ארכיון יומי: 17 ביולי 2019


פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- תקופת הממלוכּים

תקופת הממלוכּים

אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 12931340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמַלֵכּ אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:

על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספד מאגנם, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.

 

״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה —

יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה. כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.

בנוסח זה (וגם במורחב) לא נזכרו כל התנאים, ובמיוחד: החובה לשלם את מס הגולגולת הקצוב; לאכסן עוברי־אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; איסור נשיאת נשק; החובה להופיע לפני בית־דין מוסלמי אם הצד השני (אפילו הוא יהודי) דורש זאת. כן לא נזכרו בנוסח שלפנינו זכויותיהם של ״אנשי החסות״ כפי שהובטחו ב״תנאי עמר״: נוסף על בטחון החיים וההון, המובטח כבר בקוראן, יש להצביע במיוחד על חופש הדת והשלטון הפנימי, שמהם נהנו ״אנשי החסות״.

במדינות, שבהן היה האסלאם הדת השלטת, גם לא היה ללא־מוסלמים צורך לבקש פריבילגיות להתיישב במדינה או בעיר שנבנתה מחדש ולעסוק בכל מקצועות הפרנסה שלא היתה בהן שררה על המוסלמים, או לדאוג לאישורן על־ידי שליט חדש שבא במקום קודמו. והרי זה היה הנוהג במדינות הנוצריות, שבהן אפשר היה לבטל את הפריבילגיות ולהשתמש בהן לסחיטת־כספים ולגירושים. בארצות האסלאם היתה זכות ישיבתם של היהודים והנוצרים מבוססת על מצוות הקוראן. ולכן, כשביקשו המוסלמים להצדיק את גירושם של היהודים והנוצרים מאלחג׳אז, טענו שנוסף על ה״חדית׳ ״, שלפיו ציווה מוחמד ״שלא תהיינה שתי דתות באלחג׳אז״, יש ״חדית׳״ האומר כי בחוזה־השלום של מוחמד עם אנשי ח׳יבר היה סעיף, שהרשה למוחמד לגרש את היהודים בכל שעה שירצה. אכן, לא היתה ליהודים בארצות האסלאם ההרגשה שהם ״זרים״, שכן ברובן הם ישבו עוד לפני בוא הערבים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם תקופת הממלוכּים

-עמ' 274

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות במגרב.

בתחילת דרכה התנועה הציונית לא הקדישה תשומת לב ליהדות צפון אפריקה. למרות קול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז לאי התעלמות מיהדות צפון אפריקה אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות מפלגות הארץ ישראליות שליוו את – הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות 'דרור', 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר', תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים.

זאב ז'בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהכתה שם שורשים. ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה בשנים 1945 1944 , אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב בשנת  לא הניבו תוצאות. לביקורים אלה לא היה המשך והשטח 'ננטש' לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה א"י, בבקשה להעביר מכתב לבן גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת מעלה – בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית "כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות". היא ציינה, שפעילות השליחים סמויה ואין הם יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. מזכירתה של קלוגר ענתה לה שרות חולה וכשתחלים תפנה את המכתב לבן גוריון. –  נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את החשיבות שבתמיכת תנועה פוליטית ארץ ישראלית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב ולא כן תנועת 'דרור'.

השליח פרידמן, שכנע את פעילי תנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד' ודאג לשלוח את נדיה כהן, כנציגה ולא כצירה, לכנס העולמי של תנועת 'דרור' שהתקיים במאי 1947 במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת 'צעירי ציון' בתוניס להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, בנאומו באותו כנס לא הזכיר כלל את הג'סטה של נדיה מתנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה, אם כן, כתהליך טבעי שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

אחרי שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן )בן חיים( "שהרוב המורחב החדש של – הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד"ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג'יר, אינו יעיל ולא תפקד ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית". ראוי לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינוי של ד"ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש"אינם ממש בעלי עניין בציונות ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית". גם אם פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, כי ]…[ "איננו יכולים לבוא ]לצפון אפריקה, ב.ד[ אלא בדגלנו ]'החלוץ האחיד', ב.ד[שהוא איחוד הנוער הצפון אפריקאי לשם הגשמה חלוצית".  הוא ויגאל כהן חברו לשליחות, פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות ה'הקיבוץ המאוחד' ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון 'החלוץ האחיד' המפלגה היריבה הוא הדיר את 'הפוהמ"ז' מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', על אחוד בין מועדון 'שארל נטר' ו'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה, ששתיהן לא היו תנועות בעלות אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה, – לידיעתו של דובקין יוזם רעיון 'החלוץ האחיד'. אפרים פרידמן טען, במחצית שנת 1945 , ]…[ "שיש תכנית אחידה לכול צפון אפריקה ]…[ ו"אנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה".  טענתו סתרה את נכונותו להימנע מ'יבוא' הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית לצפון אפריקה. קריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון אפריקאית לא הייתה אולי תמימה אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון 'החלוץ האחיד'.

שנתיים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, "שאין הם, התנועות 'תורה ועבודה' ו'פועלי ציון' )מפא"י(, עוסקות בהגשמה ועלייה ועבודתם היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון". חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא"י בראשות אליהו לולו ) ]…[ ש"באמתחתה אלף לא"י" שבעזרתו תוכל ]להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו – – 'דרור' שלא הצליחה להיות תנועה הגמונית במגרב, — מפני שנעזבה על ידי הקיבוץ ]המאוחד, ב.ד[ ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה התנועה הראשונה שפעלה במגרב.

המאבק התנהל גם בתוך תנועת ' 'הקיבוץ המאוחד". פעילות תנועת 'דרור' נפגעה על ידי שליחי השוה"צ' מקיבוץ דן. ניתן לשער, שתנועת 'צעירי ציון' שהזדהתה עם תנועת דרור' בתוניס ניסתה לפעול – בין הפטיש הקיבוץ הארצי – – לסדן 'הקיבוץ המאוחד'. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ – – — אנדרי בלישה, מתנועת 'דרור', להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי היכרותו את הניואנסים בין התנועות 'דרור' ו'השוה"צ'. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן כשליח לצפון אפריקה.

גד שמלה, חבר הגרעין הצפון אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מ'הקיבוץ המאוחד' והחל לפעול כנגד 'צעירי ציון'. אפרים פרידמן חשש, שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן, מתנועת 'השוה"צ' תביא לפילוג בתנועת 'צעירי ציון' ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה ואת הגרעין הצפון אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול 'השוה"צ' שהתפלג מתנועת 'דרור' וראה בפילוג,…."חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. ]…[ הנימוק של הפורשים היה שאפרים ]פרידמן, ב.ד[ השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה )כהן ( ורחל )כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג'יר )טלמסן( והיו פעילויות חינוכיות של הקק"ל וסמינר. ובכל זאת 'חברנו' עוסקים בפילוג".

ועדת חו"ל של 'הקיבוץ המאוחד' נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת 'דרור' בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. גם נדיה כהן ואלפרד כהן/ללוש? כתבו באותו עניין לגרעין הצפון אפריקאי בקבוצת 'רגבים'. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו"שבדרך יישפך התינוק עם המים". חששו היה גדול כול כך, שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ואלג'יר. ניתן להעריך, כי תגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת 'דרור' בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים אחרי הפיצול בין מפא"י לבין סיעה ב' בפלשתינה א"י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת 'הקיבוץ המאוחד' המאוחד" בישראל. המאבק – הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב

התפיסה הקבלית כדרך חיים

רבי יוסף ראה את עצמו כמי שתפקידו להעביר את הקבלה דרך הצינור המעשי, של חיי היומיום, לעם. הוא היה אחד מאלו אשר קיבלו את הקבלה כפי שהומחשה ע׳׳י ממשיכיו של האר״י וראו בה את הצורה הנכונה והיחידה, אולי, של קיום יהודי אמיתי של התורה והמצוות. אמונתו העמוקה בקבלה הייתה מקור למעיין הנובע של פירושיו והתייחסותו לכל מצווה, מנהג או פירוש לתורה, ממנה יצא לחפש סימוכין והוכחות מכל ספרות חז״ל, ואליה שב לביסוס אמיתות הרעיון, והכל הלכה למעשה. כלומר לא הוספה של רעיון קבלי ערטילאי, אלא יישום קבלי של הדברים במנהגים ובמצוות המעשיות. רבי יוסף מרבה לצטט מדברי האר״י זצ״ל, וקורא לו ״הרב״ או ״רבינו האר״י״. כן, הוא מרבה לפרש את הרב חיד׳א, לו הוא קורא ״הרב החסיד׳׳. רבים מהספרים, אותם הוא מצטט, הוא מביא מספריו הרבים של החיד׳א, אשר היו בידיו. הוא מרבה לצטט את הרב שלום שרעבי (הרשומר שבת) זצ״ל הנקרא בפיו ״הקדוש״, את הרב חיים ויטל זצ״ל (מהרח״ו), ואת הרב חיים בן עטר ״אור החיים" הנקרא אף הוא בכתביו ״הקדוש״.

למשל תיקון חצות הוא נושאו של הפרק הראשון בספר ״זך ונקי״. אותה מסורת של אנשי הסוד לקום בחצות לילה לבכות על חורבן ירושלים ולעשות תיקון לנשמה, במיוחד נוכח מצבה של השכינה הנמצאת אף היא בגלות, יחד עם עם ישראל. מנהג זה מוזכר אצל הרב האי גאון (המאה התשיעית), מוזכר בזוהר, אך לא היה נפוץ וידוע עד לאחר ביסוסו על-ידי האר׳י וממשיכיו. ״עיקר פרסומו, וכן בהבחנה בין תיקון רחל לתיקון לאה, על המסקנות המעשיות השונות ־מכוחה של הקבלה הלוריאנית באו.״

להלן תיאור השתלשלות הנושא בפרק הראשון של ״זך ונקי״ בקיצור רב: רבי יוסף פותח בציטוט ארוך של הזוהר, מדגיש את המשמעות המעשית של ה״חובה״ לקום לעשות את התיקון, מביא דוגמא אישית ששמע מפי רבו אודות רבי יוסף אלמליח (נכדו של רבי יוסף אלמליח בעל ״תוקפו של יוסף״), אשר נהג לקיים מנהג זה במסירות נפש, עבור למנהגו של דוד המלך ע״ה, אשר אמר ״חצות לילה אקום להודות לך, דרך המדרש אשר אמר על דוד המלך, שלא טעם טעם המוות מימיו, משום שלא ישן מימיו שינה ארוכה מ־ 59 נשימות – שכן שינה של יותר משישים נשימות שווה למוות וחזרה לפירושו של רבי משה זכות (הרמ״ז) בספרו ״מקדש מלך. על כך, מוסיף רבי יוסף משלו: ״ודרך רמז רמזתי בעוניי״, דוגמת הסוס, עליו נאמר שלא ישן כלל, ועל-כן נאמר:״ לא בגבורת הסוס יחפץ״ (תהילים קמז׳), מדלג למובאה מספרו של רבי יהודה החסיד "שומר ישראל״, ומחבר לכל זה את יעקב אבינו שאף הוא לא מת, כמו דוד, והוא מסתמך שוב על החיד״א בספרו ״חומת אנ״ך. ועוד הוא ממשיך לציין את הסידור המפורסם ״בית עובד׳, הממליץ על התיקון, את הרב ״קהילת יעקב״, ולאחר ״משחק״ בראשי תיבות, הוא מסכם: ״וכלל כל הדברים: אשרי מי שעושה מעשיו לשם שמים בכלל ופרט, שזהו עיקר התורה ופריה, כדי ליחד קודשא בריך הוא לברר רפ״ח (288) ניצוצין הקדושות ונוראות יום יום. ומהן נעשה מלבושין של נפשו ורוחו ונשמתו שנקראים תבורא דרבנן״.

הנה כי כן, מנהג שאינו מופיע כלל בשולחן ערוך, אשר היה אולי נהוג בימי הביניים אצל יודעי סוד וחסידים, קיבל, עם התפשטות הקבלה הלוריאנית, מעמד מיוחד. רבי יוסף מקדיש לעמדה זו, של ממשיכי האר״י, חשיבות עילאית, ומוסיף ״מעט׳ משלו. מציין את ה״מעפר הזה חלמיש כמי שקבע שתיקון חצות הוא אמצעי לתיקון עוון הוצאת זרע לבטלה: ״יש שראו בתיקון חצות תיקון לעוון הנידון. ראה, למשל, ר׳ יוסף כנאפו, זך ונקי, עמ׳ פא׳: ׳שבזה עושה נחת רוח לשכינת עוזנו כמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שכמעט שכל הזוהר מלא מזה, ובכוחה הוא הורג

יצר הרע המחטיאר׳ וכו/״ רבי יוסף היה, אם כן, בין החכמים אשר הפכו את המובא בזוהר לדברים שהם חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. דוגמא נוספת היא יחסו לחשיבות הזכות לשבת על כיסא אליהו בברית מילה, להיות ה״סנדק״ של הנימול. הוא מדגיש כי מי שזוכה להיות סנדק בברית, זוכה לתקן הברית ופגמה׳׳ (תיקון הברית של הסנדק עצמו מכל הקרי והזרע לבטלה שהוציא בימיו). הוא מצטט את המובא בספר ״אורחות צדיקים״, על כך שאליהו הנביא עצמו ישב על כסאו של הסנדק בברית המילה של האר״י עצמו. כמו בעניין תיקון חצות, גם כאן מנהג שנרמז ב״פרקי דרבי אליעזר״, על הגזרה שהטיל הקב״ה על אליהו הנביא, שיהיה נוכח בכל ברית שבני ישראל עושים לבניהם, כי הוא הטיל ספק בהם: ״והמה לא שמרו בריתך, הופך למושג מרמי בקבלה הלוריאנית. רבי יוסף לוקח את המנהגים המקודשים בזוהר ובמסורת של האר׳י, והופכם לחשובים ומרכזיים לזיכוך חטאו של הסנדק, ושל הבאים בחסותו להתברך. ״והכא בדידן, בזה הצדיק הבא לתקן פגם הברית [זרע לבטלה] שבא לישב בכסא אליהו זכור לטוב, אשר עושה כמה מצוות תכופות; וכאמור, הרי הוא מברר הרבה בירורים וסומך נופלים ממש, אשר על כן כמקטיר קטורת יחשב, ואפשר שעל־כן באה מלה זו בלשון תרגום סנד׳׳ק כמו מלת קטורת שגם היא בלשון תרגום. וזהו ראשי תיבות סנד״ק= סומך נופלים דמוי קטורת…״.

כאמור, גישתו היא קבלית במשמעויות הפילוסופיות אמונתיות, אך גם בהוראות המעשיות של הקבלה. הוא, לעומת רבי יעקב אביחצירא, ״אביר יעקב״, אשר רק הקוראים המבינים בקבלה יכולים לעקוב אחריו, לא מתעלה לספרות הקבלה, ולא מנסה להוסיף משמעויות והסברים קבליים לכתוב. אדרבא, הוא מפרש את המושגים והמשמעויות של ההוראות הקבליות לעם, ומאפשר להם להתאים עצמם לאורח חיים אמוני על-פי תורת הקבלה, כשהיא מחוברת היטב למסורות הקודמות ולהלכה הקיימת.

השוואה בין ה״אביר יעקב״ זצ״ל, בפירושו להגדה של פסח ״בגדי שרד" לבין פירושו של רבי יוסף ב״יפה עינים״ היא מאלפת לענייננו. רבי יעקב אביחצירא זצ״ל, מסביר כל פעולה או אמירה בליל הסדר בהקשר של הספירות או עניינים אחרים בקבלה. רק מי שידיו רב לו בקבלה יוכל לעקוב אחרי הפירוש ולהבינו. לעומתו, רבי יוסף מפרש את הפעולות והאמירות בדברים מתוך הקבלה, אך לעניין המעשי שלהם במישור האמוני והלוגי. לדוגמא, הפירוש לפרק בתהילים, שהוא הפרק השני בהלל ״בצאת ישראל ממצרים״, הנקרא בליל הסדר לאחר הסעודה. אביר יעקב מפרשו כולו על דרך הקבלה: ירידת עם ישראל לשפל המדרגה בעבודה הזרה במצרים, מבטאת את הסתלקות החסדים מבני ישראל, ורק בזכות יכולתם המיוחדת, להימנע מעבודה זרה אמיתית נצלו בני ישראל מלהשאר במצרים לעד. רבי יוסף מסביר את הפרק כולו כהתפתחות אלוהית, שהנחתה את ירידת בני ישראל למצרים, ואילו לא היו להם צדקות אבותיהם, והתחייבותו של הקדוש ברוך הוא לאבות, לא היו נגאלים.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ'-49

משכיל שיר הידידות-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור- מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה-מבואר ומנוקד

ג. ישיר משה

סא.                  מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה 

חריזה: אבאבאבאב גדגדגדד.

משקל: שבע – תשע הברות בצלעית.

כתובת: אהבה אחרת, לנועם יפה נאוה נעימה, ס׳ משה בן צור.

מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה / אַהֲבַת כַּלָּה כְּלוּלָה

 מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אָתָא / דּוֹדִי נוֹרָא עֲלִילָה
חָמַד וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה / אִשָּׁה הִיא עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ 
וְהֹדוֹ עַיִן לֹא רָאָתָה / לְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה       

 

5 – שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֹר עוֹבֵר / קוֹלוֹ נָאֶה עָרֶב וּדְבָרוֹ
נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ / לְעֵינֵי מָה מָּתוֹק תָּואֲרוֹ
כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֶדְרוֹ / מָה רַב יָופְיוֹ נָעֳמוֹ הֲדָרוֹ 
אַשְׁרֵי שֶׁהוּא עֶזְרוֹ שִׂבְרוּ מָה רַב

 

שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ הוֹד יָופְיָהּ / נַפְשׁוֹ בְּנַפְשָׁהּ נִקְשְׁרָה 
10 – רִשְׁפֵּי אֵשׁ לוֹהֵט שַׁלְהֶבֶת יָהּ / דָּלְקָה בְּלִבּוֹ בָּעֲרָה
בְּקוֹל קוֹרֵא אָחוֹת וְרַעְיָה / בּוֹאִי יָפָה וַהֲדוּרָה 
יַעֲלַת חֵן גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / וּמִפְּנִינִים יְקָרָה

 

רֹאשֵׁךְ כַּכַּרְמֶל עָלַיִךְ / לִבַּבְתִּינִי בְּעֵינַיִךְ
צוּף נוֹטֵף מִשְּׂפְּתַיִךְ  /   יוֹנָה הַרְאִינִי נָא מַרְאַיִךְ 
15 – כִּשְׁנֵי עֳפָרִים שָׂדַיִךְ / הָבָה נָא אַבֹא אֵלַיִךְ

מַה יָפוּ  טוֹבוּ דּוֹדַיִךְ / כְּחָתָן עַל כַּלָּתוֹ עָלַיִךְ
יָשִׂישׂ יִשְׂמַח אֱלוֹקַיִךְ

 

מה… אהבת: ע״ד הפסוק בשמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳.

  1. 2. מרבבות אתא: על פי ־דב׳ לג, ג, ושיכל המילים בשל החרוז ולשון הפסוק ׳ואתה מרבבות קדשי. נורא עלילה: על פי תהי סו, ה. -: ונפשו אותה: על פי איוב כג, יג. עטרת בעלה: על פי משלי יב, ד. 4• עין… ראתה: על פי יש׳ סד, ג. למפארת ולתהלה: ע״ד הפסוק בדב׳ כו, יט: ׳לתהלה ולשם ולתפארת׳. 5. שפתותיו… עובר: על פי שה״ש ־ יג. קולו… ערב: על פי תענית טז ע״א, שם מדובר בתכונות הש״ץ, וכאן הכוונה לקב״ה. 6. נפשי… ביברו: על פי שה״ש ה, ו. מה מתוק: על פי שופי יד, יח. 7. כחתן… מחדרו: על פי תה׳ יט, ו. מה רב: על :י תה׳ לא, כ. 8. אשרי… שברו: ע״ד הפסוק בתה׳ קמו, ה: ׳אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו׳. ; שאול שאל: על פי בר׳ מג, ז. נפשו נקשרה: ע״ד הפסוק בשמ״א יח, א: ׳ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד׳. ::. רשפי אש: על פי שה״ש ח, ו. שלהבת יה: על פי שהש״ר פרשה ח ד״ה ׳כי עזה׳. 11. בקול קורא: על נ ישי מ, ג. אחות ורעיה: כמו ׳אחותי רעייתי׳ בשה״ש ה, יב. 12. יעלת חן: על פי משלי ה, יט. גפן פוריה: פי תה׳ קכח, ג. ומפנינים יקרה: על פי משלי ג, טו. 13. ראשן… ככרמל: על פי שה״ש ז, ו. לבבתיני בעיניך: על פי שה״ש ד, ט. 14. צוף… משפתיך: ע״ד הפסוק בשה״ש ד, יא: ׳נופת תטופנה שפתותיך׳. •ינה… מראיך: על פי שה״ש ב, יד. 15. כשני… שדיך: על פי שה״ש ד, ה. הבה… אליך: במקור הדבר נאמר .ל ידי יהודה, וכאן הם דברי ה׳ בהתחברות לעם ישראל, והלשון על פי בר׳ לח, טז. 16. מה… דודיך: כפל ־.¡ין החיבה וכרך יפו עם טובו שבפסוק, והלשון על פי שה״ש ד, ו. כחתן… עליך: במקור נאמר ׳ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך׳, וגם כאן כפל הלשון ישיש ישמח, כדי להדגיש את החיבור בין ה׳ לעם ישראל, והלשון על פי יש׳ סב, ה.

הִיא תָּשִׁיב אֲמַרְיָה אֵלָיו / דּוֹדִי לִי וְגַם לוֹ אֲנִי
כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ אֵלָיו / בִּנְשִׁיקוֹת פִּיו יִשָּׁקֵנִי 
20 – יָבֹא יֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו / אַשְׁקֵהוּ עֲסִיס רִמּוֹנִי
יְבִיאֵנִי אֶל תּוֹךְ חֲדָרָיו / חוֹתָם עַל לֵב יְשִׂימֵנִי

ְלְתָאֲבָה גָּרְסָה נַפְשִׁי / מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי 
יִפְשֹׁט שְׂמֹאל תַּחַת רֹאשִׁי / יְחַבְּקֵנִי בִּימִינוֹ


תּוֹךְ מִשְׁכָּן אֹהֶל אָפַדְנוּ / וְאִשְׁתַּעְשְׁעָה בְּגַנּוֹ 
25 – אֶתְעַלֵּס אֵשֵׁב עַל כַּנּוֹ / מָה טוֹב מָה נָעִים חַסְדּוֹ וְחִנּוֹ 
הֲדַר כְּבוֹדוֹ וּגְאוֹנוֹ
מָה טוֹב


בְּנוֹת צִיּוּן צְאֶינָה וּרְאֶינָה / אִם תִּמְצְאוּ מַחְמַד עֵינִי 
רוֹכֵב שְׁמֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה / הַגִּידוּ לוֹ בִּלְשׁוֹנִי
חוֹלַת אַהֲבָתוֹ יְבַקֵּר נָא / כִּי לֹא חוֹלַת הָרֹאשׁ אֲנִי
30 – אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִשָּׁנָה / יְקִיצֵנִי יְשִׂיחֵנִי

דּוֹדִי מָתַי תָּבֹא אֵלַי / מַשָּׂאֶיךָ חָבִיב עָלַי 
מִי יִתֵּן יִכָּתְבוּן מִלֵּי / נַפְשִׁי רוּחִי דָּבְקָה אַחֲרֶיךָ 
אֲנָכִי רוּת אֲמָתְךָ / תִּגָּלֶה נָא עָלַי תִּפְאַרְתֶּךָ 
וְתִפְרֹשׁ צֵל כְּנָפֶיךָ / תַּאֲוַת לִבִּי אֵלַי תִּתְלַוֶּה 
35 – וּכְגַן רָוֶה דּוֹדִים נִרְוֶה
תַּאֲוַת לִבִּי

  1. בסטרופה הקודמת הדובר הוא הי, וכאן הדוברת היא כנסת ישראל. היא… אליו: על פי שופי ה, כט. דודי… אני: על פי שה׳׳ש ב, עט. 19. כי… יערוך: על פי תהי פט, ז. בנשיקות… ישקני: על פי שה״ש א, ב. 20. יבא… מגדיו: על פי שה״ש ד, טז. אשקהו… רמוני: ע״ד הפסוק בשה״ש ח, ב: ׳אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני׳. יבוא ויאכל, אשקהו, אלו הן פעולותיה של כנסת ישראל. 21. יביאני… חדריו: וכתוצאה מפעולותיה של כנסת ישראל, הקב״ה יביאה לתוך חדריו ויענוד אותה כטבעת חותם, והלשון ע״ד הפסוק בשה״ש א, ד: ׳הביאני המלך חדריו׳, 22. לתאבה… נפשי: על פי תהי קיט, כ. מרבדים… ערשי: על פי משלי ז, טז. 23. שמאל… ראשי: על פי שה״ש ב, ו. יחבקני בימינו: על פי שה״ש ב, ו. תוך … אפדנו: אפדנו- עניינו ארמון, זוהי משאלתה של כנסת ישראל, שהקב״ה יביאה לתוך ארמונו, ר״ל לתוך מקדשו שישוב אליה כבתחילה, והלשון על פי דניאל יא, מה. ואשתעשעה בגנו: גנו־ כינוי לבתי כנסת על פי שהש״ר פרשה ו ד״ה דודי , וכאן כינוי למקדש, וכינה הפייטן את המקדש בשלושה כינויים: משכן, אהל אפדנו וגנו. 25. אתעלס… כנו: זו תפילתו של הפייטן שעם ישראל יזכה לשבת בארץ ישראל ויתעלס עם הקב״ה. מה… נעים: על פי תה׳ קלג, א. 26. הדר… וגאונו: על פי יש׳ ב, יט. 27. בנות… וראינה: ע״ד הפסוק בשה״ש ג, יא: ׳צאינה וראנה בנות ציון׳. אם תמצאו: על פי שה״ש ה, ח. מחמד עיני: בשה״ש נאמר אם תמצאו את דודי, והפייטן כתב מחמד עיני, והלשון על פי יחי כד, טז. 28. רוכב… קדם: על פי תה׳ סח, לד. מעונה: כמו מעון, והוא אחד משבעה רקיעים וראה ויק״ר פרשה כט ד״ה ׳כל השביעיף. 28-29. הגידו… אהבתו: ע״ד הפסוק בשה״ש ה, ח: ׳אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני׳, אלא שכאן הפייטן לא השתמש במילה אם שהיא מילת ספק, וכתב ׳הגידו לו בלשוני׳. כי… אני: כפל העניין בא לומר שאין כאביו כאבי ראש, אלא כאבי געגועים לדוד שהוא הקב״ה. 31. אני… ואישנה: על פי תה׳ ג, ו. יקצני ישחיני: זו משאלתו של עם ישראל שהקב״ה יעיר אותו. 30. מתי… אלי: על פי תה׳ קא, ב. משאין… עלי: אף על פי שמשא הגלות קשה, הרי שעם ישראל מקבל זאת באהבה. 32. מי… מילי: על פי איוב יט, כג. נפשי… אחריך: על פי תה׳ סג, ט. 33. אנכי… אמתן: על פי רות ג, ט. כשם שבועז גאל את רות, כך הקב״ה יגאל את עם ישראל . 34. צל כנפיך: על פי תה׳ יז, ח. תאות לבי: על פי תה׳ כא, ג. אלי תתלוה: ע״ד הפסוק בבר׳ כט, לד: ׳ ילוה אלי אישי׳. 35. וכגן דוה: על פי יש׳ נח, יא. דודים נרוה: על פי משלי ז, יח.

משכיל שיר הידידות-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור- מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר