מורשת יהדות מרוקו

ובמערכת גדולים אות וא״ו באות מוהר״ר וידאל הצרפתי כתב וז״ל, והרב המובהק, מר קשישא מוהר״ר אליהו הצרפתי ה׳ יאריך ימיו ושנותיו אב״ד ור״מ (אב בית דין וריש מתא) בעיר גדולה לאלקים פיס יע״א, נכדו של מוהר״ר וידאל בעל צוף דבש, ויש לו יחס עד רבנו תם בן בתו של רש״י ז״ל.

ושמעתי שהרב רבי אליהו נר״ו הוא דור ט״ו לרבינו תם הידוע זיע״א, והרב אליהו הנ״ז תלמיד מהרב המופלא ח״ק (חסידא קדישא) כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל, ע״כ.

ובספר דרושים, כתב יד לכמוה״ר דניאל בן צולטאן ז״ל, בדף פ״ה ע״ב מצאתי כתוב וז״ל, ודרשתי ביום העשירי משלושים יום שדרשו על מורינו סבא דמשפטים נר המערבי הרב הגדול חסידא קדישא לבני ישראל, כמוהר״ר אליהו הצרפתי זצוק״ל בתשרי שנת תקס״ו לפ״ק בבית הכנסת הגדולה הי״ג זכותו תגן בעדינו אכי״ר.

וראיתי בירושלמי מסכת כלאים בעין יעקב שרבינו הקדוש ע׳ה, נח נפשיה בע׳ש, ורבי זצוק״ל ג״כ נח נפשיה; בערב שבת קדש יוד״ו שמך גדול לחדש אלול המרוצה שנת תקס״ה (1805) לפ״ק (לפרט קטן) ע״כ.

מוז״ה (מר זקני הקדוש) מוהרא״ה (מוהר״ר אליהו הצרפתי) הנ״ז הניח אחריו שני בנים (גדולים) הגדול הוא מז״ה מוהר״ר ישראל יעקב הצרפתי זלה״ה, והיה תורה וגדולה, דיין ושר ושופט וזכה לגבורות ועלה אל האלקים י״ב תשרי תקפ״ו (1826) לפ״ק והניח אחריו שלושה בנים, הגדול הוא מ״ז כהה״ר שלמה זלה״ה, וזכה לגבורות והניח אחריו אבא מארי עט״ר (עטרת ראשי) הרב המפורסם כמוהר״ר וידאל זצוק״ל,. והרב אבא מארי הנ״ז קבלתי ממנו שנולד שנת זקנ״ת (1797) ונתבש״מ שנת התרי״ו (1856) כ״ח לחדש אב יום ו' בשבת. ונשארתי אתריו אנכי אי״ש צעיר שנולדתי א״ך שבט שנת התקפ״ז (1827) ליצירה. אוחילה לאל אחלה פניו יאריך ימי ושנותי בטוב ובנעימים לעשות רצונו כרצונו ויקיים בי והיה ברכה גימטריא אבנר. ועט״ר אבא מארי הניח אחריו פסקים וכתבים ושו״ת (ושאלות ותשובות) כתב יד ולא איסתיעא מילתא לסדרן. והרב מוהר״י ן׳ וואליד זצוק״ל בספרו הג״מ ויאמר יצחק ח״א חלק יו״ד שאלה פ״ח הביא תשובה בארוכה בענין המשכונות דחתים עלה עט״ר אבא מארי ושקיל וטרי בהדיה טובא. ובזה״ל כתב בתחלת תשובתו ז״ל. תשובה. ראיתי את כל הבא כתוב בספר מה שהעמיק הרחיב החכם ידידנו החכם הפוסק נר״ו, ופלפל בחכמה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין המשכונות לא הניח פינה וזווית וזו הלכה העלה וכו' יעו״ש.

הרב מוהר״ם בן זמרא זצוק״ל מב״ד של חמש הנ״ז נתבש״ט שנת תקל״ח (1778) כן מצאתי בספר דרושים כתב יד לכמוהר״ר אברהם מאנסאנו זצוק״ל. וז״ל דרוש שדרשתי לפטירת גיסי החכם השלם הדיין ומצויין כהה״ר משה בן זמרא זלה״ה שנפטר במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ביום א׳ של חול המועד ודרשתי עליו במנחה ביום שבת קודש סדר בראשית שנת חלק״ת מחוקק ספון לפ״ק ע״ך. והניח אחריו הרבה קובצים כתב יד דרושים ופירוש תנ״ך הנם ביד זרעו לברכה, והניח אחריו מהר״ר שמואל בן זמרא זצ״ל שנתבש״ם סביב לשנת תק״ץ (1830), ולפי הנשמע האריך ימים צ״ג שנה. והניח אחריו הרב המפורסם מוהר״ר רחמים חיים דוד בן זמרא זצוק״ל, שנתבש״מ ז״ך חשון תר״ח (1848). והניח אחריו אח עצמי תורה וגדולה, אחד מראשי מנהלי עדתנו, שכולו מלא חסדים טובים כמה״ר יעקב בן זמרא הי״ו, שנולד שנת תקפ״ו (1826) אשר על ידו ועל יד רעהו הטוב באו שאלות אלו לידינו כמובא למעלה.

הרב מר זקני מוהר״ר מתתיה סירירו זצוק״ל מב״ד של חמש הנז' נתבש״מ קודם שנת נת״ק (1790) כי נתגלגלו עצמותיו הקדושים בשנה ההיא כשיצאו היהודים מן העיר כמבואר למעלה. וחיי עולם נטע בתוכינו, ואלה שמות הגבורים חסידי עליון ארזי לבנון אשר נטע, הרבנים המפורסמים, מזהר״ר שאול זצוק״ל, ומוהר״ר מנחם זצוק״ל, ומוהר״ר יהושע זצוק״ל, ומוהר״ר חיים דוד זצוק״ל, ומר זקני אבי מרת אמי מוהר״ר יהודה זצוק״ל. ומוהר״ר נחמן זצ״ל, שבעה המה עיני העדה, כולם קדושים, גם הניח שתי בנות, אחת היא אמם של הרבנים מוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל, ומוהר״ר יעב״ץ האחרון זצ״ל הנז״ל. ושם השנית זהרא היא אמו של עט״ר הרב אבא מארי זצ״ל הנז״ל.

רבן של כל ישראל, רב תנא הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם כמוהר״ר חיים דוד זצוק׳׳ל הנ״ל, שנתבש״מ שנת תקפ״ו (1826) בן ע״ז שנה, וקבלה בידינו כי ברגע סילוקו של צדיק היה קורא ושונה וכופל פעמים רבות במירוץ ע״ז והדר לבושה ותצחק ליום אחרון. והניח אחריו שלושה צדיקים הרב המפורסם כמוהר״ר יהונתן סירירו זצ״ל, והחכם הירא את דבר ה׳ מן השרידים החרדים אל דברו כמה״ר צמח ז״ל, והנה״ר השלישי הוא עט״ר מורנו הרב אב״ד מקודש מהר״ר מתתיה סירירו ה׳ ישמרהו ויאריך ימים על ממלכתו אכי״ר.

הרב מוהר״ר יהושע זצ׳׳ל, שמענו בבירור שהיה מתענה כל ימיו, ומצאתי כתוב, הדיין המצויין חסידא קדישא כמוה״ר יהושע סירירו ז״ל נתבש״מ כ״ט סיון תקע״ד (1814), והניח אחריו שני צדיקים כמוה״ר יוסף וכמוהר״ר ראובן זצ״ל. ויהי ה׳ את יוסף, ונתן לו בן פורת צדיק וישר מתחסד עם קונו ישב בתענית רוב מבחר ימיו כמוהר״ר יהושע הי׳׳ו אכי״ר. והיה ה׳ את יהושע ונתן לו בן פורת פנת יקרת שלם וכלול בכל, החכם השלם והכולל כמוהר״ר יוסף הי״ו הוא ואחיו כי״ר.

הרב החסיד המקובל מוהר׳׳ר יעקב סרירו זצוק״ל הנז״ל, איש אלקים קדוש ונתבש״ם כבן פ״ב שנה, שנת תרי׳׳א (1851). בואו ונחזיק טובה לעצמנו ונאמר בפה מלא אשרינו מה טוב חלקנו אשר זכינו לראות רישא דעמא בס׳ קדושה וטהרה כזה. גם זכיתי בימי עלומי שהיה עט״ר הרב אבא מארי ומו״ז שכנים עמו. והייתי מסתכל בתרומות מדותיו הנאותות לשמים ומתלהב, דהיינו בכל לילה אחר ערבית היה בא לביתו ומצא שולחן ערוך ונר דולק ותכף לישיבתו פותח ספר הש״ע (השולחן ערוך) וקורא בו עד עידן ועדנין. ואחר חצות קם ומחבר לילה ויום בתלמוד תורה, והולך ופותח בית הכנסת הוא הראשון, וסדר קדושה אשר בה מתנהג בתפלתו נודע למשגב. ואחר לימוד חק לישראל קובע ישיבה בש׳׳ס ופוסקים, וחכמי ישראל סובבים הודו. ואחר הצהרים קובעים לימוד טור ובית יוסף ופוסקים, ומתפלל מנחה, ובין מנחה למעריב פותח ספר ומעיין בו. זה דרכו כל ימיו בלי שינוי, אשריו ואשרי חלקו. ובשלוש שנים האחרונות קבע הלימוד באופן זה, דהיינו אחר עבור ראש השנה היה קורא נביאים וכתובים עם פירוש מצודות, ואחריהם משנה ואחריה ארבעה שולחנות על הסדר עד גמירה, ואחד כך זוהר ובתשלום השנה היה קורא אוצרות החיים, הכלל הוא שלא ראה אותו אדם בלי ספר פתוח וגם עד זקנה ושיבה לא זז מבית הכנסת מצפרא הוא הראשון, ועד רמשא הוא האחרון, ולפעמים היה מתבודד בעזרה עם הספר.

מר זקני מוהר״ר יהודה סירירו זצ״ל, הנז״ל, נתבש"מ, שנת תקצ״ה (1835) במגפה לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה), והיה מתענה כל ימיו מלבד שבתות וימים טובים, והרביץ תורה בישראל למכביר. והניח אחריו שתי פרידות טובות שתי בנות, יראת ה׳ היא אוצרם, שם הגדולה היא החסידה שמחה מרת אמי, אשר לרוב התדבקותה בס׳ קדושה עלתה לעיר הקודש ירושלים תוב״ב בסוף ימיה, ועלתה אל האלקים יב׳ שבט תרל״א (1870) והכירו בעיר הקודש תוקף חסידותה וכבוד גדול עשו לה במותה, כאשר כתב לי הרב צוף דב״ש באגרתו בזה הלשון, אשר אמרנו בצילה נחיה וכו׳ וכו', גם חקקו על אבן מצבתה מעשיה הטובים, ושם השנית פנינה החסידה ריינה היא נות ביתו של עט״ר מוהר״ר מתתיה סירירו הי״ו, אם הבנים סמכי חכמי ישראל כמוהר״ר חיים דוד וכמוהר״ר עמנואל זצ״ל. ואוריין תליתאי כמוהר״ר יהודה בנימין, ה׳ יאריך ימיו ושנותיו בטוב. ושמעתי אומרים כי הרב מו״ז כשהיה מסתכל בהפלגת יראתם היה אומר בנתן עדיפי לי מבנן.

הרב כמוהר״ר יוסף בן סאמון המחבר ספר עדות ביהוסף על מסכת מציעא ושו״ת (שאלות ותשובות) הוא ממדינת פאס, וכן כתב בתשובה סי׳ ב׳, וז״ל אמר הצעיר יוסף בן סאמון מן המערב ממדינת פאס יע״א. ע״כ. ובסוף התשובה כתב וז״ל, ובשנה זו התקל״ז (1777) ליצירה בא לידי ספר הבתים להרשב״א ז״ל, כ״י מעיר מולדתי עיר פאס יע״א לעיר זו ליוורנו יע״א ע״ך. עי״ש מה שתמה על הרב סנה״ג (כגסת הגדולה) במה שנתקשה. בדברי הרשב״א בתשובה למר דוד בן זכרי מעיר פאס שהזכרנו למעלה ע״ש.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 123

• ביום ט׳ באב קודם שמתחילין תפלת מנחה, כל הצבור אומרים קינה ונהמה לרבינו הריב״ש ז״ל:

ארץ חפץ נדחייך               יום יום שואלים בגללך

צופים שואפים למנוחייך    לאמֹר בי׳ת ה׳ נלך

את השיר יש לקרוא משמאל לימין

כד. הפטרת אסוף אסיפם שחרית תשעה באב בקול בוכים ובניגון מיוחד היו מתרגמים בלשון הגרי שהיה בכתב יד ומודפס בספר בית אב ליוורנו בן אמוזיג, קול תחנה ליוורנו בילפורטי, ובספר ארבעה גביעים ליוורנו בילפורטי. ועיין להתשב״ץ ח״ג סימן קכא שהיו קהלות שמתרגמים הפטרת שירת דבורה בלשון הגרי, וטוב לחזור פסוק אחרון ולברך, וכתב עוד וז״ל ואם מתרגמים בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר יעו״ש וע״ע בשו״ת מהר״מ פאדווא סי׳ ע״ח על מנהג קאנדיא שהיו מתרגמין הפטרת יונה במנחת יוה״ך בלשון יוני.

כה. במנחה של ט״ב מפטירין ״שובה ישראל״ כמנהג בני ספרד ובמנחה של צום גדליה ״דרשו״, הגם שאין בו ביטול מלאכה מפני שהוא חל בעשי״ת, ועיין כפ״ה סי' תקנ״ט סקמ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ה וב״י סי׳ תכ״ח.

כו. בענין קריאת ויחל במנחה של יו״ד בטבת אם חל בע״ש ראיתי בספר תורות אמת למהד״פ בירדוגו בנימוקיו לסי׳ תק״ן שכתב וז״ל ומנהגינו כסברת האגור שהביא הב״י דאין קורין במנחה מפני כבוד השבת ועיי׳ מג״א שם.

כז. נוהגים להתענות יום ז׳ באדר אף אם הל בערב שבת והיה נחשב כיום כפור קטן, בלי להגיד עננו ובלי קריאת פרשת ויחל, ועיין באו״ח סי׳ תקפ״ו ומג״א סק״ח. ועיין בספר מועד לכל חי סימן ל״א אות ז׳ (ולא היינו נוהגים לקרא בליל ז׳ באדר הקריאה שבספר קריאי מועד) ועיין בספר ויקרא אברהם בקונט׳ מקום שנהגו על מגילה ששבה מנהג זה ובסו״ד כתב ובמערב ראיתי שמרבין בסליחות במנחה כמו בתענית צבור וקורין ויחל.

נהגו העם-קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה-כרך ג' עמוד 295

בר מצוה.

חגיגת בר מצוה נעשית גם בטרם מלאת י"ג שנה לילד. משהיה יודע ללמוד תורה ותורה שבעל פה היו ההורים מכניסים אותו לעול המצוות. חתן הבר מצוה דורש "דרשת בר מצוה" עם "מליצה". בהתחלת ההכנות ההורים מוליכים למורה עוגות וסוכר, וזה שימש כהזמנת המורה להכין דרשה לתלמיד. הנחת תפלין הייתה ביום ב' או ביום ה', ביום בו יכול הבר מצוה לעלות לספר התורה. ומתפללים בבית הכנסת תפלה חגיגית ואין אומרים תחנונים. וגם אם היה פחות מי"ג עולה לתורה ומצטרף למנין ג' העולים. ביום ששי שלפני שבוע הבר מצוה, חתן הבר מצוה הולך עם חבריו התלמידים בני גילו אל הספר, ומסתפרים כולם יחד אתו. כל אחד מהשושבינין הללו מכין כעין רובה צעצוע מקנה סוף, ובו היה יורה, והם מהוים כעין גדוד חיילים של הבר מצוה. בשבת כל קרובי המשפחה סועדים סעודת הצהרים בבית הבר מצוה.ובמוצאי שבת מתפללים ערבית בבית, בשירים ובזמירות. אחר התפלה רוקדים עם הבר מצוה ושמחים עמו. בליל שני עושים סעודה גדולה והקרובים לנים בבית הבר מצוה.ובבקר באים כל בני המשפחה לבית הבר מצוה, והוא מברך את ברכות השחר, ומניח תפלין בביתו. ונושאין אותו לבית הכנסת כשהוא יושב על כסא ומנגנים מלוים את השיירה בשירה וזמרה. בבית הכנסת הוא יושב על כסא המיוחד לו, כשחוזר הביתה באים השושבינין וחוטפים לו את התפלין, עד שאבי הבר מצוה פודה אותם בכסף. בבית עורכים סעודה לכל המתפללים ודורש בפניהם.

הבנות וחינוכן.

הבת מקומה בבית, בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה". אינה מבקרת לא ב "חדר" ולא בבית הספר. מה שלומדת, לומדת היא מאמה. משפחה את עיניה כבת ארבע – חמש, התחילה עוזרת לאמה בצורכי הבית, מכבסת, שוטפת כלים, מנקה את הבית, לשה ומבשלת. בדרך אגב לימדתה אמה להכשיר את הבשר, להפריש חלה, להפריד כלי בשר מכלי חלב, וכיוצא בתודעה היהודית. משהגיעה לפרקה מלמדתה אמה מסורות ומנהגי טהרת המשפחה. ולפי חינוכה של האם והבית ממנו יצאה, כך היה חינוך הבת. בשעות הפנאי שיחקה הילדה עם חברותיה בנות השכנים, במשחקי בנות, בקפיצה על חבל, מחבואים, ומשחקי חברה שונים. במקום בובות, שלא היו ידועות, לוקחות הבנות מטאטא קטן, מלבישות ומחתלות אותו, ומשחקות בו כחתן עם כלה, או אבא אמא וילדם הקטן. לפעמים שיחקו גם עם הבנים, אחיהם או בני השכנים. הילדות נשלחו לשליחויות קטנות מחוץ לבית כגון להביא תבשיל לבית הדוד, להוליך ולהחזיר הלחם מהתנור, וכיוצא בזה. משגדלה הבת דאגו ההורים ללמדה מלאכות של נשים, תפירה, רקמה, עשיית כפתורים ( אלעקאד ) וכיוצא בזה. לבוש הבנות הותאם למושגי הצניעות.

חינוכה של הבת מסור כולו בידי האם. האב לא השגיח על חינוכה כלל, וסמך בכך על אשתו. רק בנות יוצאות מהכלל ללמדו בבית מאביהן לקרוא ולכתוב.

תקופת הילדות של הבת קצרה מזו של הבן. כבת שמונה – כבת תשע הייתה נישאת לבעל, ועוזבת את בית אביה, אף שלא רכשו שום השכלה, החינוך המעשי שקיבלה בבית אביה, ונסיון החיים, גיבשו ועיצבו את אישיותה, עד שבבוא היום נמצא מוכשרת ומסגולת לחנך את בניה ובנותיה היא. ואכן היו נשות רבנים ומנהיגים, שעל אף חוסר השכלתן נחונו בשכל ישר וטבעי והנחו בעצתם את בעליהם וכל הפונים אליהם. לילדה לא נועדו טקסים כמו לילד, מלבד ערוב ה "כתאיים" ששיתפו בו את הבנות, באותן משפחות שנהגו בכך. ביום ראשון של פסח היה לילדים "כאלוטה" ( מערובות ) ובו היו הילדים והילדות בני הבית מכינים הארוחה לעצן, ומבשלות ומגישות בכלים קטנים, שהיו נקנים במיוחד לפני פסח לשם כך, וכמובן ארוחה זו אוכלים אותה בנפרד מבני הבית המבוגרים.

דרכי ענישה של הילדים.

האם הרביצה בבתה אם עשתה מעשה לא טוב. כגון ששיברה כלי, או רבה עם אחיה או חברותיה. דרך ענישה מקובלת על האמהות הייתה הקללה. האם ברצותה לשכך רוגזה כעסה, הוציאה מפיה קללות נמרצות, כגון "טיטוס ומנחוס" שנאמרו מן השפה אל החוץ, שהרי שום אם לא רצתה בלבה שקללותיה יקויימו כתוצאה מכך. גם הילדות למדו מהר לקלל ובמריבותיהן עם חברות, השתמשו אף הן בנשק זה.

הילדות לא ביקרו בבית הכנסת, רק בהזדמנויות חגיגיות כגון ליל שמחת תורה, ליל פורים, שבאו לראות בהמולה הגדולה שבבית הכנסת. מסורת היתה שבליל ראשון לספירת העומר מביא אבאנ את ילדיו גם הבנות, לבית הכנסת. בשמחות כגון חתונה או בר מצוה, השתתפו הבנות בשמחה, על ידי ששרו ותופפו בתוף הנקרא "אגוואל". על אף שההורים העדיפו בנים מבנות, אך בטיפולם היומיומי בהם, לא היתה מורשת שום העדפה לבן על הבת. בשניהם טיפלו באהבה ומסירות, דאגו להלבשתן ופרנסתם ושמרו על בריאותם, במדה שווה. ופעמים שהבת או אופיה היה טוב משכה אליה תשומת לב ההורים יותר מהבן.

עם פתיחת בתי הספר של כי"ח, בשנים הראשונות לפעילותן בצפרו, הופנתה תשומת לב לחינוך הבנות. ונוסדו כתות מיוחדות לבנות, שם למדו על ידי הרב המחנך לקרוא את כתבי הקדש, ולכתוב אגרת שלומים, מלבד לימודי השפה הצרפתית. בשנים האחרונות נפתח בית ספר תורני מקצועי לבנות "בית רבקה", ובו למדו הבנות ביסודיות תנ"ך, משנה ודינים בצד מלאכות כגון תפירה, רקמה, ואריגת שטיחים. וגם הבנות שלמדו בבית הספר אליאנס, ששם לא למדו לימודי קדש, השתתפו בשיעורי ערב תורניים, שאורגנו עבורן. בהגיע הבת לפרקה, אביה ואמה דואגים למצוא לה חתן, הטוב בעיניהם. מבלי לשאול את פיה.

הילד וחינוכו

כבן שנתיים שלוש, משהתחיל לפטפט, הובא הבן ל "צלא" – בית כנסת ששימש כ "חדר", ללמוד אצל "רבי" מלמד דרדקי. תחילה לימדו צורת האותיות, אחר כך צירוף האותיות וכו….עד שהגיע לקריאת "הפרשה בטעמים".משלמד לקרוא ולהתפלל, התחיל לבקר בקביעות עם אביו בבית הכנסת. בשעות הפנאי, משחק הוא עם חבריו. משחק הילדים שהיה ידוע ביותר הוא קפיצה מן הגגות, מגג אל גג וריצה אחד אחר חברו. אך היו משחקים אחרים, כגון : "שב שבות", עניינו קפיצה אחד על גבו של השני. משחק בכדור שהיו עושים מסמרטוטים צורת כדור.

"פאיין דאר צלטאן – איפה בית המלך – שהיו כורכים מטפחת סביב העינים והמועמד היה צריך ללכת ולהגיד איפה בית המלך והם עונים לו עוד קצת, עוד קצת עד שמגיע ליעד הקבוע מראש. משחק מלחמה שהיו עושים כעין רובה מקני סוף ומשחקים בו כבנשק. משחק בגרעיני מישמיש. דרכי ענישה נוספת לבנים היו ה "ארמא" שהיו שמים רגלי הבן בסד. בבתים רבים בצפרו היה מכשיר זה מצוי. משגדל הילד וידע לכתוב אגרת שלומים, עוזב הוא את הלימודים ויוצא ללמוד מלאכה או לשרת אצל סוחרים. רק יהודים עברו ללמוד בישיבות אצל ה "חכם" שעל פי רוב לימד תלמידים בחינם. רק משנת ת"ר – 1840, החלו לאסוף כספים עבור הישיבות. רוב הילדים עזבו אחרי הגיעם לבר המצוה. גם אצל הבן היתה תקופת הבחרות קצרה, כי גם הוא נשא אשה בגיל י"ז – י"ח.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה-חינוך בנים ובנות עמ' 92

עלאל בן השיפחה

היה היה מלך שהיו לו שישה בנים ובן שביעי, עלאל בן השיפחה. למלך היה בוסתן מחוץ לעיר ומידי־לילה היה "עֶפְרִית״(=שד) מציתו ושורף חלק ממנו.

הוציא המלך כרוז במדינה ובו פנה לצעירים שיבואו וישמרו על הבוסתן. אמרו לו וואזיריו ומשרתיו: ״יש לך שישה בנים והבן השביעי הוא בן השיפחה. מדוע ישרתוך בניס זרים? ישמרו בניך על בוסתנך". קרא המלך לששת בניו וביקשם: ״בניי, שימרו על בוסתני הנשרף מידי לילה, אחרי שמשרתיי הרבים עמלו בו וטיפחוהו במשך היום״. הסכימו הבנים לשמור על הבוסתן.

אחרי שיצאו מאת אביהם, הלכו אל עלאל בן השיפחה ואמרו לו: ״אבינו ביקש מאיתנו לשמור על בוסתנו הנשרף מידי־לילה. אנא, שמור איתנו". ״בתנאי אחד", הסכים עלאל, ״הביאו לי יין אדום וקת חשיש ואשמור איתכם״.

הסכימו הבנים לבקשתו של עלאל בן השיפחה. הם הביאו לעלאל כמות גדולה של יין אדום וחשיש כרצונו. בלילה הראשון שמרו כל השבעה, אך כעבור שעה נפלה על הבנים תרדמה ורק עלאל נשאר ער, שותה יין ומעשן חשיש.

הגיע למקום ה״עפרית״ בעל שבעת הראשים ועימו רוחות וסערות קשות. כאשר ביקש להצית את הבוסתן, פנה אליו עלאל ואמר: ״יא עפרית! אל תשרוף בוסתנו של אבי״. קרא העפרית: ״שלוף את חרבך״.

ענה לו עלאל: ״לימדני אבי שלא להרים חרב על גדולים ממני. שלוף אתה ראשון כי אתה הגדול״.

שלף העפרית את חרבו והטילה בעלאל, אך לא פגע בו. כאשר הגיע תורו של עלאל, שלף את חרבו ופגע בששה מראשיו של העפרית, כך שנותר לו ראש אחד בלבד. ברח העפרית ועלאל רדף אחריו. ירד העפרית לתוך באר ועלאל בעקבותיו. באמצע המדרגות ראה עלאל עוד מדרגות מצד ימין. הוא עלה בהן והגיע אל חלון קטן, ודרכו ראה נערה השומרת על נערות רבות שנחטפו על־ידי העפרית. השומרת הייתה החטופה הראשונה. בראותה את עלאל, שמחה מאוד וסיפרה לו שהעפרית חוטף את בנות המלכים ומביאן לכאן. משום כך יש כאץ הרבה בנות." ומה תחפש אתה כאן״? סיימה הנערה את דבריה בשאלה אל עלאל.

״מחפש אני את העפרית. כרתי לו שישה ראשים, אך ראש אחד נשאר לו עדיין״.

יעצה לו הנערה: ״רד במדרגות האלה ועלה במדרגות שמצד שמאל. שם תמצא את העפרית״.

עשה עלאל כמצוות הנערה, עלה במדרגות ומצא חלון דומה, אך לא נראה בו דבר. הוא חיפש וחיפש וכבר רצה לעזוב את המקום, אך אז גילה את צילו של העפרית המסתתר בפינה בצורת נחש. התקדם עלאל לעבר העפרית־הנחש ואז פנה זה אליו וביקשו: ״אנא אל תכרות את ראשי השביעי מעליי".

ענה לו עלאל: ״ציווני אבי: את אויבך אל תניח לעולם חי״ וכרת את ראשו. אחר־כך שם את הראש בילקוטו שבו היו ששת הראשים הראשונים וחזר אל הנערות הנעולות. הוא שיחרר את כולן והחזיר כל אחת מהן אל ארצה ואל מולדתה.

אחר־כך התייצב עלאל בפני אביו המלך, הביא לו את הראשים הכרותים של העפרית וסיפר לו כיצד חיסל את המזיק. הודה המלך לעלאל והכריז: "כל נערה יפה, חובה עליה להתייצב בארמון, כי ברצוני למצוא כלות לששת בניי". בחרו בני המלך בנערות היפות ביותר ונערכה להם חתונה מפוארת. ועלאל? הוא בחר לעצמו את הנערה השומרת. נערכה חתונה מפוארת וכל בני הממלכה הוזמנו לשמוח בה.

תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-עמ' 174