אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו

 הקהילה המוסלמית

משפטים אחדים על היחס בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה המוסלמית, שהיא בעלת הבית. התערותם של היהודים בציביליזציה, ומגעם הרצוף עם האירופים בתחומים שונים, הצמיחו קרבה בין שתי הקהילות. צרפתים ממעמדות שונים הוזמנו כאורחים לאירועים משפחתיים של חבריהם היהודים, ויחסי רעות נרקמו בין כמה צעירים משני הצדדים, אף שהמטען האנטישמי לא פורק כלל מלב הצרפתים, אלא שזו הייתה אנטישמיות עטויה באצטלה של נימוסים, להבדיל מן האנטישמיות הבוטה של בני חצי האי האיברי. לעומת זאת בין היהודים למוסלמים שררה התבדלות גמורה, למעט המגע בתחומים אחדים, כמו המסחר הקמעוני שהיה נחלת יהודים מעטים, בעיקר, מבין הכפריים, או המגע בתחום משק הבית, בין מוסלמית כמשרתת לבין בעלת הבית היהודייה. הצעירים משתי הקהילות גילו עוינות זה כלפי זה, ויחסי רעות ביניהם היו בבחינת טאבו.

הסיבות לרתיעה הדדית זו היא, בודאי, נושא למחקר סוציולוגי, ולא לכתיבת זיכרונות. לפיכך אציין רק כמה תופעות שנקלטו בזיכרוני בתחום זה.

  • הקהילה המוסלמית הייתה שמרנית מאד, וניהלה את אורח חייה על פי ערכי הדת, במיוחד בתחום הצניעות. נערות כנשים כלואות בבית, ואלו היוצאות לרחוב הן עטויות בלבוש מסורתי מכף רגל ועד ראש, גם הגבר המוסלמי שומר בקנאות על חזותו המסורתית, מדיר את רגליו מבתי שעשועים הפורצים את גדר הצניעות, ואינו מוצא שום עניין בריקודים סלוניים, המנביטים לרוב ניצנים של היכרויות בין שני המינים. בתת-הכרתו הוא בז בעצם למודרניזם האירופי.

מובן מאליו, שסלידתם של המוסלמים מן המודרניזם הציבה מחסום בינם לבין היהודים, שברובם השתלבו בציביליזציה המודרנית. (למען האמת היו מוסלמים אחדים מן העשירון העליון שלא עמדו בפני פיתויי החיים, וניסו להשתלב באווירה הליברלית של האירופים, בעיקר, מתוך חמדת בשרים שבערה בהם למראה המחשוף של הנשים האירופיות והיהודיות כאחד. לנוכח מעמדם כעתירי הון הם מצאו סיפוק לתאוותם בחברת כמה צרפתיות, שבעליהן התכוונו להפיק תועלת מכך).

התקרבותם של היהודים לצרפתים התפרשה על ידי המוסלמים כמריו של עבד כלפי אדוניו. והצעיר היהודי הדובר צרפתית במקום ערבית העלה את חמתם עד להשחית. לפיכך ניסו להזכיר ליהודי את מעמדו הנחות בכמה דרכים, כגון: האגדה בדבר מוצאם של היהודים מעצמות יבשות-(וולאד ז׳יפה). הם אף מצאו קשר בין האגדה לבין הכינוי juif. הם טיפחו תודעה על הדימוי של היהודי כרפה אונים, שאינו מסוגל להגן על עצמו; וכינוי יהודי בשם חמור היה שגור בפי כל מוסלמי.

אך הגורם המשפיל ביותר היה תחולת ההלכה המוסלמית על היהודים, (למעט בעלי אזרחות זרה). כל היהודים בעלי אזרחות מרוקנית (שהייתה חסרת כל משמעות פוליטית), חייבים להישפט בבתי הדין המוסלמיים, וכשהם ניצבים בפני נציגי החוק חלים עליהם כל גינוני הכבוד לפי ההלכה, ביניהם החובה לדבר רק ערבית. היה מקרה של יהודי שדיבר צרפתית, לתומו, ונענש במלקות. מבחינה זו שפר חלקם של בעלי אזרחות זרה, בעיקר אזרחות צרפתית, כמו יהודי אלג׳יריה. יהודי שנקלע לחילופי דברים עם מוסלמי הוא נזהר מאד לבל תיפלט מפיו קללה כלשהי, כי כל קללה למוסלמי תתפרש כגידוף כלפי הדת הגורר עונש פיזי.

היהודים הגיבו בהתעלמות מכוונת, והבליגו על כל גידוף מחשש של העמדה לדין בפני שופט מוסלמי (הפאשה) על כל ההשפלה הכרוכה בה. כשהנוער היהודי נמצא מחוץ לבית הוא דיבר רק צרפתית, אם על מנת לטשטש את זהותו, ולפעמים גם כדי להכעיס. בעצם אפשר להבין, שההתעלמות וההבלגה, שהצעירים נקטו, נוסף על חזותם האירופית, עוררו תסביך נחיתות בקרב המוסלמים.

כל הגורמים האלה ביצרו את חומת ההתבדלות בין שני הלאומים, ולא נמצא שום גורם שעשוי לבקוע בה סדק כלשהו. אפילו השפה הערבית המדוברת בפי היהודים תובלה בכמה מילים עבריות, שהיו זרות לערבית המדוברת בפי המרוקאים, ולא זו בלבד, אלא היא הייתה מנוגנת בניואנסים שעוררו גיחוך בקרב המוסלמים, ולא כאן המקום לפרט. אפילו המוסיקה האנדלוסית נתפסת בעיני יהודים רבים כמורשת אבות, ולא כתרבות משותפת בין שני הלאומים. בעצם כל מה שהיה טבוע בחותם האסלאם היה זר לרוחו של היהודי. אף על פי כן, יש להודות, שבצד אווירה זו של עוינות הדדית נפרשה, לעתים, אווירה של פיוס. היו יהודים, בעיקר בני הדור הישן, או הכפריים, שהתייחסו למוסלמים כאל בעלי הבית, ונמנעו ככל האפשר מכל התנהגות מכעיסה. בתמורה לכך הם זכו ליחס הוגן כיאות לבעלי קרבה אתנית = (בני דוד). גם הרבנים זכו ליחס של כבוד מצד המוסלמים.

יצרי תקף עלי לספר על מאורע אחד שאליו נקלענו אבי ז״ל ואני. מעשה שהיה כך היה. אבי ביקש ממני להתלוות אליו לתפילת מנחה בבית הכנסת. אף שאני, כשאר בני גילי, פרקתי מעלי את עול התפילות, ואבי ז״ל מודע לכך, צייתי כהרגלי להיענות לבקשותיו של אבי ז״ל, שלו אני חב את השכלתי התורנית. בדרכנו נתקלנו בהתאספות של בודדים, רובם יהודים צעירים. לפשר הדבר, סיפר אחד מהם, בנימה של הנאה, על יהודי אלז׳ירי ששבר את אפו של מוסלמי בקטטה שפרצה ביניהם. המשטרה הצרפתית שהוזעקה למקום (מדובר באזרח צרפתי), העלתה את היהודי לרכבה, והסתלקה כשהיא מותירה את הפצוע שרוע ברחוב. למראה קהל הנאספים שהולך ורב, מיהרו הצעירים היהודים לעזוב את המקום. בין רגע הוקפנו בהמון זועם, שחש פגיעה בגאווה הלאומית למראה הפצוע.

אף שידעתי כי אבי על פי חזותו היהודית, אינו היעד לנקמת ההמון, אחזתני בכל זאת חרדה בשל לבושי האירופי, ובשל צבעי הבהיר, מכל שכן כאשר חשתי במבטים זועמים הננעצים בי. עד שאני שוקל איך לחמוק מן המקום הדהד קול אחד מן הטבעת השלישית למעגל שהקיף אותנו: ״אלחזן(כינוי קבוע לרב), בוא הנה״, כך פנה בעל הקול לאבי, והניף את ידו כסימון למקום. אבי שמלמל כל הזמן את הכתוב:״אל תשטפני שבולת מים וגו׳ ״, זקף את מבטו, והכיר מייד את האיש, שלא אחת ניהל עמו שיג ושיח בענייני דת. אבי בירך אותו בחיוך רחב, והחל לצעוד לעברו, מבלי להרפות מיידי. ההמון פינה לו דרך כמחווה של כבוד, עד שעמד על ידו של האיש.

״ראה לאן הגענו, א- אלחזן״, פנה האיש לאבי כשהוא מורה בידו על הפצוע. ״יהודי מכה את אדונו המוסלמי״, הוסיף במנוד ראש, והסה את ההמון בתנועת יד כמצפה למענה. אבי שהבין מייד כיצד עליו להגיב, נקט את עצת החכם המקראי: ״מענה רך ישיב חימה״, ופתח בדברי שבח על יחסם האדיב של המוסלמים כלפי היהודים. דיבר על יהודי מרוקו כנתינים של המלך ירום הודו – (מעין אזהרה סמויה לזועמים), ולא נתיני צרפת כדוגמת היהודי התוקף, ורקח את דבריו בדברי מוסר המשותף לשתי הדתות-(בקיאות בספר ״חובות הלבבות״, כדרכו של רב מרוקאי).

בקיצור הדברים עשו את שלהם, ומבטי הזעם שונו למבטי פיוס חייכניים, כשקריאות כמו:״זה היהודי שלנו״, ״היהודי האמיתי, ברכת אלוהים עליו, וקללת אלוהים על הכופרים.״(הם התעלמו, כמובן, מחזותי כיהודי כופר}, נשמעו מכל עבר. תוך כך ניצלתי את האופוריה, וחמקתי מן המקום. כך השתחררתי מן הנטל של סמיכות מנחה לערבית, הכרוך בהליכה לבית כנסת. אך לדעת אבי, כפי שגילה לי יותר מאוחר, החמצתי חידוש בתורת הקבלה מפי רב ידוע שהגיע מאזור סוס. היום לאחר שנים כה רבות הבנתי, שהמוסלמי ההוא שהיה דתי מאד, ובקי בתורת האסלאם, ביים בתבונה רבה את כל המחזה שתואר על מנת למנוע פוגרום ביהודים. אלה היו פניה של קהילת אגדיר כמיעוט יהודי בין האוכלוסייה האירופית הנהנתנית, לבין האוכלוסייה המוסלמית השמרנית; וכפי שהשארתיה בעוזבי את העיר בשנת ארבעים ותשע לשם עלייה לארץ, כן הוסיפה לנהל את אורח חייה על פי המסורת כאחות של קהילת מוגדור, ובו בזמן גם כקהילה חילונית תוך זיקה לציביליזציה האירופית, מבלי ליטול חלק כלשהו במאבקם של המרוקאים לעצמאות מדינית. כך עולה מסיפוריהם של בני העלייה ההמונית בשנות החמישים המוקדמות.

ברם, מסיפוריהם של העולים בסוף שנות החמישים מצטיירת הקהילה בתמונה שונה לגמרי מזו שתוארה קודם. הללו קושרים את מצבה של הקהילה לתמורה הכללית שחלה במרוקו עם המרת שלטון החסות בעצמאות מדינית. מאורע היסטורי זה הטביע את חותמו, לא רק על אגדיר המוסלמית, אלא גם הקהילה היהודית, שפניה שונו מן הקצה אל הקצה

ארשום כאן תמציתו של דו-שיח בין עולה משנת חמישים ותשע לבין גיסו שעלה בשנת חמישים ושתיים. בהתחלה החליפו ביניהם זיכרונות על חוויותיהם באגדיר של תקופת הפרוטקטורט, וכשמיצו את כל זיכרונותיהם, נתבקש העולה לספר על אגדיר שעזב לפני כחודשים. הוא המהם במנוד ראש כשעל פניו מבט נוגה, והחל לתאר את אווירת השיממון שאפפה את העיר לאחר שנתרוקנה מן האירופים. הוא דיבר על הקברטים מתקופת משטר החסות שערכו בכל מוצאי שבת מופעי פלמנקו, ובמשך כל הלילה ניגנו מוזיקה לריקודים שעוררה התלהבות רבה, ועם חילופי השלטון הפכו למועדוני זמר מצרי מתבכיין, ולהופעות של ריקודי בטן, כשהצופים (מרוקאים בלבד) מעשנים נרגילות, ושותים תה מתובל בנענע(הוא הדגיש את המילה ״נענע״ בעקימת החוטם). בתי קפה, הוסיף, הומים ממין זכר בלבד. הנשים מקומן בבית, נקבה מגרה בהופעה אירופית היא בבחינת:״בל ייראה ובל יימצא״, והרחוב עטוי אווירה מאקברית. הוא חתם את דבריו בהברה: ״אה״, ובתנועת יד של ביטול כמביע ייאוש.

אני שהאזנתי דומם כל העת, ניצלתי את השהות בת הרגע, ושאלתי אותו על הקהילה. ״שלוחים״, ענה לקונית, ושהה כדי הצתת המקטרת שאחז בידו כל העת, ולאחר שפלט מפיו ענן קטורת שהתפשט בכל החדר, ניאות לפרט.

יהודים רבים עזבו את העיר בעקבות האירופים, מי לצרפת, מי לקנדה ומי לארץ, ולא רק משום שפוטרו ממשרותיהם לטובת המקומיים, אלא גם משום שלא נוח להם לחיות תחת שלטון האסלאם. בו בזמן החלה ההגירה מאזור סוס. כל הכפריים העתיקו את מושבם לאגדיר בתקווה שהתיישבותם בה תחיש את עלייתם לארץ, כהבטחת שליחי הסוכנות.

מכאן ואילך החל לתאר את מה שנראה לו כהתנהגות פרימיטיבית של ״השלוחים״ כלשונו. כמו חוסר היגיינה, בורות בגינוני השולחן, אכילה בידיים, גיהוק רועש אחרי האוכל וכד׳; ובנימה אירונית הוא תאר בפרוטרוט את אמונותיהם התפלות שבמרכזן הלחש והכישוף(״שחור״). מארחו שמכיר אותי נזהר מלגלות לו את מוצאי הכפרי, לבל יביך אותו.

אורח חייהם הדתי, לפי תיאורו, מושפע מאד מחסידות חב״ד, ששליחיה מצאו בכפריים יעד נוח לתורתם, ויסדו בעיר ישיבה. בהבעת השתוממות, כפרי של חוסר הבנה וחוסר סובלנות, הוא מנה אחד לאחד את כל מנהגי חב״ד המוכרים לנו כאן בארץ. אך התופעה שעוררה בו סלידה יותר מכל היא הצניעות הקפדנית בתחום היחס שבין שני המינים.

הוא לא פסח, כמובן, על מנהגיהם ״המוזרים״ כלשונו, כמנהגי החגים ואירועים אחרים. ״הם קלקלו את הכול״ חתם לבסוף את דבריו, כשכוונתו, לפי התרשמותי, לעיוות פניה של קהילת אגדיר כאחות של קהילת מוגדור מבחינה תרבותית.

מכל הנאמר כאן עולה, שקהילת אגדיר היא בת שני פנים:

הפן החילוני של טרום מרוקו הריבונית, כשהתופעה המאפיינת את אורח חייה של הקהילה הייתה, מיזוג התרבות היהודית של בני מוגדור עם התרבות האירופית.

הפן הדתי של בתר מרוקו הריבונית, הן כתוצאה מן הגירת האוכלוסייה הכפרית השמרנית לאגדיר, והן כתוצאה מתהליך ריאקציוני שהתרחש במדינה כולה עם הסתלקות האירופים.

כאשר פקדה רעידת אדמה את אגדיר בשנת 1960, וקברה תחתיה רבים מבני הקהילה, היה מי שהתיימר לראות באסון הזה עונש על חטאי הקהילה בעבר. אולם, מאחר שדרכי האל נסתרות, הרי יש מקום גם לטענה, שהקב״ה שפך את זעמו, דווקא, על עושי רצונו.

בטקס הזיכרון שנערך לקהילת אגדיר באוניברסיטת בן גוריון, בחודש אדר של שנת תשס״ב, נכחו רבים מאותם ותיקים בני הקהילה החילונית של שנות הארבעים. רובם ככולם בני גיל הזהב, ומעלה. אך היו ביניהם גם צעירים אחדים, מהם נולדו באגדיר בשנים שלאחר הפרוטקטורט, ומהם נולדו כאן בארץ. מן הקהילה הכפרית לא הגיע איש, כנראה לא נוח להם ליטול חלק בטקס חילוני.

כתום הטקס ניגש אלי זוג בגיל העמידה לערך. הגבר הושיט את ידו לעברי בחיוך לבבי מבויש: ״אני אשכנזי, לא אליכם״, הפטיר בהלצה ידועה, ״נשוי לבת אגדיר״. ״יבושם לך״, עניתי אף אני בהומור, ולחצתי את ידו בחביבות. לאחר שהביע את התרשמותו החיובית מן הטקס, הוא אותת לאשתו שתגולל את סיפורה. היא נולדה באגדיר להורים כפריים, באותו לילה גורלי שבו זועזעה אגדיר, נסעה עם בני משפחתה לעיירה תיזנית לחוג חתונה משפחתית, והיא אז תינוקת בת שלוש(״נס מן השמיים״, כדבריה). בשנת ששים וארבע עלתה כל המשפחה לארץ. היא עשתה את כל לימודיה עד תעודת הוראה במוסדות בני עקיבא. ההיכרות עם בעלה החילוני עוררה התנגדות מצד הוריה, אך היא נישאה לו למורת רוחם. לרגע חשבתי שתם הסיפור, אך בעלה חש בחוסר סבלנות שהסתמנה על פני, ונטל את רשות הדיבור להבהיר את מה שנראה לו כעיקר.

מדבריו על התנהגות הוריה ועל אורח חייהם הכפרי, שאין צורך לפרט כאן, הבנתי, שגמלה בלבו דעה על קהילת אגדיר כקהילה נחשלת, ממש כאותו רושם שהותירו בזמנו העולים מהרי אטלס; משום כך הוא היסס לבוא לטקס שבו יראה רק אנשים מסוגו של חמיו. אלא שבטקס הוא הופתע לראות אנשים אחרים לגמרי (בשיחות הוצגו בעלי השכלה אקדמית בתחומים שונים, ובאוזניו שמע שיחות בצרפתית, שהייתה מעבר לאופקם של חמיו וחמותו). הדבר עורר את סקרנותו לדעת, אם חמיו הוא הנציג האמיתי של הקהילה, או האנשים היושבים כאן. הסברתי לו במאור פנים, אך בקיצור רב, את מה שאמור לספק את סקרנותו.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'47

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר