ארכיון חודשי: אוגוסט 2019


יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט

בּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד

[וּמֵידָד, / וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כְּשֶׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ.

חִישׁ יִזְרַח / וְצִיץ יִפְרָח, / חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, / כִּימִי רַב מְנַשֶּׁה; /

[תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוּ-צָאָה חֲלוּצָה.

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

 

יוֹנָה נְתוּנָה בְּחוֹחַ מוֹקֵשׁ.

10- בִּתְחִנָּה פּוֹרֶשֶׁת כַּפֶּיהָ; / בִּכְלוּב מַסְגְּרֶיהָ / הִרְבְּתָה דִּמְעוֹתֶיהָ; /

[עֵינֶיהָ, / כָּל יָמֶיהָ, / מַרְאֶיהָ.

שְׁחֹרָה כָעוֹרֵב עוֹד לֹא נִרְפְּאָה, / מְחַלְּפוֹת רֹאשָׁהּ הִלְבִּינָה וְעוֹד לֹא

[בָּאָה; / מֵי לַעֲנָה וְרוֹשׁ שָׂבְעָה, לֹא אָמְרָה נוֹאָשׁ.

  • בין רוזני… לא בא אץ: תקוותו של המשורר היא, שעם בוא הגאולה תרום קרנו של עם ישראל והוא יישא וייתן עם שליטי העולם שווה בשווה, שתנוח עליו רוח ה׳ כפי שקרה לאלדד ולמידד, ואז תתעצם ותגבר החכמה וההשכלה בעם; בין רוזני ארץ נקומה נתעודד: השוויון עם שליטי העולם הוא מסימניה המובהקים של הגאולה השלמה ושל חזרתו של עם ישראל לארצו ולעצמאותו, על פי ״ואנחנו קמנו ונתעודד״(תהלים כ, ט); גם דברי פינו כנבואות אלדד ומידד: על פי במדבר יא, כו-כט; וחכמתנו תנהר: תזרח, תאיר, על פי ״אז תראי ונהרת… ורחב לבבך׳ (ישעיה ס, ה); כשמש לא בא אץ: כשמש שאינה שוקעת ונמצאת בשיא אורה, על פי ״ויעמד השמש… ולא אץ לבוא״(ירמיה יז, טז).
  • חיש יזרח… יוצאת חלוצה: קרנו של עם ישראל תרום ותפרח מחדש כשיחדש את עצמאותו, כפי שקרה כבר בזמנו של ר׳ מנשה בן ישראל, שפעל למען חידוש זכויותיהם של היהודים באנגליה; המשורר מתפלל גם להצלחתו של מפעל התנועה הציונית, היוצאת בראש המאבק למען חידוש עצמאותו המדינית של עם ישראל.
  • יונה נתונה בחוח מוקש: עם ישראל סובל ממצוקות הגלות, על פי ״אתננה לו ותהי לו למוקש״ (תהלים קו, לו), ״במוקשים ינקב אף… ובחוח תקב לחיו״ (איוב מ, כה-כו).
  • בתחנה פורשת… כל ימיה מראיה: עם ישראל נושא את ידיו בתפילה; מתוך בית הכלא שבגלותה כנסת ישראל לא חדלה לבכות מרוב מצוקותיה, ועיניה הדומעות מעידות על מצבה העגום; בתחנה פורשת כפיה: על פי ״יפרש כפיו אל ה׳״(שמות ט, לג); בכלוב מסגריה: על פי ״להוציא ממסגר אסיר״ (ישעיה מב, ז); כלוב: כינוי לבית סוהר; הרבתה דמעותיה: על פי ״הורידי כנחל דמעה״(איכה ב, יח); עיניה כל ימיה מראיה: עיניה משקפות את המראה האומלל והעגום שלה, על פי ״טוב מראה עינים מהלך נפש״(קהלת ו, ט).

11-שחורה כעורב… לא אמרה נואש: עם ישראל, שלו יאה היופי והנוי, סובל עדיין ממוראות הגלות; מרוב צרות הלבינו שערותיו, אף שהוא עוד לא בא בימים ועוד כוחו במתניו; גם אם שבע תמרורים בגלותו הארוכה, הוא לא איבד את התקווה לשוב ולהיגאל; שחורה כעורב: על פי ״קוצותיו תלתלים שחרות כעורב״(שיר השירים ה, יא); מחלפות ראשה: על פי ״ותגלח את שבע מחלפות ראשו״ (שופטים טז, יט); ועוד לא באה: ועוד לא באה בימים, לא התייאשה מהמצב: מי לענה וחש שבעה: על פי ״הנני מאכילם… לענה… מי ראש״ (ירמיה ט, יד), ״השביעני במרורים הרוני לענה״(איכה ג, טו): לא אמרה נואש: על פי ״יגעת לא אמרת נואש״ (ישעיה נז, י).

 

קֹרְאָה בְּכֹחָהּנִשְׁחָת כְּלִי מַפָּצִי, / מִתְגָּרַת יוֹעֲצִי; / גְּוִיָּתָהּ חֻותְּלָה 
[
לֹבֶן בְּכַחְשָׁהּ.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה

דּוֹר לְדוֹר .יֶשַׁע אַקַו אֲבַקֵּשׁ.
קוֹל שׁוֹטקוֹל טֶרֶףנוֹטֶה לָשֵׂאת / עַל שִׁכְמִי יֶתֶר שְׂאֵת / וְסַפַּחַת
[
וְּשְׂאֵת; / וְנִרְאֵית לִי כְמַשְׂאֵת – / אֵיךְ נִלְאֵית!
15 
תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה מִמִּנֵּי חֶלְאַת, / וְחֶלְאַת בַּת עַמִּי נִרְאֵית כְּאֶבֶן מִלֻּאַת
[/ 
אָבַד כָּל חָזוֹן מִנִּיהָיִיתִי נִמְאַס

12-קוראה בכחה… לובן בכחשה: עם ישראל קורא מתוך מצוקתו וצועק לה׳ שכלו כל הקצין וכי איבד את מיטב כוחו ועצמתו בגלל זעמו של ה׳ כלפיו; כתוצאה מהתכחשותו להתחייבויות שנטל עליו לשמור את דרכי ה׳ ותורתו ומיציאתו משום כך לגלות מצבו דומה כמעט למת המוטל עטוף בתכריכים לבנים; קוראה בכוחה: על פי ״קרא בגרון אל תחשך״ (ישעיה נח, א); נשחת כלי מפצי: נשבר כלי המלחמה העיקרי שלי, הכלי לניפוץ ביצורים, על פי ״מפץ אתה לי כלי כמלחמה״(ירמיה נא, כ); מתגרת יועצי: על פי ״מתגרת ידך אני כליתי״(תהלים לט, יא); חותלה לובן: על פי ״והחתל לא חתלת״ (יחזקאל טז, ד); בכחשה: על פי ״סבבני בכחש אפרים״(הושע יב, א), ״ויקם בי כחשי בפני יענה״ (איוב טז, ח).

13- דור לדור ישע אקו אבקש: על פי ״וישועתי לדור דודים״ (ישעיה נא, ח).

14 – קול שוט… איך נלאית: תלאות הגלות מציקות לעם ישראל כקול השוט המצליף וכקולה של חיית הטרף המתנפלת על טרפה, שכן הוא נושא על שכמו את עול הגלות, הכבד מנשוא והמחליא; אין הוא יכול לסבול עוד מסכת זו של ייסורים ומצוקות; קול שוט: על פי ״קול שוט וקול רעש אופן״ (נחום ג, ב); קול טרף: על פי ״כאשר יהגה האריה… על טרפו״(ישעיה לא, ד); נוטה לשאת על שכמי: על פי ״ויט שכמו לסבל״(בראשית מט, טו); יתר שאת: כאן במובן של משא רב ומיותר, ולא במובן המקורי של רוממות ותעצומות, המתקבל מהכתוב ״יתר שאת ויתר עז״(בראשית מט, ג); וספחת ושאת: על פי ״ולשאת ולספחת ולבהרת״(ויקרא יד, נו); ונראית ל׳ כמשאת: במובן של משא כבד, על פי ״משאת עליה חרפה״ (צפניה ג, יח); איך נלאית: על פי ״היו עלי לטרח נלאיתי נשא״ (ישעיה א, יד), ״חמת ה׳ מלאתי נלאיתי נשא״ (ירמיה ו, יא).

15      תוחלתי נכזבה… הייתי נמאס: כל דברי התקוה שאני משמיע על מצבו של עם ישראל אינם מועילים משום הזוהמה הרבה שדבקה בו בגלותו עד שנגדשה הסאה, וכתוצאה מכך איני רואה קץ לפורענויות ולמצבו המושפל של העם; תוחלתי נכזבה: על פי ״פן יוכיח בך ונכזבת״ (משלי ל, ו) ועל פי ״הן תחלתו נכזבה״ (איוב מא, א); ממני חלאת: על פי ״ולא תצא ממנה רבת חלאתה״ (יחזקאל כד, יב); כאבן מלאת: כמשבצת אבן שמלאוה, היינו מלאה סאתה והגיע הזמן לומר די לצרותיה; על פי ״ומלאת בו מלאת אבן״(שמות כח, יז); אבד כל חזון מני: על פי ״ארכו הימים ואבד כל חזון״ (יחזקאל יב, כב); הייתי נמאס: על פי ״כסף נמאס קראו להם״ (ירמיה ו, ל), ״נבזה בעיניו נמאס״ (תהלים טו, ד).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 312

סוף המאמר יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית-ר' דוד אלקאים-סיום  השיר על פעמי הגאולה והציונות

לַמְרוֹת עֵינִי וּרְצוֹנִי נִגְלָה מַכְחָשִׁי. / כָּל פּוֹרְשֵׁי / מִפְרְשִׂי, / פּוֹרְשֵׁי / 
[
מִכְמֹרֶת יָצְקוּ בִּי רוּחַ קַשָּׁה.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה

וּבְעֵת צָץ פִּרְחִינִשְׂנָא כְּשֶׁקֶץ.
נַפְשִׁי שָׁמְעָהכַּמָּה רַב חֶטְאֵךְ / כָּל מְקַנְּאֵךְ / וּמְשַׂנְּאֵךְ; / שָׁוְא חָזָה
[לֵךְ כָּל רוֹאֵךְ, / וּנְבִיאֵךְ / הַרְבֵּה צִבְאֵךְ [!],/ הִגְבִּיהֵךְ
לָכֵן לִבִּי יְעָצַנִי כְּמַלְאָךְ: / עַד אָן גַּלִּים זָרְמוּ שָׁטְפוּ בְּמַחְבּוֹאֲךָ? / 
[אִם יִקְּהַת לְהִתְנַשֵּׂאשֵׁב שִׁמְעָה וְהַס.

16-למרות עיני… רוח קשה: על אף כל המאמצים שעשה עם ישראל להסתיר את חרפתו נתגלתה חרפתו, וכל העמים המענים אותו ומפילים אותו בפח משרים עליו מצב רוח קשה של דיכאון ונכאים; למרות עיני: על פי ״למרות עני כבודו״ (ישעיה ג, ח), אך התיבה למרות מובאת כמשמעה בלשון חכמים ולא במובנה המקורי, המתבקש ממשלים הפועל הדומה; מכחשי: במובן ״כחש״ – מחידושי הלשון של רד״א; מפרשי: במובן ״רשת״, ולא מפרש אנייה – מחידושי הלשון של רד״א; כל פורשי מפרשי, פורשי מכמורת: על פי ״ופרשי מכמרת על פני מים״(ישעיה יט, ח), ״ויפרשו עליו רשתם״(יחזקאל יט, ח); יצקו בי רוח קשה: על פי ״הגה ברוחו הקשה ביום קדים״ (ישעיה כז, ח) ועל פי ״אצק רוחי על זרעך׳ (ישעיה מד, ג).

17-ובעת צץ פרחי, נשנא כשקץ: כאשר עם ישראל מראה סימנים של פריחה מחודשת, גוברת השנאה אליו – הכוונה כאן כנראה להתעוררות הציונית ולאנטישמיות שהתגברה באירופה בסוף המאה ה־19.

18-נפשי שמעה… הגביהך: כל אויבי ישראל אינם חדלים להקניטו ולהזכיר לו את חטאיו ופשעיו שהם הסיבה למצבו המושפל, אך כל הרע שהם צופים לו עוד יוכח כדבר שקר וכזב, שכן נביאי ישראל התנבאו על בוא הגאולה ועל השבת קרנו וצבאו של עם ישראל; כמה רב חטאך: על פי ״כמה לי עונות וחטאות״(איוב יג, כג); מקנאך: על משקל משנאך המופיע רבות במקרא; שוא חזה לך כל רואך: על פי ״הלא מחזה שוא חזיתם״ (יחזקאל יג, ז) וכן ״נביאיך חזו לך שוא ותפל״(איכה ב, יד); הרבה צבאך הגביהך: על פי ״המבשרות צבא רב״(תהלים סח, יב), וכן ״ויגבה ה׳ צבאות במשפט״ (ישעיה ה, טז).

19-לכן לבי… שב שמעה והס: המשורר מתאר את הרהוריו על מצבו העגום של עם ישראל ומשתאה עד מתי ימשיכו הצרות והמצוקות לרדוף אותו בגלותו, אולם הוא מייעץ לו לעבור לסדר היום על התנשאותן והתרברבותן של אומות העולם; לכן לבי יעצני כמלאך: על פי ״כי נועצו לב יחדיו״ (תהלים פג, ו), ״ועצת מלאכים ישלים״ (ישעיה מד, כר); עד אן גלים זרמו שטפו במחבואך: על פי ״משבריך וגליך עלי עברו״(יונה ב, ד; תחלים ב, ח), וכן ״כמחבא רוח וסתר זרם״(ישעיה לב, ב); אם ׳קהת להתנשא, שב שמעה והס: על פי ״אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה״(משלי ל, לב); יקהת: רד״א משתמש כאן כנראה בצורה שמנית זאת בתורת פועל, גוף שלישי, ובמובן ״יעז״, ״יתחצף״, ולא במובנה המקובל ״משמעת וציות״, כנראה על פי ״עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם״ (משלי ל, יז).

 

20 -מָה תְּעוֹרֵר אַהֲבָה ? בַּמֶּה תִּתְרַצֶּה ? / הַיֶּשְׁךָ מְנַסֶּה ? / יוֹצְרֵךְ בְּקִרְבֵּךְ 
[רוּחַ נוֹסְסָה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה

דֶּרֶךְ דָּרַכְתְּ בָּהּ לֹא תְּלַקֵּשׁ.
דָּרְכוּ בָּהּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים, / גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים, / כֻּלָּם יָרְדוּ פְּלָאִים; / 
[נִמְצָאִים / גַּם נִקְרָאִים / פְּתָאִים.
אִוֶּלֶת סִלְּפָה דֶּרֶךְ מוֹצָאָם. / רוּחַ סַעַר סְעָרָה בָּמוֹ כְּאִישׁ נִדְהָם; /
[לָכֶן הַט לְךָ מִדַּרְכְּךָ טֶרֶם תֶּחֱמַץ.

20-מה תעורר… רוח נוססה: המשורר ממשיך ותוהה מתי יתחדשו יחסי האהבה והחסד ששררו בין האל לבין עם ישראל ובאילו דרכים יש ללכת כדי שתשוב ותלבלב אהבה זאת; הוא שואל את עם ישראל אם הוא משתדל לעשות כל אשר ייעשה כדי להחזיר את האידיליה לאיתנה, שכן האל מזמן לו עתה שעת רצון ומפיח בו מחדש רוח של תקווה; מה תעורר אהבה: על פי ״השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״ (שיר השירים ב, ז; ג, ה); במה תתרצה: על פי ״ובמה יתרצה זה אל אדניו״ (שמואל א כט, ד); הישך מנסה: על פי ״הנסה דבר אליך חלאה״ (איוב ד, ב); יוצרך בקרבך רוח נוססה: על פי ״רוח ה׳ נססה בו״ (ישעיה נט, יט).

21-דרך דרכת בה לא תלקש: המשורר פונה לעם ישראל ומוכיח אותו; הוא מזהיר אותו שלא לחזור לאותה הדרך הרעה שבה הלך ושהביאה עליו את החורבן והגלות, על פי ״וכרם רשע ילקשו״ (איוב כד, ו).

22-דרכו בה… נקראים פתאים: באותה דרך דרכו נביאי ישראל וחכמיו וכן גדולי העם, שכולם הושמדו בזמן החורבן. בדרך אגב מעיר המשורר על כך שהחכמים וגדולי הדעת החיים כיום אינם זוכים לכבוד שהם ראויים לו, אלא לועגים להם ולחכמתם; גדולים ונוראים: על פי ״את הגדלת ואת הנוראת האלה״ (דברים י, כא); כלם ירדו פלאים: על פי ״לא זכרה אחריתה ותרד פלאים״ (איכה א, ט).

23-אולת סלפה… טרם תחמץ: איוולתם של גדולי העם הללו היא שהמיטה עליהם את אסונם, לכן המסקנה המתבקשת היא לעזוב את הדרך הרעה ולחזור בתשובה לפני שיהיה מאוחר ושוב תתעכב הגאולה; אולת סלפה דרך מוצאם: על פי ״אולת אדם תסלף דרכו״ (משלי יט, ג); רוח סער סערה במו כאיש נדהם: על פי ״הנה סערת ה׳ חמה יצאה סער מתגורר״(ירמיה ל, כג); הט לך מדרכך: על פי ״יטו אבינים מדרך״(איוב כד, ד)! טרם תחמץ: על פי ״וישא העם את בצקו טרם יחמץ״ (שמות יב, לד), בשינוי משמעות.

 

חֲלוֹם חָלַמְתָּ עַל מִשְׁכָּבֵךְ תְּכַסֶּהלָךְ אַל יִהְיֶה מַחֲסֶה;כִּימִ

[דּוֹרוֹת עוֹלָמִים תִּקְרָה נֶחְלְשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה

-25 
קַיָּיםהָסֵר מִמֶּנּוּ לֵב עִקֵּשׁ.
יִדְאַב הָאוֹיֵב יִשְׂמַח הָאוֹהֵב;יִמְצָא מָזוֹר לֵב כּוֹאֵב, / וְגָר כֶּבֶשׂ עִם 
[זְאֵב. / לֵב דּוֹאֵב / גַּם מְתָאֵב / אֶת וָהֵב / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיג.
וְלֵבָב יִרְהַב / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִסַּפִּיר וְזָהָב. / קוֹל מְבַשֵּׂר בָּאָרֶץ 
[זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ.

24-חלום חלמת… תקוה נחלשה: חלום הבלהות שחולם עם ישראל מאז הוא בגלות, חייבים להתעלם ממנו כדי שלא ישמש מחסה מפני התקווה והציפייה לגאולה, גם אם תקווה זאת הולכת ונחלשת ככל שנוקפים הדורות: חלום חלמת על משכבך תכסה: על פי ״בחלום חזיון לילה… בתנומות עלי משכב… וגוה מגבר יכסה״(איוב לג, טו־יז): לך אל יהיה מחסה: על פי ״כי היית מחסה לי״ (תהלים סא, ד): כימי דורות עולמים תקוה נחלשה: על פי ״כימי קדם דורות עולמים״ (ישעיה נא, ט).

25-קיים הסר ממנו לב עקש: על פי ״לבב עקש יסור ממני״(תהלים קא, ד); קיים: כינוי לאלוהי ישראל, הקיים לעד.

26-ידאב האויב… ושמחה ישיג: המשורר מביע את ביטחונו שעם בוא הגאולה תתרגש פורענות על אויבי ישראל, ואילו עם ישראל ינחל שמחה וגילה לאחר שיימצא תיקון לכל מכאובי גלותו; אז גם יתגשם חזון אחרית הימים של שלום כללי בעולם, וגם הכואבים את כאב ארץ ישראל השוממה והמתגעגעים לשוב אליה ישיגו את מבוקשם בגילה וברננה; ישמח האוהב: על פי ״ויעלצו בך אהבי שמך״(תהלים ה, יב); ימצא מזור: ימצא מרפא, על פי ״אין דן דינך למזור״ (ירמיה ל, יג); לב כואב: על פי ״גם בשחק יכאב לב״(משלי יד, יג); וגר כבש עם זאב: על פי ״וגר זאב עם כבש״ (ישעיה יא, ו); מתאב: מחידושי הלשון של רד״א, מלשון תאב, תאבה במובן של השתוקקות וציפייה – ״תאבתי לישועתך ה׳״ (תהלים קיט, קעד) – ולא על פי הפסוק ״מתאב אנכי את גאון יעקב״ (עמוס ו, ח), שעניינו תיעוב ומיאוס; והב: כינוי מטונימי לארץ ישראל, על פי ״את והב בסופה״(במדבר כא, כד); ששון ושמחה ישיג: על פי ״ופדויי ה׳ ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״(ישעיה לה, י).

27-ולבב ׳רהב… חלב ודבש: בבוא הגאולה המובטחת יוכל עם ישראל להתגאות בתפארתו ובפארו של בית המקדש שיהיה מצופה כולו זהב ואבנים טובות, לאחר שקול המבשר את הגאולה יישמע בכל רחבי ארץ ישראל; בבנין בית המקדש מספיר וזהב: על פי ״ויסדתיך כספירים״ (ישעיה נד, יא); קול מבשר: על פי ״הרימי קולך מבשרת ציון״(ישעיה מ, ט); ארץ זבת חלב ודבש: על פי ״אל ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח, יז; לג, ג).

מְבַשֵּׂר טוֹבמַשְׁמִיעַ יֵשַׁעמִקָּצֶה / אֶל הַקָּצֶה / יְפַצֶּה / בְּבוֹא בֵּן 
[דָּוִד קַיָּםאֶבֶן הָרֹאשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?

28 -מבשר טוב… אבן הראשה: עם בוא המשיח, שהוא מזרעו של דוד המלך, הקיים לעד ומסמל את הגאולה, ישמיע מבשר הישועה את קולו מסוף הארץ ועד סופה; מבשר טוב משמיע ישע: על פי ״מבשר טוב משמיע ישע״ (ישעיה נב, ז); מקצה אל הקצה: על פי ״מבדח מן הקצה אל הקצה״(שמות כו, כת); יפצה: יפתח פיו להשמיע את הבשורה; אבן הראשה: על פי ״והוציא את האבן הראשה״ (זכריה ד, ז).

הערות המחבר

רב מנשה: אשר טרח ויגע לקנות חפשיות ואזרחיות ליהודים באינגלאטירא; 21 תלקש: לשון איחור.

סוף המאמר יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית-ר' דוד אלקאים-סיום  השיר על פעמי הגאולה והציונות

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo

Révélation inédite!

Les recherches des naufragés d'Egoz et leur repêchage de la baie de AlHoceima

Meir Knafo

La version admise à ce jour était que les corps des noyés d'Egoz ont été rejetés sur la plage de Al-Hoceima. Alors que cette version était inexacte, j'ai décidé d'enquêter le sujet en profondeur et le porter à la connaissance des familles endeuillées. Avec l'aide de Michel Parienté et Carlos Médina de Ceuta, j'ai réussi à éclaircir les évènements de cette nuit tragique et de son lendemain. Et voici l'enchaînement des faits: le mercredi 11 janvier 1961, entre 4:00-5:00 du matin, le capitaine d'Egoz et deux de ses marins arrivèrent au bateau de pêche, "Kabo-de-Gata', et racontèrent que leur bateau est en train de couler (et non pas qu'il a coulé!). Aussitôt, le bateau de pêche prit la mer avec deux autres bateaux, "El dos Kéré" et "El-idel- maria-amparo", vers l'endroit que le capitaine d'Egoz a indiqué. Après qu'ils aient sillonné l'endroit environ une demi-heure sans résultats, le capitaine du'Kabo-de- Gata" décida d'envoyer un appel de détresse (S.O.S.).

Les appels de détresse furent interceptés au port de Tanger, qui pour sa pan commença à alerter tous les bateaux de la région supposée du naufrage. La solidarité des hommes de la mer fonctionna et aussitôt arrivèrent sur les lieux huit bateaux de pêche et un bateau de la flotte marchande marocaine. N'ayant rien trouvé, ces bateaux retournèrent au port de Al-Hoceima.

A 10: 30 de ce même jour, fut reçu un appel à l'aide à la flotte royale britannique dans le port de Gibraltar. A 12:30, deux avions britanniques sillonnèrent le ciel au-dessus de l'endroit supposé, et seulement à 14:07, furent observés dans la baie de Al-Hoceima trois corps et des débris, par l'un des avions. Le pilote dirigea vers eux le bateau "El dos Kéré" qui était resté dans les parages. Dès que la nouvelle se propagea, des bateaux sortirent du port vers la baie de Al-Hoceima, et ils furer: dirigés par les avions vers les autres corps qui avaient été observés.

Un corps fut repêché par le bateau de pêche "Kokhav Marocco', sous le commandement du capitaine EL Cabayo.

Sept corps furent repêchés par le bateau de la flotte marchande marocaine "EL Orphé', sous le commandement du capitaine Abd-El-Kadar Kadiri.

Deux corps furent repêchés par le bateau de pêche "El Alaoui".

Le corps d'une petite fille, âgée d'environ un an, fut repêché par le bateau de pêche "El-idel-maria-amparo".

Cinq corps furent repêchés par le bateau de pêche "Kabo-de-Gata".

Nous n'avons pas d'informations sur le bateau dont les hommes repêchèrent les trois corps restants.

Tous les corps furent amenés au port de Al-Hoceima et sous la surveillance de la police marocaine, ils furent transportés à l'hôpital par des ambulances qui attendaient là. Ainsi que nous l'avons dit, ils furent inhumés le jeudi 12.1.1961, dans l'après-midi.

La catastrophe du naufrage et ses conséquences

L'histoire d'Egoz, ses victimes et ses tragédies personnelles et nationales qui lui sont liés, est un chapitre supplémentaire dans les évènements dramatiques de la nation toute entière, qui menèrent à la création de l'état d'Israël.

Certains diront qu'il était possible en substance de prévoir par avance cette catastrophe-ci ou une autre, spécialement lorsque dans chaque départ par voies terrestres – et à fortiori par mer, dans des conditions dures et dangereuses – il y avait quelque chose qui ressemblait à un défi au destin. Ils seraient également autorisés à rajouter que même la douleur sur la perte en vies humaines n'explique pas la nature du combat qu'ils ont livré. 11 est possible que cet argument possédât sa logique propre, mais il contient également un manque de prise en compte de la source de laquelle les hommes de la Misguéret puisaient leurs forces. Des jours, des mois et des années ces émissaires se virent eux-mêmes comme détenteurs de la mission du sauvetage d'êtres humains. C'était la raison essentielle de leur action au Maroc. 11 n'y a pas à s'étonner, cependant, qu'ils ne fussent pas immunisés contre le traumatisme généré par la perte d'hommes qui leur témoignèrent leur confiance et qui furent heureux de prendre la route – mais que les circonstances d'un destin cruel transforma en route ultime.

Le traumatisme du naufrage dEgoz étreignit tous ceux qui avaient une part dans l'immigration juive et émut tout celui qui accompagnait cette œuvre du plus profond de son cœur, et bien sûr que le deuil fut porté dans les rues juives du Maroc. Ici s'arrête la part émotive des choses, et même du point de vue des évènements dans leur compréhension publique ou politique, et peut-être même historique, il y avait dans la catastrophe du naufrage un peu de jet de lumière aveuglante sur la situation.

Même le pouvoir au Maroc fut contraint de donner son opinion sur les conclusions réclamées concernant la tragédie. Ce qui fut compris de la catastrophe était extrêmement simple: les juifs demandent à partir du pays où ils habitent à tout prix, même lorsqu'un danger de mort les menace sur les routes du départ. C'est ce que saisirent les êtres de raison, au sein du judaïsme marocain ainsi que dans la communauté musulmane, et l'accès à cette prise de conscience-là s'exprima dans l'ensemble des journaux internationaux. Tout au moins d'un point de vue de la compréhension de la situation, les parties rivales qui avaient pris part à cette épopée se trouvaient, d'un seul côté de la barricade. Il nous faut être plus précis et dire que la connaissance de la situation telle qu'elle était avant la catastrophe d'Egoz, n'était pas la propriété exclusive des émissaires d'Israël au Maroc, même les gens au pouvoir la connaissaient, mais par la suite de la catastrophe, ils se perdirent en conjonctures et la raison du désintéressement conscient de la situation, et les illusions dans les explications arrivèrent à leur fin.

Le changement dans la position des pouvoirs marocains ne se produisit pas d'un seul coup, une période supplémentaire d'incubation fut nécessaire – et il ne serait pas erroné de dire que la période de la troisième immigration, celle dans laquelle fut renouvelée l'immigration dans des dimensions qui n'existèrent pas antérieurement, naquit par la force d'impulsion qu'engendra ce lourd malheur, impulsion qui se combina avec une situation politique confortable en ce qui concernait l'immigration. Et nous préciserons autre chose en ce qui concerne l'aspect psychologique: le nom Egoz évoque le souvenir d'un malheur, mais il faut stipuler que la catastrophe ne se produisit que dans la treizième traversée, après que des centaines d'immigrants furent transportés en paix à Gibraltar par ce bateau.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-page 408

נספח א'-מדינת ישראל -משדד העליה-כללים רפואיים לאשור העליה

נספח א'

מדינת ישראל

משדד העליה

כללים רפואיים לאשור העליה

הוצא על-ידי המחלקה לבקורת רפואית של משרך העלית הקריה, שנת תש״ט(ינואר 1949)

כללים כוללים

נוסף לקוים הכלליים ששלחנו לכם בחוזר מס.12 בענין מתן אשור רפואי לעליה הננו מוסיפים בזה הוראות מפורטות יותר.

דרישתנו היא:- כל עולה צריך להיות בריא בגוף ונפש ומוכשר לעבודה.

ביחוד יש להשגיח:

1-שהמועמד לא יסבול משום מחלה מדבקת העלולה לסכן את שאר הבריות.

2-שהמועמד לא יסבול משום מחלה חריפה העלולה להחמיר בנסיעה ובתנאי האקלים החדשים.

3-שהמועמד לא יסבול משום מחלה כרונית הדורשת תנאים מיוחדים של שכון בארץ וטפול רפואי ממושך והגוזלת ממנו את כושר עבודתו.

4-שהמועמד לא יהיה בעל מום משולל לגמרי או מוגבל בכושר עבודתו.

5-שהמועמד יקבל כל טפולו הרפואי (פנימי או כירויגי) שהוא זקוק לו עוד בהיותו בחו׳ל.

דרישות אלו נובעות מטעמים אלה:-

הארץ עומדת להבנות ועומדת בראשית צעדיה להקים מדינה בת קיימה.

ארץ זו אינה יכולה להרשות לעצמה כניסת חולים כרוניים או אינולידים בהמונים, אשר אינם עלולים כלל לקחת חלק פעיל בבנין הארץ וימלאו את בתי החולים והמוסדות הצבוריים; חולים ונכים אלה דורשים תמיכה כספית והעסקת פרסונל סביבם כדי שיוכלו להתקיים;. מאידך/ אין לשלול גם מן האומללים הללו את זכות העליה לעולם.אלא יש לסגל את עליתם בהתאם לכושר קליטתם בארץ מכל הבחינות. משום כך אפשר לתת לאנשים האלה רשיונות עליה רק אחרי ברור במשרד העליה ואחרי חקירה יסודית על אפשרות קליטתו של כל פרט ופרט.

טעם שני הוא גם המחסור הגדול בבתי חולים ומוסדות דוסים להם בארץ, ההוצאות המרובות הכרוכות בטפולים אלה; מהוות מעמסה גדולה למוסדות הצבוריים. משום כך טוב לעולה החדש מכל הבחינות שהוא יגיע ארצה בריא ומוכשר לכל עבודה גופנית׳ כי העבודה הגופנית מהווה עיקר מקור פרנסתם של רוב הצבור בארץ ושל העולים החדשים. אם העולה החדש יכול להכנס ישר למסלול החיים הרגילים בארץ,מבלי להיות תלוי מיד בתמיכת המוסדות השונים. טוב לו ולצבור.

6-בכל מקרה שהמועמד לעליה הוא אינווליד או חולה מוגבל בכושר עבודתו נחוץ שיהיה לו משלוח יד מתאים לכושר עבודתו. במקומות שבהם קיים מערד לשיקום (ריהביליטציה) יש להעביר אליו את המקרים מסוג זה לטפול.

כל מקרה הנמצא במקומות שאין בהם משרד לשיקום,זקוק לבירור קודם במשרד העליה בקריה.

גם במקרים אלה, אשר פרנסתם מובטחת בארץ (כגון: בעלי הון,הורים׳ נשים נשואות, ילדים או קרובים נתמכים אחרים, אשר תמיכתם בטוחה)/ אם הם אינם זקוקים להכנס מיד לבתי חולים או מוסדות צבוריים דומים יש להתקשר עם משרד העליה בקריה לפני מתן האשור לעליתם.

בכל מקרה שעובר להכרעה למשרד העליה בקריה נחוצים הפרטים הבאים:-

א)תעודה רפואית מפורטת על מצב בריאותו הנוכחית של החולה ועל תולדות מחלתו. כאן יש לצרף גם כן את כל תוצאות הבדיקות שנעשו עד כה ואח חוות דעתם סל הרופאים שקדמו בטפול חולה זה.

ב)פרטים על מצבו המשפחתי (אם הוא תלוי, או להיפך, מפרנס משפחה׳ מספר בני המשפחה).

ג)פרטים על משלוח ידו וכושר עבודתו הנוכחי,

ד)אם יש לו קשרים משפחתיים או חברתיים בארץ, אנשים המוכנים לקבל על עצמם את דאגת קיומו (במקרה זה יש להוסיף את כתובתם המדויקת של הקרובים),

ה)אם יש למועמד מקצוע מתאים או הכשרה מתאימה לכושר עבודתו.

(הערה:.את הפרטים הלא רפואיים בסעיפים ב' עד ה' צריך למלא אחד מעוזריו של קצין העליה.)

את כל הפרטים הנ׳ל יש לצרף לכל בקשה למתן רשיון עליה למועמד הסובל ממחלה כרונית או של נכים שהם משוללים או מוגבלים בכושר עבודתם.

על הרופאים לדעת, שתקף התעודה הרפואית פג אחרי ששה חדשים לכל היותר מתאריך הבדיקה. במקרה שהתעודה לא תנוצל במשך תקופה זו׳ על המועמד להבדק מחדש.

בענין פעולת חיסון אצל כל העולים יש להקפיד על ההוראות האלה:־

יש להרכיב לכל עולה אבעבועות ולבצע אצלו חיסון נגד טיפואיד.

ראה חוזר מם.7 וחוזר מס.12,- אצל ילדים רצוי גם לסדר חיסון נגד אסכרה.

את כל פעולות החיסון שבוצעו יש לרשום בכרטיס הבריאות במקום המיועד לכך.

במקרה שיש צורך בפעולות חיסון נוספות נפנה אליכם בהודעה מיוחדת.

נספח א'מדינת ישראל משדד העליהכללים רפואיים לאשור העליה

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

יעקב משה חי אלטאראם

נולד בשאראי בושגא, בשגת התרכ״ג, נפטר בבלגדאד ביום ט. אדר ב. תרע״ט. בילדותו התחנך בעיר מולדתו יחד עם אבי נ״י, יבדל לחיים, אצל הרב ר׳ יהודה פ׳ינצי שהיה ר״מ בשאראי בעת ההיא. עודו בגיל רך הצטיין כבעל כשרונות. הרופא והגביר שמואל םומבול, שהיה מבאי בית הוריו ראה ברכה בצעיר זה ובעלותו ידושלימה להשתקע בה בשנת תרל״ה החליט בהסכמת הוריו לקחתו עמו למען ילמד שם תורת ה' על חשבונו. בבואו לירושלים החל לבקר בישיבותיה — לשמוע לקח מפי גדולי רבניה, ובמשך ד׳ שנות שבתו בה למד גם שחיטה וישתלם בכל מקצועות התורה. בשנת תרמ״ד חזר לארץ מולדתו ובדרכו התעכב בנוב׳י באזאר ושם בא בברית הנשואין עם העלמה מזל ארואיטי. אח״כ הוזמן לביחאג, לשו"ב, מלמד תינוקות וש״ץ ושם נשאר עד שנת תרמ״ה. בינתים נתבקש לבא לבלגראד עיר בירת סרביה תחלה למלא משרת מלמד וש״ץ, וכעבור שנים גם כשוחט דמתא. את תפקידיו אלה מלא במסירות ובנאמנות הראויות למופת. ידיעותיו הרחבות בהליכות עולם, וענותנותו הרבה קרבוהו אל שדרות הצבור לסוגיהן בלי הבדל דת, ויהי אהוב וחביב על כל תושבי העיר. בזה שורות אחדות מספרו זכרון ירושלים בהן ידובר על ראשית מצעדיו בדרך החיים.

״בהיותי בן ט״ו שנה נסעתי לא״י בעזרתם של ידידים נאמנים ואחיה בה על התורה ועל העבודה. במשך זמן היותי בה למדתי מלאכת שו״ב על בוריה, ואח״כ חזרתי לבית הורי לשאראיו. בדרך לארץ מולדתי עכבוני בביירוט, ויפצירו בי להשאר שם בשירות הקהלה. מקץ ירחים אחדים נסעתי לרודיס ודרך אזמיר ושאלוניקי הגעתי למחוז חפצי. ראשית עבודתי היתה בביחאג, שבה קבלתי משרת מלמד וש״צ. אך לא ארכו הימים והוזמנתי לבלגראד וברצון ה׳ הנני חי ועובד בעיר זו עד היום׳,. עבודתו הספרותית החלה עם פרסום ספר

זכרונותיו בשפה האשפניולית שקראו בשם ״זכרון ירושלים״. תוך כדי כך, שם אל לבו להועיל לאחיו בארצות הבלקן ויחליט לקרבם אל עולם התרבות והרות, לקשרם ככל האפשר אל עמם ולאומס, ולתכלית זו העמיס על עצמו עבודה ספרותית רבת פארות, והיא חבור ספד היסטוריא בכמה חלקים בשפה האשפניולית בשם ״טריזורו די ישראל״ -אוצר ישראל- הכולל את קורות עמנו בהרחבה. חבורו זה מיוסד על די׳י לגרץ תרגום שפ״ר. הוא הוסיף לעצם החמר שפע של ספורים ומעשיות הבאים לתבל את המאורעות בדברי אגדה מקסימים. למותר להעיר כי בחבורו זה השקיע המחבר מרץ רב ועבודה כבירה ואין פלא אם ספרו הנ״ל נפוץ ונתקבל בחבה בכל החוגים. אין זאת אומרת כי הלה העשיר את בעליו וכי היתה דרישה בלתי פוסקת לפעלו הרצוי, להיפך. הוא עצמו התמים והמטופל ביסורים, היה מסובב בערים ובעירות עם ילקוטו הכבד על השכם, מטיף לדעת אלהים חיים, ואגב מספר בשבחי א״י ומפיץ ספרים. בדרך נדודיו זו זרועת הקוצים והחתחתים הכרתיו, ואח״כ פגשתיו שוב בשנת תר״ע בבלגראד עומד על משמרתו כמו״ץ. בסוף ימיו חי בדחק. מלחמת העולם האכזרית דכאתו

עד עפר, ותסב לו דאגות ויגונות. זקני העיר בבלגראד עוד יזכרו בהערצה את דרושיו היפים, את נאומיו השלוים וחדורי המוסר, בישיבת תקון חצות שבה שמש כר״מ וכמנהיג, במשך עשרות שנים, מן היחידים בדורו ובסביבתו שהראה פעילות רבה בשדה הספרות. כל חבוריו, חותם ההיסטוריא הישראלית טבוע עליהם. אהב הרבה את קורות עמו וישאף להנחיל את אהבתו זו להבאים אחריו. שפת ספריו לאדינו, ונועדו לחנוך אחיו הספרדים, בני ארצות הבלקן בעיקר.

צ י ו נ ו : פ ה נטמן איש  רב פעלים שהיה מורה ומטיף ואשר הקדיש כ ל חייו לחבור ספרים מועילים לאחיו הספרדים הוא החכם השלם יעקב משה חי אלטאראץ תנצב״ה נלב״ע ט. לחדש ואדר

שנת התרע״ט.

ח ב ו ר י ו : א. זכרת ירושלים, על חבת א״י וזכרונותיו ורשמיו עליה נדפס בבלגראד ש׳ תרמ״ז.

ב. טריזורו די ישראל, אוצר ישראל והוא תולדות ישראל בבארבעה חלקים. ח״א וח״ב נדפסו בשנת

תר״ן— תרנ״א, ח״נ וח״ד נדפסו בשנת תרנ"ב – תרנ"ד בבלגראד. ג. קהלת יעקב. סדור תפלה מכיל  כל התפילות לימות החול, לחגים ולמועדים, בלוית פירושים וטעמי המצוות עם הדינים הנחוצים ביותר

לכל בית יחהודי, בלגראד תרס״ו. ד. פרקי אמת בתרגום לאדינו, בלגראד תרס"ד.

 

משה אלטאראם

רב בוינציה במאה ה-ט״ז. העתיק ללאדינו באותיות לטיניות את השו״ע לר״י קארו וקראו בשם ״ליבידו די מאנטינימיינטו דיל אלמה״. נדפס בשאלוניקי שנת שכ״ח. אח״כ בוינציה. הספר נכתב בשביל האנוסים שלא ידעו לקרא את החבור במקורו.

 

משה אלטאראם

בספר ״יצחק ירנן״ לר' רפאל יצחק אלטאראם, הובא אחד משיריו, ושם יכונה הגביר המרומם. השיר מתחיל ״מלך המפואר ברום הודו״. יש הרושם שהיה מקרובי המחבר אשר חי בעת ההיא בירושלים. יצתק ירנן ירושלים תרט״ו, עמ. לא.

 

רפאל יצחק אלטאראם

יליד אר״צ ובן למשפחה רמה ומיוחסת. בא להתישב בירושלים בשנת תר״ה. סבל יסורים רבים והיה חשוך בנים. מקצת מפעולותיו לטובת הצבור הזכיר בהקדמה לספרו שהדפים בירושלים בשנת תרט״ו בשם ״יצחק ירנן. ואלה דבריו שם:

אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, יהי שמו הגדול מבורר וזה שבתי בקדש עשר שנים שתיתי כוס התרעלה בעוה״ר מעת כל פרשת העבר עברה וזעם וצרה לא תקפ״ץ ולא נוסיף לדאבה עוד. וזה כארבע שנים נתתי את לבי לשים לי יד ושם בבית ובחומת ה׳ לפאר ולרומם בית מקדשנו מעט, הבית כנסת הגדולה אשר בתוככי ירושלים ת״ו הנקרא אהל ציון ובעהי״ת תקנתי עמודיה ואישיותיה בכל פאר והידור בסיוד וכיור וארון הקודש לשם ולתפארת ורצפה מאבני שישא ומרמרא ובימה גדולה ומפוארה. וזה שנה נתתי אל לבי להרבות כבוד שמים ויסדתי חברת ״שומרים לבקר "מתינוקות של בית רבן׳ ועלתה בידי ובכל יום קודם עלות השחר, השמש הולך סובב בחוצות ירושלים להעיר נערי בני ישראל ויאספו עדרים צאן קדשים הם ומלמדיהם ויעירו א ת השחר עד בא זמן התפלה ואומרים בקול נעים זמירות בספר תהלות ושירים נכבדים אשר המה אתי והבאתים מאר״צ רבה. ולהיות  לי למזכרת עולם ולרעיתי חנה יקרת נשים׳ קראתי שם החברה .ויעתר יצחק״.  בסוף הספר מובאת חתימת המסדר, כל היום קודר׳ בזו הלשוז: ״גם לי לבב ידענא בנפשאי באמת ובתמים מעוט ערכי שפל מצבי בשמוש חכמים, ועד בשחק כי לא לכבודי עשיתי זאת. הם לזרעא דאבא לחשו במחשבות ערומים וכו' כי הן בעון ל א זכיתי לזרע של קימא בגזרת עירין דהוו לי ומתו, ובאו בנקרות צורים יסרני יה באהבתו. צדיק הוא וצדיק דינו הן אני נשארתי לבדי ואמרתי אל לבי לכתוב זאת זכרון בספר . אני אשלם מתן דמים לכל אלה שיעורו לשיר באשמורות והלאה : הנה נא זקנתי באתי בימים שאין לי בהם חפץ, ועל הטוב יזכר שמי בשמחות וגיל ושם אבותי הקדושים ומשפחתי שלשלת יוחסין של אנשים בעלי צורה ובבתי הכנסיות ישירו תודה וקול זמרה. זה לי עשר שנים אשר זכיתי ובאתי מחו״ל אל הקדש עיר גדולה של חכמים וסופרים גאוני עולם רבני אלפין ספרדים ואשכנזים, אתיא מכללא כלם שמחים לקראתי שלי״ת עד היום. כה דברי הצעיר נבזה בעניו נמאס, רפאל יצחק אלטאראם.  בביה״כ ק״ק גדול ריב״ז בקרבת הכפה שעליו, הוצבה טבלת שיש לזכרו, ובה נכתבו הדברים הבאים: גדול מעל שמים תפארתו לעיני הגויים גלה צדקתו לחזק את בדק הבית נטה את שפרירו, שמש זרחה בעבורו וכבוד ה׳ מלא את הבית הכין מושב בית ירושלים כנסיה שהיא לשם שמים, עד תום כל הבית לעשות נ״ר נפש בנותיו, באות בקצרות ימים נושא אלומותיו, החמודות אשר אתו בבית תנצב״ה לפני דר רומה ילכו יונקותיו אל הבית פנימה אל קדש הקדשים אל דביר הבית גדול כבוד שמו סי׳ ררפאל יצחק אלטאראס נר״ו יהי אלהיו עמו עיניו תחזינה ב׳ה׳ד׳ר׳ת׳ קדש (תרי״א ( גדול יהיה כבוד הבית כיר״א נס״ו.

 

שבתי אלטאראם

נזכר בהקדמת הספר המעלות לשלמה, לריש לאניאדו, ושם יתואר: ״זה שקנה חכמה זקן ויושב בישיבה, לא פסק מיום ליום ולילה לילה ויודע דעת גמרא, הגביר והחכם המרומם כה״ר וכו'.

 

שלמה ב״ר דוד אלטאראם

רב בוינציה בשנת תע״א. כתב הסכמה לס' ״רזא דיחודא׳ לנחמיה חיון, מנושאי כליו הותיקים של שיץ. הדפיס ספד ״לקט האומר׳) פזמונים). כן חתום באגרת רבני וינציח לכל קהלות היהודים באיטליה, שנשלחה עם נוסח החרם נגד רמח"ל, שבראשה היה הרב יוסף שמואל אבוהב.

 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

נגרים: בעיקר נגרות בנין המייצרים דלתות משקופים, ותיקרות עץ. כענף משנה יש לציין:

חרטי־עץ, המייצרים כרעי מיטות ושולחנות עגולים, ידות ״עץ חיים״ לספרי תורה• ועוד. הרמ״א אמד מספרם ל־6.

חרשי ברזל, המייצרים מחרשות, מזמרות אתים ומגלים ותוצרתם מיועדת לאיכרי הסביבה. הרמ״א אמד מספרם ל-4

צורפים. מלאכה זו היתה מסורה בלעדית ליהודים. בצפרו ייצרו תכשיטי כסף, לאיכרי הסביבה, בסגנון האהוב עליהם, אבל הם ייצרו גם תכשיטים מעודנים עבור היהודים המקומיים.

מבין הצורפים היו שקנו מהמלך הזכות להטביע מטבעות.

פחחים, מייצרים כלים שונים כנרות, חנוכיות, סירים, קומקומים ועוד מפח ובדיל. אלה עסקו גם בתיקון כלים שניקבו או נפגמו. הרמ״א אמד מספרם ל־10.

נחאיישייא (=חרשי נחושת) שייצרו סירים, קערות מחתות חנוכיות ועוד. תוצרתם מיועדת ליהודים וגויים כאחד. רמ״א אמד מספרם בזמנו ל־10. כמו־כן מצויים יהודים שידעו לתקן כלי הנשק, רובים ורמחים, והיו עובדים עבור החיילים של המלך.

עבוד עורות. גם בזה שלחו ידם יהודי צפרו.

מלאכת ל״קרסאל״ — ייצור מסרקות ברזל, לסריקת הצמר. מלאכה עתיקה, שהיתה בידי היהודים עוד מתקופת ספרד כל שמות המכשירים הנחוצים למלאכה זו הם בספרדית .

פונידור (המנקב את לוח הקרטון), בלאדור — בו צרים את צורת השניים של המסרק.

חמרים. ההובלה היתה נחוצה להתפתחות צפרו, שקשורה היתר, עם שכנתה פאס. וההובלה היתה מלאכה חיונית. גם בה עסקו יהודים שהיו להם פרדות וחמורים, והובילו סחורות מפאס לצפרו ולהיפך. חמרים אלה, קיימו קשרי־דואר להובלת מכתבים בין הערים השונות. גם בין הגויים היו אנשים מיוחדים לכך הנקראים ״רקאש״, ולפעמים השתמשו בהם אף היהודים .

סופרי סת״ם. סופרי סת״ם בצפרו הצטיינו בכתיבתם התמה. ופנו אליהם מערים אחרות שיכתבו עבורם תפלין מזוזות וס״ת. בחלקם היו גם סופרי שטרות וכתובות.

כורכי ספרים. גם היא מלאכה מפותחת בין יהודי צפרו. ומוניטין יצא לכריכת־עור, של אומני צפרו.

חקלאות

כבר ראינו לעיל שיהודים היו שותפים לגויים בעלי אחוזות. אך היו גם יהודים שעיבדו חלקות קטנות בעצמם. סמוך לעיר, בעיקר גני ירק, שתוצרתם מכרו לעיר הם עצמם.

איגוד מקצועי

ידוע על מקרה של התאגדות פועלים ביניהם כדי למנוע התחרות, פועלי ״הרואידאש״ בענף מלאכת ״סקלי״ בפאס, נשתתפו ביניהם. הדבר עורר זעם האומנים שטענו כי איגוד זה פוגע בפריון העבודה, כי הפועל שהיה מטיב מלאכתו כדי שיקפצו עליו, עכשיו לא איכפת לו, ואינו עושה מלאכתו כפי שצריך לעשות. הרבנים קיבלו טענתם, פסקו להתיר את אגודת הפועלים .

ארגון המורים והשו״ב. תופעה דומה היתה איגודם של הרבנים הסופרים, השוחטים ומלמדי תינוקות שנשתתפו ביניהם וקבעו תקנון למלאכתם שיעור השכר ותנאי קבלת התלמידים. ר׳ שאול אביטבול הסכים על ידם והם איימו להשבית את שרותיהם לצבור אם לא יתקבלו תנאיהם.

הקשר הכלכלי עם פאם

קשרים כלכליים עם ערים אחרות היו לק״ק צפרו, אך קשר מיוחד היה להם עם פאס הסמוכה. התעודות מספרות על שותפויות בין יהודים מפאס לבין יהודים מצפרו. השותף מצפרו שולח סחורה לעמיתו בפאס ולהיפך. רוכלים וסוחרים קונים סחורה ופירות בפאס על מנת למוכרם בצפרו ולהיפך פירות המצויים בצפרו מועברים לפאס. חמרי הגלם הובאו בעיקר מפאס. כגון עור, זהב וכסף לצורפים, בדים, צמר. לרוב יהודי צפרו חסר היה הון עצמי, ורגילים היו כדי לפרוע חוב שהגיע זמן פרעונו, לקנות סחורה בהקפה ביותר מדמיה, ולמוכרה בפחות משווייה במזומנים כדי לפרוע חובותיו, במיוחד חובו לגוי.

על אף עיסוקיהם המגוונים המנויים לעיל, הכנסתם הכללית של יהודי צפרו היתה נמוכה, והוחזקו לקהל עני. ומשום כך גם המלכים והשרים הקלו מעליהם את עול המסים. רמת החיים היתה נמוכה. מזונות לנער יתום הוערכו בשנת תקס״ב ב־10 אוקיות לחדש, דהיינו מתקאל ועוד. ואמיד היה מתנדב לנדבת החג ד׳ מתקאלים. בשנת תקפ״ב הוערך מזונותיו ב־15 אוקיות. יתכן שבעשרים שנה עלתה רמת המחייה משהו אבל ודאי יש לזקוף את השינוי על עליית יוקר המחיה. שכבת האמידים בצפרו היתה דקה. רובם בעלי מלאכה שרמת חייהם נמוכה.

אף על פי כן השתדלו יהודי צפרו להשתתף עם שאר הקהלות בכל דבר של מצוה, כפדיון שבויים, נדבה לשד״רים מא״י ולתלמידי חכמים עניים המקבצים לעצמם וכדומה. כאשר נכנסה הבלשת לפאס, כנראה בשנת תק״ן, ונשדדו יהודי פאס פנו לק״ק צפרו לבקש עזרה.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 131

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה

עבד־רזאק הלך לרופא, ניסה כל תרופה אפשרית ורק לאחר שבוע־ימים של שיתוק, באה משלחת של נכבדי־הערביים בבקשה ובתחינה לרב הגדול למען ירחם על עבד־חאק המסוגר בביתו. הרב הגא ניצל את ההזדמנות הטובה והזהיר את השייכים הערביים לבל ייטפלו ליהודים ולבל יפריעו להם במינהגיהם, בחגיהם ובחייהם. הוא נטל כוס מים ולאחר שבירך עליה, יצאו איתה השייכים לביתו של עבד־רזאק. השייכים הערביים עמדו מולו בעת שלגם מהמים של הרב, והפלא הגדול התחולל לנגד עיניהם. עבד רזאק פתח פיו, לשונו השתחררה וכושר־הדיבור חזר אליו מייד אחרי ששתה מן המים.

רבים הניסים שחולל הרב מאיר, וכן אביו הגדול, הרב ישראל אבוחצירה, המכונה באבא־סאלי. השם אבוחצירה היה ידוע בכל רחבי־הארץ ואף בחלק גדול של העולם היהודי כולו. אביו שייסד את ישיבת־אבוחצירה בתאפילאלת, היה הרב הגאון זצ״ל, רבי יעקב אבוחצירה. הוא היה עובד אדמה צנוע בחייו. מילדותו היה מחונן ומוכשר בחסד עליון. הוא נתגלה לציבור הרחב לגמרי במקרה, כאשר רב גדול מאלז׳יריה, בשם רבי מרדכי היגיע לתאפילאלת וחיפש אדם מלומד בתורה ללמד אותו גמרא. כאשר נתקל רבי מרדכי ברבי יעקב אבוחצירה, ישבו ולמדו יחד תורה כל הלילה ועם שחר קם רבי מרדכי מלא התפעלות מבקיאותו וגאוניותו של רבי יעקב, עד כדי כך, שישב בו במקום וחיבר עבורו שיר מיוחד:

דבריו מאוד עתקו

גם מצוף דבש מתקו

נשקו…

באמרי פיו חסד ואמת ליעקב.

הרב מרדכי נשא את רבי יעקב הצעיר על כתפיו והחל לרקוד עימו, כשכל הקהל מקיף אותם בשירה ובריקודים בבית־הכנסת.

הרב הגאון, רבי יעקב אבוחצירה חיבר ספר־שירים מלא זיו ורזי־עולם ״יגל יעקב״. עשה בלימוד ימים כלילות, סייר בערים ובעיירות והפיץ את תורת־ישראל וחוכמתה בקרב היהודים. הוא אף חיבר ספר ביאורים ופירושים לספר הספרים, ״לבונה זכה״, ואת ימיו האחרונים עשה במסע גדול לארצות־ המזרח־התיכון, כנראה בדרכו לארץ הקודש. הוא נפטר במצרים בשנת 1880. קברו של הרב יעקב נמצא עד היום בעיר דמנהור שבמצרים. צאצאיו המשיכו במסורת גאוניותו עד היום הזה.

 

מאז ומתמיד שרר כבוד הדדי בין שחי האומות — הערבית והיהודית. הערבים העריכו וכיבדו את גדולי־התורה שבקרב היהודים. רבים המשכילים והמלומדים הערביים שהודו בפה־מלא שהיהודים הם עם נבחר עלי־אדמות, ואלוהים נתן להם את התורה כדי שממנה ישאבו השראה כל אומות העולם. לא קרה שערבי מלומד בקוראן יזלזל בכבודו של רב גדול בישראל. מקרה מסוג זה של עבד רזאק היה אופייני רק לערבי שהיה בור ועם־הארץ. שינאתם העיוורת של אנשים מסוגו של עבד־ראזק העבירה אותם על דעתם.

לאחר המקרה החליט עבד־רזאק להתפטר מתפקידו הציבורי כנוטר, והפך לידידם של היהודים ובן־ביתם. הוא נהיה נגר במקצועו.

בעוד אנשי העיירה ממשיכים בחייהם הצנועים ומשתדלים להתגבר על הקשיים שהערים עליהם המושל דובארי, אירע אסון מחריד. בערב יום שני של חודש אב, שיחקה קבוצת נערות יהודיות ברחוב. הן יצרו מעגל וסובבו בו תוך כדי שירה וריקוד שובבני, והנה, תוך כדי משחקן, הגיח בדהירה מסעוד אמסלם, על סוסתו של כליפא דודו, ברחוב בו שיחקו הנערות. למסעוד היתה שליטה מלאה על הסוסה, אלא ממש באותו רגע שהיגיע אל קבוצת הנערות הרוקדות, סובב ראשו לאחור כי נדמה היה לו שמישהו קרא לו. אז, נכנסה סוסתו של מסעוד בדהרה לתוך מעגל־הנערות אשר התפזרו לכל עבר בצעקות. נערה אחת, שלא הספיקה להימלט מפני הסוסה הדוהרת, נדרסה למוות כשאפרסק נגוס בידה. מסעוד דרס את מסעודה. אבל כבד ירד על יהודי־העיירה בשל מות מסעודה והיא אך בת שלוש־עשרה. הרוחות התלהטו בקרב משפחות־הנערה ונכבדי־העיירה חששו לנקמה ופעלו מייד למען פיוס. המושל דובארי דרש מהיהודים לגלות לו כיצד קרא האסון, אך נכבדי־העיירה החליטו להעלים ממנו את הענין וסיפרו לו שהנערה נדרסה על־ידי הסוסה כאשר איש לא רכב עליה. הוא ידע שאין זו האמת לאמיתה, אך לא יכול היה לעשות מאומה נגד אוכלוסיה מלוכדת כמשפחה המשתדלת לפתור את בעיותיה בינה לבין עצמה. רק אחרי שהמושל דובארי ויתר באי־רצק על העניין, יכול היה מסעוד הדורס לצאת ממחבואו שבו הסתגר מספר שבועות מפחד נקמה או מאסר על מות הנערה בתו של חאקי יחיה בן יחיה משה.

המושל דובארי המשיך להתרכז בענייני־״הביטחוך של העיירה ולרחרח בקרב היהודים שלא ינסו לעבור את הגבול לעבר פלסטין. ואילו בקרב הערבים עשה ככל יכולתו לבל יצטרפו לתנועות־השחרור של מרוקו, אשר היו במלוא תנופת התארגנותן. בד בבד עם ביסוס עמדתם של הצרפתים ברחבי־המדינה, והחלטתם הנחושה לדכא ולמגר ביד קשה כל גוף המנסה לערער על שלטונם במרוקו, החלו הצרפתים בהעסקת ההמונים בעבודות יזומות. לעיירות הקטנות מסוגה של גוראמה, היגיעו הוראות באמצעות המושלים הצבאיים על־מנת לנסות לסייע לתושבים הכפריים בחקלאות, בסלילת דרכים בין הכפרים ואפילו לפתוח בתי־ספר. לראשונה מזה ארבעים שנה של שלטון־הכיבוש הצרפתי במרוקו, החליט המושל דובארי לפתוח בית־ספר ראשון בעיירה גוראמה. המושל הנמרץ והאכזר, פתח בית־ספר בצורה פרטיזנית, פרימיטיבית ביותר ועשה זאת מתוך צורך להיענות בחופזה לפניית השלטונות מלמעלה. הוא זימן אליו את השייך הרוש או חמאד ואת ראש קהילת־ היהודים, כדי לרשום ילדים שיתחילו ללמוד בבית־ספר. כעבור מספר ימים היו הילדים מוכנים מול לשכתו של המושל דובארי. הילדים היו בגילים שונים, משמונה ועד שמונה עשרה שנה. דובארי לקח על עצמו את תפקיד מנהל בית־הספר, המורה היה לא אחר מאשר פקיד העיריה ״עלי״. המנהל־המושל והמורה — הפקיד צעדו בראש התלמידים בליווית שני השייכים והורים רבים למרכז העיירה.

אחד הנוטרים, פתח בפני כולם את בית־המשפט והאולם הקטן הפך לכיתה. כאשר נכנסו כולם פנימה, היה לוח שחור תלוי על הקיר מול שולחנו של המושל והתלמידים החדשים נצטוו לשבת על רצפת־המרצפות, שהיתה קרה כקרח. התלמידים הערבים ישבו בצד ימין ועמיתיהם היהודים ישבו בצד שמאל, כאשר מעבר חוצה ביניהם וכולם פניהם ללוח. המורה עלי פתח בהסבר קצר, חילק הוראות והנחיות, סיפק לוחות שחורים קטנים וגיר לתלמידים, ונופף במקל עץ־הזית שהחזיק בידו בצורה מאיימת. תלמיד שלא יתנהג כשורה יחטוף מצליפותיו. הלימודים החלו בלמידת האות א׳, וכאשר כולם ביטאו אותה כראוי וכתבו אותה על לוחותיהם, עבר עלי המורה לאות ב׳. כאשר למדו התלמידים לבטא אותיות אלה, הם עשו זאת, בהוראת המורה, בשירה. התלמידים התחילו לצייר אותיות על הלוחות, כשהם גוחנים. מאחור נראו רק גביהם הקמורים. הקטנים שבין הילדים היו משתרעים על הרצפה החלקה ומתאמצים בכל כוחם לחקות את הגדולים ולכתוב יפה את האותיות. כשחש המורה עלי שהתלמידים מפריעים לו בעבודתו גער בהם בצעקה. יצחק בן חמו, נמוך הקומה, צחק לקול צעקתו של המורה עלי, וזה הצליף בו עזות במקלו. יצחק הקטן זעק מכאב, והמורה כיוון שוב לעברו את המקל במגמה להזהירו, אולם הוא לא נזהר דיו, וקצה המקל הדק דקר את עינו של יצחק. יצחק קם ממקומו כשידו על עינו ורץ לביתו. בזה הסתכם יום הלימודים הראשון בבית־הספר החדש של גוראמה. כולם קמו על רגליהם ושוחררו לבתיהם . המורה

עלי נראה משוחח בחוץ עם השייכים סולי והרוש כשהוא מסביר להם שלא התכוון לפגוע ביצחק הקטן. השייך הרוש או אוחמאד קבל את ההסבר והלך לו. הרוש לא דאג לילדיו, הם לא למדו בבית־ספר זה, כי אם נשלחו, בעזרת המושל, ללמוד באחד מבתי־הספר המובחרים שבמרוקו, בקולג׳ אזרו, שהיה בית־ספר עם פנימיה והיו בו תנאים מצויינים בעיר השלג, ההרים, היערים והקייט ״אזרו״. בקולג׳ הזה למדו בעיקר בני־השייכים, העשירים, המיוחסים והמכובדים של אזור גדול זה שהתמשך והתחבר לאזור תאפילאלת.

לצרפתים היה ביטחון מופרז שהם קונים להם תמיכה רחבה להמשך שלטונם במרוקו. אולם תמימותם זו בגדה בהם, והם לא שיערו לעצמם שדווקא מקולג׳ אזרו ואחרים כמותו, תיפתח עליהם הרעה.

 

תנועות־המחתרות של שיחרור מרוקו העמיקו חריש בבתי־ספר מסוג זה של קולג׳ אזרו, וראשי־תנועות אלה הירצו בפני אלפי־התלמידים את דבר השיחרור, החירות והמאבק עליהם. יורש־העצר, הנסיך הצעיר חסן, חביב־הקהל, שהיה נערץ בעיקר על הצעירים, נהג לבקר תכופות בכל בתי־הספר להשכלה גבוהה במדינה, ולשוחח עם אלפי התלמידים בנושאים לאומיים. הוא ביקר בקולג׳ אזרו פעמים מספר והצליח לכבוש את ליבם של הצעירים, בנים לשייכים וראשי שבטים שעדיין התנגדו לרעיון של שיחדור מרוקו מעול הצרפתים.

מה רבה היתה גאוותם של בני־השייך הרוש, כאשר היו מספרים לאביהם אודות פגישותיהם ושיחותיהם עם הנסיך חסן. אביהם של הבנים לא היה מרוצה מסיפורי־בניו על שיחרור־המדינה ועל רעיון גירוש הצרפתים ממנה, אולם מחוסר־ברירה נהג למלא פיו מים.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה- עמוד 73

השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים

כישופים

כאשר היתה חנה מחליטה דבר, לא היה איש יכול לשנות דעתה. אשה חכמה היתה ואם מסורה לעשרת ילדיה. יותר מכולם היה קשור אליה בנה הקטן, דוד, אשר חגג כבר את בר המצוה שלו, ואף היא היתה מקדישה לו תשומת לב רבה. צמוד לשימלתה היה, בשוק כבבית.

יום אחד חלה בנה במחלת הצהבת, וכיוון שכל הרופאים לא הועילו לו, גמרה חנה אומר בליבה לקחתו לרופא אליל.

ידוע ברבים היה רופא ערבי זה, מולאי עלי שמו. הוא התגורר בכפר שמאדאי אשר על שפת הנהר גיר, המחבר את חבל תאפילאת לאיזור בשארא שבאלג׳יר. כדי להגיע למקומו היו חנה ובנה צריכים ללכת ברגל מרחק של שבעה קילומטרים. אולם, חנה לא נרתעה מכך. היא אספה בצרור כמה דברי־מזון כמתנה למולאי עלי, בנוסף על שטרות הכסף שתחבה בבגדיה, ויצאה עם בנה לדרך.

בהגיעם לכפר שמאדאי נתאכזבו השניים: מולאי עלי לא היה בביתו, ואשתו סיפרה כי הובהל עם בוקר לכפר שכן, כדי לגרש שד שקנה לו אחיזה בגופה של אשה צעירה.

כל היום המתינו חנה ובנה תחת עץ התאנה הזקן בחצרו של הרופא, ורק בשעת ערב מאוחרת שב.

מיוזע ועייף נכנס מולאי עלי לביתו, ובטרם התיישב על השטיח האדום, שהיה פרוש דרך־קבע בחדר עבודתו, קרא לחנה ובנה.

״דווקא היום באתם?״, שאל מולאי עלי, ובלא להמתין לתשובה החל לגולל בשטף את סיפור האשה האומללה בה טיפל כל היום.

״נאבקתי הרבה עם השד שחדר לתוך נשמתה וסירב לצאת״, אמר ועיניו אדומות ממאמץ.

״בני אדם אינם נזהרים וחושבים שהעולם שייך רק להם״, המשיך מולאי עלי. ״אמנם, כפי שכתוב בקוראן הקדוש שלנו ובתורת משה שלכם, העולם שייך רק לבני־האדם, שהרי כתוב:׳השמיים שמיים לאדוני והארץ נתן לבני אדם' ״אבל בעולם קיימים עוד כוחות, כשדים ורוחות המשוטטים בכל מקום״.

מולאי עלי סיים דבריו והחל לחקור את חנה בדבר בריאות בנה.

״אני רואה שבנך חולה בצהבת קשה. אינשאללה יהיה בריא תוך שלושה ימים מהיום״, הבטיח.

חנה הגישה למולאי עלי את המתנות — כיכר סוכר גדולה, חבילת תה משובח, חבילת סבון טאזא מטיב מעולה — ואת צרור הכסף. אחר נישקה את ידו.

״אין לך מה לדאוג, יא יהודיית,״, חזר והבטיח מולאי עלי לחנה,אשר חיבקה בלא משים את בנה בחיקה.

חנה ליטפה את ראשו של דוד, תוך שהיא מספרת על תלאותיה עם בנה, שכל תרופות הרופא לא ריפאוהו עד כה. פאטמה, אשתו הצנומה של מולאי עלי, הגישה לבעלה מגש מוכסף ועליו קנקן תה וכוסות. הכלים הנאים הבריקו בניקיונם, וחנה, שהתפעלה מכך, השפיעה מחמאות וברכות על בעלת הבית. פאטמה ידעה היטב להעריך אורחים מסוגה של חנה, והיתה מארחת אותם עם כל הכבוד לו הם ראויים. ודאי ידעה, כי הפרנסה טמונה באירוח שלה לא פחות מאשר בתרופות שמציע בעלה לבאים.

מולאי עלי הגיש לאורחים את התה הצהוב, המתוק והחריף, ואחר החל ללגום ממנו בעצמו, בלגימות מצלצלות המלוות נשיפות הנאה ארוכות. תוך כדי כך היפנה מבטו לעבר הספרים שהיו פרושים לפניו. הוא בחן אותם בקפידה ואחר שלח ידו אל ספר ישן שרוב דפיו היו חסרים. על פיסת נייר קטנה רשם מולאי עלי את פרטי זיהויו של דוד החולה, אותם מסרה לו חנה. אחר חזר וטבל עטו בדיו, ועילעל שוב בספר.

״בנך לקה בכבדו כתוצאה מהקאה, שנגרמה מאוכל מקולקל שהביא חיידקים רעילים בדמו. ואינשאללה יבריא מהר״, אמר.

חנה אישרה בהתרגשות רבה את אבחנתו, שהיתה תואמת להפליא לאבחנת רופאיו הקודמים של הילד. אלא שאלה הגיעו לאבחנתם לאחר בדיקות מדוקדקות, ואילו מולאי עלי — מתוך חישוביו העלומים.

״הילד צריך לשתות תה עם הרבה נענע, ואסור לו לאכול שמנים ובשרים כלשהם״, פירט מולאי עלי את הטיפול לו זקוק דוד. ״אבל, אם אפשר יהיה לגרום לו להיבהל, יבריא ממחלתו מיד!״

חנה נבהלה מדברים אלה, ומיהרה להשיב כי הילד כבר מבוהל ממילא.

״אינך מבינה את הכוונה. הנה, אני כותב לו קמע, אותו עליך להניח תחת הכרית שלו, מדי ערב, כך שיוכל לישון שינה עמוקה, הדרושה לו מאוד. והנה, אני נותן לך גם עלי זעתר, מהם את צריכה להכין לו תה בלא סוכר. ואינשאללה הילד יבריא מהר.״

בצאתם מביתו של מולאי עלי היתה השעה שעת ערב מאוחרת, והם היו צריכים לעשות שוב את הדרך הארוכה עד לעיירתם הקטנה. אמנם, חנה היתה ידועה כאשה אמיצה, אולם הדרך הארוכה, העוברת בין פרדסים ושדות חשוכים, מרובי תעלות ומכשולים, הפחידה אותה. היא נעצרה, הרהרה קצת ואחר שבה עם בנה אל ביתו של מולאי עלי, לבקש ממנו עצה בדבר הדרך בה עליהם ללכת. זה יעץ לה בלא היסוס לעבור דרך הגרנות ובית הקברות, ובכך לעקוף את דרך המכשולים הארוכה יותר.

ירח מלא שט ברקיע בלילה זה, וחנה בירכה את בוראה על כך. היא אחזה ביד בנה ושניהם החלו לפסוע בצעדים נמרצים לעבר הגרנות שמאחורי הכפר. גורן אחר גורן נפרשו לפניהם שטחי התבואה של הפלאחים. דממת הלילה הוסיפה למראה נופך מאיים. פה ושם בלטו הררי תבואה שטרם עובדו. הכל היה גלוי וחשוף לעיין.

לפתע נשמעו טפיפות גפיה של בהמה קרבה. חנה נעמדה על מקומה ובעצבנות היפנתה מבטה אנה ואנה, תוך שהיא מצמידה את בנה לחיקה. לפניה ראתה פירדה בודדה. חנה בחנה אותה מקרוב ותהתה בליבה מדוע נוטשים הפלאחים את בהמותיהם בלילה. פתאום החלה הפירדה לרוץ ריצת אמוק סביב חנה ובנה, בעוד שניהם עוקבים אחריה בחרדה. הבהמה, הידועה לכל כחיית־עבודה ממושמעת ונוחה, נראתה שונה בלילה זה. היא נעמדה מול חנה ובנה, פרצה בגעייה ארוכה ומאיימת ולפתע־פתאום לבשה צורת אשה שמנה, העטופה בבגדים מסורבלים ורחבים, ומראהה מוזר. לא קיים דוגמתו בעולם.

האשה הביטה בשניים, שהיו מאובנים מפאת האימה, פרצה בצחוק אדיר והחלה לרקד במקומה תוך שהיא משתוללת, מייללת וגועה בלא הרף. לרגע אחד היתה חנה אובדת עצות, ובמישנהו אזרה אומץ והתפרצה בקללות ובגידופים לעבר היצור המוזר. האימה והאומץ פעלו בה בערבוביה. ביד אחת אימצה את דוד המבוהל אל גופה ובידה השניה נופפה לעבר אותו יצור, ספק בהמה ספק אדם.

״לכי מכאן חיה מוזרה, רווקה זקנה ונטושה, אשה מכושפת ומקוללת. לכי להזיק למי שעיוות את דמותך! הזיקי לקרובייך והרגי את מכשפייך! ״, צעקה חנה, וגידופיה נתערבבו ביללותיה ובגעיותיה של האשה בדמות בהמה.

שעה ארוכה נמשך הדבר. חנה צעקה והאשה געתה, עד שלפתע פתאום השתנתה שוב צורתה של האשה לצורת בהמה, והיא פתחה בריצה מטורפת ונמלטה מן המקום בגעיות מסמרות־שיער.

חנה עקבה אחר היצור המוזר, המתרחק מהם בריצה, ונשמה לרווחה. חזרה הדממה והתנפלה על חנה ובנה. התחננה חנה בפני בנה שיוציא ראשו מתחת שימלתה, כך שיוכל לראות את הדרך. המשיכו ללכת.

חנה ובנה הלכו בדרך עד שהגיעו לקירבת העיירה, אך היה עליהם לעבור עוד דרך בית העלמין הערבי. הילד פיגר אחר אימו ההחלטית, אך היא אחזה בידו בחוזקה ולמרות בריאותו הרופפת, מילמוליו הקנטרניים ורצונו להישאר תחת שימלתה, גררה אותו אחריה. נכנסו השניים לבית הקברות, ועברו בין הקברים הרבים שהיו מסומנים, ברובם, בערימות אבנים שאבן גדולה בראש כל אחת מהן, בלא תוספת שם וזכר. סביב הקברים נראו שיחי־בר ועשבים שוטים שצמחו משך השנים, בלא שאיש יטרח לשרשם. שבמקום של המתים הלא הכל מת, גם העשבים. ובו הקברים מעידים על השיחים המתים והשיחים המתים מעידים על העשבים השוטים וכולם מעידים על כולם ודרים יחדיו בשלום ובדממת מוות.

בלא כל סדר היו פזורים הקברים סביב, וחנה ובנה דילגו מעליהם ולעיתים אף דרכו פה ושם. בלא כוונה לפגוע בכבודם של המתים עשו כן, אלא מפאת החשיכה. והנה נעמדו למול מת עדוי בתכריכיו החדשים, שאור הירח הבליט את לובנם. ליד גופת המת ישבה אשה חיה, החזיקה ביד המת והיתה מעבדת בעזרתה מזון בתוך מגש נצרים.

המומים ניצבו חנה ובנה למול מחזה אימים זה. אחר התעשתה חנה ופתחה בצווחות־אימים על האשה העובדת בסיוע מת. זו נטשה את מתה ואת מזונה ונמלטה על נפשה.

מימים ימימה סופר לה, לחנה, על רוחות ושדים, וזה מה שעזר לה, כפי הנראה, להתגבר על האימה ועל הפחד. עם זה התגנב, לרגע, החשד לליבה, שמא שלח אותה מולאי עלי בדרך איומה זו כדי שתינזק אף היא ותיזדקק לשירותיו. אולם, היא סילקה מחשבה זו מליבה בהזכירה לעצמה שהיא היא זו שחזרה לביתו, כדי לבקש ממנו עצה בדבר קיצור הדרך.

בצעדים מהירים ובשארית כוחותיהם הגיעו חנה ודוד אל העיירה. כאחוזה בנשף שדים נדמתה העיירה בלילה ההוא: כל תושביה, קטנים כגדולים, היו סובבים ומנורות ונרות דולקים בידיהם, עוברים רחוב אחר רחוב, בחיפושים אחרי חנה ובנה. כאשר הבחינו בה פתחו בצעקות שמחה, שהידהדו אל תוך הלילה.

חנה הודתה לכולם על דאגתם ובקול חלוש ביקשה שיתנו לה ללכת לישון. שאלותיהם ותהיותיהם של התושבים ליוו אותה עד פתח ביתה. היא הגיפה את הדלת והתעלמה מכולם.

״למען השם ! תכין לי ולילד תה חם כדי שנוכל לישון, אם נצליח להירדם בכלל״, ביקשה חנה מבעלה. זה מילא אחר מבוקשה, אך עד שהביא את מגש התה כבר מצא אותם, את האם ובנה, ישנים.

בבוקר שלמחרת היה דוד הראשון שהשכים. הוא החל לצעוק ולדרוש אוכל, והמשיך לעשות כן עד שהתעוררו הוריו. אימו רצה אליו כדי לשכנעו שלא יאכל דבר, כפי שציווה מולאי עלי, אלא פירות ותה עם נענע בלבד. אולם, כאשר קרבה אל בנה ובהחזיקה את פניו העדינים בין שתי כפות ידיה, החלה לצהול משימחה ומאושר.

״הוא הבריא! הוא הבריא! הצהבת נעלמה! הוא נבהל, כפי שאמר מולאי עלי!״.

בני המשפחה תהו על דבריה. חנה לא הבהירה דבר, רק חזרה שוב ושוב על המילים. הוא נבהל. הוא נבהל והבריא.

השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים -עמ' 97

אַל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה-ביאור רינת יעקב-רבי דוד בן אהרן חסין

אַל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה

בקשׁה א

נֹעַם
: שׁמעה תפלתי ה'

סימן
: אני דוד בן אהרן

אֶל
 אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵ קֶדֶם מֵעוֹנָה ב

 

אַחֲלֶה פָּנָיו, אָבֹא לְפָנָיו בִּרְנָנָה ג אָשִׁירָה נָא ד קוֹל תְּפִלָּה קוֹל תְּחִנָּה ה:
אַחֲלֶה
 פָּנָיו, נִצָּב בְּשָׂמִים ו. וְאֶהֱמֶה עֶרֶב, בֹּקֶּר וְצַהֲרִים ז. אֶפְרֹשׁ כַּפַּיִם ח, יִהְיוּ יָדַי אֱמוּנָה ט:
אַחֲלֶה
 פָּנָיו, יִתֵּן לִי מַעֲנֵה לָשׁוֹן י. אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם, אָשֵׁר עֻזּוֹ יא בְּלַחְשׁוֹן יב יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי כְּמֹר וּלְבוֹנָהּ יג:
אַחֲלֶה
 פָּנָיו, דַּלְתוֹתָיו אֲשַׁחְרָה יד לְהִתְפַּלֵּל, בְּפַחַד וּבְמִקְרָא טו. תּוֹךְ

רינת יעקב

א-בקשה עם י״ג מחרוזות, כשבכל מחרוזת ג׳ טורים, והטור הג׳ מחולק לב׳ צלעות י בשקל הטורים י״ג הברות לטור. וכל מחרוזת פותחת ב׳׳אחלה פניו״ ומסיימת באותיות "נה: ב. ע״פ דברים לג, כז מעונה אלהי קדם: ג. כמצווה עלינו, עבדו את ה׳ בשמחה נ־א־ לפני ברננה (תהלים ק, ב): ד. ישעיה ה, א: ה. כמו שנא׳ (תהלים קמב, ב), קולי אל ה׳ אשא קולי אל ה׳ אתחנן: ו. שם קיט, פט: ז. ראה שם נה, יח: ח. לשון תפלה הנזכר במשה רבנו (שמות ט, לג), וכן בדברי שלטה (מ״א ח, כב): ט. כמשה רבנו שמות יז, יב): י. משלי טז, א: יא. רשות לחזרה הנאמרת בתפלות יום של ר״ה ויוה"כ: יב. לשון תפלה, וכ״ה בישעיה כו, טז ״צקון לחש׳׳: יג. מסממני הקטורת העולה ריח ניחוח לה׳, ומינים אלו מן המובחרים שבהם, כמבואר בשיר השירים (ג, ו). ובהדיא אמר הכתוב (תהלים קמא, ב), תכון תפלתי קטורת: יד. דלתותיו אבקש ואדרוש: טו. כלשון הרמב׳׳ם פ׳׳ה מהל׳ תפלה הלכה ד, תיקון הגוף כיצד, כשהוא עומד בשפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים, ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד, ולא יניח ידיו על חלציו, ע״כ. וראה גם שו״ע ארח צה, ג:

עֲשָׂרָה קַדְמָא וְאָתְיָּא שָׁכִינָה:טז
אַחְלֶה
 פָּנָיו, וְאָנֹכִי תּוֹלַעַת. חֶרְפַּת אָדָם,יז כָּל יִתְרוֹנִי מִגְרַעַת יח. נִבְעָר מִדַּעַת יט, אֵין חָכְמָה אֵיןתְּבוּנָה:כ
אַחְלָה
 פָּנָיו, דְּרָכָיו יוֹרֵנִי כא. פָּלֶט רָנִּי, סֶלָה יְסוֹבְבֵנִי כב. יְנַהֲלֵנִי, גַּם עַד שֵׂיבָה וְזִקְנָה:כג

אֲחַלֶה פָּנָיו, בְּעָנְיִי.יַבִּיט יִרְאֶה כד. כָּל יוֹם אֲשַׁבֵּר כה, חוֹכֶה כו מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה כז. יָגֵעַ נִלְאֶה כח, מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה כט:
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, נַפְשִׁי לְעַבְּדוּ בִּקְּשָׁה. מִי מְעַכֵּב, שְׂאוֹר שֶׁבְּעַסָּה ל. וּמַלְכוּת קָשָׁה לא, דִּינָא דְמַלְכוּתָאדִּינָא:לב
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, אַחַת מֵאִתּוֹ שָׁאַלְתִּי. אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, בְּבַיִת ה' שִׁבְתִי לג. כִּי בּוֹ בָּטַחְתִּי לד, לֹא עַל בַּר אֱינַשׁ סַמִיכְנָא:לה
אֲחַלֶה פָּנָיו
, הָרוֹאִים וְלֹא נִרְאִים לו. דְּבָרַי יִהְיוּ, לְפָנָיו נִקְרָאִים לז.
וּבְשִׁירִים
 נָאִים, תְּהִלָּה שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה לח:
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת לט. אֵלָיו בְּתִפְלָה, לְשֹׁנִי נוֹאֶמֶת מ. לְךָ הַחוֹתֶמֶת, וְהַפְּתִילִים הַכֶּר נָא:  מא

 

טז. כמבואר בברכות ו, א: יז. תהלים כב, ז: יח. ע׳׳פ כתר מלכות לדיש בן גבירול: יט. ירמיה י, יד: כ. בניחותא, והוא ע”פ משלי כא, ל: כא. כמו שנא׳ (תהלים פו, יא), הורני ה׳ דרכן אהלך באמיתך וגו: כב. ע׳׳פ תהלים לב, ז: כג. ע״פ תהלים כג, ב ושם עא, יח: כד. כמו שנאמר(איכה ה, א), הביטה וראה את חרפתנו: כה. לשון ציפיה וייחול, כמו עיני כל אליך ישברו(תהלים קמה, טו): כו. פי׳ מחכה, כמו ישעיה ל, יח אשרי כל חוכי לו: כז. ע״פ בראשית כד, כא: כח. יגע היא עייפות, ו׳׳נלאה" היא גם מענין תלאה ורפיון כח: כט. ירמיה נ, טז: ל. היינו היצה״ר, שהוא המעכב בעבודת הי״ת, כמבואר כ״ז בברכות יז, א: לא. ברכות שם: לב. והיינו שאי אפשר לימלט מגזר דין המלכות: לג. תהלים כז, ד: לד. שם כח ז: לה. ע״פ נוסח ״בריך שמיה׳׳ הנאמר בעת פתיחת ההיכל: לו. כברכת ההוא צורבא דרבנן דהוה מאור עינים לרבי ורבי חייא, ומבואר בחגיגה ה, ב: לז. ע׳׳פ אסתר ו, א ויהיו נקראים לפני המלך, והוא מלכו של עולם, כמבואר במגילה טו, ב: לח. ע׳׳פ תחלים קיט, קעא: לט. שמות לד, ו: מ. נאום לשון דיבור הוא, והאדם נואם בלשונו, כמבואר בירמיהו כג, לא: מא. ע״פ מעשה תמר ויהודה, בראשית לח, כה. והחרוז הזה מיוסד על פי שירו של ריה״ל ז״ל ”יום ליבשה". והמכוון בזה שמתחנן המשורר לפני בוראו שיראה כי שמרנו מצוותיו והרי הפתילים של הציצית וחותם המילה קיימים בבשרינו:

אֲחַלֶה פָּנָיו, וָאֶקֹּד וְאֶשְׁתַּחֲוֶה. יְכוֹנֵן רַגְלַי מב, כָּאַיָּלוֹת יְשַׁוֶּה. מג אֶל הַר הַמּוֹר, וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה:מד
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, נָאוֹר מה קָדוֹשׁ וְנוֹרָא. בְּרַחֲמָיו יַחְזִיר, לְיוֹשְׁנָהּ עֲטָרָה מו.
כֶּתֶר
 תּוֹרָה, וְכֶתֶר מַלְכוּת וּכְהֻנָּה:מז

מב. יעמיד את רגלי שיהיו חזקות ועומדות ומזומנות לרוץ כאילה, עד אשר נגיע לבית קדשנו ותפארתנו: מג. ע״פ ש״ב כב, לד: מד. שה׳׳ש ד, ו: מה. מלשון ״מנהיר״ וראה תהלים עו, ה ובמפרשים: מו. החזרת הכתר והגדולה למקום שהיתה בתחילה, וראה יומא סט, ב בענין אנשי כנסת הגדולה, ע״ש: מז. שהם ג׳ כתרים שבישראל, כמבואר באבות (ד, יג):

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'-הגנה על הנגיד מתביעות או הפסדים הנגרמים לו בתוקף תפקידו…

אם הבנים ספרו

תעודה מספר 23

ידידינו אור נערב, מושיע ורב, גודר גדרי ועומד בפרץ, למסתור ולמחסה, הלא המה החכם השלם והכולל, אור גולל הדיין ומצויין, עצום ורב כמוהר"ר עמרם אלבאז ישצ"ו ואתו עמו החכמים ויחידי הקהל קטון וגדול ה' עליהם יחיו, דשנים ורעננים יהיו אמן כן יהי רצון.

מן השטים שניים הם המדברים החיים והשלום יהי שלום בחילכם, שלווה בארמוניתכם, והניח ה' לכם מכל אויביכם ורעה לא תמצא ולא תאונה עליכם, ה' צבאות יגן עליכם, אל תראו תחזקנה ידיכם, ןמציון ישלח עזרכם, אמן כן יהי רצון.

אות לטובה כי כן באה אלינו האישה אשת רפאל ברוך ואִתה עמה קצת יחידים והיא מרת נפש בוכה ומבכה, ובקשה ממנו לכתוב למעלתכם ואם הוא עשה שלא כהוגן חסדיכם יגבר, וכבר מלתייהו אמורה לעולם יהיה אדם מכת הנעלבים ואנחנו זרע ישראל ציווינו ה' לא תקום ולא תטור והקב"ה אריך אפיה. ודברים כאלו לא נעלמו ממעלתכם וכבר קדמה לכם ידיעה כי זה הכוס עבר עלינו ועם כל זאת לא עשינו עמן שום רעה ולעת עת הוא שקט ובטוח וכבר אמרו שאין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם, ועוד אמרו היכלא בידינו היא. אבל מה נעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה, אם לזאת אחינו אתם אין דבר חוצץ בינינו לביניכם נגילה ונשמחה  בישועתכם העבירו על מדותיכם, ומי לנו גדול מיוסף צדיקא שומר הרבית שזן את אחיו הם ונשיהם ובניהם לחם לפי הטף בזמן הרעבון ובבקשה  מכם חסדיכם יגבר עליו וכבר קיבל על עצמו שמהיום הזה לא יוסיף עוד ליכנס בענייני הקהל כלל ולא יבוא לפתחו שום שוטר ומושל.

ואם עבר על זה הנה ידיכם תהלות לאל ידיכם לא אסורות לו וכו…..ובבקשה מכם שלא תנהגו עם בעלה כפעלו מידה כנגד מידה, שדבר זה יכתב עליו בערכאות ובעידי ישראל בקנס גדול כאוות נפשכם וכפי אשר יראה בעיניכם, כה דברי דורשי שלומכם וטובתכם בלב תמים, כל הימים החתומים פה פאס יע"א ואתם שלום ורוב שלומות

ראובן סירירו סי"ט – וידאל צרפתי סי"ט – ידידיה מונסונייגו יס"ט

גם אנוכי דורש בשלומכם וטובתכם ואחת שאלתי ממעלתכם אחינו אתם לא נעלם מכם משרז"ל הנעלבים וכו….וכל המעביר על מדותיו וכו

נאם רפאל יעקב בן סמחון סי"ט – מרדכי וואעקנין יס"ט – הצעיר חיים מסעוד בן עמרם סי"ט

סוף תעודה מספר 23

תפקידי הנגיד. הנגיד מצווה ״לעמוד על ענייני העיר ולאסור ולקנוס ולהעניש עונש הגוף ועונש ממון לכל אשר ישקיף עליו שאינו הולך בדרך הטוב והישר״. על כל ענייני המסים וענייני צורכי בית המלך וצורכי השרים המוטלים על הצבור״.

הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים . יש שהנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס  ויש שהיה מקבל משכורתו מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הקהל וניצלו את הכה שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם-כרך ג'

תעודה מספר 24 

התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856

ב"ה.

להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמוד על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות. ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכולתו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זה יעצור בנו.

וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת כשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה. כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :

הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי. והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.

והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבוע חמורה עי כם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל. וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.

והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לקבי יעקב הנזכר האלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד. וכי הוא זה האלסאייר שנוששה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר. ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהן ועל יוריהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי טאגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.  ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.

העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.

עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקנין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.

רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.

סוף תעודה מספר 24

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'-הגנה על הנגיד מתביעות או הפסדים הנגרמים לו בתוקף תפקידו…

עלית יהודי האטלס-מרוקו- יהודה גרינקר

 

ארחות חייהם.

מאחר שהיינו מבלים בכפר שעות רבות ולרוב יום תמים ניתן לנו ללמוד פרטי הפרטים על הכפר. לרוב היינו נפגשים עם כל משפחה על הרכבה המלא באופן מיוחד ושואלים לפי שאלון מסויים את שאלותינו. לעתים הייתה השיחה חורגת מהשאלות הקצובות ואז היו מתעשרות ידיעותינו על דרך החשיבה של המועמדים לעלייה, מושגיהם וידיעותיהם.

בסיור הראשון הקפנו עשרה כפרים ובהם היו 1369 נפשות. לרוב מללאח קטן או כפר יהודי היה מורכב ממספר קטן של משפחות, מאחר שהם נישאו אחד בשני בסך הכל, כי עד גיל 15 יש 44 אחוז, מגיל 15 ועד 25 – כשתיים עשרה אחזו מ-25 עד 50 – כשלושים אחוז, ולמעלה מ-50 – 14 אחוז. המקצועות שעסקו בהם היו מסחר או רוכלות, סנדלרים, נפחים, פחחים, צורפים, רצענים, עושי אוכפים, אורגים. כמעט כל בעלי מקצוע הם גם רוכלים ומוכרים רכושם בשווקים או בנדדם בכפרים הקרובים. נשים עסקו בנוסף למשק הבית גם בתפירה, רקמה ועשיית דברי נוי זולים. ראיתי את הכלים ואופן עבודתם והנה הם פרימיטיביים עד למאוד, אבל אלה היו האנשים שבעיקרו של דבר משרתים במלאכותיהם ובמקצועותיהם סביבה ערבית של מאות אלפי תושבים ערבים.

חקלאים יהודים.

משכו את לבנו אלה שכינו את עצמם בשם חקלאים. ידעתי, כי עתיד כולם או לפחות ברובם הגדול בישראל הוא בחקלאות, ורצינו לעמוד מקרוב על טיב החקלאים. כי יש אמרו, אין חקלאים יהודים בהרי האטלס ; ויש שטענו – יש גם יש. בסיור הראשון כבסיורים הבאים נגולה תמונה זו :

גם בכפרים האלה, המוקפים סביבה ערבית חקלאית טהורה, החקלאים היהודים אינם אלא מיעוט מכלל האוכלוסייה היהודית.

יש כפרים אשר בהם היהודים עובדים כאריסים אצל ערבים (למשל בסביבות איית בולי). הם חורשים את אדמתם או עובדים במעדר  ב "עמדר" – כלשון הברברים ( המזכיר בהרבה צורת מעדר שלנו ) ובשכר זה מקבלים חיטה, לחם וכדומה. יש כפרים שבהם החקלאים מעבדים בעצמם את חלקותיהם החכורות מהערבים ומשלמים לערבים בכסף או בתוצרת. ויש בודדים, שחלק משדות התבואה ומהרכוש הערבי האחר שבסביבה היה משועבד להם לאחר שהלוו לערבים סכומים ניכרים  ואף ניהלו את עסקי המסחר שלהם.

בהרבה בתים מצאנו בעלי חיים בדירתם או בסמוך לדירתם של תושבי הכפרים : תרנגולות, חמורים, עזים, עגלות, לעתים רחוקות יותר – פרות. רבים עסקו בכיבוש הזיתים, תאנים, גפן, בטחינה  פרימיטיבית ביותר) של קמח וכו'….)

כאמור, רבים לא עסקו בכל דבר הקשור בחקלאות ; אבל עצם ישיבתם בסביבה כפרית בחיק הטבע  לעתים קרובות נפלא ורב הוד) טבע בלי שום ספק את חותמו עליהם. )

במרוצת הזמן נמשכנו לסייר בחבלים שונים של הרי האטלס, בדרומה של מרוקו ובסיבות תאפילאלת בהם פזורים כפרי היהודים. ואם כי רבתה וגדלה העבודה השוטפת הרגילה והסתעפה במשרד הראשי בקזבלנקה ובמרכזים העירוניים הגדולים האחרים דאגתי ככל האפשר להקדיש ימים לסיורים רבים. היה בהם משום "את אחי אני מבקש". מאחר שהדרכים לחלק גדול מהכפרים – בייחוד לאלה היושבים בפסגות ההרים – לא היו ידועות – דאגנו לרכז חומר מוקדם ככל האפשר מפי ראשי הקהילות במראקש ובמקומות אחרים וכן מפי אחד או שניים ממורי אליאנס שעסקו באיסוף חומר כזה. כן הייתי נוהג לקבל ידיעות מפורטות ככל האפשר מפי אנשי הכפרים שהיו באים למשרד המרכזי או למשרדנו אשר במראקש.

נתנסינו בכך שניסותינו לעתים לסביבה מסויימת הייתה נפסקת באמצע, כי השלגים שהפשירו בפסגות ההרים היו ממלאים את הואדיות ומשבשים את הדרכים ואת הכבישים, והמכונית לא יכלה לעבור בהם. יש שהצטיידו בכל הרישיונות הדרושים מהשלטונות המרכזיים הצרפתיים, והממונה הצרפתי על האזור סבר, כי דווקא בשעה שהגענו אין לבצע ביקורנו בכפר, ולמרות הטורח והיגע היינו חוזרים על עקבינו כלעומת שבאנו לאחר נסיעה של מאות קילומטרים מבלי שנבוא במגע עם היהודים, שחיכו לבואנו מזמן וגם אנו השתוקקנו לראותם. רב היה מפח הנפש במקרים כאלה. ניסיונות אלה ואחרים רק חיזקו בי את הרצון להמשיך ולבוא במגע עם כל כפר ומללאח קטן באשר הוא שם.

מהחומר שהצטבר בידי, אם על ידי סיורים ואם על יסוד חומר שכנסנו למדתי לדעת כי כ-20.000 יהודים יושבים בכפרים ובעיירות הנמצאים בהרי האטלס במבואות מראקש ודרומה עד גבול הסהרה. הם מפוזרים לפחות על פני שטח של כ-80.000 ק"מ מרובעים בהרי האטלס. מספר ישובים המונים עד 100 איש – הוא כ-70 ; מ-100 עד 500 כ-35 ; מ-500 עד 1000 איש – 7. עיירה אחת – דמנאת, מונה כ-2.000 נפשות. המרחקים בין ישוב לישוב גדולים. מפוזרים הם היהודים ומבודדים. מבין כ-20.000 יהודי אטלס כ-800 ישובים במרומי ההרים בהם גדול יותר אחוז עובדי אדמה וגם מצב בריאותם טוב יותר.

עלי להדגיש שמדובר כאן באזור הרי האטלס. מספר הנפשות הכללי של היהודים במרוקו הצרפתית נערך ב – 225.000 נפשות ; במרוקו הספרדית ב – 13 אלף ובטנג'יר – העיר הבין לאומית – כ -12 אלף.

עלית יהודי האטלס-מרוקו- יהודה גרינקר- עמוד 130

להאיר באור החיים לפרשת ראה ור"ח אלול מאת: הרב משה שמיר

 

להאיר באור החיים

לפרשת ראה ור"ח אלול

מאת: הרב משה שמיר

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה…

והקללה אם לא תשמעו" (דב' יא כו).

 

"ראה" = ר– אה אלול ה– גיע {פרשת ראה תחול לפני, או  בר"ח אלול}.

"ראה" =  מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.

"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.

"היום"כל יום הוא יום חדש, בו נוכל לפתוח דף חדש.

 

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).

הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",

גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.

 

"ברכה {או} וקללה".

הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.

פרשת "ראה" וראש חודש אלול.

"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".

השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה {נאמר} – 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג, לח). אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה".

מהאמור לעיל עולה:

 הטוב והרע,

 הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.

"ראה" הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א), האם ברכה או קללה.

המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

המסר האמוני תורני מהאמור לעיל:

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,

  ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.

ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –

יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).

"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,

ולהמעיט כל טובות העולם הזה" (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג.   מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:

"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".

כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).

"היום – ברכה או קללה".

עם מידת הזריזות –  יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,

ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.

בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א).

להתענג  באור החיים

  ליום שבת קודש.

"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').

או"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,

 מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).

"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.

הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?

רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.

 כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.

רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,

את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

 ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

"בנים אתם ליהוה אלהיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.

    כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,

ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.

הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים,

רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.

יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".

 רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.

רבנו-אוה"ח-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

המסר האמוני:

כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.  

חשיבות מצות הצדקה.

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך,

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון…

נתון תיתן לו,

 כי בגלל הדבר הזה,

 יברכך יהוה אלהיך – בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דב' טו, ז' – יא)

התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".

 האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.

במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה ללא כלום.

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.

בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.

מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.

ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.

על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה).

להתבשם באור החיים

 למוצש"ק.

לרבי מאיר בעל הנס = הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר

רבי מאיר הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

 "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר – המשמש כסנגורם של ישראל:

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

לימוד השפה העברית בתוניס. בתוניס, הייתה התכתבות עניפה ולאו דווקא בעברית. יוסף גז כתב בצרפתית לד"ר ברוך בן שלום, מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית, והודה לו על החומרים שקיבל עד כה וביקש בנוסף מפת ארץ ישראל ואת הספר 'תולדות הציונות'. לא נודע אם קיבל את מבוקשו. מ. אסוס כתב גם הוא בצרפתית לבן שלום והודה לו על הספרים והפרסומים ששלח שסייעו לקשר עם יהודי הארץ. הוא סיפר על קבוצת חברים המעוניינת לפתוח קורס לעברית והם זקוקים למילון עברי- צרפתי עברי. בסוף המכתב הופיעה רשימת הספרים הדרושים לקבוצה: תקופת המקרא; ימי הביניים – והזמן המודרני; אישים ציונים דגולים; הפוליטיקה המפלגתית בפלסטין, רוויזיוניזם וסוציאליזם.

בהערה בכתב יד על המכתב צוין שלא ראוי לשלוח ספרים על פוליטיקה. הערה שהדהדה עם רעיון 'החלוץ האחיד'. מכתבו של אליעזר טויטו, צעיר מביסקרה אלג'יר, היה חריג בין המכתבים, הוא ביקש 'חבר לעט' עם נער או נערה ולא ספרי לימוד.

פנייה יוצאת דופן הגיעה לד"ר ליאופולד ברטוואס, ראש המשרד הארץ ישראלי בתוניסיה, מיהודה כהן, חבר בתנועת 'אוהבי ציון' מסאפקס שהצטרף לגרעין ב'קבוצת יבנה', ביקש לספק ספרי וחומרי לימוד בעברית לחברי התנועה שנשארו בתוניס. הפנייה נועדה לתמוך בחבריו לתנועה וגם רמזה על אזלת ידו של המשרד הארץ ישראלי בתוניס. חברי הגרעין התוניסאי בקבוצת יבנה קיבלו מכתב מג'רבה ונתבקשו לשלוח עיתונים כדי להתעדכן בנעשה בארץ. כלומר, החברים בתוניס סמכו על חבריהם שעלו ארצה לפניהם שישלחו להם חומר בעברית.

לימוד השפה העברית באלג'יר. בהתכתבות בין יוסף ישראל מדיוני מאוראן, למזכירות 'הקיבוץ המאוחד' הוא דיווח על 'הקיבוץ' שהוקם ועל פעילות 'גדוד הצופים' בעירו וביקש לדעת מהי חלוציות. במכתב נוסף פירט מדיוני את תהליך הכשרת המורים של 'כל ישראל חברים' ('כי"ח') שעסק בחינוך פורמלי בעוד שלימודי עברית התנהלו במסגרות לא פורמליות בערבים. הוא ביקש ללמוד הוראת עברית בחו"ל או בארץ כיוון שבעירו לא פעל סמינר למורים. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', ענה לו ש"נעמו לנו השורות הספורות בעברית בהן פתחת את מכתבך". אך על האפשרות ללמוד בסמינר למורים לא הובטח לו דבר. התשובה עודדה אותו להתכונן לעלות ארצה ולהשתקע בקיבוץ, כי..].[ "שם ההגשמה של עבודת הכפיים מלאה".  פנייה זו הייתה שונה מהפניות עד כה. מדיוני בדק אפשרות להכשיר עצמו להוראה שלא כמו חבריו במרוקו ובתוניס שביקשו ספרים ועיתונים. יתכן שהוא התכוון לייסד תשתית לסמינר למורים כדי להכין סגל הוראה בשפה העברית. הפנייה העלתה לסדר היום את צורכיה של קהילה. ניתן לשער שלא הייתה היענות מצד הגורמים בארץ ל'קריאה' זו מאחר ומטרת התנועה הציונית הייתה לבנות תשתיות אלה בפלשתינה א"י ולא בחוץ לארץ.

התכתבויות אלה ביטאו פעילות ציונית ספורדית של יחידים בתוניס, אלג'יר ומרוקו שלא פעלו בחסות ובפיקוח או שליטה של ארגון ציוני רשמי של ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית הגוף שצריך היה לתווך ביניהם הסוכנות היהודית לא עמד בפרץ הבקשות והעלה דרישה לרכז את – – הפעילות, בעיקר במרוקו, באמצעות הפדרציה הציונית. אך הפעילים בקהילות היו להוטים ללמד וללמוד עברית העדיפו לפנות ישירות לגופים הקשורים עם הסוכנות היהודית ולבקש חומרי לימוד בעברית. ברוב המכתבים הובעה נכונות לשלם עבור הספרים, חומרי הלימוד והעיתונים שקיבלו.

ניתן להניח שהפניות לסוכנות היהודית ול'ברית עברית עולמית' נועדו, לעקוף את האידאולוגיות הפוליטיות שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה והחלו להכות שורשים במגרב. השליחים ביקשו מתנועותיהם בעיקר חומרי הסברה ]פרופגנדה ב.ד[ כדי לקדם את תפיסותיהם הפוליטיות. פריסתם הדלילה  של השליחים לא 'כיסתה' ערים רבות ברחבי המגרב ולכן הפניות של יחידים היו לגיטימיות והקשו על מוטת השליטה של הסוכנות היהודית.

ריבוי הפניות האישיות היה תוצר של הפיצול הארגוני בקרב הקהילות היהודיות. פיצול בקהילות יהודיות הוא תופעה סוציולוגית מוכרת של העם היהודי בגולה – – הזדהות עם הקהילה יותר מאשר עם — החברה הכללית [גמיינשאפט מול גזלדשאפט]. מציאות שזוהתה, כאמור, על ידי השליחים הראשונים פרידמן וכהן בצפון אפריקה, כ'הרגשה' ציונית רחבה, אך שטחית שמתבטאת ב"פרזיאולוגיה נבובה וריקה, שמאחוריה אין יסוד של ידיעות, אלא של הרגשה עמוקה יותר".  הם חששו, שחוסר יעילות זה יפגע בפעילות התנועה הציונית במגרב וניסו לאחד את הגופים השונים. עם זאת, תיאום כזה נועד גם לשפר גם את השליטה והפיקוח על הפעילות הספורדית של אגודות שפעלו בקהילות היהודיות במגרב שהייתה וולונטרית. ניתן לטעון שפעילות ציונית לא מעשית זו היה 'נר' לרגלי הפעילים. ומטרתה העיקרית, כפי שטען צבי יהודה, הייתה לשמר הקשר עם תהליך התחייה של העם היהודי בפלשתינה-א"י.

פעילות 'ציונית' ספורדית של ארגונים וולונטריים במגרב ובלוב

פעילות ציונית ספורדית הייתה גם נחלת הארגונים היהודים בקהילות המגרב. לימוד העברית במגרב התנהל בבתי ספר, בסל'אות, תלמודי תורה ובמסגרות לא פורמליות של מועדונים, אגודות ותנועות נוער בקהילה.

ארגונים ללימוד השפה העברית בטריפולי. בטריפולי הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. בלטה גם הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו 'משאב' של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב 'קבוצת בן יהודה' בטריפולי. כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך העברי בטריפולי פורסמו בשנים 1946 1945 ב'עם וספר' ביטאו את היקף הפעילות.

הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ותרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת 'בן יהודה' בטריפולי. הקובץ הודפס – בדפוס אברהם תשובה  והעיד על רמת הארגון של הקהילה שהפעילה בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר 'התקווה', בשנת 1932 , שלמדו בו בשפה העברית. מספר התלמידים והתלמידות גדל מ- 20 ל- 512 במהלך שנת הפתיחה. שש שנים מאוחר יותר למדו בו כבר 1,200 תלמידים ותלמידות. לאורך השנים מספר התלמידות היה גבוה ממספר התלמידים בבית הספר.

'חברת המוכיחים' מטריפולי ביקשה ספרים בעלי תוכן דתי כדי לחזק את החוגים 'תיקון כרת' ו'שומרי שבת' שהחברה הפעילה בעיר. לינה סרוסי, מקבוצת חנה סנש, הודתה להסתדרות הציונית על קבלת ספרים. "לא היה קץ לשמחתנו כאשר נוכחנו בעובדות את האיגרת המלאה לבנות בגולה אשר עיניהן תלויות לארצן, לבנותה יחד עם אחיותינו החלוצות".  רחל מגנאגי מתנועת הנוער 'בן יהודה' – פנתה למדור הדתי וביקשה לדעת מדוע מכתבה מחודש אפריל 1947 לא נענה. היא צירפה דוח על הפעילות בטריפולי והזכירה את הפיצול בקבוצת 'בן יהודה' שהגיע לכדי מריבות בין החברים וספרים – הוצאו ללא רשות מספריית התנועה. לאחר זמן נרגעו הרוחות והתנועה חזרה לפעול גם עם החברים שנטשו אותה במהלך הסכסוך.

קבוצת תלמידים מישיבת 'נווה שלום' פנתה לסוכנות היהודית, כחודשיים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גילתה עניין בקשר הדדי של מכתבים עם ילדי הארץ מכיתות,ז'-ח' על החתום היו משה – דאבוש, מאמוס לגאלי ועמישדי זרדאב. הפנייה העידה לא רק על הצורך ללמוד עברית אלא גם לקשר עם בני קבוצת גיל דומה בארץ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר