מורשת יהדות מרוקו

מכלוף אלדאודי

היה חכם באשי בעכו בשנת תרנ׳יו. כעבר זמן נמנה ע״י הגאון יש״א ברכה לר״מ בק״ק חיפה, נלב״ע בצפת ד כסלו תר״ע. וראיתי תעודה המאשרת את רבנותו וחתומים עליה הרבנים דלקמן: בכור אהרן אלחדף, רפאל זילברמאן ראב״ד בצפת, חיים מנשה םתהון בע״ס ארץ חיים, אברהם יהושע העשיל רובין אביר לעדת אסטרייך אונגרן בצפת, יעקב חי עבו, ועוד ממנהיגי הישוב בצפת.' מחידושיו הובאו בס, ״ישא איש׳ עמ. ח. ע״ב. ושם יכונה הרב המובהק ר״מ ור״מ בעכו ת״ו, בנו, שלום אלדאודי היה מודה לשפות עברית וערבית בערים שונות ובתעודה אחת נזכר: בין יחיד לאביו, והוא שלם בכל מדות טובות שמנו חכמים, בן חכם ישמח אב. תרגם ספר ״אהבת ציון של מאפו לערבית.

מסעוד הכהן אלחדאד

בנו של הרב דוד הכהן אלחדאד. היה מגדולי רבני ירושלים. עמד בראש ק״ק ובית מדרש החסידים בית אל. בשנות חייו האחרונות סבל יסורים רבים, כי ניטלה ממנו היכלת להלוך ברגליו. מעריציו ומוקיריו הרבים נשאוהו על כתפותיהם אל בית התפלה הנ״ל בימי מועד וחג. תקופה ארוכה היה מוטל בפנת חדרו בלי נוע, ויהי נושא את נטל גורלו המר בדומיה. שנים רבות נחשב לזקן המקובלים בבית אל. האריך ימים ומת בן ק״ז שנה.

צ י ו נ ו : מ"ק הרה״ח המק׳ ראש ק"ק  בית אל . ר׳ מםעוד הכהן זצוק״ל בע״ס כ ח מעשיו ושמיך. מ״ך יום כ"ד סיון תרפ״ז תנצ״בה.

ח ב ו ר י ו : א. כ ח מעשיו הניד לעמו, דרושים לשבתות ולמועדים וכו'. ירושלים תרס״ו. ב. שמחת כהן, דרושים ושו״ת. ירושלים תרפ״א. ג. בן מכבד אב, חידושים ע ל התורה והש״ם. ירושלים תרס״ו.

משה הכהן חדאד

מנכבדי ירושלים. סגולותיו ומעשיו הטובים תוארו בכתבת שעל גבי מצבתו:

צ י ו נ ו : וי להאי שופרא להבל המה לעמל יולד עד שובך א ל האדמה ל א יועיל הון וסוף אנוש רמה. רק צדקותיו וחסדיויקרבוהו לפני שוכן רומה. לזכר עולם יהיה צדיק הישיש הנכבד רצ״ו אוהב התורה ולומדיה חונן דלים ם׳ משה הכהן חדאד נ"ע, והיתה- מ"ד ביום י״ב לחדש תמוז שנת התרנ״ד ליצירה תנצב״ה.

אברהם בן שלמה אלחדף

היה דיין בקורפו. וחתום על פם״ד בעיר הנ״ל בשנת הר״צ ליצירה עם חבריו הרבנים שבתי בכר יצחק כהן, ושבתי בכר שלמה, הפסק הנזכר הובא בס', בנימין זאב, וינציה רצ״ט, עמ.

אברהם אלחדף

נמצא חתום על פס״ד משנת תס״ב שהובא בס', משה ידבר, שו״ת ודינים להרב משה אליהו ישראל שהיה רב ברודיס. בבוא ר׳ אברהם לעיה״ק ירושלים נתמנה לחבר בבית דינו של הרה״ג חיים נסים משה מזרחי, וכעבר זמן, בבי״ד של הרב יצחק הכהן רפאפורט בע״ס בתי כהונה. חתום על תקנה בשנת תק״ט, האוסרת להיות בירושלים שרוי בלא אשה ובתקי״ד על אסור משחק בקלפים.

בכור אהרן אלחדף

מכונה אבא. נהג לחתום אלחאדיף, וכן גם בניו אחריו. היה שנים אחדות רב ראשי בטבריה. עסקן פעיל לטובת ישיבת רמב״ה ושאר מוסדות העיר. יצא פעמים לערי חו"ל, בשליתות כוללות הספרדים. לפי נוסחא אחת, הסתלק מרבנותו בשנת תרי"ס מחמת זקנה, ועל כסאו ישב הרב שלמה רחמים אבולעפיה, בן חנ״א. אח״כ השיג כתב מנוי רשמי מקושטא בתאריך ה כסלו תרס״א והסכמות מרבני הזמן. בר פלוגתיה של הרב שלמה רחמים אבולעפיה בן חנ״א, בנוגע לכסא הרבנות בטבריה. ובעתון החבצלת לשנת תרס״א גליון י״ג, נתפרסמה מודעה ע״ד מנויו לראש העדה בטבריה עיה״ק, וכעבור שבועות מעטים באה בעתון עצמו מודעה נגדית חריפה, המכריזה את הרב שלמה רחמים אבולעפיה לר"מ. מחלוקת זו רכזה בעתה מסביבה את כל רבני טבריה, ויחדתם לשתי סיעות יריבות, שכל אחת מהן תמכה במועמד שלה. חתום עם הרב חנ״א בשנת תר״ה על ״קול רעש גדול״ הקורא להתנדבות לשם הקמת הריסות העיר. עוד ראיתי חתימתו על מכתב הגבאי לכוללות רמב״ה ר׳ אברהם בן שבת מעיר סאפי, בשנת תרמ״ה. וחתומים יחד עמו הרבנים רפאל מאמאן, רפאל אהרן כלפון, דוד ועקנין, ויעקב אבולעפיה. נלב״ע בטבריה, י״ז מנ"א תרס״ט.

ח ב ו ר י ו : א. מפי אהרן, ע ל חו״מ׳ נדפס בירושלים שנת תרע״ב. ב. ראש אהרן, ע ל או״ח,

ג. תנוך אזן אהרן על אה״ע, ד. מצח אהרן, ע ל יו״ד, ה. והניח אהרן, דרושים עה״ת לשבתות ולמועדי

השנה, ו. ויקרא אהרן׳ חידושים ע ל התורה. ז. בשנה יראה׳ פירושים ע ל התנ״ך, ח. זכר עשה,

מפתחות הדינים וכו'. כ ל החבורים הללו עודם בכ״י.

זכאי אלחדף

נולד בטבריה בשנת תר״נ ( 25.12,1890 ), לאביו הרב העסקן ר׳ חיים אלחדף ז"ל. בילדותו התחנך בישיבת רמב״ה, ואח״כ שמע שעורים בביה״ס של חברת כי״ח בטבריה. בעזרת מורים פרטים קנה לו ידיעות בהליכות עולם וחברה. בצעירותו החל מתעסק במסחר. לרגל עסקיו ישב שנים אחדות בבית שאן הסמוכה לטבריה, ויהי בה לראש ועד עדת היהודים. בזמן המלחמה עמד בראש עניני ההגירה בטבריה, בעת גרוש היהודים ממושבות יהודה ע״י ג׳מאל פחה. בהתחשב עם עברו הצבורי רב הנסיונות, וכן לאות הוקרה על פעולותיו החשובות מנתה אותו ממשלת הארץ בשנת תר״פ לחבר עירית טבריה, ושנתים אח״כ העלתהו למשרת ראש העיריה. לאחר הבחירות לעיריות בשנת תרפ״ז נמנה שוב מטעם הנציב העליון לראש עירית טבריה עיר שרוב אוכלוסיה יהודים, ובה בעת כבדהו בשם הוד מלכותו בתאר הכבוד M.B.E בהזדמנות זו דובר עליו בעתון הרשמי של ממשלת א״י:״מר זכי חדיף נתמנה להיות חבר כבוד לאורדר המצוין ביותר של הממלכה הבריטית. מר חדיף ראש עירית טבריה הצליח לארגן מחדש את העיריה מאז התמנותו לעמד בראשה בשנת 1923  את ההשתכללות הכללית במצב העיר יש לזקוף בהרבה לזכותו. בראשית תרצ״ה נבחר שוב למשרה הנ״ל.

חיים אלחדף

חתום בכתב השליתות של הרב בן ציון אלקלעי מטבריה בשנת תרמ״ח. העתק מכתב זה הובא בשלמותו בחוברת ג. של מגנזי ירושלים לר״פ גרייבםקי עמ. 7. ונראה לי שהוא אבי הרב בכור אהרן אלחדף, החתום על כתב שליחות עוד בשנת תר״ה ואולי רב אחר בשם זה.

חיים אלחדף

בנו של הרב בכור אהרן אלחדף ז״ל. נולד בשנת תר״כ בטבריה, ונפטא בה ביום כ״א אדר ב תרפ״ז. טפוס של רב ספרדי, מהנעלים והאצילים ביותר שבדורו. ענותן, מסור לכל עניני הדת והמסורת. בקיאותו הרבה במנהגי הארץ, הרגליה ונמוסיה ונוסף לזה מדותיו התרומיות עשוהו לאיש מרכזי בישוב, ויהיו לו המון מכבדים ומעריצים. שליחויותיו הרבות בארצות הגולה, לטובת מוסדות העיר ביחוד לטובת ישיבת רמב״ה שהיה ממנהליה הותיקים,

עזרו הרבה לבסוסם ולשכלולם. בשנותיו האחרונות היה נשיא לועד כוללות העיר. אני הכותב הכרתיו והוקרתיו ויהי לי יועץ טוב וידיד נאמן.

ח ב ו ר י ו : א. יצב נבולות, תעודות והסכמות ע"ד קופת רמב"ה נדפס באזמיר תרס"ד. ב. משפט וצדק, צורף לספרו הנ"ל , והוא פ סקי דין בענין קופת רמב"ה. ג. זכרונו לחיים, תפעלות לר"ה עם פירושים וביאורים וטעמים. נדפס תרפ"ו  ד. חתמנו לחיים, כנ"ל ליוה"כ.  ה. זבח פסח כנ"ל לחג הפסח

ו. ישמח חיים. כנ״ל לחג הסוכות. ז. טועמיה חיים, כנ"ל  לימות החול ולשבתות  ח. חסדך  מחיים, דרושים. כ ל חבוריו הנ״ל נמצאים עדייז בכיי.

חנן אלחדף

אחי הרב אהרן אלחדף. מרבני טבריה. בראשית תר״ן הוצעה לו שליחות למערב הפנימי, אשר הגיעה לו בזכות חזקה, ומחמת זקנה העבירה לאחר תמורת סכום כסף. ואחד מרבני עידו יציין, כי ״היה חסיד הרבה״.

יצחק ב״ר שלמה אלחדף

מחכמי ספרד בולינםיה. תי בשנת ה״א ק. לערך. בזמנו של הרב שמואל צרצה, המכונה אבן סנה בעל ס׳ מקור חיים על הראב׳יע. חכם תורני שהיה לו יד ושם בחכמות חיצוניות, פילוסופיא ותכונה ואשר נסה כחו גם בחבור שירים.

ח ב ו ר י ו : א. ארח סלולה על חשבון התקופות והמולדות נמצא בכ״י בוינה, ב. לשון הזהב על כלי המדות והשעורים בכה"ק נדפס בוינצית אוצרים אות ל. סי׳ 429 . ג כלי חמדה על חוכמת התבונות אוצה"ס

אות כ סי׳ 127 . ד. כלי המצוע, כלי חדש בתכונה בין דאסטרולוב ובין המרובע, כ"י. אוצה"ס אות כ. םי׳ 133 ה מעשה חושב, על חוכמת החשבון כיי. ו. שיר השירים, קובץ שירים ופיוטים בענינים שונים, כיי. ז. שירים וחידות ומכתמים כ"י. ח. מי כמוך לאדון מאד נעלה.

שמואל אלחדף

מרבני ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה בירושלים. חתום עם הרב חיד״א ומהרי״ט אלגאזי על שטר ההתקשרות לחברת ״אהבת שלום״ של חסידי ק״ק בית אל בשנת תקי״ד. אולי הוא אביו או אחיו של ר' אברהם אלחדף הנזכר לעיל. נזכר גם בס' מעגל טוב השלם לחיד״א הוצאת ד״א פריימאן, עמ. 47 , ונראה הדבר שנלוה אליו בשליחותו למצרים וקושטא בשנת תקכ״ד.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

חודש אלול מלא חוויות לילדים, ההורים קמים לסליחות, עם בוא השמש להעיר אותם. הילדים אף הם קמים והולכים עם הוריהם לבית הכנסת, ואף הם מסלסלים בקולם באמירת הסליחות. עצם הקימה והיציאה לחוץ באשמורת הבוקר השאירה רושם חזק על הילדים.

בהתרת נדרים שהייתה נעשית בהמולה רבה, בערב ראש השנה ויום הכפורים, נדחקים אף הם הילדים כדי לשמוע "מותרים לכם מותרים לכם". בליל ערב יום הכפורים היו לוקחים תרנגולים לכפרות. לכל בני הבית כבר שבוע לפני כן היו התרנגולים מוכנים בבית וכל ילד היה מכיר כבר התרנגול שלו ויוצאים אתם לחוץ, והיו מעמידים אותם להלחם זה עם זה, וילד שתרנגולו היה מנצח מרגיש את עצמו גבור. הרב השוחט עובר בלילה מבית לבית לשחוט את ה "כפרות". בני הבית מחכים לו. ומי שהיו לו שני שמות חייב לשחוט שני תרנגולים. ואשה הרה שלוש. אחת בשבילה ושניים בשביל העובר אם זכר הוא – תרנגול, ואם נקבה היא – תרנגולת. וכיוון שהמשפחות היו מרובות ילדים, אין בית שלא שוחטים בו 10 או 15 תרנגולים. דבר זה היה למעלה מיכולתם של עניים שהיו דוחקים עצמם כדי לקנות התרנגולים לכל אחד. בעקבות זה, תוקנה תקנה לשחוט רק תרנגול לכל בני הבית הזכרים ותרנגולת לכל הנקבות.

סוכות. בחג זה מרובות החוויות. הבן הולך עם אביו לקנות סכך. המראה של ילדים ומבוגרים המושכים את קני הסוף, השרה שמחה בלב העוברים המצפים אף הם לבוא החג. הבנים השתתפו עם האב בבניית הסוכה. הבנות תרמו את חלקם בקישוטי הסוכה ובדאגה לנקיונה ולסידורה. הסוכות היו בכל בית ובכל חצר. והשכנים צועקים מסוכה לסוכה לחיים, שמחתך. מברכים זה את זה. ויש שנכנסים אחד לסוכתו של השני.

ארבעת המינים. הוסיפו תפארת לחג. כל אחד מקשט את לולבו בחוטי משי בצבעים מרהיבי עין. יש שאף ילדים זכו בפרס מאביהם שקנה להם ארבעת המינים. מכירת האתרוגים היתה במכירה פומבית  וכל הרוצה להוסיף, מוסיף וזוכה באתרוג המוצע. ביום שמחת תורה כל ילד בא עם נר בידו לבית הכנסת. הנרות היו בצורות ובצבעים שונים. בתי הכנסת מקושטים בשטיחים. דקלים ואילנות אחרים. רוח של שמחה שורה בבית הכנסת. התפלות וההקפות נערכות בשירה ובזמירות, הילדים עולים לספר תורה אף הקטנים. וקוראים " ולאשר אמר ברוך מבנים אשר ". חתן תורה עושה סעודה גדולה לקהל בביתו. בתבשילים ומשקאות לרוב.

בצד מועדי שמחה ותוגה אלה היו השבתות של כל השנה. שגם בהם לא חסרו לילדים חוויות במסגרת המשפחה. הילדים רוחצים את עצמם ולובשים בגדי שבת. הם הולכים עם אבא לבית הכנסת, לשיר את שיר השירים ולכה דודי. בחזרתם מבית הכנסת מצאו את פתילות השמן זית דולקות על שולחן השבת הערוך. עוד בבית הכנסת, שרים הם "אשת חיל" ובבית האב עם בניו הגדולים, שרים בנעימה " שלום עליכם " ו "בר יוחאי". ריחם של תבשילי השבת המיוחדים, נודף למרחוק ומעורר תאבונם של המסובים. בתוך הסעודה מזמר האב ובניו, כשהאשה והבנות מלוות אותו בזמזומם, ועיני הבנים הקטנים נשואות אל האב ואחיהן בהערצה וערגה. בבוקר משכימים קום רבים מבני הקהלה עם עלות השחר וממהרים ללכת לבית הכנסת לומר "בקשות" ושמירות שבת. אחר התפלה מבקרים זה אצל זה. עם חזרתם הביתה מוצאים את החמין ומסבים לסעודה שנייה של שבת. הבנות היו צובאות על בתי התנורים כדי להביא את קדירת החמין משם. לאחר הסעודה הולכים לבית הכנסת לקריאת משלי, או איוב, ושמיעת דרשת החכם.

הערת המחבר:משלי היו קוראים ומתרגמים לערבית בנעימה, ובמקהלה אחת. בשבתות שבין פסח לעצרת, פרקי אבות נהגו בצפרו לאמרם, עם תרגום בערבית לאחר תפלת שחרית של שבת, אחרי שבועות קוראים את ספר איוב עם תרגומו הערבי. בשבועות את מגלת רות והאזהרות של רבי יצחק בר  ראובן.

בצד השבתות והמועדים היו גם סעודות של מצוה כגון סיום הזוהר, סיום מסכתא, בישיבה, שהיו נעשים בפרסום גדול. וכל נכבדי הקהל מוזמנים להשתתף. בסעודות אלו השמחה היתה רבה.

הפעילות החברתית בשכונה.

בצד הפעילות החברתית של המשפחה במסגרת הבית והקרובים, התפתחה פעילות ענפה של תושבי הקהלה מחוץ לבית. בית הכנסת. המקום החשוב ביותר אחרי הבית, הוא בית הכנסת שמילא תפקידים רבים. מלבד היותו מקום תורה ותפלה. בית הכנסת שימש כמקום מפגש חוברתי ממדרגה ראשונה. בו נדברו איש אל רעהו, וטופחו קשרי ידידות. בדרך כלל, המתפללים בבית כנסת אחד, היו ידידים זה לזה. בבית הכנסת שמעו מחדשות השעה ; שם הוקראו תקנות הקהל, שם התאספו להתפלל על עצירת גשמים וצרות אחרות, בבית הכנסת חמדו תינוקות של בית רבן, ושם נתקיימו ישיבות של תלמידי חכמים, בית הכנסת שימש כאכסנייה לבית דין. הוא המקום לכתיבת גיטין ונתינתם, לכתיבת שטרות למיניהם.  בית הכנסת הוא המקום להשבעת אנשים החייבים שבועה. שם מתפללים על חולים ועושים להם פדיון, שם הדלקת נרות למנוחת הנפטרים. שם תגלחת ראשונה לפעוטים, שם נערכות אספות הקהל, ןמשם יוצאות התקנות לחיזוק בקיעי העיר. שם מכתירים את הרב, בו נעשית הערכת המס ולשם מביאים את כסף המס. בבית הכנסת מודלקין הנרות לעילוי נשמת הצדיקים כגון של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, ויחידים תורמים שמן למאור לעילוי נשמתם. בבית הכנסת היה תלוי לוח השנה, ומנהג היה לרשום בראשו את כל המאורעות החשובים שהתרחשו בעם ישראל ובמרוקו ובקהלת קדש של העיר צפרו. כך כל מי שקרא את הלוח ידע קצת מההיסטוריה של קהלת קדש ושל העם. ואין צריך לומר שממנו ידע כל אחד על ראשי חדשים, החגים, זמני התקופות ועונות השנה שידיעתם נחוצה לחקלאים. בבית הכנסת הופגן הריבוד החברתי והקירבה המשפחתית. יוצאי משפחה אחת, ישבו זה בצד זה. מקומם של האנשים בבית הכנסת העיד על מעמדם בקהלה. בבית הכנסת " צלא לכבירה " היה פרוזדור ארוך בפתח ובו ישבו רק מדלת העם. בערב ראש השנה ויום הכפורים בית נכנסת הגדול היה מקום להתרת נדרים ציבורי. כתות, כתות נכנסים לבית הכנסת, שם ישבו כל הבוקר עשרה חכמים ומתירים להם את נדריהם, והם נותנים צדקה לעניי קהלת קדש .

בתי הכנסת הם דופק הקהלה, ומרכז החיים הרוחניים והחברתיים. הנשים אף שלא ידעו לקרוא היו צובאות על פתחי בתי הכנסת וחלונותיהם. הן מתפללות בעל פה בערבית ושופכות את לבן בתחנונים ועונות אמן. בעת הוצאת ספר התורה, היו מבקשות את בקשותיהן המיודות על בני משפחתם וקרוביהם, על חוליים ועניותם.

הרחוב והשכנים. השכנים היו במדה רבה חברים, עזרו זה לזה. במסיבות שמחה, שיתפו השכנים את עצמם בטירדות חברם בעל השמחה. הגברים עזרו לו בהכנות בחוץ, והנשים בבישול ואפיה ובסידור הבית. אם חדר בעל השמחה צר היה מהכיל את כל מזומניו, מעמיד השכן את ביתו לרשותו. אם לקרובים שהוזמנו להיות אצלו בשבוע השמחה, לא נמצא מקום ללון, נכנסו ללון בבית השכן. כך הדבר בעתות צרה. בעל שאשתו חלתה, נכנסת השנה אצלה, מסדרת את ביתה ומכינה אוכל לבעל ולילדים. אחרת מסעדת את החולה, מכינה לה תרופות, מדברת על לבה, ומייעצת לה עצות מנסיונה, על ידי כך נתהדקו הקשרים בין השכנים, ונתקיים בהם המקרא " טוב שכן קרוב מאח רחוק ".

קירבה יתירה זו שבין השכנים שימשה במקרים רבים כמנגנון הגנה אצל אנשים ונשים שהיו מיודים לסטיות שונות, ומפחד שהשכנים ידעו בהם, נמנען מלבצע זממם. אך למטבע יש שני צדדים, בצד החיוב היתה גם השלילה. סכסוכי שכנים נגרמו בעקבות דברים של מה בכך. אם בעקבות ריב בין הילדים, או בגלל שימוש באמצע החדר ונקיונה, המוטל על דרי הבתים לפי תור. הקירבה היתירה בין השכנים גרמה לכך שכל שכן ידע הכל על שכנו. בשעת מריבה נתגלו כל הסודות הללו. משנתלקחה המריבה לא הפסיקו הקללות והטחת דברים ומיד עברו לחבלות גופניות. אשה משכה את שערות רעותה. הבעלים התערבו במהלך המריבה. משטרה שתשכך את הרוחות אין. רק אם אחד הצדדים פונה לקאייד, שולח הלה את משרתיו ואת הנגיד להביא את הצדדים לפניו. במשפטו היה מטיל קנס על הצדדים או מכניסם לבית הסוהר. יש שסכסוכי שכנים אלה מובאים לשיפוטו של הרב.

משנרגעו הרוחות נכנסים מתווכי שלום ומשלימים ביניהם. אז עושים "סולחה" ומסיבה לרגל השלום. הידידות אחר השלום יש ומתהדקת מאשר לפני המריבה.

בשעת הפנאי. לפנות ערב, לאחר שגמרו להכין צרכי הבית, יושבות נשות החצר בפתח חצרן, מתגודדות אגודות אגודות, וכשידן עודה במלאכה, הן מספרות זו לזו על דא ועל הא, ומתבוננות בעוברים ושבים.

גם גברים מתאספים היו ברחובה של העיר, לשמוע חדשות זה עם זה, בטרם ילכו לתפלה ולעבודה. בשבתות היו יושבים, שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה והקלקלה אשר שם סיפורים יקננו. תוקנה תקנה נגד תופעה זו והמתקינים ראו בדבר כנוהג נפסד מבחינת הדת, אולי מהבחינה החברתית הדבר היה בו חיוב. שיחות וישיב בצוותא אלה, שימשו דבק טוב בין האנשים ששפכו את לבם אחד בפני רעהו בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים" זה עזר לרקום קשרי רעות וקירבה בין יחידי הקהל. יצר הסקרנות בא בכך על סיפוקו. כשראו מנהיגי הקהל שההמון הפריז יתר על המדה, ויצאו מזה פריצות, דאגו לרסנם ולכוון את פעילותם לאפיק חיובי מבחינה דתית. על ידי הטפה ודברי התעוררות. התעוררותם של יחידים הביאה לידי כך שבצד הפעילות הספונטנית של היחיד המשפחה והקבוצה, נוצר אפיק חדש לפעילות במסגרת חברות.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- סוף הפרק השמיני. המשפחה.

שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .

עם עלייתו לכס המלכות של מולאי ליזיד , נפתח דף שאיים להיות האחרון בתולדות היהודים במרוקו. סיפורנו היה תם פה ועכשיו אם מולאי ליזיד, או יותר נכון מולאי מזיד כפי כינויו בידי כותבי הזכרונות היהודיים, היה מקיים את הבטחתו למחוק את זכר יעקב מארץ איסמעיל ומצליח במה שנכשל המן הרשע.

הנחמה היחידה היא אולי שלטונו הקצר (פחות משנתיים) והעובדה שהתאכזרותו לא הוגבלה לקהילה היהודית, וזכרו ארור גם בפי המוסלמים. לא היה כל דמיון בין האב והבן ובכל זאת היה מולאי ליזיד בנו חביבו של סידי מוחמד הישיש.

הוא ניצל את חולשת אביו כלפיו וידע תמיד למצוא שביל אל לבו למרות מרידותיו והרפתקאותיו וניסיונותיו הבלתי נדלים לתפוס את כתר המלכות. משנת 1779 עד שנת 1784 הוא חולל ארבע ניסיונות מרד נגד אביו הישיש וכל פעם לאחר כישלונו מצא מקלט ליד קברו של קדוש מוסלמי, אם כי לא קיים בעצמו את מצוות האסלאם, הוא תמיד נשא את דגל הקנאות המוסלמית ועשה ממנה קרדום לחפור בו, והטיף לשנאה עיוורת לנוצרים.

שנאתו לנוצרים שהחזיקו עדיין בכמה ערים בצפון המדינה, מלילה וסאוטה, הייתה סוד הצלחתו לגייס כל פעם תומכים למזימותיו והיא פסחה רק על האנגלים בגלל המוצא האנגלי של אמו. לא פחות שנא את היהודים שהפעילו את השפעתם הרבה כדי להרחיקו מאביו. בשנת 1784 מגלה אותו אביו מחוץ למדינה באמתלה של עליה לרגל למכה. אולם גם צעד כזה לא מצליח להרגיע אותו והעליה לרגל נהפכת למסע הרפתקאות ומעשי ביזה. בתחילת 1790 הוא חוזר בחשאי ומוצא מקלט בין שבטי הברברים ליד תיטואן ויהודי העיר מסרבים להגיש לו עזרה.

כאן מגיעה הידיעה על מות אביו. בעזרת השבטים הוא מכריז על עצמו כיורש וכאות של רצון טוב מכריז על חנינה כללית ומודיע שסלח לכל אויביו בעבר. אבל זה היה רק תכסיסו הראשון. לא שעת שלום הגיעה אלא שעת נקמה. אחת מהכרזותיו הראשונות הייתה להרוג ולאבד את כל יהודי המדינה, בהתאם להבטחה שנתן בעבר לשבט האמחוואס הידוע לשימצה בגלל שנאתו ליהודים, תמורת נכונותם לסייע לו.

כאשר הגיע לתיטואן העיר, יצאה לקראתו משלחת הקהילה היהודית עם מתנות ותשורות כיאה למעמד קבלת פנים לשליט חדש. מראה היהודים העלה את חמתו והוא ציווה להרוג ולהשמיד כל יהודי ממלכתו והבטיח פרס של עשרה מתקאלים לכל מי שיביא בפניו ראשו של יהודי.

פסק דין מוות זה היה כה מנוגד למסורת המדינה עד שנמצא שופט מוסלמי שהעיר למלך שלא כך ציווה הנביא מוחמד לנהוג כלפי הד'מי. לחליפין הוא נותן לו עצה משכנעת : "טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. ואמר טוב הדבר ומיד יצאה גזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן תשללו אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידעה כדי שיטמינו ממונם".

מעודד מהצלחה קלה זו נתן היתר לשבט הלאודאייה שהיו דרים במכנאס לשלול את המללאח. אולם יהודי מכנאס שממנה יצאו יועצי המלך הקודם ושידעו את שנאתו של המזיד, הספיקו לברוח לכפרי הגויים ולהסתיר את ממונם. בראותו כך הכריז שר העיר שהמלך החליט למחול להם שיחזרו בבטחה לבתיהם. היהודים שתמיד רוצים להאמין לטוב נפלו ברובם במלכודת. רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" מעיד :

" ולעת ערב ליל ט"ו לחודש אייר נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה ונשתהו בשלל כמו ט"ו ימים, וחפרו כל הבתים והחצרות והמצודות ונתגלו להם מטמטנות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם. כי הייתה הגזירה מאת ה' ובאותה לילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו הרבים "

אולם גם לאחר שסיימו את מעשה הביזה לא עזבו השודדים את המללאח, והם גירשו את תושביו, ורק לאחר שלושה שבועות הם הורשו לשוב למה נשאר מבתיהם. אישור לתיאורו של רבי יהודה בן עטר נמצא בכתב יד פרי עטו של עד ראייה, הרב אליעזר בהלול, כפי שמביא אותו הרב יוסף משאש בספרו " נחלת אבות " :

"ופה מכנאס נכנסו השוללים י"ד באייר בבוקר השכם ושללו ובזזו ושרפו ועינו נשים ובתולות ובחורים ברחובות העיר, ורצחו, וחפרו כל הבתים וסתרו כמה קירות ותקרות, וכל בתי כנסיות וכמה קברות. ושרפו כמה ספרי תורה, וכמה נשים הפשיטו ונשארו ערומות כיום היוולדן וכיסו ערוותן ביריעות ספרי תורה אשר הצילו מהשרפה, ואי אפשר לפרט אשר ראו עינינו ומשעו אזננו, ונמשך הדבר עשרים ואחד יום, עד ערב חג השבועות שאז נתן צו למשחית הרף ידיך ".

גם לפאס הגיעה ההוראה לשלול ולהרוג, אבל הפעם הקהילה ניצלה בנס כפי שמסופר ב " זיכרון לבני ישראל " :

"וגם פה בפאס יום י"ד לחודש אייר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים וחילקו בינהם המבואות והבתים מי שילול זה ומי ישלול זה והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות וולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדים לקלון. ובאותו לילה ליל ט"ו לחודש אייר לא לן אדם בביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המזיד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש ".

אבל לא אמר די בזה העריץ כי יצא עצמו בכל ערי ממלכתו לנקום את נקמתו ובכל מקום לשלול ולבזוז היהודים.

וכן עשה לקהל לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה. וכן לקהל תאזה שלל אותם ונתן עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים ויחפים ושבו במערות הסמוכות לעיר, והגויים סתרו בהכ"ן ובנו בה בית תפילה להם עד שהעיר ה' את רוחו של אלחאליף אחר זמן וביקש מהמזיד ומחל להם והחזיר להם עירם וחדו לעירם ת"ל".

ההתאכזרות המוזרה ביותר הייתה מנת חלקם של יהודי העיר אוג'דא, ליד גבול אלג'יריה "

" וכשהגיע לעיר אוג'דא, יצאו כל היהודים והערבים יושבי המדינה להקביל פניו, ומפני שהיו היהודים מלובשים כמלבושי הערביים, כמנהג המקום, גזר אומר באותה שעה לחתוך אזן ימנית לכל היהודים הנמצאים שם אנשים נשים וטף, כדי להבדילם מהערביים שכניהם, ואך ממונם פלט, ויום שבת סדר קרח בא לפאס ושם שמות בארץ, שאי אפשר לפרט, וכן היה גורל העיר צפרו, ותאזה, וכל הכפרים (אליעזר בהלול).

בתנז'ה הוא הורג במו ידיו את יועץ אביו, את אחד מהאחים עתאלי והשני הציל את חייו שהמירו את דתו. באלערייש הוא תופס את אחד מגדולי סוחרי עליו דיברנו, אליהו לוי וגם הוא מציל את חייו ונשלח לפאס ללמוד את חוקי האסלאם.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .עמוד 78