Benchiquito-Ben-Dan-Bendaoud-Bendavid-Ouyoussef- Bendelac
BENCHIQUÏTO
Nom patronymique d'origine espagnole, formé de l'indice de filiation arabo-hébraïque Ben et de l'adjectif chiquito, diminutif affectif de chico, petit, le fils du très petit. Autre forme: Chiquito. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement dans les communautés du nord du Maroc et à Safi.
YAACOB: Notable de la communauté de Safi. Un des douze signataires de la Takana de 1764 commune aux descendants des Mégourachim et des Tochabim de la ville portuaire
BEN DAN
Nom patronymique d'origine hébraïque, le fils de Dan, prénom biblique porté par le cinquième fils du patriarche Jacob qu'il eut avec la servante de Rachel, Bilha, qui a pour sens jugement. A sa naissance, Rachel en effet s'est écriée: "Le Seigneur m'a jugée, et il a écouté ma voix aussi, en me donnant un fils. C'est pourquoi elle le nomma Dan." (La Genèse, 30, 6) Dans sa bénédiction, Jacob prophétisa: Dan sera un serpent sur le chemin, un aspic dans le sentier (La Genèse, 49 ;16) et c'est pourquoi le serpent fut l’emblème de la tribu de Dan. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc et en Algérie.
BENDAOUD
Nom patronymique arabo-berbère, formé de l'indice de filition Ben et du prénom masculin biblique, David, dont la prononciation berbère est Daoud. Som diminutif berbère est dbido, et on dit que la petite ville bourgade de Debdou, à l'est du Maroc, non loin de la frontière algérienne, fondée par les expulsés d'Espagne de 1391, lui devrait son nom. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc et en Algérie.
BENDAVID
Nom patronymique d'origine hébraïque composé de l'indice de filiation et du prénom biblique David, porté par le second et le plus prestigieux des rois d'Israël, qui signifie textuellement chéri, aimé. Fils de Ichaï, Jessé, né à Bet Léhem, de la tribu de Juda, il régna sur Israël quarante ans, de 1010 à 970 avant l'ère chrétienne. Ce prénom est resté très populaire à ce jour dans toutes les communautés juives, mais il est rarememt devenu nom patronymique. Au XXème siècle nom peu répandu porté essentiellement dans le sud du Maroc, en particulier à Marrakech, mais aussi à Casablanca et Fédala, très peu en Algérie (Tlemcen, Oran), et en Tunisie (Tunis, Sfax).
- SHIMON: Rabbin à Tlemcen au début du XIXème siècle, auteur d'un traité sur l'abattage rituel resté manuscrit.
CHALOM: Président du Comité de la Communauté de Fédala dans les années cinquante.
JACQUES: Grand sportif né à Marrakech. Cycliste de talent, il fut un des rares juifs à participer à plusieurs fois au Tour du Maroc cycliste qui dans les années cinquante était très populaire aussi bien chez les Français que chez les Marocains juifs et musulmans. Après sa Alya en Israël au milieu des années cinquante, à Achkelon, il tenta sans grand succès d'acclimater ce sport en Israël.
BENDAVID OUYOUSSEF
Nom patronymique d'origine hébraïque, rare conjonction de deux prénoms bibliques devenus nom de nom de famille. Ce patronyme si typiquement juif est pourtant porté par une fraction de la tribu berbère des Aït Sera, dans le Tadla au Maroc, les Ait Daoud Ouyouusef ", vestige évident de son ancienne appartenance au judaïsme avant l'arrivée des Arabes au septième siècle. Ce patronyme figure dans la liste des noms de famille courants au Maroc au début du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté uniquement au Maroc, au Tafilalet, à Marrakech et à Fès.
- ITSHAK: Rabbin à Fès au XVIIème siècle.
- ABRAHAM: Rabbin et notaire à Fès fin du XVIIIème début du XIXème siècle, Auteur d'une chronique sur l’histoire des Juifs au Maroc qui n׳a pas encore été imprimée "Seîer dibré hayamim" et d’un recueil sur les plantes médicinales également resté en manuscrit ״Sefer réfouot”. Son surnom, Dbico. est devenu tardivement un nouveau patronyme: De Vico (voir De Vico).
SHELOMO: Une des 46 victimes juives de l'attaque du mellah de Fès par les soldats révoltés et la populace, à la suite de la signature du traité du Protectorat français au cours des trois journées sanglantes des 17, 18 et 18 avril 1912.
BENDELAC
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un métier, le masseur, précédé de l'indice de filiation, le fils du masseur. Malgré ce nom typiquement arabe, cette famille, autrefois fort illustre à Tanger, était originaire de Hollande, comme le confirme le grand historien français Louis Miège. Ses membres avaient conservé jusqu'au XIXème siècle la nationalité hollandaise. Les ancêtres de la famille étaient des Marranes qui avaient réussi au XVIème siècle à fuir le Portugal pour revenir ouvertement au judaïsme à Amsterdam. Autre orthographe: Bendelak. Au XXème siècle, nom très rare, porté uniquement au Maroc:Tanger, Tétouan, Safi, Casablanca.
SALOMON (1695-1781): Négociant à Amsterdam qui s'installa à Tanger pour le besoin de ses affaires avec les Pays-Bas, donnant naissance à la famille marocaine. SAMUEL: Fils de Haim, frère d'Abraham. Négociant né à Tanger et installé pour ses affaires dans le port de Salé, il passa ensuite à Tétouan en 1775 où il fonda une nouvelle branche de la famille. Comme il avait déjà payé pour cette année sa quotepart à l'impôt de soumission dû aux autorités, la Dzejya, dans sa ville natale, il refusa de payer une seconde fois, comme le veut la coutume établie, en tant que nouveau membre de la communauté de Tétouan et l'affaire fut porté devant le tribunal présidé par rabbi Abraham Raphaël Coriat. Il fut agent consulaire de France à Tanger.
ABRAHAM (1755-1846): Fils de Salomon. Grand négociant et notable de la communauté de Tanger, un des signataires de la Haskama de 1795 par laquelle la communauté de Tanger se détacha de la tutelle du tribunal rabbinique de la ville- mère de Tétouan.
ABRAHAM (1800-1877): Fils de Hayim. Il remplit les fonctions de secrétaire drogman auprès du consul général des Pays-Bas à Tanger de 1820 à 1830. Le consul, Cari Nyssen, étant souvent absent du Maroc pour maladie, ce fut Abraham qui assurait son intérim. Au cours de ses dix années d'expérience diplomatique intensive, il a tenu un journal détaillé que le professeur Jean Louis Miège vient de publier sous le titre ״Chronique de Tanger, 1820-1830. Journal de Bendelac (Rabat, 1995. ״II constitue une chronique vivante et minutieuse de la ville, de ses environs et parfois de la Cour pendant la décennie 1820-1830, précédant la transformation, de plus en plus importante et rapide, qu'allait connaître au cours du siècle la ville, la portant du modeste statut de mome petite cité consulaire à celui de capitale diplomatique et grande place financière du Maroc."
HAYIM (1823-1877): Füs de Abraham. Notable de la communauté de Tanger. H laissa trois fils qui se distinguèrent également dans la vie de la communauté Abraham, Moses et Raphaël.
ABRAHAM (1848-1920): Fils de Hayim. un des premiers juifs marocains à faire ses études à Paris à l'Ecole Normale Orientale fondée par l'Alliance. Selon la tradition de l'époque de ne pas ramener au Maroc les instituteurs formés à Paris, il fut d'abord muté dans les écoles de Grèce et en Turquie. Après son retour à Tanger en 1889, il quitta l'enseignement pour le commerce et la représentation de la compagnie de navigation française Paquet, assurant la liaison Marseille Dakar par Tanger et Casablanca.
SAMUEL: Fils de Hayim. Consul du Brésil à Tétouan à la fin du siècle dernier. RAPHAËL: Fils de Hayim. Il fut pendant de nombreuses années interprète au consulat de Suède à Tanger. Membre actif du Comité de la Communauté et de ses oeuvres de bienfaisance, et administrateur de la synagogue Etz Hayim jusqu'à sa mort à un âge avancé.
MORDEKHAY: Fils de Hayim. Négociant et chef de correpondance au siège social de la Banque d'Etat du Maroc à Tanger. Il fut parmi les fondateurs de la première association des Anciens Elèves des Ecoles de l'Alliance à la fin du siècle dernier.
DR ALBERTO: Un des premiers médecins modernes du Maroc. Né à Tétouan, il fit ses études en médecine à Paris où il s'installa ses études terminées. Médecin de l'ambassade d'Espagne à Paris, puis du roi d'Espagme, il fut en 1912 un des artisans de la création à Tanger de l'association Hispano-Hebrea pour la promotion des relations preivilégiées entre les descendants des Expulsés d'Espagne et leur ancienne mère-patrie.
HAYIM: Fils de Abraham. H succéda avec son frère Shemtob à la direction de la maison de commerce fondée par son père après son retour d'Orient. Il fut pendant de nombreuses années délégué de la Hollande à l'Assemblée Législative de Tanger. Mort à Tanger en 1965.
ALLEGRIA BENDAHAN DE BENDELAC: Fille d'Abrahm, née à Tétouan et élevée à Tanger. Professeur de littérature française aux Etats-Unis, à la Pensylvanian State University. Auteur de trois recueils de poésie publiés en France, dont l'un a obtenu en 1970 le Prix Biaise Cendras. Elle a publié à New-York en 1987 un ouvrage en espagnol, intitulé "Los Nuetros", les Nôtres, consacré au folklore et à la civilisation des Juifs de l'ancienne zone espagnole du Maroc, parlant la Hakétia, judéo-espagnol. C'est ce dialecte qui est le thème de son second livre "Voces Jacquitescas", les Voix de la Hakitia, publié en 1981 par la Bibliothèque Populaire Sépharade de Caracas, Vénézuéla. Auteur de nombreuses études sur les communautés sépharades du nord du Maroc.
DR J. BENDELAC : Médecin pédiatre de l'OSE, Oeuvre de Secours à l'Enfance à Casablanca dans les années quarante et cinquante. Militant du Congrès Juif Mondial, il se prononça à la veille de l'indépendance pour une plus active intégration des Juifs dans la vie du pays.
JACQUES BENDELAC: Economiste israélien originaire de Tanger. Auteur d'une introduction à l'économie israélienne; "Israël à crédit".
Benchiquito-Ben-Dan-Bendaoud-Bendavid-Ouyoussef- Bendelac
Page 179
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל 1973-תכשיטים אצל נשות מרוקו
ה״הותפיס״ עיקרו יחידות כדוריות (״תאגמות״ או ״תאגמנת״), ואילו ה״קורדון״ מורכב מנרתיקי קמיעות (״חרז״ ; ראה לעיל, מס׳ 441) ; כולם עבודת אמייל־קלואזונה ; צבעיהם תמיד צהוב־חרדל, ירוק ומעט כחול, בשיבוץ אבני־זכוכית אדומות ; לאחרונה שימשה משחת־שעווה צבעונית במקום אמייל מזוגג; בין היחידות השונות יש אגדי־חרוזים (בעיקר אלמוגים) ומטבעות־כסף על תליונים ; אופייני הדגם החוזר של
עיגול קטנטן בתוך עיגול גדול ; מקורם של עיטורי־ האמייל של תכשיטים אלה בטכניקות שהביאו אתם הצורפים היהודים מגולי ספרד, אך צורות העדיים (ה״חרז״) הן, כאמור, אפריקאניות למערכת־עדיים זו שייך גם עיטור־הראש המכונה ״מהדור״ (ראה לעיל, הפרק על הלבוש, מס׳ 407) ועגילי־ התליונים (ראה לעיל, מס׳ 429) קוטר הכדור הגדול : 18 ס״מ ; גובה ה״חרז״ המרכזי: 4.5 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 38, מס׳ 159, 167 ; טראס, הערות, עט׳ 125—130
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
- תמורות ז׳נריות בסוגים ותכנים
- פיוטי־הדרן: בתקופה זו, שבה בעלי השירה הם גם בעלי התורה ולהיפך, סוגה שירית חדשה באה לעולם, הם פיוטי הדרן לחיתום התלמוד ולסיום מסכתותיו. תפוסתה של סוגה זו בשירה העברית במרוקו היא גם סימן לתפוצתו ולשגשוג לימודו של התלמוד ועדות להשכלתם התורנית של המשוררים ולחיבתם אליו: החל מר׳ יעקב אבן צור ואחריו ר׳ דוד בן חסין, ר׳ משה חלואה, ר׳ יעקב ברדוגו ומשוררי משפחת אלבאז.
- הקינה: עוד סוגה מיוחדת בכמותה ובאיכותה הממלאת את השירה העברית במרוקו היא הקינה הלאומית, ובמיוחד הקינה האישית הקובעת יצירה לעצמה. אין כמעט פייטן, שלא יקדיש פינה שלמה ביצירתו לקינה. בולטות בייחודן,
בעצמת ביטויין, במטענן ובמגוון מקורותיהן הן הקינות האישיות לחכמי-הדור. כאן בקינה אין כל סימן של עצלות בהספד לתלמיד חכם, שאין לו יותר למשורר בעולמו תמורתו או כיוצא בו. בקינה לחכמים נקבצים מקורות ולשונות מכל ענפי התורה והתלמוד, זורמים וממלאים את בתיה, כאילו חפצים כולם להשתתף בהספדו של החכם, לספר שבחיו וגדולתו ואגב כך גם להעיד על גדולת המספיד. הקינה העברית במרוקו היא פינה ויצירה יהודית טהורה, שאינה מושפעת מן השירה הערבית כאחותה בספרד ולא משירת-המלחון.
הקינה האישית על חכמים במרוקו מושתתת על הקינה הלאומית לתשעה באב, והמשוררים מציבים בראש קינותיהם לחכמים שמה של קינה לאומית, ועל פיה בונים את קינתם ושוקלים אותה במשקלה הריתמי והסגולי ככבוד והערכה לחכם, שעם פטירתו אבלים הם עליו כעל החורבן בבחינת ׳שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו׳. מכאן הקריאה בקינות רבות לחכמים: ׳בכו לאובדים (=האבלים) ולא לאבדה כי היא למנוחה ואנו לאנחה׳. אבל לעולם אין הקינה נחתמת באנחה, אלא בנחמה ובעילוי נשמה, שלקראתה יוצאים המלאכים לקבל פניה בשירה.
3) נושאים ייחודיים: עוד נושאים ייחודיים למשוררי מרוקו הם שירי חברות המוקדשים לכבוד חברות גמ״ח למיניהן ומוסדות תורה וחינוך ובתוכן גם חברת כי״ח. ישנם פיוטים גם על נושאים נדירים כמו על ׳מחזור החמה׳ או ליבם ויבמה. יחד עמם נכתבים גם שירים אישיים היסטוריים וחברתיים נוסח ר׳ שלמה חלואה, פיוטים על בעיות כלכליות, תברואתיות וחברתיות, כמו העלאת מחירים, מכת הפשפשים ושירי ויכוח למיניהם: בין האיש והאישה, בין היום והלילה… כל אלה, מלבד שירי גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, טבע והשגחה, שבחי צדיקים ושד״רים ופיוטים הקשורים במעגל האדם והשנה. עם העלייה לארץ מתווספת סוגה חדשה לאומית על ידי העולים וביניהם גם רבנים המחברים פיוטים לכבוד הקמת המדינה, יום העצמאות ונצחונות צה״ל במערכות השונות, שחלקם מתחברים בארץ המוצא.
4) איגרות מליציות על דרך המקאמה: עוד סוגה ספרותית, שבה הצטיינו רבנים ומשוררים במרוקו, היא סוגת האיגרות הכתובות בסגנון המקאמה. אלו הן יצירות אמנותיות הנכתבות במיטב הכתיבה הקלמבורית ובבקיאות שיבוצית תלמודית ומקראית עם שפע חידודי לשון ומשמע והרבה הומור וחן. הקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור36 הוא דוגמה לשרשרת איגרות שופעות כתיבה קלמבורית ובקיאות מקראית ותלמודית ודוגמה לפער שנפער אצל המשורר, בעת שעובר משירה לספרות חרוזה ולהיפך. ריכוז מכתבים ואיגרות אמנותיות לחכמי צפרו מופיע ב׳קהלת צפרו׳ כרכים א-ב מאת ר׳ דוד עובדיה. מאז כתבתי דבריי אלה בחיבור הדוקטוראט מתשנ״ז, זכתה סוגה זו לתשומת לב מדעית: ׳איגרות מחורזות׳ נוסח ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו יצאו לאור על ידי רחל חיטין־משיח ותמר לביא, וקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור נמצא בהכנה למהדורה על ידי אפרים חזן ומשה עמאר.
ב (נ') [ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.
- 4. השירה העברית בתקופת ההשפעה של השירה הערבית
ואולם, לאחר שהקצידה הערבית המוגרבית מסוג המלחון הגיעה לפרקה, ומשעה שנזקקה לה השירה העברית, מגיעה שעתה היפה של השירה העברית לחולל תמורות וצורות חדשות בתוכה. מעתה היא תיחלק לשתי קבוצות ז׳נריות: הפיוט והקצירה. הפיוט ימשיך להישען על פיוטים קדומים, כמו פיוטי נג׳רה, והרבה חידוש לא יתחדש כאן. המשקל הוא משקל ההברות המצומצם בגווניו והעומד בדרך כלל על שמונה הברות בטור. גם בתבניות אין חדש. התבניות המקובלות הן המרובע או מבנים מעין אזוריים בחריזה שגרתית. אולם שירים הנכתבים מעתה בהשפעת הקצידה הערבית מקבלים צורות מפתיעות בתבנית, בחריזה ובמשקל. בתבנית – הבית יתגוון ויתרבה: מבתים בחריזות קבע דו-טוריים, משולשים, מרובעים ומחומשים ועד ליחידות סטרופיות גדולות עם גווני חריזה ומשקל. עשרות משקלים של הקצירה הערבית חודרים לשירה העברית ונורמות של חריזה מתחדשות בה. גם במוטיבים ובנושאים תתעשר השירה העברית במרוקו.
י. שירת הרמ״א – סקירה כללית של הפיוטים
שירתו של הרמ״א הנכללת בשני קבציו כוללת שבעים ושלוש יצירות הנחלקות לשלוש קבוצות: חמישים ואחד פיוטים עבריים, תשע עשרה קינות עבריות לנפטרים וארבעה פיוטי מוסר בערבית יהודית.
שירי הרמ״א נחלקים לארבעה עשר סוגים: א. שירי ויכוח והתנצחות (3 פיוטים). ב. שירי הגות והתבוננות (3). ג. שירי טבע והשגחה (3). ד. פיוטים לכבוד התורה (2). ה. פיוטי הדרן לסיום מסכת (2). ו. שירי חכמה (2). ז. פיוטי תפילה בבית הכנסת (3). ח. שירי הודיה לגשמים ולחולה (3). ט. פיוטים במעגל האדם (2). י. שבחי צדיקים (3). יא. שירי מוסר ותוכחה (7). יב. שירי גלות וגאולה (19). יג. קינות לנפטרים (19). יד. שירים בערבית יהודית (4). להלן פירוט הפיוטים על נושאיהם:
שירי ויכוח והתנצחות: בין האדם והפשפשים (שיר א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג). בפיוטים אלה נידונה הזיקה למקורות קודמים כמו מקאמות אלחריזי.
שירי הגות והתבוננות: שלושה שירים במדור זה. הראשון – התבוננות בטבעי בני אדם, תכונותיהם ואומניותיהם (ד), השני דן בתהפוכות הזמן (ה) והשלישי עוסק בביטחון בה׳ במקום בנדיבים, התבוננות במוצא האדם ובסופו, היצר הרע והמוות (ו).
שירי טבע והשגחה: מדור זה כולל שלושה פיוטים (ז-ט). הראשון (ז) מתאר על פי מקורות יהודיים שונים את בריאת העולם ותופעות הטבע כמו הגשם והעננים, ארבע יסודות הבריאה: אש, רוח, מים, עפר; הוויות רוחניות עליונות כמו ההיכלות ועשר ספירות. השיר השני (ח) דן בשלושה נושאים: 1) השגחת ה׳ בטבע על גילוייו: ירידת גשמים, יסודות הבריאה, חידוש הצמחייה, זמרת העופות ותנועת הכוכבים. 2) מוסר השכל לאדם ללמוד מן העופות ושאר גילויי הטבע. 3) גילויי השגחת ה׳ בגאולה: צמח צדק וחידוש המלוכה בציון. השיר השלישי (ט) מתאר את חסדי ה׳ עם האדם בהיותו במעי אמו ואחרי צאתו, השגחתו עליו ועזרתו לו הן בפרנסה והן במלחמת היצר.
שירים לכבוד התורה ולומדיה כוללים שני פיוטים (י-יא). הראשון מונה את מעלות התורה והשני מוסיף ומפייט את המדרש של עליית משה השמימה לקבל את התורה.
פיוטי הדרן לסיום מסכת: הראשון לסיום מסכת קידושין הערוך בצורת דו שיח בין הקב״ה לכנסת ישראל בנושא הגאולה, כאשר מסכת קידושין על ראשי פרקיה המסיימים את המחרוזות מוסבים על קידושי ה׳ וישראל (יב), והשני לסיום מסכת חגיגה, כאשר המחרוזות נחתמות בראשי פרקי המסכת. גם תוכן
פיוט זה עניינו גאולת ישראל (יג). המשותף לשתי המסכתות הוא סיום המסכת וסיום הגלות גם יחד.
שירי חכמה: במדור זה שני פיוטים: הראשון לכבוד שבע חכמות, שלהן הקדיש את ספרו ׳באר שבע׳ (יד), והשני – בשבח חברת כי״ח ומטרותיה הדידקטיות ללמד כתב, חשבון וחידה (טו). שני הפיוטים הם בבחינת תמיכה בלימודי החכמות.
שירי תפילה בבית הכנסת כוללים שלושה פיוטים. הראשון רשות לה׳ מלך (טז), השני רשות לברכו למוצאי יום כיפור (יז), והשלישי כתובה לחג השבועות ובמרכזה עשרת הדברות, מעין תנאים לקיום ברית ה׳ עם ישראל (יח).
שירי הודיה: מדור זה כולל שני פיוטי הודיה לגשמים (יט־כ) ופיוט אחד -הודיה לחולה שנתרפא (כא).
שבחי צדיקים: לכבוד אליהו הנביא (כב), לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי (כג) ולכבוד ר׳ יהודה שושנה (כד).
מעגל האדם: מדור זה כולל פיוט אחד לחניכת ילד בציצית קטנה (כה) ופיוט אחד לחופה (כו).
שירי מוסר ותוכחה (שירים כז-לג) כוללים שבעה פיוטים על נושאים מגוונים: התוכחה, דמותו של היצר הרע ודרכי התמודדות נגדו, תבל ופיתוייה, הזמן החולף, ימי הזקנה ופגעיה, יום המיתה והקבר, חשבון הנפש, הווידוי על עוונות, התשובה ושיפור המידות, הביטחון בה׳, מגבלות האדם, מעמדו השפל ועמידתו בפני הבורא ביום הדין.
שירי גלות וגאולה: במדור זה שמונה עשר פיוטים (לד-נא) על מגוון נושאים: סבל ישראל בגלות, מראות החורבן, הנקמה באויב, התקווה לגאולה, סימני הגאולה, קידוש שם ה׳ והמלכתו בעולם, כינון המקדש וחידוש העבודה, מוסד הסנהדרין ודמותו של המשיח כמבשר הגאולה, כגואל ומושיע, כדיין וכמורה הוראה.
שירים בערבית יהודית: במדור זה ארבעה פיוטים (נב-נה): שלושת הפיוטים הראשונים עוסקים בנושאי מוסר ותוכחה, מראות המוות והקבר, בקשת האדם מה׳ לפתוח לו שערי תשובה, הכרת הטוב של ה׳ וחסדיו עם האדם. פיוט רביעי (נה) הגותי עוסק בהתבוננות בטבעי בני אדם ובגורלם המשמש מקור השראה לשיר העברי (ד).
קינות אישיות לנפטרים: קובץ קינותיו של הרמ׳׳א ׳קול בוכים׳ כולל בתוכו תשע עשרה קינות. חמש עשרה לאנשים (מהן שבע לבני משפחתו) וארבע לנשים בנות משפחתו.
הקינות לאנשים: שתי קינות לסבו ר׳ יהודה אלבאז (ב-ג); שתי קינות לדודו, ר׳ עמרם אלבאז (ח-ט); קינה אחת לר׳ יקותיאל אלבאז (יח); שתי קינות לחמיו, ר׳ אברהם מאמאן (יא-יב); שתי קינות לרבו, ר׳ עמרם אביטבול (ו-ז); קינה אחת לדיין רפאל חיים דוד אבן זמרא (א); קינה אחת לר׳ חיים יהודה הכהן (ד); קינה אחת לדיין ר׳ וידאל צרפתי(ה); קינה אחת לר׳ אבנר צרפתי (יח) וקינה אחת משותפת לרב חיים נסים אבולעפיא, ראשון לציון עיה״ק ירושלים, ולרב ישועה בסיס, רב ומורה צדק בתונס (י).
הקינות לנשים: קינה אחת למסעודה אשת דודו, ר׳ עמרם אלבאז (יד); קינה אחת למרת שמחה, אחות אביו (טו) ושתי קינות לאחותו אסתר (יז־יח).
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 23