מורשת יהדות מרוקו

נגרים: בעיקר נגרות בנין המייצרים דלתות משקופים, ותיקרות עץ. כענף משנה יש לציין:

חרטי־עץ, המייצרים כרעי מיטות ושולחנות עגולים, ידות ״עץ חיים״ לספרי תורה• ועוד. הרמ״א אמד מספרם ל־6.

חרשי ברזל, המייצרים מחרשות, מזמרות אתים ומגלים ותוצרתם מיועדת לאיכרי הסביבה. הרמ״א אמד מספרם ל-4

צורפים. מלאכה זו היתה מסורה בלעדית ליהודים. בצפרו ייצרו תכשיטי כסף, לאיכרי הסביבה, בסגנון האהוב עליהם, אבל הם ייצרו גם תכשיטים מעודנים עבור היהודים המקומיים.

מבין הצורפים היו שקנו מהמלך הזכות להטביע מטבעות.

פחחים, מייצרים כלים שונים כנרות, חנוכיות, סירים, קומקומים ועוד מפח ובדיל. אלה עסקו גם בתיקון כלים שניקבו או נפגמו. הרמ״א אמד מספרם ל־10.

נחאיישייא (=חרשי נחושת) שייצרו סירים, קערות מחתות חנוכיות ועוד. תוצרתם מיועדת ליהודים וגויים כאחד. רמ״א אמד מספרם בזמנו ל־10. כמו־כן מצויים יהודים שידעו לתקן כלי הנשק, רובים ורמחים, והיו עובדים עבור החיילים של המלך.

עבוד עורות. גם בזה שלחו ידם יהודי צפרו.

מלאכת ל״קרסאל״ — ייצור מסרקות ברזל, לסריקת הצמר. מלאכה עתיקה, שהיתה בידי היהודים עוד מתקופת ספרד כל שמות המכשירים הנחוצים למלאכה זו הם בספרדית .

פונידור (המנקב את לוח הקרטון), בלאדור — בו צרים את צורת השניים של המסרק.

חמרים. ההובלה היתה נחוצה להתפתחות צפרו, שקשורה היתר, עם שכנתה פאס. וההובלה היתה מלאכה חיונית. גם בה עסקו יהודים שהיו להם פרדות וחמורים, והובילו סחורות מפאס לצפרו ולהיפך. חמרים אלה, קיימו קשרי־דואר להובלת מכתבים בין הערים השונות. גם בין הגויים היו אנשים מיוחדים לכך הנקראים ״רקאש״, ולפעמים השתמשו בהם אף היהודים .

סופרי סת״ם. סופרי סת״ם בצפרו הצטיינו בכתיבתם התמה. ופנו אליהם מערים אחרות שיכתבו עבורם תפלין מזוזות וס״ת. בחלקם היו גם סופרי שטרות וכתובות.

כורכי ספרים. גם היא מלאכה מפותחת בין יהודי צפרו. ומוניטין יצא לכריכת־עור, של אומני צפרו.

חקלאות

כבר ראינו לעיל שיהודים היו שותפים לגויים בעלי אחוזות. אך היו גם יהודים שעיבדו חלקות קטנות בעצמם. סמוך לעיר, בעיקר גני ירק, שתוצרתם מכרו לעיר הם עצמם.

איגוד מקצועי

ידוע על מקרה של התאגדות פועלים ביניהם כדי למנוע התחרות, פועלי ״הרואידאש״ בענף מלאכת ״סקלי״ בפאס, נשתתפו ביניהם. הדבר עורר זעם האומנים שטענו כי איגוד זה פוגע בפריון העבודה, כי הפועל שהיה מטיב מלאכתו כדי שיקפצו עליו, עכשיו לא איכפת לו, ואינו עושה מלאכתו כפי שצריך לעשות. הרבנים קיבלו טענתם, פסקו להתיר את אגודת הפועלים .

ארגון המורים והשו״ב. תופעה דומה היתה איגודם של הרבנים הסופרים, השוחטים ומלמדי תינוקות שנשתתפו ביניהם וקבעו תקנון למלאכתם שיעור השכר ותנאי קבלת התלמידים. ר׳ שאול אביטבול הסכים על ידם והם איימו להשבית את שרותיהם לצבור אם לא יתקבלו תנאיהם.

הקשר הכלכלי עם פאם

קשרים כלכליים עם ערים אחרות היו לק״ק צפרו, אך קשר מיוחד היה להם עם פאס הסמוכה. התעודות מספרות על שותפויות בין יהודים מפאס לבין יהודים מצפרו. השותף מצפרו שולח סחורה לעמיתו בפאס ולהיפך. רוכלים וסוחרים קונים סחורה ופירות בפאס על מנת למוכרם בצפרו ולהיפך פירות המצויים בצפרו מועברים לפאס. חמרי הגלם הובאו בעיקר מפאס. כגון עור, זהב וכסף לצורפים, בדים, צמר. לרוב יהודי צפרו חסר היה הון עצמי, ורגילים היו כדי לפרוע חוב שהגיע זמן פרעונו, לקנות סחורה בהקפה ביותר מדמיה, ולמוכרה בפחות משווייה במזומנים כדי לפרוע חובותיו, במיוחד חובו לגוי.

על אף עיסוקיהם המגוונים המנויים לעיל, הכנסתם הכללית של יהודי צפרו היתה נמוכה, והוחזקו לקהל עני. ומשום כך גם המלכים והשרים הקלו מעליהם את עול המסים. רמת החיים היתה נמוכה. מזונות לנער יתום הוערכו בשנת תקס״ב ב־10 אוקיות לחדש, דהיינו מתקאל ועוד. ואמיד היה מתנדב לנדבת החג ד׳ מתקאלים. בשנת תקפ״ב הוערך מזונותיו ב־15 אוקיות. יתכן שבעשרים שנה עלתה רמת המחייה משהו אבל ודאי יש לזקוף את השינוי על עליית יוקר המחיה. שכבת האמידים בצפרו היתה דקה. רובם בעלי מלאכה שרמת חייהם נמוכה.

אף על פי כן השתדלו יהודי צפרו להשתתף עם שאר הקהלות בכל דבר של מצוה, כפדיון שבויים, נדבה לשד״רים מא״י ולתלמידי חכמים עניים המקבצים לעצמם וכדומה. כאשר נכנסה הבלשת לפאס, כנראה בשנת תק״ן, ונשדדו יהודי פאס פנו לק״ק צפרו לבקש עזרה.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 131

עבד־רזאק הלך לרופא, ניסה כל תרופה אפשרית ורק לאחר שבוע־ימים של שיתוק, באה משלחת של נכבדי־הערביים בבקשה ובתחינה לרב הגדול למען ירחם על עבד־חאק המסוגר בביתו. הרב הגא ניצל את ההזדמנות הטובה והזהיר את השייכים הערביים לבל ייטפלו ליהודים ולבל יפריעו להם במינהגיהם, בחגיהם ובחייהם. הוא נטל כוס מים ולאחר שבירך עליה, יצאו איתה השייכים לביתו של עבד־רזאק. השייכים הערביים עמדו מולו בעת שלגם מהמים של הרב, והפלא הגדול התחולל לנגד עיניהם. עבד רזאק פתח פיו, לשונו השתחררה וכושר־הדיבור חזר אליו מייד אחרי ששתה מן המים.

רבים הניסים שחולל הרב מאיר, וכן אביו הגדול, הרב ישראל אבוחצירה, המכונה באבא־סאלי. השם אבוחצירה היה ידוע בכל רחבי־הארץ ואף בחלק גדול של העולם היהודי כולו. אביו שייסד את ישיבת־אבוחצירה בתאפילאלת, היה הרב הגאון זצ״ל, רבי יעקב אבוחצירה. הוא היה עובד אדמה צנוע בחייו. מילדותו היה מחונן ומוכשר בחסד עליון. הוא נתגלה לציבור הרחב לגמרי במקרה, כאשר רב גדול מאלז׳יריה, בשם רבי מרדכי היגיע לתאפילאלת וחיפש אדם מלומד בתורה ללמד אותו גמרא. כאשר נתקל רבי מרדכי ברבי יעקב אבוחצירה, ישבו ולמדו יחד תורה כל הלילה ועם שחר קם רבי מרדכי מלא התפעלות מבקיאותו וגאוניותו של רבי יעקב, עד כדי כך, שישב בו במקום וחיבר עבורו שיר מיוחד:

דבריו מאוד עתקו

גם מצוף דבש מתקו

נשקו…

באמרי פיו חסד ואמת ליעקב.

הרב מרדכי נשא את רבי יעקב הצעיר על כתפיו והחל לרקוד עימו, כשכל הקהל מקיף אותם בשירה ובריקודים בבית־הכנסת.

הרב הגאון, רבי יעקב אבוחצירה חיבר ספר־שירים מלא זיו ורזי־עולם ״יגל יעקב״. עשה בלימוד ימים כלילות, סייר בערים ובעיירות והפיץ את תורת־ישראל וחוכמתה בקרב היהודים. הוא אף חיבר ספר ביאורים ופירושים לספר הספרים, ״לבונה זכה״, ואת ימיו האחרונים עשה במסע גדול לארצות־ המזרח־התיכון, כנראה בדרכו לארץ הקודש. הוא נפטר במצרים בשנת 1880. קברו של הרב יעקב נמצא עד היום בעיר דמנהור שבמצרים. צאצאיו המשיכו במסורת גאוניותו עד היום הזה.

מאז ומתמיד שרר כבוד הדדי בין שחי האומות — הערבית והיהודית. הערבים העריכו וכיבדו את גדולי־התורה שבקרב היהודים. רבים המשכילים והמלומדים הערביים שהודו בפה־מלא שהיהודים הם עם נבחר עלי־אדמות, ואלוהים נתן להם את התורה כדי שממנה ישאבו השראה כל אומות העולם. לא קרה שערבי מלומד בקוראן יזלזל בכבודו של רב גדול בישראל. מקרה מסוג זה של עבד רזאק היה אופייני רק לערבי שהיה בור ועם־הארץ. שינאתם העיוורת של אנשים מסוגו של עבד־ראזק העבירה אותם על דעתם.

לאחר המקרה החליט עבד־רזאק להתפטר מתפקידו הציבורי כנוטר, והפך לידידם של היהודים ובן־ביתם. הוא נהיה נגר במקצועו.

בעוד אנשי העיירה ממשיכים בחייהם הצנועים ומשתדלים להתגבר על הקשיים שהערים עליהם המושל דובארי, אירע אסון מחריד. בערב יום שני של חודש אב, שיחקה קבוצת נערות יהודיות ברחוב. הן יצרו מעגל וסובבו בו תוך כדי שירה וריקוד שובבני, והנה, תוך כדי משחקן, הגיח בדהירה מסעוד אמסלם, על סוסתו של כליפא דודו, ברחוב בו שיחקו הנערות. למסעוד היתה שליטה מלאה על הסוסה, אלא ממש באותו רגע שהיגיע אל קבוצת הנערות הרוקדות, סובב ראשו לאחור כי נדמה היה לו שמישהו קרא לו. אז, נכנסה סוסתו של מסעוד בדהרה לתוך מעגל־הנערות אשר התפזרו לכל עבר בצעקות. נערה אחת, שלא הספיקה להימלט מפני הסוסה הדוהרת, נדרסה למוות כשאפרסק נגוס בידה. מסעוד דרס את מסעודה. אבל כבד ירד על יהודי־העיירה בשל מות מסעודה והיא אך בת שלוש־עשרה. הרוחות התלהטו בקרב משפחות־הנערה ונכבדי־העיירה חששו לנקמה ופעלו מייד למען פיוס. המושל דובארי דרש מהיהודים לגלות לו כיצד קרא האסון, אך נכבדי־העיירה החליטו להעלים ממנו את הענין וסיפרו לו שהנערה נדרסה על־ידי הסוסה כאשר איש לא רכב עליה. הוא ידע שאין זו האמת לאמיתה, אך לא יכול היה לעשות מאומה נגד אוכלוסיה מלוכדת כמשפחה המשתדלת לפתור את בעיותיה בינה לבין עצמה. רק אחרי שהמושל דובארי ויתר באי־רצק על העניין, יכול היה מסעוד הדורס לצאת ממחבואו שבו הסתגר מספר שבועות מפחד נקמה או מאסר על מות הנערה בתו של חאקי יחיה בן יחיה משה.

המושל דובארי המשיך להתרכז בענייני־״הביטחוך של העיירה ולרחרח בקרב היהודים שלא ינסו לעבור את הגבול לעבר פלסטין. ואילו בקרב הערבים עשה ככל יכולתו לבל יצטרפו לתנועות־השחרור של מרוקו, אשר היו במלוא תנופת התארגנותן. בד בבד עם ביסוס עמדתם של הצרפתים ברחבי־המדינה, והחלטתם הנחושה לדכא ולמגר ביד קשה כל גוף המנסה לערער על שלטונם במרוקו, החלו הצרפתים בהעסקת ההמונים בעבודות יזומות. לעיירות הקטנות מסוגה של גוראמה, היגיעו הוראות באמצעות המושלים הצבאיים על־מנת לנסות לסייע לתושבים הכפריים בחקלאות, בסלילת דרכים בין הכפרים ואפילו לפתוח בתי־ספר. לראשונה מזה ארבעים שנה של שלטון־הכיבוש הצרפתי במרוקו, החליט המושל דובארי לפתוח בית־ספר ראשון בעיירה גוראמה. המושל הנמרץ והאכזר, פתח בית־ספר בצורה פרטיזנית, פרימיטיבית ביותר ועשה זאת מתוך צורך להיענות בחופזה לפניית השלטונות מלמעלה. הוא זימן אליו את השייך הרוש או חמאד ואת ראש קהילת־ היהודים, כדי לרשום ילדים שיתחילו ללמוד בבית־ספר. כעבור מספר ימים היו הילדים מוכנים מול לשכתו של המושל דובארי. הילדים היו בגילים שונים, משמונה ועד שמונה עשרה שנה. דובארי לקח על עצמו את תפקיד מנהל בית־הספר, המורה היה לא אחר מאשר פקיד העיריה ״עלי״. המנהל־המושל והמורה — הפקיד צעדו בראש התלמידים בליווית שני השייכים והורים רבים למרכז העיירה.

אחד הנוטרים, פתח בפני כולם את בית־המשפט והאולם הקטן הפך לכיתה. כאשר נכנסו כולם פנימה, היה לוח שחור תלוי על הקיר מול שולחנו של המושל והתלמידים החדשים נצטוו לשבת על רצפת־המרצפות, שהיתה קרה כקרח. התלמידים הערבים ישבו בצד ימין ועמיתיהם היהודים ישבו בצד שמאל, כאשר מעבר חוצה ביניהם וכולם פניהם ללוח. המורה עלי פתח בהסבר קצר, חילק הוראות והנחיות, סיפק לוחות שחורים קטנים וגיר לתלמידים, ונופף במקל עץ־הזית שהחזיק בידו בצורה מאיימת. תלמיד שלא יתנהג כשורה יחטוף מצליפותיו. הלימודים החלו בלמידת האות א׳, וכאשר כולם ביטאו אותה כראוי וכתבו אותה על לוחותיהם, עבר עלי המורה לאות ב׳. כאשר למדו התלמידים לבטא אותיות אלה, הם עשו זאת, בהוראת המורה, בשירה. התלמידים התחילו לצייר אותיות על הלוחות, כשהם גוחנים. מאחור נראו רק גביהם הקמורים. הקטנים שבין הילדים היו משתרעים על הרצפה החלקה ומתאמצים בכל כוחם לחקות את הגדולים ולכתוב יפה את האותיות. כשחש המורה עלי שהתלמידים מפריעים לו בעבודתו גער בהם בצעקה. יצחק בן חמו, נמוך הקומה, צחק לקול צעקתו של המורה עלי, וזה הצליף בו עזות במקלו. יצחק הקטן זעק מכאב, והמורה כיוון שוב לעברו את המקל במגמה להזהירו, אולם הוא לא נזהר דיו, וקצה המקל הדק דקר את עינו של יצחק. יצחק קם ממקומו כשידו על עינו ורץ לביתו. בזה הסתכם יום הלימודים הראשון בבית־הספר החדש של גוראמה. כולם קמו על רגליהם ושוחררו לבתיהם . המורה

עלי נראה משוחח בחוץ עם השייכים סולי והרוש כשהוא מסביר להם שלא התכוון לפגוע ביצחק הקטן. השייך הרוש או אוחמאד קבל את ההסבר והלך לו. הרוש לא דאג לילדיו, הם לא למדו בבית־ספר זה, כי אם נשלחו, בעזרת המושל, ללמוד באחד מבתי־הספר המובחרים שבמרוקו, בקולג׳ אזרו, שהיה בית־ספר עם פנימיה והיו בו תנאים מצויינים בעיר השלג, ההרים, היערים והקייט ״אזרו״. בקולג׳ הזה למדו בעיקר בני־השייכים, העשירים, המיוחסים והמכובדים של אזור גדול זה שהתמשך והתחבר לאזור תאפילאלת.

לצרפתים היה ביטחון מופרז שהם קונים להם תמיכה רחבה להמשך שלטונם במרוקו. אולם תמימותם זו בגדה בהם, והם לא שיערו לעצמם שדווקא מקולג׳ אזרו ואחרים כמותו, תיפתח עליהם הרעה.

תנועות־המחתרות של שיחרור מרוקו העמיקו חריש בבתי־ספר מסוג זה של קולג׳ אזרו, וראשי־תנועות אלה הירצו בפני אלפי־התלמידים את דבר השיחרור, החירות והמאבק עליהם. יורש־העצר, הנסיך הצעיר חסן, חביב־הקהל, שהיה נערץ בעיקר על הצעירים, נהג לבקר תכופות בכל בתי־הספר להשכלה גבוהה במדינה, ולשוחח עם אלפי התלמידים בנושאים לאומיים. הוא ביקר בקולג׳ אזרו פעמים מספר והצליח לכבוש את ליבם של הצעירים, בנים לשייכים וראשי שבטים שעדיין התנגדו לרעיון של שיחדור מרוקו מעול הצרפתים.

מה רבה היתה גאוותם של בני־השייך הרוש, כאשר היו מספרים לאביהם אודות פגישותיהם ושיחותיהם עם הנסיך חסן. אביהם של הבנים לא היה מרוצה מסיפורי־בניו על שיחרור־המדינה ועל רעיון גירוש הצרפתים ממנה, אולם מחוסר־ברירה נהג למלא פיו מים.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה- עמוד 73

כישופים

כאשר היתה חנה מחליטה דבר, לא היה איש יכול לשנות דעתה. אשה חכמה היתה ואם מסורה לעשרת ילדיה. יותר מכולם היה קשור אליה בנה הקטן, דוד, אשר חגג כבר את בר המצוה שלו, ואף היא היתה מקדישה לו תשומת לב רבה. צמוד לשימלתה היה, בשוק כבבית.

יום אחד חלה בנה במחלת הצהבת, וכיוון שכל הרופאים לא הועילו לו, גמרה חנה אומר בליבה לקחתו לרופא אליל.

ידוע ברבים היה רופא ערבי זה, מולאי עלי שמו. הוא התגורר בכפר שמאדאי אשר על שפת הנהר גיר, המחבר את חבל תאפילאת לאיזור בשארא שבאלג׳יר. כדי להגיע למקומו היו חנה ובנה צריכים ללכת ברגל מרחק של שבעה קילומטרים. אולם, חנה לא נרתעה מכך. היא אספה בצרור כמה דברי־מזון כמתנה למולאי עלי, בנוסף על שטרות הכסף שתחבה בבגדיה, ויצאה עם בנה לדרך.

בהגיעם לכפר שמאדאי נתאכזבו השניים: מולאי עלי לא היה בביתו, ואשתו סיפרה כי הובהל עם בוקר לכפר שכן, כדי לגרש שד שקנה לו אחיזה בגופה של אשה צעירה.

כל היום המתינו חנה ובנה תחת עץ התאנה הזקן בחצרו של הרופא, ורק בשעת ערב מאוחרת שב.

מיוזע ועייף נכנס מולאי עלי לביתו, ובטרם התיישב על השטיח האדום, שהיה פרוש דרך־קבע בחדר עבודתו, קרא לחנה ובנה.

״דווקא היום באתם?״, שאל מולאי עלי, ובלא להמתין לתשובה החל לגולל בשטף את סיפור האשה האומללה בה טיפל כל היום.

״נאבקתי הרבה עם השד שחדר לתוך נשמתה וסירב לצאת״, אמר ועיניו אדומות ממאמץ.

״בני אדם אינם נזהרים וחושבים שהעולם שייך רק להם״, המשיך מולאי עלי. ״אמנם, כפי שכתוב בקוראן הקדוש שלנו ובתורת משה שלכם, העולם שייך רק לבני־האדם, שהרי כתוב:׳השמיים שמיים לאדוני והארץ נתן לבני אדם' ״אבל בעולם קיימים עוד כוחות, כשדים ורוחות המשוטטים בכל מקום״.

מולאי עלי סיים דבריו והחל לחקור את חנה בדבר בריאות בנה.

״אני רואה שבנך חולה בצהבת קשה. אינשאללה יהיה בריא תוך שלושה ימים מהיום״, הבטיח.

חנה הגישה למולאי עלי את המתנות — כיכר סוכר גדולה, חבילת תה משובח, חבילת סבון טאזא מטיב מעולה — ואת צרור הכסף. אחר נישקה את ידו.

״אין לך מה לדאוג, יא יהודיית^,״, חזר והבטיח מולאי עלי לחנה,אשר חיבקה בלא משים את בנה בחיקה.

חנה ליטפה את ראשו של דוד, תוך שהיא מספרת על תלאותיה עם בנה, שכל תרופות הרופא לא ריפאוהו עד כה. פאטמה, אשתו הצנומה של מולאי עלי, הגישה לבעלה מגש מוכסף ועליו קנקן תה וכוסות. הכלים הנאים הבריקו בניקיונם, וחנה, שהתפעלה מכך, השפיעה מחמאות וברכות על בעלת הבית. פאטמה ידעה היטב להעריך אורחים מסוגה של חנה, והיתה מארחת אותם עם כל הכבוד לו הם ראויים. ודאי ידעה, כי הפרנסה טמונה באירוח שלה לא פחות מאשר בתרופות שמציע בעלה לבאים.

מולאי עלי הגיש לאורחים את התה הצהוב, המתוק והחריף, ואחר החל ללגום ממנו בעצמו, בלגימות מצלצלות המלוות נשיפות הנאה ארוכות. תוך כדי כך היפנה מבטו לעבר הספרים שהיו פרושים לפניו. הוא בחן אותם בקפידה ואחר שלח ידו אל ספר ישן שרוב דפיו היו חסרים. על פיסת נייר קטנה רשם מולאי עלי את פרטי זיהויו של דוד החולה, אותם מסרה לו חנה. אחר חזר וטבל עטו בדיו, ועילעל שוב בספר.

״בנך לקה בכבדו כתוצאה מהקאה, שנגרמה מאוכל מקולקל שהביא חיידקים רעילים בדמו. ואינשאללה יבריא מהר״, אמר.

חנה אישרה בהתרגשות רבה את אבחנתו, שהיתה תואמת להפליא לאבחנת רופאיו הקודמים של הילד. אלא שאלה הגיעו לאבחנתם לאחר בדיקות מדוקדקות, ואילו מולאי עלי — מתוך חישוביו העלומים.

״הילד צריך לשתות תה עם הרבה נענע, ואסור לו לאכול שמנים ובשרים כלשהם״, פירט מולאי עלי את הטיפול לו זקוק דוד. ״אבל, אם אפשר יהיה לגרום לו להיבהל, יבריא ממחלתו מיד!״

חנה נבהלה מדברים אלה, ומיהרה להשיב כי הילד כבר מבוהל ממילא.

״אינך מבינה את הכוונה. הנה, אני כותב לו קמע, אותו עליך להניח תחת הכרית שלו, מדי ערב, כך שיוכל לישון שינה עמוקה, הדרושה לו מאוד. והנה, אני נותן לך גם עלי זעתר, מהם את צריכה להכין לו תה בלא סוכר. ואינשאללה הילד יבריא מהר.״

בצאתם מביתו של מולאי עלי היתה השעה שעת ערב מאוחרת, והם היו צריכים לעשות שוב את הדרך הארוכה עד לעיירתם הקטנה. אמנם, חנה היתה ידועה כאשה אמיצה, אולם הדרך הארוכה, העוברת בין פרדסים ושדות חשוכים, מרובי תעלות ומכשולים, הפחידה אותה. היא נעצרה, הרהרה קצת ואחר שבה עם בנה אל ביתו של מולאי עלי, לבקש ממנו עצה בדבר הדרך בה עליהם ללכת. זה יעץ לה בלא היסוס לעבור דרך הגרנות ובית הקברות, ובכך לעקוף את דרך המכשולים הארוכה יותר.

ירח מלא שט ברקיע בלילה זה, וחנה בירכה את בוראה על כך. היא אחזה ביד בנה ושניהם החלו לפסוע בצעדים נמרצים לעבר הגרנות שמאחורי הכפר. גורן אחר גורן נפרשו לפניהם שטחי התבואה של הפלאחים. דממת הלילה הוסיפה למראה נופך מאיים. פה ושם בלטו הררי תבואה שטרם עובדו. הכל היה גלוי וחשוף לעיין.

לפתע נשמעו טפיפות גפיה של בהמה קרבה. חנה נעמדה על מקומה ובעצבנות היפנתה מבטה אנה ואנה, תוך שהיא מצמידה את בנה לחיקה. לפניה ראתה פירדה בודדה. חנה בחנה אותה מקרוב ותהתה בליבה מדוע נוטשים הפלאחים את בהמותיהם בלילה. פתאום החלה הפירדה לרוץ ריצת אמוק סביב חנה ובנה, בעוד שניהם עוקבים אחריה בחרדה. הבהמה, הידועה לכל כחיית־עבודה ממושמעת ונוחה, נראתה שונה בלילה זה. היא נעמדה מול חנה ובנה, פרצה בגעייה ארוכה ומאיימת ולפתע־פתאום לבשה צורת אשה שמנה, העטופה בבגדים מסורבלים ורחבים, ומראהה מוזר. לא קיים דוגמתו בעולם.

האשה הביטה בשניים, שהיו מאובנים מפאת האימה, פרצה בצחוק אדיר והחלה לרקד במקומה תוך שהיא משתוללת, מייללת וגועה בלא הרף. לרגע אחד היתה חנה אובדת עצות, ובמישנהו אזרה אומץ והתפרצה בקללות ובגידופים לעבר היצור המוזר. האימה והאומץ פעלו בה בערבוביה. ביד אחת אימצה את דוד המבוהל אל גופה ובידה השניה נופפה לעבר אותו יצור, ספק בהמה ספק אדם.

״לכי מכאן חיה מוזרה, רווקה זקנה ונטושה, אשה מכושפת ומקוללת. לכי להזיק למי שעיוות את דמותך! הזיקי לקרובייך והרגי את מכשפייך! ״, צעקה חנה, וגידופיה נתערבבו ביללותיה ובגעיותיה של האשה בדמות בהמה.

שעה ארוכה נמשך הדבר. חנה צעקה והאשה געתה, עד שלפתע פתאום השתנתה שוב צורתה של האשה לצורת בהמה, והיא פתחה בריצה מטורפת ונמלטה מן המקום בגעיות מסמרות־שיער.

חנה עקבה אחר היצור המוזר, המתרחק מהם בריצה, ונשמה לרווחה. חזרה הדממה והתנפלה על חנה ובנה. התחננה חנה בפני בנה שיוציא ראשו מתחת שימלתה, כך שיוכל לראות את הדרך. המשיכו ללכת.

חנה ובנה הלכו בדרך עד שהגיעו לקירבת העיירה, אך היה עליהם לעבור עוד דרך בית העלמין הערבי. הילד פיגר אחר אימו ההחלטית, אך היא אחזה בידו בחוזקה ולמרות בריאותו הרופפת, מילמוליו הקנטרניים ורצונו להישאר תחת שימלתה, גררה אותו אחריה. נכנסו השניים לבית הקברות, ועברו בין הקברים הרבים שהיו מסומנים, ברובם, בערימות אבנים שאבן גדולה בראש כל אחת מהן, בלא תוספת שם וזכר. סביב הקברים נראו שיחי־בר ועשבים שוטים שצמחו משך השנים, בלא שאיש יטרח לשרשם. שבמקום של המתים הלא הכל מת, גם העשבים. ובו הקברים מעידים על השיחים המתים והשיחים המתים מעידים על העשבים השוטים וכולם מעידים על כולם ודרים יחדיו בשלום ובדממת מוות.

בלא כל סדר היו פזורים הקברים סביב, וחנה ובנה דילגו מעליהם ולעיתים אף דרכו פה ושם. בלא כוונה לפגוע בכבודם של המתים עשו כן, אלא מפאת החשיכה. והנה נעמדו למול מת עדוי בתכריכיו החדשים, שאור הירח הבליט את לובנם. ליד גופת המת ישבה אשה חיה, החזיקה ביד המת והיתה מעבדת בעזרתה מזון בתוך מגש נצרים.

המומים ניצבו חנה ובנה למול מחזה אימים זה. אחר התעשתה חנה ופתחה בצווחות־אימים על האשה העובדת בסיוע מת. זו נטשה את מתה ואת מזונה ונמלטה על נפשה.

מימים ימימה סופר לה, לחנה, על רוחות ושדים, וזה מה שעזר לה, כפי הנראה, להתגבר על האימה ועל הפחד. עם זה התגנב, לרגע, החשד לליבה, שמא שלח אותה מולאי עלי בדרך איומה זו כדי שתינזק אף היא ותיזדקק לשירותיו. אולם, היא סילקה מחשבה זו מליבה בהזכירה לעצמה שהיא היא זו שחזרה לביתו, כדי לבקש ממנו עצה בדבר קיצור הדרך.

בצעדים מהירים ובשארית כוחותיהם הגיעו חנה ודוד אל העיירה. כאחוזה בנשף שדים נדמתה העיירה בלילה ההוא: כל תושביה, קטנים כגדולים, היו סובבים ומנורות ונרות דולקים בידיהם, עוברים רחוב אחר רחוב, בחיפושים אחרי חנה ובנה. כאשר הבחינו בה פתחו בצעקות שמחה, שהידהדו אל תוך הלילה.

חנה הודתה לכולם על דאגתם ובקול חלוש ביקשה שיתנו לה ללכת לישון. שאלותיהם ותהיותיהם של התושבים ליוו אותה עד פתח ביתה. היא הגיפה את הדלת והתעלמה מכולם.

״למען השם ! תכין לי ולילד תה חם כדי שנוכל לישון, אם נצליח להירדם בכלל״, ביקשה חנה מבעלה. זה מילא אחר מבוקשה, אך עד שהביא את מגש התה כבר מצא אותם, את האם ובנה, ישנים.

בבוקר שלמחרת היה דוד הראשון שהשכים. הוא החל לצעוק ולדרוש אוכל, והמשיך לעשות כן עד שהתעוררו הוריו. אימו רצה אליו כדי לשכנעו שלא יאכל דבר, כפי שציווה מולאי עלי, אלא פירות ותה עם נענע בלבד. אולם, כאשר קרבה אל בנה ובהחזיקה את פניו העדינים בין שתי כפות ידיה, החלה לצהול משימחה ומאושר.

״הוא הבריא! הוא הבריא! הצהבת נעלמה! הוא נבהל, כפי שאמר מולאי עלי!״.

בני המשפחה תהו על דבריה. חנה לא הבהירה דבר, רק חזרה שוב ושוב על המילים. הוא נבהל. הוא נבהל והבריא.

השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים -עמ' 97

אַל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה

בקשׁה א

נֹעַם: שׁמעה תפלתי ה'

סימן: אני דוד בן אהרן

אֶל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵ קֶדֶם מֵעוֹנָה ב

אַחֲלֶה פָּנָיו, אָבֹא לְפָנָיו בִּרְנָנָה ג אָשִׁירָה נָא ד קוֹל תְּפִלָּה קוֹל תְּחִנָּה ה:
אַחֲלֶה פָּנָיו, נִצָּב בְּשָׂמִים ו. וְאֶהֱמֶה עֶרֶב, בֹּקֶּר וְצַהֲרִים ז. אֶפְרֹשׁ כַּפַּיִם ח, יִהְיוּ יָדַי אֱמוּנָה ט:
אַחֲלֶה פָּנָיו, יִתֵּן לִי מַעֲנֵה לָשׁוֹן י. אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם, אָשֵׁר עֻזּוֹ יא בְּלַחְשׁוֹן יב יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי כְּמֹר וּלְבוֹנָהּ יג:
אַחֲלֶה פָּנָיו, דַּלְתוֹתָיו אֲשַׁחְרָה יד לְהִתְפַּלֵּל, בְּפַחַד וּבְמִקְרָא טו. תּוֹךְ

רינת יעקב

א-בקשה עם י״ג מחרוזות, כשבכל מחרוזת ג׳ טורים, והטור הג׳ מחולק לב׳ צלעות י בשקל הטורים י״ג הברות לטור. וכל מחרוזת פותחת ב׳׳אחלה פניו״ ומסיימת באותיות "נה: ב. ע״פ דברים לג, כז מעונה אלהי קדם: ג. כמצווה עלינו, עבדו את ה׳ בשמחה נ־א־ לפני ברננה (תהלים ק, ב): ד. ישעיה ה, א: ה. כמו שנא׳ (תהלים קמב, ב), קולי אל ה׳ אשא קולי אל ה׳ אתחנן: ו. שם קיט, פט: ז. ראה שם נה, יח: ח. לשון תפלה הנזכר במשה רבנו (שמות ט, לג), וכן בדברי שלטה (מ״א ח, כב): ט. כמשה רבנו שמות יז, יב): י. משלי טז, א: יא. רשות לחזרה הנאמרת בתפלות יום של ר״ה ויוה"כ: יב. לשון תפלה, וכ״ה בישעיה כו, טז ״צקון לחש׳׳: יג. מסממני הקטורת העולה ריח ניחוח לה׳, ומינים אלו מן המובחרים שבהם, כמבואר בשיר השירים (ג, ו). ובהדיא אמר הכתוב (תהלים קמא, ב), תכון תפלתי קטורת: יד. דלתותיו אבקש ואדרוש: טו. כלשון הרמב׳׳ם פ׳׳ה מהל׳ תפלה הלכה ד, תיקון הגוף כיצד, כשהוא עומד בשפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים, ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד, ולא יניח ידיו על חלציו, ע״כ. וראה גם שו״ע ארח צה, ג:

עֲשָׂרָה קַדְמָא וְאָתְיָּא שָׁכִינָה:טז
אַחְלֶה פָּנָיו, וְאָנֹכִי תּוֹלַעַת. חֶרְפַּת אָדָם,יז כָּל יִתְרוֹנִי מִגְרַעַת יח. נִבְעָר מִדַּעַת יט, אֵין חָכְמָה אֵיןתְּבוּנָה:כ
אַחְלָה פָּנָיו, דְּרָכָיו יוֹרֵנִי כא. פָּלֶט רָנִּי, סֶלָה יְסוֹבְבֵנִי כב. יְנַהֲלֵנִי, גַּם עַד שֵׂיבָה וְזִקְנָה:כג

אֲחַלֶה פָּנָיו, בְּעָנְיִי.יַבִּיט יִרְאֶה כד. כָּל יוֹם אֲשַׁבֵּר כה, חוֹכֶה כו מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה כז. יָגֵעַ נִלְאֶה כח, מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה כט:
אֲחַלֶה פָּנָיו, נַפְשִׁי לְעַבְּדוּ בִּקְּשָׁה. מִי מְעַכֵּב, שְׂאוֹר שֶׁבְּעַסָּה ל. וּמַלְכוּת קָשָׁה לא, דִּינָא דְמַלְכוּתָאדִּינָא:לב
אֲחַלֶה פָּנָיו, אַחַת מֵאִתּוֹ שָׁאַלְתִּי. אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, בְּבַיִת ה' שִׁבְתִי לג. כִּי בּוֹ בָּטַחְתִּי לד, לֹא עַל בַּר אֱינַשׁ סַמִיכְנָא:לה
אֲחַלֶה פָּנָיו, הָרוֹאִים וְלֹא נִרְאִים לו. דְּבָרַי יִהְיוּ, לְפָנָיו נִקְרָאִים לז.
וּבְשִׁירִים נָאִים, תְּהִלָּה שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה לח:
אֲחַלֶה פָּנָיו, רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת לט. אֵלָיו בְּתִפְלָה, לְשֹׁנִי נוֹאֶמֶת מ. לְךָ הַחוֹתֶמֶת, וְהַפְּתִילִים הַכֶּר נָא:  מא

טז. כמבואר בברכות ו, א: יז. תהלים כב, ז: יח. ע׳׳פ כתר מלכות לדיש בן גבירול: יט. ירמיה י, יד: כ. בניחותא, והוא ע”פ משלי כא, ל: כא. כמו שנא׳ (תהלים פו, יא), הורני ה׳ דרכן אהלך באמיתך וגו: כב. ע׳׳פ תהלים לב, ז: כג. ע״פ תהלים כג, ב ושם עא, יח: כד. כמו שנאמר(איכה ה, א), הביטה וראה את חרפתנו: כה. לשון ציפיה וייחול, כמו עיני כל אליך ישברו(תהלים קמה, טו): כו. פי׳ מחכה, כמו ישעיה ל, יח אשרי כל חוכי לו: כז. ע״פ בראשית כד, כא: כח. יגע היא עייפות, ו׳׳נלאה" היא גם מענין תלאה ורפיון כח: כט. ירמיה נ, טז: ל. היינו היצה״ר, שהוא המעכב בעבודת הי״ת, כמבואר כ״ז בברכות יז, א: לא. ברכות שם: לב. והיינו שאי אפשר לימלט מגזר דין המלכות: לג. תהלים כז, ד: לד. שם כח ז: לה. ע״פ נוסח ״בריך שמיה׳׳ הנאמר בעת פתיחת ההיכל: לו. כברכת ההוא צורבא דרבנן דהוה מאור עינים לרבי ורבי חייא, ומבואר בחגיגה ה, ב: לז. ע׳׳פ אסתר ו, א ויהיו נקראים לפני המלך, והוא מלכו של עולם, כמבואר במגילה טו, ב: לח. ע׳׳פ תחלים קיט, קעא: לט. שמות לד, ו: מ. נאום לשון דיבור הוא, והאדם נואם בלשונו, כמבואר בירמיהו כג, לא: מא. ע״פ מעשה תמר ויהודה, בראשית לח, כה. והחרוז הזה מיוסד על פי שירו של ריה״ל ז״ל ”יום ליבשה". והמכוון בזה שמתחנן המשורר לפני בוראו שיראה כי שמרנו מצוותיו והרי הפתילים של הציצית וחותם המילה קיימים בבשרינו:

אֲחַלֶה פָּנָיו, וָאֶקֹּד וְאֶשְׁתַּחֲוֶה. יְכוֹנֵן רַגְלַי מב, כָּאַיָּלוֹת יְשַׁוֶּה. מג אֶל הַר הַמּוֹר, וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה:מד
אֲחַלֶה פָּנָיו, נָאוֹר מה קָדוֹשׁ וְנוֹרָא. בְּרַחֲמָיו יַחְזִיר, לְיוֹשְׁנָהּ עֲטָרָה מו.
כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר מַלְכוּת וּכְהֻנָּה:מז

מב. יעמיד את רגלי שיהיו חזקות ועומדות ומזומנות לרוץ כאילה, עד אשר נגיע לבית קדשנו ותפארתנו: מג. ע״פ ש״ב כב, לד: מד. שה׳׳ש ד, ו: מה. מלשון ״מנהיר״ וראה תהלים עו, ה ובמפרשים: מו. החזרת הכתר והגדולה למקום שהיתה בתחילה, וראה יומא סט, ב בענין אנשי כנסת הגדולה, ע״ש: מז. שהם ג׳ כתרים שבישראל, כמבואר באבות (ד, יג):

תעודה מספר 23

ידידינו אור נערב, מושיע ורב, גודר גדרי ועומד בפרץ, למסתור ולמחסה, הלא המה החכם השלם והכולל, אור גולל הדיין ומצויין, עצום ורב כמוהר"ר עמרם אלבאז ישצ"ו ואתו עמו החכמים ויחידי הקהל קטון וגדול ה' עליהם יחיו, דשנים ורעננים יהיו אמן כן יהי רצון.

מן השטים שניים הם המדברים החיים והשלום יהי שלום בחילכם, שלווה בארמוניתכם, והניח ה' לכם מכל אויביכם ורעה לא תמצא ולא תאונה עליכם, ה' צבאות יגן עליכם, אל תראו תחזקנה ידיכם, ןמציון ישלח עזרכם, אמן כן יהי רצון.

אות לטובה כי כן באה אלינו האישה אשת רפאל ברוך ואִתה עמה קצת יחידים והיא מרת נפש בוכה ומבכה, ובקשה ממנו לכתוב למעלתכם ואם הוא עשה שלא כהוגן חסדיכם יגבר, וכבר מלתייהו אמורה לעולם יהיה אדם מכת הנעלבים ואנחנו זרע ישראל ציווינו ה' לא תקום ולא תטור והקב"ה אריך אפיה. ודברים כאלו לא נעלמו ממעלתכם וכבר קדמה לכם ידיעה כי זה הכוס עבר עלינו ועם כל זאת לא עשינו עמן שום רעה ולעת עת הוא שקט ובטוח וכבר אמרו שאין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם, ועוד אמרו היכלא בידינו היא. אבל מה נעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה, אם לזאת אחינו אתם אין דבר חוצץ בינינו לביניכם נגילה ונשמחה  בישועתכם העבירו על מדותיכם, ומי לנו גדול מיוסף צדיקא שומר הרבית שזן את אחיו הם ונשיהם ובניהם לחם לפי הטף בזמן הרעבון ובבקשה  מכם חסדיכם יגבר עליו וכבר קיבל על עצמו שמהיום הזה לא יוסיף עוד ליכנס בענייני הקהל כלל ולא יבוא לפתחו שום שוטר ומושל.

ואם עבר על זה הנה ידיכם תהלות לאל ידיכם לא אסורות לו וכו…..ובבקשה מכם שלא תנהגו עם בעלה כפעלו מידה כנגד מידה, שדבר זה יכתב עליו בערכאות ובעידי ישראל בקנס גדול כאוות נפשכם וכפי אשר יראה בעיניכם, כה דברי דורשי שלומכם וטובתכם בלב תמים, כל הימים החתומים פה פאס יע"א ואתם שלום ורוב שלומות

ראובן סירירו סי"ט – וידאל צרפתי סי"ט – ידידיה מונסונייגו יס"ט

גם אנוכי דורש בשלומכם וטובתכם ואחת שאלתי ממעלתכם אחינו אתם לא נעלם מכם משרז"ל הנעלבים וכו….וכל המעביר על מדותיו וכו

נאם רפאל יעקב בן סמחון סי"ט – מרדכי וואעקנין יס"ט – הצעיר חיים מסעוד בן עמרם סי"ט

סוף תעודה מספר 23

תפקידי הנגיד. הנגיד מצווה ״לעמוד על ענייני העיר ולאסור ולקנוס ולהעניש עונש הגוף ועונש ממון לכל אשר ישקיף עליו שאינו הולך בדרך הטוב והישר״. על כל ענייני המסים וענייני צורכי בית המלך וצורכי השרים המוטלים על הצבור״.

הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים ^. יש שהנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס  ויש שהיה מקבל משכורתו מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הקהל וניצלו את הכה שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם-כרך ג'

תעודה מספר 24 

התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856

ב"ה.

להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמוד על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות. ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכולתו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זה יעצור בנו.

וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת כשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה. כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :

הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי. והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.

והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבוע חמורה עי כם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל. וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.

והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לקבי יעקב הנזכר האלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד. וכי הוא זה האלסאייר שנוששה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר. ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהן ועל יוריהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי טאגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.  ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.

העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.

עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקנין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.

רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.

סוף תעודה מספר 24

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'-הגנה על הנגיד מתביעות או הפסדים הנגרמים לו בתוקף תפקידו…

ארחות חייהם.

מאחר שהיינו מבלים בכפר שעות רבות ולרוב יום תמים ניתן לנו ללמוד פרטי הפרטים על הכפר. לרוב היינו נפגשים עם כל משפחה על הרכבה המלא באופן מיוחד ושואלים לפי שאלון מסויים את שאלותינו. לעתים הייתה השיחה חורגת מהשאלות הקצובות ואז היו מתעשרות ידיעותינו על דרך החשיבה של המועמדים לעלייה, מושגיהם וידיעותיהם.

בסיור הראשון הקפנו עשרה כפרים ובהם היו 1369 נפשות. לרוב מללאח קטן או כפר יהודי היה מורכב ממספר קטן של משפחות, מאחר שהם נישאו אחד בשני בסך הכל, כי עד גיל 15 יש 44 אחוז, מגיל 15 ועד 25 – כשתיים עשרה אחזו מ-25 עד 50 – כשלושים אחוז, ולמעלה מ-50 – 14 אחוז. המקצועות שעסקו בהם היו מסחר או רוכלות, סנדלרים, נפחים, פחחים, צורפים, רצענים, עושי אוכפים, אורגים. כמעט כל בעלי מקצוע הם גם רוכלים ומוכרים רכושם בשווקים או בנדדם בכפרים הקרובים. נשים עסקו בנוסף למשק הבית גם בתפירה, רקמה ועשיית דברי נוי זולים. ראיתי את הכלים ואופן עבודתם והנה הם פרימיטיביים עד למאוד, אבל אלה היו האנשים שבעיקרו של דבר משרתים במלאכותיהם ובמקצועותיהם סביבה ערבית של מאות אלפי תושבים ערבים.

חקלאים יהודים.

משכו את לבנו אלה שכינו את עצמם בשם חקלאים. ידעתי, כי עתיד כולם או לפחות ברובם הגדול בישראל הוא בחקלאות, ורצינו לעמוד מקרוב על טיב החקלאים. כי יש אמרו, אין חקלאים יהודים בהרי האטלס ; ויש שטענו – יש גם יש. בסיור הראשון כבסיורים הבאים נגולה תמונה זו :

גם בכפרים האלה, המוקפים סביבה ערבית חקלאית טהורה, החקלאים היהודים אינם אלא מיעוט מכלל האוכלוסייה היהודית.

יש כפרים אשר בהם היהודים עובדים כאריסים אצל ערבים (למשל בסביבות איית בולי). הם חורשים את אדמתם או עובדים במעדר  ב "עמדר" – כלשון הברברים ( המזכיר בהרבה צורת מעדר שלנו ) ובשכר זה מקבלים חיטה, לחם וכדומה. יש כפרים שבהם החקלאים מעבדים בעצמם את חלקותיהם החכורות מהערבים ומשלמים לערבים בכסף או בתוצרת. ויש בודדים, שחלק משדות התבואה ומהרכוש הערבי האחר שבסביבה היה משועבד להם לאחר שהלוו לערבים סכומים ניכרים  ואף ניהלו את עסקי המסחר שלהם.

בהרבה בתים מצאנו בעלי חיים בדירתם או בסמוך לדירתם של תושבי הכפרים : תרנגולות, חמורים, עזים, עגלות, לעתים רחוקות יותר – פרות. רבים עסקו בכיבוש הזיתים, תאנים, גפן, בטחינה  פרימיטיבית ביותר) של קמח וכו'….)

כאמור, רבים לא עסקו בכל דבר הקשור בחקלאות ; אבל עצם ישיבתם בסביבה כפרית בחיק הטבע  לעתים קרובות נפלא ורב הוד) טבע בלי שום ספק את חותמו עליהם. )

במרוצת הזמן נמשכנו לסייר בחבלים שונים של הרי האטלס, בדרומה של מרוקו ובסיבות תאפילאלת בהם פזורים כפרי היהודים. ואם כי רבתה וגדלה העבודה השוטפת הרגילה והסתעפה במשרד הראשי בקזבלנקה ובמרכזים העירוניים הגדולים האחרים דאגתי ככל האפשר להקדיש ימים לסיורים רבים. היה בהם משום "את אחי אני מבקש". מאחר שהדרכים לחלק גדול מהכפרים – בייחוד לאלה היושבים בפסגות ההרים – לא היו ידועות – דאגנו לרכז חומר מוקדם ככל האפשר מפי ראשי הקהילות במראקש ובמקומות אחרים וכן מפי אחד או שניים ממורי אליאנס שעסקו באיסוף חומר כזה. כן הייתי נוהג לקבל ידיעות מפורטות ככל האפשר מפי אנשי הכפרים שהיו באים למשרד המרכזי או למשרדנו אשר במראקש.

נתנסינו בכך שניסותינו לעתים לסביבה מסויימת הייתה נפסקת באמצע, כי השלגים שהפשירו בפסגות ההרים היו ממלאים את הואדיות ומשבשים את הדרכים ואת הכבישים, והמכונית לא יכלה לעבור בהם. יש שהצטיידו בכל הרישיונות הדרושים מהשלטונות המרכזיים הצרפתיים, והממונה הצרפתי על האזור סבר, כי דווקא בשעה שהגענו אין לבצע ביקורנו בכפר, ולמרות הטורח והיגע היינו חוזרים על עקבינו כלעומת שבאנו לאחר נסיעה של מאות קילומטרים מבלי שנבוא במגע עם היהודים, שחיכו לבואנו מזמן וגם אנו השתוקקנו לראותם. רב היה מפח הנפש במקרים כאלה. ניסיונות אלה ואחרים רק חיזקו בי את הרצון להמשיך ולבוא במגע עם כל כפר ומללאח קטן באשר הוא שם.

מהחומר שהצטבר בידי, אם על ידי סיורים ואם על יסוד חומר שכנסנו למדתי לדעת כי כ-20.000 יהודים יושבים בכפרים ובעיירות הנמצאים בהרי האטלס במבואות מראקש ודרומה עד גבול הסהרה. הם מפוזרים לפחות על פני שטח של כ-80.000 ק"מ מרובעים בהרי האטלס. מספר ישובים המונים עד 100 איש – הוא כ-70 ; מ-100 עד 500 כ-35 ; מ-500 עד 1000 איש – 7. עיירה אחת – דמנאת, מונה כ-2.000 נפשות. המרחקים בין ישוב לישוב גדולים. מפוזרים הם היהודים ומבודדים. מבין כ-20.000 יהודי אטלס כ-800 ישובים במרומי ההרים בהם גדול יותר אחוז עובדי אדמה וגם מצב בריאותם טוב יותר.

עלי להדגיש שמדובר כאן באזור הרי האטלס. מספר הנפשות הכללי של היהודים במרוקו הצרפתית נערך ב – 225.000 נפשות ; במרוקו הספרדית ב – 13 אלף ובטנג'יר – העיר הבין לאומית – כ -12 אלף.

עלית יהודי האטלס-מרוקו- יהודה גרינקר- עמוד 130

לימוד השפה העברית בתוניס. בתוניס, הייתה התכתבות עניפה ולאו דווקא בעברית. יוסף גז כתב בצרפתית לד"ר ברוך בן שלום, מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית, והודה לו על החומרים שקיבל עד כה וביקש בנוסף מפת ארץ ישראל ואת הספר 'תולדות הציונות'. לא נודע אם קיבל את מבוקשו. מ. אסוס כתב גם הוא בצרפתית לבן שלום והודה לו על הספרים והפרסומים ששלח שסייעו לקשר עם יהודי הארץ. הוא סיפר על קבוצת חברים המעוניינת לפתוח קורס לעברית והם זקוקים למילון עברי- צרפתי עברי. בסוף המכתב הופיעה רשימת הספרים הדרושים לקבוצה: תקופת המקרא; ימי הביניים – והזמן המודרני; אישים ציונים דגולים; הפוליטיקה המפלגתית בפלסטין, רוויזיוניזם וסוציאליזם.

בהערה בכתב יד על המכתב צוין שלא ראוי לשלוח ספרים על פוליטיקה. הערה שהדהדה עם רעיון 'החלוץ האחיד'. מכתבו של אליעזר טויטו, צעיר מביסקרה אלג'יר, היה חריג בין המכתבים, הוא ביקש 'חבר לעט' עם נער או נערה ולא ספרי לימוד.

פנייה יוצאת דופן הגיעה לד"ר ליאופולד ברטוואס, ראש המשרד הארץ ישראלי בתוניסיה, מיהודה כהן, חבר בתנועת 'אוהבי ציון' מסאפקס שהצטרף לגרעין ב'קבוצת יבנה', ביקש לספק ספרי וחומרי לימוד בעברית לחברי התנועה שנשארו בתוניס. הפנייה נועדה לתמוך בחבריו לתנועה וגם רמזה על אזלת ידו של המשרד הארץ ישראלי בתוניס. חברי הגרעין התוניסאי בקבוצת יבנה קיבלו מכתב מג'רבה ונתבקשו לשלוח עיתונים כדי להתעדכן בנעשה בארץ. כלומר, החברים בתוניס סמכו על חבריהם שעלו ארצה לפניהם שישלחו להם חומר בעברית.

לימוד השפה העברית באלג'יר. בהתכתבות בין יוסף ישראל מדיוני מאוראן, למזכירות 'הקיבוץ המאוחד' הוא דיווח על 'הקיבוץ' שהוקם ועל פעילות 'גדוד הצופים' בעירו וביקש לדעת מהי חלוציות. במכתב נוסף פירט מדיוני את תהליך הכשרת המורים של 'כל ישראל חברים' ('כי"ח') שעסק בחינוך פורמלי בעוד שלימודי עברית התנהלו במסגרות לא פורמליות בערבים. הוא ביקש ללמוד הוראת עברית בחו"ל או בארץ כיוון שבעירו לא פעל סמינר למורים. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', ענה לו ש"נעמו לנו השורות הספורות בעברית בהן פתחת את מכתבך". אך על האפשרות ללמוד בסמינר למורים לא הובטח לו דבר. התשובה עודדה אותו להתכונן לעלות ארצה ולהשתקע בקיבוץ, כי..].[ "שם ההגשמה של עבודת הכפיים מלאה".  פנייה זו הייתה שונה מהפניות עד כה. מדיוני בדק אפשרות להכשיר עצמו להוראה שלא כמו חבריו במרוקו ובתוניס שביקשו ספרים ועיתונים. יתכן שהוא התכוון לייסד תשתית לסמינר למורים כדי להכין סגל הוראה בשפה העברית. הפנייה העלתה לסדר היום את צורכיה של קהילה. ניתן לשער שלא הייתה היענות מצד הגורמים בארץ ל'קריאה' זו מאחר ומטרת התנועה הציונית הייתה לבנות תשתיות אלה בפלשתינה א"י ולא בחוץ לארץ.

התכתבויות אלה ביטאו פעילות ציונית ספורדית של יחידים בתוניס, אלג'יר ומרוקו שלא פעלו בחסות ובפיקוח או שליטה של ארגון ציוני רשמי של ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית הגוף שצריך היה לתווך ביניהם הסוכנות היהודית לא עמד בפרץ הבקשות והעלה דרישה לרכז את – – הפעילות, בעיקר במרוקו, באמצעות הפדרציה הציונית. אך הפעילים בקהילות היו להוטים ללמד וללמוד עברית העדיפו לפנות ישירות לגופים הקשורים עם הסוכנות היהודית ולבקש חומרי לימוד בעברית. ברוב המכתבים הובעה נכונות לשלם עבור הספרים, חומרי הלימוד והעיתונים שקיבלו.

ניתן להניח שהפניות לסוכנות היהודית ול'ברית עברית עולמית' נועדו, לעקוף את האידאולוגיות הפוליטיות שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה והחלו להכות שורשים במגרב. השליחים ביקשו מתנועותיהם בעיקר חומרי הסברה ]פרופגנדה ב.ד[ כדי לקדם את תפיסותיהם הפוליטיות. פריסתם הדלילה  של השליחים לא 'כיסתה' ערים רבות ברחבי המגרב ולכן הפניות של יחידים היו לגיטימיות והקשו על מוטת השליטה של הסוכנות היהודית.

ריבוי הפניות האישיות היה תוצר של הפיצול הארגוני בקרב הקהילות היהודיות. פיצול בקהילות יהודיות הוא תופעה סוציולוגית מוכרת של העם היהודי בגולה – – הזדהות עם הקהילה יותר מאשר עם — החברה הכללית [גמיינשאפט מול גזלדשאפט]. מציאות שזוהתה, כאמור, על ידי השליחים הראשונים פרידמן וכהן בצפון אפריקה, כ'הרגשה' ציונית רחבה, אך שטחית שמתבטאת ב"פרזיאולוגיה נבובה וריקה, שמאחוריה אין יסוד של ידיעות, אלא של הרגשה עמוקה יותר".  הם חששו, שחוסר יעילות זה יפגע בפעילות התנועה הציונית במגרב וניסו לאחד את הגופים השונים. עם זאת, תיאום כזה נועד גם לשפר גם את השליטה והפיקוח על הפעילות הספורדית של אגודות שפעלו בקהילות היהודיות במגרב שהייתה וולונטרית. ניתן לטעון שפעילות ציונית לא מעשית זו היה 'נר' לרגלי הפעילים. ומטרתה העיקרית, כפי שטען צבי יהודה, הייתה לשמר הקשר עם תהליך התחייה של העם היהודי בפלשתינה-א"י.

פעילות 'ציונית' ספורדית של ארגונים וולונטריים במגרב ובלוב

פעילות ציונית ספורדית הייתה גם נחלת הארגונים היהודים בקהילות המגרב. לימוד העברית במגרב התנהל בבתי ספר, בסל'אות, תלמודי תורה ובמסגרות לא פורמליות של מועדונים, אגודות ותנועות נוער בקהילה.

ארגונים ללימוד השפה העברית בטריפולי. בטריפולי הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. בלטה גם הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו 'משאב' של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב 'קבוצת בן יהודה' בטריפולי. כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך העברי בטריפולי פורסמו בשנים 1946 1945 ב'עם וספר' ביטאו את היקף הפעילות.

הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ותרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת 'בן יהודה' בטריפולי. הקובץ הודפס – בדפוס אברהם תשובה  והעיד על רמת הארגון של הקהילה שהפעילה בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר 'התקווה', בשנת 1932 , שלמדו בו בשפה העברית. מספר התלמידים והתלמידות גדל מ- 20 ל- 512 במהלך שנת הפתיחה. שש שנים מאוחר יותר למדו בו כבר 1,200 תלמידים ותלמידות. לאורך השנים מספר התלמידות היה גבוה ממספר התלמידים בבית הספר.

'חברת המוכיחים' מטריפולי ביקשה ספרים בעלי תוכן דתי כדי לחזק את החוגים 'תיקון כרת' ו'שומרי שבת' שהחברה הפעילה בעיר. לינה סרוסי, מקבוצת חנה סנש, הודתה להסתדרות הציונית על קבלת ספרים. "לא היה קץ לשמחתנו כאשר נוכחנו בעובדות את האיגרת המלאה לבנות בגולה אשר עיניהן תלויות לארצן, לבנותה יחד עם אחיותינו החלוצות".  רחל מגנאגי מתנועת הנוער 'בן יהודה' – פנתה למדור הדתי וביקשה לדעת מדוע מכתבה מחודש אפריל 1947 לא נענה. היא צירפה דוח על הפעילות בטריפולי והזכירה את הפיצול בקבוצת 'בן יהודה' שהגיע לכדי מריבות בין החברים וספרים – הוצאו ללא רשות מספריית התנועה. לאחר זמן נרגעו הרוחות והתנועה חזרה לפעול גם עם החברים שנטשו אותה במהלך הסכסוך.

קבוצת תלמידים מישיבת 'נווה שלום' פנתה לסוכנות היהודית, כחודשיים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גילתה עניין בקשר הדדי של מכתבים עם ילדי הארץ מכיתות,ז'-ח' על החתום היו משה – דאבוש, מאמוס לגאלי ועמישדי זרדאב. הפנייה העידה לא רק על הצורך ללמוד עברית אלא גם לקשר עם בני קבוצת גיל דומה בארץ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

גירוש ילדים מישראל למרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

ב. ״נוברדהוק״ כדוגמה למטמורפוזה

זרם נוברדהוק נוסד על ידי ר׳ יוסף יוזל, שנולד בשנת תר״י (1850) בעיר קורטוביאן שבפלך קובנה, ליטא. הוא היה תלמידו של רבי ישראל סלנטר מייסד ״תנועת המוסר״. את ישיבת נוברדהוק הראשונה יסד רב יוזל בשנת תרנ״ו (1896) בפלך מינסק. מאז ועד לחורבן המוחלט של יהדות ליטא ופולין בשואה, הוקמו מאות ישיבות בארצות אלה ולמדו בהן אלפי תלמידים. אלה אימצו את דרך הלימוד, ובעיקר את דרך המוסר, שעיצב ״הסבא מנוברדהוק״, דרך שהכילה את העקרונות הבאים: עבודה עיונית במוסר וברכישת ידיעות בפוסקים הראשונים. בתחום המידות – פרישות וזיכוך המחשבה, עשיית חסד וביטול ענייני הכבוד והגאווה כפי שמפורט בחובת הלבבות ומדרגות האדב. תלמידי ״נוברדהוק״ זלזלו בלבוש ובהופעה החיצונית ואת תפילתם נשאו בהתלהבות וברגש, והיא שזורה ביבבות, בכי ובתענית. בישיבותיהם התפתחו נהלים ייחודיים ששילבו לימודי מוסר כגון: הפסקת לימודים בשעה 14.00 לצרכי תפילה ולימודי מוסר. הישיבה היתה מאורגנת בחלוקה לוועדים, ואלה התנהלו על ידי התלמידים החזקים בחינוך ובעבודת המוסר. עבודת פיקוח נעשתה בידי ״העובד במוסר״ שהיה בידו פנקס מיוחד ובו ניהל רישום של המעשים הנעשים בין אדם לחברו ובין האדם לבוראו. הדיווחים נמסרו לוועד בפגישה מיוחדת, שזכתה לכינוי ״בורסה דנאווארידוק״, או כפי שכינו זאת ביידיש ״נאווארידאקער בירזשע״. להווי מיוחד זה נקשרו סיפורי מופת על חייו של ר׳ יוסף יוזל, אודות פרישותו ובדידותו המפורסמת(בהיותו אברך צעיר אצל הרב סלנטר): במשך שנה ותשעה חודשים עסק בלימוד תורה בבקתה קטנה ומבודדת בעלת חלונות קטנים, שדרכם הכניסו לו תלמידיו את מזונו. מאוחר יותר, לאחר שהוסמך לרב, התבודד בבקתה ביער במשך תשע שנים ועסק בהתעלות בתורה.

אחרי מלחמת העולם השנייה ואובדן הישיבות במזרח אירופה, הקים הרב ליבמאן את ישיבת ״אור יוסף״ הראשונה בצרפת. הרב דוד שניאור, שהיה באותם ימים תלמיד בישיבה זו, תיעד את

הווייתה בספר דגל המוסר ובסדרת מאמרים שהתפרסמו בירחון Revue Des Yechivoth (העיתון יצא לאור על ידי רשת מוסדות נוברדהוק בצרפת, ממרץ 1956 ועד אוקטובר 1959). האתוס שעליו גדל שביאור כתלמיד הישיבה שמוצאו ממרוקו, קשור בשתי תקופות היסטריות: אמצע המאה ה־19 ומשנתו של הסבא מנוברדהוק, ואמצע המאה ה־20, עם הקמתה של הישיבה על ידי הרב גרשון ליבמאן במחנה הריכוז ברגן בלזן, ונדודיה לסלצהיים בגרמניה, ומשם לצרפת לערים ליון, באיי, ארמנטייר, בוסייר ופובליענס. דוד שניאור הועיד את עצמו לשמש כחולייה בשרשרת המנחילה של נוברדהוק, למרות שהוריו והורי הוריו לא השתייכו אליה. על פי תפיסת עולמו הוא הופקד על ידי שר ההיסטוריה לבצע תפקיד זה:

הערת המחבר:הרב דוד שניאור, יליד 1937, מהעיר צפרו במרוקו. בילדותו למד בישיבה של הרב דוד עובדיה. הגיע לישיבה בפובליענס בשנת 1956 בעקבות אחיו הבכור, שעומד היום בראש הישיבה. שימש כמחנך ומפקח על מוסדות החינוך העצמאי.

משנתו החינוכית הטהורה של הסבא מנוברדהוק זצוק״ל לא היתה מעולם שנויה במחלוקת… ההיסטוריה של ישיבות נוברדהוק מצביעה על ישיבות רבות שהוקמו ע״י גדולי תלמידי הסבא ותלמידי תלמידיו, שלא עלה בידם להחזיק מעמד בגלל הדרישות הרוחניות הגדולות… אין חולקין על כך שישיבה אחת ויחידה שמרה בדקדקנות מופלאה על משנתו ועל דרכו החינוכית של הסבא מנוברדהוק, הלא היא ישיבת ״אור יוסף״ בצרפת מייסודו של רבנו שליט״א, הרה״ג גרשון ליבמאן… בקרבו פעפעה ההרגשה שהוא חייב וגם יוכל לעשות משהו כדי להקים את ההריסות של יהדות צרפת ולהשמיע מחדש את קול התורה שנדם במדינה זו… האינטואיציה שלו הובילה אותו חיש מהר לחשוב על פתרון חלופי, מחוץ למדינת צרפת. בחסדי ה׳ מדינות צפון אפריקה, מרוקו אלג׳יר טוינסיה שהיו נתונות תחת שלטון צרפת נשארו לפליטה ולא נכחדו תחת שלטון הכבוש הנאצי… במקומות אלו נמצאה רזרבה אנושית, עתודה יקרה המתאימה לשקם את ההריסות ולהשיב לצרפת את חדוות קול התורה…

מהם תוכנה ומרכיביה של אותה חוליה חסרה בשרשרת, אשר בני התורה ממרוקו באו למלא? זהו העולם שיצק בשעתו ״הסבא מנוברדהוק״, הווי ואורח חיים מלא ומיוחד שנביא כאן דוגמאות אחדות ממנו:

תפילה מיוחדת. למשל, תפילת שמונה־עשרה שקוראים אותה גם תפילת לחש. אברכי נוברדהוק מלווים אותה בצעקות ויבבות עד ״שבית המדרש דמה לבית חרושת אדיר, הפועל במלוא הקיטור, והמשמיע למרחוק רעש מחריש אזניים״.ההתרגשות עצומה ומביאה את המתפללים לשיאים בהתעלות רוחנית. ״העובדים החזקים״ נמדדים גם לפי אריכות תפילתם ועוצמתה.

לימוד המוסר. הינו ערך עליון בישיבה והציר המרכזי שסביבו התבצעה הפעילות המיוחדת שלה. הערכת התלמידים נעשתה לפי כמות השעות שהקדישו ללימוד המוסר. מי שהקדיש יותר שעות ללימוד מוסר זכה אף לשידוך טוב יותר. הזמן המוקדש ללימוד זה היה רב יותר מאשר בזרמים אחרים, ואף זכה לכינוי ״קביעות״. תלמידים נהגו ללכת לקביעות כשעתיים ביום, בבית המוסר, או שהיו מתבודדים ביער כפי שנהג לעשות ״הסבא״ בצעירותו. למנהג זה קראו ״עושים יער״. קבוצות קבוצות נהגו האברכים לצאת לסבך היער בחשכת הלילה כדי לדון בענייני המוסר ולהשתלב בחברותא בחוויה הקשה בחושך ולאור נרות.

ה״התעוררות״. מתקיימת בתקופת חודש אלול ובעשרת ימי התשובה. בסוף הדרשה שנושא הרב כבים אורות החשמל וכולם מצטופפים לידו בחשיכה.

…ואז בוקע ועולה קולו של הרב, בחשיכה, בקול נוגים מתנגן ומתפזם, השערות מסתמרות, הדברים מתנגנים אינם מרפים חודרים פנימה עמוק בנבכי הנפש, תביעות וטענות קשות על האדם, איך הוא מתרחק מדרך האושר ומדרך תיקון מידותיו… ואז קורה הנס. אז הלב נפתח בעזרת החשיכה, אין חוששים מהעין של האדם… העינים זולגות דמעות, הקול הפנימי מתפרץ ואז בקול רעש גדול אדיר וחזק בוקעות הזעקות מקרב לב וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים…

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים״ עמוד 135

הפיוט בארץ ישראל

מבוא

ביטויו השירי של האדם ניתן לחלקו לשני סוגי־יסוד: שירי קודש, והם הפיוטים לסוגיהם, ושירי חול, שהם שירי שעשועים ועינוגים, שירי לימוד, שירים לעת מצוא וכדומה. זכות אבות עמדה רק לשירי קודש, שנשמרו לכל הפחות במידה מסויימת, אבל הגיעו לידינו גם שרידים משירי חול, והם מעטים מאד.

קצת פיוטים מסוף תקופת הבית השני ואחרי חורבנו הגיעו לידינו בספר בן סירא ובמגילות מדבר יהודה שנתגלו בזמננו (החל בשנת 1947), וכן אגו מוצאים בשני התלמודים כשלושים פיוטים שלימים, שאינם ארוכים ביותר, וכמה עשרות שרידי פיוטים, ורובם נכנסו לסידורי התפילות שלנו ולמחזורים. ויש מהם המיוחסים לאישים מפורסמים, כגון: ״ריבון כל העולמים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך״, המיוחם לרבי יוחנן; ״אלהי נצור לשוני מרע״, המיוחס למר בריר. דרבינא; ״ובכן תן פחדך״, המיוחם לרבי יוחנן הנ״ל; ״תקיעתא דרב״(מלכויות, זכרונות ושופרות לראש השנה, עם הפתיחה ״עלינו לשבח״); תפילת רבא ורב המנונא: ״אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי״; ועוד תפילות פיוטיות מסוג זה. אבל נשארו בתלמודים ובמדרשים גם שרידים שלא שמו לב אליהם או שלא הכירו בהם.

בימי הבית היו המתפללים משתמשים בתפילות שבמקרא, ובעיקר במזמורי תהלים, כדי לשפוך שיחם לפני בורא שמים וארץ. ומזמורי תהלים היו אז במספר גדול יותר ממה שנמצא כעת בספר תהלים, שהוא בעצם אנתולוגיה, היינו מבחר של שירי קודש קדומים. במגילת תהלים שנמצאה לפני שנים מעטות במדבר יהודה נאמר: ״ויכתוב [דוד] תהלים שלושת אלפים ושש מאות, ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה אךבעה וששים ושלוש מאות, ולקורבן השבתות שדם וחמשים שיר, ולקורבן ראשי החודשים ולכול למי המועדות ולי[ו]ם הכפורים שלושים שיר. ויהי כול השיר אשר דבר ששה וא[ך]בעים וארבע מאוח, ושיר לנגן על הפגועים ארבעה. ויהי הכל אךבעת אלפים וחמשים. כול אלה ךבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון״.

יש להניח, כי יש כאן הפרזה במספרים, אבל אין ספק שבאמת היו הרבה מזמורי תהלים שלא נכנסו למפר תהלים המסרתי, וכמה מהם נמצאים במגילת תהלים של מדבר יהודה.

מזמורים אלה, וכנראה במבחרים שונים, היוו מעין ספר תפילה. לאחר החרבן והפגעים שבאו אחריו היה צורך לתאר את המולדת החרבה, כדי להזכיר לעם את תפארתה בימי קדם, לעורר את געגועיו ולנחמו בְּאֶבְלוֹ. מתוך כוונה זו נוצרה ה״עבודה״, סוג הפיוט השלם, הקדום ביותר, שהגיע אלינו. והוא מתאר תולדות האדם, ובעיקר תולדות עמנו, כפי המסופר במקרא ובמדרשים קדומים, עד שהוא מגיע לאהרן הכהן הגדול. לאחר מכן בא בו תיאור העבודה בבית המקדש ביום הכיפורים ושמחת העם כשיצא הכהן הגדול בשלום מן הקודש.

אחרי כן נוצרה ה״קרובה״, סדר פיוטים ל״תפילת שמונה עשרה״ בחול או ל״תפילת שבע״ בַּשַּׁבָּתוֹת וּבַמוֹעֲדִים. והפיוט הלך והתפתח במשך הזמן לסוגים שונים, עֵדָה עֵדָה ומנהגה.

וקודם שנתחיל לעסוק בפיוט הארצישראלי הקדום, נשאל: מה העבודה הזאת לנו? לשם מה עלינו להתעניין כיום בשירה העברית הקדומה ובשירת ימי הביניים?

וכיוון שכבר אמר החכם: ״השאלה היא ראשית כל מחקר״, נחפש תשובה לשאלה חשובה זו.

התועלת העיקרית בעיסוק בשירה העתיקה היא:

• לימוד תרבות קדמונינו בדפוסים הנעלים ביותר, ולפרקים אנו לומדים על ידי כך גם דברים בתולדות עמנו. וכבר אמר אריסטו: דברי משוררים מהימנים יותר מדברי היסטוריונים.
• לימוד דרכי ביטוי נאצלים, מלים וצירופים שנשכחו וצורות לשוניות שיש בהן עניין גם לבני דורנו.
• לימוד תודעת הרציפות התרבותית של עמנו גם בהבעה שירית.
• התעוררות לעבודה מדעית בשדה השירה והפיוט, שכן כתבי יד לאלפים ולרבבות מחכים לגואליהם שֶׁיְּפַעְנְחוּם ויוציאום לאור עולם.

ולא מניתי את כל התועליות שבהתעמקות בשירה העברית הקדומה. עוררתי את השאלה ששאלתי, לא רק כדי לתת תשובה שהשיבותי, אלא גם להראות אגב אורחא עד כמה גדולה היא המבוכה וחוסר הידיעה וההבנה בשטח זה.

באחת החוברות של ״מאזנים״ משנת תשכ״ד(חוברת חשוון), המוקדשת לזכרו של שאול טשרניחובסקי(עשרים שנה לפטירתו), פרסם שלמה צמח מסה בשם ״עול תורה״. במאמרו זה הוא מדבר על דברים שהשמיעו מורים וסופרים באספה שנקראה על ידי אגודת הסופרים בחול המועד פסח תשכ״ג. אהד המורים והוא גם משורר, יצחק שלו, אמר באותה אספה: ״אין איש שיטיל ספק בכנות געגועיו של יהודה הלוי לציון. אבל הביטוי לכל הגעגועים האלה נראה היום כה מלאכותי, כה מליצי, עד שלימודו של שיר זה הופך למעמסה, ובינו לבין הצעיר מתרוממת מחיצה עבה של סגנון שנתיישן ועבר זמנו… עניין ׳היתד והתנועה׳ הוא סמל משמים לכל המלאכותיות וההצטעצעות הזאת״.

אבל לא רק בַּאֲרָזִים קדומים נפלה שלהבת. מורה אחר והוא גם חוקר, גרשון שקד, דיבר באותה אספה, והוא השמיע דברים על שירי טשרניחובסקי, ואלה דבריו: ״ואם אנחנו חוזרים ומתבוננים ביצירות אלה, כגון ביצירה פתֶטית כמו ״מנגינה לי״, שהפתוס השירי שלה מוגזם ומנופח מזה של שירים רבים מתקופת ההשכלה, שוב אין הדברים מתפרשים לבן־דורנו… עימות לבין יצירה ספרותית לבין הדור הוא מבחן ליצירה״.

צֶמַח אינו מקבל, כמובן, את הדברים האלה ורואה בהם – אני משתמש בלשונו – ״בלבול המוחות״. ולאחר שהוא מדבר על חשיבות העבר ותרבותו אצל כל עם ועם, הוא אומר: ״אנו בני הדור הזה, אין אנו לא אדונים ולא אפוטרופסים למה שנכלל בעבר והיה בו לספרות. לימוד דברי ימיה של ספרות מעין מצווה־מעשית היא שאין לו טעמים בזמן הזה, הואיל וגזירה לפנינו, שכך גזרו תולדותיה של אומה. לפיכך לא טעם הפרט בן־ימינו הוא המכריע וקובע מה לְקָרֵב ומה לְרַחֵק. טעם אינו אלא מידה נפשית הממירה את עצמה מאדם לאדם״. עד כאן דברי צמח. ואני יכול להוסיף, כי הטעם הספרותי משתנה גם מתקופה לתקופה. יש שירה שלא החשיבוה בני הזמן ובתקופה מאוחרת התחילו להכיר בה, אבל יש גם שירה שבני הזמן החשיבו אותה ואחרי כן לא נתקבלה. הבאתי רק דברים מעטים מן המאמר המעניין הזה, אבל גם הם מספיקים כדי להראות לנו, כי עיסוק זה שלנו חשוב הוא, ושמא יש בו גם כדי לשמור אותנו מ״בלבול המוחות״ בענייני ספרות. אם כל אדם, ואפילו הוא מורה, משורר או חוקר, יראה את עצמו כשר לפסוק הלכה בדברי ספרות, יהיה מספר פִּסְקֵי הדין כמספר האנשים.

אפשר שהנאה לו למשורר לשכוח ולהשכיח משוררים אחרים ולחשוב: אני וסיעתי ואין עוד! אבל גם אם נניח, שאותו משורר גדול הוא בדורו, אין לו ערך כשהוא בודד יחד עם עוד בודדים כמותו. יצירתו תלושה. עצים גבוהים בודדים אינם יער. יער נקרא יער רק כשיש בו עצים שונים, קטנים וגדולים גם יחד. ציבור שכולו צדיקים אינו נקרא, לפי דעת חז״ל, ציבור, וטלית שכלה תכלת היא פסולה.

ודאי לא כל דור שווה בסגנונו ובניגונו, יש עליות ויש ירידות, אבל כל דור ודור מצטרף בקולו למקהלת הדורות. ואם משמיטים קול, נפגמת היצירה כולה. תרבות נאמדת במסגרת רציפותה.

דברים אלה צריכים להיות ברורים לכל חוקר, שאם לא כן – לא מפיו אנו חיים.

שלמה צמח אמר את דבריו בעניין שירת ספרד, וכעבור כמה שנים כתב הסופר ראובן בן־יוסף דברים בשבח הפיוט הקדום. ברשימתו ״בהירות כערך אסתטי״ ב״מאזנים״ תשכ״ט(חוברת סיוון) נאמר: ״כדי ליהנות משיר נחוץ לקלוט אותו, משמע להבין, לא את נסיבות כתיבתו, או את ההשלכות המדיניות והחברתיות או כל גורם כמום, אלא את השיר עצמו, לתופשו כבעל משמעות בפני עצמו… אי אפשר לוותר על ההתקשרות! [קומוניקציה], כלומר על בהירות כל־שהיא, ולטעון שהיצירה הסתומה משקפת את תקופתנו הסתומה. בלי ספק נעשה האני המדבר של המשורר מורכב מאד, אבל אם לא תימסר תודעת אני זה לאחרים, תישאר פרטית בלבד, מחשבות ורגשות אישיים שלא יתגשמו לעולם בביטוי אמנותי״.

לאי־בהירות, הנודעת בשירה העברית החדשה, מביא בן־יוסף שתי דוגמאות משיריהם של דוד רוקח ונתן אלתרמן, והוא מסיים: ״בלא הבנה אין שיר. לא מתוך פירושים נחיה את החוויה, אלא בשיר עצמו. על כן הבהירות, בכל דרגותיה ובלא הפרש איכותי בין הדרגות, הנה ערך אסתטי, אחד מגורמי היציבות המבטיחים את שמירת השיר. דוגמה אחרונה יספק לנו הפייטן יניי, שכתב את שיריו לפני כ־1400 שנה. השיר המובא כאן מצטיין, בעת ובעונה אחת, בבהירות ובמורכבות, אשר לא פחתו במרוצת הדורות, ועל כן נוכל גם כיום להרגיש באותה חריפות את רגש הקיום הקשה והחי של המשורר, שעיצב את סתירות הוויתו בצורה בלתי נשכחת:

כָּלוּ עֵינֵינוּ לְאַהֲבָתְךָ, אוֹהֵב / נִשְׂנָאִים מִשִּׂנְאַת אוֹיֵב 
רָאָה נָא עָנְיֵנוּ מִבַּיִת / וְשׁוּר שִׂנְאָתֵנוּ מִבַּחוּץ 
כְּלֵאָה אֲשֶׁר רָאִיתָה בְּעָנְיָהּ / וְשַׁרְתָּה בְּשִׂנְאַת עִנּוּיָהּ
מִבַּיִת הָיוּ לָהּ שׂוֹנְאִים / וּבַחוּץ הָיוּ לָהּ מַשְׂנִיאִים
וְלֹא כָּל אָהוּב אָהוּב / וְלֹא כָּל שָׂנאוּי שָׂנאוּי
יֵשׁ שְׂנוּאִים בְּמַּטָּה וַאֲהוּבִים בְּמַעְלָה 
שְׂנוּאֶיךָ שְׂנוּאִים וַאֲהוּבֶיךָ אֲהוּבִים 
שִׂנְּאַתְנוּ כִּי אֲהַבְנוּךָ קָדוֹשׁ!.

השירה בכללה ובעניינה דומָה לשאר דברים שבאמנות: מוסיקה, ציור, ריקוד וכדומה. השפעתה תלויה לא בתוכה וְעַצְמָאוּתָהּ בלבד אלא גם בַּקוֹרֵא, בַּשׁוֹמֵעַ וָּברוֹאֶה.

לפרקים אדם עומד על דברים ומושפע מייד, ולפרקים הוא צריך זמן עד שהם נקלטים. אף יש שהיצירה כולה משפיעה לטובה, ויש שרק חלק ממנה מוצא חן. ואין לקפח שכר מלה נאה. שירה נערכת מתוך כמה אספקטים: הרגש, הסגנון, הצורה, הריתמוס וכדומה, וגם בזה היא דומה לשאר האמנויות.

בדרך כלל אין אדם מסביר לעצמו, מדוע יצירה מסוימת מוצאת חן בעיניו או אינה מוצאת חן בעיניו. הוא נהנה או אינו נהנה. אבל בעיסוק בשירה וברציפותה אין אדם פטור מלחפש את הסיבה לכך ולמצוא את טעמה. יש לעמוד על רקעה וזמנה של היצירה, ומה בה מן המקרב ומה בה מן הדוחה.

הפיוט השירה בארץ ישראל-א.מ.הברמן- עמוד 12

שער ראשון-התקופה הראשונה

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)

שלום בר אשר

הקדמה

מהמאה החמש־עשרה הייתה חדירה של שתי הממלכות האיבריות – ספרד ופורטוגל – למרוקו. פורטוגל הצליחה לכבוש ערים לאורך חופה האטלנטי של מרוקו, בהן טנג׳יר, אגדיר, מזאגאן, סאפי ואחרות. לקראת סוף המאה החמש־עשרה עלה בידי ספרד לתקוע יתד בחוף הצפוני, הים־תיכוני, של מרוקו – במליליה. פורטוגל הובסה ב־1578 בקרב שלושת המלכים נגד בני הסעדים, ואולם הערים סאוטה ומליליה נמצאות עד היום בשליטת ספרד.

הגורמים המדיניים והחברתיים שפעלו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה הביאו למגע בין ארצות צפון־אפריקה ובין מעצמות אירופה. בתהליך ההגירה הכפויה של היהודים מגורשי ספרד ואנוסי פורטוגל נתחדשו קהילות ישנות בארצות שאליהן הגיעו. אחרי השמד במאות האחת־עשרה – השלוש־עשרה ואחרי גזרות ופרעות אחדות במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה היה היישוב היהודי במרוקו קטן. ולמרות זאת, בייסוד הקשרים הכלכליים בין הממלכה המרוקנית לבין ארצות נוצריות בסביבתה ובשימורם הייתה ליהודים השפעה רבה הן בממלכה המוסלמית הן בארצות הנוצריות. כך שימשו היהודים מקשרים בין שני העולמות השרויים במלחמה בראשית המאה השש־עשרה – מרוקו מחד גיסא וספרד ופורטוגל, שאף שלטו בכמה ערים בחופיה הצפוניים והמערביים של מרוקו, מאידך גיסא; וכך שימשו מקשרים גם בין מרוקו ובין הולנד, אנגלייה וצרפת, שעמן הייתה מרוקו במצב הפשרת יחסים עד סוף המאה השבע־עשרה.

משעמדו מלכי מרוקו על מידותיהם, כישוריהם ומעורבותם בשגשוג ארצם, הם מינו את היהודים לנגידים על בני עמם. ראשי הקהל והרבנים שישבו במשך דור או שני דורות על כיסא השררה היו בנים למשפחות מיוחסות. החכמים בתורה ובהנהגת הציבור מונו גם לדיינים בקהילות. המקורות הכתובים שנותרו בידינו, בעיקר מקהילת פאם, חושפים ארגון יצירתי. חלק מתפקידם של מנהיגי הקהילה היה לפסוק בענייני חלוקת המסים שדרש מהם להעלות השלטון המרכזי. עיקר גדולת החכמים היה בהלכה ובהדרכת הציבור, והם סיגלו לעצמם ידיעה והבנה במשפט העברי, נוסף על בקיאותם בחוקי המסחר, באשראי, בהלוואות ובדיני קרקעות.

הפעילות הכלכלית בעיר הנמל סאפי – בני משפחות זמרו, אדיבה, רוזאלס ורותי

משפחות יהודיות רבות פעלו בביטחון רב במרוקו בשירותם של מלכי פורטוגל. הם באו בחצרותיהם ויצאו מהן בלי מורא ופחד. הראשונים שידוע לנו עליהם בתפקיד זה הם בני משפחת אדיבה, שפעלו במרוקו בשליחות המעצמה הפורטוגלית עוד בראשית המאה השש־עשרה. ההגנה שניתנה לבני אדיבה מאת המלכים שמרה עליהם ועל הקהילה מפני פגיעתם הרעה של מוסלמים. כך לדוגמה, כאשר יעקב אדיבה ברח מפני רודפיו המוסלמים באזמור, הוא נתקל בדוכס הפורטוגלי בראגנצ׳ה שזכר לו חסד נעורים ומילט אותו למקום מבטחים.

כמו יריביהם, מלכי פאס ומראכש, דאגו מלכי פורטוגל לאוטונומיה היהודית בערים המרוקניות שבשליטתם: המלך(ע)מנואל הראשון(1521-1495) מינה את יוסף אדיבה לרב העיר סאפי, ובאותה שנה בן אחר ממשפחה זו, יחיא, מילא שליחות ריגול במסירת איגרת קלף לרשויות הפורטוגליות על מצב העסקים בממלכה המוסלמית. הוא פעל בליסבון שבפורטוגל, אך שימש מתורגמן בסאפי, וכן סחר בין חומות השכונה היהודית בסכומים גבוהים, פעמים עד 4,000 ריאלים בעסקה אחת. בנו, שנשא את שם אביו, יחיא, ירש את תפקידו בשנת 1517. בנים אחרים מהמשפחה קידמו הצעת שלום עם ״נסיכות סאלי״, שבה שלטו שודדי־ים מרוקנים, ופורטוגל אישרה אותה בשינויים קלים.

משפחה אחרת שתיווכה בין הממלכה המוסלמית ובין פורטוגל הייתה משפחת רוזאלס. בשנת 1530 ליווה יעקב רוזאלם את אחיינו של מלך פאס לפורטוגל, שם הוא זכה לכבוד רב דור אחד בלבד אחרי שמשפחתו הגיעה למרוקו. בשנים 1535-1534 כבר שימש יעקב רוזאלס מתווך בהשכנת שלום בין המלך יוחנן השלישי ובין מלך מרוקו, אחמד אלאערג׳(־הצולע). בזכות מעמדו זה זכה יעקב להנהיג את היהודים במלכות פאס ונשא בתואר ״נגיד״. בפולמוס הידוע בשם ״פולמוס השחיטה״ שהיה בין ״התושבים״

ליוצאי חצי האי האיברי, למשל, הוא שימש גורם חשוב ונסע לחצר המלך עם נגיד התושבים, עמי שם־טוב, כדי ליישב את הסכסוך בין הקהילה המקומית הוותיקה ובין יוצאי ספרד. על פי פיוט היסטורי שכתב יעקב בן־עטר, סופר בית הדין בפאס, הועיד לו דוד הראובני (נפטר ב־1538 בערך) את תפקיד שר הצבא בתכניתו לכבוש את ארץ־ישראל מידי הטורקים.

ענף אחר שהחל להתפתח באותה עת ושקידמו יעקב רוזאלס והסוחרים היהודים שפעלו בזמנו היה המסחר הבין־לאומי בין דרום־אירופה, בעיקר בין שתי המעצמות ספרד ופורטוגל, לבין העולם החדש. עסקה אחת מדגימה את הגורמים שפעלו באותו זמן: שני סוחרים פורטוגלים בארזילה פעלו בצפון החוף האטלנטי, אחד מהם היה מוכר בדים לשריפים מרוקנים. דרך קבע היו משייטים בשיירות בין פורטוגל ובין סאלי, הנמל המרוקני הראשון שאליו הגיעו הספינות מחצי האי האיברי, והוא מן הנמלים הסואנים באותה תקופה בדרך מאירופה לעולם החדש. לשיט זה היו ערבים מלך פאס ושליט מראכש, שתי ממלכות המרכיבות את מרוקו המוסלמית. את הבדים שמכר רוזאלם הוא הביא מאיי הודו המערבית, שעמם קיימו הסוחרים הפורטוגלים באזמור ובסאפי קשרי מסחר בתיווכם של הסוחרים היהודים ממרוקו. צי הספינות היה שייך ליעקב, שפעל בליסבון, וכאמור בזכות קשריו הרבים הוא היה בעל השפעה לא רק בחצר המלך אלא גם בתפקיד נגיד הקהילה היהודית במלכות פאס.

יותר מכולם שירתו את מלכי מרוקו בני משפחת רותי(Aróte או Rude), צאצאים ליהודים פורטוגלים מן המאה החמש־עשרה שחיו בקובילה(Covilha) ובבראגה לפני שמצאו מקלט בממלכה המוסלמית. יעקב רותי שימש מרגל בשירות מלכי פורטוגל, ואחיו משה שימש סוכנו בנמל האסטרטגי של ארזילה שבצפון החוף האטלנטי המרוקני. בשנת 1537 נסע לפאס כשגריר של רצון טוב, ובשנת 1539 שימש גם בשליחות הסוחר הפורטוגלי סבסטיו ורגאס, שפעל במרוקו, אל מלך פורטוגל.

בעלייתם של יעקב ומשה רותי אפשר למצוא סיבה נוספת לכך שדווקא יהודים זכו לעדיפות על פני סוחרים נוצרים. מכיוון ששני הצדדים היו יריבים יותר ממאה שנים בשל מאבקי השליטה בערי החוף האטלנטי – הכול חפצו ביקרם: המרוקנים, בהעדר דוברי פורטוגלית מהם, והפורטוגלים, שלא הכירו את המנטליות האיברית, לא רק רצו את היהודים למלא תפקידי מתורגמנים ויועצים קבועים אלא מצאו שהם גם אנשים מוכשרים וחרוצים. המלך הפורטוגלי(ע)מנואל העדיף אותם מבני עמו, שכן בטח ביושרם.

יהודים ראשונים מקרב האנוסים הגיעו לארזילה בשנת 1499, על פי רשות ממנואל מלך פורטוגל. הוא התיר להם לצאת לחופשי במלכות פאס תמורת סכום כולל של 30,000 ריאל. מקצתם העדיפו להישאר שם ולהתנצר. במושבות פורטוגל בסאפי ובאזמור נמצאו שתי קהילות של יהודים. בשנת 1514 נתן מנואל כתב זכויות גם ליהודי אזמור, תמורת 11 דורוס לבית. מנואל התיר ליהודים לפעול גם במקומות אחרים שבהם היה מותר להם לחיות, ובאופן זמני אפילו התיר להם לגור בבתי אנוסים. זה היה מצב מסוכן בעטיין של הגבלות מוסדות האינקוויזיציה, שחששה שמא ישובו היהודים לכור מחצבתם, הגם שמימות המלך יוחנן השלישי נהגה זו בחומרה פחותה.

רצונם של מלכי פורטוגל לפתח את סחר החוץ של מדינתם ואף לקנות לעצמם מעמד מרכזי בסחר הבין־לאומי של אותה תקופה נסתייע ביזמה המרובה ובקשרים משפחתיים הדוקים של האנוסים, שהתפרשו על פני מקומות רבים.

אחת ממשפחות האנוסים הללו הייתה משפחת בנזמרו. מקור המשפחה בעיר אבורה שבפורטוגל. אברהם היה הבולט בבני משפחה זו. בשנת 1508 סחר אברהם בעורות תיישים עם פורטוגל. בהיותו במרוקו הוא נזכר גם כרופא. אברהם התכתב עם מלך פורטוגל בשנת 1509, שימש מתורגמן בין דיוגו די אזמבוז׳ה לבין הממונה היהודי על האורוות ועל נמל סאפי. הוא זכה להיות מנהיגם של יוצאי פורטוגל בעיר, וגם זכה לקבל מהמלך מנואל ״כתב זכויות״ בלי שכפו על בני המשפחה טבילה לנצרות. כבר בשנת 1510 הוא שימש בחצר המלך, משם הביא כתבים למושל העיר. כמו כן הותר לאברהם לסחור בכל סחורה, לבד ממסחר בנשק. אברהם עסק גם בפדיון שבויים פורטוגלים. בתיווך מסוג זה זכו יהודים ונוצרים לרווחים מרובים.

נכבד אחר מהמשפחה היה יצחק בנזמרו. הוא שב לפורטוגל כדי לתווך בחוזה שלום בין נמל אזמור לבין פורטוגל. בכתב ההמלצה שכתבו עליו מושלי סאפי הם העלו על נם את החריצות ואת הנאמנות שאפיינו את פעילות היהודים הפורטוגלים בימים ההם. האמון בשירותם של יהודים אלו למען פורטוגל היה מלא, עד שהמפקדים המליצו לתת בידי האחים בנזמרו נשק במקרים מיוחדים, ואף להרשות להשתמש ביהודים לתגבר את הגנת העיר. מנואל כתב שיש להעדיף את שני האחים מסוחרים אחרים ברכישת חיטה ושעורה ולאפשר להם להגיע בביטחון מלא לאזמור וגם לצאת ממנה.

עם פטירתו של אברהם החל גם יצחק בקריירה מסחרית בהיקף גדול. בעסקה אחת הוא שילם 10,000 ריאל תמורת הרשות לייבא סחורות לסאפי, ותיווך עוד במשא ומתן בין נונו פרננדס די אטיידה(de Ataide)            לבין המרוקנים. הוא הגדיל לעשות בשנת 1512 בהגנה על אזמור מפני התקפותיהם של המרוקנים: עם אחיו מאיר הוא ארגן שתי פריגטות ומאתיים מיהודי המקום, ובפיקודו של הפורטוגלי רודריגו די נרונהה נהדפה ההתקפה.

על היקף המסחר של עיר הנמל סאפי עם ערי פורטוגל אנו למדים מיחסי המסחר המרובים עם מחוזותיה כבר במאה החמש־עשרה. מאלגרבה, המחוז הפורה בדרום הארץ, ייצאו יהודים תאנים למרוקו. קשרים כלכליים נתקיימו גם בין יהודי העיר לגוס בחוף הדרומי הפורטוגלי ליהודי העיר סאפי.

דוגמה נוספת ליהודי ששימש בתיווך למען המעצמה הפורטוגלית היא משה דרדרו, שזכה גם לכינוי ״היהודי של סאפי״. תמורת תיווכיו בין השריפים לבין המושבות הפורטוגליות שילם לו מלך פורטוגל בשנת 1510 לבדה 6,400 ריאלים.

לסיכום, אין זה אלא מן האירוניה של ההיסטוריה שהאנוסים הנמלטים שימשו מתורגמנים ומרגלים בשירות מלכי פורטוגל. הם הפליגו בנמלי הים ונסעו בנתיבות היבשה בחירות ובביטחון בשמשם את מלכי פורטוגל ואת אדונם המרוקני כאחד. מצד החוק הם הפרו את חוקי האינקוויזיציה, אך בגיבוי הממלכה האיברית הם תרמו למלכי פורטוגל תרומה מדינית, כלכלית ותרבותית שלא תסולא בפז. כל זאת לאחר שרק אתמול־שלשום הם נאנסו בממלכה הזאת לשמד, שכמעט ולא היה ממנו מפלט.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד 33

שליח הקרן הקימת לישראל

בשנת 1930 ראה שליח הקרן הקימת יהושע יהודה כהן, כי יש להתחיל הכל מן היסוד. יש להשריש בתודעתם של יהודי מרוקו את המחויבות הלאומית. היתה יוזמה להקמת אגודת ויצ״ו בקזבלנקה, באשר הקמת חוגי נשים ציוניות הוא חלק מפעולות הארגון של הקק״ל, בארצות צפון אפריקה. בראשית שנות העשרים של המאה הכ׳ החליטה הקק״ל לאחר הסכם עם ׳קרן היסוד, לשלוח שליחים לארצות המגרב. היהודים שגרו במלאח, בה חיו העניים, לא הבינו עברית ולא צרפתית. לכן הרצה השליח בעברית, ודבריו תורגמו לערבית מוגרבית על ידי סופר בית הדין של קזבלנקה. כשהגיעה לקזבלנקה פאני וייל, שדיברה צרפתית וגרמנית, פתרה את הבעיה כך שהקרינה סרט בצירוף פס קול. הקרנה זו היתה עדיפה על פני ההרצאה.

בראשית דרכה של הפעילות הציונית במרוקו, עמדו רבנים בראש ההסברה הציונית. ב-1930 הסכים הרב מימון דנאן, ראש ועד הקהילה בפאס לעמוד בראש ועדת הקרן הקיימת המקומית. בפרוטוקולים של ועד קהילת קזבלנקה לשנים 1926-1918 מצויים דיווחים על מגביות לארץ ישראל, לקק״ל ולקרן היסוד. בין השנים 1923-1900 נימנו מנהלים וחניכי בתי הספר של כי״ח במרוקו, על יוזמי הארגונים הציוניים המקומיים. אגודת תלמידי כי״ח הותיקים בקזבלנקה, סייעה לפעילות ציונית.

התהליך להתרת פעילותו של שליח ציוני

התהליך של השליח החל בכך, שעם הגיעו למרוקו היה חייב להתיצב בפני שירותי הבטחון. אחר כך היה עליו להפגש עם יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, לפני שהוא יוצר מגע עם הנציב, היה שולח לנציבות חוות דעת שלו על השליח. אחר כך חזר השליח לזאגורי, וזה מסר לו מכתב רשמי מהממשל הצרפתי, המהוה אישור המאפשר לו לנוע ברחבי מרוקו. החוגים המבוססים והמשכילים לא נטו לציונות, ג׳ול בונאן, עורך דין חשוב בקזבלנקה, כתב ב-1936: ׳יהודי מרוקו נהנו מאז החסות של צרפת, בזכות שיתוף הפעולה שלהם מהתקדמות חומרית ומוסרית חשובה׳.

יחיא זאגורי נגד פעילות ציונית

יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, ושכיהן גם בתור ראש הועד של קהילת קזבלנקה, בירתה הכלכלית של מרוקו. הוא מילא תפקיד חשוב בחיים המינהליים והפוליטיים של יהודי מרוקו בין שתי מלחמות העולם. ובה קזבלנקה הקהילה החשובה ביותר, החל מאמצע שנות ה-20 של המאה הכ׳. שקיבל מדליות מהממשל הצרפתי, הותקף בשנות ה-20 של המאה הכ׳ על ידי האחים חדידה, סוחרים אמידים בקזבלנקה וציונים, והאשימוהו כי הוא שואף להרוס את הפעילות הציונית. זאגורי הגיב כי הממשל מסרב להרשות פעילות ציונית, ורק בצרפת הפעילות הציונית חוקית, ויש אף הנחה שהיה עוין לענין הציוני. אחרי מאורעות תרפ״ט (1929), היתה התעניינות בדעת הקהל במרוקו בנושא ארץ ישראל. היהודים הגיבו באיסוף כסף למען הקרבנות היהודיים, נאספו 120 אלף פראנקים. כשהדבר נודע למלך מרוקו מוחמד החמישי, הוא התנגד לכך שהכסף יועבר לארץ, באשר ועד הסיוע נמצא תחת שליטתם של המוסדות הציוניים, ותבע שיישלח רק ליהודים בארץ ישראל ממוצא מרוקאי. גם המוסלמים במרוקו ארגנו מגביות בערים סלא, רבאט וקזבלנקה, למען הקרבנות הערבים בארץ ישראל.

יוסף לוי מפאס ואברהם חדידה מקזבלנקה, ניסו לארגן ארגונים ציוניים בקהילותיהם. אברהם חדידה הקים ב-1922 עיתון יהודי בשפה היהודית – ערבית בשם ׳אור המערב׳. הוא הביע בעיתונו דעות אוהדות לציונות, ונרדף בשל כך על ידי שירותי הבטחון בקזבלנקה. לבסוף, בגלל קשיים כספיים נסגר העיתון ב-1923.

דו׳׳ח בשנת 1921 על ארגונים ציוניים

בדו״ח של ההנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-12 שהתקיים בשנת 1921 נמסר, כי קיימים ארגונים ציוניים בערי מרוקו, וביניהן בקזבלנקה. בין האישים הפעילים יחיא אזאגורי, הרב דוד דהאן חבר בית הדין בקזבלנקה, יוסף המון ראש חברת גמילות חסדים בקזבלנקה, דוד אזאגורי ראש חברת גמילות חסדים בקזבלנקה, ועוד שני אנשים בשם שלמה בן עבו ומשה אוחנא.

בדו״ח על גובה התרומות בשנת 1921 שתרמו קהילות מרוקו להסתדרות הציונית נרשם, כי קהילת קזבלנקה תרמה 12 אלף פראנקים. לעומתה, קהילות מראכש ומוגדור תרמו סכומים גבוהים יותר. ב-15 במרס 1924 נרשם בדו״ח על ההכנסות לקרן הקימת לישראל בערי מרוקו, כי בפאס ובקזבלנקה נתרמו סכומים קטנים, בעיר האחרונה קיים ארגון של יהודים ציוניים אירופאים. במכתב מפאס ב־26 בדצמבר 1926 נאמר בין השאר, כי הרשויות אינן מרשות להקים סניפים לפעילות ציונית. בין השנים 1935-1923 היו התלבטויות בארגון הציוני במרוקו, המאמצים הופנו להקמת גוף מרכזי בקזבלנקה שיתאם את הפעילות ברחבי מרוקו.

ב-8 במאי 1924 פרסם הממשל הצרפתי במרוקו, איסור על הפצת הבטאון הציוני ׳העולם׳ היוצא בברלין. ד״ר ויצמן הציע להתיעץ בנידון עם ליאון בלום, בעל מעמד בממשל של צרפת. במכתב מה-11 ביוני 1924 נאמר, כי במרוקו נאסרה הפצת ׳העולם׳. הכותב עומד להתיעץ בנידון עם ד״ר חיים ויצמן. ומציע שנציגי הציונים בצרפת יתקשרו לליאון בלום, שהוא ידידותי לרעיון הציוני, ויש לו מעמד מכובד במערכת הפוליטית בצרפת.

בתזכיר שנשלח לד״ר חיים ויצמן על מצב הציונות במרוקו ב-23 ביוני 1924 נאמר, כי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה, הגיעו דוחו״ת על פעילות ציונית יסודית בערים אלו במרוקו: פאס, קזבלנקה, מראכש, מוגדור, מאזאגאן וסאפי. בשנים 1922-1923 נמכרה כמות גדולה של שקלים על ידי אגודות ציוניות מקומיות.

הפעילים הציונים בקזבלנקה ובמרוקו

הציונים במרוקו היו פעילים בעיקר בקזבלנקה, והם שלטו על התאים הציוניים במקומות אחרים במרוקו. רוב הפעילות בוצעה על ידי העסקנים שפעלו כבר בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. והם ש״ד לוי, הלן קאזס בן עטר, פאול קלאמארו, בן אסראף ושלמה כגן.

בשנים שבין 1918-1923 התרחקו רבני הקהילות מפעילות ציונית, ובמקומם פעלה האינטליגנציה היהודית, ובעיקר צעירים בהנהגה הציונית בין השנים 1948-1924. ב-1923 היה משבר בפעילות הציונית, בגלל ההגבלות שהטילו שלטונות החסות על הפעילות הציונית. אבל עלתה מנהיגות צעירה משכילה בקזבלנקה, שלא חששה מהממשל הצרפתי. הם גם שאפו לרפורמות בחיי הקהילות.

לפני 1930 היתה הפעילות הציונית בעלת אופי פילאנטרופי, והיא לא טיפלה באופן רשמי בעלייה לארץ, אלא בעיקר בהסברה של הרעיון הציוני. המשרד הראשי של הפדרציה הציונית במרוקו בשנות ה-20 של המאה הי״ט היה בקזבלנקה. בשם הצרפתי: .Section du Maroc of the Federation Sioniste de France כמה מהפעילים המרכזיים היו יהודים בעלי אזרחות מקומית או זרה. אחרים היו יהודים אשכנזים שהתישבו במרוקו, נוסף למתישבים ספרדים מארץ ישראל. החל בשנות ה-30 של המאה הכ^׳, היתה הציונות במרוקו גורם שאין להתעלם ממנו. פערי הזכויות של האירופאים במרוקו, לעומת ההגבלות שחלו על הילידים היהודיים היו ניכרים. הדבר סייע להתפתחות הציונות כביטוי לרגש הלאומי של היהודים.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 244