ארכיון יומי: 22 ביולי 2019


פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הפרטים והביצוע של העסקה עוררו במה מחלוקות:

כשהושג ההסכם על הוצאת היהודים, החל מיקוח בענייני ביצוע, שנסב על כמה צירים. הייתה שאלת גובה הסכום שיש לשלם תמורת מתן רישיון יציאה ליהודי וכן היה מיקוח מייגע על סדרי התשלום (מפרעות ותשלום לאחר יציאת מספר מוסכם של יהודים) ועל המספר הכולל של רישיונות יציאה שבדעת השלטונות לתת.

 בישראל, הציג גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר שביט, את השאלה אם המלך ער לעסקה ומוכן להתחייב אישית לדאוג ליציאת היהודים עם קבלת המקדמה הכספית. שר האוצר לוי אשכול טען שישראל אינה יכולה לשאת בהוצאות התשלום. לשאלה לשם מה דרושה מקדמה של חצי מיליון דולר, השיבו המרוקאים שהם מעוניינים לדעת אם הישראלים מתייחסים ברצינות להצעותיהם. אך הראל חשש שכוונת המרוקאים הייתה לעצור את ההגירה הבלתי חוקית עד שיתאימו כראוי לחיסולה: ׳׳היינו משוכנעים שוו הייתה מלכודת עבורנו(…) אולי הם רק משטים בנו ומוליכים אותנו שולל״׳. ראשי הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן. ג׳ו גולן ואיסטרמן לא התייחסו למרוקאים בחשד כמו הראל, אך התנגדו להסכם שכן לדעתם לא צפויה ליהדות מרוקו סכנת השמדה ולכן אין הכרח בפינוי קולקטיבי.

נוסף על הדרישה להפסקת ההגירה הבלתי חוקית, דרשו המרוקאים שהגוף שיבצע את ההגירה לא יהיה ישראלי או ציוני, אלא גוף וולונטרי-הומניטרי וביקשו גם לשתף חברות הובלה מרוקאיות במבצע. להבטחת החשאיות, היו פעולות היציאה צריכות להתבצע בדיסקרטיות בשעות הלילה. המרוקאים הקפידו לדרוש שההגירה תכלול את כל בני המשפחה ולא רק חלקים מסנה. הם התנגדו לכך שהצעירים, המשכילים והבריאים יהגרו ואילו במרוקו יישארו הקשישים, החולים והנכים. כך אילצו שלטונות מרוקו את המוסדות הישראלים לבטל את מדיניות הסלקציה. מצד שני, נציגי ישראל שחששו מיציאה בדרכונים אישיים המחייבים את מבקשיהם לפנות לדרגים מקומיים, דרשו שהיציאה תתבצע רק בדרכונים קבוצתיים המאפשרים גמישות בביצוע.

בסוף יולי, הביא בֶּן-גֶ'לוּן הסכמה אישית של המלך שכללה בשלב ראשון יציאה של חמישים אלף יהודים לאירופה, לקנדה או לאמריקה אך לא לישראל.

בהתייחסו להצעה הפיצוי הכספי. ביקש בֶּן־גֶ׳לוּן מקדמה על סך 500,000 דולר וכן 250 דולר לכיסוי הוצאות היציאה של כל מהגר יהודי. השר ביקש שהכסף יימסר במזומן בז'נבה. סכום זה של 250 דולר לנפש היה גבוה בהרכה מן הסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר שהציע בזמנו המתווך בֶּקינג לפני אסון אגוז או מסכום גבוה פי ארבעה או חמישה שהציע כהן־אוליבר. על פי המשך הדיווחים מתברר שהסכום שעליו סוכם לגבי חמישים אלף היהודים הראשונים היה מאה דולר לנפש. אך סכום זה כוחו יפה היה רק -לתקופת הביניים׳׳ ולפי ההסכם היד. אמור להשתנות בהמשך ולעלות עד ל־250 דולר. אחרי פגישת איתן וגַתְמון עם בֶּן־גֶ׳לוּן. הושג באוגוסט הסכם על יציאת חמישים אלף יהודים, אך המשא ומתן על פרטי הביצוע נמשך גם בספטמבר. רונאל מדגיש שההסכם עם המרוקאים נשאר בעל פה ולא נחתם שום מסמך בנושא. גם מקורות היא״ס מציינים שלא היה צורך בהסכם פורמלי. לדבריהם זה היה סיכום דיסקרטי בעל פה: הכסף החליף ידיים והנוגעים בדבר נדרשו לעמוד בהבטחותיהם.

מסמך של המסגרת מ-8 באוגוסט 1961 מתייחס להסכם כדבר שכבר נחתם בין שני הצדדים. לאור המצב החדש. הציע רונאל למפקדו בישראל היערכות חדשה של המסגרת שתותאם לתנאי ההסכם ולקשר של המסגרת עם ארגון היא״ס. לדבריו יש להחזיק במרוקו שני גופים. המסגרת תמשיך לפעול ״בקונספירציה מוחלטת כפי שהיא פועלת כיום אם כי בשיטות שונות״. היא תתרכז בהמרצת העלייה ובהכנת המשפחות ליציאה. הגוף השני. היא״ס, חלקו האחד יהיה חשאי למחצה ויפעלו בו ישראלים בתפקידי סגני מנהלים או במיון העולים בהתאם לסדרי העדיפויות שיקבעו על־ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בארץ. בין עובדים אלה יהיו גם שניים או שלושה רופאים ועובדת סוציאלית שימיינו את המועמדים לעלייה לפי מצב בריאותם. חלקו השני יישא אופי גלוי ורשמי, אם כ״הנהלת חברת הנסיעות״ שתוקם אם כנציגי ארגון סעד. עובדיו יהיו גם ישראלים בעלי נתינות דרה ותיעוד אותנטי וגס יהודים מקומיים. דבר נוסף שהובא בחשבון היה הדרישה לספק רשימות של עולים לשלטונות המרוקאים, אלה ינפיקו ליוצאים דרכונים קבוצתיים והמסגרת תדאג להסעת המשפחות בדרכים לגיטימיות.

ב־21 באוגוסט 1961. מסר המלך חסן השני לעַבְד אֶל קַדֶר בֶן־גֶ׳לוּן שהוא עומד להודיע לממשלה באותו יום על מתן חופש יציאה ליהודי מרוקו, שיאשר את הסכם הפשרה עם הישראלים. לפחות שישה מתוך שמונה-עשר שרים בממשלת המלך חסן השני ידעו על ההסכם עם היא״ס, בהם שר העבודה בֶן־גֶ׳לון. שר הפנים רֶדָה גֶדירַה. שר המסחר ד״ר מוחמד בן חיִמָה. ושל החינוך ד״ר יוּסוּף בֶּן עַבָאס. לשרים אלה הצטרפו בממשלה שהוקמה ב-19 ביולי 1962 השר לעבודות ציבוריות בֶּן סָאלֶם גֶסוס ושר המשפטים אחמד בַּחְניני שגם הם ידעו על ההסכם. ייתכן שגם שר ההגנה מַחְג׳וּבִי אַחֶרְדַן והשר למפעלים ממשלתיים מוחמד לַע׳זַאוּוי היו בסוד העניינים. לשרים אלה הוסבר שההסכם על הגירת היהודים יזכה את מרוקו בסיוע כלכלי מארצות הברית. לטענת האופוזיציה משמאל שהיהודים מהגרים לישראל ובכך מחוקים את צה״ל במלחמתו במדינות ערב, השיב אחד השרים שלא ייתכן שמדינה שאוכלוסייתה מתה שניים וחצי מיליון תושבים, בהתכוונו לישראל, תהיה מסוגלת לקלוט כמות כה רבה של יהודים מרוקאים עניים.

באוגוסט 1961 נכנסה לתמונה ההנהלה הראשית של היא״׳ם בארצות הברית. משרדי הארגון במרוקו נסגרו בעבר ביולי 1959 אחרי פרסום צו המרוקניזציה של העמותות, אך נציגיו המשיכו בפעולתם מבתיהם. מנכ״ל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ברוך דובדבני נפגש בניו יורק עם מוּרי גוּךפיין נשיא ארגון היא׳׳ס והציע לו שארגונו ישמש כארגון חזית לפעילות המסגרת. על פי ההסכם הבלתי כתוב, הארגון האמריקאי יהיה אחראי רשמית להגירת היהודים ממרוקו וכל שליחי המוסד והפעילים המקומיים יהפכו לעובדי היא״ס. כשיתחילו המרוקאים בביצוע ההסכם. כל הפעילות תהפוך ללגלית עם גושפנקא של המלך.ישראל גֵיינור יעקובסון, המנהל האירופאי של היא״ס, האחראי גם על צפp אפריקה, הטיל על נציגו רפאל ספַּניאַן, את ביצוע המשימה ונראה שהאחרון נטל חלק במגעים עם בֶּן גֶ׳לוּן.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר