דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
אירוע יחודי קרה בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי הצטרפות גרעין נוסף שהוכשר בטריפולי לקיבוץ ב- .1947 שדה אליהו קלט גרעין 'ביכורים' מטריפולי ראשון ב- 1945 – אסיפת הקיבוץ החליטה לפזר את הגרעין הנוסף בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן. למרות שהגרעין החדש לשדה אליהו הוכשר על ידי אותה תנועה ציונית 'תורה ועבודה' בטריפולי כמו הגרעין הוותיק שנקלט בקיבוץ ועמד בדרישות ההכשרה – – תנאי העבודה ושמירת מצוות. אם לא כן לא היה מתקבל כגרעין לקיבוץ שדה –אליהו. יוסף מימון, ממנהיגי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי, ביקר בחריפות את החלטת מזכירות הקיבוץ והתריע בפני מזכירות הקיבוץ הדתי על האפליה שחוו חבריו מלוב. מימון טען ש"מפעל ההתיישבות הדתית אינה מונופול של מפלגה או משפחה" ]…[ ושהם זכאים לאותו יחס שיהודי אירופה קיבלו מהתנועה הקיבוצית הדתית". משה פרידמן, מהמדור הדתי, ענה לו שהגרעין החדש לא עמד בתנאי ההכשרה בקיבוץ שדה אליהו עבודת כפיים וגם לא מבחינה חברתית ודתית–אבל, אם הגרעין החדש לא התאים לחיי קיבוץ דתי לא היה ראוי לפזרו בקיבוצים דתיים אחרים בעמק שהתמודדו עם אותם תנאים קשים. טענתו של מימון רמזה לאפליה כלפי חניכיו מצד תנועה דתית ציונית 'הפוהמ"ז'. – אפשר לטעון שהקיבוץ הדתי לא סמך על ההכשרה החקלאית בלוב ולא סמך על מידת שמירת המצוות של חברי הגרעין החדש. האירוע שפך אור גם על מדיניות העלייה והקליטה המפלה של 'הפוהמ"ז' כלפי צפון אפריקאים. אירוע זה שהגיע עד שולחנו של הראשון לציון הרב חיים עוזיאל נשאר ללא תגובתו.
בתחילת שנת 1948 פנה פרידמן לחיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית וביקש סיוע להכשרה. הוא נענה, כי "בגלל המצב החליטה ועדת התקציב של הוועד הפועל הציוני על קיצוצים בכל הסעיפים מפני הנחיצות להשתמש בכל פרוטה להוצאות שהזמן גרמו. ["ההוצאות שהזמן גרמן היו עלויות מלחמת השחרור, ב.ד].
גם אם התקיימה הכשרה בצפון אפריקה היא לא הניחה את דעתם של מקבלי ההחלטות במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. כאשר ניסה השליח כלב קסטל לשכנע את פנחס לוביאנסקי ]לבון[
בחשיבות הפעולה בצפון אפריקה, הוא לא נענה. ללוביאנסקי היו הסתייגויות מהדיווח על הפעילות בתוניס, כי לא הוצגו בפניו הוכחות ברורות על הצלחות, למרות שהוצגה בפניו תמונה של צעירים שעבדו בחדווה בשדה. להערכת השליחים ההכשרות היו בוסריות ולא הגיעו "לדרגת תנועת נוער ממשית".
גם דיווחם של הפעילים ז'קלין ורוברט על סמינר חינוך לעבודה ש"אנשי התנועה כאן, הם חומר מיוחד במינו יוצא מן הכלל, חלוצי ומוכן ורוצה לדעת ולעשות, כפופים למשמעת התנועה, ומוכנים לכל מעשה ופעולה במצות התנועה" לא שינה דבר. מצד אחד יש במגרב 'חומר אנושי' טוב להתיישבות ומצד שני הוא לא מתאים אפילו אם עבר הכשרה על ידי תנועה סוציאליסטית או דתית.
שליחים לצפון אפריקה. הקצאת שליחים לגולה הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות שפנו למזכירות קיבוץ מסוים שהחליט לאשר/לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כול שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית והקיבוץ קיבל סיוע כספי עבור משפחתו שנשארה מאחור. ומכאן שנאמנות השליחים לתנועה הייתה, כנראה, חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.
כאשר בוחנים את הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה נמצא שבישיבת 'הברית', פברואר 1946 , נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה. ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של 'הברית', בתחילת שנת 1947 דווח על פריסת השליחים לגולה, 98פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד לעומת שבעה פעילים באנגליה ו – 16 בארה"ב. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלה מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני ואילו צפון אפריקה נתפסה, כנראה, כארץ גזירה. בישיבה של 'הברית', מאי 1947 הוצגה תכנית לפריסת 25 שליחים אבל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג'יר השליחים אפרים פרידמן ,כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב שהכשירו בקורס הגנה ברוויגו, אלג'יר, פעילים צפון אפריקאים, נדיה כהן, רחל כהן מתוניס, אילן חג'אג' מאלג'יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח, שהתיאום בין המוסד לעלייה ב' לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר וידיעה זו 'נעלמה' מדובקין. אולי מפני ששליחים אלה פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'.
תלונות על מחסור בשליחים הגיעו ישירות מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה "תלך לעזאזל". בדיווחיו חזר על ביקורתו ]…[ ש"חטא בל יכופר הוא שאין שליחים", בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת 'דרור' העולמית, במאי 1947 בו הצהירה ש'צעירי ציון' תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת 'דרור'. כלומר תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם אחרי הפלגת שתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון', המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים ]…[ "אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו".
אלפרד כהן, שליח 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, התלונן שעל מיליון יהודים באירופה יש כמאה שליחים מהקיבוץ ו- 1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית, אבל "יש גם מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה ]קבוצת פעילים, ב.ד[ ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו".]הדגשה שלי, ב.ד[ הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ]…[ "תקציבים כמו של מפא"י הגדולה". הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו 'הקיבוץ המאוחד' לגבי צפון אפריקה, "… האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ".
קריאה דומה לא יצאה בשם אף אחת מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה 'מס שפתיים' לקהילות המגרב. ללא הכשרה מתאימה וללא שליחים, ההכנה הייתה לקויה והחומר האנושי לא התאים לדמות החלוץ לעלייה לפלשתינה א"י. – למעשה, המדיניות כלפי ההכשרה החלוצית והקצאת שליחים לצפון אפריקה נקבעה אד הוק – והתבטאה בהקצאת משאבים מצומצמת לתנועות הציוניות במגרב.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה
סיכום העלייה ממרוקו בשנים 1955 – 1956.
בשנתיים עלו ארצה 93.712 עולים : מתוכם 75.669 עולים מצפון אפריקה, ובכללם עולים ממרוקו. לאחר עצמאות מרוקו ונעילת השערים בפני היהודים נותרו במרוקו כ-240.000 יהודים. משנת 1955 האטה הסוכנות, ואף הפסיקה, לרשום מועמדים נוספים לעלייה – בנוסף ל-100.000 שהיו כבר רשומים. אילו הייתה נמנעת הסוכנות מפעולה זו, היו נרשמים לעלייה כ-200.000 עולים, וניתן היה להעלותם ארצה.
במסמך סודי, שהפיצה הסוכנות בפברואר 1957, נמצאו נתונים על מספר היהודים התפוצות ועל מספרם של היהודים המוכנים לעלות :
טבלה מספר 15 : יהודי צפון אפריקה ומזרח אירופה : תכנון העלייה בשנת 1957.
הארץ מספר היהודים מספר היהודים המוכנים לעלות ארצה מספר היהודים המוכנים לעלות ב-1957
מרוקו 220.000 100.000 9.600 – 800 בחודש
תוניסיה 120.000 50.000 4.800 – 400 בחודש
אלג'יריה 130.000 30.000 2.400 – 200 בחודש
פולין 70.000 50.000 48.000 – 4.000 בחודש
הונגריה 140.000 20.000 12.000 – 1.000 בחודש
בשנת 1954, לאח שהוועד הפועל הציוני והקונגרס היהודי העלמי התלוננו על השפל בעלייה זה שלוש שנים – למרות תקציבי הענק של הסוכנות היהודית – החליטו ממשלת ישראל וההנהלה הציונית על חידוש העלייה מצפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה.
על מנת לוודא שיועלו רק עולים פרודוקטיביים, הוחלט להקים " חוליו מיון ". החוליות אמורות היו לאשר לעלייה רק את אלה, המוכנים לעבור בארץ לאזורי התיישבות ישירות מהאונייה. חוליות מיון אלה נוספו לחוקי הסלקציה – גם בריאותית וגם סוציאלית – שהופעלו כבר קודם.
כתוצאה מכל זאת הופרדו בני משפחה אלה מאלה : חלקם עלו – וחלקם נותרו במקום. מצד שני עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ככל האפשר כד לאפשר עלייה ממזרח אירופה וממערבה ללא כל סלקציה – גם אם יגיעו לארץ רק משפחות של זקנים וחולים.
ב-1955 כבר היה ברור, כי הצרפתים יעזבו את מרוקו, וכי תוך זמן קצר תהיה זו מדינה ערבית עצמאית, ובעקבות כך תגדל הסכנה ליהודי מרוקו. למרות זאת לא נעשה דבר למען היהודים שם : ההנהגה, כולה מיוצאי אירופה, אף סירבה להכריז על יהדות מרוקו כעל " יהדות הצלה " ! וכל זאת – כדי שהמדינה תישאר אשכנזית חילונית ולא " תסתכן ", חלילה , ברוב דמוגרפי אוריינטלי לבנטיני.
כשקיבלה מרוקו את עצמאותה, נעלה את שעריה בפני עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל. תחת עצמאות זו, נתונים לחסדי הערבים, מצאו עצמם כ-240.000 יהודים, שניתן היה להציל – או לפחות את רובם : מתוכם נרשמו לעלייה 100.000, ו-50.000 מהם כבר חיסלו את עסקיהם.
בראש המתנגדים לעליית יהודי צפון אפריקה היו האנשים ה " חזקים " במדינה : ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גורין ; שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול ; ראש הממשלה – בשנים 1954 – 1955 – ושר החוץ, משה שרת ; הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל ;
נשיא ההסתדרות הציונית ויושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן ; יוש ראב ההנהלה הירושלמית, ברל לוק ; ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין ; ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן ; שגרי ישראל בצרפת, יעקב צור ; וראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר.
מנגד בכוחות לא שקולים, ניצב ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי ; ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ; שרת העבודה, גולדה מאיר ; שר הפיתוח, מ' בנטוב ; וראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול – עד 1953 היה תומך נלהב בהגבלת העלייה מצפון אפריקה, אך שינה את דעתו בעקבות הסכנה הנשקפת להם בשנים 1955 – 1956.
פרק שישי – סיכום
עקב הקמת המדינה היה בארץ רוב אשכנזי מוחלט, והכל ציפו כי רוב יהודי העולם ייקחו חלק בהקמת מדינת ישראל ובבנייתה. ציפיות אלה הופנו בעיקר ליהודים בארצות החופשיות וליהודי מזרח אירופה, שכן מנהיגי המדינה בממשלה ובסוכנות היו כולם יוצאי אירופה, ותכננו להקים מדינה בעלת אופי אירופי. אבל אכזבה רבה נגרמה למנהיגי היישוב מיהודי הארצות השלוות, שכן אלה לא רצו לעזוב את "סיר הבשר" ולהגיע אל הבלתי נודע, וגם מיהודי מזרח אירופה, שלא ששו לעלות בהמוניהם. עם זאת הכפיל היישוב היהודי את עצמו במשך שלוש וחצי שנים – 1948 – 1951, תוך קשיי קליטה קשים מאוד.
בתקופה זו כמחצית מהעולים יוצאי אירופה ואמריקה, וכמחציתם באו מארצות המזרח, כך ירד הרוב הדמוגרפי האשכנזי בארץ מ-84.9% בנובמבר 1948 – ל-63.1% בלבד בשנת 1951.
משנת 1950 התברר להנהגה, כי המקור העיקרי – אם לא היחיד – עלייה המונית בשנים הקרובות הוא מקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. אבל ההנהגה עשתה כל, שביכולתה על מנת למנוע מיהודי צפון אפריקה לעלות ארצה, שכן עלייתם עשויה הייתה לערער לחלוטין את המצב הדמוגרפי בארץ.
ראש הממשלה, דודו בן גוריון, שעד אמצע שנת 1950 נהג בממלכתיות, הבין כי "אין ברירה", וכי יש לנקוט סלקטיביות מבין העולים. ואכן, בהנהגתו החלו מיולי 1950 לנבוט ניצניה, ובנובמבר 1951 התקבלו אותן תקנות סלקטיביות בלתי אנושיות. אלה כוונו ויושמו רק כלפי יהודי צפון אפריקה, תוך התעלמות מוחלטת ממגילת העצמאות ומ "חוק השבות".
סלקציה זו פעלה בשני תחומים, רפואית וסוציאלית. וכך, מצד אחד אושרו לעלייה רק אנשים בריאים – ואם אחד מבני המשפחה היה חולה, היה על בני המשפחה להחליט להפקירו לגורלו במדינה ערבית – או לא לעלות בכלל – ; ומצד אחר נדרשו העולים להיות צעירים, שכן מי שהגיע לגיל ה "מופלג" של 36 נחשב ל "זקן", והוא ובני משפחתו לא יכלו לעלות – אלא אם כן נכללו במסגרת 20% ה "זקנים" הבריאים הנלווים ל "מפרנס".
ואכן מדיניות זו השיגה את מטרתה ; בלימת עלייתם של יהודי צפון אפריקה.
במקביל לכך ניסו הממשלה והסוכנות היהודית למשוך ארצה עולים אשכנזים גם מהארצות החופשיות וגם מארצות מזרח אירופה – אך ללא הצלחה רבה : היהודים מהארצות החופשיות לא רצו לוותר על "סיר הבשר" שלהם ; ומיהודי מזרח אירופה נשללה העלייה, שכן השלטונות הקומוניסטיים שם נעלו בפניהם את השערים.
מכיוון שכך, ובגלל המצב הפוליטי הבלתי יציב במרוקו, החליטה ההנהגה על "הקלות" בסלקציה, כגון : גיל המפרנס עלה מ-35 ל-40 – אך לא בכך שינוי ממשי. בעקבות הידרדרות מצבם הביטחוני של יהודי צפון אפריקה התבקש מאליו להכריז עליהם כ "יהדות הצלה", אולם דבר הומאני ודחוף זה לא נעשה – שוב, מאותה סיבה דמוגרפית.
"תרומה" רבה הייתה לד"ר שיבא ולמשרד הבריאות במדיניות הסלקטיבית הבלתי אנושית כלפי יהודי צפון אפריקה. בהאמינו בעליונות האשכנזית, שמקורה בתורשתיות, השתלט ד"ר שיבא בצורה מתוכננת ויסודית על הסלקציה הרפואית, אף העמיק והרחיבה אותה, בפוסלו עולים מצפון אפריקה גם בשל בעיות סוציאליות – ולא רפואיות.
במחצית השנייה של שנת 1954 החליטו הממשלה והנהלת הסכנות על חידוש העלייה, אבל במתכונת חדשה : "מהאונייה להתיישבות", ללא כל מחנה מעבר. הסיבה העיקרית לכך הייתה הצורך בפיזור אוכלוסים בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. העולים מארצו אירופה "לא התאימו" לרמת חיים נמוכה וקשה זו, ולכן יועדו אפוא יהודי צפון אפריקה, כדי לאשר את עלייתם רק של המוכנים להיקלט במסגרת זו, הוקמו צוותי מיון ונשלחו למרוקו ותוניסיה.אלה הצטרפו לחוקי הסלקציה הקשים שהמשיכו להתקיים, ורק הקשו על מצוקת יהודי מרוקו.
גם בגבור מצוקת יהודי מרוקו בעקבות המצב הפוליטי שם, עדיין סירבה מדינת ישראל להעלותם בהמוניהם מ "סיבות" שונות : "קשיי קליטה בארץ" ו "הצורך בשמירה על יחסי ישראל צרפת".
גם בשנת 1955, כאשר כבר ברור היה ליהודים במרוקו – כפי שהיה ברור להנהגה בארץ – כי עצמאות מרוקו היא עניין של זמן קצר בלבד, נשארו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בשלהן : למרות הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, נותרו המכסות לעלייה נמוכות. הסלקציה לא היוותה עוד בולם, שכן בסוף 1955 עברו כבר 60.00 יהודים מתוך 100.000 את המיון הקפדני והיו רשומים לעלייה. מאחר שלממשלת ישראל ולהנהלת הסוכנות לא נותר עתה שום תירוץ להגבלת העלייה מצפון אפריקה, החליטו שהסיבה להגבלת עלייתם היא "קשיי תקציב".
על אכזריותה של הסלקציה כלפי יהודי צפון אפריקה אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי : "אנו בזמנו נהגנו כלפיהם לא בסדר. כשהייתי באפריקה הצפונית, באה אלי אישה ונישקה את ידי ואת רגלי והיא נתנה שלושה ילדים לארץ ואינה יכולה לעלות בגלל הסלקציה".
באוקטובר 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ובמקביל נעלה את שעריה בפני עלייה המונית. כך נותרו בה כ-240.000 יהודים לגורל בלתי ידוע.
רצה הגורל, ועם נעילת שערי מרוקו נפתחו שעיר מזרח אירופה. אתם נפתחו לבותיהם של מנהיגי הממשלה והסוכנות – ובבת אחת נעלמו כל קשיי המדינה ; לא עוד קשיי קליטה, תקציב, בריאות, תעסוקה ועוד.
על יחסן השונה של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ליהודי מזרח אירופה, שלא הייתה צפויה להם שום סכנה – אל מול היחס ליהודי צפון אפריקה, שלהם הייתה צפויה סכנה תחת שלטון ערבי, ניתן גם ללמוד מדבריו של שר הפנים, י' בר יהודה :
שרגאי אמר שאיבדנו מאה ועשרים אלף איש מאפריקה הצפונית שיכלו לבוא ולא העלינו אותם. אבל לגבי עולי פולין והונגריה, ברור לי כשמש, שאם לא נהיה נכונים לקבל אותם, יתכן שזו הזדמנות שאינה חוזרת, יהודים אלה ילכו לאיבוד בשבילנו, ומבחינה זו יש הבדל בין יהודי פולין והונגריה, לבין יהודי מרוקו ותוניס. מדוע ?…………………
התייחסותם ופעולותיהם של הנהגת הסוכנות בארץ ובחו"ל ושל מנהיגי המדינה, שהביאו לקביעת תקנות הסלקציה הדרקונית, מוכיחות כי ההפליה הייתה על רקע עדתי, וכי דעותיהם ומעשיהם של המנהיגים השונים התבססו על רקע גזעני מפלה.
בנוסף למדיניות הסלקציה המכוונת על ידי הממשלה והסוכנות היהודית ביחס לעליית יהודי צפון אפריקה, נקטו שני מוסדות אלה הפליה מכוונת נגדם בקליטתם בארץ, ובכלל זה"
1 – תשלום הוצאות הדרך : עולי צפון אפריקה נדרשו לשאת בהן – לעומת עולי איורפה שעבורם שילמה הסוכנות.
2 – יישוב יהודי אירופה בתוך רצועת המוביליות החברתית, גדרה – נהריה – לעומת שליחת יהודי צפון אפריקה לכיבוש שטחי המדינה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים.
3 – לקיחת דירות, שהיו מיועדות לתושבי המעברות מצפון אפריקה, שלהן המתינו שנים מספר – ונתינתן לעולי אירופה שזה מקרוב הגיעו לארץ.
4 – בניית שני סוגי שיכוני קבע : טובים יותר – לאירופים, ופחונים – לעולי צפון אפריקה.
5 – קביעת שערי חליפין לדולר : גבוהים יותר – לעולים מפולין – 2.50 לירה ישראלית לדולר – לעומת 1.80 – לירה ישראלית לדולר לעולי צפון אפריקה.
המובילים במדיניות מפלה זו היו ראש הממשלה – דוד בן גוריון, שר החוץ – משה שרת, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה – גיורא יוספטל, יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק – ומשנת 1956 – נשיא ההסתדרות הציונית – ד"ר נחום גולדמן, ראש המחלקה לענייני חוץ – אליהו דובקין, ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה – זלמן שזר, יושב ראש ההנהלה הציונית הירושלמית – ברל לוקר, ראש המחלקה הכלכלית מ' גרוסמן, שגריר ישראל בצרפת – יעקב צור, ומשרד הבריאות ד"ר שיבא
מנגד עמדו " והפסידו את המערכה שני ראשי מחלקת העלייה – יצחק רפאל ומחליפו שניאור זלמן שרגאי, ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי – שתמך בסלקציה עד שנת 1953 -, ראש מחלק הנוער והחלוץ, משה קול – שתמך גם הוא בסלקציה עד שנת 1953 – : ומצד הממשלה : שרת העבודה – גולדה מאיר, שר הפיתוח מ' בנטוב, ושר הפנים – י' בר יהודה.
הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
- רישום ראשי תיבות: אותן דרכי רישום נוהגות גם בראשי התיבות ובמקביליהם. כאשר ראשי התיבות הם הכתיב היחיד המצוי בפועל, הם רשומים בתור ערך ראשי, ומקומם נקבע על פי הסדר הפנימי של אותיות הא״ב. למשל: נ״ע — נוחו עדן; א״ל – אם לאו¡ ח״ו — חס ושלום / חס וחלילה. אולם כאשר ראשי התיבות ממומשים במלואם, הם רשומים כערך העיקרי. ¡לא אליכם: 1) מאתו פלגיררא לא אליכם ־ מתו במלחמה לא אליכם (ע׳ 241). 2) מאתלהא בנהא ל"א= מת לה בנה ל״א (מ״נ 2); |ל״א — ראה לא אליכם.
- |בת קול: 1) כרזת בת קול מן שמא = יצאה בת קול מן השמים .כרזת באת קול [דקדוק 59] ־ יצאה בת קול (כ״י 2836, דף 25א). 3) נזבד באת אול [דקדוק 59, 40] = יצאה [מילולית: יצא] בת קול [ואמרה](כ״י 2836, דף 25א). 4) שמע ב״ק מן שמא ־ שמע בת קול משמים (כ״י 1372, דף 60א); |באת קול – ראה בת קול¡ |באת אול – ראה בת קול; |ב״ק – ראה בת קול.
כשיש קריאות אפשריות שונות לראשי התיבות הן באות לידי ביטוי בדוגמות. |ימ״ש: 1) פדאר זונה ימ״ש = בבית הזונה יימח שמה (ש״צ ב 2). 2) למעאוודא די בלעם ימ״ש = הסיפור על בלעם יימח שמו(ש״צ א 1). 3) ננאש כאמלין ימ״ש = האנשים כולם יימח שמם (ש״צ א 26). 4) פואחד דזנקא דזונות ימ״ש = בסמטת הזונות יימח שמן(ש״צ ב 8).
אגדה – 1 מדרש (בניגוד להלכה): 1) קדיש די אגדה… די כא נקולו עלא אגדה פחאל רבי חנניה בן עקשייא = קדיש של אגדה… שאנו אומרים על אגדה כמו ״רבי חנניה בן עקשיא׳׳ . זידנא… חדושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל = הוספנו [לספר ההיסטוריה] חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל זבדו מן תלמוד
אבל: ברוב המקומות מקובל לציין את האבל במילה moqqer או בצירוף gals fhkam 'llah (מ). בלשון הדיבור: מא עליהומס labilut ־ אין עליהם אבלות, דהיינו לא חלים עליהם מנהגי האבלות.
ומן הגדות ־ הוציא אותו [את הסיפור] מן התלמוד ומן האגדות.
לסלאו (עמי 65) מציין את ההגייה haggada במקום אגדה, ומסביר אותה כאנלוגיה להגדת פסח. ייתכן שהאנלוגיה קיימת, אך זה לא נראה לי כהסבר יחיד, ואפשר לראות בכתיב זה עדות לכתיב בה׳׳א להגדה.
סיפור עם: כאיין ואחד לאגדה קדימא = יש אגדה עתיקה [המספרת שעשרת השבטים…]
אגודה – צרור: כא נעמלוהום אגודה אחת ־ נעשה אות□ [את ארבעת המינים] אגודה אחת
אגודה אחת – חבורה מלוכדת: הומא קלב ואחד ואגודה אחת = הם לב אחד ואגודה אחת . יִרְדְד העם היהודי לאגודה אחת ־ יחזיר את העם היהודי [להיות] אגודה אחת [דהיינו מלוכדים]
אגרת שלומים – מכתב לידידים לשאול בשלומם: אגרת שלומים הייא די חלאל ע״י שינוי = [בחול המועד] איגרת שלומים היא שמותרת [בכתיבה] על ידי שינוי [אבל עניינים אחרים אסורים]
אדון – 1 פניית כבוד: עלאס תכרז האד לכלאם מפמך אדוני יא חביבי= למה תוציא את הדיבור הזה מפיך, אדוני יקירי
מר – ראה נספח עב״ז.
שליט. {תחת ידי אדונים קשים]
תואר כבוד או חלק מתואר כבוד הבא לפני שם פרטי: 1) אדון לחכם שמעון עשור
אדוני רבי הראב הקדוס ־ אדוני רבי הרב הקדוש [ר׳ ישראל בעל שם טוב]
האגדא זרא לאדוננו בעל הנס מעא מראתו = כך קרה לאדוננו בעל הנס עם אשתו
זא לקבורה די [־בא לקבר של] אדוננו המלומד בנסים (adoninu hamilummad binissim) (מ) רבי חנניה הכוהן
יארצייאט די [־של] אדוננו ומ׳ [־ומורנו] המלומד בנסים הרב רבי עמרם בן דיוון ז״ל
לאדמור עליו השלום אדוננו הרב הגדול adoninu harab hágadoí) (פ) רבינו האר״י ע״ה
אדוננו הרב רבי חיים פינטו(adoninu rabbi hayyim pinto)
זכות אדוננו תגן…, לכח די אדונינו רבי…, פיוט לכבוד אדוננו…, הרב אדוננו…, לחכם אדוננו…]
אדונים יקרים ädönim y'arim (פ) – פניית כבוד לציבור: אדוניס יקרים
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101