ארכיון חודשי: אוגוסט 2019


פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- גזירת השמד ג״מגרב״

הסתגרות העדה היהודית

יחד עם זאת יש להצביע על הסתגרותן במרוצת הזמנים של כל העדות הדתיות בתחומיהן. אמנם, אדם המצוי אצל המקורות היהודיים של התקופה לא יתמה כלל על כך, שכמעט אין למצוא בהם ידיעות על קשרי־יחסים אישיים של יהודים עם החברה הלא־יהודית שבתוכה ישבו. בדומה לזה מתעלמים גם הסופרים הערבים־מוסלמים כמעט לחלוטין מקיומן של עדות לא־מוסלמיות, ומזכירים אותן לעיתים רחוקות ורק דרך־אגב. תופעה זו היא אספקלריה נאמנה למציאות. כאלה היו אורחות־חייהם של האנשים בימי־הביניים בארצות המזרח. מעל לכל עמדו קשרי־הדם, המוצא והשייכות הדתית־עדתית, ורק מה שהתרחש בחוגה של חטיבה זו היה עניין לענות בו. אף על מאורעות היסטוריים חשובים היו עוברים בשתיקה, אם לא פגעו בקיומם של בני החטיבה. לפיכך אין אנו קוראים במקורות היהודיים תלונות על מעשי התפרעות, אונס ורשעות מצד השלטונות. רק דרך־אגב, כשמסופר על תוקפה של שבועת המפקד שלא נגע בנשים בכניסתו לעיר, למדים אנו כיצד נהגו לפעמים הגייסות המוסלמים. במקרה אחר מסופר כי פלוני ״מצטער מעונש השלטון ומצערין אותו ולפעמים נתפסת אשתו במקומו״. תפיסת נשים בבית־הסוהר לא היתה כנראה דבר נדיר.

למשרה שהיה בה משום שררה על המוסלמים נחשבה, למשל, משרת ה״מחתסב״. עיין ע׳ 174 ועיין ה. לצרוס־יפה, ״יהדות ויהודים בכתבי אלגזאלי״, ״תרביץ״ ל״ג, תשכ״ד, ע׳ 162.

ואם על כגון אלה לא היו מכריזים, הרי נימוסי־חיים קבועים, שאליהם הסכינו מדור דור, בוודאי ובוודאי שלא היו ראויים לרישום ולתשומת־לב. בני הדורות ההם לא ראו כלל כהשפלה תקנות מסויימות, שבעינינו נראות כעלבון צורב. אלה שהתקינו אותן ואלה שעליהם נגזרו ראו בהן תוצאה הגיונית של מצב עובדתי, כפי שנתגבש במרוצת הדורות. ודאי שניסו להערים על אחדות מן התקנות, לדאוג להשכחתן, לתת שוחד כדי שהרשות תתעלם מן העוברים עליהן, אבל לא ראו כל טעם וכל צורך להתריע עליהן כעל גזירות חדשות. ראשיתן של כמה מהן — כגון מס־הגולגולת המיוחד, הגבלות של הפולחן בפרהסיה, הגבלות של הכושר המשפטי  והגבלות של זכויות האזרח — נעוצה היתד. בעבר הרחוק עוד קודם לכיבוש הערבי.

הכוונה לאיסור שחל על ״בן חסות״ להעיד בבית־דין מוסלמי נגד מוסלמי.

אין ספק כי בערים הגדולות גרו היהודים בתוך עמם, ברבעים המיוחדים להם.

יש להסיק זאת מתיאור אסונה של קהילת קירואן, שבו נאמר, כי ה״חארה״, כלומר הרובע שלהם, וכן ״אלמקדש אלג׳ליל״, בית־הכנסת המפואר, היו לשממה ולחרבה. אולם אין לראות את דבר ייחודו של רובע מסויים, או אף את הקצאתו לעדה היהודית על־ידי הכובשים המוסלמים, כגזירת השלטונות. זה היה ריכוז מרצון ומטעמי נוחות. ידוע, דרך משל, כי השבטים היהודיים בית׳רב הטרום־אסלאמית ישבו גם הם כל אחד באיזור משלו. בבוא הכובשים הערביים אל שטחים שהיו תחת שלטון פרס מצאו שם ״מחלת אליהוד״, כלומר — רובע היהודים. תיחום שכונה יהודית לא מנע היאחזותם של נוכרים בתוכה והשתכנותם של יהודים ברבעים אחרים. אנו מוצאים מוסלמים משתקעים בין יהודים ויהודים שוכרים דירות בקרב המוסלמים.

יש לציין כי גם במשטר ההפליות וההגבלות היה בדרך כלל יחסם של השלטונות המוסלמיים טוב יותר אל ״אנשי החסות״, מאשר יחס השלטונות הביזנטיים אל היהודים והמוסלמים, ואפילו אל נוצרים, שלא השתייכו לכנסיה הרשמית. לפיכך העדיפו גם נוצרים להיות ״בני חסות״ תחת שלטון מוסלמי, מאשר לחיות כאזרחים נרדפים במדינה הביזנטית. כשכבש הקיסר ניקוֹפוֹרוס במאה העשירית שטחים בסוריה, הבטיח לתושביהם כי יגן עליהם מפני רדיפות הכנסיה הרשמית. אולם חרף הבטחה חגיגית זו סבלו אנשי הכנסיה הסורית־יעקובית סבל רב, ומיכאל הסורי, בעל הכרוניקה היעקובית, מכנה את הפטריארך הביזנטי של אנטיוכיה ״קשה עורף מפרעה וגרוע מנבוכדנצר״. הפטריארך של הכת היעקובית ושבעה מורי־דת נכבדים נאסרו והובאו לקונסטנטינופול, וכנסיה גדולה הופקעה לטובת העדה הביזנטית. אחר נסיון מר זה אין לתמוה על כך, שהנוצרים בסוריה הושיטו בסוף המאה האחת־ עשרה — שנים מספר לפני מסע־הצלב הראשון — עזרה לכובש תורכי־מוסלמי והעדיפו אותו על מפקד ביזנטי־נוצרי.

גזירת השמד ג״מגרב״

אכן, מדי פעם הנהיגו גם השליטים המוסלמים הגבלות והפליות פוגעות ומעליבות ב״כופרים״, והתאמנו בסחיטת כספים בשביל האוצר בדרכים שונות. אמנם, החוק הדתי שם גבול לתאוות הכסף: עזבונו של יהודי או נוצרי, אשר מת ללא יורשים במקום מושבו הקבוע, נשאר קניין העדה, שאליה השתייך המת, ורק בתקופת הממלוכים גזרו שרכוש זה עובר לאוצר המדינה. כמו כן ביטל החוק המוסלמי את זכות הירושה של כל מומר בלי הבדל, אף אם נעשה מוסלם.

לפי החוק המוסלמי אין מוסלם יכול לרשת ״ד׳מי״ כשם ש״ד׳מי״ אינו יכול לרשת מוסלם.

יתר על כן: בהיסטוריה הארוכה של היהודים בארצות האסלאם ידוע רק מקרה אחד של גזירת שמד מאורגן והמוני, שפגע ביהודי ה״מגרב״ בימי ה״מייחדים״ (״אלמוחדון״), תנועה דתית          מוסלמית, שפשטה בצפון-אפריקה ובספרד

מאמצע המאה הי״ב עד 1275. היא דגלה בטיהור הדת המוסלמית מכל סטיה מהייחוד הטהור, כפי שדרש מוחמד, ודרישה זו הופנתה לראשונה כלפי המוסלמים עצמם. על כן פגעו מסעות ה״תַמיִיז״ (הטיהור), שערכו תלמידיו נושאי כליו של אבן תוּמַרת (מת בשנת  1130),  בראשונה במאמיני            האסלאם עצמם, שאלפים מהם נהרגו אז, ורק לאחר מכן נרדפו גם ״בני החסות״. מסתבר גם, כי הפגיעות ביהודים וביהדות היו פחות חמורות מאשר בנוצרים ובנצרות, ששרידיהם האחרונים נעלמו אז מארצות אפריקה הצפונית.

אולם אין כל דמיון בין גזירת שמד וגירוש זו ובין גזירות דומות במדינות אירופה, לא באשר לעוצמתה ועקיבותה ולא באשר למשך הזמן שעמדה בתוקפה. ההיסטוריוגראפים הערביים  מקבלים את קיומן של עדות יהודיות במדינת

ה״מייחדים״ ויורשיהם כדבר המובן מאליו, שאינו טעון כל הסבר. מן הסתם היה זה טבעי בעיניהם, שכעבור זמן בטלו גזירותיו החמורות של יעקוב אלמנצור (מת בשנת 1199), שגזר על היהודים האנוסים־המוסלמים ועל בניהם, שכבר נולדו בדת האסלאם ונתחנכו בה. ההקלה שהנהיג לגבי היהודים מוחמד אל נאצר (מת בשנת 1214), בנו של יעקוב אלמנצור, שנענה לבקשתם והתיר להם לשאת גלימות וצניפים בצבע צהוב, כבר היתה מעין הודאה בכשלון הנסיון שמלפני חמישים שנה לאסלם את יהודי אפריקה. עם זה יתכן, כי נכונה הערתו של אלמרַאכִּישִׁי, היסטוריון ערבי, הכותב בשנת 1224, שאין אפילו בית־כנסת אחד בכל ה״מגרב״. באותו פרק־זמן בוודאי נזהרו עדיין היהודים מלבנות בתי־כנסת, שיעוררו את חמתם של צורריהם, והעדיפו לערוך את תפילותיהם בצנעה.

לאחר שהותר ליהודים לחזור בפומבי לדתם פג תוקפן של רוב התקנות הללו מאליו. אולם גזירת הלבוש המיוחד לא בטלה, אלא נשארה בכל חומרתה, אפילו נשתנו פרטיה בנוגע לגיזורה ולצבע. בניגוד לתקופה הקודמת ל״מייחדים״ מקפידים מעתה על ה״( גִיאר״ (השוני בבגדים) בתוניס (בשנת 1199) ובספרד (במאה הארבע־עשרה), וביוזמתם של קנאים מגרביים הונהגו מחדש גם במצרים, אשר בה נשתכחו ובטלו זה מכבר. מאותה תקופה הגיע אלינו מאמר על חובותיו של ה ״מחתַסִב״, הממונה על השווקים, הנימוסים ועל ״אנשי החסות״, מאת מחבר ממוצא אפריקני, שישב בספרד. וזה מה שבפיו בנוגע לתפקידו של ה״מחתסב״ כלפי ״אנשי החסות״:

״עליו למנוע מ״אנשי החסות״ מלהסתכל מגבוה על המוסלמים בבתיהם (כלומר, שביתו של יהודי או נוצרי לא יהיה גבוה מביתו של מוסלם); ומלפקח עליהם (על המוסלמים) ומלהציג יין ובשר־חזיר בשוקי המוסלמים; מלרכב על סוסים חבושים אוכפים וקישוטים כדרך המוסלמים, או דברים אחרים, שיש בהם מהפאר; ועליו לקבוע להם סימנים שייבדלו בהם מהמוסלמים, כגון ה ״ שִׁכּלה ״ (סימן־היכר, שצורתו לא ידועה לנו) כחובה לגברים והפעמונים כחובה לנשים. ועליו למנוע שהמוסלמים יידרשו לעשות דבר, שיש בו משום השפלה או עלבון למוסלמים״.

אין ספק כי לתנאי ההשפלה שבהם חיו היהודים באפריקה הצפונית ובתימן במשך מאות שנים נודעה השפעה שלילית חמורה על התפתחותם, ומבחינה מסוימת היו תוצאותיה קשות מגירושים ומרדיפות־דמים.

בימי־הביניים ידועות היו גם מעין מגפות של שמד מרצון. על פי רוב היו האנשים מתאסלמים מסיבות חמריות בלבד, כדי להימלט מעול המסים. אבל המוסלם החדש היה מאבד את ביתו ואת אחוזתו, שנשארו קניין העדה, כיוון שזו שילמה את ה״ח׳ראג׳ ״ — מס הקרקע. במקרה שהמומר עצמו היה משלם את ה״ח׳ראג׳ ״ על אחוזתו, עברה זו לאוצר המדינה. רק רכושו הפרטי נשאר בידי המוסלם החדש. האסלאם לא היה מעוניין לזכות במאמינים ולהפסיד בשל כך מסים.

סיכום

סקירה כללית של המקורות היהודיים, הנוצריים והערביים, מלמדת אותנו, כי בימי־הביניים היה מצב היהודים תחת השלטון הערבי בדרך כלל טוב מאשר מצבם של הנוצרים, וטוב לאין ערוך ממעמדם של היהודים במדינות הנוצריות באירופה. במשרות ממשלתיות גבוהות שירתו אמנם יותר נוצרים מאשר יהודים, אך דווקא משום כך נפגעו היהודים פחות בשעת רדיפות. התנהגותם לא עוררה את רגש השנאה ואת חמת העם באותה מידה כמו זו של הנוצרים, שהתרברבו ונהגו בשררה; גם לא חשדו בהם שיש להם קשרים פוליטיים עם ממלכות נוצריות.

תיאור מעמדם של היהודים מבחינה מדינית, החובות אשר חלו עליהם והזכויות החוקיות אשר מהן נהנו, שניתן כאן בקווים כלליים, אינו משקף את כל פרטי ההתפתחות והשינויים שחלו במשך תשע מאות שנה בקירוב במדינות שקמו בארצות החליפים הערביים. במסגרת הסובלנות כלפי ״אנשי החסות״, המושתתת על הקוראן ומסורת הנביא, נמתחת קשת רחבה של גוונים וגווני־גוונים — למן שוויון כמעט מלא עם המוסלמים בכל מה שאין לו זיקה מפורשת לענייני דת ועד למצב של נתינים ממדרגה נחותה הנסבלים מתוך אדישות לעצם קיומם. האסלאם הכיתתי היה קנאי יותר מהאסלאם הסוני, ומצבם של הלא־מוסלמים בתחומי שלטונו היה חמור. מבין כל הלא־מוסלמים נשארו במדינת כת הזידים בתימן רק היהודים; דומה היה המצב בשטחים גדולים של פרם וגם באפריקה הצפונית שלאחר תקופת ה״מוַחדוך. מאידך ידוע, שדווקא בשטחי שלטונן של כיתות אחדות, כגון הח׳ארג׳ים־ האבאדים והפאטמים, נתהוו תנאים נוחים ביותר להתפתחותן של העדות הלא־מוסלמיות.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם גזירת השמד ג״מגרב״

עמוד 278

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986-הציונות המזרחית

הטישטוש המתמיד של הממד המזרחי של הציונות סייע לטיפוח המיתוס שלפיו ישראל מוגדרת כמדינה קולוניאלית שמקורה מערבי — שאפילו הקמתה לא היתה אלא תגובה על תופעת הנאציזם. כך נמצאת ישראל מוגדרת במסגרת מערבית־טהורה, בניגוד לעובדות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה. בלי לכפור אף כהוא־זה בדינאמיקה המיוחדת לציונות האירופית ובהישגיה החיוניים, אין שום דבר יכול לשנות מן העובדה שגורלה של ישראל הוכרע על־פי חוקי הג׳האד וכי עם־ישראל התנסה בכל צרותיו של לאום המנוצל, מושפל ונחשב זר ונכרי בכל מקום. יורשיו חזרו כיום לאו־ץ־אבותיהם, ומיד לאחר שהשיבו להם את עצמאותם בנו את הריסות ארצם בכוח שרידיה של אומה מדולדלת, תוך שהם יוצרים מוסדות דמוקרטיים ואחדות לאומית שהרבה מדינות בנות־זמננו יכולות להתקנא בהם. נוכח כיבוש זה של חירות המתגלם במדינת־ישראל שתיקתם של הד׳ימים היא בבחינת אנומאליה מזעזעת. העיליתות חולות־השיכחה של יהדות־המזרח מעולם לא פנו אל העמים הערביים בקריאה להכיר בזכותה של ישראל לחיי חופש וכבוד, לאחר דורי־דורות של דיכוי וניצול. מעולם לא תבעו להן מה שרשאי כל לאום ולאום לתבוע, לרבות עמים שאינם יורשיו של עבר כגון זה: את הזכות לחיי־דרור במולדת משלהם (ודבר זה אין לו ולא־כלום לאנטישמיות המערבית ולנאצים). הסיבה היא שהד׳ימי אינו יכול לחשוב במושגים של זכויות, והוא מסתפק במושגים של הכרת־טובה וסובלנות. מחלת־שיכחה היסטורית זו היא שגרמה לציונות שתתפרש כתנועה אירופית־טהורה, הגם שאין היא אלא נהר שבו מתמזגים ומתאחדים כל הזרמים של לאום שהגלות פוררתו וגזרה עליו ריסוק־אברים. בשל חסרון זה עצמו גם נמנע כל דו־שיח עם מנהיגים ערביים, שנוח להם לייחס את מצבם הנוכחי של הפליטים הערביים מאו־ץ־ישראל לאנטישמיות האירופית ולנאצים, בו־בזמן שהעניין הוא פועל־יוצא מטראגדיה עתיקת־ימים הרבה יותר. רק כאשר ייאותו מנהיגי הערבים להתפנות לטיפול בנושא הד׳ימי, אפשר יהיה למצוא פתרונות המכבדים את זכותו של כל אחד משני הצדדים ואת העובדות הנובעות מן ההיסטוריה.

מצבה הנוכחי של ישראל יש בו כדי להדגים את קיומו זה הערטילאי של הד׳ימי. מדינת־ישראל מחוקה ממפות הערבים ואין היא מוזכרת בפרטיכלים ובדו״חות של גופים בינלאומיים שבהם חזית הג׳האד נהנית מרוב אוטומאטי. מדיניות זו מנציחה את הנוהג להוציא מן ההיסטוריה את עמי הד׳ימים, אלה יורשי הציביליזציות של המזרח הקדמון. תהליך זה של מחיקה — שהסופר נאיפול קרא לו ״הריגת ההיסטוריה״  — הצמוד לכיבוש ולזכויות שקנו להם הערבים־המוסלמים בעקבותיו, מוסיף לפעול פעולתו עד עצם היום הזה. די יהיה לנו במספר דוגמות ברורות מאליהן: ירושלים הופכת אל־קֻדְס, חברון קרויה אל־חַ׳לִיל, יהודה ושומרון (ששמותיהן מעידים על ראשיתן העברית) מוסו1ת כ״ הגדה המערבית״ (של הממלכה הירדנית ההאשמית). באיראן מחק שלטונו של ח׳ומייני את כל העבר שמלפני האסלאם, ואפילו את שמותיהם של אתרים ארכיאולוגיים.

במרוצת הדורות הביאו כל הגורמים האלה בצירופם לידי החזרת העמים הד׳ימיים למצב של תינוקות מבחינה מדינית — כלומר, למצב שבו אין הם נושאים בשום אחריות כלפי גורלם ההיסטורי הקיבוצי. מאורעות הזמן הזה בלבנון הבליטו את הדפוסים הכיתתיים הפיאודליים של המארונים ואת המחלוקות בין המנהיגים הנוקטים, במפולג, את קווי־המדיניות של נכבדים ד׳ימים, בנקאי הערבאות. אפשר להצביע על התנהגות דומה במצבים דומים בעבר אצל נכבדים ארמנים ויהודים, ובמאה הי״ט אצל יוונים. בישראל העמדה הא־פוליטית של המוני יהודים יוצאי־המזרח היא חלק מן התסמונת הד׳ימית. מבחינה זו התוקפנות הפוליטית של ״הערבים הפלשתינאים״ (שרבים גם רבים בהם יוצאי־חלציהם של מתנחלים מוסלמים שבאו במאה הי״ח והי״ט מדרום־מזרח אירופה או מן הקווקאז) אפשר להשוותה לשתיקתם של ישראלים ממוצא מזרחי, היכולים לא רק לטעון לזכויות־בכורה על ארץ־אבותיהם אלא גם להוכיח שבארצות הערביות — שבהן נוצלו בעבר ואותן נאלצו לעזוב — קדמו קהילותיהם לכיבוש הערבי. ניגוד משווע

זה בין תוקפנות מכאן לשתיקה ד׳ימית מכאן משקף את ההבדל בין המורגלים בשליטה לאלה שגדלו על מסורת של ניצול, הכנעה ואֵלם.

עמדה זו נבעה בעיקר מן הדיכוי מצד הקבוצה השלטת, אך במידה ידועה נבעה גם מן המבנה הפנימי של העדות. אין כאן מקום להכללות, אך דומה כי בכמה מצבים היסטוריים הרי־גורל לא התרוממו המנהיגים בעלי־הממון, מורי־דרך ״מטעם״ לעדות הד׳ימיות, לגובה הגבורה, האומץ וכוח־הסבל שגילו בני־עמיהם. תלות־הניכור בהגנה מבחוץ, ההסתלקות מאחריות בגלל היעדר חירות מדינית, ההזדקקות לתפקיד כלכלי מסורתי שהתפתח בתנאים של דיכוי — שעודן מתקיימות בקבוצות ד׳ימיות כצורות אחרות של שיעבוד שבא בירושה מן העבר — כל אלו הן סימנים אופיניים לקבוצות שלא הגיעו לבגרות מדינית, או שלא הגיעו לריבונות לאומית במלוא מובן המלה. מתולדות הד׳ימים לקבוצותיהם השונות והמדוכאות הרינו למדים שהעריצות השרישה ליקויי התנהגות, ואלה מצדם הצדיקו את הדיכוי בעיניו של העריץ. דרך־החשיבה המתבטאת בייחוס אופי מזיק או נפסד לקבוצה מסוימת על־מנת לשמר מונופול על מידות תרומיות ולהצדיק מימשל־עריצות היא דבר המנוגד להגיון. ראוי לציין שאם גם מכמה בחינות מצבם של הד׳ימים מזכיר מצב של עם משועבד הריהו טראגי לאין שיעור יותר מזה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986הציונות המזרחית-עמ' 131

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo

Même ce centre était sous la sévère surveillance de la police, et l'entrée en était interdite, même aux journalistes, et spécialement à ceux du journal français Paris Match. Ils tentèrent de toutes leurs forces d'interviewer monsieur Choukroun, mais celui-ci refusa énergiquement. Son refus provenait d'une instruction claire du pouvoir marocain, qui ne voulait pas dévoiler la tragédie, l'existence des corps et leur emplacement.

Dans le centre de rééducation se trouvait aussi l'institut de médecine légale, et le médecin pathologiste responsable, membre de la Croix-Rouge française, déclara que la mort des vingt-deux naufragés fut provoquée des suites d'une noyade. Cabayo n'était pas d'accord avec cette affirmation et resta fidèle à sa première opinion. Il répéta que le médecin pathologiste se trompait, étant donné que tous les morts portaient leur ceinture de sauvetage bien attachée à leur corps et leur visage, au moment où il les trouva, se trouvaient hors de l'eau.

Monsieur Choukroun dit que jamais il n'oublierait ce dont il fut témoin. Le corps d'une femme qui serrait son enfant fut une image dure et inoubliable.

Mr. Tsarfati et Choukroun s'adressèrent à l'officier de police et demandèrent qu'il leur fut permis de transférer les corps au cimetière de Al-Hoceima et de les inhumer dignement selon les traditions de la foi juive – mais l'officier de police refusa énergiquement d'accéder à cette demande.

A ce sujet, il y eut de dures polémiques entre le camp juif et le pouvoir marocain, qui refusait énergiquement de remettre les corps afin qu'ils soient inhumés. Le gouverneur Torres Abdelhalek avait une grande influence parmi les habitants arabes dans toute la région de l'ancien Maroc espagnol, c'est pourquoi l'officier de police de Al-Hoceima ne pouvait pas décider contre son gré. Seulement après des pressions et des humiliations – qui mirent les nerfs à fleur de peau de messieurs Choukroun et Sarfati – l'officier de police accéda à leur demande. Est-ce que ce consentement fut-il la conséquence d'une pression locale ou d'une pression internationale? Ce qui est clair est que, les bonnes relations de monsieur Choukroun, officier supérieur à la retraite de l'armée marocaine, influencèrent favorablement l'affaire, et le jeudi 12 janvier, furent finalement convoqués les deux représentants juifs par le commissaire de police qui leur dit: "bon, prenez les corps malpropres de vos morts et enterrez-les – bien sûr, sous le contrôle policier." Mr. Choukroun fit l'acquisition à Al-Hoceima de linceuls et recouvrit tous les corps, sans leur retirer leurs habits, selon les consignes de police.

Aliah Ben-Ayoun: "les corps des défunts furent transportés par camionnette du "centre" au cimetière juif de Al-Hoceima. Le chemin fut parcouru, un certain nombre de fois, par mon mari Saadia avec monsieur Revah Roach, jusqu'à que furent transportés tous les vingt-deux morts. La scène la plus dure fut la séparation d'un bébé du corps de sa maman – qui le tenait fortement serré – afin de permettre leur inhumation séparément. Sur la main de l'un des corps furent découverts des marques de henné, témoignage d'un mariage qui avait eu lieu quelques jours avant le naufrage. La cérémonie de l'inhumation eut lieu au cimetière à 16:00 environ, et fut effectuée par le rabbin Bénadiva.

La Misguéret décida d'envoyer Itzhak Haliwa, membre de "la branche civile" et adjoint du président de l'assemblée des communautés du Maroc, à l'oraison funèbre: "Le 11.1.1961, j'ai été alerté par Itzhak Adania et Dov Shomroni, qui m'ont raconté que les corps des naufragés d'Egoz ont été retrouvés et transportés à l'institut médico-légal de Al-Hoceima, et que je devais m'y rendre en tant que représentant de la Misguéret et participer à l'inhumation.

Je suis arrivé à Tétouan le 12.1.1961, et de là, ensemble avec les dirigeants de la communauté de cette même ville, Habouko Nahon et Habouko Sarfati, directement au cimetière. Les deux hommes m'ont transmis les photos des défunts prises par un photographe professionnel du nom de Elfassi, appelé dans ce but par le gouverneur de la ville de Tétouan. Je ne sais quand ont été trouvés les corps et je n'ai pas non plus cherché à le savoir.

L'oraison funèbre a été récitée par le rabbin Bibas, également de Tétouan. La cérémonie de l'inhumation a été courte, et y ont participé seulement une poignée de juifs qui étaient arrivés de Tétouan, et parmi lesquels celui qui est aujourd'hui le grand rabbin de la ville de Rishon-le-Tsion, le rabbin Yossef Azran. J'ai transmis plus tard ces photos au docteur Pinhas Katsir, en présence de shlomo Aroh.'

Après avoir accompli toutes les obligations religieuses, messieurs Choukroun et Sarfati et les membres de la confrérie mortuaire religieuse retournèrent le même jour avec les deux camionnettes à Tétouan. Lorsque monsieur Choukroun retourna chez lui, il était encore sous le choc de la vision des corps. Il s'allongea sur son lit et ne reprit conscience que 48 heures plus tard. Sa femme fut prise de panique et fit appeler un médecin qui était un proche parent, et après l'avoir ausculté, tranquillisa madame Choukroun et lui promit que son mari reviendrait à lui dans quelques heures. Le médecin ne bougea pas du lit de monsieur Choukroun, et lorsque celui-ci se réveilla, lui demanda ce qui s'était passé. Après qu'il eut reçu l'explication, il voulut savoir pourquoi sur le visage de chaque mort était affiché un sourire et pourquoi il semblât qu'ils étaient heureux. Le médecin expliqua qu'il s'agissait d'un phénomène connu: lorsqu'une personne meurt de froid, son visage prend l'expression d'une personne souriante. En vérité, il ne s'agit pas d'un sourire, mais d'une contraction du visage due aux douleurs causées par le froid.

Trois jours après qu'il fut rentré chez lui, monsieur Choukroun reçut des menaces téléphoniques disant qu'il serait bientôt assassiné. Les mêmes menaces furent proférées à l'encontre de monsieur Hakoub Sarfati, et elles se poursuivirent pendant deux mois sans interruption. "Nous vous égorgerons et nous liquiderons tout celui qui est lié au sionisme et au judaïsme" disaient ces menaces.

Dans le même temps, fut tué le commissaire de police de Al-Hoceima dans un accident de voiture, alors qu'il était en route vers Al-Hoceima – dans la dangereuse descente de Kétama – et peu de temps après, sur la même route et exactement dans la même descente, fut tué le gouverneur de Al-Hoceima, Torres Abdelhalek, que son nom et sa mémoire soient effacés.

Aussitôt après leur mort, la population arabe commença à parler de conspiration sioniste et que la main du Mossad était derrière ces accidents. Ces rumeurs, qui prenaient de plus en plus d'ampleur, ont provoqué la panique parmi les communautés juives de Tétouan et Tanger. Ils eurent le sentiment d'être désormais les otages du pouvoir marocain, ignoraient l'existence d'un réseau clandestin juif, déployé sur l'ensemble du Maroc, et qui les aiderait à arriver illégalement en Europe. Et alors commença le départ des juifs de la région vers l'Espagne. Cette atmosphère de panique provoqua aussi le départ de centaines de juifs de la région et leur montée en Israël.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-405

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-לך תוכיח שאתה לא סלח שבתי

לך תוכיח שאתה לא סלח שבתי

קָם אֵיזֶה אַשְׁכְּנַזִּי 
גֶּ'נְטְלְמֵן
מֵהָאִימְפֶּרְיָה הָאוֹסטרוֹ-הוּנְגָּרִית
גַּם נִצּוֹל שׁוֹאָה 
וְגַם לֹא יָכִיל לְהָבִין
לָמָּה וְאֵיךְ יָכֹל לִהְיוֹת
שֶׁהָאֵרוֹפֵּאִים רָצוּ לִרְצֹחַ
אֵרוֹפֵּאִי כָּל כָּךְ נָאוֹר
כָּמוֹהוּ

 

וְלָכֵן הוּא עָשָׂה טְרַנְסְפֵר
פְּסִיכוֹלוֹגִי לִיהוּדִי הָאֵרוֹפֵּאִי

וְעָשָׂה סֶרֶט
שֶׁבּוֹ הוּא מְתָאֵר אֶת הַיְּהוּדִי הַתֵּמַנִי 
סָלַח שָׁבַתִּי בְּכָל הַתְּכוּנוֹת 
שֶׁל הַיְּהוּדִי זִיס שֶׁל הַנָּאצִים 
הוּא נוּכַל, שַׁקְרָן, קָטָן, מְלֻכְלָךְ
חֲסַר הַשְׂכָּלָה, סוֹחֵר בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ

 

מְנַצֵּל:אֶת הַשִּׁלְטוֹן וּלֹא רוֹצָה לַעֲבֹד
בִּקְצוּר 
טַפִּיל

סֶרֶט שֶׁלֹּא הָיָה מֵבִישׁ אַף סֶרֶט תַּעֲמוּלָה נָאצִית

כָּךְ אָמַר לְעַצְמוֹ 
לֹא אוֹתִי רָצוּ לִרְצֹחַ 
אֶלָּא אֶת הַיְּהוּדִי הַהוּא

 

הַסֶּרֶט הָפַךְ לִהְיוֹת 
קְלָסִיקָה יִשְׂרְאֵלִית

וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם 
כָּל מִזְרָחִי צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ 
שֶׁהוּא לֹא סָלַח שָׁבַתִּי

 

וּבָרֶגַע שֶׁהוּא מְנַסֶּה לְהוֹכִיחַ 
הוּא הוֹפֵךְ לְעוֹד יוֹתֵר שָׁבַתִּי
בְּעֵינֵי הַגִּזְעָנִים הַגֶּ'נְטְלְמֵנִים הָאֵרוֹפֵּאִים.

 

 

 

 

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

ע״ח. טופס תקנה לתועלת העניים בצד מה מהעזר הנק׳ סיג׳א.

בהיותינו אנו החתומים מקובצים בבה״כ של תלמוד תורה הי״ג, עם אנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, נשאנו ונתננו לתקן בקיעי עירינו, וראינו שהעניים הבאים מחוץ לעיר וגם קצת עניים מבני מדינתינו, אם יהיו להם נוגשים, אין לאל ידינו לסייעם ולמלט נפשם מיד הנוגשים, כי אם מבתי כנסיות שבזה האלמלאח, וראינו שיש בזה עון אשר חטא, א׳ דקי״ל ענייך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין, ובהיות שמזמן לזמן בעלי תורה מצפין בכל בתי כנסיות הי״ג לזמן המועד, שכל אחד יתנו לו כפי מסת נדבת הקהלות הקדושות ישצ״ו, ואם יכבידו העול על בתי כנסיות הי״ג מטי לבעלי תורה שלנו היזיקא, מצורך לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל להם, ואין מאסף אותם הביתה, והם הולכים ושבים בפחי נפש, וכן לא יעשה לכן ראינו לתקן המעוות.

בהיות שבימי הנגיד המעולה הנבון ה״ר אברהם רותי ז״ל, כבר נתקבצו אנשי המעמד ותקנו תקנה הגונה וישרה בראותם שהקצבים גוזלים לקהלות הקדושות ישצ״ו, בצד מה מהעזר הנקרא סיגא. שיש לקהל ישצ״ו בבשר הנמכר במקולין, כי הם מוכרים קרבי בהמה הכרס והדרא דכנתא עם הבשר בשער עצמו, שהבשר נמכר ואין פורעים לקהל זולת הסיג׳א של הבשר, ולכן תיקנו באותו זמן הנגיד המעולה ז״ל ואנשי המעמד ישצ״ו, שיתנו הקצבים סך ידוע לכל בהמה גסה ודקה. והממון המקובץ מאותה הסיג׳א הקטנה יהיה לעניים הבאים מחוץ ולעניים ג״כ אשר הם בצער במדינתנו יע״א, אחר כל זאת לרוב המסים והארגוניות נטלו הקהל יצ״ו הכל, והעניים הבאים מחוץ נשארים בכאן עידן ועידנין בלי תועלת. ומלבד המתנה המועטת אריכות זמן בלי ריוח, לכן אנחנו החתומים עם היות שראינו שמן הדין שיהיו הקרביים הנז' נשקלים יחד בפלס בבית המטבחיים, כדי שיפרעו הקצבים לקהל ישצ״ו הסיג'א של הקרביים במושלם, עכ״ז בתורת חסד ורחמים ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה יפרעו הקצבים לקהל יצ״ו, נוסף על עזר הבשר חצי אוקייא מעות לכל בהמה גסה ושמונה פונדיונים מעות לכל בהמה דקה בעד הסיג׳א של הקרביים, שמוכרים בשער הבשר. וגם ראינו לתקן שמכל חצי אוקייא של בהמה גסה יותן ליד הגזבר שיתמנה מלפנינו שנים עשר פונדיונים. ומהח׳ פונדיונים של בהמה דקה יותן ליד הגזבר הנז׳ שני פונדיונים, ויהיו הארבעה עשר פונדיונים לעזר הצדקה לעניים הבאים מחוץ לעיר וגם לעניים שבכאן אם יראה לחכמים יצ״ו, והשאר יהיה לעזר שאר הוצאות הקהל יצ״ו, והגזברים שיתמנו מלפנינו לא יוציאו המעות הנז', זולת בהסכמת ג׳ חכמים מחכמי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה יצ׳׳ו, וקבלנו עלינו אנו החתומים זאת ההסכמה, ומינה לא גזוז לבלתי החליף את המעות לשום דבר אחר מצורכי הקהל יצ״ו, זולת לדבר הזה הנז׳. וגם הקצבים באו מוסכמים לדבר הזה, ולראיה שכך הסכמנו ח״פ בפ׳אס יע״א. ולהיות שההסכמה הנז׳ היתה בזמן החולף זה כמו שתי שנים או יותר, לקיים כל דבר ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה משנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ״ק, והכל שו״ב וקיים עכ״ל. וחתומים עליה החכמים השלמים הה״ר יהודה עוזיאל ז׳׳ל, וכהה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, וכה״ר יצחק אבן צור זלה״ה הי׳׳ו, וכהה׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

ע׳׳ט. יען ראינו אנו החתומים טופס הסכמה אחת שתקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בכתב יד החכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ז״ל שראה בכ״י החכם השלם הה״ר שמואל אביו זלה״ה, אמרנו להעתיקה כאן בספר התקנות להיותה למשמרת וזה נוסחה.

בהיותינו גם כן אנו חתומים מקובצים בכ״ה הגדול הי״ג היום קרוב לשתי שנים, וראינו לתקן לתועלת הקדש עניים, שהגזברים הממונים על הקופה של הצדקה, אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים או לשכור הקרקעות הנז', אף לצורכי עניים זולת לשנה ולא יותר, ואם ירחיבו זמן הגזברים שיתמנו על התקופה יותר משנה, הרחבת זמן שהרחיבו בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר שאין בו ממש. אך אמנה אם תהיה ההרחבה הנז׳ בעצת אנשי המעמד יצ״ו כולם או רובם, עליה יש לסמוך. ולקיים ההסכמה הנזכרת חזרנו אנו החתומים, ונתייעצנו עם הנשיא ונעלה הנגיד המעולה הנבון הה״ר משה הלוי יצ׳׳ו, והסכים גם הוא עמנו בדבר מצוה. ולראיה ח׳׳פ בעישור אמצעי לאדר המהודר שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ׳׳ק עכ״ל. ונתאמתה לנו הכתיבה הנזכרת שהיא מיד החכם הנז״ל, ולראיה ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה.

פ. עוד ראינו אנו החתומים בכת״י החכם הנז׳, טופס הסכמת אחרת על הענין הנזכר שראה בכת״י אביו זלה״ה וז״ן.

בהיות שהנגיד המעולה נשיא נשיאי הלוי הה״ר משה הלוי נר״ו, לא יכבה, וגדולתו לעד תרבה, חפץ ה׳ בידו יצלה. כוונתו להעמיד האמת ולחזק הבדק בהקדש עניים, הקב״ה יראה בעניים ויחוס ויחמול עלינו ועליהם, נתקבצנו אנו החתומים וגם המעולים אנשי המעמד ישצ״ו, ונשאנו ונתננו עם הנגיד המעולה נר״ו בתועלת קרקעות הקדש עניים. וקבלנו עלינו שקרקעות הקדש עניים לעולם לא ימכרו, אף אם ח״ו יצטרכו הקהלות יצ״ו או העניים, זולת אם יצטרכו ימשכנו הקרקעות הנז', עד ישקיף ה׳ וירא וישלח ברכה והצלחה בנכסי הקהלות הקדושות ישצ״ו, ויפדו המשכונות ויעמוד קרקע ההקדש קיים, שכך היתה כוונת הנותן תחלה. ולא ימכר הקרקע זולת לקנות בו קרקעות אחרים, שירויחו בהם העניים פירות יותר מהנמכר. וקבלנו עלינו ההסכמה הנז', בכה נח״ש ומינה לא נזוז. וג״כ מהיום הזה והלאה קבלנו אנו החתומים, שהיהודים השוכרים קרקעות הקדש עניים, לא יטעון שום א׳ מהם טענת חזקה בקרקע הקהלות ישצ״ו. וכל המוסיף בשכירותם עליו תבוא ברכת טוב, ולקיים כל דבר ח״פ בי״ג לאדר המהודר שנת בנשא״י ידי אל דביר קדשך לפ״ק, ע״כ נוסח ההסכמה הנז', שראינו בבת״י החכם הנז׳. לראיה ח״פ אחר שנתאמתה לנו כתיבתו עכ׳׳ל. וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמוה״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 57

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

אחריו, ראב״ד שאול אבן דנאן יחשל״א הציע הצעה אחרת בענין זה, ונתקבלה בהחלטה בקצת תוספת, ואלה דבריו.

רבותיי

במועצת הרבנים שהיתה בשנה שעברה, הצענו לפני רו״מ דברים שנראו לתקן בענין היבום והחליצה המוסמכים עפ״י הדי ונדחתה ההצעה עד למועצה הבאה כדי לעיין בה כיאות. ובמועצה הזאת זכה הרה״ג רש׳׳ב יצ״ו בענין זה, והוא דבר מה שדבר, וטרם יחוו דעתם רבותי אציעה נא לפני כת׳׳ר מה שראוי להקדים בזה לפני המשא והמתן.

ודאי רבותי חקרו בענין זה כמו שגזרו במועצה החולפת, ולא נעלם מהם מה שפסקו הגאונים רבני מארוק, ה״ה מוהריב״ע מהר״ש הצרפתי, מוהריב״ץ מהר״ח אלמוסנינו זלה״ה זיע״א הוב״ד במוצ״ב ח״ב סי׳ כ״ד וסי׳ ס״א דבריהם באו בארוכה שם, והעלו להלכה מדברי הפוסקים הראשונים, וזה תמצית אמרי קדשם.

באיש עני הנראה באותו מצב שאינו יכול לספק צרכיה, וכן אם יש לו אשה אחרת, וכ״ש אם יש לו בנים וכן אם מאיס עליה כדינא דמאיס עלי דמורדת, בכל הני מח״ק וכופין לחלוץ.

ומה שהביא הרב רש״כ ההיא דסי׳ שנ״ז במוצ״ב הא׳ באמת הנהו דברים יצאו מפי קדוש מוהריב״ע וב״ד, וכשבא הדבר לפני מוהריב״ץ ז״ל לא הסכים על ההוא כתבא וראה את הר׳ הגאון מוהריב״ע ז״ל והודה לו ונצטדק מוהריב״ע על מה שכ׳ הפך ממה שפסק הוא עצמו, והוא הקדוש אמר שכתב בסתם שחליצה מעושה פסולה, אמנם אם יכפוהו עד שיאמר רוצה אני, שפיר דמי, וכמו שכתבנו בפסקים ראשונים וכתב ההוא כתבא כי הפחידו מימון ה׳ באמרו שרוצה להמיר דתו, הנה הדברים מבוארים שם בסי' הנז' מפי קדוש רבנו מוהריב"ץ ז"ל.

איך שיהיה הדין פשוט מפי גאוני ארץ שמח׳׳ק בבל הנהו פרטים, וכמ״ש הרב ״תעלומות לב״ שהביא הרב רש׳׳ב ובמעט שאין צריך לדין זה שום תקנה כלל, רק לתוספת טובה למען השוות דעות הב״ד גם יחד.

וכה ראוי לשפוט בצדק עפ״י סמך הדין והתקנה

א – אם סרבה היבמה מלהתיבם, או מפני העוני הנראה לב״ד שאין ביד היבם לספק צרכיה או מפני שהוא נשוי או מפני שהוא מאיס עליה כדינא דמאיס עלי דמורדת, בא׳ מג׳ אלה מצות חליצה קודמת וכופין עליה תחלה כאשר נבאר.

ב – אם לא רצה לחלוץ חובתו לספק צרכיה במזון וכסות ודירה ורפואה ומ״י שלה (משך י״ב חדש, ואח״כ כופין בע״כ).

ג – גם תקח כתובתה מנכסי בעלה, או חלקה המגיעה בהם כתנאי כתו׳ עם בעלה.

ד (ואם אין לו או אינו רוצה לזון וכו׳ כופין אותו בע״כ לאלתר).

*הערה: המאמרים המוסגים המה תוספות מאת הרבנים ״במועצה״ ונתקבל הכל בהסכמה.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 237

Concile des Rabbins du Maroc –Takanots- Droit de la fille mariee a la succession

DROIT DE A LA FILLE MARIÉE A LA SUCCESSION

Lors du Concile rabbinique de l’an 5712, il avait été décidé que les rabbins feraient connaître au Haut Tribunal Rabbinique la réaction du public au projet de réforme du statut successoral de la fille mariée après la publicité d’usage.

Etant donné cependant que plusieurs centres — les plus importants notamment — n’ont pas répondu avec précision, il est décidé de porter à nouveau ce projet à la connaissance du public en tout lieu et par tous les moyens de publicité convenables.

Critiquant cette Takana, le Rabbin TOLEDANO se demande d’abord si le Concile, a, en droit, qualité pour prendre une telle décision à l’encontre des dispositions de la loi excluant la fille mariée de la suc­cession.

Le Président DANAN, dans sa réponse, invite les rabbins présents à consulter les textes législatifs et jurisprudentiels sur la question et lui communiquer leur point de vue par écrit. Il leur demande également de préciser le point de savoir si le rabbinat a qualité pour instaurer des mesures nouvelles au cas où la majorité des membres des commu­nautés les désireraient.

Les décisions seront prises au prochain Concile.

EXÉCUTION DES JUGEMENTS RENDUS par les Tribunaux Rabbiniques

Déplorant le retard considérable apporté par les services d’exécu­tion des décisions de la justice rabbinique.

Imputant en particulier cette lenteur à l’absence de connaissance en droit mosaïque de ces services ;

Considérant le fait que les termes de ces décisions, même une fois traduits en français, engagent l’agent d’exécution à demander des ex­plications écrites à l’autorité rabbinique causant ainsi un travail consi­dérable à nos rabbins.

Le Président du Haut Tribunal Rabbinique, approuvé par le Concile, propose de solliciter l’intervention de M. le Directeur des Affaires Ché­rifiennes pour remédier à cet état de choses.

Concile des Rabbins du Maroc –Takanots Droit de la fille mariee a la succession

אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חַי  בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים.רבי דודו בן אהרן חסין

21 – אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי

בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף א, טור ענף ב וטורי אזור. בכל טור שתי צלעיות.

 חריזה; א/ב א/ב א/ב ג/ג ג/ב ד/ה ד/ה ד/ה ו/ו ו/ב.

משקל: בטורי הענף שבע הברות בצלעית א וחמש הברות בצלעית ב. בטורי האזור שבע הברות בכל צלעית.

כתובת: פיוט. נעם ׳נאוה את וגם שירך. סימן: אני דוד, לקדיש. מקור:    א־ לד ע״ב; ק- לו ע״ב¡ נ״י 3097 – 21 ע״ב.

 

אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי / מְאֹד נַעֲלָה
תּוֹךְ רֵעַי וְגַם אֶחָי / עֵדָה כְלוּלָה
מִזִּמְרַת שִׁיר שְׁבָחָי / רֹן וְצַהֲלָה
בִּבְנֵי נֹף פָּרַץ פֶּרֶץ / צוּר שׁוֹכֵן שֶׁמִּי עֶרֶץ
5- הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ / מִצְרַיִם לַיְלָה

 

נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חַם / שָׁם דָּר עֲלִיָּה
הִכְנִיעַ הִתִּישׁ כֹּחָם / נַפְשָׁם לֹא חִיָּה
בְּיָד חֲזָקָה נִלְחָם / בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה
בְּאוֹתוֹת גַּם בְּמוֹפְתִים / בְּמוֹרָאִים וּשְׁפָטִים
10- בְּעַקְרַבִּים בְּשׁוֹטִים / עָשָׂה בָּם כַּלָּה

יָצָא בְּעֵמֶק עָכוֹר / צוּר הִשְׁפִּיל קַרְנָם
הָרַג הִכָּה כָּל בְּכוֹר / רֵאשִׁית כָּל אוֹנָם
וְהוֹרִישׁ לְעַם מָכוּר / אֶת כָּל קִנְיָנָם
בַּחֲצוֹת לַיְלָה הַהִיא / קוֹל צֹחָהּ קוֹל נְהִי
15- בְּמִצְרַיִם וַתְּהִי / צְעָקָה גְדֹלָה

 

  1. 1. אזכיר… חי: על-פי יש׳ סג, ז. מאוד נעלה: על-פי תה׳ מז, י. 2. רעי וגם אחי: על-פי תה׳ קכב, ח. עדה כלולה: כינוי לישראל הכלולים במעלות רבות. 3. מזמרת… צהלה: באמצעות שירתי, ותאר שירה זו במלים נרדפות. 4. בני נוף: כינוי למצרים על-פי יר׳ ב, טז. פרץ פרץ: פגע, על-פי שמ״ב ו, ח. צור… ערץ: כינוי לקב״ה. 5. הוציאך… לילה: על־פי דב׳ טז, א. 6. ארץ חם: מצרים, על-פי תה׳ קו, כא-כב. דר עליה: כינוי לקב״ה, רווח בפיוט הקדום. 9-8. ביד… ושפטים: על-פי דב׳ ד, לד; שם׳ ו, ו. 10. בעקרבים… כלה: ציורים למכות שהכה ה׳ את מצרים, על־פי מל״א יב, יא. עשה בם כלה: על-פי יר׳ ל, יא. 11. בעמק עכור: כינוי מליצי למצרים העכורים. עמק עכור: על־פי יהו׳ ז, כד. צור… קרנם: הקבה השפילם. 12. הרג… אונם: על-פי תה׳ קה, לו. 13. עם מכור: כינוי לישראל, על-דרך אס׳ ז, ד: ׳כי נמכרנו אני ועמי׳. והוריש… קנינם: הקב״ה הוריש לעם ישראל את כל רכושם של מצרים, על-פי שמ׳ יב, לה-לו. 15-14. בחצות… גדולה: על-פי שמי יב, כט-ל. לילה ההיא: לילה לשון נקבה על דרך הערבית. קול נהי: על-פי יר׳ ט, יח.

 

דַּלִּים וּשְׁפָלִים שָׂשׂוּ / קָמוּ עָמָדוּ
וְעוֹבְדֵי אֱלִיל בֹּשׁוּ / וַיִתְגּוֹדָדוּ
כִּי זֵכֶר דֶּבֶק קָדְשׁוֹ / אַבְרָהָם עַבְדוֹ
וְיוֹצִיאֵם בְּשָׂשׂוֹן / בְּיָד רָמָה וְעֶלְצוֹן
20- לְאוֹר מֵחֹשֶׁךְ אִישׁוֹן / וּמֵאֲפֵלָה

וְרַב טוּב לְיִשְׂרָאֵל / אֲשֶׁר גְּמָלָם
כְּרַחֲמָיו חֶסֶד אֵל / אֱלֹהֵי עוֹלָם
הִצְמִיחַ לָהֶם גּוֹאֵל / מִצַּר הִצִּילָם
קִבְּצָם מֵאֲרָצוֹת / אַל אֱלֹהֵי הָעֵצוֹת
25- צִוָּה אוֹתָם לַעֲשׂוֹת / פֶּסַח וּמִלָּה

דִּגְלֵנוּ מֵהַר תָּקִים / חַי דָּר שָׂמִים
וּמֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים / מִקַּצְוֵי אִיִּים
קַבֵּץ עַם בְּךָ דְּבֵקִים / מִבֵּין הַגּוֹיִים
נִפְלָאוֹת חִישׁ הַרְאֵנוּ / כְּמֵאָז גְּמַלְתָּנוּ

30- תִּתְגַּדַּל צוּר מַלְכֵּנוּ / תִּתְקַדַּשׁ סֶלָה

 

  1. 16. דלים ושפלים: ישראל. קמו עמדו: נזקפה קומתם. 17. עובדי אליל: מצרים. בשו ויתגודדו: נכלמו ופצעו עצמם, מעשה התאבלות. הלשון על-פי מל״א יח, כח. 18. כי… עבדו: על-פי תה׳ קה, מב. מה שהבטיח לאברהם בבר׳ טו, יד. 19. ויוציאם בששון: על-פי תה׳ קה, מג. ביד רמה: על-פי שם׳ יד, ח. 20. לאור… מאפילה: מאפל הגדול אל אור הגאולה. אישון ומאפיל: על-פי מש׳ ז, ט. הצורה על-פי יר׳ ב, לא. 22-21. ורב… חסד: על-פי יש׳ סג, ז. 23. הצמיח… גואל: על-פי ברכת ׳מצמיח קרן ישועה בתפלת העמידה׳. מצר הצילם: על-פי תה׳ קז, ו. 23־24. קבצם מארצות: על־פי תה׳ קז, ב-ג. אלהי העדות: כינוי לקב״ה, על-פי יר׳ לב, יט. 25. ציוה… מלה: על־פי שם׳ יב, מח, וראה שמו״ר פז, ג: ׳בשני דמים נצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה׳. 26. דגלנו… תקים: על־פי ׳יום ליבשה׳ לריה״ל. 27. ארץ מרחקים: כינוי לגלות, על-פי יר׳ ח, יט. קצווי איים: על-פי יש׳ סו, יט. 28. קבץ… הגויים: על-פי תפלת מוסף לשלושת הרגלים: ׳וקרב פזורינו מבין הגויים׳. 29. נפלאות חיש הראנו: מי׳ ז, טו. כמאז גמלתנו: על-פי יש׳ סג, ז. 30. תתגדל… סלה: קשר לפתיחת הקדיש, ייעוד הפיוט.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

על ״נגבה״ בדרך לחיפה

העולים שעלו על ״נגבה״ לא היו מודעים לעובדה שעל האניה שעתידה הייתה להביא אותם לארץ נמצא לא אחר מאשר נשיא מדינת ישראל.

הנשיא בן־צבי, שזכה לפרסום גם כאחד מגדולי חוקרי יהדות המזרח, ניצל את ההפלגה כדי להתוודע לעולים מצפון־אפריקה. במהלך ההפלגה לחיפה סעד הנשיא פעם אחת עם העולים וכמרכן ״השתתף הנשיא בתפילה בבית הכנסת שבאניה ובדרך ארצה עמד על כך שהחזן יהיה אחד מעולי צפון אפריקה״.

הערת המחבר: ״נשיא המדינה חזר לארץ מחופשת טיול באניה ׳נגבה״׳, זמנים, 23 במאי 1955.

אחד העולים אליהם התוודע הנשיא במהלך ההפלגה היה רבי דוד אביטבול, בן ה־53, שהיה בעלים של אחד משבעת בתי הכנסת שהיו במלאת של דמנאת ועלה עם משפחתו כשהוא נושא עימו ספר תורה מבית הכנסת. על המפגש בין הנשיא לרב דוד אביטבול ועל תרומתו של הנשיא לכך שהמשפחה הועברה לקליטה בצפת, במקום בנגב, העידה כלתו של הרב, מרי אביטבול:

הערת המחבר: בית הכנסת היה ידוע בשם ״צלא דוד בן יזאנו״, או Ai't Ben Hako.

״…הנשיא בן־צבי שהיה באניה ׳נגבה׳ החליט שהוא יהיה עם העולים החדשים. כל פעם היו הולכים להתפלל וחמי היה הולך להתפלל שמה ובן־צבי התרשם ממנו…אז אנשים מהעיר שלנו אמרו לחמי ׳אתה מדבר עם נשיא המדינה, אתה לא יכול לבקש ממנו איזו עיר אתה רוצה׳? אז הוא הלך לבקש ממנו. אמר לו ׳תשמע, אני שומע שלוקחים אותם להרים, למדבר, לאוהלים, לצריפים, אני אדם שהבאתי שופר, הבאתי ספר תורה ואני רוצה להקים בית כנסת׳. אמר לו ׳אני אתן לך מכתב שכתובים שם שמות שתי ערים קדושות: האחת טבריה והשניה צפת. תבחר מה שאתה רוצה׳. אז הוא בחר צפת״.

