מורשת יהדות מרוקו

המשפחה המורחבת.-

יש שלאב אחד היו שתי משפחות, אם נשא שתי נשים וכל אחת ילדה לו ילדים. אמנם נישואין לשתי נשים תופעה נדירה היא במרוקו. כי אף שאין חרם דרבנו גרשום חל על יהודי המערב, מכל מקום איסור נשואין לשתי נשים בא מכח השבועה ותנאי הכתובה, שבכל הכתובות כותבין ונשבע…שלא ישא אשה אחרת עליה אלא על פיה ורצונה. רק במקרה של עקרות הנמשכת עשר שנים מתירין לו לשאת אשה אחרת עליה. עם זאת היו אנשים שהפצירו בנשותיהם ושכנעום להרשות להם לשאת אשה שניה. ושתי הצרות גרו בבית אחד. ואז היו תמיד מריבות ביניהן. היו פוסקים במקרים אלה, להפריד דירתן של שתי הנשים.

קשרי המשפחה.

קשרי המשפחה בין הקרובים היו הדוקים ביותר. קרובי משפחה התעניינו בגורל בני משפחתם, השתתפו אתם בשמחותיהם. בעתות צרה ומחלה עזרו זה לזה. אף במריבה, היו בני המשפחה מצטרפים לקרובים לחבורה אחת, להטיח דברים כלפי הצד השני.ואין צריך לומר שהאחים אהבו זה את זה. על פי רוב משתתפים בעסקים, בין במסחר ובין במלאכה. ולפעמים אף היו מתפיסת בית אחת. המשפחה כולה התפללה בית כנסת אחד, ואף ישבו זה ליד זה בשורה אחת. פגישותיהם בבית הכנסת בשבתות וימים טובים חיזקו את הקשר ביניהם. אחרי התפלה הלכו לבקר זה אצל זה. האב מוליך את בניו הקטנים אתו לבית קרוביו, והללו שמחו בהם, נרעיפו עליהם נשיקות ומתנות, כגון אגוזים קליות וממתקים. הביקור השאיר בדרך כלל רושם עז על הילד, שהיה מצפה לביקור נוסף אצל הדוד והדודה.

חגים ומועדים.

במסגרת המשפחה לא חסרו חוויות לילדים ולמבוגרים כאחד, בעיקר בחגים ומועדים.

חנוכה. מלבד הדלקת הנרות, שהיתה חוויה לכל בני הבית והיה מנהג לאכול בארוחת הבוקר סופגניות חמות, ופעם אחת בשמונה ימי חנוכה מתאספים בני המשפחה כולם לאכול "סקסו" ובעל הבית שולחת  "עאדא" לקרובים שלא יכלו לבשל. ביום השמיני של חנוכה, אוספים את שיירי הפתילות והשמן של חנוכה ושורפים אותם במדורה בחוץ והילדים מקפצים על המדורה.

פורים. מתחילת אדר, נהגו הילדים לצייר על נייר בצבעים המן, בניו וזרש אשתו. כל ילד כיד כשרונו לציור. אלה שלא ידעו לצייר, קנו ציורים אלו מילדים אחרים בעלי יזמה, שציירו ציורים רבים ומכרום לאחרים. רחובות העיר היו הומים מילדים המכריזים על סחורתם זו, בליל פורים באים הילדים לבית הכנסת, ציוריהם בידיהם, ומביאים אתם מהבית הקרש שעליו קוצצים את הבשר עם הקופיץ (לוח ברזל בעל שפה מושחזת שמכים בו על פני הבשר לקצצו) , וכששומעין שם המן מכים בקופיץ על הקרש ומחתכים את גופו של המן לפסות. לאחר התפלה מתמלא בית הכנסת מאיבריו הקטועים של המן, והילדים עושים מהם מדורה.

עקרת הבית מכינה לכל ילדיה עוגיות קטנות בצורות שונות הידועים שבהם, צולת סולם קטן, צפורים, כך היד של חתול, גלגל, ועוד. את העוגיות היו חורזים המחרוזת הנקראת "אזלאג" וכל ילד תולה במסמר את המחרוזת שלו, ושומר עליה.הוא אוכל ממנה מפורים ועד פסח. אחר הצהרים הילדים היו מובילים את ה "סינייא" מגש מלא עוגות ותבשילים למשלוח מנות לקרובים ולידידים ומתנות לעניים. ובכל בית נתנו להם לילדים מעות פורים, מלבד מה שכל ילד מקבל מאביו באותו יום.

אחר הצהרים עורכים סעודת פורים. בכל הבית מתאספים כמה משפחות יחד והסעודה נערכת הרוב עם. ומרבים בשירים וזמירות. רבני המערב חיברו פיוטים מיוחדים לסעודת פורים.

פסח. עוד לפני החג עוברות על הילדים חוויות ההכנות לפסח. מיד לאחר פורים, מכבסים את המצעים הטובים ומצניעים אותם עד לחג. את הבתים מסיידים והרצפה מורחים בסיד בצבע אדום. והכל מבריק לקראת החג. בימים שלפני החג ישנים על מצעים ישנים, ואוכלים על גבי ארגזים, את השולחנות רוחצים ומכשירים ומצניעין לחג. בליל החג כל כלי הבית נראין כחדשים. רוח של קדושה חופפת על הבתים, והשמחה שרויה בכל.

עשיית המצות. משפחות אמידות מיוחדות, היו מכינות מצות "שמורה" משעת קציר, ומחלקות אותן לקרובים וידידים. הכנת המצות אלו החלה כבר בימי הקציר. אבי המשפחה, עם בני ביתו הגדולים, יצאו לכפר כדי לעמוד על הקציר. מיד לאחר הקציר והמירוח, הובילו את החטים לבית, והכניסום לאוצר, למקום שאין הגשמים חודרים.

 בחנוכה מוציאים הנשים את החטים ובוררות אותן מהפסולת שבהן. סמוך לימי הפסח הוציאום וטחנום בבית בריחים של יד, לאחר הטחינה ניפום בנפות חדשות, ובחרו את הסולת המובחר שבהן. אפייתן נעשית בתנור בעסק רב. רבים באים לעזור, בלישה, בעריכה ובאפיה. לעת ערב הבנים יוצאים בחבורה לראש המעין לשאוב "מים שלנו" וכדים חדשים על שכמם. במיוחד רבתה ההמולה בעשיית "מצות שלאחר חצות" בערב פסח. המשתתפים השתדלו לעמול ולהזיע בעשייתן. פרקי ההלל בקעו מכל רחוב. גם הילדים לקחו חלק בארוע זה. ויש שהשאירו את האפיה עד לליל החג לפני הסדר ואכלו מצות חמות.

בליל מוצאי החג ליל ה "מימונא" מבקרים עם הילדים אצל הכהנים והרבנים לקבל את ברכתם. הרב היה מזה על מצחם חלב ואומר את הפסוק "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" . ויש שנותנים תמרה ממולאת בחמאה, סמל לשנה טובה. על השולחן היו מפזרים גבעולי חיטה ושעורה ירוקים. סמל לאביב. כל יהודי שיש לו מכרים מהגויים, שולחים לו הם קמח חמץ חמאה, חלב, ועוד. והוא שולח להם מצות החג, מרקחת צמוקים הנקראת "מרוזייא" אגוזים, תמרים פולים מטוגנים ומיני מתיקה אחרים. והיו קוראים לזה "פרחא".הדבר מצביע על שיתוף הפעולה ויחסי חברות שהיו בין הגויים ליהודים בזמני רגיעה, המוסלמים אהבו את מאכלי היהודים ושמחו באותן משאות שהיו שולחים להם.

 בלילה הזה שולח המשודך למשודכתו מעים "סבלנות". דהיינו טבעת זהב או תכשיט אחר ביד הוריו וקרוביו. בקבלת הפנים שעושים בית הכלה, היו מביאים פייטן אתם, ושרים יחד את השיר "שולמית בואי יותן מוהר נתן לרבי שמואל בן אלבאז". למחרת ביום אסרו חג יש שיוצאים לטייל מחוץ לעיר בגנות ובפרדסים, טיול רגיל, כחצי שעה וחוזרים לעבודתם.

שבועות. קריאת האזהרות של רבי יצחק בן ראובן היתה מאורע חברתי. כל אחד קורא בית מהאזהרות בנעימה מיוחדת ונזהר לבל יטעה, מי שטועה היו משתיקין אותו ואומרים לו בנעימה "חזור, חזור אינך יודע, ישאל לא ידע עמי לא אתבונן". ומי שנופל בחלקו הבית על "מצות הייבום" שופכים עילו מים וכשעובר ברחוב מזריקין עליו מהגגות מימם. משחקי המים בחג השבועות, אפשרו לילדים משחק חביב, מבלי שהמבוגרים יגערו בהם. הנשים, אף הן מתאספות בבתי הרבנים, והרב קורא לפניהם את פתרון עשרת הדברות בערבית "עשר כלמאת". מאכלי חלב שונים היו בשבועות ויש משפחות שהיו מחלקים ל"חראבל" מקמח מצה " נענע " וסוכר.

גם יום האבל – תשעה באב, השאיר חוויות בלב הילדים. בתי הכנסת לבשו קדרות. אמירת הקינות המרובות, כמנהג ספרד, כשכל הקהל יושב על הארץ, וגועה בבכיה, זעזעה את הילדים, שהשתתפו תחילה כמשקיפים, וכשלמדו, לקחו חלק באמריתם כשאר הקהל. הם קלטו את סיפורי החורבן והצרות שעברו על עם ישראל בכל הדורות והזדהו עם עמם, כאילו הם באותו דור.

לאחר שיוצאים הילדים מבית הכנסת, הולכים ל "דוכניהם". וכך היו עושים : יום לפני ט' באב, היו הילדים מכינים סמוך לבתיהם "דוכן" בנוי ממש, מאבנים וטיט, הדוכן אמור לשמש להם כמעין "חנות". בבקר הם לוקחים "פלוס סיפייא ( כסף לפירות הקיץ ) מהוריהם. שמא מנהג זה שריש מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את הצעב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים.

הם קונים בו "סחורות" דהיינו סוכריות, אבקת סוכר, תותים, ופירות העונה. כל ילד היה שוטח את מרכולתו ליד ה "דוכן" שלו ומכריז על מרכולתו, הילדים מחליפים סחורות זה עם זה ומוכרים זה לזה, וההמולה ברחובות רבה. לדבר הזה קראו "סיפייא"

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- המשפחה המורחבת וחגי ישראל-עמוד 96

הלימודים ב"חדר"

ליד ביתנו שכנו שני מבנים ששימשו דתות שונות. באותו רחוב עמדו במרחק של מספר צעדים זה מזה מבנה בו היו חדרי לימוד לילדים מוסלמים ולידו שכן ביתו של הרבי .

מן הבניין של המוסלמים בקעו קולות ילדים אשר דקלמו בקול רם את המקראות והתפילות שלהם , אולם לפעמים הופרה שם שלוות הלימוד בזעקות כאב . מתוך סקרנות היצצנו מבעד לחרכים כדי להיווכח שהמורה מצליף בשוט על כפות הרגליים של אחד הלומדים.

אותיות של דבש

כאמור, לא הרחק משם עמד בית הרב. בחצר ביתו התקיימו שיעורים להקניית הקריאה בסידור ובחומש. הורי , כמו יתר ההורים שגרו בשכונה שמחוץ למלאח , שילמו לרב על מנת שישלים את החומר שלא לימדו אותנו בבית הספר היהודי"אליאנס".

היום הראשון ללימודים בבית הרב היה אירוע שמח במיוחד. האמהות אפו עוגיות בדבש , כסגולה ללימוד תורה בהנאה ואנחנו טרפנו בשמחה כל עוגיה שנתנו לנו. באותו יום חגיגי אכלתי הרבה "סבַּאקִיַה", העשויה מרצועות בצק קלועות, מטוגנות וספוגות בהמון דבש. רציתי מאוד שהתורה תדבק בי . במהלך טקס ליקוק אותיות כתובות בדבש , אמא קראה לי הצידה כשהיא אוחזת בידה האחת כפית וביד השנייה צנצנת קטנה של דבש . אמא טבלה את הכפית בצנצנת ודלתה אותה כשהיא גדושה בדבש ואמרה :

מה שליקקתם זה לא מספיק. עכשיו לקק את כל הדבש שבכפית ששלח לך אליהו הנביא .

אחרי כן טבלה שוב את הכפית בדבש ואמרה לי:

־ את הדבש הזה נתן לך רבי שמעון בר-יוחאי.

אמא הכינה עוד כפית גדושה בדבש ואמרה:

– ואת הכפית הזאת נתן לך רבי מאיר בעל הנס.

חשבתי לרגע , שאם אמא תזכיר את כל שמות הצדיקים שהיא מכירה , אזי אני אצטרך לבלוע עוד כמה וכמה כפיות של דבש… אבל אמא ניגבה ל׳ את הפה ואמרה:

־ זכות הצדיק יגן עליך , עלינו ועל כל ישראל , הודו לאדוני כ׳ טוב כי לעולם חסדו.

מה שבטוח שכאשר חזרתי הביתה, כפות ידי היו דביקות וחולצתי הלבנה נטפה דבש .

בחדר אצל הרבי, ניסיתי לפענח את האותיות השחורות שהיו כתובות על גבי לוחות העץ צבועים בלבן . הלוחות היו תלויים על הקיר, גבוה מעל לראש הרבי . הרבי אחז בידו מקל דק וארוך והצביע בעזרתו על האותיות המנוקדות . הוא קרא בקול ואנחנו אחריו : א- א , ב – ב , ג- ג וכן הלאה , עד אשר קראנו את כל האותיות בכל הצירופים. לומר לכם שהתלהבתי מזה ? אז לא . השתעממתי . ישבתי שם כי ההורים שילמו לרבי ולא רציתי לאכזב אותם . היו פעמים שברחתי , משום שהיו לי שיעורים רבים להכין . חששתי שהרבי יספר לאבא ,ואפשר שהרב אכן סיפר על הבריחות שלי מן השיעורים שלו. יתכן שהביקורים של אבא בבית בשעות אחר הצהריים היו לא רק כדי לאכול אלא גם כדי לבדוק מה אני עושה . אבא מעולם לא העיר על ההשתמטות מבית הרבי , כי ראה אותי שוקד על לימודי.

למדתי לקח

הלימודים בבית הספר לא התקיימו בימי שבת וראשון . ביום ראשון הלכתי עם אחותי ולפעמים יחד עם חברים לטיול בפארק שהיה סמוך לחוף הים והקיף בית מלון מפואר בשם "מַרְחַבָּה" , כלומר "ברוך הבא". בפארק היו שבילים מיוחדים לכרכרות שהסיעו את המטיילים לכל חלקי הגן. בפארק הסתובבו חופשי טווסים יפי נוצות . הטווס הזכר השמיע קולות מיוחדים ופרש את זנבו המהודר והנוצץ בצבעים כחול-ירוק על מנת למשוך את תשומת לב הטווס ממין נקבה. הבן הצעיר של בת הרב שטייל עימם אמר כי הטווס הוא סוג של תרנגולת ושהוא כשר לאכילה אלא שיש מספיק תרנגולות ולא צריך לפגוע ביופי של הטבע.

התפעלנו כל פעם מחדש גם מן העצים והשיחים שהגננים גזמו בצורת דמויות ותבניות . אהבתי במיוחד להתיישב ליד "הגאאוצ'׳" , כלומר האיש שאחז במושכות . תמורת מטבע או שניים הוא הרשה לי גם להחזיק במושכות. באותם רגעים דימיינתי שאני קאובוי הדוהר במערב הפרוע.

כאשר מזג האוויר היה סגרירי העדפנו ללכת להצגה של תיאטרון בובות או לקולנוע אם היה סרט טוב. פעם צפיתי סרט "הפירט האדום" שהיה גדוש בפעלולים , מרתק וגם מצחיק. התלהבתי כל כך עד שרציתי לצפות בו שוב, בהצגה שנייה.

לאחר ההצגה הראשונה רצתי הביתה, שהיה במרחק קצר , אמרתי שלום בבית ושאני אחזור בעוד שעתיים . קניתי שוב כרטיס והתיישבתי במושב קדמי יותר כדי שהמבוגרים לא יסתירו לי. סיננתי מבין שפתי כמעט כל דיאלוג של השחקן הראשי. בתום ההצגה השנייה חזרתי הביתה ודיקלמתי לאחותי דיאלוגים שלמים מן הסרט ומרוב התלהבות שכחתי לעשות את מה שהייתי חייב.

מנהג קבוע היה לי, להכין בערב את הספרים והמחברות שאני צריך בשביל היום שלמחרת. על אחת כמה וכמה עכשיו אחרי שדילגתי כיתה. כיוון שבאותו ערב לא נגעתי בתיק , עברתי בבוקר על המחברות שעלי לקחת לבית הספר , והנה חשכו עיני ! המשימה ליום ראשון החופשי הייתה ללמוד קטע בעל פה ! פשוט שכחתי !!! כעסתי על עצמי על שהתפתיתי לצפות בסרט פעמיים באותו יום ועם חשש כבד הלכתי לבית הספר. בכיתה , לפני שבא המורה , התלמידים דיקלמו בעל פה את הקטע זה לזה ומיד הבנתי שנקלעתי לצרה. דווקא באותו יום התחשק למורה לשאול אותי, כאילו ניחש שלא התכוננתי:

– אלי , למדת בעל פה?

ידעתי שלא אתחמק מעונש . נעמדתי , נאלמתי, הסמקתי . לשאלתו של המורה השבתי כי פשוט שכחתי. להפתעתי המורה לא נזף ב׳ , אלא אמר לי להתכונן לדקלם למחרת . מאז גמלה בליבי החלטה , שלעולם , אבל לעולם לא אצפה בסרט פעמיים באותו היום ומאז אני מקיים את ההבטחה הזו עד עצם היום הזה. כמובן שבאותו היום ישבתי ושיננתי היטב את הקטע ודיקלמתי אותו למחרת כראוי , לשביעות רצון המורה.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 24

47 – אֶל יוֹם זֶה 

קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

משקל: שמונה הברות בכל טור.

כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳מי זה במר יפצה פיהו׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן.

אֶל יוֹם זֶה אֶקְרָא יוֹם עֶבְרָה / גִּיל וּמָשׂוֹשׂ בּוֹ אֶזְנָחָה 
אֱלֹהִים צְבָאוֹת קָרָא / לִבְכִי וּמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה.

נוֹד אָנוּד וְאֶתְנוֹדָדָה / עַל אֶרֶץ פְּלָאִים יָרְדָה 
קוֹל נְהִי נִשְׁמַע שֻׁדְּדָה / לְאֵבֶל נֶהֶפְכָה שִׂמְחָה.

5- כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גָּלְתָה / לִמְקוֹם אֹפֶל וַעֲלָטָה
אֶל עֶבְרָתָהּ כִּי קָשָׁתָה / אַזְלָא גֵּרֵשׁ מַקַּף טַרְחָא. 

יָצָא הַדָּרָה מִמֶּנָּה / וְהוֹדָה וְזִיוָהּ פָּנָה 
תּוֹרָה וּמַלְכוּת וּכְהֻנָּה / וְתֵשֵׁב אָחוֹר נֶאֱנָחָה.

דְּמָעוֹת עֵינֵי תֵּרַדְנָה / לַצִּפּוֹר נָדְדָה מִקִּינָה
10- וְלֹא מָצְאָה לָהּ הַיּוֹנָה / לְכַף רַגְלָהּ מְנוּחָה.

וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ / כִּי הַפְּשִׁיטָה בִּגְדֵי עֶדְיָהּ
וְתִלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלַת שָׁבֶיהָ / אֶת גְּבִרְתָּהּ יָרְשָׁה שִׁפְחָה 

דָּבְקוּ זֶה בְּזֶה צְעָדִים / בַּעֲרָבִים בַּשְּׁחָרִים 
צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים / וּמִדַּת הַדִּין מְתוּחָה

15- דְּבִיר וּמִקְדָּשׁ חִלְּלוּ / וַעֲבָדִים בּוֹ מָשָּׁלּוֹ
וּמְרַקְּדִים בְּהֵיכָלוֹ / יוֹשְׁבִים בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה.

בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים / עָלוּ וּבָאוּ פָּרִיצִים
שֵׁם הָאֵל הָיוּ מַכְעִיסִים / וְדַעְתָּם עֲלֵיהֶם זָחָה.

נְפָשׁוֹת צַדִּיקִים נְקִיִּים / אֶת דָּמָם שָׁפְכוּ כַּמַּיִם
20- סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם / וְאֵין קוֹבֵר בְּתוֹךְ שׁוֹחָה.

אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה / הֻגַּד לָהֶם חָזוּת קָשָׁה
הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אַרְצָה / תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל שָׂחָה

הָעַל אֵלֶּה אַל תֶּחֱרָשׁ / אֵיךְ צִיּוּן שָׂדֶה תֵּחָרָשׁ
חֵיל וְחוֹמָה אֵיכָה נִפְרַץ / שְׂרוּפָה בְּאֵשׁ כְּסוּחָה.

25- רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה / הֵן אוֹתִי הַיּוֹם גֵּרַשְׁתָּ
וְאוֹיְבַי שֶׁקֶט הוֹשַׁבְתָּ / אֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה

נָוֶה הַר צִיּוֹן תְּרַחֵם / וַאֲבָלֶיהָ תְּנַחֵם
וְשִׂמְחַת עוֹלָם שַׂמְּחֵם / וְנַסּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

1. 1. יום עברה: יום של פורענות. גיל אזנחה: אמנע מכל שמחה. 2. אלהים… ולקרחה: על-פי יש׳ כב, יב. 3. על… ירדה: על ארץ שירדה ירידה גדולה. פלאים ירדה: על-פי איכה א, ט ופרש״י ׳שהכל מפליאים שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר׳. 4. קול נהי נשמע: על-פי יר׳ ט,יח. שודדה: נשדדה. לאבל נהפכה שמחה: על-פי איכה ה, טו. 5. עברתה כי קשתה: פורענותה גדולה, על-פי בר׳ מט, ז. 6. אזלא… טרחא: חידוד משמע על-פי שמות של טעמי מקרא. כאן: הלכה מארצה וגורשה ובמקום גלותה היא שרויה ומוקפת בטורח העול שמכבידין עליה האויבים. 7. יצא… פנה: נסתלק ממרה ^כל יי^פיה, הלשון על-פי רש״י; בר״ר כח, י. 8. תורה ומלכות וכחונח: זה הנמשל להדרה והודה וזיוה. ותשב אחור נאנחה: על פי איכה א, ח. 9. דמעות עיני תרדנה: על-פי יר׳ ט, יז. 10. ולא… מנוחה: על-פי בר׳ ח, ט. כאן: משל לעם ישראל בגלות. 11. ודמעתה על לחיה: על-פי איכה א, ב. כי… עדיה: כי אין טעם לשמחה. 12. את שמלת שביה: לאות אבל, על־פי דב׳ כא, יג. את… שפחה: הגוים ירשו את ארץ ישראל, על-פי מש׳ ל, כג. 13. דבקו… צעדים: חידוד לשוני על-פי שבת ל ע״א. ׳דבקו שערים זה בזה׳. וכאן: צער נצטרף לצער. בערבים ובשחרים: בכל ערב ובוקר. 14. צלמות ולא סדרים: אי סדר וערבוביה של חושך ומוות שולטים בארץ, על־פי איוב י, כב. ומדת הדין מתוחה: כנגד ישראל, על פי בב״ר לה, ג. 17. ובאו פריצים: אויבים, על-פי יז׳ ז, כב. 18. ודעתם עליהם זחה: נחה עליהם רוח של יהירות וגאוה. הביטוי על-פי תוספתא סנהדרין ח, ח. 19. נפשות צדיקים נקיים: על-פי יר׳ ב, לד. 20. שפכו… קובר: על-פי תה׳ עט, ג. 21. אראלים צעקו חוצה: המלאכים צעקו ובכו על החורבן, על-פי יש׳ לג, ז, וראה: חגיגה ה ע״ב. הוגד… קשה: כשנודע להם מחזה החורבן, על־-פי יש׳ כא, ב. 22. השלין… ישראל: על־פי איכה ב, א. ופרש״י ׳לאחר שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת. אחת ולא מעט מעט מאגרא רמא לבירא עמיקתא׳. 23. ציון שדה תחרש: על-פי יר׳ מ, יח; מי׳ ג, יב. 25. ראה ה׳ והביטה: על-פי איכה א, יא. הן… גרשת: מן הארץ, על-פי בר׳ ד, יד. 26. ואויבי… צוחה: ובמקומי הושבת את אויבי בבטחה. אין… צוחה: אין להם כל תקלה ומכשול, על-פי תה׳ קמד, יד. 27. נוה הר ציון: הוא ביהמ״ק, ׳נוה צדק הר הקדש׳(יר׳ לא, כב). 28. ושמחת… ואנחה: על-פי יש׳ לה, י.

״את גדל שבח נערה״ לרבי יעקג אביחצירא

ידוע כי חיבור הפיוטים על סול של ברדוגו ושל חלואה, של מונסונייגו ושל אלבאז משתרע מתום החודש להוצאתה להורג, דהיינו מיולי 1834, עד שנת 1840 בערך. לעומת זאת, באשר לפיוטו של הרב יעקב אביחצירא, "את גדל שבח נערה״, אין ברשותנו שום ראיה משביעת רצון על זמן חיבורו(אבל ברור שהתחבר לפני טבת תר״ם – שנת מותו של רי״א). הפיוט נכלל בקובץ ״יגל יעקב" שיצא לראשונה בירושלים בשנת 1969, ופותח את כל מהדורותיו. מוצאה של משפחת אביחצירא מדרום מרוקו, מאזור סיג׳ילמאסה הנקרא כיום תאפילאלת. המשפחה מיוחסת לרבי שמואל אביחצירא, שהיה יליד ירושלים וחי בעיר ג׳ובאר שבסוריה. על פי מה שכותב עליו החיד״א בספרו ״שם הגדולים״, הוא היה פרוש מדרכי העולם הזה והתבודד בחצר בית הכנסת כדי לא להיראות בחוץ.

רבי יעקב אביחצירא נולד בשנת תקס״ז(1807) בתאפילאלת. מנערותו שקד כל היום על לימודו ולא יצא כמעט מבית המדרש. כבר בהיותו כבן חמש־עשרה שנה היה בקי בש״ס ובפוסקים, וכבן שמונה־עשרה החל לעסוק בחכמת הקבלה. הוא נהג בעצמו מנהגי חסידות ופרישות – היה מתבודד עם קונו, ממעט בשיחה ומרבה בתורה ובתפילה. עם זאת לא נבצר ממנו לתפקד, כאביו, כרב וכמנהיג הקהילה. הוא הקים ישיבה בעירו ודאג לכל מחסורם של התלמידים. דאגתו הגדולה לבני העיר הוסיפה לו כבוד ויקר בעיני כל יהודי מרוקו. כדיין, כגדול בתורה וכמנהיג קהל ידע לבוא במשא ומתן הלכתי עם גדולי הרבנים במרוקו ועם רבני פאס, צפרו, מראקש, טנג׳יר, תיטואן ועוד, אבל בעניין סול לא ידוע לנו איך אסף את המידע על פרשת חייה. הוא השאיר אחריו כעשרה ספרים הבנויים על דרך הפרד״ס (פשט, רמז, דרש, סוד), שהקבלה תופסת בהם מקום מרכזי. באשר לפרשת סול, חשוב לציין שהיה בן 27 כשהוצאה להורג.

ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה

ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה

אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה
גַּם חַנָּה עִם שִׁבְעַת בָּנֶיהָ

לפניו, רק מונסונייגו הדגיש את הזכאות לתואר הרוגת מלכות. עוד פרט מעניין שנמצא בשירו של מונסונייגו ומופיע גם כאן הוא ציון משך הזמן שבו עונתה סול על ידי המוסלמים, כחודשיים. האם התקיים בין שני הדיינים קשר כלשהו בעניינה של סול שאפשר החלפת מידע? אין לנו מקורות שאפשר להסתמך עליהם כדי לבסס השערה מעין זאת. האם קרא אביחצירא ב״קול יעקב״ את השירים של חלואה ושל ברדוגו? סביר להניח שכן, אולם פיוטו מיוחד בנימה הקבלית והלירית שלו הנבדלת מהרוח האפית המאפיינת את הפיוטים האחרים. ואכן, הפיוט על סול מעוגן היטב בהווייתו ובמכלול יצירתו. בנוסח המצוי ב״קול יעקב״ היה עלינו לעשות שינוי בטורים 50-49:

צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקְמָתֵנוּ 
מִצְרַיִם זֵדִים רוֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ

מצאנו לנכון לשנות את המילה ״מצרים״ בצירוף ״מצרים״ (מאויבים), וזאת על סמך ההקשר של המשפטים.

הערת המחבר: בקינה של בן מאמאן על סול הצדיקה, שהובאה לידיעתנו רק בסוף מאי 2010, נאמר "התרו בה שני חדשים״. על פי ריי(1844, עט׳ 146-145) אירעה פרשת סול בתקופת ההכנות בבית לחג הפסח, ועל פי הקינה של בן מאמאן, המציינת את התאריך כ״ז באייר כיום ההוצאה להורג(תאריך שאליו הגענו כמה שנים לפני כן מתוך חישובים בעקבות מכתבו של דרומון היי, שגריר אנגליה בטנג׳יר,

מ־9 ביוני 1834, אל משרד החוץ האנגלי), ניתן לשער שהפרשה נמשכה כנראה כחודשיים. היא החלה לפני חג הפסח והסתיימה לפני חג השבועות, כך שדבריהם של מונסונייגו, של בן מאמאן ושל אביחצירא עשויים להתאים למציאות ההיסטורית. נציין שיהודי מרוקו נטו להגדיר את זמניהם על פי המועדים. על כל אירוע וכל תכנית במעגל החיים אמרו שיתקיימו לפני חג זה או אחרי חג זה.

יש מקום לשאול מדוע שני הפייטנים המתייחסים לטווח הזמן של הפרשה אינם"ממסגרים״ אותו בין החגים פסח ושבועות, כפי שנהוג בקרב היהודים במרוקו. הדבר מתבקש מאוד במקרה של סול,

כיוון שמדובר במות קדושים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 27