ארכיון יומי: 11 ביולי 2019


הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

 

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו רב מצוין, שהעמיד תלמידים רבים וגדולים, חיבר ביאורי תנ"ך, ופסקי דינים והגהו על שולחן ערוך. וימת זקן ושבע ימים ביום שבת כ"ג אדר שני בשנת תס"א. רבי שאול אבן דנאן בן רבי סעדיה הנזכר למעלה, מת בשבעה באלול שנת תמ"ט. רבי מימון אפלאלו מת אחרי שנת תנ"ו, ועוד חי אז בפאס כנראה רבי מרדכי אצאבאן שהיה מרביץ תורה בתלמידים, אך לפי הנראה ברור לא נמנה לדיין.

אלה היו רבני החצי הראשון של המאה הזאת החמישית. אשר עם מותם יחל הדור שאחריהם, רבני חצי השני של המאה הזאת, ולמרות תוקף הרדיפות שהיו אז בפאס ובערי מרוקו בכלל, במשך חמשים השנים ההם. נמצאו אז בכל זאת רבנים גדולים שהרבה מהם השאירו חיבורים שונים, והננו נותנים פה שמות הרבנים האלה בכלל, עיר ועיר רבניה וחכמיה.

רבני פאס וחכמיה. רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל בן רבי אברהם צרפתי, רבי ראובן אבן צור חכם מקובל וחסיד גדול, רבי יעקב אבן צור בנו הנקרא גם בראשי תיבות יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל בן אלבאז, רבי אברהם בן עלאל, רבי סעדיה בן רבי מימון אפלאלו הנזכר למעלה, רבי יעקב בן מלכא, רבי יוסף קורקוס. רבי יוסף בן רבי יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי יהשע סירירו, רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, רבי משה הכהן שנהרג על קידוש השם בשנת תע"ד, 1714, רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, רבי אברהם סירירו השני, רבי יעקב קטן.

מכל הרבניםוהחכמים האלה שחיו בפאס התפרסמו ביותר, שלש אלה, רבי יהודה בן עטר, רבי יעקב אבן צור, ורבי שמואל בן אלבאז שנחשבו אז לאבות ההוראה וגדולי התורה ב עיר פאס והראשון רבי יהודה בן עטר נודע בפי יהודי פאס בשם "רבי אל כביר" (רבנו הגדול) הוא נולד באלול תט"ו ומת ביום ב' י"ט סיון תצ"ג, אבי רבי יעקב בן עטר היה נכדו של של רבי יעקב בן עטר שמת מרעב בשנת שס"ו כנזכר למעלה בפרק ט'. ובה בשנה ההיא נולד נכדו זה רבי יעקב בן עטר וימת בשנת תל"ח, ואז היה בנו רבי יהודה כבן כ"ג שנים. רבותיו היו רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו הנזכרים מעלה. ובשנת תנ"ח נמנה הוא עמהם לדיין בפאס. בשנת תס"א מצאנוהו במכנאס לרגלי הרדיפות שהיו אז בפאס, שם במכנאס כבדוהו רבני העיר רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו ועוד להלוות אליהם בבית דינם ויחתום אתם בכמה פסקי דינים שנכתבו אז שמה. בשנת תס"ד חזר כבר לפאס, והוא ורבי שמואל הצרפתי היו בשנה ההיא לבדם, הבית דין של פאס, כי הרבנים שנלוו אתם מכבר לא נמצאו אז בעיר, בכל ימי משרתו בתור דיין ואב בית דין לא קיבל שכירות מהקהל ולא נהנה מקופת הצבור אך כי עליו היה לא רק הוצאות ביתו כי אם גם הוצאות בנו רבי עובד ושני נכדיו יהודה ואברהם. הוא התפרנס רק ביגיע כפו, וכפי שיסופר אודותיו היה צורף כסף גם יסופר עליו כי היה "מלומד בנסים" עד שההמון היו נשבעים בו. וכי פעם אחת, הושלך לגוב אריות ונשאר יום ולילה שם ואחר כך ניצול, ועוד סיפורי נפלאות כאלה יסופרו עליו, שמהם נדע כי גם בעודנו חי גדול היה כבודו בעיני הקהל ומאד הוקירו ויעריצו אותו.

מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם על כי מלבד ידיעתו בתורה היה בקי כל כך במנהגי המערב שהניהיגו רבני קסטיליה, אכן מכל תשובותיו הרבות שהריץ לשואליו לא נדפסו כי אם מעט מהם פה ושם בספרי רבני המערב בני דורו ושאחריו, ויתירם נשארו בכתב יד. הוא חיבר עוד חידושים וקונטרסים ושיטות על התלמוד, ופירוש על המדרש רבה, שנשאר גם כן בכתב יד גם ספר מנחת יהודה על התורה. וספר שיר מכתם דיני שחיטה ובדיקה וטריפות עם פירוש ונדפס כבר, זולת זה נדפסו עוד אליו דיני גט וחליצה, ומנהגי טריפות בפאס שבם יש גם איזה הוספות מרבי יעקב אבן צור.

רבי שמואל בן רבי אברהם הצרפתי, הוא נכדו של רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הנזכר בין רבני המאה הקודמת, נולד בשנת ת"ך ומת ביום ג' ב' באב שנת תע"ג, הוא נמנה – לפי הנראה – בזמן אחד יחד עם רבי יהודה בן עטר הנזכר, לדיין בפאס, חיבר שאלות ותשובות ופסקי דינים וקונטרסים בדיני טריפות כתב יד שחיברו בשנת תס"ג. גם חיבר ספר פתח עיניים על אגדות הש"ס, כתב יד, וספר דברי שמואל על סוגיות,ערוגות הבושם של מסכת שבועות חיברו בשנת ת"ע, נימוקי שמואל על פי רש"י והרמב"ן, מעולפות ספירים על מסכת ע"ז.

רבי יעקב בן רבי ראובן בן צור (יעב"ץ, הרב הזה שנחשב שני בחשיבות ובפרסום אחרי רבי יהודה בן עטר הנזכר, היה גדול בתורה, יודע גם בתכונה, בדקדוק ובמליצה ושיר גם מקובל. הוא נולד ביום שבת כ"ז אייר תל"ג ומת בליל שבת א' טבת תקי"ג, במי עלומיו מתו עליו שני בנין ראובן רבא,וראובן זוטא. והראשון היה ילד חכם וממנו נמצאה תחנה אחת, בשנת תנ"ח נוסף לרבי יעב"ץ עוד יגון כי אחיו, יוסף בן צור איש נבון וחכם מת על ידי שמן רותח שנפל על רגלו. ובשנת תס"ב בחודש שבט נלקחו מעוד שני בניו יוסף ומנשה. וכנראה, אז היה גם גולה ונדח חוץ למקומו, בעיר מכנאס מפני רדיפות חמסים שגברו אז בפאס. שנים רבות הוטל על רבי יעב"ץ משרת סופר הבית דין, וימלא תפקיד חשוב בתור עוזר גם כן, ומשנת תס"ד נמנה לאחד מהם. ובזמן מועט אחר כך היה לרוח החיה בכל ענייני הבית דין כי ראש אב בית דין רבי יהודה בן עטר סמך עליו וימלא את ידו בכל, כי עוד מנעוריהם הכירו זה את זה ושניהם יחד למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בכל זאת היה רבי יעקב אבן צור חושב עצמו כתלמיד חבר לפני האב"ד בית דין רבי יהודה בן עטר, ויקראו לו בשם "מורינו". וענותו זאת יחד עם גדולתו בתורה נתנו לו לרבי יעב"ץ עוד יותר כבוד ויקר, ומאז נמנה לאחד מבתי דין הרבו גדולי וחכמי המערב לפנות אליו בשאולותיהם.

הצדק היה אזור מותניו ולא החניף לאיש, וגם עם מיודעיו, אחדים מרבני המערב דבר תוכחות עד כי נמשך עם ריב ומחלוקת לפעמים בינו לביניהם. לא פעם מצאנוהו לרבי יעב"ץ מתגורר במכנאס, בימי הרדיפות של ת"ס – תס"ח, ובשנת ת"ף – פ"ח ועוד. ושם נלוה לרבני ממכנאס בבית דינם. בשנת תצ"ח – ת"ק היה בין הגולים לרגלי הרעב לעיר תיטואן, בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי הרעב ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמשה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, הם נודעו אז בשם "בית דין של חמש, שאותם נזכיר הלאה בין רבני המאה הששית. רבי יעב"ץ השאיר אחריו שאלות ותשובות רבות למאות מהם מפוזרים בספרי רבני המערב, ועוד נדפס ספר משפט וצדקה ביעקב, כולל הרבה מתשובותיו שהחליף עם רבני דורו, ולתשובותיו אלה יש ערך מיוחד גם בהצד הקורותי שבהם, כי הרב המחבר שם לבו תמיד בכל תשובותיו כמעט, להזכיר את זמני העניינים וקורות הזמנים וחיי האנשים נושאי העניין.

זולת השאלות ותשובות ההם יש עוד שאלות ותשבות ממנו כתב יד בפאס, גם חיבר ספר עט סופר דיני ותיקוני שטרות ומעט אגרות, וספר לשון לימודים מליצות ונוסחי מכתבים ואגרות שהחליף עם ידידיו, דרשות וביאורי תנ"ך, הגהות על ספר יסוד יוסף תיקון הקרי, ועוד כתב הגהות בגיליוני ספרים רבים, וספר עת לכל חפץ שירים ותחנות וקינות ועוד פיוטים שונים נמצאים ממנו בכתב יד ובדפוס.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצז

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עם פתיחתם של תיקים בארכיון הציוני ובארכיון המדינה התבררו עובדות חדשות בעלות השלכות מפתיעות. כבר בחודש אוקטובר 1960, כשלושה חודשים לפני טביעת אגוז, החלו המגעים של ישראל עם הנסיך מולַאי עלי עַלַאוּוי באמצעות כהן אוליבר. אנשי המסגרת ביקשו מאיש עסקים בשם בֶּקיבג ל יצור קשר עם איש עסקים נוסף בשם גוֹמֶנְדְיו ולבדוק אם יהיה מוכן לעדור בהוצאת יהודים ממרוקו באמצעות הספינות שלו או במתן כיסוי נאות לספינות שהופעלו על ידי המסגרת בים התיכון. איש הספנות הסכים לבדוק עם אנשי החצר את הנושא וכאשר היו שניהם במרוקו, הציג גוֹמֶנְדְיו את בֶקינג בפגי כהן־אוליבר. ב־3 בנובמבר 1960 הודיע כהן־אוליבר לשניים שהוא שוחח עם מולַאי עלי עַלַאווי על בעיית יציאת היהודים ושהלה השיב שהוא מוכן לעסקה וביקש עוד פרטים.

שתי בעיות הטרידו את כהן אוליבר בשיחותיו עם בֶקינג: גובה הסכום שישולם על כל מהגר והערבויות או הביטחונות שהישראלים מוכנים לתת כדי להבטיח שהסכום המוסכם אכן ישולם. כאשר בקינג נקב באופן סתמי בסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר לנפש, כהן־אוליבר הגיב שזהו סכום קטן פי ארבעה או חמישה מההערכות שלהם. בקינג התרשם שאיש סודו היהודי של הנסיך הוא איש הגון וישר וניתן לסמוך על הבטחותיו. להערכת רונאל, ברור היה מעל לכל ספק שאנשי הארמון חיפשו דרך להפקת רווחים מן היהודים והם ממהרים למצוא הסדר לפני שיאחרו את המועד. לדעת הישראלי יורש העצר מולאי חסן שניהל באמצעות סם בן־אָזֶרַף משא ומתן עם איסטרמן ידע בוודאי על המגעים של מולאַי עלי עַלַאווי וכהן־אוליבר עם הישראלים והוא בודק ובוחן מי מבין הפרטנרים רציני יותר וגם מבטיח יותר רווחים. הוא ביקש מבֶקינג למסור למרוקאים שהערבות הטובה ביותר נמצאת כבר בידי המרוקאים בצורת מספדים גדולים של יהודים שנשארו במרוקו והישראלים מעוניינים להוציאם.

יש לזכור כי מגעים אלו הם חוליה בשורת שיחות שנוהלו עם יורש העצר וסביבתו. המגע המשמעותי הראשון החל בחודש מארס 1960 עם ביקורו של שר העבודות הציבוריות המרוקאי בן סַאלֶם גֶסוּס בירושלים ופגישתו עם גולדה מאיר ואנשי משרד החוץ ונמשך על פי המלצותיו עם פגישתו של איסטרמן עם יורש העצר באוגוסט אותה שנה. לא ברור למה נפסקו הפגישות עם מולאי חסן, אך אפשר רק לשער שהישראלים הבינו שהם הגיעו לשלב שבו דובר כבר במפורש על הפיצוי הכספי שיש להעניק למרוקו על הנזק הכלכלי שייגרם לה עקב עזיבתם הצפויה של היהודים, טאבו שרק יורש העצר העז לשבור. במצב דברים זה היה על הישראלים להחליט אם הם מוכנים לבצע ״עסקה׳׳ מסוג זה או להמשיך להוציא משפחות בקצב אטי בדרך מחתרתית. נראה שהחלטתם הייתה להמשיך בשני המסלולים מתוך כוונה שפעולה ספקטקולרית בתחום ההגירה תאלץ את מרוקו להעניק חופש יציאה. ניתן היה לחשוב שבשלב זה ההסכם היה על סף חתימה, אך באופן מפתיע הדברים התרחשו אחרת. האירוע הספקטקולרי אכן התרחש מבלי שהישראלים תכננו אותו או התכוונו אליו. כלומר, המחדל של טביעת אגוז.

ההסכם לא נחתם בזמן ואסון אגוז לא נמנע.

אחרי האסון, במארס 1961, התחדשו המגעים עם ארמון המלוכה בדיוק אחרי הכתרתו של מולאי חסן למלך. מסיבה לא ברורה נעלם שמם של כהן־אוליבר ושל מולאַי עלי עַלַאווי והחלו להופיע שמותיהם של סם בן־אַזֶרַף והשר עבּד אֶל קַדֶר בן־גֶ׳לוּן. הפרטים הנוגעים לחלקו של בן אַזֶךַף במשא ומתן עם השלטונות רחוקים מלהיות מדויקים. הכוונה לתיאוריהם הדמיוניים של שמואל שגב ושל דב גולדשטיין המציירים את אלכס גתמון כמושיעם של יהודי מרוקו בדרגה של משיח. בן־אַזֶרַף שימש עם קבלת העצמאות כמנהל כללי במשרדו של שר האוצר הראשון עבד אל קדֶר בן־גֶ׳לוּן. בתום כהונתו התמסר בן־אַזֶרַף לעסקים וחבר מפלגתו בן־גֶ׳לוּן התמנה לשר העבודה והעניינים הסוציאליים בממשלתו של חסן השני. ימים אחדים אחרי שיחת איסטרמן עם יורש העצר בחודש אוגוסט 1960, נערכו התייעצויות במשרדה של גולדה מאיר בירושלים שבהן הוחלט על הידברות חשאית עם הנסיך חסן בתיווכו של בן־אַזֶרַף. כל הגורמים היו תמימי דעים שבן־אַזֶרַף הוא המועמד הטוב ביותר למשימה עדינה זו של ״קניית הנסיך׳ גם מפני ששימש כמנהל עסקיו של הנסיך וגם מכוח מעמדו במועצת הקהילות היהודיות ובזכות רמתו האינטלקטואלית שהנסיך העריך מאוד. אחרי אסון אגוז היה ברור שאין לעסוק יותר בשתדלנות דיפלומטית אלא בעסקה שתמורה כספית בצדה. ישראל העניקה בעבר פיצוי כספי למדינות, כגון עיראק ורומניה. שהיו עלולות להינזק כלכלית מיציאת היהודים מארצותיהן. את העיקרון הזה החליט משרד החוץ להחיל גם על מרוקו.

כרמית גתמון מעידה על וויכוחים קשים שהתנהלו בין בן־אַסזֶרַף ואשתו זַ׳אניןַ ובין בעלה שהגיע לביתם להתייעצויות במשך חודשים אחדים. גתמון היה חסר סובלנות ולא תמיד קיבל את ניתוחיו האינטלקטואליים של בן אַזֶרַף. הוא לחץ לבצע את הדברים מהר ככל האפשר אך מארחו התעקש לגשת לנושא בזהירות כדי לא לסכן אנשים לשווא. הוא ביקש לנהל בעדינות את המגעים עם בית המלוכה ובמיוחד לא לדבר עם המלך ישירות על נושאים כספיים דבר שהיה מתקבל כגסות רוח. בן־אַסֶרַף לא נכנע ללחצי גתמון והציע ליצור מסלול גישושים מקביל בתיווכו של מולַאי עלי עַלַאווי ובאמצעות כהן־אוליבר. הוא דרש לא לערב ישירות אישים יהודים בנושא ישראלי מובהק ובמיוחד לא את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עַמַר. בחודש מאי. הצליח בן־אַזֶרַף לארגן פגישה בפריס בין גַתְמון לשר בֶן־גֶ׳לוּן. על פי גרסה זו, גַתְמון הופיע לפגישה בתחפושת והציג את עצמו בשם בדוי. בֶן גֶ'לוּן עדיין לא ידע את זהותו של גַתְמון ומה מעשיו במרוקו אך ניחש בוודאי שמדובר בנציג ישראלי בכיר. השלושה בילו שעות אחדות בליבון בעיות ההגירה ובתום השיחה הודיע בֶן גֶ׳לוּן שעליו להתייעץ תחילה עם המלך אך כבר עכשיו היה ברור שהיא״ס תופיע כגורם בכל הסכם בין הצדדים. הסיכום העקרוני בין הסוכנות היהודית ובין היא״׳ס. שהארגון ישמש כיסוי לפעילות השליחים הישראלים, הוצג בפני בן־אַזֶרַף עוד לפני חודש מאי. בין מחצית מאי לסוף יולי 1961, התקיימו שש פגישות בין גַתְמון לבן אַזֶרַף. חלק מהן בהשתתפותו שגריר ישראל בפריס ולטר איתן. ההבנות של סם בן־אַזֶרַף עם בֶן־גֶ׳לוּן כללו סעיף כלכלי שהפך לתקדים ביחסי ישראל עם מדינות המסרבות לאפשר יציאת יהודים משטחן. הדרישה לפירוק רשת העלייה המחתרתית הישראלית עוררה קשיים במהלך המשא ומתן. בעיני השלטונות המרוקאים תנאי זה היה עקרוני, משום שהמחתרת גרמה מבוכה לממשלה ולמלך. גַתְמון ואנשיו סירבו להפסיק את פעילותם עד שיהיו בטוחים שהממשלה המרוקאית תעמוד בהבטחותיה. אמנם הובטח לישראלים שהדבר יסתדר מאליו כשיושג ההסכם הסופי, אך על כל צרה שלא תבוא המשיכו ראשי המסגרת להוציא יהודים באופן מחתרתי גם בתקופה זו. במהלך המשא ומתן אף נתפסו יהודים בצאתם את הארץ שלא כחוק, אך השלטונות לא ניצלו עובדה זו להכשלת המגעים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר