פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון
ראשי הקהילה אספו בשיטתיות נתונים על האירועים, ומסרו אותם למלך כעדות למתרחש. החומר כלל אישורים רפואיים על סימני פגיעות וגם עדויות על ילדים ומבוגרים שהושפלו בידי שוטרים. נשיא קהילת קזבלנקה מאיר עובדיה הגיב מיד על המתרחש. הוא פנה לממלא מקום מושל העיר, מוחמר מדְבוח, ולמפקד המשטרה עלי בֶּלְקָסֶס ותיאר בפניהם את התנהגות שוטרי העיר שפגעו ללא הצדקה בנשים וילדים. המושל הודיע לנציגי הקהילה שמתנהלת חקירה בנושא וביקש להרגיע את הרחוב היהודי. גם איש העסקים יצחק כהן־אוליבר פנה לשותפו הנסיך מולאי עלי עלאווי והתלונן על התנהגות משטרת קזבלנקה. הנסיך השיב שהדברים ידועים לו אך ציין שברבאט למשל לא ידוע על פגיעות ביהודים. הוא הוסיף שהציונים מפעילים מערך תעמולתי גדול במרוקו ומגזימים בתיאור הפגיעות. השר לשעבר לאון בן זקן ציין במרירות בפני זכריה שׁוּסְטֶר ואברהם קַרְלִיקוֹב מראשי הוועד היהודי האמריקאי: ״לפחות המצב ברור והפצע התגלה לעיני כול״.
ראשי המפלגות לא מצאו לנכון לגנות את ההתנכלויות והעדיפו לא להתערב מחשש שייגרם להם נזק בדעת הקהל, דבר שלא עלה בקנה אחד עם הסתייגותם האישית מן הדמגוגיה הנאצרית. עיתון השמאל אַתַחְריִר אף פרסם ב־4 בינואר גינוי להתנהגות הקהילה היהודית בזמן הביקור:
יש לציץ את היעדרות הרב הראשי של קזבלנקה [מן הטכסים החגיגיים לכבוד ביקור נשיא מצרים]. הקהילה היהודית הכריזה על יום זה כיום אבל. כן ניתקו היהודים את עצמם מכלל האומה.
שלושה ימים לאחר מכן, נאלץ העיתון להודות בטעותו ופרסם את תגובת ועד קהילת קזבלנקה, שאמר כי רב העיר וראשי הקהילה לא השתתפו בקבלות הפנים כיוון שלא הוזמנו אליהן. נראה שהשלטונות היו מפוכחים די הצורך לא להביך את ההנהגה היהודית עם הזמנה מסוג זה.
אירועי ועידה קזבלנקה חוללו זעזוע פסיכולוגי ברחוב היהודי, למרות ניסיונותיהם של השלטונות לתקן את הנזק. בשאר היישובים שחיו בהם יהודים לא נרשמו פגיעות, אבל תדמית ״המרוקאי הנחמד״ התערערה. היהודים שהיו רגילים לשמוע רק הצהרות אוהדות הקוראות להם לראות במרוקו את מולדתם ומסבירות להם שהמדינה זקוקה לכישרונותיהם, הופתעו לגלות צד אחר של החיים כמדינה העצמאית. רבים תהו אם אירועים אלה יהיו חד־פעמיים, כתוצר של הסכסוך הישראלי־ערבי במזרח התיכון, או התפתחות מבשרת רעות. גם בחוגים מבוססים נבטו פחדים וחששות ויהודים מן המעמד הבינוני שאלו את עצמם בחרדה מה פשר האירועים הללו ומה הסיבות להתפרצות אנטי יהודית זו. בגלל הפחד התחילו גם יהודים ממעמד זה לתכנן הגירה. משפחות שמעולם לא התענינו בעלייה לישראל לא שללו עוד את הרעיון, מפני החשש מאלימות ברחובות. חסידי מגמת האינטגרציה. בהם מאיר עובדיה ומרק סבח, שינו את טעמם והקצינו את דרישותיהם למימוש זכויות היהודים.
חודשים מעטים לפני טביעת אגח הציג דוד עמר, מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, תמונה קודרת של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כשמונים אחוזים מיהודי הקהילה רוצים להגר ושישים אחוזים מתוכם מבקשים לעשות זאת מיד וזקוקים לעזרה לשם כך. עשרים האחוזים הנותרים מקווים שיוכלו עדיין להישאר במקום אך מביאים בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנו אנשי עסקים החרדים לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי. אולם אין לשכוח. טען עמר. שתוך חמש שנים בקירוב יכינו בתי הספר מאגר של עובדים מוסלמים צעירים שיכבשו את שוק העבודה. אז תתעורר בעיית ההתחרות בין עובד יהודי למוסלמי. והיהודים יצטרכו להיאבק על זכויותיהם. והיהודים. אמר עמר, אינם אופטימים: ״היום צריכים אותנו, אבל מה יהיה מחר?״
הסכם הפשרה
אחרי מסע גינויים בעיתונות העולמית בעקבות טביעת אגוז, הבין המלך חסן השני שכדי להבטיח את המשך הסיוע הצרפתי ולזכות בתמיכה כלכלית וצבאית מממשל אייזנהאור עליו לשוות לשלטונו מראה חיובי. למרות החשש לחשוף את שלטונו להתקפות של האופוזיציה, אחרי טביעת הספינה, הבין השלטון המרוקאי שאי אפשר להחזיק באופן מלאכותי את היהודים הדורשים לעזוב את המדינה ואי אפשר לחסום הרמטית את ההגירה הבלתי חוקית מבלי להסתבך עם דעת הקהל העולמית. ישראל יצרה אמנם קשרים הדוקים עם מנהיג האופוזיציה השמאלית מֶהְדִי בן־בַּרְכַּה בעניין הגירת היהודים, אבל העדיפה בסופו של דבר להמר על המלך הצעיר. המטרה הייתה להגיע ללב לבו של השלטון ואם ייווצר קשר, לנצל אותו לא רק לצרכי העלייה אלא גם כצינור דיפלומטי עם מרוקו ולמען האינטרסים המדיניים של ישראל.
למרות ההקלות שהורגשו בתחום הנפקת הדרכונים, חששו ראשי הקהילה שליברליזציה זו תיפסק. ואילו נציגי ישראל השתכנעו שדרכונים לא יספיקו כדי להוצאת יהודים במספרים גדולים. דרוש היה גוף שיתכנן, יארגן ויבצע את הוצאתם הקולקטיבית של היהודים ובמיוחד כדי לפנות את תושבי הכפרים בהרי האטלס שלא היו מסוגלים לעזוב בכוחות עצמם. הם העריכו כי למרות החששות, המצב היה בשל לנטישת השיטות החשאיות להברחה דרך הים שבהן היה אפשר לפנות רק אנשים במספרים מוגבלים. כבר בשלבי התכנון לפני פתיחת השיחות שנוהלו עם השלטונות בדבר הסכם הפשרה, עלה רעיון הפעלתו של גוף נייטרלי, לא ישראלי, שיספק את המנגנון המבצע. גוף מבצע זה היה אמור לפעול במרוקו באופן חופשי באישור השלטונות, אם כי בדיסקרטיות. ארגון היא״ס בעל התדמית ההומניטרית והניסיון בתחום ההגירה, התאים לביצוע המשימה. כך נפחחו, בחודש מאי 1961, ערוצי השיחות בתיווכם של שר העבודה עבּדּ אֶל קָדֶר בֶן גֶ׳לוּן והנסיך מוּלַאי עלי עַלַאוּוי, דודנו של המלך.
תחילה הטילו נציגי ישראל ספק בעצם יכולתו של חסן השני להחזיק מעמד בשלטון במדינה. אך כשהחלו לחפש דרכים להידבר עם הארמון, נוכחו לדעת שעומד לפניהם אדם נבון ומדינאי מתקדם. מסביב למלך היו כמה יהודים ידידיו מנוער ששמרו על קשרים עם החצר אף שלא החזיקו במשרות ציבוריות. לדברי אפרים רונאל ראש המסגרת בפריס:
היו כמובן סיבות סבירות להסכם הפשרה. המלך בוודאי לא התייחס בזלזול להנאה החומרית שהיה יכול להפיק מן ההסכם אתנו. אך לא פחות מדה היה ערך לא מבוטל לאוריינטציה המערבית שלו ולהערכתו את כוחם של היהודים בזירה הבינלאומית.
בראשית מאי 1961 החליט איסר הראל להטיל על ראש המסגרת במרוקו אלכס גַתְמוֹן ליצור קשר עם מתווכים יהודים לניהול שיחות דיפלומטיות עם השלטונות. עד אז מילאו את התפקיד הזה ג׳ו גולן ואלכסנדר איסטרמן מן הקונגרס היהודי העולמי או מתווכים כאנדרה שוּרַקי ומרסל פרנקו מחברת כל ישראל חברים, מכיוון שמגעיהם עם ראשי השלטון לא השיגו את התוצאות המבוקשות, הוחלט לעקוף אותם ולהציע בצעד עצמאי פיצוי כספי גבוה תמורת הסכם מקיף להוצאה קולקטיבית של היהודים. שני אנשי קשר יהודים תיווכו בין נציגי ישראל לשלטונות מרוקו, סם בן אַזְרַף וד״ר יצחק כהן־אוליבר. האחרון המכונה זזאק (שם חיבה לאיזאק), הוא יליד טַנְגָ׳ה, עורך דין, איש עסקים ואיש יחסי ציבור העוסק בשדולנות כלכלית. משנת 1951 ניהל כהן־אוליבר קשרי ידידות הדוקים עם הנסיך חסן. הנציבות הצרפתית החרימה אותו בגלל קשריו עם משפחת המלוכה והאשימה אותו בסיוע לתנועה הלאומית. אחרי הדחת המלך באוגוסט 1953, נעצר על ידי אנשי הנציב הגנרל גִיוֹם. אחרי העצמאות, מינה הנסיך את כהן־אוליבר כ״יועץ אישי מיוחד״. יש לציין שלמרות מה שכתבו שמואל שגב, אַנְנֶס בן־סימון וטד שולץ, הרי לאלי תורג׳מן מקורבו של מוחמר אוּפְקִיר, לרוֹבֶר אַסַךַף עוזרו של השר רֶדָה גֶדיֹרָה ולשר המרוקאי לשעבר ד״ר לאון בן־זקן לא היה קשר להסכם הפשרה עם שלטונות מרוקו.
פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן
אוֹרְחִים(אוֹרֲחִים)
ברוב אזורי מרוקו הייתה מצויה בדיבור הערבי המילה העברית אוֹרֵחַ על יד המילה הערבית דיף/dif). שמתי לב שהרבה מהמשתמשים במילה אורח הקפידו לכנות בה רק אורחים יהודים. ועל פי רוב, נתכנו בה רק תלמידי חכמים שהתארחו בקהילות. באזורי הפריפריה במרוקו, כגון תאפילאלת ותודגה ובגרדאיה שבאלג׳יריה, וגם במקומות אחרים בפי לא מעטים נהגתה צורת הרבים של אוֹרֵחַ orahim(=אוֹרְחִים). הגייה דומה – -orahem רשמה הנשקה בתוניסיה.
אמנם כאמור השווא שאחרי החולם כמו השווא שאחרי כל התנועות המכונות ״התנועות הגדולות״ היה נהגה במרוקו בשווא נח, אבל אנו יודעים כי אחרי העיצור [R] הוא נהגה לעתים בשווא נע, כמו בצורות הנטויות של הבינוני מְבָרֵךְ, כגון מְבָרְכֶךָ- mibarxixa בעתיד המוארך אֲבָרְכָה/abarixa (אפשר היה לשמוע גם את המימוש שלו כ־[A] – abaraxa , , אבל המימוש הזה עלה בפי לא מעט מהקוראים רק כשקראו מחומש שבו הוטל ברי״ש חטף פתח בצורות מְבָרְכֶיךָ, אֲבָרֲכָה). ועל כן אפשר היה שהצורה אוֹרְחִים תהגה orihim, אך כאמור בכל מרוקו היא נהגתה orahim (אורֲחים).
המילה תועדה כשהיא באה בתווית היידוע של הערבית בידי יעקב בהט בטקסטים כתובים בערבית יהודית: לאורחים, ויש שצוינה תנועת הרי״ש באל״ף: לאוראחים, לעאדא דלוראחים(=מנהג האורחים). וגם הוא מביא את התעתיק orahim ב־[A]. מאחר שהמילה הייתה רווחת בפי רבים באזורים שונים, אני נוטה להניח כי היא חדרה לערבית בתקופה קדומה, וגם היא מלמדת על הגיית השווא כ־[A] בתקופה קדומה למדיי.
דְּגוֹר(דֲּגוֹר)
הדוגמה השלישית: כמעט בכל הדיאלקטים של הערבית היהודית של מרוקו, אם לא בכולם, וגם בערבית של יהודי אזור גרדאיה שבאלג׳יריה שימש כינוי הגנאי ביחיד דגור/־ dagur במשמעות ׳טיפש/ חלופה של כינוי הגנאי בערבית חמאר/hmar או של חלופתו העברית חֲמוֹר. גם צורת הרבים דגורים/dagurim (=טיפשים) הייתה משמשת בפי בני הקהילות הנזכרות. וברור שאין מדובר במילה ערבית. אין ספק שזו המילה הארמית דְּגוֹר שריבויה דְּגוֹרין המוכרת לנו מתרגום אונקלוס לתורה ומתרגום יונתן לנביאים.
אביא את הנתונים ואפרשם. אונקלוס מתרגם את המילים גָּל, הַגָּל בפסוק ״ויקחו אבנים ויעשו גָּל, ויאכלו שם על הַגָּל״(בראשית לא 46) במילה דְּגוֹרָא. ואת המילה חֳמָרִם שבפסוק ״ויצברו אותם חֳמָרִם חֳמָרִם״(שמות ח 10) הוא מתרגם במילה דְּגוֹרִין בשתי הופעותיה. ויונתן תרגם את המילה חֹמֶר בפסוק ״דרכת בים סוסיך, חֹמֶר מים רבים״(חבקוק ג 15) במילה דְּגוֹר: ״אתגליתא על ימא במרכבת יקרך, בִּדְגוֹר מַיִּן סגיאין. ואת המילה חֲמוֹרָתָיִם שבפסוק ״בלחי החמור חמור חֲמוֹרָתָים בלחי החמור הכֵּיתי אלף איש״(שופטים טו 16) הוא תרגם במילה דְּגוֹרִין: ״בלועא דחמרא רמיתנון דגררין, בלועא דחמרא קטלית אלף גוברא״.משמעותו של השם דְּגוֹר היא ׳ערמה׳. מדובר בערמה של אבנים או של צפרדעים או של סוסים או בציבור של אלף אנשים, המתכנים בצלע א של הפסוק בשופטים בשם הפיוטי חמרתים, ובצלע ב הם קרויים ״אלף איש״.
כבר לפני שנים רבות העמיד שמחה קוגוט על חילופי פֹּעֶל-פְּעוֹל במקרא כגון בֹּהֶן־בְּהוֹנוֹת, נֹגַהּ-נְגוֹהוֹת וכך גם חֹמֶר-חֲמוֹר. לענייננו, נראה שמהתרגום הארמי, ובמיוחד מהזיהוי עם ״אלף איש״, היינו הפלשתים שנתכנו חמורים (חמרתים) בסיפור שמשון, נלקחה המילה הארמית דגור אל הערבית היהודית במרוקו ובגרדאיה שבאלג׳יריה כבר בתקופה קדומה. מעשה השאִילה נעשה מן הסתם ביד חכם ידען, ונתקבעה בה ההוראה המכוונת לבהמה חמור ולמי שדומה לה ולא ההוראה עֲרֵמָה.
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017-עמ' 27
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948
DÉBUTS D’UNE ÉVOLUTION LA SCOLARISATION
- L’œuvre de l’alliance Israélite universelle avant le Protectorat
La scolarisation — sur un mode européen — est le facteur premier et de loin le plus important de l’évolution du judaïsme marocain. Le signal de départ fut donné, dès 1862, par la fondation de la première école de l’Alliance israélite universelle à Tétouan. En 1912, l’Alliance dirigeait quinze écoles que fréquentaient environ 5 500 élèves (garçons et filles) dans les villes les plus importantes du Maroc.
Les premiers instituteurs envoyés par l’Alliance eurent à faire face à de nombreuses difficultés : misère du mellah, opposition des rabbins qui dirigeaient les écoles traditionnelles, incompréhension de la part des familles. Mais, peu à peu, « les intelligences autrefois esclaves d’un petit nombre de connaissances, se sont ouvertes aux idées européennes, et cette société, renfermée sur elle-même, presque complètement isolée pendant des siècles, noua des relations qui se poursuivirent incessantes avec le monde civilisé ».
- Leven, Cinquante ans d’histoire, t. II, p. 48-102, Tétouan (1862), Tanger (1864), Mogador (1867), Safi (1873), Larrache (1874), El Ksar (1879), Fez (1884), Casablanca (1897), Marrakech (1901), Rabat (1903), Mazagan (1907), Meknès (1910), Azamour (1911), Settat (1911), Sefrou (1911).
Les instituteurs de l’Alliance furent d’ardents apôtres de la civilisation occidentale. Les premiers fondateurs d’écoles venaient non seulement de France mais encore d’Alsace. A partir de 1867, l’Alliance formait ses maîtres dans son Ecole normale orientale à Paris. Ces jeunes instituteurs étaient recrutés parmi les meilleurs élèves des écoles que l’Alliance venait d’ouvrir dans tout le bassin méditerranéen et au Moyen-Orient. Ainsi, pendant près d’un siècle, les organisateurs de l’œuvre de l’Alliance au Maroc étaient originaires de Turquie, de Grèce, de Bulgarie, du Maghreb. Tous étaient des sepharadim. Leur milieu d’origine ressemblait, en bien des cas, à celui des populations des ghettos marocains. Ils avaient plus de chances de comprendre ces populations que n’en avaient eu les instituteurs alsaciens qui les avaient précédés. Ceux-ci, à maintes reprises, ont dû abandonner l’école à peine fondée à cause de l’hostilité que suscitaient leurs conceptions trop opposées à celles du milieu 1. Les instituteurs de l’Alliance étaient de fervents admirateurs de la civilisation occidentale, de la culture française. Leurs études achevées, les jeunes diplômés étaient envoyés par le Comité central de l’Alliance israélite universelle, dont le siège se trouve à Paris, pour enseigner dans les écoles qui venaient d’être fondées.
Autrefois, ils étaient nommés de préférence dans un pays qui leur était étranger, car «les professeurs n’exercent qu’une influence très limitée dans leur pays d’origine et la présence de leur famille est plutôt pour eux une cause de faiblesse que de force ». Toutefois, sous la pression des circonstances, cette conception a évolué : dans le Maroc indépendant, environ 70 % du corps enseignant de l’Alliance sont des Marocains.
A son départ de l’École normale, le jeune enseignant était muni d’instructions précises. Il lui était recommandé notamment de se montrer compréhensif à l’égard du milieu, de « l’éclairer par son exemple et ses conseils », de ne pas se dégager des pratiques religieuses, de rester « au-dessus des partis et des querelles ». L’application de ces instructions dépendait en fait des circonstances et de la personnalité de l’instituteur lui-même. Après le séjour à Paris, celui-ci était souvent choqué par la saleté et la misère sans nom des mellahs marocains, heurté par l’opposition du milieu traditionnel. Dans ses rapports adressés périodiquement à l’Administration centrale à Paris, non seulement il décrivait la situation, mais encore il la jugeait, et parfois durement.
A peine acculturé à la civilisation française, il s’en fit l’apôtre et chercha à la répandre avec une ardeur qui ressembla quelquefois à celle du néophyte. Il lutta, non seulement contre l’ignorance, mais encore contre des préjugés séculaires 7. Il chercha à créer les meilleures conditions possibles pour que les enfants viennent régulièrement à l’école. Là, non seulement ils étaient instruits, mais encore souvent nourris et vêtus 8.
L’œuvre de l’Alliance au Maroc avait un demi-siècle l’existence lors de la signature du traité de Fès : de ses écoles sortaient, quoiqu’encore peu nombreux, des hommes et des femmes sachant lire et écrire en français. L’occidentalisation était amorcée. Parmi les anciens élèves de l’Alliance se recrutera une élite nouvelle dont l’influence sera un facteur déterminant dans l’évolution du judaïsme marocain.
- L’extension du réseau scolaire sous le Protectorat
La forte personnalité de Lyautey marqua les débuts du Protectorat français au Maroc. Respectueux des traditions, il maintenait les institutions qui pouvaient être conservées.
En 1912 fut créée au Maroc la « Direction de l’Enseignement », qui devint en 1920 « Direction Générale de l’Instruction Publique ». Trois courants d’enseignement s’organisèrent : l’enseignement européen, l’enseignement musulman et l’enseignement israélite. Ces trois courants se sont maintenus pendant toutes la durée du Protectorat et jusqu’en 1961 dans le Maroc indépendant.
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948-page 25
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-השלכות המאורעות בפלסטינה
השלכות המאורעות בפלסטינה
מתחילת דרכה גילתה התנועה הלאומית המרוקאית את הכוח של הפן־ערביות על ההמון נטול הצביון הפוליטי, ובמיוחד את כוחו של הסכסוך היהודי-ערבי בפלסטינה. התנועה לא היססה להשתמש בסכסוך זה כקרדום לחפור בו. הדבר נכון במיוחד ללאומנים באזור הצפוני של המדינה. אלה נהנו מחופש פעולה כמעט מלא מצד השלטונות הספרדיים, אשר ראו בניצול הסכסוך עוד דרך להציק לצרפתים השנואים על שלקחו מהם את הבכורה על מרוקו.
ההשלכות של הסכסוך באו לידי ביטוי לראשונה בעת המאורעות בירושלים בין יהודים ומוסלמים ב-1929, סביב שמירת הסטטוס קוו בכותל המערבי. לעימות היה הד מיוחד בשל נוכחותם בו בזמן של יהודים ומוסלמים יוצאי מרוקו בעיר העתיקה בירושלים. היהודים היו מאורגנים מאז שנת 1860 בוועד עדת המערבים, ואילו ־מוסלמים גרו בשכונת המוגרבים. שכונה זו – הסמוכה לכותל המערבי, השריד ־אחרון של בית המקדש – שימשה עולי רגל מוסלמים ממרוקו, שבתום העלייה לרגל ־למכה בחרו להתיישב בירושלים לצמיתות.
משרד החוץ הצרפתי שעקב מקרוב אחרי המאורעות, דיווח על העימותים וציין את שמו של יוסף אמסלם, יהודי יליד מרוקו, שגר ברובע היהודי אשר הפורעים המוסלמים הבטיחו סכום גבוה עבור ראשו, והוא נאלץ לעזוב ומצא מקלט במרוקו. בפרוץ מהומות 1936 הוא חזר לפלסטינה.
דבר דומה אירע שנים לאחר מכן לעקיבא אזולאי, אז בן 16, ולעתיד לבוא נשיא ועד עדת המערבים וסגן ראש עריית ירושלים. אזולאי נולד בירושלים למשפחה יוצאת מרקש. במאורעות 1936 הוא פצע קשה מפגין ערבי. הוא נאלץ לברוח מפני קרובי משפחתו של הקורבן ולמצוא מקלט אצל קרוב משפחה בקזבלנקה. לאחר כשנה, כשהשתפרה בריאותו של הפצוע, וסכנת הנקמה פחתה, חזר אזולאי אחוז געגועים לירושלים.
אברהם אלמליח, נשיא ועד עדת המערבים באותה תקופה, פנה לראשי הקהילות הגדולות במרוקו כדי לארגן מגבית לטובת קורבנות המאורעות. מפקח המוסדות היהודים יחיא זגורי, ביקש מהנציבות לערוך את המגבית, וקיבל את אישור הנציבות בתנאי שתיערך בדיסקרטיות מרובה. הסכום שנאסף הועבר לקהילת יוצאי מרוקו בירושלים דרך קונסול צרפת בעיר. לעומת זאת לא נענתה בקשת הלאומנים לארגן מגבית לטובת ״האחים בפלסטינה״. בתגובה למחאת הלאומנים טען הנציב כי היהודים ענו רק לקריאות עזרה מקרובי משפחה או בני ארצם הגרים בארץ הקודש״, ואילו מחוות המוסלמים הייתה ״פוליטית במהותה״.
למרות התנגדות השלטון הצרפתי, שיגרו הלאומנים למשרד החוץ הבריטי עצומת מחאה ״נגד התמיכה המתמדת של ממשלת בריטניה בדרישות המגוחכות של הציונים ובמעשיהם הנפשעים״. אף על פי כן, הגיעו הדי המאורעות רק לאליטות המעורות בפוליטיקה, הן בצד היהודי והן בצד המוסלמי, והם דעכו במהרה בלי להשאיר עקבות.
לעומת זאת השפעתו של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל ב-1936 הייתה עמוקה. המנהיגים הלאומנים ניצלו אותו היטב, והוא שימש אותם כדי לשמור על ערנות ההמונים חסרי התודעה הפוליטית. במסגדים אורגנו תפילות קולקטיביות ״לניצחון האסלאם בפלסטינה״. כמו כן הופצו כרוזים הקוראים להתגייסות למען ״פלסטינה המרטירית״ (Palestine martyre). עלונים ובהם הכותרת ״שרפה וחורבן בפלסטינה המרטירית״ הגיעו ממצרים לאזור הצפוני של מרוקו באוקטובר 1937. לרגל ציון יום פלסטינה, הזהיר מייסד מפלגת האיחוד הלאומי(Parti de 1'Union Nationaie le), מקי נאסירי, את יהודי מרוקו מפני הפיתוי הציוני. בעיתונו ״אל וואהדה אל מגרבייה״ הוא כתב:
״הציונים הפנאטיים הם אלה המהווים את הסכנה הגדולה ביותר עבור הגזע היהודי היושב בארצות האסלאם. במדיניותם ההרפתקנית הם מכינים במו ידיהם את חורבן הדו-קיום בין מוסלמים ויהודים בארצות האסלאם. ביחסים בין יהודים ומוסלמים קיים תנאי בל יעבור שאינו נתון למשא ומתן והוא: להשאיר את פלסטינה לערבים ולהילחם בתיאבון הציוני, אחרת יהיה על היהודים לשאת באחריות לגדולה שבמלחמות הגזעים של זמננו״.
מפאס, שבה החלו ב־1934 מגעים לקירוב בין אינטלקטואלים יהודים ולאומנים מוסלמים, שיגרה ב-8 באוגוסט 1937 קבוצה בת 32 אינטלקטואלים (16 יהודים ו-16 מוסלמים) מברק מחאה נגד תכנית ועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל, תכנית שההסתדרות הציונית העולמית אימצה, ושהמופתי הגדול של ירושלים דחה בתוקף:
״אנו מתכבדים להציג בפניכם, בשם כלל המרוקאים, מוסלמים ויהודים כאחד, את מחאתנו הנמרצת נגד דוח הוועדה המלכותית הבריטית על חלוקת פלסטינה, חלוקה המציבה את המקומות הקדושים תחת הסמכות הכפולה – הדתית והאזרחית של האומה הבריטית. אנו מבקשים להזהיר אתכם מהשלכות הרות אסון שיבואו בעקבותיה בדמות מהומות לא רצויות בין שני האלמנטים: הערבי והיהודי. אל יתפלא העולם לראות תחייה של מסעי הצלב. על כן אנחנו, ערבים ויהודים המאוחדים במרוקו, משמיעים את קולנו הנמרץ ומייחלים לביטול מוחלט של הדוח, שאנו רואים אותו כהרסני לשני העמים. יש לנו יסוד לקוות שגם אתם תצטרפו לאיחולינו הלגיטימיים למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית אחת, בניהול מוסדות דמוקרטים ופרלמנטרים, שהם בעינינו המשטר היחיד המסוגל להבטיח לשני האלמנטים הפלסטינים, היהודי והערבי, זכויות שוות בארצם היקרה״.
מנהיגים לאומנים מהאזור הספרדי נסחפו להפרזות חריפות עוד יותר בעיתונות שלהם. הם אימצו קלישאות אנטישמיות אירופיות ותכנים של תעמולה גרמנית ואיטלקית, והשתמשו במאורעות המזרח הקרוב כדי לגייס תומכים חדשים.
שנה לאחר מכן, ביוני 1938, לרגל יום השנה לדהיר הברברי, קרא מקי נאסירי לבני ארצו ״לגרש את צרפת ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים מגרמניה״. יריבו המר עבדלחאק טורֵס (Torrès), ראש המפלגה הלאומית לרפורמות ( National des Reformes PNR- Le Parti ( התנגד כמוהו לקלוט במרוקו פליטים יהודים מגרמניה, והאשים את צרפת שהיא רוצה ״לצרף לגזע המרוקאי הטהור והחופשי קבוצה אתנית צרפתית, שבה מעורב דם יהודי נתעב״ (שבועון ׳דיפעה 12 בפברואר 1938).
צורם יותר היה קולו של השבועון 'לה וואה נאסיתאל ״(La voix Nationale), מיסודו של עבדללטיף סביחי, לאומני מהעיר סאלה, שאימץ את הקלישאות הארסיות ביותר של האנטישמיות האירופית. הוא האשים את היהודים ב״טפילות, בהשתלטות מסיבית על מקצועות חופשיים על המשרות הטובות ביותר״. עיתון זה סבר שכך הם מונעים עבודה מהמוסלמים המשכילים ודנים את ההמונים המוסלמים לעוני בשל ״ריבוי היהודים בשירותים, השתלטותם על ענפי המסחר ובהתרבותם המרקיבה בכל ענפי הפעילות של ארצנו״. הוא סיכם את מאמרו בקביעה ש״זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי״.
העיתון הפרו-ציוני של קזבלנקה ׳לאבניר אילוסטרה״, שלעתים התעמת אתו, ענה במילים אלה, במאמר מערכת מ-30 ביולי 1938 :
״בכותרות מרעישות כמו ״האימפריאליזם המדמם״, ״הטרור היהודי בפלסטינה״, ״טרגדיית הלבנט״, החל ״הקול הלאומי ״, עיתונו הרפורמיסטי של מר עבדללטיף סביחי, לעסוק בסוגיה הפלסטינית עבור קוראיו המוסלמים. נכון יותר לומר שהחל לשלהב את המרוקאים המוסלמים נגד היהודים… ׳לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי היא מדיניות גרועה׳, כתב לפני כמה ימים 'לה וואה נאסיונאל'. אנו חוזרים על הדברים האלה ואומרים:
אפילו, ובעיקר בארץ מוסלמית, זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה נגד מיעוט יהודי. כל סוגיית הבעיה היהודית במרוקו שונתה בתכלית על ידי המדיניות הצרפתית. אנו מבינים כי מר סביחי וחבריו מלינים על היתרון המכריע שניתן ליהדות מרוקו עם הכנסת הרוח הצרפתית למרוקו. אבל מעבר לכך שגם המוסלמים נהנו מרוח זו באותה מידה, ואולי אף יותר, עובדה היא שכלל המרוקאים ראו בעין יפה, וללא קנאה, את השיפור במצבם החומרי והאינטלקטואלי של היהודים… כשאדון סביחי חוזר ואומר: ׳אנחנו לא אנטישמים׳, אנו מבינים שבשבילו נידון היהודי לעולם למצב חברתי נחות.
להתקומם נגד היהודי הרואה עצמו חופשי ושווה למוסלמי ומבקש להתנהג בהתאם, זה לדעתו להעמיד את הדברים על דיוקם. לא אדון סביחי, זה לא להעמיד את הדברים על דיוקם״.
בשיחותיו הפרטיות הרחיק לכת עבדללטיף סביחי עוד יותר וריסן עוד פחות את רגשותיו האנטי יהודיים, כפי שציטט מפיו יעקב אוחיון, עיתונאי של ״לאבניר אילוסטרה״.'
״היהודים רוששו את הערבים. הם התעשרו על חשבונם בזכות ידיעת הצרפתית. הם לעולם לא מיהרו ללמוד ערבית, שפת המדינה שבה נולדו, וכדי ללעוג לנו עוד יותר הם אפילו עושים עצמם שאינם דוברים שפה אחרת זולת הצרפתית. אבל אל דאגה, אנו נתפוס אותם בקרוב וננקום בהם. בכל מקרה היו בטוחים שאז לא נשאיר להם דבר – גם לא את החולצה שהם לובשים.
'לוניון מרוקן״ (L’Union Marocaine), עיתון אנשי כי״ח אוהדי הטמיעה בתרבות הצרפתית, התקומם גם הוא במאמר מערכת מ-31 באוגוסט 1938, ודרש מהשלטונות לנקוט צעדים נגד התפרצות השנאה:
״נדהמנו מאוד כשקראנו את הגיליון האחרון של'לה וואה נאסינאל'. זאת ממש גרסה מרוקאית של הצהובון הנאצי המסית ׳77 שטורמר. לפי דעתנו הגיע הזמן ששלטונות המדינה יתייחסו ברצינות למקרה ויצאו מאדישותם, נוכח ההסתה לשנאה וליבוי סכסוכים בין קבוצות שעד כה חיו בהרמוניה מושלמת״.
לחידוש הלהיטות הדתית בשילוב עם הלאומיות הפן־ערבית הייתה גם השפעה עקיפה ובלתי צפויה, שעוררה מחדש את שאלת המעמד המשפטי והמדיני האמביוולנטי של יהודי מרוקו. בתפיסה החילונית של הפרוטקטורט הפכו היהודים לנתינים שווי זכויות, אבל בעיני הממשל המסורתי התיאוקרטי (המחזן), הם נשארו נתינים בעלי מעמד נחות, כבני חסות – ד׳ימים.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 36