קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- – המשפחה המורחבת וחגי ישראל

המשפחה המורחבת.-

יש שלאב אחד היו שתי משפחות, אם נשא שתי נשים וכל אחת ילדה לו ילדים. אמנם נישואין לשתי נשים תופעה נדירה היא במרוקו. כי אף שאין חרם דרבנו גרשום חל על יהודי המערב, מכל מקום איסור נשואין לשתי נשים בא מכח השבועה ותנאי הכתובה, שבכל הכתובות כותבין ונשבע…שלא ישא אשה אחרת עליה אלא על פיה ורצונה. רק במקרה של עקרות הנמשכת עשר שנים מתירין לו לשאת אשה אחרת עליה. עם זאת היו אנשים שהפצירו בנשותיהם ושכנעום להרשות להם לשאת אשה שניה. ושתי הצרות גרו בבית אחד. ואז היו תמיד מריבות ביניהן. היו פוסקים במקרים אלה, להפריד דירתן של שתי הנשים.

קשרי המשפחה.

קשרי המשפחה בין הקרובים היו הדוקים ביותר. קרובי משפחה התעניינו בגורל בני משפחתם, השתתפו אתם בשמחותיהם. בעתות צרה ומחלה עזרו זה לזה. אף במריבה, היו בני המשפחה מצטרפים לקרובים לחבורה אחת, להטיח דברים כלפי הצד השני.ואין צריך לומר שהאחים אהבו זה את זה. על פי רוב משתתפים בעסקים, בין במסחר ובין במלאכה. ולפעמים אף היו מתפיסת בית אחת. המשפחה כולה התפללה בית כנסת אחד, ואף ישבו זה ליד זה בשורה אחת. פגישותיהם בבית הכנסת בשבתות וימים טובים חיזקו את הקשר ביניהם. אחרי התפלה הלכו לבקר זה אצל זה. האב מוליך את בניו הקטנים אתו לבית קרוביו, והללו שמחו בהם, נרעיפו עליהם נשיקות ומתנות, כגון אגוזים קליות וממתקים. הביקור השאיר בדרך כלל רושם עז על הילד, שהיה מצפה לביקור נוסף אצל הדוד והדודה.

חגים ומועדים.

במסגרת המשפחה לא חסרו חוויות לילדים ולמבוגרים כאחד, בעיקר בחגים ומועדים.

חנוכה. מלבד הדלקת הנרות, שהיתה חוויה לכל בני הבית והיה מנהג לאכול בארוחת הבוקר סופגניות חמות, ופעם אחת בשמונה ימי חנוכה מתאספים בני המשפחה כולם לאכול "סקסו" ובעל הבית שולחת  "עאדא" לקרובים שלא יכלו לבשל. ביום השמיני של חנוכה, אוספים את שיירי הפתילות והשמן של חנוכה ושורפים אותם במדורה בחוץ והילדים מקפצים על המדורה.

פורים. מתחילת אדר, נהגו הילדים לצייר על נייר בצבעים המן, בניו וזרש אשתו. כל ילד כיד כשרונו לציור. אלה שלא ידעו לצייר, קנו ציורים אלו מילדים אחרים בעלי יזמה, שציירו ציורים רבים ומכרום לאחרים. רחובות העיר היו הומים מילדים המכריזים על סחורתם זו, בליל פורים באים הילדים לבית הכנסת, ציוריהם בידיהם, ומביאים אתם מהבית הקרש שעליו קוצצים את הבשר עם הקופיץ (לוח ברזל בעל שפה מושחזת שמכים בו על פני הבשר לקצצו) , וכששומעין שם המן מכים בקופיץ על הקרש ומחתכים את גופו של המן לפסות. לאחר התפלה מתמלא בית הכנסת מאיבריו הקטועים של המן, והילדים עושים מהם מדורה.

עקרת הבית מכינה לכל ילדיה עוגיות קטנות בצורות שונות הידועים שבהם, צולת סולם קטן, צפורים, כך היד של חתול, גלגל, ועוד. את העוגיות היו חורזים המחרוזת הנקראת "אזלאג" וכל ילד תולה במסמר את המחרוזת שלו, ושומר עליה.הוא אוכל ממנה מפורים ועד פסח. אחר הצהרים הילדים היו מובילים את ה "סינייא" מגש מלא עוגות ותבשילים למשלוח מנות לקרובים ולידידים ומתנות לעניים. ובכל בית נתנו להם לילדים מעות פורים, מלבד מה שכל ילד מקבל מאביו באותו יום.

אחר הצהרים עורכים סעודת פורים. בכל הבית מתאספים כמה משפחות יחד והסעודה נערכת הרוב עם. ומרבים בשירים וזמירות. רבני המערב חיברו פיוטים מיוחדים לסעודת פורים.

פסח. עוד לפני החג עוברות על הילדים חוויות ההכנות לפסח. מיד לאחר פורים, מכבסים את המצעים הטובים ומצניעים אותם עד לחג. את הבתים מסיידים והרצפה מורחים בסיד בצבע אדום. והכל מבריק לקראת החג. בימים שלפני החג ישנים על מצעים ישנים, ואוכלים על גבי ארגזים, את השולחנות רוחצים ומכשירים ומצניעין לחג. בליל החג כל כלי הבית נראין כחדשים. רוח של קדושה חופפת על הבתים, והשמחה שרויה בכל.

עשיית המצות. משפחות אמידות מיוחדות, היו מכינות מצות "שמורה" משעת קציר, ומחלקות אותן לקרובים וידידים. הכנת המצות אלו החלה כבר בימי הקציר. אבי המשפחה, עם בני ביתו הגדולים, יצאו לכפר כדי לעמוד על הקציר. מיד לאחר הקציר והמירוח, הובילו את החטים לבית, והכניסום לאוצר, למקום שאין הגשמים חודרים.

 בחנוכה מוציאים הנשים את החטים ובוררות אותן מהפסולת שבהן. סמוך לימי הפסח הוציאום וטחנום בבית בריחים של יד, לאחר הטחינה ניפום בנפות חדשות, ובחרו את הסולת המובחר שבהן. אפייתן נעשית בתנור בעסק רב. רבים באים לעזור, בלישה, בעריכה ובאפיה. לעת ערב הבנים יוצאים בחבורה לראש המעין לשאוב "מים שלנו" וכדים חדשים על שכמם. במיוחד רבתה ההמולה בעשיית "מצות שלאחר חצות" בערב פסח. המשתתפים השתדלו לעמול ולהזיע בעשייתן. פרקי ההלל בקעו מכל רחוב. גם הילדים לקחו חלק בארוע זה. ויש שהשאירו את האפיה עד לליל החג לפני הסדר ואכלו מצות חמות.

בליל מוצאי החג ליל ה "מימונא" מבקרים עם הילדים אצל הכהנים והרבנים לקבל את ברכתם. הרב היה מזה על מצחם חלב ואומר את הפסוק "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" . ויש שנותנים תמרה ממולאת בחמאה, סמל לשנה טובה. על השולחן היו מפזרים גבעולי חיטה ושעורה ירוקים. סמל לאביב. כל יהודי שיש לו מכרים מהגויים, שולחים לו הם קמח חמץ חמאה, חלב, ועוד. והוא שולח להם מצות החג, מרקחת צמוקים הנקראת "מרוזייא" אגוזים, תמרים פולים מטוגנים ומיני מתיקה אחרים. והיו קוראים לזה "פרחא".הדבר מצביע על שיתוף הפעולה ויחסי חברות שהיו בין הגויים ליהודים בזמני רגיעה, המוסלמים אהבו את מאכלי היהודים ושמחו באותן משאות שהיו שולחים להם.

 בלילה הזה שולח המשודך למשודכתו מעים "סבלנות". דהיינו טבעת זהב או תכשיט אחר ביד הוריו וקרוביו. בקבלת הפנים שעושים בית הכלה, היו מביאים פייטן אתם, ושרים יחד את השיר "שולמית בואי יותן מוהר נתן לרבי שמואל בן אלבאז". למחרת ביום אסרו חג יש שיוצאים לטייל מחוץ לעיר בגנות ובפרדסים, טיול רגיל, כחצי שעה וחוזרים לעבודתם.

שבועות. קריאת האזהרות של רבי יצחק בן ראובן היתה מאורע חברתי. כל אחד קורא בית מהאזהרות בנעימה מיוחדת ונזהר לבל יטעה, מי שטועה היו משתיקין אותו ואומרים לו בנעימה "חזור, חזור אינך יודע, ישאל לא ידע עמי לא אתבונן". ומי שנופל בחלקו הבית על "מצות הייבום" שופכים עילו מים וכשעובר ברחוב מזריקין עליו מהגגות מימם. משחקי המים בחג השבועות, אפשרו לילדים משחק חביב, מבלי שהמבוגרים יגערו בהם. הנשים, אף הן מתאספות בבתי הרבנים, והרב קורא לפניהם את פתרון עשרת הדברות בערבית "עשר כלמאת". מאכלי חלב שונים היו בשבועות ויש משפחות שהיו מחלקים ל"חראבל" מקמח מצה " נענע " וסוכר.

גם יום האבל – תשעה באב, השאיר חוויות בלב הילדים. בתי הכנסת לבשו קדרות. אמירת הקינות המרובות, כמנהג ספרד, כשכל הקהל יושב על הארץ, וגועה בבכיה, זעזעה את הילדים, שהשתתפו תחילה כמשקיפים, וכשלמדו, לקחו חלק באמריתם כשאר הקהל. הם קלטו את סיפורי החורבן והצרות שעברו על עם ישראל בכל הדורות והזדהו עם עמם, כאילו הם באותו דור.

לאחר שיוצאים הילדים מבית הכנסת, הולכים ל "דוכניהם". וכך היו עושים : יום לפני ט' באב, היו הילדים מכינים סמוך לבתיהם "דוכן" בנוי ממש, מאבנים וטיט, הדוכן אמור לשמש להם כמעין "חנות". בבקר הם לוקחים "פלוס סיפייא ( כסף לפירות הקיץ ) מהוריהם. שמא מנהג זה שריש מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את הצעב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים.

הם קונים בו "סחורות" דהיינו סוכריות, אבקת סוכר, תותים, ופירות העונה. כל ילד היה שוטח את מרכולתו ליד ה "דוכן" שלו ומכריז על מרכולתו, הילדים מחליפים סחורות זה עם זה ומוכרים זה לזה, וההמולה ברחובות רבה. לדבר הזה קראו "סיפייא"

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- המשפחה המורחבת וחגי ישראל-עמוד 96

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר