מורשת יהדות מרוקו

קוֹל מִלְחָמָה 

קינה בתבנית מעין אזורית בת שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. טור האזור וטור הענף שלפניו דו-צלעיים וצלעותיהם הראשונות מתחרזות עם טורי הענף.

חריזה: אא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: עשר־שתים עשרה הברות בכל טור.

כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳קול ברמה׳. סימן: דוד בן חסין נר׳׳ו. מקור: ק- צב ע״ב.

קוֹל מִלְחָמָה שְׁאוֹן עַלִּיזִים
לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים

דּוֹר אַתֶּם רָאוּ הַבִּיטוּ כָּל עוֹבְרִים
אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִי מְשׂוֹשׂ כָּל עָרִים 
5- אוֹתָהּ הֶחֱרִים / מוֹאָב וְהַגְרִים
אוֹיְבִים אַכְזָרִים / רֵיקִים וּפוֹחֲזִים

וְנוֹתְרָה בַּת צִיּוֹן כִּמְלוּנָה ב בְּמִקְשָׁה
רְמוּסָה בְּיָד צַר חוֹמָתָהּ פְּרוּצָה
הָיְתָה כְּאִשָּׁה / אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁ

10- שְׁחוֹרִים לְבוּשָׁה / רֵעֶיהָ לָהּ בּוֹזִים

דְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה
בְּתוֹכָהּ הָיָה / שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה
וְתַאֲנִיָּה / מִמֶּנָּה לֹא זָזִים

15- בַּגּוֹיִם יָשְׁבָה לֹא מָצְאָה לָהּ נַחַת
בָּרְחָה מְפַחֵד וְנָפְלָה בַּפָּחַת
רַב וַי וַי צוֹוַחַת / מִתֵּימָא וּמִנָּחַת
בְּטַלִּית אַחַת / שְׁנַיִם אוֹחֲזִים

נַפְשׁוֹת חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה
20- הָרַג בָּהּ אוֹיֵב כִּשְׁחִיטָהּ שׁוֹר וָשֶׂה
הִכְבִּיד עֹל קָשֶׁה / מִיָּדוֹ אֵין פּוֹצֶה
מָה תַּעֲשֶׂה שֵׂה / כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים

1. 1. קול מלחמה: מכריזים נגד ישראל. שאון עליזים: כאן: קולות השמחים בקרב נגד ישראל, על-פי יש׳ כד, ח. 2. למשימה… לבוזזים: על-פי יש׳ מב, כד. 3. דור אתם ראו: פנייה לבני הדור להתבונן במאורע, על-פי יר׳ ב, לא. הביטו כל עוברים: על-פי איכה א, יב. 4. כלילת משוש: על־פי איכה ב, טו. כלילת יופי: ׳כל היופי היה שלה׳(רש״י שם) והוא כינוי לירושלים. משוש כל ערים: כינוי לירושלים. על־פי ׳משוש לכל הארץ׳(איכה שם, שם). 5. מואב והגרים: העוינים לישראל, על־פי תה׳ פג, ז. ריקים ופוחזים: מופקרים ומשולחים (רד״ק), על-פי שופי ט, ד. 7. ונותרה… במקשה: ירושלים חרבה ודומה היא לסוכה בכרם שהשומר עזבה, על-פי יש׳ א, ח. 9. היתה… וגרושה: שאין לה בעל ותומך. היתה כאלמנה: על פי איכה א, א. 10.־ שחורים לבושה: לאות אבל. 14-11. דברים… זזים: כל נבואות החורבן שבספר ירמיהו נתקיימו בה. 11. דברים הרעים שבירמיה: על-פי תענית ל ע״א. 12. פצע… טריה: על-פי יש׳ א, ו. 13. שמה ושאיה: שממה חורבן, על-פי יש׳ כד, יב. 14. תאניה: אבל, על-פי יש׳. כט, ב. 15. בגוים… נחת: על-פי איכה א, ג. 16. ברחה… בפחת: הצרות פוקדות אותה בזו אחר זו ועד שנמלטת מצרה אחת נופלת בצרה אחרת. על-פי יש׳ כד, יח. פחת: בור. 17. רב… צווחת: צועקת הרבה קריאות צער. מתימא ומנחת: מן הצרות של בני ישמעאל ואדום. תימא: שם בנו של ישמעאל, על-פי בר׳ כה, טו. נחת: מתולדות רעואל בן עשיו, על-פי בר׳ לו, יג. 18. בטלית… אוחזים: על-פי ב״מ ב ע״א. כאן: שני העמים ישמעאל ואדום אוחזים בחבלי ציון. 19. חסידים ואנשי מעשה: על-פי סוכה נא ע״א. 21. פוצה: מציל. 22. מה… עזים: משל לישראל, על-פי פס״ר ט, ב ׳כבש בן שבעים זאבים מה יכול לעשות, ישראל בין שבעים אומות חזקים מה הם יכולים לעשות.

חֶבֶל נְבִיאִים עָלֶיהָ נִבְּאוּ
לִשְׂבֹּר בַּחוּרִים עֲלֵיהֶם מוֹעֵד קָרְאוּ
25- אוֹיְבִים לָהּ שָׂנְאוּ / עֶרְוָתָהּ רָאוּ
עָרֶיהָ שָׁאוּ / יָשְׁבוּ פְּרָזִים

סָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפְּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת
סָפְדָה מַר כָּבֵד וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחוֹת
עַל אָרוֹן וְלוּחוֹת / וְעוֹלוֹת וּמְנָחוֹת
30- וּשְׁנֵי מִזְבְּחוֹת / עֲלֵיהֶם דָּם מַזִּים

יוֹם בָּאוּ זָרִים חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת
דָּנוּ בָּהּ דִּינֵי גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת
עִנּוּ בְּתוּלוֹת / בַּכֹּל כְּלוּלוֹת
לְתָמָר מְשׁוּלוֹת / וּלְגֹבַהּ אֲרָזִים

35- נִגְדְּעָה נָפְלָה גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה
מֵאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִיקְתָא
הוּשָׁתָה בָתָה / כַּתּוֹתֵי מְכַתְּתָא
לְמַס עוֹבֵד הָיְתָה / לְמוֹרְטִים וְגוֹזְזִים

נְבִיאֵי אֱמֶת כָּלוּ נְבוּאַתְכֶם
40- נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם / נִרְצָה עֲוֹנְכֶם
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָכֶם / כְּמוֹצֵא מַיִם עַזִּים

רָנִּי וְשִׂמְחִי אֵשֶׁת נְעוּרִים
בַּת נָדִיב גֶּזַע תְּמִימִים וִישָׁרִים
45- רֹאשְׁךְ עוֹד אָרִים / תִּלְבְּשִׁי בִּגְדֵי שָׁרִים
לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים / צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים

וּלְצִיּוּן יֵאָמַר מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ
כְּבַתְּחִלָּה שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ עָלָיִךְ
יִצְרֹף סִיגָיִךְ / יָשִׁיב אֶת שׁוֹפְטָיךְ
50- וְיוֹעֲצָיִךְ / נְבִיאִים וְחוֹזִים

24-23. חבל… קראו: הנביאים ניבאו את חורבן ירושלים והזהירו. 23. חבל נביאים: על-פי שמ״א י, ה. 24. לשבור קראו: על־פי איכה א, טו. קבעו זמן ומועד להריגת בחורי ישראל כאן: מוסב לפניו ולאחריו על הנביאים ועל האויבים. 26. שאו: חרבו ונתרוקנו. ישבו פרזים: נותרו ללא חומת-הגנה, על-פי אס׳ ט, יט. 27. ספדה… משפחות: על-פי זס יב, יב. 28. מר בבד: מספד מר מאד. ועל… קרחות: הכל מורטים שערות ראשם לאות אבל וצער, על פי יר׳ מח, לז. 29. ועולות ומנחות: קרבנות עולה ומנחה שבטלו. 30. ושני מזבחות: מזבח הזהב ומזבח הנחושת הוא המזבח החיצוני שעמד בעזרה (חגיגה כו ע״ב). 31. חבילות: על-פי ברכות מט ע״א כאן: גדודים גדודים. 32. דנו… חבלות: על-פי גיטין פח ע״ב. כאן: ביצעו פגיעות בגוף וברכוש. 33. ענו בתולות: על-פי איכה ה, יא. 35. נגדעה: נשברה. גלתה הועלתה: ׳בגלוי הלכה בשבי והעלתה מן העיר׳(רש״י), על־פי נח׳ ב, ה. 36. מאגרא… עמיקתא: מגג גבוה לבור עמוק, נפילה גדולה ממעמד רם למעמד שפל בגלות, על-פי חגיגה ה ע״ב. 37. הושתה בתה: שממה ונתרוקנה (רש״י) על-פי יש׳ ה, ו. ׳ואשיתהו בתה׳. כתותי מכתתא: כתושה ושרופה, על-פי עירובין פ ע״ב ורש״י שם. 38. למס עובד: על-פי בר׳ מט, טז. למורטים וגוזזים: ככבשה שגוזזים ממנה כל צמרה. 39. נביאי אמת: שנבואתם מתקיימת, על-פי איכ״ר ב, יג. כלו נבואתכם: שימו קץ וסוף לנבואות החורבן. 40. נחמו… אליהם: התחילו בנבואות הנחמה, על-פי יש׳ מ, א. 41. אמרו לאחיכם: על-פי הו׳ ב, ג. נרצה עמכם: נסלח. על־פי שם, שם, ב. 42. שלום שלום לכם: על-פי דה״א יב, יט. כמוצא מים עזים: הרבה שלום יהיה לכם כמים רבים. 43. רני ושמחי: על-פי זכי ב, טו. אשת נעורים: היא כנסת ישראל, על-פי יש׳ נד, ו. 44. בת נדיב: על-פי שה״ש ז, ב ונדרש על ישראל, בתו של אברהם שנקרא נדיב (שהש״ר ז,ה). גזע תמימים וישרים: הם האבות והצדיקים. 45. ראשן עוד ארים: ארוממך בעמים. 46. לחיין… בחרוזים: אקשטך בתכשיטים ועדיים, על-פי שה״ש א, י. 47. ולציון… אלחין: על-פי יש׳ נב, ז. 48. ישיש עלין: על־פי יש׳ סב, ה. 49. יצרוף… שופטין: על-פי יש׳ א, כה-כו. יצרוף סיגין: יטהר אותך על-ידי שיכלה את הפושעים המעורבים בתוכך. (רש״י שם).

בחוג המשפחה

רכוזם של בני המשפחה היה בארוחות, כולם, הסבו לארוחה ליד שולחנות נמוכים. על פי רוב סעד ראש המשפחה, מלבד אלה שיצאו לכפרים לכל ימות השבוע ואפילו לששה חדשים. במשפחות אלו הוטל עול הטיפול בבנים על האשה ועל הבן הגדול., עם משחתו לפחות בארוחת הערב.

בארוחה שוחחו על דא ועל הא. שכיח היה ששנים אכלו מצלחת אחת. בערבי החורף הכניסו את ה "נאפך"– כירה קטנה, לתוך החדר להתחמם לאורו. לפני הארוחה ואחריה סיפרה האם או הסבתא סיפורים "חדאיית" בעל פה לילדים, ששתו את דבריה בצמא. לעת השינה, פרשו על המחצלת מצעים לישון עליהם. הילדים ישנים בשורה אחת, ומתכסים בקצה האחר של החדר בכיסוי משותף בנים לבד ובנות לבד.

מחלות הילדים ורפואתם.

הילודה היתה גבוהה בקרב כל המשפחות. כל אשה היו לה למעלה מעשר לידות. אך ככל שהילודה היתה גבוהה תמותת הילדים היתה גדולה, עקב מחלות הפוקדות אותם, האדמת, האבעבועות ועוד.

אדמת   "בוחמרון" במחלה זו היו עוטפים את התינוק בשמיכות או סדינים אדומים. וסוגרין את החדר שלא יחדור הרוח. ונזהרים שלא תכנס לחדר אשה בימי נדתה, וכן נמנעים ההורים מלשמש מטתם בחדר, וזה מתוך אמונה שטומאות אלו, ישפיעו על הילד החולה. עם כל זאת, מחלה זו הפילה חללים רבים בקרב הילדים.

אבעבועות – "ג'דרי".  מחלה זו היתה ממארת, ואל היתה לה תרופה. הם נזהרו מלבוא במגע עם הנגוע בה. הרבה ילדים לא הצליחו להתגבר עליה ומתו. אף אלה שניצלו נשארו בעלי מום כגון עוורון או מחלות עיניים, תבלול בעין וכדומה, ובמקרה הקל, היו נשארים פני הילדים מלאים צלקות שמכערים אותו לכל ימי חייו. רק בתקופה מאוחרת התחילו לחסן את החולים בה באמצעות מוגלא של פרה הנגועה במחלה זו.

ריח ציף – רוחות הקיץ.  בקיץ היתה מצויה מחלה זו בקרב הילדים, היונקים אז שהיו מקבלים שלשולים בלתי פוסקים עד שמאבדים את הנוזלים ונופחים את נשמתם. טיפול מוזר היו מטפלים במחלה זו, שהיו מעשנים סמים הנקראים "כיף" ונופחים העשן בפניו של הילד ועל מטתו. טיפול אחר לבשל יין שבתוכו מטבעות נחושת, ולהשקות מזה הילד.

צמיחת השיניים של הילד בפרט בקיץ היתה קשה, כי הילד היה חלש ורגיש למחלות אחרות, העלולות לסכנו.

צהבת "בוספפאר" למחלת הצהבת של הילדים היתה ה "סגולה" דלקמן נקוטה בידי ההמון. היו מוליכים את הילד החולה לבית הכנסת "צלא לכבירא" משכיבים אותו על הרצפה מכסים אותו באחת ממחצלות שעל הספסלים, ונותנים מקלות בידי התינוקות הלומדים שם, והם חובטים בחולה מעל המחצלת. מלבד מחלות אלו, מצויות היו מחלות המעיים – טיפוס, חולי רע ומגפה שהיו עושות שמות ביישוב. בקרב הילדים והמבוגרים גם יחד. כשיש חולה במשפחה, הזקנות באות לבקרו והן מציעות תרופות שונות כיד נסיונן הרב. הרבה מחלות תולות אותן בעין רעה. לשם זה היו ידועות כמה טיפולים.

"גסיל לעתאבי" – מי רחיצת הסף. שהיו טובלות חתיכת צמר במים, ומרטיבים בה כל ספי הבתים שהחולה היה בהם סמוך למחלתו. ונותנים לחולה לשתות את המים הללו.

"לעבאר" – שמניחות כירה מוסקת ברחוב והנשים לוקחות מתוך הכירה גחלים לוחשות ושמים במקומם פחמים. או ששואלים פחמים מנשים שלא נתגרשו "למזוואראת" מכבים אותם לאחר שבערו בתוך מים, ושופכים מים אלה על ראש החולה.

לבסיס– זורקות קמח בצדי הסמטאות לצורך השדים, והם מרפים מהחולה. ויש ששפכו שמן במקום שניזוק ואומרות : פלוני בר פלונית "שולח לכם שכנינו התחתונים" את מנחתו ןקורין לזה "אלקמא". מפעולות אלו המופנים לשדים, לא היתה נוחה רוח החכמים שהתנגדו לזה.

תסביר – שמודדות אזור לאורכו זרת, זרת, ועל כל זרת, מזכירים שם משמות האבות והצדיקים, קושרים ומתרים ומעבירים האזור על גוף החולה, וכל הנוכחים רוקקים על האזור. מדידה זו נקראת "מדידה של מצוה" והזכירה מר"ן בשו"ע או"ח, סימן שו, ס"ז.

בכור – קטור. לוקחים לבונה ושיח הנקרא "אזיר" – רומירו, ומעשנין החדר שנמצא בו החולה, ואפילו תחת מיטת החולה.

טאסור – מי שמתים לו בניו, ונולד לו ילד אחר מעבירים אותו דרך חבית של חרס שאין לה תחתית מכניסין אותו מצד אחד ומוציאין אותו מצד שני, וזה סגולה לשמירת הילד וילד זה אמרו עליו "כרז מן טאסור"

קמיעין – סגולה אחרת לשמירת ילדים, תולין עליהן קמיעין שנכתבו על ידי מומחים. ויש לו צורת משולש וכותבים עליו שמות הקדש.

כללכאל. סגולה אחרת לקחת אצעדה (תכשיט שהשתמשו בו בימי קדם לקישוט הזרוע או הרגל ) " כלכאל " בערבית על רגל אחת והיה נושאו עליו עד שהתבגר. ע"כ מחלות ילדים

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- מחלות הילדים ורפואתם.- עמ' 94

יג. עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים

קשה לעקוב אחר עמדת הרבנים המקומיים כלפי הרבנים האשכנזים כיוון שאין כמעט התבטאויות מתועדות. כשהודפסו הפרסומים והדוחות הראשונים על פעילות ״אוצר התורה״ הופיעו בתוכם ״תעודות הרבנים״. אלו הם מכתבים שבהם מברכים הרבנים המקומיים את מוסדות ״אוצר התורה״, את היזמים, את הרבנים ואת בעלי התפקידים שנטלו חלק פעיל בהקמת רשת המוסדות. הסגנון והסדר דומים למדי בכל הברכות, בדרך כלל משבחים הרבנים את התורה, מספרים על עברה המפואר של מרוקו, ועל כך שלמרות הצרות והרדיפות היא לקחה חלק נכבד ביצירת המורשת הרוחנית של העם היהודי. בהמשך הברכות מתואר המהפך שחל עם כניסת המודרניזציה ונמנות הנפלאות שבהקמת ״אוצר התורה״.

כולם ללא יוצא מן הכלל מברכים את ה״גביר״ יצחק שלום מניו־יורק, ואת סגנו יוסף שמאע מירושלים. לא כל הרבנים מזכירים את פועלם של הרב קלמנוביץ והרב עבו, ושמם אינו מופיע בכל הברכות לצד שמותיהם של יצחק שלום ויוסף שמאע. לעומת זאת הם מזכירים ומהללים בעלי תפקידים מקומיים ברשת ״אוצר התורה״, הרב שלמה ילוז המנהל, סגנו מוריס יפרח והגזבר יצחק אלמליח.

עיון מעמיק ב״תעודות הרבנים״ מעיד על כך שהרבנים המקומיים גילו רגישות בענייני ציבור, ובשעה שבירכו מוסדות וארגונים, הקפידו ביותר שלא לשכוח או לפגוע במי מנושאי התפקידים. סביר להניח שזהירותם רבה כשמדובר בטקסט כתוב ובפרסום רשמי של ״אוצר התורה״ עצמו. עובדה היא שלא פסחו על בעלי תפקידים מקומיים, ולו גם על הזוטרים שביניהם. כיצד קרה אפוא שהתעלמו מדמויות מרכזיות שהקימו וניהלו את המפעל החינוכי הזה, הרב קלמנוביץ והרב עבו, או הרב וולטנר?

יש להניח שחלק מהרבנים המקומיים התנגדו לפעילות של הרבנים האשכנזים. עובדה היא שאיש מקרב הרבנים המקומיים לא עמד בראשו של אחד המפעלים החינוכיים החדשים שהוקמו במרוקו על ידי אנשי ״אוצר התורה״. כל ניסיונותיו של הרב קלמנוביץ למנות אישיות רבנית מקומית בעלת שם, שתעמוד בראש רשת ״אוצר התורה״, נתקלו בסירוב. העיתון יתד נאמן, שמספר את ההיסטוריה של אותם הימים מנקודת ראות הירואית, מתאר את פנייתו של הרב קלמנוביץ לרב דוד עובדיה בנידון:

ר׳ אברהם נזעק. הוא היה כאוב מאוד והוסיף לעבוד בכל כוחו להשגת תלמידי חכמים שיעזרו ל״מפעל״ ויטו שכם לזכות את ישראל. ר' אברהם שיגר מכתבים לאחד ומיוחד מרבני מרוקו – הגאון רבי דוד עובדיה שליט״א, אב״ד צפרו. מקולמוסו הוא מטיף רשפי אש ומוסיף גם לכתוב שם פרק יסודי בהלכות ההצלחה. ואלו דבריו: ״נא להשיבני ולהודיעני מכל עבודת ׳אוצר התורה׳ בכל המדינה אשר זכיתי לייסד בעמלי ודמי לבבי ונפשי ומסרתי נפשי על זה, ובעוה״ר נתרופף מאוד. והסיבה היא שחסר אדם גדול בתורה ויראה היודע פרק בחינוך שיעמוד בראש התנועה לנצח על העבודה וגופא אחרי ראשו גרירא. ומתפלא אני על הוד כבודו שלא חפץ לקבל עליו להיות מנהל ראשי שכדאי להיברא בשביל זה – ועל זה אמרו חז״ל יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת״. ( יתד נאמן-המוסף לשבת, פרשת בלק תשנ"ז עמ' 17)

השתדלותו לא נענתה והרב קלמנוביץ נאלץ להביא צוות רבנים שאינם מרבני המקום, את הרב משה רייכמן, הרב משה לסרי והרב יצחק מאיר לוי, שינהלו את ״אוצר התורה״.

כשנפתח בקזבלנקה, ב־1946, בית המדרש למורים לעברית על ידי ״אליאנס״, למדו בו יצירות מן הספרות העברית המודרנית של משה מנדלסון, ביאליק, היסטוריה ולימודי מסורת. בית המדרש הזה זכה לתמיכה מלאה ומרשימה מצד החוגים הרבניים המקומיים ועל ידי כך עלתה יוקרת ״אליאנס״ עוד יותר. אפילו הרב שאול אבן דאנן, נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, שיבח את בית המדרש ואת בוגריו שהחלו ללמוד במוסדות ״אליאנס״. בתפיסת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר ושניידר גישה חיובית כלפי ״אליאנס״ גובלת כמעט במעשה כפירה.

