי. אף על פי כן, יש להודות, שבצד אווירה זו של עוינות הדדית נפרשה, לעתים, אווירה של פיוס. היו יהודים, בעיקר בני הדור הישן, או הכפריים, שהתייחסו למוסלמים כאל בעלי הבית, ונמנעו ככל האפשר מכל התנהגות מכעיסה. בתמורה לכך הם זכו ליחס הוגן כיאות לבעלי קרבה אתנית = (בני דוד). גם הרבנים זכו ליחס של כבוד מצד המוסלמים.
יצרי תקף עלי לספר על מאורע אחד שאליו נקלענו אבי ז״ל ואני. מעשה שהיה כך היה. אבי ביקש ממני להתלוות אליו לתפילת מנחה בבית הכנסת. אף שאני, כשאר בני גילי, פרקתי מעלי את עול התפילות, ואבי ז״ל מודע לכך, צייתי כהרגלי להיענות לבקשותיו של אבי ז״ל, שלו אני חב את השכלתי התורנית. בדרכנו נתקלנו בהתאספות של בודדים, רובם יהודים צעירים. לפשר הדבר, סיפר אחד מהם, בנימה של הנאה, על יהודי אלז׳ירי ששבר את אפו של מוסלמי בקטטה שפרצה ביניהם. המשטרה הצרפתית שהוזעקה למקום (מדובר באזרח צרפתי), העלתה את היהודי לרכבה, והסתלקה כשהיא מותירה את הפצוע שרוע ברחוב. למראה קהל הנאספים שהולך ורב, מיהרו הצעירים היהודים לעזוב את המקום. בין רגע הוקפנו בהמון זועם, שחש פגיעה בגאווה הלאומית למראה הפצוע.
אף שידעתי כי אבי על פי חזותו היהודית, אינו היעד לנקמת ההמון, אחזתני בכל זאת חרדה בשל לבושי האירופי, ובשל צבעי הבהיר, מכל שכן כאשר חשתי במבטים זועמים הננעצים בי. עד שאני שוקל איך לחמוק מן המקום הדהד קול אחד מן הטבעת השלישית למעגל שהקיף אותנו: ״אלחזן(כינוי קבוע לרב), בוא הנה״, כך פנה בעל הקול לאבי, והניף את ידו כסימון למקום. אבי שמלמל כל הזמן את הכתוב:״אל תשטפני שבולת מים וגו׳ ״, זקף את מבטו, והכיר מייד את האיש, שלא אחת ניהל עמו שיג ושיח בענייני דת. אבי בירך אותו בחיוך רחב, והחל לצעוד לעברו, מבלי להרפות מיידי. ההמון פינה לו דרך כמחווה של כבוד, עד שעמד על ידו של האיש.
״ראה לאן הגענו, א- אלחזן״, פנה האיש לאבי כשהוא מורה בידו על הפצוע. ״יהודי מכה את אדונו המוסלמי״, הוסיף במנוד ראש, והסה את ההמון בתנועת יד כמצפה למענה. אבי שהבין מייד כיצד עליו להגיב, נקט את עצת החכם המקראי: ״מענה רך ישיב חימה״, ופתח בדברי שבח על יחסם האדיב של המוסלמים כלפי היהודים. דיבר על יהודי מרוקו כנתינים של המלך ירום הודו – (מעין אזהרה סמויה לזועמים), ולא נתיני צרפת כדוגמת היהודי התוקף, ורקח את דבריו בדברי מוסר המשותף לשתי הדתות-(בקיאות בספר ״חובות הלבבות״, כדרכו של רב מרוקאי).
בקיצור הדברים עשו את שלהם, ומבטי הזעם שונו למבטי פיוס חייכניים, כשקריאות כמו:״זה היהודי שלנו״, ״היהודי האמיתי, ברכת אלוהים עליו, וקללת אלוהים על הכופרים.״(הם התעלמו, כמובן, מחזותי כיהודי כופר}, נשמעו מכל עבר. תוך כך ניצלתי את האופוריה, וחמקתי מן המקום. כך השתחררתי מן הנטל של סמיכות מנחה לערבית, הכרוך בהליכה לבית כנסת. אך לדעת אבי, כפי שגילה לי יותר מאוחר, החמצתי חידוש בתורת הקבלה מפי רב ידוע שהגיע מאזור סוס. היום לאחר שנים כה רבות הבנתי, שהמוסלמי ההוא שהיה דתי מאד, ובקי בתורת האסלאם, ביים בתבונה רבה את כל המחזה שתואר על מנת למנוע פוגרום ביהודים. אלה היו פניה של קהילת אגדיר כמיעוט יהודי בין האוכלוסייה האירופית הנהנתנית, לבין האוכלוסייה המוסלמית השמרנית; וכפי שהשארתיה בעוזבי את העיר בשנת ארבעים ותשע לשם עלייה לארץ, כן הוסיפה לנהל את אורח חייה על פי המסורת כאחות של קהילת מוגדור, ובו בזמן גם כקהילה חילונית תוך זיקה לציביליזציה האירופית, מבלי ליטול חלק כלשהו במאבקם של המרוקאים לעצמאות מדינית. כך עולה מסיפוריהם של בני העלייה ההמונית בשנות החמישים המוקדמות.
ברם, מסיפוריהם של העולים בסוף שנות החמישים מצטיירת הקהילה בתמונה שונה לגמרי מזו שתוארה קודם. הללו קושרים את מצבה של הקהילה לתמורה הכללית שחלה במרוקו עם המרת שלטון החסות בעצמאות מדינית. מאורע היסטורי זה הטביע את חותמו, לא רק על אגדיר המוסלמית, אלא גם הקהילה היהודית, שפניה שונו מן הקצה אל הקצה
ארשום כאן תמציתו של דו-שיח בין עולה משנת חמישים ותשע לבין גיסו שעלה בשנת חמישים ושתיים. בהתחלה החליפו ביניהם זיכרונות על חוויותיהם באגדיר של תקופת הפרוטקטורט, וכשמיצו את כל זיכרונותיהם, נתבקש העולה לספר על אגדיר שעזב לפני כחודשים. הוא המהם במנוד ראש כשעל פניו מבט נוגה, והחל לתאר את אווירת השיממון שאפפה את העיר לאחר שנתרוקנה מן האירופים. הוא דיבר על הקברטים מתקופת משטר החסות שערכו בכל מוצאי שבת מופעי פלמנקו, ובמשך כל הלילה ניגנו מוזיקה לריקודים שעוררה התלהבות רבה, ועם חילופי השלטון הפכו למועדוני זמר מצרי מתבכיין, ולהופעות של ריקודי בטן, כשהצופים (מרוקאים בלבד) מעשנים נרגילות, ושותים תה מתובל בנענע(הוא הדגיש את המילה ״נענע״ בעקימת החוטם). בתי קפה, הוסיף, הומים ממין זכר בלבד. הנשים מקומן בבית, נקבה מגרה בהופעה אירופית היא בבחינת:״בל ייראה ובל יימצא״, והרחוב עטוי אווירה מאקברית. הוא חתם את דבריו בהברה: ״אה״, ובתנועת יד של ביטול כמביע ייאוש.
אני שהאזנתי דומם כל העת, ניצלתי את השהות בת הרגע, ושאלתי אותו על הקהילה. ״שלוחים״, ענה לקונית, ושהה כדי הצתת המקטרת שאחז בידו כל העת, ולאחר שפלט מפיו ענן קטורת שהתפשט בכל החדר, ניאות לפרט.
יהודים רבים עזבו את העיר בעקבות האירופים, מי לצרפת, מי לקנדה ומי לארץ, ולא רק משום שפוטרו ממשרותיהם לטובת המקומיים, אלא גם משום שלא נוח להם לחיות תחת שלטון האסלאם. בו בזמן החלה ההגירה מאזור סוס. כל הכפריים העתיקו את מושבם לאגדיר בתקווה שהתיישבותם בה תחיש את עלייתם לארץ, כהבטחת שליחי הסוכנות.
מכאן ואילך החל לתאר את מה שנראה לו כהתנהגות פרימיטיבית של ״השלוחים״ כלשונו. כמו חוסר היגיינה, בורות בגינוני השולחן, אכילה בידיים, גיהוק רועש אחרי האוכל וכד׳; ובנימה אירונית הוא תאר בפרוטרוט את אמונותיהם התפלות שבמרכזן הלחש והכישוף(״שחור״). מארחו שמכיר אותי נזהר מלגלות לו את מוצאי הכפרי, לבל יביך אותו.
אורח חייהם הדתי, לפי תיאורו, מושפע מאד מחסידות חב״ד, ששליחיה מצאו בכפריים יעד נוח לתורתם, ויסדו בעיר ישיבה. בהבעת השתוממות, כפרי של חוסר הבנה וחוסר סובלנות, הוא מנה אחד לאחד את כל מנהגי חב״ד המוכרים לנו כאן בארץ. אך התופעה שעוררה בו סלידה יותר מכל היא הצניעות הקפדנית בתחום היחס שבין שני המינים.
הוא לא פסח, כמובן, על מנהגיהם ״המוזרים״ כלשונו, כמנהגי החגים ואירועים אחרים. ״הם קלקלו את הכול״ חתם לבסוף את דבריו, כשכוונתו, לפי התרשמותי, לעיוות פניה של קהילת אגדיר כאחות של קהילת מוגדור מבחינה תרבותית.
מכל הנאמר כאן עולה, שקהילת אגדיר היא בת שני פנים:
הפן החילוני של טרום מרוקו הריבונית, כשהתופעה המאפיינת את אורח חייה של הקהילה הייתה, מיזוג התרבות היהודית של בני מוגדור עם התרבות האירופית.
הפן הדתי של בתר מרוקו הריבונית, הן כתוצאה מן הגירת האוכלוסייה הכפרית השמרנית לאגדיר, והן כתוצאה מתהליך ריאקציוני שהתרחש במדינה כולה עם הסתלקות האירופים.
כאשר פקדה רעידת אדמה את אגדיר בשנת 1960, וקברה תחתיה רבים מבני הקהילה, היה מי שהתיימר לראות באסון הזה עונש על חטאי הקהילה בעבר. אולם, מאחר שדרכי האל נסתרות, הרי יש מקום גם לטענה, שהקב״ה שפך את זעמו, דווקא, על עושי רצונו.
בטקס הזיכרון שנערך לקהילת אגדיר באוניברסיטת בן גוריון, בחודש אדר של שנת תשס״ב, נכחו רבים מאותם ותיקים בני הקהילה החילונית של שנות הארבעים. רובם ככולם בני גיל הזהב, ומעלה. אך היו ביניהם גם צעירים אחדים, מהם נולדו באגדיר בשנים שלאחר הפרוטקטורט, ומהם נולדו כאן בארץ. מן הקהילה הכפרית לא הגיע איש, כנראה לא נוח להם ליטול חלק בטקס חילוני.
כתום הטקס ניגש אלי זוג בגיל העמידה לערך. הגבר הושיט את ידו לעברי בחיוך לבבי מבויש: ״אני אשכנזי, לא אליכם״, הפטיר בהלצה ידועה, ״נשוי לבת אגדיר״. ״יבושם לך״, עניתי אף אני בהומור, ולחצתי את ידו בחביבות. לאחר שהביע את התרשמותו החיובית מן הטקס, הוא אותת לאשתו שתגולל את סיפורה. היא נולדה באגדיר להורים כפריים, באותו לילה גורלי שבו זועזעה אגדיר, נסעה עם בני משפחתה לעיירה תיזנית לחוג חתונה משפחתית, והיא אז תינוקת בת שלוש(״נס מן השמיים״, כדבריה). בשנת ששים וארבע עלתה כל המשפחה לארץ. היא עשתה את כל לימודיה עד תעודת הוראה במוסדות בני עקיבא. ההיכרות עם בעלה החילוני עוררה התנגדות מצד הוריה, אך היא נישאה לו למורת רוחם. לרגע חשבתי שתם הסיפור, אך בעלה חש בחוסר סבלנות שהסתמנה על פני, ונטל את רשות הדיבור להבהיר את מה שנראה לו כעיקר.
מדבריו על התנהגות הוריה ועל אורח חייהם הכפרי, שאין צורך לפרט כאן, הבנתי, שגמלה בלבו דעה על קהילת אגדיר כקהילה נחשלת, ממש כאותו רושם שהותירו בזמנו העולים מהרי אטלס; משום כך הוא היסס לבוא לטקס שבו יראה רק אנשים מסוגו של חמיו. אלא שבטקס הוא הופתע לראות אנשים אחרים לגמרי (בשיחות הוצגו בעלי השכלה אקדמית בתחומים שונים, ובאוזניו שמע שיחות בצרפתית, שהייתה מעבר לאופקם של חמיו וחמותו). הדבר עורר את סקרנותו לדעת, אם חמיו הוא הנציג האמיתי של הקהילה, או האנשים היושבים כאן. הסברתי לו במאור פנים, אך בקיצור רב, את מה שאמור לספק את סקרנותו.
ד״ר דן מנור
אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'47
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישר-תשנ"ח
ב. מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק
ר׳ שלמה תווינה היה יהודי בגדאדי שהגר להודו ושם היה רב, סופר ומחנך בכלכותא. הוא יסד בית דפוס ועיתון בערבית יהודית עיראקית ששמו ״מגיד מישרים״ בשנת 1890.‘ בשנה הראשונה (1890) פרסם בעיתונו זה בשלושה־עשר המשכים סיפורים על הרמב״ם,1 2 ששב וקבצם בסוף אותה שנה והדפיסם שוב במסגרת קובץ סיפורים בערבית יהודית בשם ״נטעי שעשועים״.3 אין אלה סיפורים בודדים שקובצו ללקט סיפורים, אלא זהו קובץ שתוכנן במחשבה תחילה כקובץ שניתן לכנותו ״שבחי הרמב״ם״, המביא סיפורים ואגדות מלידתו ועד לפטירתו של הרמב״ם. במחזור סיפורים זה אין הפרדה בין סיפור לסיפור וכל כולו בא כסיפור אחד, אבל עין בוחנת תגלה את התפרים שבין הסיפורים שמספרם מגיע ל־17 ובסופם צוואתו של הרמב״ם לבנו. נראה ללא ספק, שמחזור סיפורים זה היה ליקוטו ועריכתו של הר׳ שלמה תווינה. יתירה מזו הוא שלח ידו בסיפורים שמצא לפניו, או שהעלה אותם מן המסורת שבעל פה, ויצקם בלשונו ובסגנונו שבערבית יהודית עיראקית. הוא אף שינה סדר כרונולוגי(ראה הקדמת סיפור 12 ו־13) ואף העיר הערות(ראה סיפור 22,14) לעתים אף שילב דברים שאינם סיפור שלם (להלן סיפור 20). ואלה הסיפורים שקבעתי להם כותרות על פי תוכנם המשקפים את תולדות חייו ומעשיו של הרמב״ם:
10 – לידת הרמב״ם.
11 – הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש
12 – הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול
13 – נשיקת הרי״ף לרמב״ם וברכתו
14 – הרמב״ם בורח ומתחבא בין ״שלוש חומות״
15 – סדר יומו של הרמב״ם
16 – מה שם אדוננו?
17 – ״שלח לחמך על פני המים״
18 – קישואים כתרופה למלך ולעני
19 – הרמב״ם מציל את המלך ממוות על ידי נערה
20 – חכמת הרמב״ם
21 – ״חופר גומץ בו יפול״
22 – הרמב״ם מרפא את צרעת המלך בבשר כלב
23 – תחרות ההרעלות בין הרמב״ם והרופאים
24 – עלילת הרופאים על הרמב״ם
25 – משה רבנו מברך את רבנו משה בן מימון
26 – ארונו של הרמב״ם ושודדי דרכים
את מחזור סיפורים זה ניתן לחלק בצורה כוללת לשלושה גושים: ארבעת הסיפורים הראשונים (13-10) עוסקים בלידתו ובילדותו של הרמב״ם; אחד עשר סיפורים (24-14) עוסקים בהרמב״ם בחצר המלך ועיקרם על הרמב״ם כרופא; שני הסיפורים האחרונים (26-25) חותמים את מפעלו של הרמב״ם ואת חייו. בשנת 1912 הדפים תגור בבגדאד קונטרס בן 16 עמודים הנקרא ״קצת הרמב״ם״ (״סיפור הרמב״ם״), אך אין זה לקט חדש, אלא העתקה של שלושה סיפורים מן המחזור שפרסם ר׳ שלמה תווינה. תגור לא ציין את המקור לקונטרס שלו, אך אין ספק בשייכות החומר לתווינה. גם מנשה מצליח תרגם בספרו ״מסלי אלוקת״ לערבית יהודית עיראקית את צוואת הרמב״ם לבנו והכתיר אותה בכותרת ״מעשה הרמב״ם ז״ל״. הקרבה הגדולה שבין שני התרגומים מעלים את האפשרות שמא גם מצליח העתיק את תרגומו מתווינה מבלי לציין זאת. הסיפורים שהביא תווינה במחזור זה לא כולם ידועים ויש כאלה שהם יחידים שעד עתה לא מצאתי להם מקור כתוב, כמו הסיפור על הרמב״ם המהנדס שמקבילות לו יש רק מן המסורת שבעל־פה.
- 10. לידת הרמב״ם
היה חכם אחד ושמו רבי מימון, והיה בן ארבעים שנה ועדיין לא התחתן, משום שהיה עסוק בלימוד התורה לילה ויום. לילה אחד אמרו לו בחלום שעליו ללכת לעיר אחת קרובה לעירו ולשאת לאישה את בת הקצב של אותה העיר. כאשר התעורר משנתו לא שם את לבו לחלום, עד אשר שבו אליו כעשר פעמים בחלום באותו עניין, שעליו ללכת לעיר ההיא ולשאת לאישה את בת הקצב. כשראה כך אמר שאין מוצא. שם את מבטחו(בהקב״ה) ונסע לעיר ההיא. בכניסתו לעיר הוא חלם אותו דבר, שעליו לשאת את בת הקצב. כשראה כך שם לדרך פעמיו והלך אצל הקצב וקידש את בתו והתחתן עמה. כעבור כמה שבועות הרתה האישה ההיא, וילדה בן וקרא אביו את שמו משה. ואולם האישה המסכנה הקשתה בלידתה ונפטרה, ונשאר הילד משה יתום מאמו.
כָּאן וְאֶחָד חָכָם אֲסָמוֹ רַבִּי מִמּוּן וְעַמְּרוּ כָּאן אֶרְבָּעֵן סְנֶה וּבֹעַדְהוּ מא אתוווג מִן חַיַּת כָּאןמִשֶּׁגּ'וֹל וְקָרָא בֵּל תּוֹרָה לֵיל מע אֵלֶנְהָאר. פֶּרֶד לִילִי קָלוּלוֹ בֵּל חֲלוֹם לאזם יָרוֹחַ לְפֶרֶד וּלְאִיֵּיקְרִיבָה לְווֹלְאֶיְתְּהוּ וַיְאכַד בָּנַת אלקצאב מֵאֶל הֵדֶיךָ אַלְבָּלָד. וּלְמִן פָאק מִן אֶלָּנוּם מא דֹּארבָּאֵלּוּ עָלָה הֵל חֲלוֹם לְיַחַד אָלֵדִי עָאוּדוּ עָלֵינוּ יַגִּי עֶשֶׂר מֵרְאֹת בַּל חֲלוֹם עָלָה הֵל חסבה יַכּוּןיָרוֹחַ להאדיך אלולאיי וַיֶּאכַד בָּנַת אלקצאב. וּפִי לְמִן שֶׁאַף הֵיךְ קָאֵל מא יטלע דְּרַב ועתמדוסאפר לְהָאדִיך אלולאיי. פִּי דְּכֻלּוּ לֵל וּלְאַי חָלַם באנהו כִּדְאִלֵּךְ יֹאכַד בָּנַת אלקצאב. לְמִןשֶׁאַף הֵיךְ אַכַּד דְּרָבוֹ וראח עָנַד אלקצאב וְקָדַם אֶלָּא בָּנָתוֹ וּתְזַוֵּג מָעַהָא. מִן בְּעַד כּם סַבּוּע חַבָּלַת דְּאִלֵּךְ אֶלְמָרָה ווֹלֶדֶת וְגָבַת וְלַד וּסְמָאָהוּ מֹשֶׁה. וּלְאֶכֹּת אֶלְמַסְכִּינֵי אַלְמָרָה תֶּעַדְבַּת וְקַתאָלוּלִידִּי וּמֵאַתָּת וְצֵל אֱלוּלֶד מֹשֶׁה יִתֵּם מִן אַלְאֵם.הערות על הסיפור
- 10. לידת הרמב״ם
הסיפור הוא אגדת קודש. על סיפורים בנושא ״אדם שנועד לגדולה״ ראה לעיל בהערות לסיפור 1. סיפורנו הוא כמעט תרגום לסיפור המופיע בספר ״שלשלת הקבלה״ (ראה לעיל שם). בסיפור זה, לעומת הסיפור היהודי־המצרי, מיתוסף המוטיב יתום שאמו מתה בלדתה אותו. הדגשת יתמותו של הרמב״ם באה לידי ביטוי גם בספרו של אבידני ״מעשה הגדולים״. הוא מביא את הסיפור מספר ״שלשלת הקבלה״, מוסיף עליו דברי דרשה ומכתירו בכותרת ״מעשה אביי היתום והרמב״ם״(אבידני תשל״ד, עמי תקפז-תקפח).
- 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל רבי יוסף אבן מיגאש
אחרי זה התחתן רבי מימון שנית ולקח אישה אחרת, וילדה לו בנים ובנות רבים. כשגדל הילד משה היה חסר דעת, ולא יכול היה ללמוד אפילו אותיות א-ב ג-ד. ורבי מימון אביו היה פוגע בו ומכהו, ולא הועילו המכות לעוררו; והיה תמיד מחרף אותו וקורא לו ״בן הקצב״, עד אשר נצטער מאוד וגירש אותו מביתו. הילד המסכן משה הלך וישן בבית הכנסת לבדו. עם בוקר התעורר משנתו וראה שחל בו שינוי והיה לבעל אופי אחר ותבונה אחרת. כשהרהר בנפשו וראה שנשתנה מצבו ובינה אחרת עמו, החליט לברוח מעיר אביו; והלך לעיר אחרת שהתגורר בה רבי יוסף אבן מיגאש ז״ל.
כשהגיע לעיר ההיא הלך אצל הרב וביקש ממנו שילמדנו לקרוא. וישב ללמוד אצלו תורה והשתדל מאוד בלימודו עד אשר הגיע למעלת חכם גדול.
וּמִן בָּעֵדָה רַבִּי מַיְּמוּן תְּזֻוַּג וְאַכַּד גִּ'יר מָרָה וגאבתלו בִּנְיָן וּבְנָאת כִּתְרָהּ. אָלוּלֵד מֹשֶׁה לְמִן כְּבָרטלע קַלִּיל אַלְפֵיהֶם וּמָא קֵדָר יִפְהֵם לְיִתְעַלֶּם לאוונו אוֹתִיּוֹת א"בג"ד. וְרַבִּי מַיְּמוּן אָבוּנוּ כָּאן יְאַדֵּנוּ וְיִצְרְבוּ וּמָא כָּאן יְפַיֵּד בֵּינוֹ אַלְצָרַב לְווּעַי וְכָאן דְּאַיְּמָן ימעיירו וְיָקֵלּוּ אַנְתָּא אֶבֶן אָלֶקְצַב.לְיַחַד אָלֵדִי אנחצר מֶנְהוּ כַּתִּיר וּטְרָדָהוּ מִן בֵּיתוֹ. אֶלְמַסְכִּין אָלוּלָד מֹשֶׁה ראח וְנָאַם פִּי בֵּיתהַכְּנֶסֶת וְחָדוֹ. מִן צבאח פָאק מִן אֶלְנֹם וְשֶׁאַף רוּחוֹ לְאֹנָהוּ תִּבְדַּל וְסָאֵר עָנְדוּ גִּ'יר טֶבַע וְגִ'יררְאִי. וּלְמִן פֶּתְכַּר בְּרוּחוֹ וְשֶׁאַף צָאר עָנְדוּ גִּ'יר מזאג וְגִ'יר פְּהֵם אעתמד לִינְהֶזְם מִן וּלְאַיַּתאָבוּנוּ וראח לְגִ'יר וּלְאִיִּי אלדי כָּאן קָאעַד פיהה רַבִּי יוֹסֵף אֶבֶן מִגָּאשׁ זַ"ל. ובווצולו לִדְאִלֵּךְאלבלד ראח עָנַד אַלָּרֹב וּתְרֻגָּה מֶנְהוּ יַכּוּן יֵעָלְמוּ לְקָרַי וְקָעַד יִתְעַלֵּם עִנְדוּ תּוֹרָה וְכַתִּיר גהד פִּיתַּעֲלוּמוֹ לְיַחַד אָלֵדִי וְצֵל וְצָאר חָכָם כַּבִּיר
(הערתי א.פ. הניקוד כאן הוא ניקוד אוטומטי, ובא לעזור להבין את הטקסט בערבית)
.הערות על הסיפור
- 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש
על הסיפורים המקבילים לסיפור זה, שנושאם ״נבואה לילד שיגיע לגדולה״, ראה לעיל בהערות לסיפור 3. נוסח סיפורנו הוא תרגום של הסיפור המובא ב״שלשלת הקבלה״(דפים מה ע״ב-מו ע״א). על הזיקה ההיסטורית בין ר׳ יוסף בן מיגאש ובין ר׳ מימון ובנו הרמב״ם כותב ר׳ סעדיה אבן דאנאן: ״והעמיד [בן מיגאש] תלמידים הרבה, ומגדולי תלמידיו… רבנו מימון הדיין אביו של רבנו משה, וגם רבנו משה למד תורה מפיו, אלא שהיה נער קטן בימיו, והרב היה תמה מרוב הבנת רבנו משה ומשבחו מאד ואומר לכל בני הישיבה: דעו, כי זה הנער אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו ישראל ממזרח שמש עד מבואו״ (ספר סדר הדורות, עמי ל).
גם הרמב״ם עצמו מזכיר כמה פעמים את ר׳ יוסף בן מיגאש. יש קושי כרונולוגי בסוגיה זו: כשמת ר׳ יוסף בן מיגאש היה הרמב״ם בן שש (ראה בפירוט גליקסון תרצ״ה, עמי ז־ט). כנגד החוקרים הסבורים שהסיפור על ר׳ יוסף בן מיגאש והרמב״ם הוא אגדה יצא דינור וטען, שמורה גדול כר׳ יוסף בן מיגאש יכול היה להכיר בכישרונותיו של גאון כרמב״ם בהיותו ילד, שגם בני דורו מעידים על זיכרונו המופלא ש״יותר מפעם אחת לא היה עליו לעסוק בשום ספר. תכנו של הספר היה רשום ברוחו, והוא היה מצטיין בו ומוכשר היה ללמד אותו לאחרים״; וכן הרמב״ם מעיד על עצמו, ש״השכחה הפוקדת אנשים לא פגעה בי בימי נעורי״(ראה דינור 1969, עמי 11־13, 125).
שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח-עמוד 87
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- מבוא לגישה הפסיכו־חינוכית
האם עלינו לשאוף לפתח את הפסיכו־מוטוריות של הילד פיתוח כזה הוא חשוב, אם רואים בו את התנאי להכשרה טובה במלאכות ואם מבינים את הקשר שבין השליטה על האורגניזם לבין השליטה על האופי ואת חשיבות ריסון הפעילות המוטורית לגבי התפתחות הפעילות השכלית.
יש להניח כי דוקא בשטח זה נוכל להגיע בנקל להישגים. האימון הצבאי יתרום כאן תרומה ניכרת אך אין לחכות עם פעילות זאת עד לתקופת השרות הצבאי מה גם שלרשותו של המחנך עומדות אפשרויות רבות לביצוע פעילות חינוכית זאת. באמצעות שירים, משחקים ומחולות אפשר לפתח את כושר השליטה הרצונית. אין כוונתנו למנוע מהילד הבעה ספונטאנית עול הקצב הטבעי עבורו, בשעת ריקוד או שירה. אולם בשעה המיועדת לפעילות מסוג זה אפשר לנצל חלק מן הזמן על מנת ללמד את הילד לרקוד או לשיר לפי קצב הידוע לו פחות, ובעיקר להרגילו למשחק הנותן מקום לגיוון ההבעה.
דרך אחרת, שלעתים קרובות דורשת מהילד מאמץ גדול היא להרגילו. 'לשחק מבלי לדבר. שמירה על השקט בשעת משחק כדור-עף או כדור–סל, -מאלצת את הילד להפנות את כל האנרגיה של השרירים למרכז פעילותו, בלי לבזבז חלק ממרצו במלים, שאינן מוסיפות דבר ליעילות המשחק. נוסף על כך, קשה מאוד לילד לעצור בעד התפרצויותיו המילוליות המלוות כל אירוע בזמן המשחק. מחנך טוב לא יתקשה להניע את חניכיו למשחק. כזה המהווה תרגיל מצוין של ריכוז פסיכו־מוטורי. ברי, שאין לנקוט בשיטה זו לגבי כל משחק ומשחק, ויש לתת לספורט למלא את תפקידו, היינו — הוצאת מרץ בצורה חופשית.
אפשר לנצל גם את אמנות הדראמה לשם אימון הריסון הרצוני. במקום לשחק סצינה מסוימת, יתבקש הילד להשתמש במימיקה בקצב איטי. מחנך בעל דמיון ימצא בחיים היומיומיים מקור בלתי אכזב לפרשות קטנות הניתנות לביצוע במימיקה, בה יצטרך הילד להביע בכל תנועה הבעה מוגדרת היטב.
אין צורך להרחיב את הדיבור על חשיבותם של משחקי־הזריזות המרובים בפיתוח הדיוק בתנועות. נוסף לכך אפשר להיעזר בתרגילים מיוחדים, למשל, הילד מתבקש לחקות תנועות לפי קצבים שונים המסתבכים והולכים (התנועות -עצמן רצוי שתהיינה פשוטות, כגון הרמת הזרועות למעלה, הושטת הזרועות ילדי המלא ח
קדימה, לצדדים, פתיחת היד וסגירתה, פיסוק אצבעות). ככל שהמשחק דורש עירנות רבה יותר, כן יהיה מעניין יותר. הילד יצטרך לעקוב כל הזמן אחר תנועות המחנך ולחקותן בדיוק. הילד יתבקש לחקות קצב מסוים שיינתן ע״י תיפוף בתוף או ע״י דפיקה בשולחן! הילד יוכל לחזור על הקצב תוך כדי הליכה או עשיית תנועה מסוימת, כגון הרמת הזרוע או תוך כדי הבעה קולית או מחיאות כפיים. אפשר להתחיל בתרגילים אלה ואחר כך לעבור בהדרגה לתרגילים נוספים: הילד יתבקש להתמיד לבדו בקצב ללא עזרת המדריך; אחר כך ימשיך בו בלי להשמיע אלא מספר טקטים על מנת שיוכל לבדוק לסירוגין אם שמר על הקצב המקורי. משחק כזה יכול להיות מענין מאוד במסגרת קבוצתית.
אפשר לפתח את המשמעת המוטורית עד למקסימום, ע״י הפיכתה לתופעה פנימית, כלומר: למחשבה. כיום יודעים אנו כי המחשבה, הלשון הפנימית, מלווה בפעילות מוטורית פנימית, שאין האדם עצמו או המסתכל מבחוץ מרגישים בה, והיא מהווה מעין צמצום של הפעילות המוטורית הכללית.
נחזור ונדון בעצירת הפעולה המוטורית ובהפיכת התנועה החיצונית לתנועה פנימית, כאשר נעסוק בבעיות של הפנמת ההתנהגות והלשון.
הילד יתבקש לפרק תנועה מסוימת למספר שלבים ההולך וגדל; קל להוריד את הזרוע ב־2 או 3 שלבים, אך הורדתה ב־10, 20 או 30 שלבים דורשת מאמץ של ריסון התנועה.
גם ההוראה בבית־הספר מפעילה כמה פעולות מוטוריות שבאמצעותך יוכל הילד הצפון־אפריקאי לפתח את כושר הוויסות שלו. הכתיבה היא פעולה מורכבת ועדינה אשר לעתים קרובות אינה טבעית יותר לילד המלאח בן ה־12 מאשר לילד האירופי בן ה־5. פעולת הקריאה מצריכה מוטוריות חזותית עדינה מאוד, הפועלת בדרך כלל ללא כל קושי. ברם, אין זה מן הנמנע כי לגבי אנשים מסויימים אימון מוטוריות זו לפי קצב מסויים בגיל ההתבגרות הוא מאוחר יחסית ויעורר קשיים אשר הם הסיבה, או אחת הסיבות, לאיטיותם של כמה ילדים בלימוד הקריאה.
עוד נדון להלן בציור ובבעייות המרובות שהוא מעורר אצל הילד הצפון־אפריקאי. כאן עלינו לציין את השפעתה הברורה של המוטוריות על הרמה הנמוכה של הביצוע הגראפי. קל להבין שילד המלאח, שאינו מקבל לידיו בגיל רך עפרון לקשקש בו, כשם שמקבל כל ילד אירופי אף אם חינוכו דל וירוד פיתוח הפסיכו־מוטוריות— יהיה מקופח מבחינה מוטורית טהורה, שעה שיידרש לצייר. לפיכך יש לסייע לילד המפגר בשטח זה על ידי הקצאת מקום רב לציור ועל ידי לימוד הציור מראשיתו. תחילה יש להרגיל את הילד להתבטא בצורה חופשית ללא כל הוראות או ע״י מתן הוראות כלליות מאוד, כגון: ״צייר מראה־גוף או דבר־מה שראית, או משהו הנמצא בקיבוץ״, וזאת בכדי להוציא מליבו כל פחד מפני ציור גרוע, כל בושה למראה חוסר יכולתו. לאחר שישתחרר הילד מחששות מסוג זה נוכל להכניס משמעת לעבודתו ע״י כך שניתן לו דוגמאות שעליו להעתיק, דבר שייפתח בו את הזריזות המוטורית הדרושה בגראפיקה. אחר כך נוכל להתחיל בכל מיני תרגילים המפתחים פונקציות אחרות שעליהם נדון להלן.
ולבסוף, התחום בו יש לפתח את ההתנהגות המוטורית ללא כל דיחוי הוא — עבודת הכפיים. עבודות הכפיים המוצעות לעיסוק בשעות הפנאי, ויהא תוכנן אמנותי או טכני, הן בעלות ערך רב; למשל: כיור, קליעה, יצירת דוגמאות מוקטנות, פיסול וכל מיני מלאכות אחרות. חשיבות רבה נודעת לעבודות קדם־מקצועיות כגון: עבודות עץ, מתכת, חשמלאות, מכניקה, תפירה, אריגה ורקמה. אין למונעם מהילד בטענה כי הוא עתיד להיות חקלאי, שכן זריזות ידיים מועילה גם בחקלאות. על המדריכים להיות בעלי ידיעות מספיקות בתחומים אלה, ואם לא, יש לתת לילדים מורים מיוחדים משום שאין לצפות ליוזמה רבה בשטח זה מצד הילד הצפון־אפריקאי עצמו. כמו כן ניטיב לעשות אם נעמיד לרשותו משחקים שיעוררוהו לפעילות ידיים עצמאית, כגון משחקי בניה שונים. יתכן שפעילות מעין זו תיחשב בלתי נחוצה בעיני ילדים בני 12—14 שנה, שמציעים לפניהם פעילויות רציניות יותר; אך עלינו לזכור כי ילדים מצפון־אפריקה לא זכו לעסוק בסוג זה של פעילויות השכיחות בקרב ילדים בני סביבה תרבותית, ולכן אין לגשת אליהם לפי אותו קנה מדה.
לא עמדנו אלא על כמה מן הבעיות התיאורטיות המתעוררות מתוך מחקר הפסיכו-מוטוריות, וכן לא דנו בכל שיטות החינוך האפשריות. ברם, הדבר העיקרי שיש להדגיש הם קשייו של הילד הצפון־אפריקאי באספקטים פשוטים, אך יסודיים, אלה של ההתנהגות: אספקטים אלה הם חשובים כשלעצמם, כיוון שהם מונחים ביסודן של פעילויות לימודיות ומקצועיות רבות, וחשובים גם בגלל קשריהם עם אספקטים אחרים של ההתנהגות.
נחזור ונדגיש את החשיבות הנודעת לפיתוח כושר הוויסות הרצוני של התנועה; להאטה רצונית מקסימלית של התנועה, ולהאצתה המקסימלית; להטלת משמעת על המוטוריות, משמעת שתמנע בעד השתלטות בלתי־מועילה על כלל פעולותיו של הילד; למילוי החסר בתחום האימון בעבודות־־כפיים. כמו כן חשוב, לדעתנו, מנקודת ראותה של הפסיכולוגיה השימושית והקלינית לבדוק את הפונקציות המוטוריות. יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוכל להסביר במקרים רבים את קשייו הלימודיים המיוחדים של הילד (כתיבה, קריאה, ציור), להוסיף דיוק לאבחנות הקלאסיות (אי־יציבות פסיכו־מוטורית, דביליות פסיכו־מוטורית וכו'), לתרום לקביעת התוצאות המעשיות של רגשיות יתירה או של מצבי חרדה; כן יכולה בדיקה זו לרמוז על הפרעות במערכת העצבים הדורשות את טיפולו של רופא מומחה.
אם ברצוננו לנקוט באמצעים מועילים, עלינו לקבוע נורמות לגבי אוכלוסית־ המוצא של הילד).
הנורמות הנוגעות לפעילות הפסיכו־מוטורית של נוער צפון אפריקאי והשוואתן לאוכלוסית ילדים ובני נועד אירופיים עובדו על ידינו, פורסמו בחלקן בשפות לועזיות וישמשו נושא לפרסום בעברית.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- מבוא לגישה פסיכו־חינובית–עמ' 92