ארכיון יומי: 29 ביולי 2019


נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

גאבילה

גאבילה — מס עקיף על מוצרי צריכה כבשר ויין

מנהג שמשימין הגאבילה על הבשר והיין. ולמה דוקא על שני דברים האלו, עיין להגאון החבי״ף ז״ל, בס׳ נפש כל חי, ערר גאבילה,

שנתן עשרה טעמים לזה. ופה ארשום אחד מהם, כי אמרו רז״ל דעם הארץ אסור לאכול בשר ויין, ועיין במס׳ שבת דף סז ע״ב, חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון. וא״ב כיון שע״ה אסור לאכול בשר ויין, כדי שיתירו להם עשו זאת לתת בתור לקיחת הבשר והיין סר מה לת״ת ולת״ח, ובזה שהם מחזיקים ידי לומדי תורה, הו״ל כאלו הם ג״כ לומדים, כמבואר בש״ס עיי״ש.

גוד או איגוד

מנהג מי שתבע את חבירו בגא״א וחבירו לקח, דהמתנה זמן ל׳ יום כמו שהוא הדין. ותבע המוכר שיקנה לו מעכשיו אם לא הביא לזמן הנז׳ והאחר לא רצה, המנהג פשוט דצריר שיגמר הענין לגמרי או יביא לשלשים יום ואם לא הביא חזר הדין שהאחר יטול, וצריך שיתחייב וכן אם תבע המוכר. עיין למורינו מוהרשב״ד זלה״ה, בליקוטים שבסוף ספרו אשר לשלמה, משם מוהרר״פ בירדוגו זצ״ל בשו״ת משפטים ישרים, ח״א סי׳ תבג, ובו׳ עיי״ש.

גט

מנהג במחז״ק פאס, שאם ירצה שום אדם לגרש אשתו, שאין נותנים לו בדי״ץ רשות לגרש רק עד אחר עבור שלשים יום מיום שנתחייבו לגרש. ואם תהיה סיבה מוכרחת נותנים להם רשות לגרש מיד, זולת אם היה המגרש כהן אין נותנים לו רשות עד עבור שלשים יום. שורש מנהג זה מן משנה ערוכה במס׳ כתובות פ״ז, המדיר את אשתו מליהנות לו וכו׳ בישראל חודש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה ובכהן שנים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה. וכן במשגה שאחריה, המדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ר׳ יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהן שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. הטעם למה הוסיפו לכהן זמן, שאם קפץ וגירש אינו יבול להחזירה. וכן בתקנת השלשים אין מוותרין לכהן ממנה, לפי שאם גירש אינו יכול להחזירה (והיום חזרו ותקנו במועצת הרבנים בשנת תרצ״ט פ״ק, שאין לגרש אשה עד תשעים יום במקום שלשים. וכבר נדפסה תקנה זו בקונטריס ראשון למועצת הרבנים).

מנהג כתב מרן באהע״ז סי׳ קבו סעי׳ ז, כותבין בגט אדר ראשון.

וכתב מו״ה רפאל אהרן מונסונייגו זצ״ל, דמנהגיגו לכתוב בה״א הידיעה ודלא כמרן. ואם היה באדר שני כותבין לירח אדר השני, ועיין מהר״י מינץ זצ״ל.

מנהג כתב מור״ם באהע״ז סי׳ קבס סעי׳ ו, אבל כותבין פלוני בן פלוני הכהן. מצאתי במזה״ג למוהר״ר אהרן בוטבול הי״ו, שמנהגינו כותביו גם אצל הבעל. וכתב עוד החכם הנז' שמצא אח״כ בכ״י מו״ה רוי״ה להפך. עוד מצאתי בכ״י מו״ה אהב״ה הנז״ל, וז״ל: ועיין להרב ויאמר יצחק, חלק אהע״ז סי׳ קכא, ד״ה והנראה לומר, שנותן טעם למנהגינו שכותבין הכהן אצל האב בגט דוקא. ביען שמצאתי בס׳ הרב מוהר״ר אהרן מונסונייגו זצ״ל (בס׳ מי השלח), שמנהגינו לכתוב גם אצל הבן. אבל אני קבלתי שכותבין דוקא אצל האב, ודו״ק. ועיין באה״ט טיקטין, סי׳ קכט ס״ק יא.

מנהג שמענו מפי קדוש מאריה דאתרין מוהרשב״ד זצ״ל (הוא המחבר שו״ת אשר לשלמה ושו״ת בקש שלמה), דמנהג פאס יע״א דאשה שזינתה תחת בעלה אין כופין את בעלה לגרשה, כמ״ש הט״ז וב״ש. וטעמא דמילתא שלא יהיה גט מעושה, אבל צריך הרחקה ומגלגלין עמו בדברי פתויים ורצויים והפחדות מעונשי גהינם וכו׳ עד שיגרשינה מרצונו הטוב, כן עושים מעשים בכ״י. ועי׳ מ״ש הרדב״ז בחדשות, ח״ב סי׳ תשמ״ו, ועיין מ״ש אני הדל בספרי אבי הנחל, מערכת זנות, אות ז, ובספרי שו״ת שארית הצאן, ח״ד, סי׳ תמא.

מנהג מנהגינו לשלש בעד שם, אם שמו ושם אביו כבעל. או שם אביו כשם אביו. ועיין בס׳ ברית אבות, בליקוטים דר עד סור ע״ב. ועיין הוראה דבי״ד בשמות האנשים, מערכת חי״ת, אות חיים יעקב בן דוד; ובמזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, מצאתי שפעם אחת כתב בשילוש בגט עצמו בהאיש המגרש שהיה שם אביו כשם העד החותם בגט.

מנהג לכתוב נקודה בגט. ומצאתי במזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, שכתב למנהגינו שכותבין נקודת בגט. עיין גט פשוט, סי׳ קכו ס״ק ו, מוהרימ״ט ס״ל ראם לא כתב נקודה פסול. עיין גט מקושר-בולא, סי׳ מה, ס׳ לא, עש״ב. ועיין סי׳ לג, בענין עיר חדשה.

מנהג מנהגינו שאין כותבין בגט מילת בו (למנין שאנו מונין בו). ומנהג ירושלים לכותבו. ועיין גט מקושר-בולא סי׳ לג ס״ה, ומהרי״ל פוסל אם כתב בגט שאנו מוניו בו.

מנהג כשמקבלת האשה גטה ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, באותה שעה ישפכו בין רגליה כוס חלב בקרקע. ויש שמשברים גם הכוס זכוכית בקרקע. והכל רמז לסימן טוב, כלומר שגם שנתגרשה מאיש זה יזמין לה בן זוג אחר, כמו הכוס זכוכית שנשבר שיש לו תקנה להתיכו ולעשות כוס אחר, כן יהיה לה עוד בעל.

מנהג כשהאשה מתגרשת ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, אינה הולכת לביתה שמתפחדים השכנות ממנה, שנראה להם כמו סכנה. וגם אינה רוצה ליכנס לביתה אחר קבלת הגט שאינו סימן טוב לבני הבית, ובפרט אם היה לה בנות וכלות. ובאותה שעה יש שהולכות לבית החיים להשתטח על קברי הצדיקים, שתעמוד לה זכותם שהשם יתברר יזמין לה איש אחר. ויש שנשארות בבהכנ״ס ששם קיבלה גיטה, ועולה לעזרה ללון שם בלילה ההיא, ואם אין שם עזרה הולכת לבהכנ״ס אחרת ללון שמה. ובשעת קבלת הגט בורחים מפניה נשים אם היו שם, ואם היו איזה נשים זקינות קרובותיה נשארות עמה ולנים עמה בבהכנ״ס, ושולחים לה קרוביה או מביתה סעודת הלילה בבית הכנסת.

והתייר מו״ה יעקב ספיר ז״ל בס׳ אבן ספיר, ח״ב, במסעותיו בארץ הודו ראה בעיר כלכות״א שסדר שם איזה גיסיו, כתב וז״ל בהתעסקי עמהם בעסק הגיטין, ראיתי מנהגם ואולתם שם, איך יראים מהגט, ואפי׳ מריח הגט מפחדים ובורחים כמו מחולי המרבק, ולא יניחו לסדר הגט באחד הבתים שדרים שם בני אדם, פן תדבק בהם רוח רעה מאלה. וגם החלונות יסגרו בהבתים הפתוחים להמקום שמסדרים בו את הגט, שלא יכנס הקול והריח של הגט. הבגדים של המגרש והמגורשת טמאים הם להם כבגדי המנוגע. ולכן מיד אחר גמר מעשה הגט, ממהרים אל המים לטבול במקוה טהרה. ומי שמקדים אל המים כנשוך מהערוד (ברכות לג ע״א ברש״י) המגרש או המגורשת הרי זה משובח. וכל דאלים מרבה מתן לשמש המקוה שיכניסנו תחלה והבגדים שפושטים אצל המים לא יעלום עוד עליהם והם הפקר לעניים. ובצאתם מהמים ילבשו בגדים אחרים מכר רגל ועד ראש. ולכן לובשין בעת הגט בגדים פחותים, עכ״ל. אתה תחזה דכמנהגים אלו ישנם בעולם.

א. עָרוֹד (ז') [ארמית: עֲרוֹדָא] חֲמוֹר בַּר (Asinus onager); בַּעַל חַיִּים שׁוֹכֵן מִדְבָּר, גָּדוֹל מְעַט מִן הַחֲמוֹר, אָזְנָיו קְצָרוֹת יוֹתֵר. צֶבַע רֹאשׁוֹ וּצְדָדָיו כָּתֹם כְּצֶבַע חוֹל הַמִּדְבָּר. לְאֹרֶךְ גֵּווֹ עוֹבֵר קָו חוּם בֵּין שְׁנֵי קַוִּים לְבָנִים. עַד כֹּה לֹא הִצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ וּלְבַיְּתוֹ: "עָרוֹד… עֲרָבָה בֵּיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה" (איוב לט ו). "הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד אַף-עַל-פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה – כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה" (כלאיים א ו).

מנהג איזה נשים ששואלת לרב המסדר לתת לה חתיכה מן הגט שקיבלה היא בעצמה או גט אחר, ושורפת החתיכה ההיא על גבי האש ועשן השריפה עולה עם בגדיה, ואומרות שזו סגולה שתנשא לאיש בקרוב, וגם אם איזה אשה אלמנה או גרושה או חלוצה עושה סגולה זו כדי שתהיה לאיש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מז – 29/07/19

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

באותה תקופה בה הורע מצב היהודים במרכזה של מרוקו שונה היה גורלם של יהודי מערבה. יהודי וואד דרעא, אשר שכנו בגבול מדבר מהרה, היה מצבם נוח מתמיד יותר בשל מקום מושבם המרוחק ואשר הגישה אליו היתה קשה. כבר הזכרנו בפרק הקודם כי באזור ההוא השתרעה מדינה יהודית. כשפרש הכליף בשנת 970 את שלטונו על האזור ההוא, מינה על קהילת היהודים שנים משריו היהודיים יוסף ויעקוב. ואם הדבר היה נוח מאד ליהודים תושבי הארץ, אז פחות נוח כנראה היה הענין לנוצרים, הם אך חיכו להזדמנות לפרוק עול. הזדמנות זו

באה עם מות השר יוסף בסוף המאה ה־10. במקומו בא אחיו יעקב ובנו שמואל. אלה נסו להתפשר עם הנוצרים שכן רצו לשכך את התסיסה הנוצרית המקומית ואת התסיסה באזורי שלטונם שבאלג׳יריה, לכן נענו לדרישת הנוצרים והקימו גוף אוטונומי נוצרי נפרד. במזרח ישבו הנוצרים ובמערב היהודים.

נראה, כי חלוקה זו לא השביעה רצון הנוצרים, אולי זו הסיבה שעוררה שנאת חינם ושגררה אחריה רצח של 10 יהודים מתושבי רבת אל חג׳ר שבאזור המזרחי. תגובת המימשל היתה חריפה מאד. השרים יעקב ושמואל ארבו בראש צבאם למתנכלים ברבת אל חג׳אר, הצבא הנוצרי הופתע מהתגובה המידית, נכנס לקרב שבמהלכו הסתכמו אבידותיו ב־16 אלף נפש. באותו זמן נפטר גם המושל הנוצרי בעיר סיטה (Sita), שהיתה מרכזם ומבצרם של הנוצרים. בעקבות מאורעות אלה החלה בריחה של הנוצרים יושבי גבול האזור היהודי.

צבאם של היהודים היכה באותה רדיפה כ־12 אלף איש. חלק מן הבורחים מתושבי העיר סגלמסה המרוחקת ואזור אגמאט. יהודים רבים התישבו עתה באותם אזורים בהם התמעטו הנוצרים. מאותה תקופת כיבוש ידועה העיר תאמגרות בה נשתכנו יעקב ושמואל והפכוה לעיר בירתם.

גחלי ההתקוממות הנוצרית באזור ההוא דעכו לחלוטין רק כעבור זמן מה עם כניעת העיר סיטה. לכך קדמה התקוממות של תושבי העיר מבצר מתוך כוונה להתנפל על יהודי החבל תוך כדי מצור שארך שבעה חדשים. אחר זאת עזבו הנוצרים את אזור וואד דרעא ועברו למקומות אחרים במרוקו, בהם ריכוז הנוצרים היה רב יותר. בינתים הלך האזור ונתישב בתושבים מוסלמים שנתפשטו שם בשטחים רחבי ידים. בתקופה הראשונה ליישובם השתלבו במסגרת השלטון היהודי והכירו במושלים היהודים. הנוצרים שיתפו פעולה ותרמו רבות לביסוס המדינה הקטנה הזו ולהרחבתה גם בימי יעקב וגם בימי שמואל אחריו.

זמן קצר לפני עלות האלמורביטין, ראו המוסלמים תושבי האזור ההוא את עצמם זכאים לחבל ארץ נפרד ולשלטון משלהם. השליט היהודי שמואל נענה לדרישותיהם, או שבאמת רב מספרם והוא חשש מהם או שראה תביעתם כצודקת וחלוקה זו כדאית לשני הצדדים. כך נפרדה שוב המדינה. החלוקה היתה דומה לזו היהודית נוצרית שהיתה בימי יעקב. נראה שהסדר לא נתקבל כיאות על ידי המוסלמים. 7 שנים הסכינו למראית עין לגבולות החדשים, וכשנדמה היה להם כי אגרו מספיק כוח, מהרו לשנותם. לאחר שנכשלו פעמיים חתמו על חוזה שלום לתקופת 100 שנה, אולם הסכם זה לא קויים. אדם בשם איברהים לברדעי, איש מדון, ערמומי ורודף שלטון חולני, הופיע בחבל ארץ זה, בו מצא כר נרחב לפעולותיו. בעמדו בראש חיל צבא הצליח לכבוש את האזור המוסלמי. מדורבן על ידי הנצחון פנה אל היהודים. לאחר מפלות שנמשכו כ־20 שנה הוכיח לברדעי את עקשנותו ואת תאוות השלטון שבו. לאחר שאסף צבא חדש עלה וניגף שוב.

השלום שעשה תוכנן לתקופת מחצית השנה. גם כעבור תקופה זו הובס. בארבעת החדשים הבאים לא נלחם, והגביר את צבאותיו. הפעם קרוב היה לנצחון אלמלא עזרה יהודית בדמות 12 אלף פרשים קיירואנים מפאס. קרב הדמים שהתחולל הוכיח גם לחולה הרוח הזה כי עליו לסגת ולחכות עד בא שעת הכושר (אחרת אין לראות את מלחמותיו לכיבוש חבל ארץ זו, שהיה צחיח ברובו, מרוחק ממרכזי ישוב וקטן בשטחו). בתאפיללת, אשר עד אליה נסוג במפלתו, עשה את משכנו. עם מות השולטן שמואל אבד ליהודי וואד דראע שר צבאם הטוב ביותר. לברדעי מיהר בטרם ימצאו אויביו מנהיג חדש מתאמם. זממו עלה בידו והוא כבש את כל האזור היהודי. עתה נתעוררה בו גם רוח הג׳ייהאד. ביודעם את כוחותיו נסוגו היהודים למדינת לחזר, שם התבצרו, ועמדו בגבורה עשרה חדשים במצור. ברם, לברדעי פנה אל הערמה. הוא העמיד פנים כנוטה לכרות ברית, והזמין אליו את הנצורים, כשהם חסרי נשק ומגן, אל מישור איסיל. גם צבא לברדעי פרק את נשקו, אך טמן אותו בחול לרגליו. במעמד זה פנה וקרא ליהודים להתאסלם. תשובת היהודים היתה שלילית, כתוצאה מכך נהרגו ביום ההוא 17 אלף יהודים, הרצח לא נסתיים שם, כל ערי המושבות היהודים בלחזר נהרסו. מכל הישוב המפואר הזה נותרו רק מתי מספר, רובם הצטרפו לקהל ישראלי עקב היותם עבדים.

על אסון זה נודע אך מעט, בשל ריחוקו של חבל וואד דרעא. אך האסון היה כבד מנשוא. שנאת המוסלמים היתה כה עזה עד שהיפלו את היהודים אפילו בלבוש. מעתה היו אנשי הצבא היהודים שנותרו חייבים לחבוש כובעים בעלי שפה כפולה לאות קלון. סגנו של לברדעי, שעלה אחריו, החרים מהיהודים אדמות רבות והטיל עליהם מם גולגולת כבד. המיעוט היהודי, אשר המשיך לשכון באזור נפרד משאר המדינה סבל עוד זמן רב. השלטון אמנם השתנה מדי פעם, אך היהודים דוכאו תמיד. רק בסוף המאה ה־13, עם איחוד וואד דרעא ומרוקו, שונה המצב.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'49

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר