ארכיון יומי: 13 ביולי 2019


התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-יוסף בן־צור

יוסף בן־צור

אם בליוורנו, אמסטרדם, טריפולי ואף בטנג׳יר קמו נביאים ומחשבי הקצין מבין המהגרים או מבין האנוסים, שהצד השוה שבהם שהיו כולם תלמידי חכמים מובהקים ומורי הלכה ידועים, הרי במקנס נתגלה נביא מקרב התושבים, מתון בני עמו, משכבה של פשוטי עם, וכפי שמעיד עליו בן זמנו ״עם הארץ אבל ירא שמים״, ״ואשר לא ידע לקרות בספרי המפרשים״, כדברי ששפורטש. שם הנביא יוסף בךצור.

משפחת בן־צור היתה משפחה מיוחסת של חכמים וסופרים מדורי דורות ועתידה בעוד דור אחד להעניק ליהדות מרוקו, אחד מגדולי חכמיה ר׳ יעקב בן־צור, המכונה יעב״ץ בעל ״עת לכל חפץ״ (שירים) ו״משפט וצדקה ביעקב״(תקנות יהודי מרוקו, שו״ת).

הנביא החדש יוסף בן־צור נתגלה בעיר מקנם. מקנם היתה כפי שציינו לעיל, מרכז חשוב של הכת והיתה עיר ואם בישראל. בשנה בה אנו עוסקים (1674) , זכתה מקנם להתפתחות כלכלית ותרבותית מואצת. המלך העלאווי מולאי איסמעיל, אשר זה עתה עלה על כס המלוכה, בחר בה למושב לו. הוא פיתח קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם ארצות אירופה וביחוד עם צרפת. בדומה למלך צרפת – לואי ה־14 בן זמנו, הוא משוה לשלטונו הדר חיצוני ופאר רב. בעקבות לואי ה־14 הוא עוזב את פאם הבירה המסורתית של מלכי מרוקו(כמו שלואי ה־14 עזב את פאריס) ובונה את ארמונו ב״ורסי״ של מרוקו – העיר מקנם.

מקנם היתה גם עיר של סופרים ורבנים ידועים אשר בה גברה ידם של המתעדים לאמונה החדשה. יחד עם זאת ההשפעה השבתאית הגיעה לממדים ניכרים. בעקבות התפתחותה של מקנס נהרו אליה אנשים רבים, ביניהם רבנים וחכמים. גם ר׳ אלישע אשכנזי – אביו של נתן העזתי – אשר מקום מושבו בשליחויותיו הקדומות היה בסאלי, עקר ממנה והתישב במקנס בשנותיו האחרונות ושם נפטר בשנת תל״ג (1673). בפרק הבא נעמוד על פעילותו ועל דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי ועל השפעתו על הקהילות בהן ישב. בינתים נסתפק ונאמר שלא ידוע בברור באיזו מידה פעל ר׳ אלישע אשכנזי להפצת התורות השבתאיות. על פעילותו בתנועה השבתאית חלוקות הדעות, אך יש מקום לשער שפעל ועזר להפיץ את כתבי נתן בנו אשר הביא למרוקו בשובו מירושלים, כמו שעזר בהחדרת ובהפצת ספרי קבלה אחרים למרוקו, כגון ספר הכונות להאר״י, שהועתק מספר ״עץ החיים״ שהובא על־ידי כמוהר״ר אלישע אשכנזי בשנת ״כי יתן ה׳ את רוחו״ (1646), וספר ״ירח יקר״ לר׳ אברהם גאלאנטי, פרוש על שמות של ספר הזוהר (ראה להלן).

המקורות על הופעתו ופעילותו של יוסף בן־צור אמנם מעטים אך די מגוונים, ויש בהם כדי ללמדנו על ההתלהבות שאחזה בהמונים ועל התקוות שהופעתו הפיחה בקרב הצבור במרוקו. עיקר המקורות נמצאים בכתבי־יד המפוזרים במקומות שונים בספריות צבוריות ופרטיות. סביר להניח שספרים וקונטרסים רבים נבתבו על תקופה זו ועל פעילותו של יוסף בן־צור – בעיקר על מאבק האיתנים והויכוח התהומי והנוקב שהיה נטוש בקרב הקהילה היהודית בענין משיחיותו של שבתי צבי – אך כתבים אלה עדיין גנוזים בספריות פרטיות ובגנזבים ומונחים כאבן שאין לה הופכין ושיני הזמן והעש עושים בהם שמות. יתכן שהספרים הושמדו או נגנזו בעקבות מסע הטיהור שנערך נגד כל הספרות השבתאית. מאידך, ישנם גם מקורות הנמצאים בכתובים ויצאו לאור. האחד הוא סיפור מעשה מפורט על המאורע ״מעשה ביוסף בן־צור״ הכלול בלקט תעודות הנקרא ״עניני שבתי צבי״.מקור שני בכתב הוא מספר שורות שהקדיש ששפורטש לנבואתו של יוסף בן־צור. שאר התעודות נמצאות עדיין בכתב־יד. התעודה הראשונה מספרת שהמגיד נגלה לבחור יוסף בן־צור ובישר לו את ביאת הגואל. הבחור(כלומר הרווק) יוסף בן־צור היה עם הארץ ״אבל כל ימיו היה ירא שמים ובתורה לא מבין כלל״. תעודה אחרת הנמצאת עדיין בכתב־יד מספרת ״שכאשר שלחו לחבירינו אהובינו י״ה מעיר פאם יע״ה (יעזרה האל) מאמר הזוהר לפרשו, ויתמה עד מאד על דבריהם על שלא יודע לקרות והם שלחו לנסותו. ויהי הלילה ויבוא המגיד ויפרש לו המאמר על דרך הסוד, דברים מופלאים כמו שעיניכם תחזנה מעשיהם זכו, וזה לשונו וגו'.״ והתעודה הראשונה ממשיכה: כאשר המגיד הקימו על רגליו והטבילו עם מים שהיו בקנקן אחד, המים שבקנקן נתרבו כל כך עד שנאלץ להחליף את בגדיו, ואז הראו לו בשמים את ״אדונינו מלכנו שבתי צבי ואמרו לו זה הוא הגואל האמיתי משיח בן דוד, ור׳ נתן בנימין (נתן העזתי) נביא אמת״, ואילו הוא (יוסף בן־צור) משיח בן־יוםף.

לפי אמונה יהודית עתיקה, עתיד להתגלות משיח בן־דוד רק לאחר הופעת משיח בן־יוסף (ראה לעיל – נבואת זרובבל), ואחת הטענות נגד שבתי צבי היתה בפי המתעדים שלא תיתכן הופעתו של שבתי צבי שהיה בעיני עצמו במשיח בן־דוד ללא התגלות קודמת של משיח בן־יוםף. אמנם היו כמה מחסידי התנועה שראו בהזיותיהם את עצמם ככשירים להיות משיח בן־יוסף, אך היות ולא הצליחו לתת ״אות ומופת״ לא נתקבלו על־ידי אנשי הכת. יוסף בן־צור אמר למלא את החסר שהיה בתנועה ונתקדש באמונה היהודית, ואכן הצליח והתקבל לפחות על־ידי בני קהילתו כמשיח בן־יוסף.

ומעשה שהיה כך היה: כאשר הודיע יוסף בן־צור לאנשי עדתו שזמן הגאולה יהיה בערב פסח של השנה הבאה, שנת תל״ה (1675) אחרי ביעור חמץ, שאלו אותו החכמים שיבקש מהמגיד שיתן לו ״אות ומופת״ שאכן נבואותיו קושט דברי אמת. יוסף בן־צור ענה להם ״איזה אות ומופת גדול יותר ממה שאתם יודעים שקודם לא ידעתי אפילו ללמוד רש״י ואילו עכשיו אני מגלה לכם סודות עליונים אשר לא ידעתם ולא שמעתם מעולם?״, ״ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל.״

עלינו לזכור שהשנה היא שנת תל״ד (1674), היינו שלוש שנים לאחר עליתו של המלך הצעיר והנמרץ מולאי איסמעיל על כס המלוכה, תהליך הפסיפיקעיה והשלטת סדר במדינה בעיצומם. כל תנועה או התארגנות חברתית אינה נסבלת על־ידי השלטונות, שמא תגרום תסיסה שתקשה על השלטת סדר בממלכה. אנו יודעים שהתנועה השבתאית היתה נרדפת על־ידי השלטונות גם בימי מולאי ראשיד (ראה לעיל) וגם בימי מולאי איסמעיל, מפני שגרמה לתסיסה בקרב הצבור, ודברי יוסף בן־צור עצמו מוכיחים שהתנועה היתה נרדפת, שאם לא כן מה פשר האמירה שהיא בעיניו כתחליף ל״אות ומופת״, ״שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל?״. עצם ההכרזה של יוסף בן־צור ״אם תרצו אני אלך ברחובה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח ישראל״, עשתה רושם עז על שומעיו מפני שהיתה בה תעוזה ומידה לא קטנה של בטחון עצמי, ומה גם ש״העיר״ בה מדובר היא מקנס, מקום מושבו של יוסף בן־צור, עיר בירתו החדשה של מולאי איסמעיל, כפי שהסברנו, כלומר שהצהרתו ההפגנתית שהוא מוכן להכריז לפני ולפנים, בתוך קודש הקודשים של הממלכה העלאווית־מוסלמית, על משיחיותו של שבתי צבי היא ״אות ומופת״ ועל כן הרושם הרב והמשכנע שבהצהרתו, והרבה חכמים – לפי אותו מקור שבתאי – שלא האמינו עד כה בשבתי צבי ודיברו בו סרה, ״התחרטו חרטה גדולה וחזרו מרעת לבבם ועכשיו הם מאמינים באמונתו״, ומוסיף אותו מקור שבכל ארץ בדבריה (מרוקו ואלג׳יר), ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי ראשון של אדונינו ירום הודו.״ לתלמיד חכם ספקן אחד ששאל אותו שלפי חז״ל משיח בן־יוסף יבוא בראשונה וילחם וימות ורק אחר־בך יבוא משיח בן־דוד, ענה מניה וביה, כי כוָנת חז״ל היא ״שמשיח בן דוד יתגלה קודם ויבשר את בואו של משיח בן יוסף, אח״כ יעלם וכאשר ימות משיח בן יוסף אזי שוב יתגלה משיח בן דוד״ (כתב־יד, ספרית שוקן, דף 37 ע״ב). כאן הוא רומז בברור שהתקופה שתחלוף בין התגלותו של משיח בן־יוסף לבין התגלות משיח בן־דוד תהיה קצרה ועל־ידי כך תקופת חבלי המשיח תתקצר.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ' 118

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

מתנדבי ה״מסגרת״ נפנו תחילה לפעולה בכפרי הדרום, אך איתור היהודים במקומות אלה לא היה קל. פרנסי הקהילות בערים הגדולות, לא ידעו בדיוק היכן פזורים אחיהם. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ נהגו לצאת להילולות או עלו להשתטח על קברותיהם של צדיקים שונים, כדי להפגש שם עם המוני בית ישראל. הם ליקטו שם פירורי־מידע על ריכוזי היהודים בסביבה ועל סמך מידע זה – יצאו אחר כך פעילים אחרים לכפרים השונים, בתקווה לגלות שם מועמדים לעלייה לישראל. בתחילה גילו היהודים חשדנות מרובה כלפי פעילי ה״מסגרת״. בראותם יהודי מרוקני הבא לשוחח עמם על ציון וירושלים, הם לא היו בטוחים כלל בזהותו או בכוונותיו. חשד זה גבר כאשר הפעיל המקומי בא לכפר יחד עם מתנדב מישראל. במגמה לפזר את החשדות, היה המתנדב אנוס, לעתים, לחשוף את זהותו, וזאת בניגוד מפורש להוראות שניתנו לו. אך על מנת להקטין ככל האפשר את הסיכון, נהג חבר ה״מסגרת״ להפגש במקרים כאלה עם הרב המקומי, או עם אחד מפרנסי העדה. אך היו גם מקרים שבהם חשיפת הזהות לא עזרה והרב נשאר חשדני וזהיר, כפי שהיה. אף על פי כן, מעולם לא עלה על דעתו של הרב או העסקן המקומי, להסגיר ״חשודים״ אלה לידי המשטרה.

לא חלף זמן רב, והרבנים בכפרי הדרום החלו לחפש בעצמם קשר אל ״הציונים״. כך, למשל, אירע עם הרב של קהילת איפראן. אחד המתנדבים הראשונים של ה״מסגרת" סיפר, כי הרב יצא לקזבלנקה ובאמצעות ההנהגה היהודית המקומית, הוא נפגש עם איש ה״מסגרת״ בבית פרטי, במרכז העיר. מסך עבה הפריד בין השניים ולמרות שהפגישה הוסדרה באמצעות אחד מפרנסי הקהילה, היה הרב זהיר ומבוהל. שוב ושוב הוא ביקש מאיש ה״מסגרת״ להסיר את המסך ולהזדהות. זה סירב. אך על מנת לפזר את חשדותיו של הרב, נהג איש ה״מסגרת״ לצטט קטעי תפילה והזכיר מלים כמו ״ציון״, ״ירושלים״, ״שמע ישראל״ וכו'. אט אט פג חששו של הרב והוא סיפר למתנדב הישראלי על מצוקתם של אנשי כפרו. הרב סיים את דבריו בתחינה ובבקשה: ״חיינו בסכנה. אנא קחו אותנו לישראל, ואנו מוכנים להיות שם אפילו חוטבי עצים ושואבי מים. אין עתיד ליהודים במרוקו וככל שנמהר לצאת מאיפראן – כך ייטב״.״ למשמע תחינה זו, נתפש איש ה״מסגרת״ להתרגשות מרובה והוא הבטיח לרב לעשות כל שביכולתו, כדי להעלות את יהודי איפראן לישראל, "בהקדם האפשרי״. משום התרגשות זו, חרג המתנדב הישראלי מכללי הזהירות המקובלים, הסיט את המסך ונחשף. הרב הניח ידו על ראשו של איש ה״מסגרת״ והעניק לו ברכה. לא חלפו ימים רבים וכל תושבי איפראן היו בדרכם לישראל. המפגש בין מתנדבי ה׳׳מסגרת" לבין יהודי מרוקו היה מרגש ומלא חוויות. וכך מתאר אחד השליחים – איש ״הגנה״ ותיק, שועל קרבות במלחמת השחרור ומיוצאי אשכנז – את מפגשו עם היהודים בכפרי הדרום: ״הם תמימים עם אלוהיהם, רגילים בכבוד אב ואם, מכניסי אורחים ומסבירי פנים. אמונתם הדתית איננה משופעת בעמקות יתרה, היא פשוטה ותמימה, כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. זה מאות שנים שהם מצפים לגואל. אין הם יודעים כיצד תיראה הגאולה ואם תבוא בדרך הנס או בידי בשר ודם. לדידם, העלייה לירושלים היא טבעית והשיבה לציון מובנת, ויהי המבשר אשר יהיה.״״

ברם, העלאת היהודים מכפרי הדרום, נתגלתה חיש מהר כמסובכת ורבת סיכונים. מאחר שקהילות יהודיות שלמות ״התפרצו" לעלות לישראל, קיים היה חשש פן התרוקנות הכפרים מיהודיהם, תגונב לאוזני השלטונות. דבר זה היה אמור במיוחד לנוכח העובדה, שהיהודים היו האומנים ובעלי המלאכה ויציאתם הפתאומית שיבשה את אורח החיים התקין באותם הכפרים. על כן, ארגון העלייה חייב שורה ארוכה של כללי זהירות. כך, למשל, היציאה מהכפרים נעשתה בלילות ותוך שמירה מירבית על שקט וחשאיות. העלייה לישראל נחשבה למצווה גדולה והיא דחקה מפניה את קדושת השבת. היו מקרים שבהם נקבעה שעת היציאה ללילות שבת דווקא, וזאת במגמה להטעות את המשטרה ולהרדים את עירנותה. במקרים כאלה, היו פעילי ה״מסגרת״ מורים למשפחות היהודיות לשלוח ביום שישי את ה״חמין למאפיית הכפר, כרגיל. למחרת, לאחר תפילת שחרית, היה האופה הערבי יודע כמה יהודים עזבו בלילה את הכפר, על פי מספר קדירות ה״חמין״ שנותרו במאפייה…

ההרגשה כי מצוות העלייה לישראל דוחה שבת, היתה נחלת הכלל אך בכפרים שונים העדיפו היהודים לפנות לרב המקומי ולקבל ממנו ״היתר״ לחילול השבת. וכה תיאר איש ה״מסגרת״ – בדו״ח בכתב לממונים עליו, את אחד המקרים הללו: ״באחד הכפרים למרגלות האטלס, נתגלגלו הדברים כך שיום היציאה לדרך חל בשבת. הקהל היה נבוך. ככלות הכל, חילול שבת לא מילתא זוטרתא היא וקשה היה להם להכריע איזו מצווה גדולה יותר – העלייה לארץ הקודש או שמירת השבת. הלכו אל רב העדה, המכוון את מעשיהם בחיי יום־יום ופוסק להם הלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, העריך בשקלא וטרייא

נמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות, עד אשר הכריעה הכף הנוטה לעבר ירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, צווה הרב על בני עדתו לצאת את הכפר ברגל ולעשות כברת דרך ארוכה, אל מחוץ לכפר. רק אז, יעלו באוטובוסים המוליכים אותם לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם מימשו בפועל את הקריאה המנסרת מקידמת דנא – ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון…"

העולים מכפרי הדרום היו מתרכזים תחילה במקנס או במרקש. פעילים של ה״מסגרת״ – לרוב חניכי תנועות הנוער הציוניות – היו דואגים להם למזון ולאיכסון, עד להסעתם לקזבלנקה, או לתחנה אחרת. היציאה מהכפרים נעשתה תוך התראה קצרה מאוד, לעתים אפילו תוך שעה אחת. כעבור שניים – שלושה ימי המתנה, היו באים פעילים אחרים ומעבירים אותם לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוסים המרכזית. רק כאן היה נאמר לעולים כי הם נוסעים לקזבלנקה או לטאנג׳יר, וכי שם ימתינו להם פעילים אחרים שידאגו להסיעם לתחנתם הבאה. במרוצת הזמן, השתכללה השיטה וההסעה היתה נעשית במשאיות או במכוניות פרטיות הנהוגות בידי פעילי ה״מסגרת״. המשפחות היו יוצאות לדרך כשבידי כל אדם מזוודה אחת בלבד. האמון ב״מסגרת״ היה כה רב, עד כי איש מהעולים לא שאל שאלות ״מיותרות״, כגון – מה הוא היעד הסופי, או מהם תנאי הקליטה במולדתם החדשה. התנועה ממרקש לקזבלנקה, נעשתה לרוב בלילות, על פי סיפור ״כיסוי״ שניתן לכל קבוצה בנפרד. כדי לשמור על שקט מירבי, נצטוו האמהות להיניק את ילדיהן לפני היציאה לדרך, ולהחזיק אותם בזרועותיהן, לבל יפרצו בבכי. נתיב הנסיעה היה נבחר בקפדנות ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים בטלפון על מעבר השיירה בתחנות הביניים השונות. אחד הפעילים המקומיים שהצטיין באותם ימי בראשית, היה רוכל יהודי ממרקש שכינויו ״סימון״. הלה היה מרחיק עד לכפרים הנידחים ודואג להסיע את העולים למרקש באוטובוס, או בכל כלי תחבורה מצוי.

אך למרות אמצעי הזהירות הללו, היו כמובן, גם תקלות. אלה נבעו, בעיקר, מההבדלים החזותיים בין תושבי הדרום לבין תושבי קזבלנקה והערים הגדולות האחרות. היהודים בהרי האטלס נבדלו מאחיהם בקזבלנקה, לא רק בלבושם ובחזותם, אלא גם בחינוכם ובנימוסיהם. לאחר כמה כשלונות קטנים, עשו מתנדבי ה״מסגרת״ מאמץ רב כדי לטשטש, ככל האפשר, הבדלים אלה. במקום הלבוש המרוקני המסורתי, ניתנו לעולים חליפות מודרניות ועניבות צבעוניות; ובמקום צרורות הבגדים שהיו עומסים על שכמם, צוידו יהודי האטלס במזוודות. אך אירע וצעירה יהודיה הגיעה עם בני משפחתה לשדה התעופה של קזבלנקה, כשברשותה דרכון מרוקני מזויף. השוטר בדק את הדרכון ומצא אותו ללא דופי. השוטר החמיא לנערה על יופיה והילל את לבושה, שהיה זהה ללבוש בתמונת הדרכון. אם בתום לב או משום חשד מסוים, שאל השוטר את הנערה, כבדרך אגב, מתי תפרה את שמלתה. היא ענתה: "לפני שבועיים״. מיד נעצרה הנערה יחד עם כל בני משפחתה. הוברר, כי הדרכון הונפק לפני שנתיים ועל כן לא יכולה היתה הנערה להופיע בו עם שמלה ״שנתפרה לפני שבועיים בלבד…" אחד התירוצים הנפוצים באותם ימים, היה רצון המשפחה־העולה לצאת לצרפת, ״כדי להשתתף בחתונת קרובים״. אנשי ה״מסגרת״ היו מוצאים בצרפת, או במדינה אירופית אחרת, ״דוד עשיר״ וזה היה מזמין את ״קרוביו״ לטקס החתונה ושולח להם את כרטיסי הטיסה. אנשי ה״מסגרת" היו מעניקים לבני המשפחה סכום כסף מסוים, כדי להוכיח לשוטרי הגבולות שיש בידם אמצעים למחייה באירופה. אך אירע ואחת המשפחות הללו שיצאה ל״חתונה״ בצרפת, נעצרה בשדה התעופה: כאשר פתחו קציני המכס את המזוודות, הם גילו בהן בלויי סחבות ולא בגדי חג…

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 112

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

אבן גבירול או אַוויסֶבּרוֹן?

מעל לכל הסופרים האחרים בספרד של תור הזהב מתנשאת דמותו של שלמה אבן גבירול, איש עגמומי, לפעמים מר נפש, משורר גאוני שחש בנוח גם בענייני העולם הזה וגם במחוזות הנשגבים של ההגות העילאית. לא היו לו מתחרים בכתיבת שירה עברית צחה, וכל אדם בספרד ידע זאת, ובכלל זה הוא עצמו. הרגשת האפסות המטפיזית שלו ועליונותו הפיוטית – ההכרה שאין לו שום חשיבות ביקום, ועם זה הוא ראוי להיות ראש וראשון לבני האדם – העמידה ניגוד מרתק. הוא התייתם בילדותו והיה חולה, לא מצודד בעיני נשים ולמעשה ערירי כמעט לחלוטין, ואף על פי כן נהג לא פעם מתוך התנשאות, כדרכו של גאון המודע לגאוניותו בקרב הנעלים ממנו במעמדם החברתי, שנחשבים בעיניו לנחותים ביכולתם הרוחנית. הוא ניחן בשפע של כישרונות. בשנות חיים מעטות משל מוצרט עלה בידו להפיק חיבורים מכל הסוגים: מדברי חנופה מחורזים לימי הולדת שנכתבו תמורת כסף, שירים ליריים עמוקים, התגלויות אישיות, שירה מטפיזית, מזמורים, תפילות, חידות, דברי מוסר, שירים המתארים נופי ארץ ורגשות ושאיפות אנושיות מורכבות, ומחאות כנגד ״ריקנות העולם״(ענייני העולם הזה). פאר יצירתו הוא הספר כתר מלכות, עיון פילוסופי־פיוטי במסתרי האל ומעשה הבריאה. רבנים ראו בספר הזה יצירה יהודית כל כך במהותה עד ששילבו חלקים ממנה במחזור התפילה; ועם זה הגותו הפילוסופית הטהורה של אבן גבירול על נושאים דומים, חיבורו הניאו־אפלטוני מקור החיים (שנודע בשמו fons vitae לדורות של קוראי לטינית), נכתב בערבית והיה נטול תוכן יהודי עד כדי כך שיוחס למחבר מוסלמי עלום ששמו אוויסברון (Avicebron), ורק במאה התשע־עשרה הוכר כיצירתו של אבן גבירול. השניות הזאת בין זהותו הפילוסופית והיהודית של אבן גבירול חוזרת ונשנית גם אצל אנשי רוח יהודים ספרדים אחרים (ובהם גם הרמב״ם); ובמובנים רבים נשוב וניתקל בה בקרב אינטלקטואלים בני אנוסים במאה השש־עשרה והשבע־עשרה (ובאורח שונה במקצת גם בקרב יהודים בימינו).

אור הסהר מקדיר

משטר המדינות הקיקיוניות בא אל קצו בעשור האחרון של המאה האחת־ עשרה. הוא קרס בגלל חולשתו הפנימית ותחת מהלומותיהן של שתי תנועות צלבניות. משני עברי הקו המפריד בין מוסלמים לנוצרים נשמע צחצוח החרבות של מלחמת קודש. צבא של נושאי צלב נוצרים נערך לצאת אל ארץ הקודש ולחלץ את ירושלים מידי המוסלמים, ובאיבריה, חמש־עשרה שנים לפני כן, כבר יצא הצפון הנוצרי למתקפה בראשות אלפונסו השישי מלך קסטיליה. עכשיו לא היה ספק עוד שהנוצרים הם הכוח החיוני בספרד, כוח רענן, חזק ונחוש יותר, נטול ספקות וחופשי מן הפינוק והרדיפה אחרי מנעמי החיים שאפיינו את יריבו המוסלמי.

כשנפלה טולדו, בירתה של איבריה העתיקה, בידי אלפונסו השישי ב־1085 השיגה הרקונקיסטה שיא חדש. הנוצרים המנצחים הרגישו שהגיעו למחצית הדרך אל ירושלים שלהם. השליטים המוסלמים עמדו לפני דילמה קשה: להיכנע לפני הסתערות הנוצרים או לבקש את עזרתם של הלוחמים הברברים, הקשוחים והקנאים יותר שבמדבריות מרוקו, שאולי יצילו את אנדלוסיה אבל יסתמו את הגולל על אורח חייהם. בין כך ובין כך לא יהיו עוד החיים כמו שהיו, זאת ידע אל־מוּתאמיד, הנסיך המשורר ששלט בסוויליה, כשהחליט החלטה גורלית להזעיק לעזרה את צבאות הברברים.

הוא צדק. הצבאות הברבריים היו מונעים בשאיפה צלבנית משלהם – רוח הג׳יהאד – שכוונה (כמו אצל קנאי הג׳יהאד בימינו) לא נגד הכופרים בלבד אלא גם נגד האסלאם המתון. הם בלמו את הסתערות הנוצרים מקסטיליה, אבל בה־בעת פירקו את המדינות המוסלמיות הזעירות (אל־מותאמיד נשלח למרוקו בשלשלאות), וכפו על הארץ כולה שלטון אסלאמי מחמיר ונטול סובלנות כמעט לחלוטין.

הברברים האלה נמנו עם המוראביטון (Almorávides) הסגפנים, אחווה צבאית שדתה הייתה טהרנית ולא למדנית. בימינו בוודאי היו נחשבים לפונדמנטליסטים בשל השילוב שבין קנאות ובין היעדר תחכום דתי. לאחר בואם נעשתה ספרד המוסלמית כביכול מודעת יותר לשליחותה הדתית. ועם זה, בששת העשורים שבהם שלטו באנדלוסיה קרה למוראביטון מה שקרה למתקנים אחרים: הם למדו להעריך את מעלותיה ויתרונותיה של התרבות שביקשו לדכא, משירה ועד מרתפי יין.

המגמה הזאת עוררה את זעמה של תנועה ברברית קנאית עוד יותר, אל־מוואחידון, או ״מייחד־ האל״ (Almohades), ואלה גירשו את המוראביטון ב־1149 והקימו משטר אסלאמי נוקשה עוד יותר. דתם הייתה אינטלקטואלית יותר(וגם דוגמטית יותר) משל המוראביטון; הם דחו, בין השאר, את האנתרופומורפיזם וראו בו חילול אחדותו המופשטת של האל באמצעות צלם בדמות אדם. לכן התנגדו בתוקף לא רק לנצרות, דת האל־האדם, אלא לרוב ביטוייה של הדתיות העממית ביהדות ובאסלאם עצמו. אין פלא אפוא שעד מהרה נותקו המוואחידון מן העם ונעשו מדכאים ומתנשאים – כדרכם של ממסדים קנאיים.

אנתרופומורפיזם-מיוונית: anthropos אדם morphe + צורה] אִנּוּשׁ, יִחוּס תְּכוּנוֹת וְצוּרוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת לְשֶׁאֵינוֹ אָדָם – לְכוֹחוֹת הַטֶּבַע, לְדוֹמֵם אוֹ לֵאלוֹהִים.

עם בואם של המוואחידון קדר אור הסהר על ספרד למאה שנים. הם אמנם בנו מסגד מרהיב בסוויליה, בירתם מאז 1170: מגדל המסגר הנהדר, החירלדה (Giralda), עדיין עומד על תלו. אבל לפני כן הרסו את בתי הכנסת בעיר והרגו, הגלו ואסלמו בכפייה אלפי יהודים ונוצרים, מקורדובה ואלמריה ועד האי מיורקה (וגם בצפון אפריקה).

״אֲהָה ירד / עֲלֵי ספרד / רע מן השמים״, קונן המשורר והמלומד היהודי אברהם אבן עזרא. קורדובה חרבה, יהודי גרנדה גורשו, במלגה ובמיורקה גוועים ברעב ובחאן ואלמריה ״אין יהודי / וגם יחידי״, ״והתלמוד / כמו גלמוד / כי כל הודו פנה״, בתי תפילה היו ל״מקום תפלה״(מסגדים) וילדי היהודים ״נמסרו לדת נוכרייה״.

נדודי המשוררים: יהודה הלוי אבן עזרא

מצבם של היהודים בימים הסוערים ההם בא לידי ביטוי בנדודיהם – הגאוגרפיים והנפשיים – של כמה אנשי רוח בולטים. יהודה הלוי(אבוּ אל־חַסן) הוא המשורר המפורסם ביותר של יהודי ספרד. חייו משתקפים כחידה מתוך שיריו המרובים (יותר מ־700). הוא נולד ב־1075 בקירוב והיה בן עשר כשכבשו הנוצרים של קסטיליה את טולדו, ובן 16 כשסיפחו המוראביטון את ספרד המוסלמית לממלכתם. עשרות שנים מחייו עברו עליו בנדודים מעיר לעיר, בארצות המוסלמים והנוצרים כאחד – לא כפליט אלא ברווחה ובנוחות, כראוי לאיש אמיד שכמותו, רופא, סופר וסוחר למחצה; ומכאן שהדחף לנדודיו בא מתוכו. ספרד, כך הרגיש יהודה הלוי, היא מולדתם של היהודים, אף על פי שבשום מקום בספרד לא הרגיש כבביתו ממש. הוא נדד גם בין השירה לפילוסופיה, בין שטחיות לעומק אישי, בין היומיום למשיחיות, ובין אהבתו לנשים ונערים לאהבתו לאלוהים.

חמש מאות שנה לפני פַסקל שלל יהודה הלוי את ״אלוהי הפילוסופים״ (אריסטו) ודיבר בזכות ״אלוהי אברהם״, שאינו נתפס כעיקרון קוסמי המוכר לשכל בלבד, אלא בתור יהוה, אל ההיסטוריה ואלוהי ישראל, שמוכר ליהודים מן החוויה הישירה, אפילו החושנית, של מעמד הר סיני. התאולוגיה של יהודה הלוי, שלא כמו של אבן גבירול, הייתה אפוא יהודית מובהקת.

אחת מתחנותיו העיקריות של יהודה הלוי הייתה טולדו שבידי הנוצרים, שם חיה קהילה יהודית מבוססת, שעדיין הייתה ערבית במנהגיה, אבל כבר החלה להסתגל לשלטון הנוצרים. היטמעות תרבותית חוזרת שכזאת הייתה נפוצה למדי ברחבי חצי האי בימים שיהודים ומסתערבים היו מהגרים אל הצפון כדי להיבנות מהצלחתו וכדי להימלט מלחצם הגובר של המוראביטון. לפי שעה פעלו היהודים כמתווכי תרבות והעבירו אל העילית הנוצרית מונחים וביטויים מוסלמיים, טכניקות ואורחות חיים. אבל יהודה הלוי היה שקוע עמוק בתרבות הערבית מכדי למלא תפקיד שכזה. בקסטיליה הרגיש גולה כפליים: עצמיותו התרבותית נותרה בדרום המוסלמי, ואילו לבו הדתי פעם במזרח (בירושלים) – והוא חזר לנדוד בין הערים המוסלמיות.

ואז התחולל בו שינוי פנימי. ״התרדוף נערוּת אחר חמישים / וימיך להתעופף חמושים?״ גער בעצמו.

הֲתִרְדֹּף נַעֲרוּת אַחַר חֲמִשִּׁים – 
וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִּׁים? 
וְתִבְרַח מֵעֲבֹדַת הָאֱלֹהִים 
וְתִכְסֹף אֶל עָבַדְתָּ הָאֲנָשִׁים, 
וְתִדְרֹשׁ אֶת-פְּנֵי רַבִּים – וְתִטֹּשׁ 
פְּנֵי אֶחָד לְכָל-חָפֵץ דְּרוּשִׁים, 
וְתֵעָצֵל לְהִצְטַיֵּד לְדַרְכְּךָ 
וְתִמְּכֹּר חֶלְקְךָ בִּנְזִיד עֲדָשִׁים? 
הֲלֹא אָמְרָה לְךָ עוֹד נַפְשְׁךָ הוֹן! 
וְתַאְוָתָה תְּבַכֵּר לַחֳדָשִׁים? 
נְטֵה מֵעַל עֲצָתָהּ אֶל עֲצַת אֵל 
וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים, 
וְהִתְרַצֵּה לְיוֹצֶרְךָ בְּיֶתֶר 
יְמוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָצִים וְחָשִׁים.

בהיותו בן יותר מחמישים שנה, כמעט גיל זקנה באותם ימים, יצא יהודה הלוי למסע אל יעדו המרוחק והבודד ביותר – לירושלים, אז בידי הצלבנים הנוצרים. ירושלים היא נושא לכיסופים משיחיים עצומים בשיריו(״לבי במזרח ואנכי בסוף מערב״; ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״), וכשפנה יהודה הלוי ללכת לירושלים דומה שיצא למסע צלב נגדי משלו, וקרא תיגר על הנוצרים והמוסלמים כאחד. לפי האגדה הרומנטית נהרג בעילום שם לרגלי הכותל המערבי, אבל האגדה נדיבה לא פעם יותר מן החיים. דומה שיהודה הלוי לא הגיע מעולם לירושלים ומת בקרב הקהילה היהודית במצרים.

רוח מסע הצלב הנגדי באה לידי ביטוי גם בכתיבת הכוזרי, חיבורו העיוני המרכזי של הלוי. הספר מתאר ויכוח שנערך בחסות מלך הכוזרים בין יהודי, נוצרי, מוסלמי ופילוסוף רציונליסט, כדי לעזור למלך לבחור לו דת. עצם הדבר שהיהודי לא רק מנצח בפולמוס אלא גם זוכה בממלכה לא היה עניין תאולוגי בלבד בעיני יהודה הלוי: הוא מרמז, אולי כהגשמת משאלה, על העימות הכוחני האלים שניטש בימים ההם בין מוסלמים לצלבנים נוצרים. היהודים היו חסרי אונים אפילו מכדי להיחשב למשתתפים בפולמוס הכוחני הזה – הם רק שילמו את מחירו בסבלם – ועם זה היהודים לבדם, כך טען הכוזרי, הם נושאיה האמיתיים של ההתגלות האלוהית. לפיכך היהודים יכולים רק לחלום על כוח וגדולה, בין בצורה סמלית של שיבה לציון ובין בצורה הארצית יותר, של ממלכת הכוזרים, שעדיין הציתה את דמיונו של יהודה הלוי כמו את דמיונו של חסדאי אבן שפרוט בשעתו.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 50

פיוט למוצאי שבת, להבדלה-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו, מנוקד ומבואר

 

 81 – אענה חלקי גם אני

להבדלה. פיוט בן שבע מחרוזות. בכל מחרוזת חמישה טורים המתחלקים לשניים בחרוז מתחלף.

משקל: שמונה הברות בצלעית.

כתובת: שירים להבדלה על הברכות שסי׳ [־־שסימע] יבנ״ה: יין, בשמים, נר, הבדלה. מרובע. משתנה לכמה ניגונים לפי העתים והזמנים… נועם ׳בך אשמח׳ או נו׳ [־־נועם] ׳לכבוד תורה׳. סימן: אני דוד בן חסין, יבנ״ה.

אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אָנִי / אֲרוֹמֵם אֱלֹהֵי אָבִי

נוֹרָא אֶחָד אֵין לֹו שֵנֹי / מֵרִים רֹאשִׁי וְּמשׂגַּבִי

יִשָּׂא יְרוֹמֵם אֶת קַרְנִי / יַנִּיחַ לִי מֵעָצְבִּי
יְשׁוּעָתִי חִישׁ יַצְמִיחַ / רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי
5- הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ / לָכֶם אֵלִיָּה הַנָּבִיא.

 

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי / הוּא מְשִׁיחֵנוּ מַלְכֵּנוּ
בּוֹאוּ רֵעַי, בּוֹאוּ אֶחָי / יְבַשֵּׂר לַהֲמוֹנֵינוּ
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי / בָּעִיר צִיּוּן עִיר עֹז לָנוּ
אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא / אוֹתָנוּ חָטוֹב יַחֲטֹב

10 – יִפְתַּח לָנוּ חִישׁ מְהֵרָה / הָאֵל אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב.

 

בֵּן מִמֵּצַר קוֹרֵא לְךָ / קוֹל תְּפִלָּה, קוֹל תְּחִנָּה
חָסִין קָדוֹשׁ בְּרוּ טוּבְךָ / אָנָּא הָאֵל הוֹשִׁיעָה-נָא 
יְבֹרַךְ מִבִּרְכוֹתֶיךָ / רַב חִסְידָּ"א וְרַב חֲנִינָא
אוֹיַבְתּוֹ תְּכַסֶּה בּוּשָׁה / אִיּוֹ אֱלֹהֶיךָ אוֹמְרָה

 15 – אֲזַי כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

 

  1. 1. אענה… אני: אשתף עצמי במקהלת המשוררים והפייטנים שכתבו שירים ותשבחות למוצאי שבת. ארומם: אשבח ואפאר על-פי יש׳ רה, א ועוד. 2. נורא… ומשגבי: כינויים של שבח לקב״ה. נורא על־פי תה׳ מז, ג. אחד… שני: על-פי קה׳ ד, ח. מרים ראשי: על־פי תה׳ ג, ד. משגבי: על-פי תה׳ יח, ג. 3. ישא ירומם קרני: ישא את קרני וירימנה, כלומר ינשא אותי מדלותי ושפלותי. יניח לי מעצבי: על-פי יש׳ יד, ג, יתן לי מנוחה מרוגז הגלות ומן השעבוד. ואמר כן כנגד יום המנוחה היוצא. 4. רוח בי: שמ״ב כג, ב. 5. הנה… הנביא: מל׳ ג, כג. והוא על-פי המסורת, שמוצ״ש הוא לילו של אליהו לפי שהגואל עשוי לבוא מעתה. שהרי מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח (עירובין מג ע״ב), ומשעברה השבת יכול אליהו לבוא ולבשר את הגאולה. 6. דוד… חי: כלשון התפילה בקידוש לבנה, והדבר מבטא את האמונה בגאולה ובמשיח. 7. בואו… אחי: אלה הם דבריו של המשיח המכריז על הגאולה. 8. ואמרתם כה לחי: שמ״א כה, ו, וכאן קריאת שמחה לבוא הגאולה והוא מפסוקי הברכה והגאולה של מוצ״ש. בעיר… לנו: על-פי התיאור של עיר האלקים בתה׳ מזמור מו. 9. אני… אקרא: תה׳ נה, ז. חטוב יחטוב: ירומם ויעלה, והוא על-פי תרגום אונקלוס לדב׳ כו, יז. 10. יפתח… הטוב: על-פי דב׳ כח, יב והוא מפסוקי הברכה הנקראים במוצ״ש. 11. בן… לך: על-פי תה׳ קח, ה, מן המצר קראתי יה, וכאן קורא המשורר מעומק צרות הגלות. קול… תחינה: זה תוכן הקריאה שנזכרה קודם. 12. חסין… טובך: לשון הפסוק החמישי בתפילת ׳אנא בכח׳. אנא… נא: על-פי תה׳ קיח, כד, והוא מן הפסוקים הבאים לפני ההבדלה. 13. יבורך: הבן שנזכר בטור 11. רב… חנינא: בקשה מן הקב״ה הרבה חסד והרבה חן, והשתמש הפייטן בשמות הפרטיים של האמוראים להביע דבריו. 14. אויבתו: הם אומות העולם המציקות לו. תכסה בושה: מגדולתו ותפארתו, והלשון על-פי מי׳ ז, י. אין אלהיך אומרה: זו האויבת המציקה לישראל ושואלת אותו ׳איה אלהיך, על-פי תה׳ מב, ד: ׳באמרם אלי כל היום איה אלהיך׳. 15־ כוט… אקרא: זהו הפסוק הפותח את ההבדלה, תה׳ קטז, יג.

 

יַיִן יְשַׂמַּח אֲנָשִׁים / בְּמַשְׁאַת וַאֲרוּחָה
וְגַם אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים / בְּהַלֵּל וְשִׁיר וּשְׁבָחָה
אֲלֵיכֶם יִקְרָא אִישִׁים / מְבִיאִים לָהּ' מִנְחָה
דָּבָר יָקָר אֵין לוֹ עֵרֶךְ / עִנְּבֵי הַגֶּפֶן בַּגֶּפֶן

 

20 – וּבְחֶדְוָה וְגִיל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
בְּשָׂמִים רֹאשׁ מֹר וְקִדָּה / בָּרָא אֶל רַב כָּל מְחוֹלֵל
יִשְׂרָאֵל קְהַל וְעֵדָה / כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל
זִמְרוּ תְּנוּ לוֹ תּוֹדָה / גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ גַּם עוֹלֵל
הַמַּסְפִּיק לָנוּ כָּל צֹרֶךְ / לָעַד עוֹלְמֵי עוֹלָמִים
25 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים.

 

נֵר ה נִשְׁמַת אָדָם / כַּאֲבוּקָה בּוֹ מְאִירָה
בָּנִים בְּשִׁבְיָם בְּנוּדָם / הֲצִלֵּם יָהּ מִיּוֹם עֶבְרָה
מֵאֵשׁ יָרֹק וַאֲדַמְדַּם / מֵאֵשׁ יְרֻקָּה וּשְׁחֹרָה
אַפְּךָ לָהֶם הַאֲרֵךְ / הַלֹּא זֶה אוּד מוּצָל מֵאֵשׁ

30 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.

הַמַּבְדִּיל אוֹתָנוּ מֵעַמִּים / וּבֵין אוֹרָה לַחֲשֵׁכָה
וּבֵין שַׁבָּת לִשְׁאָר יָמִים / לֹא תַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה
שָׂמֵחַ לֵב הָעֲגוּמִים / שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה
מִבֵּין עַמִּים אוֹתָם שְׁחֹל / וְשִׁמְךָ עֲלֵיהֶם יָחוּל
35 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.

 

  1. 16. יין ישמח אנשים: על־פי תה׳ קד, טו: ׳ויין ישמח לבב אנוש׳. משאת וארוחה: מתנות וסעודה, על-פי יר׳ מ, ה, והביטוי משולב בזמר לשבת ׳יום זה לישראל׳ שחיבר האר״י ז״ל. 17. וגם אלהים: משמח היין גם אנשים וגם אלהים, על-פי שו׳ ט, ג. 19. אין לו ערן: שאין ערוך אליו. ענבי הגפן בגפן: על-פי פסחים מט ע״א: ׳ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל׳. 20. בורא פרי הגפן: היא ברכה ראשונה בברכות ההבדלה. 21. בשמים ראש: ראשי בשמים, בשמים חשובים, על-פי שמ׳ ל, כג. וקידה: מין בושם וראה שם, כד. אל רב: האל הגדול. כל מחולל: יוצר הכל. 22. ישראל קהל ועדה: על-פי פס׳ ה, ה: ׳קהל ועדה וישראל׳. כל נשמת תהלל: כל נשמה בעם ישראל תהלל יה. והוא על-פי תה׳ קג, ו. 23. עולל: צעיר עול ימים. המספיק: המ מציא לנו במדה מספקת. 25. בורא עצי בשמים: ברכת הבשמים, הברכה השנייה שבהבדלה. 26. נד… אדם: מש׳ כ, כג. כאבוקה בו מאירה: הנשמה היא המאור המורה לאדם את דרכו כאבוקה המאירה בחושך. 27. כשבים: בשבי הגלות. ובנודם: ובנדודיהם בארצות הגויים. 28. מאש… ושחורה: אלה הם גוונים שונים של האש המציינת את מידת הדין הקשה על-פי הזוהר ח״א טז ע״א ׳חושך (הדין) הוא אש שחורה חזקה בגוון אש אדומה, חזקה במראה, אש ירוקה חזקה בציור׳. (משנת הזוהר, עמי ש״כ). 29. אפך להם הארך: ואל תדון אותם בחומר הדין. הלא… מאש: זכי ג, ב, ור״ל שעם ישראל מוצל ממידת הדין. 30. בורא מאורי האש: היא הברכה השלישית בהבדלה. 31־32. המבדיל… ימים: על-פי ברכת ההבדלה: ׳המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים׳.,32. לא… מלאכה: זו הבדלתו של השבת, באיסור מלאכה (שמי כ, י). 33. שמח… וברכה: לשון הברכה האחרונה בתפילת העמידה. 34. שחול: הצל והעלה, והוא חידוש על-פי הארמית ׳כמשחל בינתא מחלבא׳(ברכות ח ע״א) כזה ששולף שערה מתוך החלב (פעולה הנעשית בקלות יתרה), ועניינו למשות ולהציל. וכן ת״א לשמי ב, י: ׳כי מן המים משיתהו׳־ ׳ארי מן מיא שחלתיה׳. שמן עליהם יחול: שמך יקרא עליהם. ובנ״י הגירסה: ׳ונהלל ^בתוף ובמחול׳. 35. המבדיל … לחול: היא הברכה האחרונה בברכת ההבדלה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר