מורשת יהדות מרוקו

פעילות קואופטאטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית, כיוון שהודיעו לו מתוניס "שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה" וביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות 'אוהבי ציון', 'דורשי גאולה לישראל' ]'דג"ל'[ ו'עטרת ציון'. אליהו דובקין הנחה את מחלקת העלייה בכתב ידו לדאוג "שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים".  יצחק ורפל, מהמדור הדתי, פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני ]נחמני[ ושלמה סבאג ממרוקו, וליוסף נטף וראול חבבו מתוניס וביקש לקבל מהם מידע "האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך".  פנייה כזו תמוהה מפני שבאותה עת פעלו קבוצת 'בן יהודה בטריפולי, ואגודות מגן דוד במרוקו ו'צעירי ציון' בתוניס וחלקם היו בקשר עם המדור הדתי.

מהתכתבויות אלה עולה שהתיאום גם בין אגפים שונים של 'הפוהמ"ז' לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים קורונה וורפל ליהודים במגרב לבדוק עד איפה מגעת היכרותה של 'הפוהמ"ז' עם קהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת ל'בח"ד' ו'תורה ועבודה' בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות 'הפוהמ"ז'. )במאמר מוסגר גבריאל אזולאי השתתף בהכשרה ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת והעפיל ב'לנגב'(.

בתוניס הקפידה תנועת 'הפוהמ"ז' להשתלב במסגרות לקבלת החלטות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה "להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס". והצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, יש בפעילות זו הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר, המאבק הפוליטי במגרב, לא הותיר ל'הפוהמ"ז' ברירה, אלא 'לסמוך' על נציגים מהקהילה המקומית וזאת אחרי שנים של חוסר הכרה והערכה כלפי מנהיגות המקומית. המאבק בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל על כול עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון 'זרעים' של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברתית של התנועה, החליטו שני חברים מתנועת 'שארל נטר' ]מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי ב.ד[ "שהיה בדעתם ללכת 'לקיבוץ המאוחד' אך ה' היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ב'יבנה'".

המאבק בין תנועת 'צעירי ציון' לתנועת 'בית"ר' בתוניס התבטא בדיווחו של אנדרי בלישה מתנועת 'צעירי ציון' למזכירות 'הקיבוץ המאוחד'. בין היתר, ציין שבתחילה שיתפו אנשי 'בית"ר' פעולה אך לאחר מכן הם הפריעו ככול יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועות 'דרור' בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד"ר אברהם לוייטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש"יש לשמור על זכויות הקרנות – – הקרן הקיימת וקרן היסוד".  הצעתו לא התקבלה. הנחיות הועברו לפדרציה הציונית בתוניס לא לשתף פעולה בין התנועות נדחה.

התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של שליטה על אוכלוסייה פוטנציאלית לעלייה הייתה של שליחי 'הקיבוץ המאוחד' נגד פעילים עצמאים. העיתונאי חיים בלאיס שהופיע בתוניס הציג עצמו כ- "שולט על רישיונות העלייה" והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ]…[ "כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך".  כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן, אחרי שליחותו השנייה מהמגרב, הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה – 30 של המאה שעברה שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, ואת חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור קרובו של חיים בלאיס. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט, כנראה, על הפדרציה הציונית בתוניס. פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג'יר, ולד"ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס בלישה ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית כלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק – אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס ב'הד המזרח' כדי להגיב על ההאשמות שתנועת 'צעירי ציון' לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול שם. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד"ר אברהם לויטרבך, ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה ושכול פעילותו היא פרטית לחלוטין. תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג'יר והייתה בבחינת 'למען יראו וייראו'. הסוכנות היהודית נקטה בפעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה, בתוניס, כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס.

גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת 'דרור' התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת 'המזרחי' במרקש התנכלה לסניף תנועת 'דרור "במלחמה בלתי מרוסנת". ו'הפוהמ"ז' הפיץ שמועות ]…[ ש"הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם". רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת 'דרור' ועודד איומים ]…[ כלפי "חברתנו הלן עמר ]ב[חבלה פיזית". ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי 'מגן דוד' בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל הישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל, מלמד ש"בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא". רק לתנועת 'בח"ד' אפשרו השלטונות המרוקאיים לפעול "בהמלצת אנשי הקומיטי ]הוועדה, ב.ד[ היהודי בעיר", וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות".

המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלה הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון 'החלוץ האחיד'. יבוא של מאבקים וליטיים בין המפלגות הארץ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין (בפרק החמישי)

אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בשלהי שנת 1945 , פיזר את הערפל מסביב למדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים בנוסף ל- 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו לפי מדיניות ה'ספר הלבן' של שנת 1939 . עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכול ארץ. ו"לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה". הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים ]…[ "עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקירבה ראשונה". בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון סוריה, מצרים ועיראק ומתוכם – 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין היתר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים בפורטוגל, בוכרה ופרס ו- 1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן ותורכיה.

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדה לרשות הסוכנות היהודית – – הקצאה וקוץ בה, — מאחר וקריטריונים אלה הדירו למעשה על הסף את יהדות המגרב. מאחר והקריטריונים שהתווה דובקין לא היו ישימים במגרב. ראשית, הקשר של הסוכנות היהודית עימה היה רופף. שנית, הסוכנות היהודית לא הכירה בצורה אינטימית את ה'ציונים הוותיקים' בצפון אפריקה. שלישית, היא הותירה את ניהול ועדות העלייה בידי נאמניה. ורביעית, הסוכנות היהודית, לא ניהלה רישום של קרובי משפחה צפון אפריקאים בפלשתינה א"י ולכן גם העלאת 'קרובים' הייתה בבחינת 'עורבא פרח'. – מדיניות העלייה שהתבטאה במתן רישיונות במשורה, בתקצוב מצומצם של שליחים והכשרות והתווסף לה יבוא מאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככול הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה א"י. עם זאת היה צמא רב במגרב – להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת שהעיד על הזיקה לא"י.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

פרק שלישי: ״ספרדים ליטאים״

א. ״הספרדים הליטאים״

בספר שראה אור לזכרו של הרב משה שניידר, מייסד ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, כותב גדליהו שניידר (בנו של הרב משה): …

משנת תשי״א (1951) ואילך, החלה הישיבה לקבל בחורים ממרוקו, שוב בעבודתו המסורה של הרב זיידל (סמיאטיצקי). למרות קשיי הלשון והחינוך (רבנו מסר נפשו עליהם שילמדו לדבר יידיש ולבסוף הוצדק ע״י הניסיון) הצליחה הישיבה להעמיד התלמידים האלה על דרך התורה ברוח הישיבות. הרבה טיפול אישי הושקע בזה, אבל כנגד המסירות נפש כך היתה ההצלחה, מהבחורים האלה נעשו מופלגים, הידועים לשבח בעולם התורה. יש מהם היום כבר מורים ומדריכים ליהדות הספרדית, ויש מהם תלמידים מצוינים בישיבות הגדולות של א״י ובכמה כוללים חשובים, שהוצרך לעשות עבורם הגדרה חדשה: ״הספרדים הליטאיים״.- שניידר גדליהו (תשכ״ה). ״פרקי תולדה״. בתוך: ספר הזיכרון לכ^' ר׳ חיים משה יהודה שניידר. בני ברק. עם׳ כ״ג

אין ספק שהרב גדליהו שניידר היטיב להגדיר בשתי מילים את אשר התרחש בימים ההם בעולם התורה של הספרדים ובעיקר בעולמם של בני מרוקו. חיפושיו אחר הגדרה חדשה, בשנת 1965, מעידים שלהערכתו כבר קיימת מציאות חדשה שמחייבת הגדרות מתאימות: בני תורה שמוצאם או מוצא הוריהם ממרוקו, ואילו דרכי לימוד התורה, אורחות חייהם, יחסם לסביבה והשקפתם מתנהלים בנוסח בני תורה מליטא.

״הספרדים הליטאים״ אינם קבוצת אנשים הומוגנית וניתן לאתר בקרבם קבוצות שונות. גם בתוך הקבוצות עצמן קיימים תמהילים שונים המורכבים מ״האסכולה הליטאית״ בה התחנכו, לבין המזיגה האישית שעשה כל אחד מהם עם מסורת בית אבא. התמהיל מושפע ומעוצב גם על ידי סביבת המגורים בה בחר כל אחד מהם לחיות, אם בבני ברק, או בקריה החרדית קריית ספר, או בהר נוף בירושלים, או באופקים שבנגב. אולם ניתן להצביע על קווים משותפים ל״ספרדים הליטאים״ בכל אחד מהמקומות, ובכלל זה בקהילותיהם בחו״ל, כגון קהילת הרב בוסקילה בניו־יורק, או הקהילות בפאריז, סרסל, כרתיי, שטרסבורג וניצה בצרפת.

אורח חייהם של ״הספרדים הליטאים״ עוצב בעיקר בתקופת לימודיהם בישיבות הליטאיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, מסוף שנות הארבעים, פיתחו הישיבות שקמו מחדש אורחות חיים בהתאם לרוח תנועת המוסר אליה השתייכו. השורדים השקיעו עבודה חינוכית אינטנסיבית לשחזור חלק מאורח חיי הישיבות כפי שנשתמר בזכרונם.

אורחות חיים אלה מתנהלים לפי מנהגים שהתפתחו ועוצבו מתוך תנועת המוסר של רבי ישראל סלנטר במזרח אירופה, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ומצאו את ביטויים בשלושה זרמים עיקריים:

• ״הסבא מקלם״, הרב שמחה זיסל – הישיבות שנמנו על זרם זה הקפידו מאוד על סדר, ניקיון, עמידה בלוח הזמנים, רצינות ועמקות.
• ״הסבא מסלובודקה״, הרב נפתלי צבי פינקל – בישיבות המשתייכות לזרם זה נהוגה שיטה ששמה את הדגש על ״גדולת האדם״. תלמידים מזרחים שמשתייכים לזרם סלובודקה מתלבשים בהידור רב, חובשים מגבעות מהודרות, עונבים עניבות ומתהדרים בחליפות לפי מיטב האופנה.
• ״הסבא מנוברדהוק״, הרב יוסף יוזל הורוביץ – בזרם זה זלזלו התלמידים בכל הקשור לחיצוניות. הם היו לבושים ברישול, הסתפקו במועט ונקטו בפעולות קיצוניות ל״תיקון המידות״. הם שמו את הדגש על הפנימיות שבאדם ולא על סממנים חיצוניים. תלמידים מזרחים שהשתייכו לזרם זה התהלכו בלבוש קרוע, והזניחו את תספורתם למען שבירת הגאווה וההתהדרות.

עם הזמן ניטשטשו ההבדלים בין זרמי המוסר בעיקר בין זרם סלובודקה לקלם, וכיום אין כמעט הבדל ביניהם.

רבים מן ״הספרדים הליטאים״ המתחנכים כיום בישיבות אשכנזיות או ספרדיות משתייכים לזרם ״סלובודקה״, וניתן לזהותם על פי לבושם האופנתי המהודר. סיפור חייו של מנהיג ש״ס אריה דרעי ודרכו בישיבות הליטאיות משמש דוגמה למזיגה זו. תלמיד חכם, בוגר ישיבת חברון הליטאית(זרם ״סלובודקה״), שנשא לאשה את יפה כהן. שניהם ממוצא מרוקאי. יפה היתה מאומצת על ידי זוג מניו־יורק. השידוך נעשה לפי מיטב ההליך ה״אשכנזי״ ועל פי המסורת הנהוגה בישיבות הליטאיות. ההסכם ביניהם קבע ״סידור מלא״. יואל ניר הביוגרף של אריה דרעי כתב את המשך הדברים: בישיבת חברון דיברו הכול על כך שאריה דרעי שיחק אותה בגדול: גם אשה יפה, גם שידוך עשיר ו״סידור״ מלא, וכשחזר אחרי טקס ה״וורט״(״מילה״ ביידיש, הכוונה היא לטקס קביעת התנאים) ערכו לו כמקובל את טקס ה״סנטוכה״: שירה, ריקודים, חרוזים (״גראמעס״ ביידיש) שאותם היו משליכים על החתן לעתיד, חגיגה עד שעות הלילה המאוחרות…

את ההתחייבות בכתב ל״סדור מלא״ כתב הרב עובדיה יוסף בנוכחות עדים נוספים. דוגמה זו מאפיינת את חדירת אורח החיים והפולקלור האשכנזי ליטאי לחיי המשפחה, גם כשמדובר בבני זוג ממוצא מרוקאי. אורחות חייו של אריה דרעי משקפים מסלול שעברו ועדיין עוברים רבים מבני התורה ממוצא ספרדי/מזרחי בישיבות הליטאיות.

את השינוי המיוחד והבולט ביותר של ״הספרדים הליטאים״ ניתן לראות בקרב תלמידים המשתייכים לזרם נוברדהוק (שכיום אינו הזרם המרכזי). זרם זה, שורד כיום ומתנהל בצורה מובהקת רק בישיבות ״אור יוסף״ בצרפת, ואצל בני תורה ספרדימ/מזרחים במדינת ישראל. בקרב האשכנזים הוא חדל כמעט להתקיים.

בני תורה ספרדים/מזרחים המתחנכים בנוברדהוק אימצו את המיתוס והאתוס של העבר הליטאי במלואם. הללו עברו מעין מטמורפוזה ליטאית והטמיעו לתוכם את אורח החיים ה״נוברדהוקי״ כטבע ראשון, ואכן, הם היחידים המנחילים אותו הלאה. זרם זה פיתח אורח חיים מאוד ייחודי המשלב גם פולקלור מיוחד כפי שיתואר להלן.

״סידור מלא״ שמור לאברכים שהם עילויים, והוא כולל התחייבות של הורי הכלה לסדר דירה וכל הדרוש בה לזוג הצעיר.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים״ –עמוד 133