בדיוני ״מועצת הרבנים״ בלט רצונם של רבני המקום להסתייג מהסגנון הנהוג ברשת ״אוצר התורה״. בשנת תשי״ב (1952) הקימה ״מועצת רבני מרוקו״ מדרשה לרבנות ודיינות שבה קיוו להכשיר רבנים ודיינים בעלי השכלה רחבה. בהקמת המדרשה הושקעו מאמצים רבים: תמיכה כספית ממשלתית והקצאת מורים לצרפתית, סיוע צמוד של מוריס בוטבול ופקידים צרפתים אחרים, וכן מתן אכסניה נוחה ללימודים בתוך המבנה של המכללה המרוקאית ללימודים גבוהים. גם משרד החינוך והתרבות של ממשלת ישראל נתבקש לסייע, ושלח באמצעות המחלקה לחינוך תורני של הסוכנות היהודית מורה ברמה גבוהה. גויסו רבנים ידועי שם – דוד לסרי מהעיר סאלי והרב משה מלכה כמלמדים. תוכנית הלימודים שנערכה על ידי רבני בית הדין הגבוה, נקבעה לשש שנות לימוד, וכללה גם לימודי קודש וגם לימודי חול. למרות תנאי ה״חממה״ שהוענקו ל״מועצת הרבנים״ בניסיונם האחד והיחיד להקים ולנהל פרויקט חינוכי גבוה, התוצאה היתה שבשנה הראשונה גויסו למדרשה עשרה תלמידים ובשנה השנייה נוספו עוד תשעה תלמידים. למעשה היה זה כישלון. המשפט העברי בקהילת מרוקה עמ׳ נ״ג. הערת עורכי הספר: עמאר משה, עצור אליהו, וגבאי משה.

באותם הימים הקים הרב וולטנר את הישיבה הגבוהה ואת קריית החינוך הדתי בטנג׳יר. בהתייחסו לשאלה מדוע לא צלח הניסיון של ״מועצת הרבנים״ בהקמת המדרשה לרבנות ודיינים במרוקו, ענה: להגיד שיצאו משם רבנים גדולים אני לא יכול. לקחו תלמידים והבטיחו להם שיהיו מסודרים בחיים. הם לא היו מורגלים לעניין הישיבות. ישיבה עבורם פירושה לשבת בבית הכנסת ולהתפלל.

ולשאלה מדוע בעת דיוני המועצה הרבנים המקומיים כמעט ולא התייחסו למפעלי החינוך של ״אוצר התורה״, ענה הרב וולטנר: לא היה להם קשר עם מה שעשינו, הם לא היו מעוניינים בזה. במשך עשר שנים הנשיא הרב שאול אבן דאנן בא פעם אחת לבקר בישיבה בטנג׳יר, שהה שעתיים והלך. זה הכל.

הסבר אחר השמיע הרב שלום משאש. לשאלה מדוע הרבנים המקומיים לא הקימו ישיבות כמו אלה שהקימו הרבנים האשכנזים, ענה: ״היהודים חיו במחשבה שילכו משם ולכן לא עסקו בהקמת ישיבות גדולות״.

גישתם השונה של הרבנים המקומיים לחינוך היהודי היא שגרמה להימנעותם מקבלת עזרה בניסיון ובכוח אדם שעמד לרשות ״אוצר התורה״. לא היתה זו התבדלות, כמו זו שאפיינה את רבני ״אוצר התורה״, אלא כהגדרת הנשיא שאול אבן דאנן:

דאגתנו היתה בראש ובראשונה להעניק לתלמידים חינוך ממוזג שיאפשר להם גישה תדירי׳ גם כל שכבו׳ הקהילה שהם עתידים לנהל, לבד מקשר עצמי בינם לבין העולם החיצוני. יוצא מזה שבינם ובין אנשי עדתם תתארג מסכת הבנה הדדית מרוקמה ביחסים ידידותיים.- המשפט העברי בקהילות מרוקו. עם׳ 291.

האם ניתן להסיק מכך שרבני מרוקו לא הפריעו לפעולות רשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים שפעלו במרוקו, אך גם לא היטו שכם לעזור להם מפני שהתנגדו לסגנונם הקיצוני?

אחד ההסברים האפשריים להבדלי התנהגות בין רבני המקום לבין עמיתיהם האשכנזים המתבדלים מצוי ברקע ההיסטורי השונה של שתי הקהילות שממנו התפתחה מנטליות שונה. באירופה הנוצרית ניצבה העדה היהודית מול יריבתה משכבר הימים, כשאחד מיעדיה התיאולוגיים היה העברת היהודים מדרכי האמונה הישנה לדרך הנוצרית החדשה. כשחברת הרוב הנוצרית עברה בעת החדשה מטמורפוזה והופיעה כסוכנת של טמיעה תרבותית באמצעות תהליכי האמנציפציה וההשכלה, נוצרו נסיבות שהובילו את העדה היהודית לטמיעה והתבוללות בחברה זו. תגובת הרבנים והחברה האורתודוקסית לתהליך זה היתה העמקת ההתבדלות וההתנתקות מחברת הרוב הנוצרית, והתרחקות עד כדי קרע מחוגים בעדה היהודית אשר נפתחו לתהליכי המודרניזציה.

לעומתם, הרבנים במרוקו לא חששו שעדתם תיטמע ותתבולל בחברת הרוב המוסלמי, על כן לא חששו כל כך מסוכני המודרניזציה המערבית שעלולים היו לשמש זרז להתבוללות והיטמעות. חברת הרוב האסלאמית לא ניסתה מעולם להעביר את היהודים לאמונת האסלאם והתייחסה אליהם בסובלנות שנגזרה מתוך אמונתה הדתית. היא אף העניקה ליהודים סוג של הגנה כ״דימים״. הרבנים חששו מפני התרחקות מהדת ומהמסורת, מהשפעת החילון ומפגיעה ברקמה המשפחתית והקהילתית, אך לא מהיטמעות ואובדן זהות כללי. השפעת המודרניזציה לא נתפסה בעיניהם כאסון שעלול למוטט את הזהות היהודית, כפי שנתפסה על ידי עמיתיהם האשכנזים. הם ספגו את המציאות החדשה תוך כדי כיבוד המצוות הדתיות, שמירה על המסורת ותפיסת עולמם היהודית. רבנים שנשאלו מדוע תגובת רבני המקום נגד פעולות ״אליאנס״ לא היתה נחרצת כמו זו של האשכנזים, ענו שלאשכנזים יש היסטוריה של מלחמות בנצרות, שרצתה להעבירם על דתם, ולכן הם פיתחו רוח לחימה בלתי מתפשרת. לספרדים לא היתה היסטוריה כזו ועל כן פעלו בהתאם.

הסבר זה מבהיר גם את המנטאליות, שממנה נגזרו עמדותיהם והתנהגותם של רבני מרוקו. יחסם של חכמי ישראל במזרח התיכון ובארצות האסלאם כלפי תופעות שונות בחיים היהודיים וכלפי תהליכי המודרניזציה היה הרבה יותר סובלני מזה האירופי, וגישתם לשינויים שהזמן גרם היתה נינוחה יותר.

הסבר נוסף נעוץ בעובדה שלמרות הרפיון ואי ההקפדה הדקדקנית בקיום המצוות והנהגים המסורתיים, לא חדלה הדבקות הבסיסית של הציבור הספרדי/מזרחי באמונות היסוד היהודיות ובאלוהים, ועל כן לא ניכרה בקרב חכמי הדת כל תוקפנות דתית.

מכלול סיבות זה יצר אווירת השלמה ופטאליזם וציפייה לישועת שמים. יתר על כן, הם גילו פאסיביות שנבעה מגישה עממית מושרשת שאומרת: ״קץ שם לחושך״ שפירושה הוא, שעל פי הקבלה הזמן יגרש את החושך. משמעותה המעשית היא שצריך לחכות בסבלנות, הרשע יעלם מעצמו ואין צורך לנקוט ביוזמות ובפעולות לסיכולו.

לסיכום פרק זה ניתן לומר, שהרבנים המקומיים לא הפריעו לרשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים ותלמידיהם, חניכי האסכולה הליטאית, לכבוש את פלח החינוך הדתי ו״להציל״ את עולם התורה של יוצאי מרוקו. אך הם גם לא עזרו להם במשימה זו.

לאחר יציאת היהודים ממרוקו ומארצות המגרב וקליטתם בעיקר במדינת ישראל ובצרפת, נמשך תהליך ההשפעה הליטאית והטמעתם של בני התורה ממוצא מרוקאי בעולם התורה הליטאי. תהליך זה התרחש תוך כדי קשיי קליטה קשים שחוותה העדה המרוקאית במדינה ישראל הצעירה ובעולם התורה הליטאי.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004– עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים-עמוד 129

אדר ואדר adar wadar – אדר שני: כאן אדר ואדר ־ [המקרה] היה [בחודש] אדר ואדר [דהיינו באדר שני] 

אדרא l'iddera (פ), ddra (מ), lidra ,liddera (ד) ובריבוי liderat— כינוי לספר הזוהר: קראוו תהלים ולאדרה לכבוד בוצינא דנהורא ־ למדו תהלים ואידרא לכבוד בוצינא דנהורא .

הצירוף המשמש במרוקו, ולא רק בפי הדיוטות, כדי לציין את חודש העיבור הוא אדר ואדר: פסתווא די סבע סהור כונא נקולו adar wadar (מ) ־ בחורף של שבעה חודשים היינו אומרים אדר ואדר. וילא כאנו זוז adarat , תאני הווא adar wadar ־ ואם היו שני ״אדרים״, השני הוא adar wadar (ד); ידועות גם – adar wiadar ,adar viadar;

אדראבא – ראה אדרבא.

אדרבא, אדרבהaderbba-aderbba-adrabba^–  1) ואדרבא יפרח בזאף מן די יזיה לעני = [העשיר צריך להיזהר לא לדחות את העני] ואדרבא, ישמח הרבה כשיבוא אליו העני.

2) אדרבה  לבאס דלעיד יכון חסן מן דשבת = אדרבא, לבוש החג יהיה יותר יפה מזה של השבת. 3) אדראבא יחדאז יפרח מעאהום ־ [אדם שנפגש עם אשתו וילדיו אחרי היעדרות ממושכת לא צרך להיות עצוב,] אדרבא, הוא צריך לשמוח אתם  ש״צ

א-ה-ב: 1) האדאך לגוי כא יעארפו לחכם באיין אוהב ישראל ־ אותו הגוי, החכם מכיר אותו שהוא אוהב ישראל.

כא תסממא אוהבו = [אם אתה מקיים את דיני השבת…] אתה נקרא אוהבו [של הקב׳יה]

3) כא יביין עלא ראצו באיין הווא אוהב ה׳ באמת (blimit,bi'imit) ועבד הקב״ה = [המוותר על כבוד כדי לעשות מצווה או להימנע מעברה] מראה על עצמו, שהוא אוהב את ה׳ באמת ועבד הקב״ה

4) רבי מאיר בן עטאר ע״ה כאן [־היה] אוהב שלום salom ohib salom wirodif . (ירא שמים ואוהב הבריות)

אהבה 1 – ahaba אהבה כפשוטה: 1) מן זאנב לאהבה די ענדי מעאה = [אני אתן לו את בתי לאישה על אף שהוא מפשוטי העם] בגלל האהבה שיש לי אליו [מילולית: אתו]

2) אוקת מא רא האדיך תכבירא יתפגד לאהבה דלמלl ־ כל פעם שהוא רואה את המתנה הזאת הוא נזכר באהבת המלך .           

2 אהבת ה׳:1) באס יוצל לאהבה = איך הוא יגיע ל[דרגה כזאת של] אהבת ה׳'

2) בנאדם ידא יעמל תשובה מאהבה… = האדם, אם הוא יעשה תשובה מאהבה [דהיינו מתוך אהבת ה׳] {לכוונה ויראה ואהבה)

לאהבה די הקב״ה: פחאל וואלו מקאבלת לאהבה די הקב״ה ־ [כל מה שיש בעוה׳׳ז הוא] כאין וכאפס לעומת האהבה [שעלינו לאהוב את] הקב״ה.

אהבה ואחוה. [שלום של אהבה ואחוה)

אהבת המקום – אהבת הקב״ה: כא יעמל תשובה התא עלא מחשבה רעה מאהבת המקום ־ הוא עושה תשובה גם על מחשבה רעה מאהבת המקום [ולא בגלל פחד מעונש]

אהוב – ידיד, רע: 1) מאזאהס ואחד לקרוב אוו אהוב ־ לא בא אליו קרוב או אהוב)

כאן ענדו וואחד לאהוב נאמן = היה לו אהוב נאמן

3) פיוט לכבוד אהובי היקר אליהו אתרזמאן / שבח ורינה, עמי 41.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 103