אניות העולים מגיעות לנמל חיפה

לקראת ערב יום ראשון, ה־22 במאי, הגיעה ״גולדן איילס״ לנמל חיפה ועגנה מחוץ לשובר הגלים. זמן מה אחרי הגעתה הופיעה בפתח הנמל ״נגבה״, אשר לוותה בשתי אוניות מלחמה של חיל הים מעת כניסתה למים הטריטורייאלים של ישראל. בראש התורן של ״נגבה״ הונף נס הנשיא, והיא קושטה בשלל דגלונים. בשעה 6:45 לפנות ערב נכנסה ״נגבה״ לנמל והתקבלה ב־21 מטחי כבוד שנורו מתותחי המשחתת ״אילת״ ומטס כבוד של מטוסי חיל־האוויר. האניה נקשרה לרציף והנשיא ירד ממנה והתקבל על־ידי משמר כבוד של המשטרה, כשתזמורת המשטרה מנגנת ברקע שירי לכת. כל זאת לעיניהם המשתאות של העולים, אשר נותרו עליה ללינת לילה נוסף, טרם רדתם לחוף. גם עולי ״גולדן איילס״, שנכנסה לנמל זמן מה לאחר מכן, נותרו על סיפונה ללילה נוסף.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה שלישית(נמל חיפה)

במקביל לפעילויות הקשורות לקבלת הפנים החגיגת לנשיא השב ארצה, התקבצו ב־22 במאי בנמל חיפה פקידי עלייה וקליטה ונציגי התנועות המיישבות כדי לטפל ב־888 העולים שעמדו להגיע באותו יום על ״נגבה״ ר״גולדן איילס״. על המתח שנוצר בין נציגי תנועת המושבים של מפא״י לנציגי איגוד המושבים של הפועל המזרחי כתב גרשון צוקר ליהודה גרינקר:

״כבר בתחילה חשנו שדבר מה בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל. המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו לסירת הנמל בכדי להגיע ל״גולדן איילס״, בסירה היו: חנוך הילמן, אברהם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה], קלמן לוין [מנהל מחוז הצפון של מחלקת הקליטה] וגם אהרן סיקורניק – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו כי באניה זו נמצא גם חיים מויאל. כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי ׳הפועל המזרחי׳ נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה״. אנשי גורמי הקליטה וצוות המיון חזרו לחוף ושם התחדש הויכוח בין נציגי תנועות ההתיישבות. גרשון צוקר, נציג תנועת המושבים, התעקש להעביר את 28 המשפחות שבמחלוקת לחרובית, מחנה הקליטה שהיה באחריות תנועת המושבים של מפא״י. טענותיו היו כי אין להעלות על הדעת להסכים לפעולת המחטף שחיים מויאל החל בה עוד במרוקו, ונמשכה במסעות שכנוע שלו מול העולים, במהלך הפלגתם לארץ. לדבריו משפחות העולים מדמנאת היו חלק מגרעין שאורגן על־ידי יהודה גרינקר ש־18 משפחות מתוכו כבר הגיעו לחרובית קודם לכן. הוא גם הסתמך על מברק שהתקבל מעמוס רבל שכל משפחות דמנאת שייכות לארגון של תנועת המושבים. מנגד, אהרן סקורניק, נציג הפועל המזרחי, טען שאי אפשר לכפות על העולים שבחרו להרשם לפועל המזרחי ללכת למושב לא דתי, גם אם הדבר פורץ את הגדרת המכסות הנהוגות של חלוקת העולים בין הזרמים השונים. הוא דרש בכל תוקף להעביר את העולים למשואה, שהיה באחריות איגוד המושבים של הפועל המזרחי. בשלב מסויים הודיע סקורניק שלא יתנגד להעברת הקבוצה לחרובית, בתנאי שיטפל בהם מישהו מטעם הפועל המזרחי, עד לגמר הבירור בעניין זה בהנהלת הסוכנות. נציג תנועת המושבים התנגד להצעה זו, והויכוח נמשך לתוך הלילה מבלי שהצדדים הניצים ישיגו הסכמה.

ביום שני, ה־23 במאי, בשעה 06:00 החלה הורדת העולים מ־״נגבה״. העולים עברו את מערך הקליטה בנמל, והופנו ליעדים שונים ברחבי הארץ. שלוש משפחות העולים מדמנאת הועברו ליעדים הבאים: הרב דוד אביטבול ובני משפחתו ומשפחת בנו שלום אביטבול הופנו לצפת, בזכות המכתב שנתן בידיו הנשיא יצחק בן־צבי, ואילו משפחת שמעון בן־לולו הופנתה למושב הזורעים.

בשעה 09:30 התחילה הורדת העולים מ־״גולדן איילס״. אברהם ציגל הורה להעביר את משפחות המחלוקת מדמנאת למחנה חרובית על־פי הצעת אהרן סקורניק ובניגוד לעמדתו של גרשון צוקר. ברם, באותו זמן התקשרו לנמל נציגים בכירים של הפועל המזרחי, חבר הנהלת הסוכנות מר בית־אריה וח״כ מיכאל חזני, הודיעו שהצעת אהרן סקורניק אינה מקובלת עליהם, והתעקשו שהעולים יישלחו למשואה. עולי המריבה התפלגו לשתי קבוצות: 6 משפחות ועוד בודד ובסך הכל 24 נפש הסכימו לצאת לחרובית, ואילו יתרת המשפחות נותרה בנמל.

בשעה 11:00 הגיעו לנמל יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות ומיכאל חזני, חבר כנסת של מפלגת הפועל המזרחי. ברגינסקי תיחקר את העולים באשר לסידרי רישומם לעלייה, ולשאלתו השיבו שאכן נרשמו לעלייה אצל יהודה גרינקר תחילה. הנושא שעמד להכרעה היה איזו תנועת התיישבות תזכה בעולים אלו: האם תנועת המושבים של מפא״י, בתוקף העובדה שהעולים נרשמו תחילה אצל גרינקר, או איחוד המושבים של הפועל המזרחי מתוקף העובדה שחלק ממשפחות העולים שוכנעו על־ידי חיים מויאל לשנות את בחירתם, ועכשיו דרשו להתיישב במושב של הפועל המזרחי. ח״כ חזני, שנכח במקום, טען באוזני ברגינסקי שאין זכות למנוע ממישהו ללכת למקום שהוא רוצה בו, ולכן צריך לאפשר לעולים לעבור למחנה משואה. הוא גם איים לצאת בהתקפה ציבורית בכנסת, ובכל דרך אחרת. לאחר דיון ממושך הושגה פשרה להעביר את העולים שבמחלוקת למחנה המעבר שער העלייה, עד לקיום בירור וקבלת החלטה באשר לעתידם בהנהלת הסוכנות.

עולי דמנאת שירדו מה״גולדן איילס״ התפלגו באופן הבא: שש משפחות ובודד ובסך הכל 24 נפש עברו לחרובית ר32 משפחות ובהן 209 נפש הועברו עוד באותו היום לשער העלייה. בחינה מדוקדקת של שמות העולים וקשרי המשפחה בין המשפחות השונות מלמדת על מספר מקרים שבהן חמולות משפחתיות התפצלו בין שני המקומות: בשני מקרים הבן הבכור ומשפחתו עברו לחרובית בעוד שההורים ושאר האחים עברו לשער העלייה. במקרה אחד התפצלו שתי משפחות אחים: משפחת האח המבוגר יותר עברה לחרובית בעוד שמשפחת האח הצעיר עברה לשער העלייה.

טבלה מס. 3 – מקרי התפצלות חמולות משפחתיות בין חרובית ושער העלייה

קשר משפחתי

עברו לשער העלייה

עברו לחרובית

שם החמולה

יוסף הוא בנה הבכור של מזל

בן־חיים מזל וילדיה דוד, שלום, מכלוף, נסים אברהם ומרדכי

בן־חיים יוסף, רעייתו שמחה והבת עזיזה

בן־חיים

דוד הוא בנם הבכור של יוסף ואליה

לוי יוסף ורעייתו אליה, והילדים חסיבה ועזר

לוי דוד ואסתר

לוי

יהודה הוא אחיו המבוגר של יוסף

הרוש יוסף וילדיו נסים ומאיר

הרוש יהודה וזהרה

הרוש

 

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 37

להאיר באור החיים  –לפרשת עקב מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים

 –לפרשת עקב

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה,

ושמרתם ועשיתם אותם,

 ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד…" (ז, יב – כו)

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה {והיה} וענווה {עקב},

היא הערובה לקיום עם ישראל בארץ ישראל,

 מתוך ביטחון רוחני, צבאי, כלכלי ורפואי,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.  

"והיה עקב תשמעון":

רבנו-אוה"ח-הק' שואל על שלושת הביטויים הנ"ל:

התורה יכלה לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון",

 או בביטוי "אם תשמעון" במקום "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעו-ן".

וכן, השימוש בפועל "ושמר" בעבר, במקום "ישמור" בעתיד,

כמתחייב מבחינה תחבירית.

מה ההבדל בין שמירת "הברית" לשמירת "החסד"?

על כך, עונה רבנו-אור-החיים-הק' – שבע תשובות.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם – ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

זהו הפס' הראשון בפרשתנו המתמצת למעשה את כל הפרשה, ואת חופש הבחירה הנתון בידינו.

עקב  = במידה ונישמע {"תשמעון"} למצוות ה' {"המשפטים"} מתוך שמחה {"והיה"}, ונקיים אותן הלכה למעשה {"ושמרתם = מצוות לא תעשה. ועשיתם = מצוות עשה"}, גם הקב"ה יקיים את הבטחתו אלינו, שהיא "הברית והחסד", וכדברי רש"י: "ישמור לך הבטחתו". כלומר, המילה "עקב" = אם, מהווה למעשה את מילת המפתח בפרשה.

"עקב" שמה של פרשתנו, מבטא את תכנה גם ע"פ הפסוק: "עקב ענוה יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים" (משלי כב, ד). כאשר נתנהג בענוה כלפי כל אדם, אותה מסמל העקב הנמצא בתחתית הגוף, נוכל לזכות לענוה ויראת ה' כלפי הקב"ה, בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", ועקב כך נזכה ל"עושר, חיים וכבוד" בהם משופעת ארץ ישראל: "כי יהוה אלהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (דב' ח, ז – י).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את  הביטו "כל בה""כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו – 'כל בה".

בעצם, זוהי  הפרשה הכי משופעת בברכות אודות ארץ ישראל.

"עקב" – שם הפרשה, גם במשמעות שהיא "עוקבת" אחרי הפרשה הקודמת "ואתחנן", בה נאמרה הפרשה הראשונה של קריאת שמע, המדברת על קבלת עול מלכות שמים, ואילו פרשתנו מדברת על הפרשה השניה של קריאת שמע המדברת על השכר והעונש בקיום מצוות התורה.

הרמב"ן אומר שהתורה הזהירה במיוחד על שמירת "המשפטים – כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן, שלא יחטאו בהן כלל" כדברי קודשו (דב' ז, יב). עד כמה צריכים להיזהר במצוות שבין אדם לחברו.

בעל הטורים אומר: "שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין", לכן המיקוד הוא על "משפטים".

הספורנו: "כי במשפט יעמיד ארץ". הוא מתייחס לפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד). כלומר, כאשר השליט מעמיד את המשפט כנר לרגליו, השלטון במדינה יהיה יציב. ואילו כאשר השליט משחד את המקורבים, השלטון יהרס.

 כמו כן, הגאולה תלויה במשפט צדק ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

הביטוי "והיה" בו פותחת הפרשה, מסמל את השמחה. "אין והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויר"ב יא' ז'). כמו כן, אותיות המילה "והיה" הן אותיות שמו יתברך י-ה-ו-ה, שהן הנוטריקון: י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ, המדבר על שמחת גרמי השמים, מלאכי רום ויושבי הארץ בגאולה העתידה לבוא.

כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' מתוך שמחה {"והיה"}, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים (זהר חלק ג, דף נט א).

  • השמחה האמתית – כשזוכים לקיים את מצוות ה' מתוך שמחה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ויתבאר על דבר אומרו ז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים – כי אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציווה ה' לעשות, אז ישמח לבו… השמחה {והיה} תהיה לך עקב תשמעון. פירוש, עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצאנו שהשתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה: "בעקבות משיחא וגו', כי בגמר זמן ביאת {מלך המשיח}, יקרא עקבות".

 דוד המלך אומר בתהלים: "ישמח לב – מבקשי יהוה" (קה, ג), וכן "עבדו את יהוה בשמחה, בואו לפניו ברננה" (ק, ב). מצד שני, הוא אומר: "עבדו את יהוה ביראה, וגילו ברעדה" (ב, יא).

השאלה הנשאלת: עבודת ה' מתוך שמחה ורננה, או יראה ורעדה?

בעבודת ה', יש להתחיל ביראה, כי ע"י היראה, האדם יזהר שלא לעבור את רצון הבורא. כשיש לאדם יראת שמים טהורה, הוא כבר יגיע לעבודת ה' מתוך שמחה ככתוב בהמשך: "ועתה ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יהוה אלהיך, ללכת בדרכיו – ולאהבה אותו" (דב' י, יב).

רבנו האריז"ל כותב על השכר הגבוה של עבודת ה' מתוך שמחה:

 "הנה האדם צריך בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקותו בתורה, או כשמתפלל התפילה – להיות שמח וטוב לב יותר, מאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב".

וכן הוא כותב: "דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה לבד, אלא יהיה שמח בעשותו אותה מצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש, ובחשק גדול, כאילו נותנים לו סכום גדול של כסף וזהב, וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית… וכפי גודל שמחתו ובטוב לבב הפנימי – כך יזכה לקבל אור העליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שתשרה עליו רוח הקודש", כמו חבקוק הנביא שזכה להתנבא, בזכות שמחתו בשמחת בית השואבה.

  • השמחה האמתית – כשיתברר לנו בעולם האמת, שיצאנו זכאים בדין.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפירושו השני: אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי קודשו: "אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם – אז הוא זמן השמחה. וכל שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח… כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול… [ביום הדין], וכפי זה שיעור עקב – הוא סוף שמיעת כל המשפטים". לכן, התורה השתמשה במילה "עקב".

  • השמחה האמתית והשגת נ' שערי בינה – ע"י לימוד תורה מתוך שמחה.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.

המילה "והיה" רומזת לשמחה, והמילה "עקב" רומזת לענוה.

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את הזהר הק': "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא, כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג). ולכן, הכתוב אומר "והיה" בסתם, כדי לרמוז על השמחה לקב"ה. וכדברי קדשו: "והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא את העולם. וכשהוא שמח, כל העולם בשמחה ובששון".

כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

  • "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד" (ז, יב)

שמירת הבטחת הברכות בא"י – תלויה רק בקיום המצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר יהוה אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד ישמור יהוה אלוהיך וכו'. כלומר, מתן שכר לדורות הבאים. הלימוד מזה לדעת רבנו הוא: שמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות בעתיד, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

על אותו משקל ניתן להוסיף, שהשימוש בביטוי "לך" בלשון יחיד במקום "לכם" בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" שהוא בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה כל אדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו שמירת שבת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת, ולכן נאמר "לך" – לפי ההשקעה במצווה ע"י כל אחד, כך יהיה שכרו, בבחינת "לפום צערא אגרא".

  • הקיום בא"י בבחינת "החסד" – בזכות קיום המצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את השאלה: בפסוק הנ"ל "משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה – לא בצדקתך… כי ברשעת הגויים… ולמען הקים … זה יגיד שהגם שאין להם צדקות, בהכרח שיקיים ה' את השבועה" כדברי קדשו, ללא קשר אם קיימו את המצוות?

רבנו-אוה"ח-הק' משיב: כניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, גם אם בני ישראל לא היו ראויים, לכן נאמר "לא בצדקתך וכו'", אבל לאחר הכניסה לארץ, הקיום הביטחוני, הרפואי והכלכלי, יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי עוד בהבטחה לאבות.

  • "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים בימי יהושע, בזכות ההבטחה לאבות.

כיבוש אדום, מואב ועמון בעבר הירדן – בזכות קיום התורה.

"ושמר יהוה אלהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז, יב).

הביטוי "הברית", מתייחס לירושת הארץ בגבולות יוצאי מצרים, ע"י כיבוש יהושע. ואילו הביטוי "והחסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום, מואב ועמון כפי שהובטח לאבות, וזה יהיה רק בעתיד בזכות קיום מצוות, בבחינת "עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם".

יוצאי מצרים לא הורשו לכבוש את אדום, מואב ועמון. אבל, זה יהיה בעתיד בזכות מעשינו הטובים.

ז. "הברית והחסד": בזכות "הברית" אבות – יהושע כבש את הארץ.

                      בזכות "החסד" – נכבוש בימות המשיח, את עבר הירדן ואדום.

 רבנו-אור-החיים-הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דב' ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם.

במילה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קדשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום [אירופה ואמריקה] שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא".

רבנו מסתמך על דברי רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים" (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק י"א הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח יהוה… ועפו בכתף פלישתים {החמס העזתי!} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד. ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

רבנו-אוה"ח-הק' חותם את דבריו בתפילה לגאולה:

 "וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד… ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל לנו גוים רבים".

יוצא שהפס' הפותחים את פרשתנו,

טומנים בחובם את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והרפואיות:

  • ביטחון כלכלי מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה "בלי די": "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דב' ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
  • ביטחון רפואי מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לנו בריאות איתנה: "והסיר יהוה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דב' ז טו').

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את פשר הכפילות: "והסיר ה' ממך כל חולי", ומצד שני "לא ישימם בך".

רבנו מדגיש: במילה "והסיר", הכוונה גם למחלות שאדם גרם לעצמו, כמו ישיבה ממושכת בשמש. במילים "לא ישימם בך", הכוונה למחלות הבאות בשליחות.

רבנו מדגיש: "עוד בא להעיר בהכרת חסד אל, כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע". שנזכה להפנים שרק הקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת: "כי אני יהוה רופאך" (שמות טו, כו).

מהביטוי "וכל מדוי מצרים הרעים", רבנו לומד, שגם מחלות מדבקות ישים אותן על הגויים, ועמ"י לא ידבק מהן.

"והסיר יהוה ממך כל חולי".

 רב אומר: 'כל חלי' "זו עין {רעה}. רב שידע ללחוש למתים, בדק ומצא בבית הקברות: "תשעין ותשעה [מתו] בעין רעה, ואחד {מת} בדרך כל הארץ" (בבא מציעא קז ע"ב):.

בעל הטורים: "כל חלי"גימטריה צ"ח קללות שנאמרו בפרשת 'כי תבוא'.

  • ביטחון צבאי מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שיטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים:

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי יהוה אלוהיך בקרבך… ונשל יהוה אלוהיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דב', טז'- כד').

"בן אדם, למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים.

                  כי הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים" {פיוט מרוקאי}.

רש"י מסביר את הפס' הראשון: "והיה עקב תשמעון וכו'" – "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון" (תנחומא עקב א). כלומר, הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. פירוש, אם לא נזלזל במצוות הקלות, כנאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אז נזכה לשכר המופיע אח"כ: "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד וכו'".

המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפס': "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). מתוך המזמור אותו קוראים בתפילה בבית האבל.

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים היא, לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת וע"פ כל ההידורים, או כלאחר יד, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו "דשים בעקבינו" כמו "ברכות הנהנין" ללא כוונה, בניגוד למצוות עונתיות כמו פסח, סוכות, ר"ה, כיפור וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. כנראה בגלל העונתיות שלהן.

ראה את דברי הרב יהודה צדקה בהמשך, לגבי מיליוני הברכות העוברות בפינו, אבל ללא כוונתנו.

הרב שלמה זלמן אוירבך נשאל פעם ע"י ילד: אם הקב"ה אוהב אותנו, מדוע הרבה עלינו מצוות, ולא מסתפק בשבע מצוות בני נח, או מקסימום כפול?

רבנו השיב: הקב"ה נותן לנו שכר, גם על דברים שגם הגויים עושים, כמו נעילת נעליים, בתנאי שנעשה אותן לפי הוראות השו"ע: נעל ימין תחילה, אח"כ שמאל. שריכת נעל שמאל, אח"כ ימין. קיבלת שכר של ד' מצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הרמב"ם בראש פרשת חוקת: ע"י קיום מצוה בשלמותה, נגיע לגן עדן. לכן, חשוב שיהיו לנו הרבה מצוות, כך שנוכל להתחבר למצוה אחת, אותה נקיים בשלמות, ובזכותה ננחל גן עדן.

להלן סיפור המדגים עד כמה חשוב לקיים כל מצוה בשלמותה.

הרה"ג יהודה צדקה ע"ה ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} כותב בספרו "קול יהודה":

אדם ממוצע מברך כ- 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר לו שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה.

הוא מביא לכך משל, לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד אותו השאיר למזכרת. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין עד כמה הוא טעה.

כך אצלנו. רק בעולם האמת נבין עד כמה כל מצוה היא יהלום, אבל אז, יהיה מאוחר, בבחינת "במתים חופשי".

נסיים בחלק משיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, אודות הבלי הדמים וחשיבות הימים:

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים /

 כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים.

רדוף אחרי התורה והמצוות, כי הם לעד קיימים /

אם הזמן בוגד, אל תאלצהו ואל תרדוף אחריו".

עשה זאת בני, והינצל מארי וגוריו /

בטח בה' ועשה טוב, כי בוטח בה' אשריו".

עבודת ה' של הנשמות מעולם "הראש" [כמו משה ורשב"י],

 ו"הלב" {ראשונים ואחרונים, דוגמת רבנו-אוה"ח-הק'}.

 לעומת נשמותינו שהן מעולם "העקב", ב"עקבתא דמשיחא".

גוף האדם מחולק לג' חלקים: הראש בו מוצבים "שבעת קני המנורה":

שתי עיניים {ראיה}, שתי אוזניים {שמיעה}, שתי נחיריים {ריח} ופה – {טעם}.

החלק האמצעי הכולל את הלב – {רק מרגיש}.

החלק התחתון שהוא העקב – אינו מרגיש כלום, ומתבטל כלפי החלקים הקודמים.

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה. החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע, אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים. כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לאיברי הראש הרואות ומרגישות הכול, לכן בזהר נאמר, תא חזי = בא וראה.

בגמרא לעומת זאת, נאמר "תא שמע" = בא שמע. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו האמוראים, הראשונים והאחרונים כמו רבנו-האוה"ח-הק' שהרגישו את דופק הדור.

לעומתם, נשמות הדורות שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום המצוות בבחינת "והיה עקב – תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה [והיה] וענוה [עקב].

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב". הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה.

יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט).

דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים ואבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו, כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו [מלשון עקב],  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בר' מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה, בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במילה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח.

האותיות העוקבות של המילה ז.מ.ר. הן אותיות  נ.ח.ש. ע"י עבודת ה' מתוך זמרה ושירה, נוכל להתגבר על הנחש המסמל את היצר הרע.

 דוגמא לכך: דוד המלך כותב את מזמוריו מתוך שירה וזמרה, גם במצבים קשים: "מזמור לדוד – בהיותו במדבר יהודה" (סג א). גם כשהוא מסתתר במדבר משאול המלך הרודפו להורגו, הוא מזמר לה'.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

       "לא תחסר – כל בה" (דב' ח ט)

 ברכת השפע בארץ ישראל: 

                   "כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו: כל – בה" (רבנו-אוה"ח-הק')

"ושמרת את מצוות יהוה אלהיך… כִּי יהוה אֱלֹהיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. 

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ;

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת.

ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹוהיךָ,

 עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ו – י ).

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של א"י שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב? 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך: א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חיטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת" (ח, ט).

השבח לא-ל שד-י = הזן ומפרנס לכל בדרך נסתרת, שזיכנו לחיות בא"י בדור, בו  מתקיים: "לא תחסר כל בה".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע כאשר עמ"י היה בגלות, הארץ לא הניבה פירות, והיית בעיקר ארץ ביצות. רבנו לומד זאת מהכתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד – עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב). וכך דברי קדשו: "דקדק לומר תיבת אלהיך, להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלקותו על ישראל. אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם – אין שבח כל כך לארץ".

      "ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהיךָ" (דב' ח י).

ברכת המזון מן התורה.

"כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצוים לו בשפע" (ספר החינוך).

  • "ואכלת ושבעת, וברכת את יהוה אלהיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן אותנו.
  • "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
  • "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

            את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע בן נון עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה בט"ו באב.

כ"כ, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת, הרומאים לא אפשרו לקברם, (ברכות מח ע"ב).

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות, והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

ספר חרדים: יכוון בארבע הברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

רבנו יעקב אביחצירא: "וברכת את יהוה  אלהיך = [אותיות] אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, נהג לברך את ברכת המזון מילה במילה ובכוונה, כמונה מרגליות, וכך נהג לומר:  ברכת המזון היא המצוה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכלת לשובע, "וברכת את יהוה…".

לכן בני ובנותי היקרים, תברכו מתוך הכתוב מילה במילה ובכוונה, וזו גם סגולה ל"ברכת יהוה כי תעשיר".

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" ו"לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו בעולם הזה, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן…

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,

כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם…

וברכת את יהוה אלוהיך,

            על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דב' ח, א – י).

הניסיון  – במן ובפרנסה.       

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר, כשהוא עטוף בשכבת טל.

  1. 2. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה, בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת".
  2. 3. אסור להשאיר ממנו למחרת.
  3. 4. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
  4. 5. יכלו לטעום בו טעמים מגוונים.
  5. 6. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
  6. 7. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז פס' ד).

מטרת המן:

א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" 

ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

 

  1. "לנסותך… התשמור מצותיו אם לא".
  • רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).

תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".

כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

  • רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו, היות והקב"ה ציווה שלא יהיה.
  • רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.
  • רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (דב', ח טז).
  • בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום ויום, יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".
  • רבנו-אור-החיים-הק': [תרשים זרימה]. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס, ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים. וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש".

  1. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

כי על כל מוצא פי יהוה – יחיה האדם".

"כי כל הדברים שבעולם – יש להם חיות" (האר"י הק' ליקוטי תורה, עקב).

האר"י הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כי כל הדברים שבעולם, יש להם חיות… וכן הלחם שאדם אוכל יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך שיהיה כך, כי אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש המחיה את כל העולמות… ודיבורו יתברך, כל דיבור ודיבור נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו… וזה שכתוב: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם', היינו המן שהוא הרוחני בהחלט שיצא מפיו יתברך בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו דיבור נכנס באותו מזון, והוא זן ומחיה את האדם, לכן צריך לברך על המזון, כי ע"י הברכה, מעורר החיות… וכן ג"כ להיפך. כי כשאוכל בלי ברכה שלא נתעורר החיות שבו, וכן אכילת הרשעים שהוא בלי ברכה".

האר"י הק' מלמד אותנו שבכל דבר בבריאה, יש חיות שנוצרה ע"י דיבורו של הקב"ה כאשר ברא את העולם.

במילים: "ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן" (בר' א, יא), הכניס הקב"ה חיות בעולם הצומח.

לכן, כשהאדם מברך על המזון, ומשתמש באותן אותיות קדושות בהן השתמש הקב"ה כשברא את הצומח, הוא מעלה את אותה חיות אלוקית מחדש. לא כן כאשר אינו מברך, הוא מנתק מהמזון את אותה חיות אלוקית,

כ"כ במן אותו אכלו אבותינו במדבר במשך 40 שנה שהיה מלווה בניסים, הן בטעמו המיוחד, והן בכך שירד ליד אוהליהם מידי בוקר, בהתאם למספר הנפשות – הכל נעשה ע"פ דיבורו של הקב"ה שהכניס חיות במן.

הורדת המן באה ללמד אותנו, שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.

מסופר בגמרא על הרשב"י ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במשך 13 שנה, מחרובים ומי מעיין.

למרות שפרי החרוב אינו מתעכל טוב, היות והוא חד וקשה כחרב, בכל זאת הקב"ה נתן בו את החיות, וכל הוויטמינים אותם היו צריכים, דוגמת חלב אם, המכיל את כל הוויטמינים הנדרשים להתפתחות התינוק.

מסר אמוני: עוצמת כל מילה היוצאת מפינו.

"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילת ערבית" (ברכות ד ע"ב).

כלומר, הגאולה נשענת ונסמכת על התפילה.

כשנתפלל באמת על הגאולה, ולא "כציוץ הזרזיר" כדברי ריה"ל, הגאולה בוא תבוא.

                   "כל המצוה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות:

  • למען תחיון ב. ורביתם ג. ובאתם וירשתם את הארץ" (דב' ח א).

שכר ועונש: בעולם הזה, או בעולם הבא?

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (זהר הק', וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה"  = פרנסה טובה בא"י.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו הפעל "תשמרון", בלשון רבים?

רקע: מצוה {כמו ציצית, בין אדם למקום}, חוק {כמו פרה אדומה}, משפט {בין אדם לחברו}, עדות {שבת וחגים}.

  1. רש"י: "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור".
  2. רד"ק [רבי דוד קמחי]. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת, אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…". כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה.

כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולם מאדם הראשון = אדם אחד.

  1. רבנו-אור-החיים-הק': דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ".

רבנו גם שואל הרי בפס' הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דיברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת על כך?

לדעת רבנו, ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים, ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של אמונה בקב"ה. לכן, אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כ"כ הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי יהוה אלהיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט פו). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד).

חבקוק קובע: בימות המשיח, רק הצדיק יחיה. {המש-יח = משה + חי. יחיה = חי {עם} י-ה}. כלומר, כל המצוות הן הרחבה של מצות האמונה בקב"ה, בה הצטווה אדם הראשון.

לכן נאמר בפסוק: "כל המצוה"כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" [אותו הזכיר קודם לכן], היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות, יבואו עליו יסורים.  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם".

רבנו מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך: "למען תחיון".

הוא משתמש במשל שהובא בזהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות לא תעשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצוה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו. לכן, הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {"תשמרון"}, בין מצוות עשה {"לעשות"}, והטעם, 'למען תחיון', זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות איבר אחד".

רבנו מבאר את הקשר בין קיום המצוות, לברכת "ורביתם", ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו".

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", רבנו מסביר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה.

מהמילה "תשמרון", לומד רבנו: "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצוה לעשותה". דוגמא לכך, הציפיה לבוא השבת, בבחינת "ושמרו בנ"י את השבת" – לשמור מתי תגיע השבת (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק':

עיקר השכר הוא בעולם הבא, היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא.

את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי הרמב"ם ורבנו-אוה"ח-הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם {מתי} לעשות", כמו הציפייה לשבת.

רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה".

הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" מסביר: כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשתנו, ופרשות התוכחה (ויקרא כו. דברים כח וכו')

כדי ליישב את הדברים, יש לעיין בשכר ועונש המופיע בפרשות התוכחה. הפורענות נאמרות אל כלל האומה, פרט לקללות בפרשת 'כי תבוא' (כז: יד-כו; כט: יז-כ) המופנות לחוטאים בודדים בישראל.

גם הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה.

פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ. ביחס לפרט, יש לעיין בספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות כמו בריאות, פרנסה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב).

כמו כן, כאשר עמ"י לא הולך בדרכי התורה, הארץ מקיאה אותו לגלות, היות והיא קדושה, כדברי הרמב"ן.

"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

 וזכרת את יהוה אלהיך –

כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דב' ח, יז – יח).

סוד ההצלחה במלחמות ישראל – אמונה בה'.

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של הצבא".

אם כן, עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפס': "וזכרת את יהוה אלהיך-  כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות ובפסוק נאמר: "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה.

רבנו יצחק אברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן.

החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים, היות וה' נלחם להם.

לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך" (דב' לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

הרב צבי יהודה קוק (הלכות ציבור עמ' קלג). מיישב את הסתירה.

מצד אחד: "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מצד שני, "וזכרת את יהוה אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האדם והעם "שותפים" עם הקב"ה, בכך שעושים השתדלות, וזו הנהגת העולם בכל התחומים, כמו בפרנסה בה האנשים עובדים לפרנסתם.

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרן, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה שוחררה נחלת אבותינו, כאשר בכתרה הר בית ה' בידינו, בציפייה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו.

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא:

עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבאלה ואירן וכו', ע"י תשובה ותפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה.

הדוגמא לכך: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא [שרו של עשו] כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ותינצל נפשי" (בר' לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם ביעקב, התקפל בפניו: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (בר' לג, ד).

בפרשתנו, הקב"ה מבטיח לנו ניצחון מוחץ נגד אויבינו :

"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח יהוה אלהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך.

לא תערוץ מפניהם – כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם יהוה אלהיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם" (דב' ז יז –כד). 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל בכלל, ומאז קום המדינה בפרט,

 מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לנו לעד.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב חאגיז מפאס שבמרוקו – בעל "הלכות קטנות" וכו'.

 ענווה וגדולה בתורה – קו המאפיין את רבני מרוקו,

כפי שסופר בכנס "בנתיבות אבותינו" בראשות הרה"ג רבי אברהם אסולין שליט"א,

 ע"י מרן הראשל"צ והרב הראשי לירושלים – הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א. 

רבנו-אור-החיים-הק' תיאר בהרחבה בפרשת "עקב", את חשיבות לימוד התורה מתוך שמחה, ענוה ויראה.

גדולתו בתורה מתוך יראה וענוה של החכם השלם כמוה"ר רבי יעקב חאגיז ע"ה, מאששות את ההנחה הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק', ולמעשה, היא מאפיינת את רבני וחכמי מרוקו, בבחינת דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". החלק הנשמתי באדם, מעיד על הכול יכול שהוא הקב"ה.

הרה"ג רבי יעקב חאגיז ע"ה היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1620, וכבר בגיל 20 התחיל לכתוב את פירושו למשנה בשם "עץ חיים", כאשר בגיל 30 זכה לברך על המוגמר. הוא נסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את הספר, שם הציג את עצמו כאדם פשוט, המשמש כשליח המחבר מפאס [הענווה במלוא תפארתה]. באיטליה הוא שהה במשך שלוש שנים בין השנים 1652 – 1655.

רבני הקהילה ראו שכל היום היה ספון על תלמודו בביהמ"ד, לכן ניסו לתהות על קנקנו. חיש מהר, הם גילו שהוא אכן המחבר, ועמדו על גדולתו בתורה.

 רבני העיר ודייניה, ביקשו ממנו שישמש להם רב וקצין עם משכורת נדיבה, אבל תשובתו הייתה:

"אפילו תתנו לי כל הון שבעולם, לא אעזוב את פאס – עיר גדולה של חכמים וסופרים, ואבוא לליוורנו".

תשובתו המפתיעה, מזכירה את תשובת רבי יוסי בן קיסמא לאותו אדם שביקש ממנו לבוא ולגור בעירו, ובתמורה היה מוכן לשלם לו: "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות": רבי יוסי ענה לו: "בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו ט). 

מהצעת רבני ליוורנו ותשובת רבי יעקב,  ניתן להבין על גדולת רבני פאס בעיני רבני איטליה, למרות שגם שם היו רבנים גדולים, דבר המשתקף בהסכמות לספרים הרבים שנדפסו שם.

הגבירים  רבי אברהם ואחיו רבי יעקב ויגה פיררה מליוורנו,  עמדו על גדולתו בתורה ויכולותיו הפדגוגיות של רבי יעקב חאגיז, לכן הם באו אליו בהצעה נדיבה אחרת: לעמוד בראש ישיבת "בית יעקב" בירושלים, אותה יממנו.

 על ישיבה בירושלים, היה קשה לו לוותר, ואכן בשנת 1658 הגיע לירושלים ופתח בה את ישיבת "בית יעקב", שם לימדו ולמדו גדולי עולם. בין חכמי הישיבה ניתן למצוא את רבי שלמה אלגאזי, וכן את רבי משה גלנטי [השני] הראשל"צ, שאת ביתו נתן לאישה לרבי יעקב חאגיז, לאחר שאשתו הראשונה נפטרה.

בין תלמידי הישיבה ניתן למנות גדולי ומאורי הלכה:

 רבי חיים אבולעפיה רבה של צפת, מייסד ורב היישוב היהודי בטבריה, מחבר "זבח פסח" וכו', וחברו של רבנו-אור- החיים-הק'. מחבר "גינת ורדים" רבי אברהם בן מרדכי הלוי. רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" {גט לא פשוט בכלל, היות ובהלכות גיטין, על פיו ישק דבר} שהיה ראשל"צ ירושלים, וחתנו של רבי יעקב חאגיז. רבי חזקיה די-סילווה בעל "פרי חדש" מגדולי הפוסקים הקבור בהר הזיתים ליד רבנו-אוה"ח-הק'.

בהקשר לכך, סיפר מרן הרב עמאר שליט"א על מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה ששימש כדיין בפתח תקוה עם הרב ראובן כץ מחבר "דגל ראובן". בדיון שהיה להם על גט מסוים. הרב עובדיה הביא ראיה מהספר "גט פשוט". הרב כץ טען שלא שמע על הספר הנ"ל. הרב עובדיה ניגש לכולל הסמוך לבית הדין, והביא משם את ה"פני יהושע" על כתובות. הוא אמר לרב כץ: את ה"פני יהושע כבודו מכיר. בוודאי הוא ענה, הרי החיד"א כתב עליו ב"שם הגדולים" שכאשר ראה אותו, זה היה כראות פני מלאך.

הרב עובדיה ציטט מתוך ה"פני יהושע" על רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" ומחבר "הפרי חדש" רבי חזקיה דה סילוה: "וראיתי גדולי עולם שהם גאונים, שאני יראתי להכניס ראשי בין ההרים האלה, פן ירוצצו את גולגולתי, ואני דן בפניהם כתלמיד היושב בקרקע".

אכן, הרב כץ ע"ה ששימש כאב בית הדין בפ"ת השתכנע מהראיות מתוך הספר "גט פשוט" של רבי משה בן חביב, אותן הציג מרן הרב עובדיה ע"ה. אלה מורי ומאורי הלכה לדורם ולדורותינו.

גדולתו של רבי יעקב חאגיז הייתה לא רק בתורה, אלא גם בסדרי הלימוד החדשים והמיוחדים אותם הנהיג בישיבה, דבר שהצמיח פוסקי הלכה לדורות כאמור לעיל.  הוא חילק את התלמידים לחמש רמות. היו חכמים שענו לשאלות שהופנו לישיבה. הצעירים למדו מהחכמים, המתקדמים ישבו בשיעורי "הסתכלות" [כמקובל כיום בסמינרים] בפני דייני הישיבה, כדי ללמוד איך פוסקים הלכה, עד שהוסמכו בעצמם לדיינים.

רבי יעקב חאגיז ע"ה, ידוע היה בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".‏

הוא פרסם ספרים רבים ביניהם: "עץ חיים" פירוש על המשנה. "תחילת חכמה" – כללים בש"ס. "קרבן מנחה",  "זיכרון לבני ישראל" ו"הלכות קטנות" – "שהוא אחד הספרים הגדולים והכי נפלאים בהלכה" כדברי מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.

הרב עמר שליט"א דיבר גם על רבנו-אור-החיים-הק' שהגיע לארץ, "וכל חכמי ירושלים בפניו – היו כקוף בפני אדם" כדברי רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעל שם טוב.

רבי משה חאגיז בנו של רבי יעקב, המשיך בדרכי אביו עד שהפך לאחד הגדולים. גם הוא פרסם ספרים רבים: "לקט הקמח" על או"ח, יו"ד ואבן העזר. "לקט הקמח" על המשנה. "צרור החיים", "אלה המצוות", "שתי הלחם" וכו' .

העולה ממסכת חייו של רבי יעקב חאגיז ותלמידיו:

 ענוה וגדולה בתורה, שכנו יחד קמי קב"ה.

על  חכמי מרוקו, ניתן ליישם את דברי רבנו אברהם ן' עזרא:

"החלק יעיד על הכול". כשם שהחלק הנשמתי, מעיד על הקב"ה הכול יכול,

כך רבי יעקב חאגיז ורבנו-אור-החיים-הק' – יעידו על כלל רבני מרוקו.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

הספרייה הפרטית של אלי פילו-תולדות הפיוט והשירה. א.מ.הברמן

תולדות הפיוט והשירה.

א.מ.הברמן

הוצאת מסדה בע"מ רמת גן

1970

כרך ראשון– ארץ ישראל, בבל, ספרד ושלוחות השירה בספרדית

כרך שני – איטליה, פרובאנס, אשכנז, צרפת ואנגליה

ספר ״תולדות הפיוט והשירה" הוא בבחינת נוֹבוּם בספרותנו, הן בהיקף החומר שבו והן בגישתו של המחבר לנושאו. מלבד פרקים בתולדות ספרותנו לדורותיה, יש כאן גם מעין אנתולוגיה. מתיך התעמקות במקצוע ושימוש נרחב בחומר, הובעו בספר גם רעיונות חדשים על התפתחות הפיוט והשירה לזמניהם ולמקומותיהם. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, והוא מכוון למעיין, למתלמד וגם לקורא להנאתו.

­אברהם מאיר הברמן (נולד 1901), הוא חוקר־ספרות וביבליוגרף ידוע, שכיהן מאז 1923 כמנהל ספריית שוקן. ב־1934 עלה ארצה והמשיך לעמוד בראש ספריית שוקן, שהועברה לירושלים.

ב־1957 נתמנה למרצה (כיום פרופיסור) לספרות עברית בימי־הביניים באוניברסיטת תל־אביב. הוא פירסם מאמרים מדעיים וספרים רבים ביניהם! ״תולדות הספר העברי״, ״הספר העברי בהתפתחותו״, ״עדה ועדות״, ״מגילות מדבר יהודה״, ״עתרת רננים״ ועוד.

הקדמה

בספר שלפנינו יש משום נסיון ראשון לסקור את תולדות הפיוט והשירה העבריים שלאחר חתימת המקרא והתפתחותם במרכזים התרבותיים השונים עד תקופת ההשכלה.

וראוי לציין, כי עם שינויי המקומות והזמנים יש לראות בכל זאת בסוגי השירה הזאת אחידות מסויימת, אחידות מבחינת הלשון ומקורות הלשון, ואחידות הנובעת מרוח העם ורציפות הדורות. אחידות זו בולטת בפיוט, היינו שירת הקודש, אבל היא ניכרת גם בשירת החול, לפרקים במפורש ולפרקים במרומז. הדוגמאות שהובאו בספר מעידות על הדבר.

חקר השירה העברית החל על ידי אבות ״חכמת ישראל״ בארצות הגולה, שהניחו את יסודותיו, אבל התפתחותו ושגשוגו באו ועלו רק עם גילוי ה״גניזה״ הקהירית ופיענוח דפיה על ידי חכמים שונים בארץ ומחוצה לה.

לחומר החדש, שהועלה מתהום הנשייה, נתחברו דרכי מחקר חדשים ואפשרויות שהראשונים לא הכירון; ועדיין היד נטויה.

דברים שהובאו בספר מתוך הפיוט והשירה הובאו בדרך כלל כפי נתינתם בכתבי יד (בכתיב מלא), אם כי נוסף להם ניקוד.

מראי המקומות בתוך הספר והביבליוגרפיה שבסוף הספר באים כדי לאפשר למעיינים לגשת למקורות עצמם (טכסטים ומחקרים) ולהתעמק בהם.

ידידי ד״ר יוסף מרקוס קרא הגהה ראשונה, ואני מביע לו תודה על כך.

מר פנחס ויניצה ומר חנן פירן מהוצאת ״מסדה״ שקדו על מתן צורה לספר ועל שיפורו ויישר כוחם.

א. מ. הברמן

ירושלים השלמה, חנוכה תש׳׳ל

 

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 21

ב. מבוא לשירה ולפירט בישראל:

ציוני דרך היסטוריים

השירה העברית המקראית

השירה העברית יסודותיה קבועים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ"ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים; 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו שירת הים, שירת דבורה וכמה ממזמורי תהלים; 3) שירי טבע והשגחה, כמו תהלים פרקים יט, קד; איוב פרקים כח, לז-מא; 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים; 5) תוכחה לאומית – נבואות על החורבן כמו בירמיה; 6) נחמה וגאולה בישעיה; 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת; 8) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו, קינת שאול ויהונתן בנו(שמואל ב א, יז-כז); סו) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן(מגילת איכה); 11) מזמורי שבח והלל לה׳ ותפילה ותחינה לה׳ בספר תהלים.

השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, האקרוסטיכון האלף־ביתי, כמו 'אשת חיל׳(משלי לא, י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, השאלות או תיאורים אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.

השירה העברית בתקופת התלמוד

התלמוד הבבלי, שנחתם במאה החמישית בבבל, עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם הם דברי הספד לחכמים המרוכזים בבבלי מועד קטן, דף כה; דברי ברכה ללומדים(ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳(עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם־פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח' וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו עלומי שם. מאפייני השירה התלמודית הם תבנית פסוקית, משקל התיבות, אוצר מילים מקראי ובתר מקראי והיעדרו של החרוז.

הפיוט הקדם־קלאסי

ראשיתו של הפיוט הקדם־קלאסי ברוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשיות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. לאחר מכן מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה בזיקה למדרשי חז"ל. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלף־ביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע ושימוש בכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.

מלטינית: ad אֶלlittera + אות] שִׁוְיוֹן צְלִילִים בְּרָאשֵׁי מִלִּים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, לְמָשָׁל: "פַּחַד וָפַחַת וָפָח" (ישעיה כד יז). "שָׁמִיר וָשָׁיִת" (ישעיה ה ו). "לַיְלָה… לָיְלָה… לֵיל אֱלִילִים, לְלֹא כּוֹכָב, לְלֹא אוֹרוֹת" (טשרניחובסקי, שירים 226).

הפיוט הקלאסי

סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם־קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. לשונם מעורבת – מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט בעיקר למחרוזות מרובעות-טורים המתחרזים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת, נשקלים במשקל התיבות ונחתמים באקרוסטיכון אלף־ביתי לסוגיו, ובכלל זה חתימת שם הפייטן.

השירה העברית בספרד

נושאי השירה העברית בתקופה שקדמה לתור הזהב בספרד, במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי קודש כמו נושאי הפיוט הקלאסי: פיוטים לחתנים, שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. עם המגע שנוצר עם התרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצידה – בתים טוריים דו-צלעיים: דלת וסוגר. כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי ונשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.

תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים

הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי ואת שירתו. לכל מקום שגלו ישראל גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד לצד התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים שהיו גם רבנים גדולים הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת(הריב״ש). שירה זו הביאה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי המקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות, שירת האהבה האלגורית בין ה׳ לישראל ובין ישראל לתורה ושירים בעלי ערך היסטורי מלבד עשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.

שירת ר׳ ישראל נג׳ארה

על שירת ר׳ ישראל נג׳ארה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי וטובה בארי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳ארה רוב עניינם ומבעם הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה והשבת הבנים לארצם. שירי נג׳ארה מאופיינים בכמה סממנים: דו-שיח תמידי בין הדוד לרעיה או ליונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר פותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון אבל מסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳ארה היא הכתובה לחג השבועות – ׳ירד דודי לגנו׳ -חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, שהמשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳., שירתו של נג׳ארה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות; ב) החלפת תבנית הקצירה הקלאסית במבנים מעין אזוריים; ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית; ד) ריבוי בציוריים אלגוריים בהשפעת הקבלה; ה) צמידות השירה ללחנים מוזיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.״

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 21

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

בין שההבטחות האלה היו תרגיל השתמטות של השלטונות המרכזיים ובין שמדובר היה בחבלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים, העובדה הייתה שרק מעטים שביקשו להגר נענו. השיטה שבה מנעו השלטונות מתן דרכונים הייתה מגוונת ושונה בכל מקום ומקום. ברבאט למשל ניסו ׳הח׳ליפות׳ לשכנע כל יהודי שביקש דרכון שאין לו צורך בו, ואין לו כל סיבה לעזוב את מרוקו. במראכש דרשו תעודות רפואיות ואסמכתאות שונות מן המבקשים וערכו חקירות קפדניות כדי לאלץ את המבקשים לוותר בעצמם על בקשותיהם. במקומות כמו פאז, מכנאס וכפרים במחוזות מראכש ופאס סירבו ׳הח׳ליפות׳ ו"הקאידים׳ (מושלים) לחלוטין וללא תירוץ לקבל את הבקשות. וכן ב־1959 הוחזרו בפאס 250 בקשות שהוגשו קודם לכן, והוחזרו לאנשים דמי הרישום. בקזבלנקה נהגו בעדינות יותר, ודחו את הבקשה חודשים ארוכים, ומדי פעם נתנו דרכונים לאחדים בעלי קשרים. על כל פנים, גם כשניתנו דרכונים לאנשים, נמנעו הפקידים ברוב הזמנים מלהעניקם לכל בני המשפחה כדי למנוע יציאת משפחות שלמות לישראל. לדעת איש ה׳מוסד׳ אריה לבונטין, כל הדברים הללו לא היו צירוף של מקרים יחידים, ולא נגרמו מיזמת יתר של הפקידים האזוריים בלבד, אלא הושפעו מהוראות מפורשות של ממשלת מרוקו לכל הממונים על אי מתן דרכונים למניעת הגירת היהודים לישראל.

העיתונות האסתקלאלית המטירה אש וגופרית על העלייה החשאית, ופרסמה מאמרים עוינים על אודות ישראל לא פחות מאשר עיתוני קהיר, דמשק ובגדאד טרם הצטרפה מרוקו לליגה הערבית ונקטה מדיניות פורמלית של חרם כלכלי ופוליטי מוחלט. כך, לדוגמה, אל־עלם כותב במאמר ׳סובלנות במרוקו׳:

אחינו במזרח [התיכון] דורשים מאתנו באופן קבוע לתמוך במאבקם נגד היהודים, ושמרוקו תזדהה עם העולם הפאן־ערבי. למרות שאין מקום במרוקו לפנטיות על רקע של גזענות, חוסר סובלנות ואנטישמיות, אנחנו נמשיך לסייע לגיבורים הערביים המנהלים מאבק מר נגד מדינת היהודים […] אסתקלאל עדיין מסוגל להבדיל בין יהדות וציונות, ולכן [המפלגה] נלחמת בציונות במרוקו כפי שהאחים הערביים נלחמים נגדה במזרח. בעת ובעונה אחת אנחנו גם נאבקים נגד תופעות אנטי־דמוקרטיות, כולל האנטישמיות.

עיקר המתקפה העיתונאית נגד העלייה ב־1959 הייתה מקרב מחנה השמאל. אל־תחריר, העיתון הקשור לתומכי בן־ברכה ולראש הממשלה עבדאללה איבראהים,

שהיה עתיד לשמש לשופרו של ה- UNFP, פרסם ב־30 במאי בעמוד הראשון כתבה שכותרתה ׳מילת היום" ובה הואשמו ישראל וציונים מקומיים בשידורי תעמולה ב׳רדיו טנג׳יר׳ למען העלייה. כן הואשמו בכתבה פעילים ציונים שהשמיעו דברי נאצה נגד הלאומיות הערבית במזרח התיכון. העיתון טען שממשלת מרוקו חשפה שידורי רדיו מזיקים מרדיו טנג׳יר ומתחנות הרדיו שפעלו בבסיסי הצבא האמריקניים, ובהן ׳רדיו־אפריקה־מגרב׳ Voice of American׳. על פי הכתבה, יהודים מרוקנים ואלמנטים זרים פעלו בתיאום עם ישראל, והיו ידועים בשל נטיותיהם הקולוניאליות. אותם יהודים היו למדינה בתוך מדינה, ועשו כמיטב יכולתם להבריח סחורות והון אישי ממרוקו לישראל. הם סייעו לאותה ישראל שגירשה מיליון פלסטינים מאדמותיהם, ועשתה אותם לחסרי בית. בעקבות המעשים הללו נזקקה מרוקו לעשות חשבון נפש ולפעול בתקיפות, משום שהשידורים הציוניים גורמים לחיכוכים בין מרוקו למדינות ערב במזרח התיכון, כמו שנאמר:

"אחינו הערבים צודקים בכך שהם מאשימים אותנו בנקיטת עמדה פסיבית לגבי פעילות ציונית על אדמת מרוקו. לא עובר חודש מבלי ששלטונות מרוקו אינם חושפים עוד ארגון [ציוני] חשאי. בנוסף, ממשלת מרוקו לא אימצה עמדה רצינית מול הגופים הציוניים המפוזרים בקרב יהדות מרוקו, גופים אשר יעדם היחידי הוא להבריח הון [יהודי] ממרוקו לפלסטין."

למחרת נתפרסם באל־תחריר מאמר תוקפני במיוחד שלא תמיד הבחין הבחנה ברורה בין ציונים ליהודים. נאמר בו כי היהודים הם רודפי בצע, שואפים להעצים את מעמדם ולהרוס את התשתית הכלכלית בארצות שבהן הם חיים. בנוגע למרוקו, המאמר לא האשים את כל היהודים, אלא בעיקר את הציונים שבקרבם. הסוכנים הציונים הפועלים בתוככי המדינה ועוזריהם המקומיים עודדו שחיתות במערכת הממשלתית בשוחד שנתנו לשלטונות כדי שיוציאו דרכונים ליהודים המבקשים להגר בחשאי לפלסטין. בעצם המאמר הוא אישור נוסף מטעם השלטונות וה־UNFP כי השלטונות מנעו את חופש תנועת היהודים, אף שבשיחותיהם עם גורמים מדיניים במערב סירבו להודות בזה. המאמר מדגיש כי:

הממשלה כבר הורתה למנוע הגירה שכזאת באי־מתן דרכונים, פרט לאלו שידעה בבטחה לאן מועדות פניהם […] מאידך, השחיתות האדמיניסטרטיבית הניחה מכשולים ביישום הצעדים הללו. אני [הכותב] גיליתי לאחרונה, במהלך חודש מארס [1959] ש־95 דרכונים ניתנו ליהודים בקזבלנקה בלבד,

או ממוצע ארבעה דרכונים ליום. העם רשאי לבדוק מה קורה עם תהליך מתן הדרכונים בערים מרוקניות אחרות. הדרכונים נמכרים במשרדי [ממשלה] מסוימים באזורים שונים וכמובן שרק ליהודים היכולת [הכספית] לרכוש אותם.

ב־3 ביוני פורסם עוד מאמר באותו עיתון, הפעם מתון יותר. הובהר שיש לגנות את אותם יהודים שמבריחים לפלסטין הכבושה את הונם שהרוויחו במרוקו, משום שהכסף הזה מושקע במלחמה נגד הערבים, ובזה יש לראות התנהגות מחפירה. העיתון מחה נגד יהודים שמצליחים לייבא עיתונים בעברית מישראל למרוקו שתוכנם שופע תעמולה נגד ׳אחינו הערבים׳ במזרח התיכון.

לא רק המסע העיתונאי נגד ישראל והעלייה, ולא רק אסון הטבע שפקד את יהודי אגאדיר חודשים אחדים לאחר מכן, שהמחיש ביתר תוקף את מצוקת יהודי מרוקו, אלא אף התעמולה בנוגע למהומות בוואדי סליב הגבירו את נחישות יהודי מרוקו לעלות לישראל שלא כצפוי. ב־1 במרס 1960 התחוללה רעידת אדמה קשה בעיר אגאדיר; ברעש נספו כמה מאות יהודים, ובהם מורים מחסידי ליובאביץ׳. ממשלת ישראל ביקשה לסייע לנפגעי הרעש, ואף הכריזה על מבצע התרמה לעזרת הניצולים. יעקב משה טולדנו, שר הדתות של ישראל, פנה בערוצים שונים למלך מוחמר החמישי, וביקש לאפשר לישראל לסייע למשפחות הנפגעים ולניצולים, אך ממשלת מרוקו דחתה את הצעת הסיוע. קהילת קזבלנקה התכוונה לקלוט כ־800 יהודים מניצולי אגאדיר ששוכנו במחנה צבאי שבאחד מפרברי קזבלנקה. בסוף מרס 1960 החליטו השלטונות לפנות את ניצולי אגאדיר מן המקום, כי היו זקוקים לשטח המחנה, ולהחזירם לאגאדיר. כאן התפתח עימות בין השלטונות לקהילת קזבלנקה שהתעקשה לקלוט את הפליטים בתוכה ולסייע להם להשתקם מבחינה כלכלית ומקצועית. ואולם השלטונות המשיכו לתבוע את פינוי המחנה לאלתר. מושל קזבלנקה הבהיר כי הטיפול בניצולי אגאדיר אינו בגדר סמכותו, וכן שיכונם במחנה לא היה אלא פתרון חירום ארעי. האחריות לפליטים, הוא הוסיף, היא בסמכותו של מושל אגאדיר, ואם יסרבו הפליטים היהודים לחזור לאגאדיר וליהנות מארגון הסעד הבין־לאומי, הם ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם. לבסוף הושגה פשרה; קהילת קזבלנקה קיבלה עליה את האחריות על הניצולים, וקלטה אותם בבתים פרטיים של בני הקהילה ובבתי מלון שבבעלות יהודים עד לשיקומם. בשל התעקשותם של  ראשי הקהילה בקזבלנקה נמצא גם פתרון לקליטת יתומים שהוריהם נספו ברעש במשפחות יהודיות שניאותו לאמצם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאיתעמוד 422

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר