ארכיון יומי: 28 ביולי 2019


שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008

בסוף מאי 2007 ערך מנכ״ל משרד החוץ, אהרון אברמוביץ, ביקור חשאי ברבאט וניסה לברר אפשרות לביקורה של שרת החוץ, ציפי לבני, במרוקו. שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה, דחה את הבקשה וטען כי ״הזמן אינו בשל לכך.״ עם זאת, בנעאיסה לא שלל את האפשרות לפגישה עם לבני ״במדינה שלישית״.

ואכן, ב־4 ביולי 2007 נועדה שרת החוץ עם עמיתה המרוקני בפריז. מנכ״ל משרד החוץ וכן השגריר יעקב הדס, סמנכ״ל משרד החוץ לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה, נלוו ללבני בפגישתה עם עמיתה המרוקני. בשיחה נדון המצב בשטחים לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, וכן נבחנו היבטים שונים של יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שאומצה על ידי הליגה הערבית כ״יוזמת שלום ערבית״. ישראל מצאה כמה אלמנטים חיוביים ביוזמה זו, אולם הסתייגה מכמה אלמנטים אחרים – במיוחד מאלה הנוגעים לסוגיית שובם של הפליטים הפלשתינים לבתיהם בתחומי מדינת ישראל.

יחסיו המאופקים של המלך מוחמר ה־VI עם ישראל עולים בקנה אחד עם נטיותיו להשקיע מאמצים רבים יותר בתחום מדיניות הפנים של ארצו. כבר ביום שלאחר הכתרתו למלך עקב מוחמר ה־VI בדאגה אחר העלייה המתמדת בכוחם של הקנאים המוסלמים. חוגים אלה מתנגדים לכל ליברליזציה בסדרי השלטון והם שואבים את כוחם, בין היתר, גם מההתנגדות החזקה לשחיתות הנפוצה בכל משרדי הממשלה. גם הלבנת כספים מסחר בסמים נפוצה מאוד במדינה. האזרח העני מגלה לפתע שפקידי ממשלה זוטרים הופכים בן לילה לעשירים מופלגים.

המלך שוכנע, על כן, שהדרך היחידה לבלימת הקיצוניות הדתית בארצו היא באמצעות רפורמות ממשיות וליברליזציה מרחיקת לכת בכל תחומי השלטון. ואמנם, בשבע שנות מלכותו הנהיג מוחמר ה־VI רפורמות כלכליות וחברתיות מרשימות. הבחירות לפרלמנט בספטמבר 2002 היו החופשיות ביותר בתולדות מרוקו. כששת אלפים מועמדים התמודדו ב־26 רשימות על 325 מקומות בפרלמנט. לראשונה בתולדות המדינה התמודדו נשים ברשימות עצמאיות. גם אם שום רשימה לא זכתה ברוב והיה הכרח להקים ממשלה קואליציונית חדשה, כללית ניתן לומר שהנשים והמפלגה הדתית המתונה – מפלגת הצדק והפיתוח – הגבירו את כוחן בפרלמנט. גם הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות התנהלו בחופש רב.

כבר בחודשי מלכותו הראשונים חנן המלך אלפי אסירים פוליטיים. הוא התיר לבני משפחתו של מהדי בן־ברקה – האופוזיציונר המרוקני המפורסם, שנחטף בצרפת ב־29 באוקטובר 1965 והומת בידי אנשי ביון מרוקנים – לסיים את גלותם בצרפת ולשוב למרוקו. המלך אף חנן את אברהם צרפתי, לשעבר איש המפלגה הקומוניסטית המרוקנית שפעל נגד שלטונו האוטוקרטי של חסן ה־11 והתיר גם לו לשוב לקזבלנקה. מעמד האישה השתפר, חופש הביטוי גדל, ופרשנים שונים דנים כיום בגלוי בצורך להגביל את סמכויותיו של המלך. חופש הדיבור הוא תוצאה ישירה של ביטול המגבלות החמורות על חופש העיתונות. בשל מגבלות אלה הצטמקה בעבר השפעתה של העיתונות הממלכתית ועלה בהתמדה כוחן של תחנות הטלוויזיה הערביות הפרטיות, אל־ג׳זירה ואל־ערבייה.

בצעד חסר תקדים הסיר המלך באופן חלקי את מעטה הסודיות סביב בית המלוכה. נישואיו ביולי 2002 למהנדסת מחשבים בת 24, סלמה בנאני, נערכו ברוב פאר והדר בנוכחות אורחים זרים רבים, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. המלך מימן גם את נישואיהם באותו יום ובאותו מקום של מאתיים זוגות צעירים, שנערכו על מדשאות הארמון המלכותי ברבאט. בכך פתח המלך תקופה חדשה של ליברליזציה ומודרניזציה במדינה שבה החיים מאחורי שערי הארמון נשמרו תמיד בסוד.

גולת הכותרת של הרפורמות הפנימיות היתה ללא ספק הקמת ״הוועדה לצדק ולפיוס״, בראשותו של האסיר הפוליטי לשעבר דריס בן־זיקרי, שחקרה פגיעות בזכויות האדם בארבעים השנים האחרונות. הוועדה בת שבעה־עשר חברים היא הראשונה מסוגה בעולם הערבי. היא הוקמה בינואר 2004 והגישה את מסקנותיה במחצית דצמבר 2004. במשך קרוב לשנתיים בדקה הוועדה כשבעה־עשר אלף תיקים. היא מצאה שמשפחותיהם של 9,280 קורבנות זכאים לפיצויים מהמדינה. היא גילתה ש־322 אנשים נורו למוות בידי כוחות צבא או משטרה ו־174 מתו מעינויים במתקני כליאה שונים. הוועדה זיהתה 106 גופות של אסירים שמתו מעינויים בשני בתי כלא באזור העיר פאם. אין ספק שהמלך מוחמר ה־VI גילה אומץ לב רב בעצם מינוי הוועדה ואימוץ מסקנותיה. בכך הוא פתח דף חדש ביחסי הממשלה עם האופוזיציה המתונה בארצו. המלך החליף גם רבים מאנשי הביון והביטחון, כאות להיפרדותו מעיוותי המשטר שהיו מקובלים בתקופת אביו. כך, למשל, גנרל עבד אל־חק קדירי, ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו במשך מספר שנים, הוחלף על ידי יאסין מאנסורי, ידיד נעוריו של המלך שהיה חסר כל ניסיון בתחומי הביון והביטחון. למרות זאת, החילופים בוצעו ללא זעזועים.

למרות התפתחויות אלה תקפה האגודה המרוקנית לזכויות האדם את מסקנות הוועדה, ובעיקר את הימנעותה מלנקוב בשמות האחראים לפשעים שנעשו בארבעים השנים האחרונות. האגודה חלקה גם על המספרים שנזכרו. פעיליה טוענים, למשל, שמספר הקורבנות גדול בהרבה. ואילו חוגי האיסלם הקיצוני מוסיפים לטעון נגד המשך ההגבלות על דרשות האימאמים במסגדים. מתוך מגמה לצמצם את השפעת האיסלם הקיצוני, הקימה הממשלה ועדה מיוחדת לאישור מראש של הדרשות במסגדים בתפילות יום השישי. בתחום מדיניות החוץ שדרג המלך את יחסיו עם האיחוד האירופי וחיזק מאוד את קשריו עם ארצות הברית. הסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית תרם רבות לשיפור מצבה הכלכלי של המדינה. בדומה לישראל, גם מרוקו נהנית עתה ממעמד של ״שותף־לא־חבר״ בנאט״ו. צבאה משתתף דרך קבע בתמרונים הצבאיים הנערכים מטעם נאט״ו בים התיכון, בהשתתפות חילות הים של ישראל, מצרים, תורכיה ואלג׳יריה.

למרות זאת, גל הטרור האיסלמי הקיצוני לא פסח אף על מרוקו. מאז מוגר כיסאו של סדאם חוסיין במרס 2003, מהווה מרוקו מאגר מתמיד לטרוריסטים מוסלמים שפעלו גם בעיראק ובכמה מדינות אירופיות. בשנת 2004 הם היו מעורבים גם בהתקפה על תחנת הרכבת במדריד. ב־1 בספטמבר 2006 עצרה המשטרה המרוקנית 56 מחבלים, ביניהם רעיותיהם של שני טייסים בחברת התעופה המלכותית, שעמדו לבצע שורה של מעשי טרור במדינה – כולל חטיפת שני שרי ממשלה. אחת הנשים עמדה בקשר רצוף עם איש אל־קאעידה שהיה מעורב בתכנון ההתקפה על תחנת הרכבת במדריד. העצורים השתייכו לרשת שכינתה עצמה בשם ״אנסאר אל־מהדי״. מנהיגם, חסן אל־ח׳טאב המכנה עצמו ״אבו אוסאמה״, הקים מחנה אימונים בקרבת החוף הדרומי של מדבר סהרה, באזור הררי שמזכיר את תנאי השטה באפגניסטן. כמה מהמרוקנים שהתאמנו במחנה זה הגיעו בסופו של דבר לעיראק דרך אירופה וסוריה. מובן שההתרכזות בנושאי פנים הביאה גם להתרופפות הפעילות במסגרת הליגה הערבית. גם קודם לכן היתה ״הליגה״ מחולקת באופן בלתי רשמי לארבע ארצות העימות: סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי, מדינות ה״סהר הפורה״, עמק הנילוס וארצות צפון אפריקה. מה שאיחד את כולן בעבר היה הסכסוך הישראלי־ערבי והנושא הפלשתיני. כיום קיימת חלוקה נוספת: מדינות התומכות בטרור ומדינות הנלחמות בו. מרוקו נמנית עם המדינות הנלחמות בטרור.

בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי שומר המלך מוחמר הVI  על ההסכמה הבינערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנית השלום הסעודית, שאושרה בוועידת הפסגה הערבית בביירות במרס 2002. התוכנית קראה לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו ב־1967 ולהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית. כן קראה התוכנית לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים הפלשתינים. בתמורה לכך יעניקו מדינות ערב הכרה־משתמעת במדינת ישראל ויכוננו עמה ״יחסים רגילים״. ישראל דחתה בזמנו את התוכנית הסעודית, משום שאין בה הכרה מפורשת בישראל; היא אינה מאפשרת תיקוני גבול וחילופי שטחים; וכמו כן, היא קוראת ל״פתרון מוסכם״ של בעיית הפליטים הפלשתינים. אולם באביב 2007 חל ריכוך מסוים בעמדה הישראלית ביחס לתוכנית השלום הסעודית. לאחר ועידת הפסגה הערבית בריאד, במרס 2007, הודיעה ישראל כי יש בתוכנית השלום הערבית ״דברים חיוביים רבים״ והיא מוכנה לראות בתוכנית זו בסיס למשא ומתן בין הישראלים לפלשתינים ונציגי הליגה הערבית. מרוקו בירכה על שינוי זה בעמדה הישראלית.

בתחום המדיניות הבינלאומית, המאמץ המרוקני העיקרי מתרכז עתה בנושא הסהרה המערבית וארגון ה״פוליסאריו״ וכן בשאלת המתיחות המתמשכת עם אלג׳יריה והיחסים המורכבים עם ספרד. המשבר עם אלג׳יריה מעניין במיוחד. למרות ששפתן של שתי המדינות, דתן ותרבותן זהות, הגבול ביניהן סגור למעלה מ־12 שנים. המלחמה שפרצה ביניהן בשנת 1963 הותירה משקעים רבים בשתי המדינות, ומשבר הסהרה החריף עוד יותר את היחסים ביניהן. מרוקו מאשימה את אלג׳יריה כי היא מנצלת את המשבר בסהרה המערבית להרחבת שטחה כדי שתוכל להגיע לחופי האוקיינוס האטלנטי. ב־1994 האשימה מרוקו את שירות הביון האלג׳ירי בהתקפה על תיירים ספרדים במלון במרקש, במגמה לסכסך בין מרוקו לספרד. בתגובה על כך סגרה מרוקו את גבולה עם אלג׳יריה והטילה על אזרחים אלג׳ירים חובה להצטייד באשרת כניסה למרוקו. בשנת 2004 ביטלה מרוקו מגבלה זו, אך אלג׳יריה אינה ממהרת לבטל אותה מגבלה החלה על אזרחים מרוקנים.

הסהרה המערבית היא חבל ארץ צחיח בחופה הצפוני־מערבי של אפריקה, ששטחו קטן אך במעט משטח איטליה. מרוקו נטלה לידיה שטח זה לאחר שפונה על ידי ספרד, על פי אמנת מדריד, בפברואר 1976. בסיוען של אלג׳יריה וקובה, נלחמה חזית ״הפוליסאריו״ נגד הסיפוח המרוקני. המלך מוחמר ה־VI, כמו אביו חסן ה־11, רואה במאבק בחבל ארץ זה יותר מאשר סכסוך גבולות.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008- עמוד 28

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי

 

הבדיקות הרפואיות

כשם שראיתי לאחר הביקור הראשון את מרכז פעולתנו בעלייה בשטח זה, ראיתי גם את כל הקשיים הכרוכים בהגשמת ההעברה של הכפרים הללו לישראל. אם במרכזים הגדולים או ביישובים הקטנים הסמוכים למרכזים העירוניים, יכולנו לבצע לאחר תקופת ארגון מאומצת פעולת בדיקות רפואיות מורכבות שהיו כרוכות בעלייה הסלקטיבית, הרי הניסיונות שלנו לערוך בדיקות רפואיות לבני הכפרים האלה, היושבים לעתים במרחק מאות קילומטרים מהמרכזים הרפואיים היו דבר בלתי אפשרי כמעט.  בכל זאת התחלנו עושים ניסיונות בכיוון זה והבאנו את תושביהם של כמה כפרים למראקש, בעיקר לשם עריכת בדיקות רפואיות. לשמחתנו נוכחנו לדעת, כי מצב הבריאות של תושבי הכפרים טוב בהרבה מזה שחששנו לו ובאופן כללי טוב יותר מזה של יהודי הערים. בדיקות רפואיות קל יותר היה לבצען לגבי הכפרים הרחוקים רק כמה עשרות קילומטרים מן המרכזים או שתחבורה סדירה עוברת אותם. כמעט מן הנמנע היה לבצע זאת בכפרים המרוחקים מאוד ושאינם קרובים לעורקי התחבורה.

אך חוקי העלייה הסלקטיבית חייבו אותנו לערוך את הבדיקות. פניותיי המרובות בהצעה לוותר על הבדיקות הרפואיות הקפדניות בכפרים המרוחקים הכרוכות בבדיקת רנטגן, גם וכדומה ולהסתפק בבקרות רפואיות של רופא בלבד, נפגשו תחילה בהתנגדות. אם כי מתוך גישתי הכללית לעניין העלייה לא השלמתי עם התנגדות זאת ידעתי גם שנימוקיהם של המתנגדים אתם. עוד היינו רחוקים מקליטה מושלמת, ישראל טרם "כילה" מאות אלפים עולים שהגיעו אליה, שרמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל לא תדרדר ותרד. ניסיתי להניע גורמים שונים שיסכימו לעשות את הבדיקות הרפואיות באמצעות מכונת רנטגן נעה בכפרים הללו ; אך כפי שהתברר לא הייתה אפשרות לבצע את הדבר גם מבחינות פוליטיות. היה חשש להתנגדות של הצרפתים ל "מסע" זה של בדיקות רפואיות בין אוכלוסייה יהודית כפרית בלבד וכן חששנו מה יגידו ערביי המקום. כן נוכחנו לדעת שהדבר לא ניתן לביצוע גם מבחינה טכנית. לשם כך היינו זקוקים לצוות רציני של רופאים ופרסונל אחר, שלא יכולנו לגייסו.

גם חלק מידידי, ומהם שרצו בלכ לבם למהר ולהעלות יהודים אלה דיברו על לבי לפעמים כי ארפה מרעיון זה. הם הצביעו על העובדה שבמקרים מסויימים חלק מאנשי הכפרים היו דוחים את עלייתם אף לאחר שניתנה להם על ידינו, בסיום הבדיקות, האפשרות לעלות. היו אנשי כפרים שפחדו בבוא המועד לבצע את המעשה הנכסף אליו שאפו בכל נפשם ומאודם, להיעקר מכפרם וללכת לקראת הנעלם, אף שהכמיהה לעלייה לארץ ישראל הייתה טבועה בעומק לבם. ברגע האחרון היו מהם שנרתעו מלעשות את המעשה. כל הדברים האלה בהצטברם יחד עשויים היו לרפות ידיים. אך עמדתי על דעתי. ראיתי הכרח ליהודים האלה לעלות. ידעתי כי בהשאירם בארץ מגוריהם נידונים הם לניוון חברתי וכלכלי, לאיבוד צלם האדם, לטמיעה בים הערבי האופף אותם, ובימי סערה פוליטית – לפגיעה בחייהם. ועם זאת ראיתי אותם כאלמנט טוב יותר להתיישבות חקלאית בישראל שכמוהו כבר יושב בהרי יהודה והגליל ובנגב. ידעתי כי אנשים אלה יסתפקו במועט יותר מאנשי הערים. האמנתי הכל לבי שאם כי נערמים קשיים רבים לביצוע העברתם לישראל יבוא יום וגם אצל החולשים על העלייה בארץ וגם אצל אנשי הכפרים יחול מפנה.

מכתב הנשיא ורעייתו.

ידעתי שגם בארץ, במוסדות הקליטה וההתיישבות, חוזרים ושוקלים איך לקלוט ולהשריש ביתר יעילות ויסודיות את העלייה שבוא תבוא לישראל. עודדני במיוחד, במכתביהם, הנשיא יצחק בן צבי ורחל ינאית, רעייתו. בתשובה למכתבי ולתזכירי (שבחלקו הנוגע לכפרים מובא לעיל ) כתב הנשיא :

חבר יקר, זאב חקלאי

מתוך הדו"ח ראיתי כמה עמל השקעת בעבודת נמלים. אולם ידעתי להעריך את העבודה, אם תוצאותיה מרובות או מעטות. הן זהו אחד הפלאים שעליהם מתפלא המחוקק" "או הניסה אלוקים גוי מקרב גוי" נזכרתי בעבודת הנמלים אשר עמלתי אני עם בן גוריון לפני שלושים ושש שנים באמריקה להקים את החלוץ הראשון מאבק אדם…"

 ורחל רעייתו כתבה :

"קראתי בעיון רב את סקירתך על מצב גולת צפון אפריקה וקראתי גם רשימה טובה על הכפרים היהודיים וידע ידעתי היטב את טעם לבטיך, כי מבשרי חזיתי וחוזה בהם. רק לפני קצת למעלה ממחצית השנה הייתי עם ילדינו בכפר הנוער, ביניהם לא מועטים מיוצאי צפון אפריקה וראיתי את אחינו העולים במעברות ובנקודות ההתיישבות. מה קשה המצב במעברות פה בקרבנו אנו, בירושלים, מאוד עגום. ולא פלא שהדים לא טובים נישאים לגולה. אך גם המצב הקשה שלנו – הנחמה הם הילדים. עוד מעט קט, רק שנים מועטות והם, הטובים שבהם, כצברים שלנו, מעורים יהיו בקרקע המולדת ובתרבותה.."

כן בהיותי בישיבת הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953, סיפרתי בוועדה לענייני עלייה, קליטה והתיישבות על הסימנים הראשונים לתזוזה מחודשת בענייני העלייה במרוקו ונכונותם של כמה מהכפרים לעלות לישראל אם יעלום בשלמותם, ושאלתי לאפשרות יישובם כגופים שלמים.

זכרתי את תשובתו של שר האוצר והמנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות, לוי אשכול " "הלוואי ויבואו. לא יהיה עיכוב בזאת"

אפשר היה לחוש כי אותו זמן הייתה כבר חרדה בחוגים נרחבים של היישוב בישראל גם לעובדת הירידה מישראל וגם למספר מועט ביותר של עולים, בין השאר ביקש הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953 בהחלטותיו את ההנהלה לבדוק מחדש את הכללים לבחירת העולים ואישורם מתוך מגמה להקת הכללים הקיימים וכן ציין את הפעולות שנעשו לעידוד עלייתם של מועמדים להתיישבות ולארגונם בגרעינים מלוכדים והטיל על מחלקת העלייה להמשיך בפעולות אלה.

מיד לאחר פסח 1954 החלה להסתמן בבירור התמורה במרוקו. גברה מאוד הנהירה וההרשמה לעלייה בערים ובמקומות הקטנים בעקב גורמים שונים. גברה המתיחות הפוליטית והטרור הפך לדבר שבקבע. נפסק הפרוספריטי היחסי ששרר זמן מה במרוקו, פסקו דברי היורדים שריפוי את ידי הרוצים לעלות והם ישבו במשרדנו ישיבות שבת מרובות כדי שיחזירום לישראל מיד.

ובישראל הוסכם לקבל את התביעות לגבי אנשי הכפרים ועל הכל נחלו לבוא הידיעות הראשונות המעודדות אשר הועברו בשיטה של " מן האוניה אל הכפר " להתיישבות.

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי.עמ' 128

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

יט. המשך התפילה

׳קדושא דסדרא׳ / ׳ובא לציון׳: בראשונה נהגו לומר בלחש החל מ׳ונטלתני..׳עד סוף ׳ובא לציון אחר כך אמרו בלחש רק את הפסוקים בארמית.

שלוש שיטות יש בעניין קריאת ׳ובא לציון': המקובלת ביותר היא שאת החלקים בעברית קוראים בקול בציבור ואת התרגום הארמי לפסוקים אומר כל אחד בלחש, בבחינת ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳(הרמ״א, שו״ע או״ח, סימן קלב, סעיף א). השיטה השנייה, הקבלית, היא שיש לקרוא הכול בקול רם, כולל התרגום הארמי לפסוקים (שער הכוונות, חלק א, עט׳ שבג, צד א). השיטה השלישית, הפחות נפוצה והמיוצגת על ידי המנהג הפילאלי, היא לומר הרוב בלחש, דעה הקרובה לדעת אבודרהם.

אמירת התרגום הארמי בלחש היא על פי הכלל שדבר שהוא בלשון תרגום – אין לאמרו ברבים, ולכן כל יחיד אומר אותה בפני עצמו בגלל נוסחה הארמי(זוהר תרומה קלב ע״ב; בית יוסף סימן נט). רוב קהילות מרוקו אמרו אותה בקול רם, כמו קהילת צפרו(נהגו העם, עט' יא סעיף כה; עטרת אבות, שם סעיף קיט; משולחן אבותינו, שער א, עט׳ 87 סעיף קפ), ויש שאמרו בלחש (נתיבות המערב, עט׳ מג סעיף קסו).

מרא דאתרא יש״א ברכה היה מעיר לומר הכול בקול רם בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד.

הנוסח לשיר של יום בכל קהילות תאפילאלת הוא: ׳השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן ביום פלוני בשבת קודש.

התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).

ביום ראשון אומרים ׳ביום ראשון בשבת קודש׳ בנוסח ׳תפילת החודש/ ולא ׳ביום אחד

ביום שישי מרא דאתרא בבא מאיר נהג לומר: ׳ביום השישי ערב שבת קודש

בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להוסיף לפני ׳בית יעקב׳ את המזמור המיועד לימים מיוחדים: ביום שמחת כהן: ׳למנצח… רצית ה׳ ארצך׳(תהלים פה); ביום שושן פורים: ׳למנצח על שושן עדות׳(ס); כשיש מילה: ׳למנצח על השמינית׳(יב); בבית האבל: ׳למנצח… שמעו זאת כל העמים׳(פט), ואחריו ממשיכים ׳בית יעקב/ מזמור של יום וקדיש ׳יהא שלמא/

התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).

בראש חודש אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ׳בית יעקב׳ ואח״כ שיר של יום הרגיל.

רק בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח אין אומרים ׳בית יעקב׳ ומזמור של יום אלא מזמור של חג.

בעלי בתים מתחילים לחלוץ את התפילין אחרי קדיש ׳תתקבל׳.

אנשי מעשה נשארים מעוטפים בטלית ותפילין עד אחרי'עלינו לשבח׳.

אין מוסיפים אחרי ׳עלינו לשבח׳ את הפסוק ׳ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳.

אומרים ׳עלינו לשבח׳ ו׳על כן נקוה׳ שלוש פעמים ביום.

כ. חק לישראל ומנהגי קריאה אחרים לאחר התפילה

בקהילות גדולות, כמו ארפוד, נשארים כמניין של מתפללים אחרי התפילה לקרוא ׳ח'ק לישראל׳,כשהם עטופים בטלית ותפילין, ובסוף הקריאה מסיימים בקדיש ׳דרבנן׳.

בקהילות קטנות הקפידו יחידים על קריאת ׳חיק לישראל׳ יום יום, כמו החזן ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן.

בריסאני, בעלי בתים לפני שהולכים לכפרים לעסקיהם קוראים ׳חיק לישראל׳ ותהלים של אותו יום(מחולק לשבעה), ורק אחר כך הולכים לעסקיהם.

יש הקוראים אחרי התפילה פרק שירה, עשר זכירות וי״ג עיקרים.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳חיק לישראל׳ בכוונה ובהבנה, אחר כך פרקי תהלים של אותו יום ואחר כך ח׳׳י פרקים של משניות עם פירוש.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 47

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר