ארכיון חודשי: אוגוסט 2019


יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט

ג. שיר על פעמי הגאולה והציונות

הכתובת: ״פיוט זה על האומה הישראלית גם אם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״.

סי׳ אני דוד קים. קד: ״אלאים, דעני נאם לגראם מא יולאמו״ (שירי דודים, עמ׳

160־161).

  • אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר עֵת קֵץ ?
    עַד אָן אָרַךְ עֵת בּוֹא גּוֹאֲלִי? / נִתְעוּ אָרְחוֹת מַעְגָּלִי / לְהַר צִיּוֹן [מִגְדְּלֵי, / חֶמְדָּה לִי, / הוּאמְהַלְּלִי / גּוֹרָלִי.

מקורות וביאורים

איה שוקל איה סופר עת קץ?: מי הוא זה המסוגל לחשב את הקץ ולקבוע את בוא זמן הגאולה? – על פי ״איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים״ (ישעיה לג, יח).

  • עד אן ארך… הוא מהללי גורלי: עד מתי יתעכב בוא הגואל לעם שגלה מארצו ושדרכיו התרחקו מרחק כה רב מהר ציון, מקום החמדה והתהילה שנפל בחלקו של עם ישראל ? נתעו ארחות מעגלי: תעו דרכיי, על פי ״ארחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם״ (משלי ב, טו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״כמגדל דויד צוארך״(שיר השירים ד, ד); חמדה לי: על פי כינויה של ארץ ישראל ״ארץ חמדה״(זכריה ז, יד; תהלים קו, כד); מהללי: על פי ״ואיש לפי מהללו״(משלי בז, כא); גורלי: נחלת עם ישראל, על פי ״עלה אתי בגורלי ונלחמה״ (שופטים א, ג).

יָהּ, כּוֹנֵן אַשּׁוּרַי בְּעֹז וֶאֱיָל; / עַל אֲפִיקָיו אֶתְעַנֵּג אֶעְרֹג כְּאַיִל. / שֵׁם

[עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה עוֹד מְנֹאָץ.

קוֹל קוֹרֵא: / רַפֵּא שִׂבְרִי, / שׁוּבָה לְאַרְצִי, / תְּשׁוּעָתִי הַמְצִיא; /

[אֵשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, נַפְשִׁי חֲפֵצָה.

לחרבא

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?


נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ.
תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְּעָה נִדַּדֶּה / אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / בֵּין 

[נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה.

  • יה כונן… עוד מנואץ: המשורר מתפלל לה׳ שיחזק את צעדיו, ישפר את מצבו של עם ישראל כדי שישוב ויחיה בתענוג בארצו, ויפסיק להיות בזוי ומאוס בין העמים; כונן אשורי: על פי ״ויקב על סלע רגלי כונן אשרי״ (תהלים מ, ג); בעוז ואיל: בכוח ועצמה, על פי ״הייתי כגבר אין איל״ (תהלים פח, ה); על אפיקיו אתענג אערוג כאיל: על פי ״כאיל תערג על אפיקי מים״ (תהלים מב, ב); שם עמך ישראל לא יהיה עוד מנואץ: על פי ״ותמיד כל היום שמי מנאץ״ (ישעיה נב, ה).
  • קול קורא… נפשי חפצה: המשורר קורא ומתפלל לאל שתסתיים הגלות ועם ישראל ישוב לארצו עם בוא הגאולה, שכן כל שאיפתו ורצונו הם לשבת בביטחון בארצו; קול קורא: על פי ״קול קורא במדבר פנו דרך״(ישעיה מ, ג); רפא שברי: על פי ״וירפאו את שבר עמי על נקלה״ (ירמיה ו, יד); המצא תשועת׳: על פי ״ונתתי בציון תשועה״ (ישעיה מו, יג); אשב בסתר עליון: אשב בחסותו של האל, על פי ״ישב בסתר עליון״(תהלים צא, א); נפשי חפצה: על פי ״בלב שלם ובנפש חפצה״ (דברי הימים א כח, ט).

רפרן: מתי אבוא… לנו מורשה: המשורר שואל את השאלה הנצחית של המצפים לגאולה ולשיבת ציון; מתי אבוא ברנה: על פי ״ובאו ציון ברנה״ (ישעיה לה, י; נא, יא); עיר מגרשי: כינוי לירושלים, על פי ״עיר עיר ומגרשיה סביבתיה״(יהושע כא, מ); ציון וירושלים לנו מורשה: על פי ״לנו היא נתנה הארץ מורשה״(יחזקאל יא, טו).

  • נדים נעים לא אמרנו יאש: על אף כל הנדודים והגלות הארוכה לא התייאש עם ישראל, והוא ממשיך לקוות לבוא הגאולה.
  • תקותנו עדיה… איש שדה: עם ישראל מתקשט בתקוותו לגאולה כבתכשיט יקר ערך, בתקווה לשוב לארץ ישראל שבה ייבנה בית המקדש, בית מועד לה׳, ולהתיישב מתוך שוויון גמור עם נכבדי אומות העולם השליטות; תקותנו עדיה נעדה: על פי ״ואעדך עדי ואתנה צמידים״ (יחזקאל טז, יא), ״עדה נא גאון וגבה״ (איוב מ, י); מהר נסעה נדדה: על פי ״אדדם עד בית אלהים בקול רנה״(תהלים מב, ה); בין נכבדי איש שדה: בין נכבדי הנוצרים, כנראה, ששלטו בעולם בזמנו של רד״א; איש שדה: כינוי לעשו וכאן לצאצאיו הנוצרים, על פי ״ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה״ (בראשית כה, כז).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 309

פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

השכונה והמגורים

בתוך האוכלוסיה הכללית, היוו יהודי צפרו, קבוצת משנה סגורה ומאוחדת, דבקה באמונתה, ונבדלת מסביבתה באורח חייה בדבורה ובלבושה.

מגורים

עוד בראשית כינונה של העיר ישבו היהודים בשכונה מיוחדת — קצר אלכופפאר!.

בצפרו לא נתנו ליהודים לגור בין הגויים. ויתרה מזו, גוי שביקר במכה וחזר, אסור היה לו לשרת יהודים. כתוצאה מכך גדולה היתד. הצפיפות ב״מללאח״, ואף כי סופחו למללאח כמה מגרשים שבקרבתו כגון ״אלערסא דלמללאח ועוד, לא סיפקו הללו את הדרישות, ונאלצו לבנות לגובה. תכנון הבתים וצורתם, זהים פחות או יותר, אצל היהודים והערבים. על פי רוב, הבנאים שבנו לערבים, הם הם שבנו גם ליהודים, אלא שלגויים היתה חלקת אדמה גדולה בסמוך לבית, בה נטעו עצי פרי וירקות. מה שאין כן אצל היהודים. בעיר הערבית, היו חנויות קטנות של בעלי מלאכה. עיקר המסחר היה בידי היהודים. תכנון הבנייה במללאח צפרו—כמעט אחידה. מחמשה עד שמונה חדרים פתוחים לאמצעה של חצר ללא תקרה שטופת שמש. על החדרים — בתים בנויים עליות ״ג׳רפא״ עם מרפסת המשקיפה לאמצע החצר. בכל חדר גרה משפחה אחת. ויש בתים שהכילו למעלה מ־20 משפחות. ליד כל חדר בחצר, פינה המשמשת כמטבח. שם שופתים הקדרות, ושוטפים את הכלים. החדר מרווח, תקרתו גבוהה לפעמים עד ארבעה מטרים, וחלונות קטנים קרועים בו לחצר, או לרחוב. החלונות קטנים, שלא לאפשר חדירה לגנבים. בחדר מחסן קטן בו שמרו דברי אוכל וכיוצא, הנקרא ״תחת סריר״. תקרת מחסן זה, שימשה חדר שינה בה היו מוצעים המצעים היפים לתצוגה. כשהבן מתחתן קובע בה הזוג החדש, את מקום לינתו. ווילון מפריד בינה לשארית החדר. מעל האיצטבא מחסן הנקרא ״רוף״ או ״סריר״, שם מכניסין דברים שאין צורך בהם בכל ימות השנה כגון כלי פסח, שם מאחסנים חטים של כל ימות השנה. בקיר שבחזית החדר, תלוי מדף מקושט, הנקרא ״מרפאע״ ועליו סדורים, כוסות ובקבוקים נאים לנוי ולקישוט.

הערת המחבר: בערים מספר היו היהודים גרים יחד עם הערבים, כגון סאלי, רבאט, תיטוואן ועוד. המלך מולאי סלימאן האדוק בדתו, פקד להבדילם, מן הגוים. ראה ד. קורקוס, יהודי מארוקו ושכונותיהם, ספר זכור לאברהם אלמאליח, ירושלים, תשל״ב, עמ׳ xiv.

ריהוט החדר, כלל ״קטרי״ — ספסל עץ ארוך ורחבו מטר, בערך, ועליו מצעים ומזרונים המכוסים בסדין בצבעים שונים, לרגלי הקטרי המוגבה, מונחים מצעים אחרים על גבי מחצלת או שטיח המכסה את רצפת החדר. על מצעים נמוכים אלה, יושבים יום יום. המצעים המוגבהים, עשויים רק לתצוגה ויושבים עליהם בחגים וימים טובים. בלילה, מוצעים כל המצעים על המחצלת לשינה.

שולחנות, בכל משפחה, בדרך כלל, מערכת של שלשה שולחנות. הגדול והיפה — לתצוגה ומשתמשים בו רק בהזדמנויות חגיגיות, בחגים ובשמחות. הבינוני גבוה במקצת מיוחד לשבתות. והנמוך ביותר, ליום יום.

לתאורה השתמשו בכלים שונים. בתחלה היו משתמשים בנרות של שמן קטנים מבדיל או נחושת, של 4 או 6 פתילות. משהתחילו להדליק בנפט, מצויות היו מנורות נפט מנחושת התלויים לתקרה בשרשרת במרכז החדר. הללו מצויים היו בבתי האמידים. החשמל הוכנס למללאח צפרו בערך בשנת תר״פ. רחיצת הכלים נעשית בנהר. לשם היו מוליכים הקדרות, הקערות והצלחות לרחצם.

הכביסה— בנהר, או בפתח שער החצר, במבוי. לשמירת הבגדים, השתמשו בארגזים מעץ ״קופרי״ שהיה אחד מהפריטים שהכלה מכניסה בנדונייתה. של עשירים היה צבוע ומקושט בפרחים ובצבעים שונים, הכל לפי כבודה ומעמדה של הכלה.

לבוש

מלבוש היהודים שונה היה משל הגויים השכנים. כלבוש עליון שימשה הג׳לאבא, גלימה ארוכה מצמר או בד אחר. יהודים לבשו בדרך כלל ״זלאבייא״ שחורה. כובע היהודים מיוחד קטן— מעין כיפה— ושחור, המכסה את הקרקפת. הבלורית נשארת גלויה ויורדת מעל המצח. ״חכמים״ התעטפו בסודר מעל לכובע. המנעלים גם הם צבועים בצבע שחור. תלבושת הנשים אף היא שונה משל שכנותיהן הערביות. מורכבת היתה משני חלקים חצאית, וחלק עליון הנרקם בחוטי זהב וכסף, וחגורה רקומה בחוטי זהב מהודקת מסביב לגוף. את ראשם כסו בצעיף כעין כובע הנקרא ״צוואליף״ ממנו יוצאות שתי קצוות חוטים שחורות דמויי צמות. כשהנשים יוצאות לחוץ, לובשות את ה״חאייך״. אזור רקום העוטה את כל הגוף. אף הילדים מכסים את ראשם בכובע ובכך היו מובדלים מילדי הגויים.

הערת המחבר: הצבע של ה״בלג׳א״ (=נעלים) במארוקו — צהוב או לבן. על היהודים נאסר ללכת במנעלים כמו של הגוים, ולכן נאלצו להשחיר אותה. לאחרונה לא היו מקפידים על כך וגם יהודים הלכו בבלג׳א צהובה. תלמידי חכמים מקפידים ללכת עם מנעלים מושחרים. ולא משום הגזירה, אלא לשם היכר. שיהיו ״מצוייגים״ בכך. באתריה דרב יהודה שלא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחרים אותו. ראה מסכת ביצה פרק א׳ משנה יו״ד וברע״ב שם. ועי׳ ב״ק דף נ״ט

  • כגון המילים: אפילו, ודאי, חס ושלום, בשום אופן, ועוד. בספרדית: סרביטא (מגבת); זאבאדור, (חלוק) כות׳ארא (כף) סוטאנו (מרתף) ועוד. טינאנאס (מלקחים) קרסאל, פונידור ובלדור (כלי מלאכת הקרסאל) טמפוראדא (עונה) לנטוזוט (משקפים). וראה בספר לך שלמה כאזבלאקנא תרצ״ז דף ג עמוד ד ״שאבותינו הם מגולת ספרד מכמה מלות ספרדיות שרישומן ניכר בפינו עד היום״.

הלשון

הלשון המדוברת היא כמובן, ערבית בדיאלקט מרוקאי. לשונם של היהודים מתובלת היתה במלים עבריות או ספרדיות.  גם מבטאם של היהודים שונה משל הערבים. ושל יהודי צפרו שונה היה משל יהודי ערים אחרות. דבורם מתנגן ומתמשך. גם בחזותם ובמראה פניהם שונים היו יהודי צפרו מאחיהם בני הערים האחרות. הם נתבלטו במבנה גוף חסון ובמראה פנים נאה. רובם לבני עור. מצטיינים הם באופיים החזק ובכח סבלם הרב. הם מוכנים לכל עבודה, וזריזותם היתה למשל. האקלים ההררי והאויר הצח תרמו לכך שיהודי המקום יהיו בריאים בגופם וברוחם. מלבד בלבושם יהודי צפרו מוכרים היו בפאותיהם היורדות מאחורי האזנים ומקניהם הארוכים.

נקיון

היהודים אהבו את הנקיון. כל יום בבוקר רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם. בערב שבת מתרחצים במים חמים וסבון. ומידי פעם הלכו לבית המרחץ. הבתים על אף דלותם, מוחזקים בצורה נאותה. הנשים סיידו את החדרים וחזית החצר פעמים בשנה בפסח ובסוכות. את קרקע הבית אף על פי שלא היה מרוצף בבלטות מרחו בסיד. ליד השולחן התנהגו בנימוס. כל אחד אכל בצלחת, עם כף וסכין לאט ובשקט. ההורים חינכו בניהם להתנהג יפה ליד השולחן, שלא להראות כרעבתנים. ולהקפיד על לבוש נקי ומסודר, כל משפחה הנחילה לבניה ערכים של הסתפקות במועט, והצנע לכת.,הפתגם.אומר ג׳ועי פי קלבי וענאייתי פי ראסי (=רעבי: בלבי, אך גאוני הראשי). רמת חייהם של היהודים עלתה על זו של שכניהם הגויים. ליהודים הייתה הרגשת עליונות פנימית מוחלטת על שכניהם. משתי סיבות: א. מתוך האמונה החזקה שהדת היהודית היא הדת האמתית. ואילו הגוים הם משתחוים להבל וריק. ב. מצד אורת חייהם ורמתם התרבותית. הגויים עצמם קינאו ביהודי המצליח יותר מהם ואפשר לומר שזו היתה אחת הסיבות לשנאתם אותם ־!

פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 125

הפיוט והשירה בפרובאנס א.מ.הברמן-1972-כרך ב'

הפיוט והשירה בפרובאנס

פרובאנס שבדרום־צרפת היא מבחינה תרבותית חטיבה לעצמה. השם נובע מן הרומית; שכן הרומאים כינו חבל ארץ זה, שכבשו במאה השנייה לפני הספירה, בשם פרובינציאה – Provincia במובן ״מחוז שליטה״, ואותו שם התפתח לשמה של פרובאנס — Provence היום.

פרובאנס גובלת עם ספרד וגם עם איטליה; והשפעות המדינות הללו ניכרות בה. היה בה ממשל עצמאי, שבירתו היתה ארל (ארלי – Arles); ובתקופה מסויימת, השתייכה לאראגון. בשנת 1481 צורפה פרובאנס לצרפת.

יהודים התיישבו בה עוד במאה השישית לספירה הרגילה; ובעיקר בארל -במארסיי(מרשילייא Marseilies). אחרי כן התקיימו ישובים יהודיים בדרום צרפת, היינו בלוניל (Lunel), מונפלייה (מונטפשליר- Montpellier) בֶּדֶרְשׁ Beders, כיום: בֶּזְיֵיה (Beziers) ואויניון(אויגניון – Avignon). שם המשפחה ״פרובינצאל״, השכיח באיטליה, מעיד על מוצאה מפרובאנס. גם כתיבה קורסיווית באותיות קטנות ידועה נשם ״כתיבה פרובנצאלית״.

לימוד התורה בפרובאנס הצטיין בידיעת המקורות ובהתעמקות בהם. תחילה קיבלו מה שקיבלו מבבל, ואחרי כן מאיטליה, אשכנז וצרפת בין במישרין בין בעקיפין. ודאי שהשפעו גם מחכמי ספרד; והיתה זאת השפעת גומלין. חכמי ספרד השפיעו על יהודי פרובאנס בענייני לשון והגות לאחר שתרגמו להם ספרים מערבית לעברית, שכן לא היתה הלשון הערבית נשמעת להם בדרך כלל, וכן בענייני שירה. וחכמי פרובאנס העבירו לאחיהם בספרד מתורתם של חכמי אשכנז וצרפת בעלי התוספות.

לפי אחת המסורות ביקש קארל הגדול ממלך הערבים, הארון אל־רשיד, שישלח אחד החכמים היושבים בבבל, שהוא מזרע דוד המלך, והוא יהיה מורה ונשיא בארצו. הארון אל־רשיד מילא את בקשתו ושלח לו חכם בשם ר׳ מכיר, וקארל הושיב אותו בנרבונה, ונתן לו לאחוזת עולם את החלק החמישי מן הקרקעות של הערבים, שגורשו משם. ר׳ מכיר יסד ישיבה בנרבונה, ובניו ובני בניו המשיכו להגדיל תורה ולהאדיר בנרבונה.

ר׳ בנימין מטודילא רשם בספר המסעות שלו(״מסעות רבי בנימין״): ״ומשם מהלך שלושה ימים לנרבונה, והיא עיר קדומה לתורה, וממנה תצא תורה לכל הארצות. ובה חכמים גדולים ונשיאים, ובראשם ר׳ קלונימום בן הנשיא הגדול ר׳ טודרום ז״ל מזרע בית דוד, מכונה ביחוסו. ויש לו נחלות וקרקעות מאת מושלי הארץ, ואין אדם יכול ליקח ממנו בחזקה… ובראשם ר׳ אברהם ראש הישיבה ור׳ מכיר ור׳ יהודה, ואחרים כנגדן הרבה. ויש בה היום שלוש מאות יהודים. ומשם ארבע פרסאות לבדרש העיר, ושם קהל גדול, והם תלמידי חכמים״. והוא הולך ומונה שאר ערי פרובאנס וחכמיהן. ובתוספת לספר הקבלה לראב״ד השני נאמר: ״והיו בנרבונה חכמים גדולים מאד, ראשי ישיבה נסמכים ונשמעים לנשיאות כמו ראשי ישיבות שבבבל לראש הגולה״ (השווה ״כתבי ר׳ אברהם עפשטיין כרך ראשון, ירושלים תש״י עט׳ רטו-רטז).

מגדולי חכמיה של נרבונה היה ר׳ משה הדרשן, הידוע ב״מדרש בראשית רבתי״ שלו (מהדורת ח. אלבק, ירושלים ת״ש) ושאר מדרשים, וכן ידוע אחיו ר׳ לוי. ומידיעותיו של ר' משה בערבית ניתן ללמוד, כי היו לו קשרים הדוקים לספרד הקרובה.

בתוך המאה השתים עשרה, ובעיקר במאה השלוש עשרה, פרחה הקבלה בפרובאנס ומגדוליה ידועים ר׳ אברהם ב״ר יצחק אב בית דין בנרבונה, תלמידו של ר׳ יהודה ב״ר ברזילי, חתנו ר׳ אברהם ב״ר דוד מפוסקייר (הראב״ד השני), בנו ר׳ יצחק סגי נהור, המכונה ״החסיד״, ותלמידיו וממשיכי תורת הח״ן שלו.

במאות השתים עשרה והשלוש עשרה נוצרה ספרות התרגומים לעברית בעיקר בפרובאנס, בין שהיו המתרגמים בני ספרד, כגון משפחת יהודה אבן תבון, אלחריזי, בין שהיו בני פרובאנס ולמדו בספרד, כגון קלונימום בר קלונימוס ואחרים.

הפיוט והשירה בפרובאנס א.מ.הברמן-1972 – כרך ב'- עמוד 122

הפיוט והשירה באיטליה-הברמן-כרך ב'

הפיוט והשירה באיטליה

מארצישראל, ערש האומה העברית ולשונה, נסתעפו שני ענפים חשובים: בבל ואיטליה. בבל בנתה לה עוד בתקופה הקדומה מרכז רוחני לעצמה, ובמשך הזמן השתדלה להינתק יותר ויותר מן ההגמוניה הארצישראלית, וממנה יצאה השפעה לצפון־אפריקה ודרכה אל יהדות ספרד, שפתחה במשך הזמן ראש פרק בחקר הלשון ובפיתוח השירה.

יהדות איטליה היתה כפופה בענייניה הרוחניים לארצישראל, מקור מחצבתה, ורק במרוצת הזמן הגיעה גם היא לעצמאות מסויימת; ובראשית המאה השתים עשרה קיבלה השפעה גם מספרד ואף באופן ישיר מבבל.

יהדות אשכנז וצרפת קיבלה את מנהגי ארצישראל דרך איטליה, ועם פיוטי ארצישראל קיבלו גם פיוטי האיטלקים, ומהם למדו את מלאכת הפיוט. השפעה זו ניכרת עד היום בסידורי האשכנזים והצרפתים ובמחזוריהם.

ומעניין, כי איטליה זו(היינו רומא), שמושליה ולגיונותיה החריבו את ארצנו והביאו לפיזור חלק גדול של עמנו בין האומות – איטליה זו שימשה גם מרכז ראשון של תרבות ישראל באירופה, ומשם נתפשטה במדינות שונות.

יהודים גרו באיטליה עוד בימי הבית השני, אבל יישובם שם גדל בעיקר אחרי החורבן. בזמן האחרון נתגלו שרידי בית כנסת מהמאה הראשונה לפני הספירה הרגילה או סמוך לה בעיר הנמל העתיק של רומא, היינו באוסטיה (Ostia).

מראשית המאה השניה לספירה ידוע תודום איש רומי, שהיה מעין שגריר רוחני בה יהשתדל שיהודיה ישלחו תרומות לארצישראל (ירושלמי מועד פא, א). אז הגיע לרומא רבי מתיא בן חרש(מהדור השלישי של התנאים) וייסד שם ישיבה בדרך הלימוד סל ארצישראל(סנהדרין לב, ב). ובסוף המאה השניה ביקר בה התנא רבי אלעזר בר יוסי והתקין לקהילתה תקנות הלכתיות(נידה נח, א) וכן ביקרו שם גם חכמים אחרים מארצישראל. אלא שמצב היהודים היה קשה הן ברומא האלילית והן ברומא הנוצרית (במאה הרביעית), ועל כל פנים בעניין שנאת יהודים לא היה הבדל רב ביניהן. והרי עוד במאה שלפני הספירה כתב קיקרו דברי שיטנה קשים על היהודים בשנים מנאומיו (״בעד פלאקום״; ״על הפרווינקיות הקונסולאריות״). הנוצרים ועובדי האלילים כאחד ראו ביהודים כוח רוחני, שיש בו כדי להזיק לרומא באליליותה שבראשית התקופה הנוצרית, ועל אחת כמה וכמה לרומא הנוצרית. בראשית המאה החמישית כתב המשורר הרומי קלאודיוס רוטיליום נאמאטיאנום (Claudius Rutilius Namatianus) דברי שיטנה על היהודים ואמר בשיר:

וּלְוַאי וְעַם יְהוּדָה לֹא הָיָה נִכְבַּשׁ עַל יְדֵי רוֹמִי,
וּלְוַאי וְלֹא נִצְּחוּ אוֹתוֹ לְעוֹלָם פּוֹמְפִּיּוּס וְטִיטוֹס.
רַעַל הַאֹם שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ חוֹדֵר אַט אַט,
בְּדוֹמֶה לְעַם הַנִּכְבָּשׁ וְכוֹבֵשׁ אֶת כּוֹבְשׁוֹ,.

אץ ספק שהמשורר התכוון בדבריו לנצרות, שמוצאה מן היהדות, אבל ב״רעל האום שעבר זמנה״ הכוונה ליהדות.

מובן שהיהודים שגלו מארצם הביאו אתם את מנהגיהם ואת תפילותיהם, ואף היו להם קשרים הדוקים לאחיהם שנשארו בארץ, ואם נתחדש דבר הודיעו להם. ואץ לשער, שזכו ליצירה עצמאית. רק במרוצת הימים הורגש הצורך בשירים ובפיוטים חדשים, מהם משום יום טוב שני של גלויות, שכן לא היו בידיהם פיוטים לאותו יום, שאינו יום חג בארצישראל, ומהם שירים ופיוטים לעת מצוא, כגון לשמחה של מצווה, למאורע מיוחד וכדומה.

הכתובות שעל גבי המצבות היהודיות באיטליה הן דברי הכתב היהודיים הקדומים ביותר. המצבות הידועות לנו(בעיקר מרומא ומדרום איטליה) הן ביוונית ובלאטינית ולפרקים אפשר לקרוא בסיומיהן את המלים ״שלום״ או ״שלום על ישראל״. רק החל מראשית המאה התשיעית ידועות לנו מצבות שכתובותיהן הן עבריות.

והנה מצבה מברינדיזי משגת 832:

פה שכ1ב]ת לאה בת יפה מזל

שתאה! נפשה בצרור החיים

שהיא נפטרת משחרב בית

המקדש עד מותה שבע מאות

וששים וארבעה שנה וימי חייה

היו שבע עשר שנה והקב״ה יזכה

אותה להקים נפשה עים הצדקת

ותבוא שלום ותנוח על מנוחתה

שומרי גינזי גן עדן פיתחו לה שער[י]

גן עדן, ותבוא לאה לגן עדן, פיתחו

 לה שערי גן עדן, מחמדים בימינה

! שתאה, שתה הא.

וממתקים בישמואלה, זאת תענה

ותאמר לה, זה דודי וזה ריעי (אסקולי ע«'66).

 

סיום המצבה הוא הבאה מפיוטי הספד שהיו שגורים בימים ההם.

ויובא כאן גם נוסח של מצבה מאוריה אם כי אין בה שנה מפורשת, והיא בחרוזים:

שוכבת פה אשה נבונה

מוכנת בכל מצוות אמונה

ותמצא פני אל חנינה

ליקיצת מי מנה

שנפטרה חנה

בת נ״ו שנה        (אסקילי«מ׳ 84).

 

בהרבה מן המצבות של תקופה זו ושלאחריה מוזכרות שנות הפטירה של המתים לפי שנות היצירה ולפרקים גם לחורבן בית המקדש.

באופן כללי ניתן לומר, כי חכמי איטליה ידעו לשמור, לטפח ולפתח מה שקיבלו מחכמי ארצישראל ובבל, אבל לא היה בכוחם לחדש דבר בחכמת ישראל. גם אימרתו הידועה של רבינו תם(המאה השתים עשרה): ״כי מבארי תצא תורה ודבר ה׳ מאוטרנטו״ אינה מכוונת אלא לד״ת ופיתוח פיוטים עבריים של פייטנים איטלקיים, והם ידועים לנו רק החל מהמאה התשיעית לספירה. אמנם אפשר להניח, כי גם קודם לכן נתחברו פיוטים עברים על אדמת איטליה, אלא שאבדו במשך הזמן והאחרונים השכיחו את הראשונים שזכותם הפיוטית לא עמדה להם שיעמדו לדורות. רמתם של הפיוטים הקדומים שנתחברו באיטליה מסייעת להשערה זו.

ברינדיזי או ברינדיסי) באיטלקיתBrindisi (מידע • עזרה)) היא עיר נמל איטלקית עתיקה השוכנת במחוז הדרומי פוליה, לחוף הים האדריאטי. העיר היא עיר הבירה של נפת ברינדיזי (provincia di Brindisi) שבמחוז פוליה.

מקור השם

בתקופה הרומאית נקראה העיר בשם ברונדיזיום (Brundisium), שם שמקורו ככל הנראה בשיבוש המילה היוונית Brentesion, שפירושה במקור "ראש צבי". השם נבע מצורתו של הנמל הטבעי של העיר.

היסטוריה

העיר הוקמה ככל הנראה על ידי שבטים מסאפיים ואיליריים.

ברונדיזיום, בשמה הלטיני, היוותה מאז ומתמיד, ובפרט בתקופה הרומאית, נמל שוקק למסחר ימי, בעיקר עם יוון. הרומאים השתלטו על העיר בסביבות 266 לפנה"ס, ולאחר שנסתיימו המלחמות הפוניות הפכה העיר למרכז של הצי הרומאי והסחר הימי של הרפובליקה הרומית. העיר קיבלה זכויות אזרח מלאות לאחר מלחמת האיטלקים ברומא. אוכלוסייתה הגיעה בשיאה לכ-100,000 תושבים.

מעמדה של העיר התבסס על קרבתה לבלקנים, וחלק גדול מהמסחר עם יוון ומזרח הים התיכון התבצע דרך נמלה.

ביטוי בולט לחשיבותה של העיר הוא העובדה שאחת הדרכים הקונסלריות החשובות ביותר, ויה אפיה, חיברה בינה ובין רומא. אחד השרידים העתיקים בעיר הוא עמוד שגובהו כ-19 מטרים, שציין את סופה של דרך אפייה. מאוחר יותר קישרה את ברונדיסיום לרומא גם ויה טריאנה.

הפיוט והשירה באיטליה-הברמן-כרך ב'-עמוד 13

לימוד השפה העברית במרוקו.דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

פעילות 'ציונית' ספורדית של יחידים במגרב

ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא מעשית שהייתה נהוגה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב נדונה בפרק הקודם והייתה, בזעיר אנפין,  גשר להגשמת האידאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלימו את הפעילות הציונית במגרב.

יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו שהחלה בשלהי המאה ה- 19 והתרכזה בערי החוף, תטואן, טנג'ר, אסווירה מוגדור וסאפי, שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים – אלה הגיעה עיתונות עברית) 'המגיד' 'הלבנון', 'החבצלת' 'הצבי',' העולם' ו'הצפירה'( וספרות עברית, (מאפו, סמולנסקין וסוקולוב ואחרים(. חומרים אלה חשפו חלק מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים היו מינויים לעיתונות עברית כמו בוואזזאת במרוקו. עם פתיחת בתי הספר של 'כל ישראל חברים' )'כי"ח'( התחזק אלמנט הרפורמות בחינוך המסורתי.

במחקרו שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים שניהם ממוגדור אסווירה. הראשון כתב לעיתונים העבריים שתיארו את חיי היהודים בקהילתו – ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים בהם האמינו היהודים. גם השני פרסם סדרת כתבות ב'הצפירה' על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים. אך בשירתו הדתית הפיוט ובשירי החול שלו היה – אלקאיים פורץ דרך בכול הקשור לשפה העברית. שטרית ציין ש"למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים ושל יחידים ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת". מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד עברית – – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות העשרים ועד מחצית שנות הארבעים של המאה שעברה. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא'ות ]בבית הכנסת, ב.ד[ ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך הפורמלי התבטא במאמצי רשת 'כי"ח' לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו.

הצמא, של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, לחומרי לימוד וספרות עברית ומידע על הנעשה בפלשתינה א"י גבר עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני. –  העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם 'ברית עברית עולמית' )'ברית'( ומחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הפניות ל'ברית' לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים בעברית, לא הייתה ייחודית למגרב, אלא נפוצה ברחבי הקהילות היהודיות בעולם: באסיה לבנון, הודו, תימן, סוריה; באירופה יוון, שוויץ, אנגליה, – צרפת; ובאפריקה מצרים והמגרב. צבי יהודה במחקרו 'הארגון הציוני במרוקו' הציג נתון של 2,000 — 1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו, בשנים 1947 1946 , "במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג'ר". לשיטתו ]…[ "הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו".  ניתן לשער שפעילות זו סייעה אף היא להכשיר את לבבות חברי תנועות נוער לעלייה לפלשתינה א"י.

לימוד השפה העברית במרוקו. הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ ]אלקבץ[ יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ]כך במקור, ב.ד[ ביקשו מה'ברית' ספרים לקריאה. הראשון ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודה 'מגן דוד', פנה ל'ברית' וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים "כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים". תלמיד אחר ב'מגן דוד', שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק והיה מוכן לשלם עבורם כשיודיעוהו כיצד לשלם עבורם בהעברה בנקאית.

הערת המחבר: אצ"מ A230/140/a . פנייה של אלקבצ יחיאל ויקטור, רחוב קפיטן הרוה סמטת דליא – 53 , קזאבלנקא. )י"א טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פנייה של אלחיאני יחיא, רחוב טנקר סמטת בוהייב 34 , קזבלנקה. )י"ד טבת, תש"ד(; אצ"מ .A230/140/a פנייה של אלמוזנינו אלברט, סמטת אלצידרה 21 , קזבלנקה )ט' טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית אליהו אוחיון מרחוב האנגלים סמטת בנסאלם 4 , קזבלנקה )כ"ט אדר, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית שמעון ממן, רחוב סאפי 166 , קזבלנקה; לפי כתב היד במכתבים, החופפים בתאריכיהם, הם נכתבו על ידי אותו אדם שכנראה עסק בכתיבה תמה של מכתבים מעין אלה.ע"כ הערת המחבר.

חביב דוד טולידאנו ממכנאס פנה להסתדרות הציונית לקבל חומרי למידה, אך הדגיש את הצורך בחוברות לבר מצווה, וספרי הלכה ואגדה על חגי ישראל, כולל המילון של ילין וגרזובסקי "יען כי מתענגים ושבעים רצון הרבה בהתחדשות יהדותנו היקרה המתנערת מעפר גלותה ושבה לאיתנה בהתלבשה בגדי עלומיה החמודות".  מאיר עמאר ממכנאס הודיע למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלאחר שנים רבות של ניתוק מהאות העברית בגלל מלחמת העולם השנייה לא היה להם מושג ]במכנאס, ב.ד[ מה קרה בארץ ישראל בתקופה זו, וביקש להמציא להם ידיעות וחוזרים ועיתון דבר'. מנהל מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, אברהם לויטרבך, השיב לו, שהחומר יועבר איליו באמצעות הפדרציה הציונית במרוקו וביקש שהחומר יכנס לספריית הקהילה במכנאס ויעמוד לרשות כל החברים. לגבי עיתון 'דבר' הוא הציע לפנות ישירות למערכת העיתון וציין שעלות דמי החתימה לשנה הם 7.200 לא"י. 260 רפאל אביטבול, מספרו (Sefro) כתב ליצחק ורפל ]רפאל[ וביקש חומרי עזר ללימוד עברית. הוא חתם על מכתבו "אם אשכחך ירושלים ר"ל ]רוצה לומר, ב.ד[ לא מרצונה תִּשָכַח בעל כורחה תשכח, אבל מימינו לא תִּשָכַח".  יפרח יהודה נער בן 12 מקזבלנקה, העיד על עצמו כילד חרוץ שיודע עברית כמו יליד הארץ ויש לו רצון עז להיות בקשר עם הארץ הקדושה. הנער היה מודע לחסרונם של ספרים ללימוד עברית במרוקו וגם הוא היה מוכן לשלם עבורם ובלשונו:

"אחלה פניכם שתשלחו לי איזו ספרי עברית, מלון כיס צרפתית עברית ומפה קטנה של ארצנו. אם – – תאבו אשלח לכם את כסף מחירם. נא, אל תשיבוני ריקם. עתה, הנני מחכה לתשובתכם באי-סבלנות. בברכת ציון והתחיה".

שלום ישראל מהכפר ווזאזאת ביקש חוברות, ספרים ועיתונים בעברית לקבוצת פעילים בכפרו. פוליאקוב, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב, ביקש שיכתוב בכתב עברי רגיל, כי "התקשינו – בקריאת המכתב שנכתב בכתב רש"י". בנוסף הוא הציע להיות בקשר עם קבוצת 'רגבים' ]הגרעין הצפון אפריקאי, ד.ב[ שהפיקה חומר לצפון אפריקה ]…[ "מאחר ואין ביכולתנו לשלוח במיוחד לכול חבר הוצאות ספרותיות".  כך, למעשה חודשה הדרישה של הסוכנות היהודית לרכז את הפניות באמצעות הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואילו מטעם 'הקיבוץ המאוחד' לא הייתה נכונות, כנראה, לשאת בעלויות הרכישה ומשלוח הספרים למרוקו. לא נמצאו אסמכתאות שפניות אלה נענו. הנכונות לשלם עבור הספרים העידה שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים בחינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי, העברית מליצית מקראית וגם בכתב רש"י, ונועדה לפרוט על נימי  הנמען בכדי להשיג את המטרה הנכספת השפה העברית. עם זאת, כתיבה זו אפשר שביטאה את – המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה א"י לבין זו במרוקו כמו המרחק הפיסי ביניהן. הבקשות  לקבלת ספרים היו בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו"  היו ביטוי נאמן ל'פעילות' הציונית הפאסיבית והלא מגשימה במרוקו.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998-בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

יעקב אחי ז״ל, היה לו אחד הבנים שהגיע לגיל חמש-שש. זהו הגיל שבו מכניסים הילדים ללמוד תורה ב״חדר״ המסורתי. בית הספר של אליאנס, שהיה מחולק לשני אגפים, אחד לבנים ואחד לבנות, היה ממוקם ב״מללאח״ עצמו, אותו שכרה חברת ״אליאנס״ מידי הפחה המוסלמי של העיר, שבנה אותו במיוחד לצורך זה, לפי בקשת חברת ״אליאנס״ בפאריז. עברו כמה שנים, והמקום הזה לא יכול היה עוד לשמש כבית ספר מודרני. חברת ״אליאנס״ בנתה בית ספר חדש ומשוכלל, מחוץ לחומות הרובע היהודי, אבל קרוב מאוד אליו. בית הספר הישן, חלקו נתפס במחסנים לסוחרים גדולים, חלקו למשרדי ועד הקהילה, וחלקו שימש לחדרי לימוד, שהיו בעבר מפוזרים בבתים פרסיים.

רוב המלמדים האלה היו אלה שלא הצליחו במסחרם או במקצועם, והפכו להיות מלמדים, ללא כל הכשרה מיוחדת להוראה, ואשר כל השכלתם הצטמצמה לידיעת ספרי המקרא בלבד, פרשות התורה, הפטרות ולימוד תפילות וברכות שונות, כל אחד תפס או שכר חדר אחד, בו הוא לימד את תלמידיו. יעקב אחי הביא את בנו, למסור אותו לאחד מהמלמדים. בהגיעו למקום, עיניו חשכו מראות, ריח זוהמה וצחנה נדפו מכל חדר, הילדים בגילים שונים ישבו על הרצפה ואפילו היו מהם שעשו את צרכיהם במקום. והרבי עומד כשבידו מקל, שוט או רצועת עור להענשת התלמידים. יעקב אחי חזר הביתה ואמר לעצמו, את בני לא אכניס למקום מטונף זה.

בא אלי וסיפר לי את מה שראה. באותו זמן עבדתי בדואר, ויו״ר ועד הקהילה ביקש ממני לעזוב את העבודה ולקבל על עצמי תפקיד מזכיר ארגוני של ועד הקהילה, תפקיד שראיתי בו ענין רב וברצון הופקדתי עליו. ראיתי בו אתגר אישי וציבורי.

התחלתי ללמוד את בעיות הקהילה והעליתי רעיונות לשיפור בבמה תחומים. אמרתי ליעקב אחי ״תן לי לחשוב, וגם לבעיית החינוך אמצא פתרון מתאים״.

בסוף מצאתי את קצה החוט. בארכיון של ועד הקהילה מצאתי כעין צוואה כתובה על כמה דפים מאת אדם בשם יהודה תורג׳מן, שהיה בעל נכסים בעירנו, היה חשוך בנים, ועלה לארץ ישראל, יחד עם אשתו. קראתי הצוואה בעיון רב, ומצאתי כתוב בין היתר, שאת כל נכסיו, בתים, חנויות וכו' הוא משאיר בידי ועד הקהילה ודמי השכירות שלהם יחולקו שווה בשווה. מחצית לקופת הקהילה ומחצית למוסדות בארץ ישראל (ישיבות, קופות עניים, קופות צדיקים וכר).

בין יתר הנכסים הוא השאיר גם בניין גדול מאד שנקרא אז ״אל פנדק״. היו בו כמה מחסנים, אותם שכרו סוחרים גדולים לאיחסון סחורותיהם. החצר הגדולה של הבניין שימשה באורוות סוסים. לגבי בנין גדול זה, הוא קבע בצוואתו שלא ישמש לשום דבר, אלא לבניית בית כנסת גדול, או לתלמוד תורה.

נפלתי על המציאה. בשקט ובסודיות, יעקב אחי ואני, הלכנו ללשכת הבריאות המקומית וביקשנו לשלוח רופא או מפקח בריאותי לבדוק מקום מסויים (תלמוד תורה הישן) המהווה מפגע וסכנה בריאותית ליהודים הגרים ב״מללאח״ ואולי גם סכנה לכלל תושבי העיר.

הרופא של לשכת הבריאות בא למקום, בדק את תנאי ההיגיינה שבו וקבע שהמקום מהווה סכנה חמורה לכלל הציבור. לפי בקשתי הוא כתב דו״ח במקום, ובו הוא תובע חיטוי המקום באורח יסודי, וסגירתו לחלוטין.

העתק מהדו״ח נמסר לי. הלכתי ליו״ר ועד הקהילה, מר מרדכי עמאר, איש משכיל שאינו סובל דברים

פרימטיביים מסוג זה. הוא העמיד בפני שאלה צודקת ״היכן ילמדו הילדים בינתיים?״ עניתי לו ״בינתיים אנו בעזרת לשכת הבריאות, נעשה חיטוי יסודי, נסייר ונצבע הבניין, ונשאיר אותו פתוח לכמה זמן עד לפתרון הסופי.״ סיפרתו לו אודות הצוואה של יהודה תורג׳מן ואמרתי לו ״באותו ״פנדק״ נקים בית ספר (תלמוד תורה) חדש.״

הימים היו ימי צנע בעקבות מלחמת העולם השנייה. אף מצרך למזון ולהלבשה לא היה בנמצא, ובמיוחד חומרי בניין.

הלכתי למשרדי וערכתי תוכנית בנייה זמנית, איך להפוך ה״פנדק״ לבית ספר.

בהיותי מזכיר הקהילה, הייתי קרוב מאוד למר מוריס בוטבול, שהיה ממונה מטעם הממשלה על ענייני היהודים. הבאתי בפניו את כל הסיפור והצגתי לו את התבנית שלי, אותה קיבל ברצון, ואף הבטיח לעזור לי בכל מה שאני צריך.

למען קיצור הסיפור, שהוא ארוך למדי, אביא רק את סופו. בעזרתו האדיבה של מר מוריס אבוטבול, בנינו ב״פנדק״ ההוא בית ספר עברי(תלמוד תורה). כך היה השלט שנכתב בפתחו.

עמדה השאלה היכן למצוא מורים יודעי עברית שיילמדו בעשר הכיתות החדשות, כי הכוונה המרכזית היתה לשנות שיטת החינוך שהיתה קיימת, וללמד בעברית, תורה, דקדוק, היסטוריה יהודית וספרות. הרב מיכאל אנקווה קם בבל כוחו נגד בית הספר (מסיבות אישיות שלא כדאי לפרטם באן). הקהילה התפלגה. חלק הלך עם הרב אנקווה, רק מחמת כבודו, וחלק רב אימץ את הרעיון מחדש. עמדה שאלה מרכזית, היכן למצוא מורים מלמדי עברית. יעקב אחי נסע לקזבלנקה. התייעץ עם כמה חוגים שהתחילו להפיץ השפה העברית ברחבי מרוקו והציעו כמה מורים, ובראשם ר' יעקב אדרעי ז״ל. אלא שר׳ יעקב זה, על אף היותו חכם גדול בתלמוד במקרא, בקיא במכמני השפה והדקדוק העברי, ובעל השכלה יהודית מאד רחבה, היה סגי נהור מילדותו, ולא ראה אות אחת מימיו.

יעקב אחי נדהם ואמר לחבריו ״אתם רוצים לעשות צחוק ממני בעיני הקהילה, אני קיוויתי להביא לעירי אור גדול ואתם מציעים לי נר כבוי״. ״קח אותו״ אמרו לו חבריו ״ותראה כמה אור הוא יכניס לקהילה שלכם״.

בלית ברירה יעקב הביא אותו אלינו, בנוסף על שני מורים לעברית. בקיצור, הרב הזה, על אף שהטבע פגע בו, הפתיע רבים ואפילו רבנים.

בית הספר החדש רוהט וצויד בבל מה שדרוש והפך לבית ספר יהודי מודרני, שלא היה כמוהו בכל מרוקו. כאשר בית הספר עמד על בנו, והכל היה ערוך ומסודר, לחינוך בית הספר, הזמנתי את מר מורים אבוטבול יחד עם מפקח החינוך במרוקו. התרשמו מאוד מהסידורים החדישים כיתות מסודרות, מקלחות, חדרי שירות סדרי ניקיון וכו׳. מר מוריס אבוטבול אמר לי ״זוהי דוגמא יפה לסידור החינוך היהודי במרוקו ויש להעתיקו למקומות אחרים, וכל מה שתצטרך לענין בית הספר, אני עומד לרשותך״. מאז, בית הספר העברי בסאלי, התפרסם בכל מרוקו.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998עמוד 86

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

היהודים בתקופה הקולוניאלית

היהודים והשלטון

ב־30 במארס 1912 קיבל עליו הסולטאן עבד אלחאפט׳ את החסות הצרפתית, עם החתימה על חוזה פאס – אירוע שציין את המעבר לשלטון קולוניאלי. סדרי הממשל החדשים כללו מינוי נציב עליון צרפתי, שהיה המושל בפועל, וכן הקמת מינהלות שמילאו את תפקידי המשרדים הממשלתיים ובראשן עמדו פקידים צרפתים. ״מינהלת העניינים השריפיים״ פיקחה על המכ׳זן ושימשה חוליית קשר עמו. היהודים, שהיו נתיני הסולטאן, נשארו בתחומו של המכ׳זן, ולכן גם ענייניהם התנהלו תחת פיקוחה של המינהלה הצרפתית.

מכ׳זן

מילולית: אוצר. אזור השליטה הממשי של השלטון המרכזי(שמו המלא: בלאד אלמכ׳זן), ובהשאלה – כינויו של הממשל הסולטאני. בראש הממשל עמדו וזיר ושישה מזכירים. הוא כלל 12 פאשות(מושלי מחוזות) ו־20 קאידים (מנהיגי שבטים או אזורים, שמונו על ידי השלטון המרכזי). בלאד אלמכ׳זן הוא הניגוד לבלאד אלסיבא (ארץ ההפקר), כינוי לאזור שבו שליטת הסולטאן חלשה. הכוונה בעיקר לאזורים שבהם חיים הברברים: ההרים וחבלי המדבר.

הסולטאן והמכ׳זן לא היו עוד דומיננטיים כבעבר, אך הם לא נעלמו מן התמונה. כשם שהסולטאן לא סולק ממשרתו ועקרון ריבונותו על הארץ הוכר גם במשטר החסות(פרוטקטורט) החדש, כן לא בוטל גם מנגנון שלטונו הישן. מושלים מטעמו המשיכו לכהן, ומערכת המשפט המשיכה בפעולתה. גם כוחם של תקיפים מוסלמים, ראשי שבטים וכפרים, לא נפגע בהכרח. זמן רב – עד אמצע שנות השלושים – נדרש לצרפתים כדי להשתלט על כל מרוקו, וגם לאחר מכן הם החזיקו כוחות מעטים בלבד באזורים רבים בפנים הארץ, שהמשיכו להתנהל כבעבר.

עם זאת, הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם היא שקבעה את גורלם של היהודים. השלטון הקולוניאלי התבסס בעיקרו על הפרדה בין השליט החדש, האירופים, שלהם ניתנו זכויות רבות יותר, לבין התושבים המקומיים, היהודים והמוסלמים, שקיבלו מכוחו של המשטר החדש מעמד של ״ילידים״ (Indigène). מוסלמים ויהודים נמנו אפוא עם בני המגזר הילידי הנמוך בחברה הקולוניאלית. עם זאת, היה הבדל חשוב בין שני מרכיבים אלה של האוכלוסייה המקומית. יהודי מרוקו היו קהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות, שרובן היה אירופי. המוסלמים במרוקו היו גם הם חלק ממרחב מוסלמי, אלא שחלקיו האחרים היו באסיה ובאפריקה, לא באירופה, ובעידן הקולוניאלי הייתה להבדל זה השפעה רבה. יהודי אירופה בכלל, ויהודי צרפת בפרט, נטלו על עצמם את תפקיד הפטרונים, מורי הדרך והמחנכים של יהודי מרוקו עוד לפני הכיבוש הקולוניאלי, אולם למוסלמים לא היו פטרונים צרפתים כגון אלה, בני דתם.

כיצד יבוא הבדל זה לידי ביטוי בעידן החדש? איזה היבט יטביע חותם חזק יותר על יחסי היהודים עם סביבתם: מעמדם כילידים או זיקתם ליהודי אירופה? דילמה יסודית זו של העידן הקולוניאלי ניצבה מראשית הכיבוש בפני השלטונות הצרפתיים.

האירועים בפאס, 1912

יום רביעי, 30 בניסן תרע"ב <17 באפריל 1912> התקוממו החיילים המוסלמים נגד הקצינים הצרפתים שהיו מאמנים אותם, קציני הצבא הצרפתי ניסו להוריד הנשק מהמתקוממים אך ללא הצלחה, ואדרבא המוסלמים קמו על הצרפתים והרגו אותם […] ונפגשו עם הסולטאן מולאי האפיד, ואמרו לו שאינם רוצים בשלטון הצרפתים, האם הוא (הסולטן) שמושל כאן או הצרפתים, ענה להם באופן נחפז לא ישלטו בכם הנוצרים ושילכו בינתיים להשתטח על קברו של מולאי אידריס עד אשר יראה איך יתפתח המצב, הסולטאן חזר לביתו (חשש מהתקוממות), המוסלמים יצאו מבית המלוכה, עברו בחוצות פאס ג'דיד והרגו כל צרפתי שפגשו בדרכם,וגם נכנסו לבתים של הצרפתים והרגו אותם ואת נשיהם ובניהם, מלבד אלה שהצליחו להסתתר. משם התכוונו ללכת לכיוון המלאה (ויש אומרים רק כדי להגיע לדאר דביבג׳ אל המחנה הצרפתי כי שער זייאף היה סגור)  […]

היהודים ניסו לסגור את שערי המלאה, תחת מטר יריות, והצליחו לסגור את השערים ונמלטו לבתיהם כי לא היה בידם נשק כדי להתגונן, ובמקרה הנשק שהיה להם נדרשו למסור אותו לבירו ערב (משרד הממשלה) יום לפני המאורע.

נראה לי שהשערים לא נסגרו על מנעול,או שנסגרו על מנעול אך המתנפלים הצליחו לעקור אותם מציריהם,או שהשומרים פתחו אותם בכוונה, ולפני פריצת השערים היהודים עלו למגדל שבחומת המלאה והוציאו קצת נשק שנשאר בידי היהודים והתחילו לירות על המתנפלים עד לשעה שלוש אחר הצהריים, ולבסוף החיילים נכנסו למלאה, יחד עם אהל תאפילאלת אנשים ונשים וכמו כן הפרארניי'א (האופים) של המלאח והשומרים עצמם והתחילו לבוז מכל הבא ליד ולשרוף בתים וחנויות במשך כל הלילה, הדבר נמשך משעות הצהריים של יום רביעי, 17 באפריל עד לשעות הצהריים של יום שישי, 19 באפריל, ונהרגו היהודים שהיו בפאס ג'דיד […]

מיום חמישי והיהודים הולכים לקסלה (מחנה) של ג'באלה ולדאר אל־מכזן הנקראת בולכסיסאת לפי צו המלך מולאי האפיד', וביום שישי התרוקן המלאה מהיהודים, לא נשאר בו לא אנשים, ולא ממון ולא חפצים ולא סחורות ולא כל הטוב שהיה בו, ושרפו החנויות […], והדרך של המחוז נחסמה והיו עוברים רק דרך של רחוב תברנא, אוי לעיניים שכך רואות.

בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה"ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות(כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת.

היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים, והולכים נודדים להץ ואין, האמונים עלי תולע הבקו אשפתות.

גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

ביום שישי התחילו הצרפתים אשר בדא'ר דביבג להפגיז את העיר, ואת הגוים אשר בפאס אל-באלי ופאס ג'דיד והמגדלים והבוסתנים. בהפגזה זו נפל הצריח של מסגד חמרא אשר בפאס ג'דיד ונהרסו גם כמה בתים, ואז התכנסו גדולי העיר הישמעאלים והלכו אל השגריר הצרפתי, אדון רנייו – Régnault ואמרו לו מה סיבת ההפגזה? וענה להם אתם הרגתם חיילים צרפתיים. היה ביניהם משא ומתן ולבסוף המוסלמים הניפו את הדגל הצרפתי וההפגזות פסקו, חיילים ושוטרים צרפתיים נכנסו לשמור על העיר והתחילו לתפוס את החיילים הערבים שהתקוממו לפני כן.

ביום שישי לפנות ערב שלח לנו המלך מולאי האפיר לחם וזיתים שחורים, רק האיש הבריא והחזק הגיע לקחת הלקו רבע כיכר להם עבור הילדים וגם ביום שבת חילקו לנו לחם וזיתים.

ביום שבת התכנסו היהודים כדי לאסוף את הגוויות של המתים, וריכזו את הגוויות במקום אחד עד ליום הקבורה.

מספר המתים – 45,והפצועים – 27,המתים נקברו ואילו הפצועים נשלחו לבתי חולים.

ביום ראשון שלה לנו הקונסול האנגלי 1,300 כיכרות להם.

כמו כן באותו יום כתב הגנרל ראלבייס <Dalbiess> להרב וידאל הצרפתי מכתב תנחומים לקהלה, והודיע לו שהקציבו ליהודים באופן קבוע אלפיים כיכרות לחם ליום.

ש' הכהן, "יומן עיר פאס״,בתוך: ד' עובדיה,פאס וחכמיה, כרך א,׳ר! שלים תשל״ס, עמ' 225-224.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-עמוד 48

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

ר׳ שאול בן דנינאש ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים. בשנת רפ״ו חתם רביעי על התקנה שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. בשנה זו גם נשלח עם ר״ש אבן דנאן למכנאס, כדי לשטוח לפני המלך את תלונת התושבים נגד המגורשים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. חתום אחרון על כתב אחריות שקיבלו התושבים!. הוא חתום בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550) בדבר גביית כתובת האלמנה.

ר׳ מתתיה [היצהרי ב"ר משה] . מצוטט בפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה ״לשון הרב מתודה״, וכנראה הכוונה לר׳ מתתיה היצהרי מסאראגוסה, חברו של ר״י אלבו. כעין ראיה לכך — ציטוט דבריהם בסמיכות ב״עץ חיים״. נראה כי חיבורו של ר׳ מתתיה היה נפוץ בין חכמי ספרד בדור הגירוש, כי הוזכר גם בדברי ר״י בן חביב: ״וזכורני כי ראיתי דומה לזה בקונדריס שחיבר ה״ר מתתיה ז״ל״. גם ר״א זכות מזכיר את ר׳ מתתיה היצהרי בשמו הפרטי, וכן הוזכר בתשובת ר׳ שמואל למס הצרפתי בדין קטלנית, נושא שנדון שם גם בידי ר״י אלבו. מוצא המשפחה של ר׳ מתתיה מנרבונה שבפרובאנס, ובגירוש היהודים מצרפת בשנת הס״ד (1306) עברה המשפחה לסאראגוסה שבמלכות אראגון. בתשובת ר׳ חסדאי בן חסדאי בעניין אמירת תחנון ביום שיש בו ברית מילה, כתב: ״ואני מיום ששמשתי לפגי רבותי הה״ר יעקב קנפנטון וה״ר יוסף אלבו לא ראיתי שמיחו בדבר. גם בהיותי שמה לפני מורי הזקן זה קנה חכמה ונהורא אמיר. [עמיה! מ״ע] שרא החכם המפורסם ברבים רבי מתתיה היצהרי ז״ל, לא ראיתי מוחה בדבר״.

אם נכונה השערתנו שהמדובר כאן בר״מ היצהרי, הרי הולכת ומתגלית לנגד עינינו זהות מוחלטת בינו ובין חברו הר״י אלבו. שניהם למדו אצל ר׳ חסדאי קרשקש, השתתפו בוויכוח טורטוסה, היו בעלי השכלה רחבה ועסקו בענייני הגות, כיהנו כרבנים וכתבו תשובות, ושניהם כתבו חיבורים בהלכות טריפות. דבר זה ממחיש לנו שוב את עולמו הרוחני ועיסוקו של תלמיד־חכם בספרד בתקופה זו. ייתכן שחיבורם האחרון נבע מצורכי השעה, שבה הלכו והתרחקו הגויים מהיהודים ומשחיטתם — דבר שהעמיד את הכשרות בסכנה, בגלל הפסד הממון והניסיון שבדבר, והיה חשש שלא כולם יוכלו לעמוד בזה. נראה שהעיסוק בהלכות טריפות בא מצד אחד לחזק את יסודות הכשרות בתודעת העם, ומצד שני לחקור ולברר מה הם הדברים האסורים מן הדין ומה הם הדברים שאינם רק מצד חומרה ואפשר להקל בהם בשעת הדחק, כדי למנוע הפסד ממונם של ישראל.

מחיבוריו הידועים לנו: דרשות על התורה, שאותן הוא מזכיר בפירושו לאלפא ביתא (פסוק לט); הערות ופירושים להראב״ע על התורה; חיבור בדיני טריפות, ומן הסתם גם תשובות בהלכה; פירוש למסכת אבות ופירוש לאלפא ביתא (תהלים קיט). כמו־כן יוחסו לו חיבורים מספר, אך הספק בהם מרובה על הוודאי. מכל חיבוריו פורסם רק פירושו לאלפא ביתא, אשר זכה למספר מהדורות, כנראה בגלל מקוריותו ושיטת פרשנותו המיוחדת במינה, וכן עיסוקו בתורת החינוך ובדרכי ההוראה. לאחרונה יצא הפירוש במהדורה מוארת.

מרדכי בן המון, מראשי קהל התושבים. חתום אחד־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים. לא נודעו לנו פרטים נוספים עליו.

ר׳ יהודה בן זכרי בן שנטו [=שם טוב], חותם ראשון על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין ועל הפסק המתיר את הנפיחה בשנים רפ״ו ורצ״ט (1526, 1539). כיהן כראש ישיבה בפאס. היה רבו של ר׳ יהודה עוזיאל, חתום עמו בפסק־דין משנת ש״א (1541), ודרש עליו בפטירתו. שם־המשפחה ׳בן זכרי׳ נפוץ בין התושבים והמגורשים והיה ידוע בפאס עוד במאה הי״ג. ימין בן זכרי ב״ר מוסא בן שם טוב, מראשי קהל התושבים, חותם תשעה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ניסים בן זכרי ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שמונה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ משה חלואה, ממגורשי ספרד. היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאלנסי וחברו של ר׳ יוסף עוזיאל. לאחר שקמו עוררים בשנת ר״ס (1500) על היגררות התושבים אחרי מנהג המגורשים בהיתר הנפיחה, התיר ר׳ משה לתושבים לנהוג כן לכתחילה, וידו היתה על העליונה בעניין זה. הוא ור״ש מסנות פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו ונשאר בספרד, ושלח ביד גוי מכתב בו הוא ממנה יהודי מסוים שליח לכתוב ולתת גט לאשתו. השליח מילא את שליחותו, ועל סמך זה נישאה האשה לאחר. הוא זכה לגדל דור של תלמידי חכמים, כמו ר׳ יהודה עוזיאל ור׳ נחמן אבן סונבאל. ייתכן שהם החלו לימודיהם אצלו, עוד בהיותם בספרד. בשנת רפ״ו (1526) כבר לא היה בחיים. כאשר החליטו התושבים לאסור את הנפיחה ולפתוח איטליז נפרד לעצמם, התגלעו ויכוחים רבים סביב היתר הנפיחה. כתוצאה מכך היו שהתבטאו בצורה הפוגעת בכבוד ר׳ משה, שהיה ממתירי הנפיחה. תלמידיו קינאו לכבודו, הכריזו נידוי וחרם על הפוגעים בכבוד רבם ועל אלה שיערערו להבא על ההיתר. בעקבות כך התעורר פולמוס חריף, שבסופו כתבו פסק ארוך ובו הם מבססים את ההיתר שנקבע על־ידי רבם. למעשה, הם יצאו מפולמוס זה כשידם על העליונה, וההיתר הפך להיות כהלכה פסוקה בפאס ובמרבית הקהילות בצפון אפריקה. בכ״י שהיה לפני ר״י משאש, היה כתוב שר״מ חלואה עבר לגור במכנאס מפני הרעב ונפטר שם בשנת רפ״ה לפ״ק.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

הרב יו״ט ישראל זצ״ל, כתב בספרו מנהגי מצרים כי המנהג במצרים הוא לעשות חזרת הש״ץ בכל התפלות וגם בתפילות המוספין, בניגוד לתקנת הרמב״ם ז״ל שביטל בזמנו את חזרות הש״ץ. רק בשבת שיש בו שורה (ר״ל שמחה וכדו,) ושם נמצא ריבוי עם, מתפללין תפלת מוסף אחת בקול רם. כותב ע״ז רבי רפאל אהרן:

״כי האידנא תלי״ת כמעט הוקבעו להתפלל שתים בתפלת המוספין גם בשבת שיש בו שורה והכי הונהג בכל הקהלות דמצרים״.

וכך מוסיף וכותב רבי רפאל אהרן על אחד המקרים שהיה לו בנושא זה בתחילת דרכו:

״ובתחילת כניסתי לשרת בקדש בקרית העליזה מצרים יע״א נמצאתי בשבת שהיתה בו שורת חתונה, והכבידו על הקהל טורח בריבוי עולים והשכבות ונדבות לחיי פלוני ואלמוני, ובעת חזרת המוסף היו איזה אנשים שאמרו לש״ץ שיתפלל אחת כי כבר רד היום. ועליתי על התיבה ואמרתי לבעל השמחה, דע בני כי הקב״ה אומר שרוצה גם הוא להיות עולה לס״ת לשמחת בנך, האם לא תתרצה בזה? ונרעש והשתומם לדברי על הפליאה הזאת ששמעו אזניו, ואמרתי לו כי בכל העולים שעלו לס״ת לשמחת חתונתך לא היה עליך לטורח שום אחד מהם, ורק בחלק הקב״ה אתה טורח, כי על כן חשוב כמה מינוטין ילכו בעלית עולה אחד והשכבה על דור אבותיו, ונדבה ומי שבירך לחיי קרוביו וקרובותיו, והזמן הזה עצמו תתנהו לבורא עולם ששמחך בבנך ובחתונתו ויתפלל הש״ץ חזרת מוסף כתקנה, ותחשוב בדעתך שכביכול אחד מהעולים להבדיל. ותכף ומיד נתנו צו הקהל לש״ץ שיתפלל שתים, ואשריהם ישראל קדושים הם, וטהורים הם…״.

סיפר לי הרה״ג ר׳ עזרא בצרי שליט׳יא, אב״ד בירושלים, מעשה ששמע מאיש נאמן, כי פעם הוזמן הגר׳יא בן שמעון לערוך חופה וקידושין לבתו של אחד הגבירים הרמים מהידועים והמפורסמים במצרים, אשר היה ידוע לעשיר מופלג ובעל השפעה רבה בקרב הקהילה, וגם יד ושם לו בבית המלכות ואצל השרים.

למותר לציין, כי אל החתונה הזו שנערכה בחצר ארמונו של הגביר אשר היתה כחצר המלכים, הגיעו כל המי ומי מנכבדי הקהילה, גבירים ורוזנים, שרים וגדולי המלכות. בשעה היעודה לעריכת החופה, נעמדו כל המוזמנים ביראת כבוד סביב לאפריון, ועיניהם מופנות אל מסדר הקידושין, הלא הוא החכם באשי, הגר״א בן שמעון.

בידים רועדות קמעה, מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב, ומלאו ביין משובח ישן נושן, אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.

הגר״א בן שמעון, פנה אל הגביר ולחש לו באוזנו כי היין איננו ראוי לברכה. הגביר שלא הבין את פשר כוונת הרב. נגש מיד למרתפו ובמו ידיו הביא יין אחר יותר משובח מהראשון. שוב פנה אליו הרב ולחש לו, כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. שוב חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא מהיין הכי משובח שהיה לו, ושוב פנה אליו הגרי׳א בן שמעון ואמר לו בלחישה אך בתקיפות כי היין פסול ואינו ראוי כלל לברכה.

בצר לו פנה הגביר להגר״א בן שמעון, ובקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות אליו למרתף ושם הוא יבחר את היין הראוי לברכה.

כאשר נכנסו שניהם למרתף היין, פנה הרב אל הגביר ואמר לו: ״בני ויקירי, לצערי הגדול לא אוכל לברך על היין שברשותך כי יין נסך הם״. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אזי פנה שוב הרב אל הגביר והסביר לו, כי הלכה היא, ״שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם, ויינו יין נסך״. ולדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך. והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, אשר על כן, יינך יין נסך הוא, ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.

דברי הגר״א בן שמעון, שנאמרו בלב כואב ובצער עמוק וכדבר איש אל בנו אוהבו, ירדו חדרי בטן וחדרו עמוק עמוק לליבו של הגביר, אשר היה מזועזע עמוקות למשמע אוזניו, בשרו של הגביר נעשה חדודין חדודין, וחש מחנק בגרונו בשומעו מפי הרב את ההשואה שיש בין מחלל שבת לעכו״ם עד כדי כך שיינו יין נסך.

לאחר שהתאושש הגביר מתדהמתו, בעינים דומעות ובאנחה שוברת לבב אנוש, פנה להגר״א בן שמעון, ואמר לו: ילמדנו רבינו, דרך ישכון אור להעמידני על הדין ועל האמת ולהחזירני ליהדותי, והריני מעתה מקבל עלי לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור.

כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובאמונה ובלב תמים, פנה אל הגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך להיות בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אשר על כן, צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.

בפנים צוהבות ובעינים מאירות אור יקרות, חזרו הרב והגביר אל החצר לערוך את החופה והקידושין, ומיני אז חזר הגביר לשמור ולעשות את השבת, ועבד את ה׳ בלב שלם.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- עמ'175

הפיוט והשירה בספרד –כרך א'-א.מ.הברמן

הפיוט והשירה בספרד

היהודים בספרד

כאשר פתחה יהדות ספרד ראש פרק בשירת ישראל קיימים היו המרכזים הקדומים בארצישראל (עם מצרים) ובבבל (עם צפון אפריקה) ואף מרכז איטלקי־אשכנזי־ צרפתי, שהיה מטיבו וטבעו שונה מן השניים הקודמים.

אגדות התהלכו, שיהודים הוגלו לספרד על ידי נבוכדנאצר או על ידי טיטוס. מסורת קדומה פירשה את הכתוב בעובדיה כ: "וְגָלוּת יְרוּשָׁלַםִ אֲשֶׁר בִּסְפָרַד"על אספמיא, וספרד כשם לאספמיא נמצא בתרגום יונתן ובשאר תרגומים. ודון יצחק אברבנאל אומר בסוף פירושו למלכים: כי ״אירקוליש הגדול מלך יוון יצא בכל העולם לכבוש ארצות בגבורתו ובחכמתו כי רבה היא, ונתפשט בכל המערב״. וכאשר בא לספרד ״נתן מלכותו לבן אחותו שנקרא אִישְׁפַּאן, ועל שמו נקראת כל ארץ ספרד בלשון עם לועז אִישְׁפַּאְנְיָא… והוא היה בחורבן בית ראשון, והביא משם בני יהודה ומבנימין ומשמעון ומהלויים והכהנים אשר היו בירושלם עם רב שבאו עמו ברצונם. ויביאם בדרך הים באניות למלכות ספרד ויושיבם בשני מחוזות, האחד הוא המחוז ־הנקרא גם היום אנדאלוזיאה. בעיר אחת… לוזינה… ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה להיותה כְּלוּז אשר בארצישראל מוכנה לנבואה. והמחוז השני היה בארץ טוּלִיטוּלָה, וידמה שהיהודים קראו שם העיר טוליטולה על שם הטלטול שעשו בבואם מירושלם שמה״. ויש גם כן שראו במלה העברית ״שפלה״ מקור לשם העיר Sevillia ו"גדרה״ לשם העיר-Gedeira

מן המאה ה־4-3 לספירה ידועים יהודים בספרד גם ממקורות היסטוריים, אבל לא היוו חטיבה מיוחדת מבחינה תרבותית. אופייה המיוחד התחיל להתגבש במאה העשירית לערך, ואם כי בהלכה היו בדרך כלל תלויים בבבל ובחכמיה, הרי בחקר הלשון והשירה בנו הספרדים בניינים לתפארת, וכל בני הגולה נזקקו להם.

השירה העברית בספרד

ליהודי ספרד היתה מסורת, שלהם ניתן כִּשְׁרוֹן השירה שְׁכֶם אֶחָד על אחיהם בשאר הגלויות. ור׳ משה אבן עזרא(ספרד המאה ה11-ה12) הקדיש לדבר זה בספרו ״שירת ישראל״ את תשובתו על השאלה החמישית: ״מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים וּמַאַמְרֵי מליצה וְאִיגרות בעברית על יתר בני הגולה״(עם׳ סב-סד) . לדבריו ״יש טעמים הרבה לזה״: יהודי ספרד מוצאם משבטי יהודה ובנימין, שהיו יושבי ירושלים עיר הקודש ושבו עם שָׁבֵי הגולה מבבל לבנות ולהבנות בארצם, ורק בגלויות הבאות הָגְלו לספרד. וכיוון ש״אין כל ספק״, כי בני ירושלים ״היו גדולים בְּצַחוּת הלשון״ יותר מן האחרים – לכן גדולים חכמי ספרד גם בשטח זה. גם האקלים בספרד יש בו, לפי דעתו, לעורר את רוח השירה. נוסף על כך למדו בני ספרד את הלשון הערבית ואת ספרותה, לְרַבוֹת שירתה, והושפעו ממנה ועשו כמתכונתה, הן בדקדוק הלשון והן בשירה ובפיוט.

והשירה היתה אצל הערבים, כידוע, שיא ההשכלה. הערבים בימי קדם דיברו שיר כשרצו לעשות רושם בלב השומעים. הם לא ידעו בדרך כלל קרוא וכתוב, אבל ידעו לשיר, והיו ביניהם ״מַגִידִים״, שלמדו שירים על פה והיו מַרְצִים אותם בפני קהל וְעֵדָה, ורק לאחר זמן הועלו על הכתב.

אגדה מספרת, כי המשורר הערבי המפורסם מהמאה השישית טָארָאפָה אבן אַל־עַבְּד אַל־בַּקְרִי היה חי בחצר אַל־חִירָה שעל יד כּוְפָא אצל המלך עַמְר אִבְּן הִינְד, והיה שר על אהבה ויין ושאר מנעמי החיים, וכן בשבחו של המלך, ובעיקר על גמלו, שאותו אהב יותר מכל דבר בעולם, ושירתו על הגמל היא היפה ביותר מאז ועד היום. והמלך שמע ונהנה, ואף שילם ביד רחבה. לימים חיבר שיר לעג על המלך, והמלך רגז. הרהר המלך בעונש שהמשורר ראוי לו, והחליט כי ענשו עונש מות. אבל לא הרהיב עוז בנפשו להרוג משורר בביתו, שכן יבוז לו עמו. מה עשה? ישב וכתב מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין ובו ציווה עליו להרוג מייד את האיש שימסור לידו את המכתב, ואת המכתב מסר לטָארָאפָה על מנת למסרו במו ידיו לאותו אחשדרפן. טָארָאפָה ידע לשיר, אבל לא ידע לכתוב ולקרוא. לקח את המכתב ויצא לדרכו. ושם במדבר נפגש עם זקן אחד יודע כתב, וסיפר לו, שהוא הולך בשליחותו של עַמְר המלך, כדי למסור מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין. לקח הזקן את המכתב וקרא בו. מייד סיפר לטאראפה על תכנו, ואף יעץ לו לקרוע את המכתב וללכת למקום שאין מכירים אותו. אבל טאראפה סירב לעשות זאת, שכן החשיב את אמנות הכתב שלא ידעה, ושר:

כְּתִיבָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה / קְרִיאָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה
אַל לָהֶם לַמַּיִם זוֹרְמִים / לְהַשְׁכִּיחַ אֶת אֲשֶׁר נִכְתַּב.
לֶעָתִיד יְכַתְּבוּ שִׁירֵי טָארָאפָה / וְגַם יִקָּרְאוּ
לָכֶן אֵין בִּרְצוֹנִי / שֶׁדָּבָר כָּתוּב יֻשְׁמַד בְּאַשְׁמָתִי.
הַמָּוֶת עָדִיף / מֵהַשְׁמָדַת כְּתָב.

ואמנם הביא את המכתב לבעליו והומת במיתה משוגה בפקודת המלך (אסד ביי, ״מוחמד׳׳ עמ׳ 22, ומקורות אחרים).

גם במלחמות לקחו המשוררים חלק רב. ידועים שירי קללה והיתול לרוב ששרו המשוררים על האויבים. וכשהגיע שיר היתול לאזני השומעים במחנה האויב האחר לא נחה דעתם עד שקם מי שהוא מהם וחיבר אף הוא שיר כנגד אויבם, ובעיקר כשעניינו וסגנונו עלו על של קודמו. ידועים גם שירי־זירוז במלחמה שהלהיבו את לבות הלוחמים. גם שירי האהבה של הימים ההם ביטויים חזק ועושה רושם. שבעה שירים כאלה מפורסמים וקרואים בשם ״מַעֲלַקָאת״, כלומר: ״תלויות״. הרבה חוקרים ניסו לפרש את השם הזה, ונראה כי הוא נגזר מן השורש ״עלק״, היינו דבר יקר שתולים במקום נראה לעין, כדי להתכבד בו; והערבים עצמם אומרים, שהם נקראים כך משום שתלו אותם לכבודם ולחשיבותם על ה״כַּעְבָּה״ בְּמֶכָּה. לדבריהם שירים שזכו בימי קדם לפרס נכתבו באותיות של זהב על משי ונתלו שם למען ידעו.

המשוררים היו מכובדים ביותר. מפעם לפעם היו מתקיימות תחרויות של משוררים בפני קהל, ששתה בצמא את דברי המשוררים, והיו שופטים שחילקו פרסים למשורר המצטיין. בחצרות מלכים ושרים ישבו משוררים שקיבלו שכר על שירים שנתחברו לכבודם ולגנות מתנגדיהם. וכשקפצו את ידם – הפכו שירי השבח לשירי לעג וגנות.

מספרים כי המשורר אַעֲשָׁה הלך בדרכו, ונכנס לאהלו של בדואי עני, היו לו לאותו בדואי שְׁמוֹנֶה בנות, שלא היה בידו לפרנסן. אבל כשבא המשורר לאהלו נתן לו מפתו הדלה. כשראה זאת המשורר נחה עליו הרוח וחיבר שיר על מידת הכנסת אורחים של אותו בדואי ועל בנותיו. והשיר היה כל כך יפה, עד שכמה וכמה צעירים נמשכו לתוך אהלו, כדי לראות את האיש, שעליו ועל בנותיו נתחבר אותו שיר, ולבסוף נשאו את בנותיו להם לנשים.

ושיר ערבי קדום אומר: ״אלהים נתן בנדיבותו ארבע מַתְּנוֹת־יְקָר לערבים: את הצניף הפשוט של הַמִּדְבָּר, ההולם אותו יותר מכתר־מלכים; את האוהל המרחיב את דעתו יותר מֵאַרְמוֹן־פְּאֵר; את הַסַּיִף הַמֵּגֵן עליו יותר מן הגבוהה שבחומות־מבצר;

אולם היקרה בַּמַּתַּנוֹת היא הרביעית: אֳמָנוּת־הַחֵן של השירה החפשית. והיא חמדת אוצרותיו של הערבי״(אסד ביי, ״מוחמד״ עמ׳ 20). ולא עוד אלא שידיעת דקדוק הלשון, חיבור שירים וִיפִי כְתָבוֹ של אדם היו בימים ההם, היינו במאה התשיעית והעשירית, ועל אחת כמה לאחר מכן, שלבים חשובים בסולם העלייה לחברה הגבוהה שהרבה השתוקקו לה. כך היה אצל הערבים, והדבר מצא חן גם בעיני היהודים. אלא שלא הרי התרבות הערבית כהרי התרבות העברית. הלשון הערבית היתה חַיָּה בפי האנשים ונשמעת להם יָפֶהֶ בהתפתחותה. מה שאין כן הלשון העברית. אמנם היא לא היתה מתה, שכן למדו את לשונה וקראו את ספריה, וכן השתמשו בה לפרקיב בְּיַחֲסֵיהֶם עם שאר בני הגלויות, וקיימת אפילו סברה, שהלשון העברית היתה בימים ההם מעין שפה דיפלומאטית, לשון שבה מסרו סופרים עברים של מלכים ושרים שוניב את דברי מושליהם, זה לזה, כשלא היתה שפה משותפת בין אותם מלכים ושרים. אבל בכל זאת לא היתה רעננה ופוריה כראשונה. חסר היה לה המגע הישיר עם החייב וענייני החיים היום יומיים.

ר׳ שלמה אבן גבירול(רשב״ג) שר בשירו ״ענק״:

זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְרִיתוְלֹא / לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת
חֶצְיָם מְדַבֵּר בַּאֲדוֹמִיתוַחֲצִי / בְּלָשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת

(מהדורת ביאליק ורבניצקי כ״א ע«' 173).

והנה נתעורר בלב חכמי ספרד רגש לאומי גם בעניין זה ורצו להראות לעצמם ולעמם וגם לאחרים, כי אין השפה העברית נופלת מן השפה הערבית, שהיתה אז במרום פסגתה, ומה שנתן לעשות בה ניתן לעשות גם בעברית.

משורריהם התחילו לשיר במשקל הערבי, ועברו גם לִתְכָנִים חילוניים וגם לצורות חדשות, שהשירה העברית לא הכירה אותן. ובינתיים נשתנתה גם השירה הערבית משירת המדבר הפרא לשירה חצרנית ענוגה. חיי עיר וחצרות מלכים ושרים הביאו אתם דרישות חדשות וְהֶרְגֵּלִים לא יֶדָעוּם, והדברים השתקפו גם בשירה.

רשב״ג התאונן ב״ענק״ שלו גם על משוררים עברים הכותבים ערבית ואמר:

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶםשְׁאֵרִית יַעֲקֹב, / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת
רֹב לַעֲזֹב מְקוֹר וְלַחְצֹב כָּל בְּאֵר / עַל חֹצְבָהּ תְּהִי אֹטֶרֶת
יִיטַב הֱיוֹת אֻמָּה גְּבִירָה שֹׁכְחָה / דָּבָר וּפִילַגְשָׁהּ תְּהִי שֹׁמֶרֶת?
הָהּ לָהּ אֲשֶׁר לֹא נָטְרָה כַרְמָהּאֲבָל / כַּרְמֵי אֲחֵרִים הָיְתָה נוֹטֶרֶת

 (שם 177-176).

גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על  דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.[א.פ] (מסעות יהודה)

ר׳ יהודה אלחריזי – (1165–1234)– (ספרד המאה ה1213) אומר בהקדמתו הנמלצת לספרו ״תחבמוני״, (תל־אביב תשי״ב):

אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי עֵרוּבְיָם הַתְּשׁוּקָה סוֹעֵר וּבוֹעֵר / וַיְעִירֵנִי מִשְּׁנַת מִכְּלֵי שִׂכְלִי וְיוֹרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי /אַתָּה בֶּן אָדָם / מָה לְךָ נִרְדָּם / פְּקַח עֵינֵי רַעְיוֹנֶךָ / וְהַצְבִּיא גְּדוּדִי הֶגְיוֹנֵךְ / וַחֲלוּצֵי לְשׁוֹנְךָ /וְאַתָּה תֶּאֱזֹר מָתְנֶיךָ / וּלְבַשׁ קְנָאוֹת / לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת / וְלִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר הִיא לְשׁוֹןהַנְּבוּאוֹת / הַיּוֹרֶדֶת פְּלָאוֹת / וְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרֶיהָ / וּרְפָא שְׁבָרֶיהָ / וּשְׁבוֹר מַלְתְּעוֹת כְּפִרְיָהּ /הַנּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ בְּשִׁנֵּיהֶם / וְהַפּוֹעֲרִים עָלֶיהָ פִּיהֶם / וְהַצֵּל טַרְפָּהּ מִבֵּין שְׁנֵי אֲרָיוֹת / וּפְרִיצֵי חַיּוֹת. / וָאוֹמַראֲהָהּ אֲדוֹנִי / הַנְּדוֹד בָּלַל שְׂפָתִי וְהֶגְיוֹנִי / וְהִדְבִּיק לְחִכִּי לְשֹׁנִי / וּמִי אָנֹכִי כִּיאַצִּיל שֶׂה פְּזוּרָה מִבֵּין שִׁנֵּי כְּפִירִים / וְכִי אוֹצִיא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מִבֵּין הַמְּצָרִים. / וְיֹאמַר לִיכִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ…..

והוא ממשיך ומוסר קינת העברית על עצמה:

אָנֹכִי עָמַדְתִּי בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם… וּבְנֵיכֶם מְאָסוּנִי וְחָשְׁקוּ לְשׁוֹן זָרִים / אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּלֵאלֹהִים אֲחֵרִים / הֶעֱבִירוּ לִלְשׁוֹן קֵדָר לְשׁוֹן יִשְׂרְאֵלִים / וְאָמְרוּ לְכוּ וְנִמְכַּרְנוּ לְיִשְׁמְעֵאלִים / וְכֻלָּם מָאֲסוּ לָשׁוֹן עִבְרִיָּה / וְחָשְׁקוּ לָשׁוֹן הַגְּרִיָּה / וְחִבְקוּ חֵיק נָכְרִיָּה / וּבְאֵשֶׁת זָרִים חָשְׁקוּ /וְחֵיקָהּ נָשְׁקוּ / כִּי מַיִם גְּנוּבִים לָהֶם יִמְתָּקוּ / וְנִפְתָּה לְבָבָם בִּרְאוֹתָם כַּמָּה מְלִיצָה יְקָרָה / אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה / וַתְּהִי שָׁרַי עֲקָרָה… / וְעַל כֵּן הִתְעוֹרַרְתִּי / וְעַז הִתְאַזַּרְתִּי /לְהָשִׁיב עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה / וְלָתוּר לָהּ מְנוּחָה… עַל כֵּן חִבַּרְתִּי הַסֵּפֶר הַזֶּהלְהַרְאוֹת כֹּה לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ /לְעַם הַקֹדֶשׁ…

והוא מדבר בהקדמה אחרת בשבח לשוננו, אם כי הרבה מאוצר לשונה אבד:

וּמִיּוֹם הִתְעָרְבוּ עַמֵּינוּ בֵּין הַגּוֹיִם וְשָׁכְנוּ בֵּינָם / וְלָמְדוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָם / עָזְבוּ לְשׁוֹן עִבְרִיָּה / וּפָקוּפְּלִילִיָּה / וְנַפְשָׁם מָאֲסָה אֶת בֶּן שָׂרָה הָעִבְרִית /וְחָשְׁקָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית / וְעַל כֵּן לְשׁוֹנֵנוּאָבַד / וְרֻבּוֹ לִשְׁאֹל יָרַד / וְקָצָתוֹ שָׂרַד / אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד / אֲבָל בִּמְעַט הַהוּא נַפְלִיא לַעֲשׂוֹתלַעֲרֹךְ אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת… וְזֶה לְךָ הָאוֹת / כִּי לְשׁוֹנֵנוּ לָשׁוֹן נִפְלָאוֹת / וּדְבָרֶיהָ דִּבְרִי נְבוּאוֹתכִּי הִיא צָרָה וְתִתְרַחֵב לָנוּ / וְקָצְרָה וְתַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ

הפיוט והשירה בספרד –א.מ.הברמן-עמוד 141

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

משלוח ידם של יהודי צפרו

להלן ננסה לסקור את הקשת המגוונת של עבודות בהן עסקו יהודי צפרו, האמידים שבידם הון, עסקו במפעלים תעשייתיים או במסחר. התעשיות הזעירות שהיו ידועות הן:

תעשיית שמן וזיתים. תעשיה זו ידועה בצפרו עוד מהמאה ה־15 לחשבונם. ליאון האפריקני כותב: ״תושבי העיר עשירים, ומלבושיהם לא נקיים. על בגדיהם כתמי שמן זית בו הם מתעסקים״. רגלים לדבר שגם היהודים עסקו בזה הן כשותפים לגוים, והן באופן עצמאי ״.

תעשיית הסאבון והבורית. נתונה היתה בידי היהודים. תעודות רבות מצביעות על כך. יצחק צבע, תעשיין יהודי שיחד את השר, כדי שיכפה על,בעלי המכולת לקנות את תוצרתו ובמחיר הגון. רבי רפאל משה אלבאז מציין שבזמנו היו כ־12 מפעלי בורית.

הערת המחבר: באבני שי״ש, ב, סי׳ ח, מסופר על שר שנכנס. לחצר הבורית של יהודי, ולקח שמן משם. על יהודי צפרו הוטל לספק לחצר המלך את הבירית הדרוש בתורת מס, והיו מעבירים את המם הג״ל דרך מכנאס, תעודה 154; יהודי צפרו קנו אפר הדרוש לתעשיית הבירית מכפר ״בני עלאם הסמוך לצפרו: חיי עמרם, סי' טז; שמואל ן׳ המו איש צפרו היה בעל מפעל בורית גדול׳ תעודה 165. וראה תעו׳ 585.

תעשיית יינות ושכר. תעשיית היין אף היא בידי היהודים, הצרכנים העיקריים, כיון שלמוסלמים אסורה שתיית היין. בצד היין המשובח הנמכר לבעלי בתים ואפילו לערים אחרות, ייצרו, כמוצר לואי את ״מאחייא״,' השכר הנעשה מפסולת היין, משריית צמוקים, תאנים, תמרים או פירות אחרים. ה״מאחייא״ של צפרו מפורסמת היתה בטעמה וחריפותה.

תעשיית הצמר. בצפרו היו מפעלים קטנים שעסקו בכך. העובדים העיקריים נשים.

הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו ״במסרקות ברזל״(=קרסאל) צבעו וטוו אותו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ואף בדי צמר שונים למלבושים .

מסחר

רבים מבני הקהל מצאו פרנסתם ממסחר זעיר ורוכלות.

רוכלות. רבי עמרם אלבאז אומר: ״דרוב עסק בני עמנו, רובא דמינכר הוא שלוקחים ירקות ופירות וסחורות מבעלי החנויות והם הולכים ומסובבים מחוץ לעיר באהלי קדר יש מהם חוזר לביתו מערב לערב… יש מהם עד יום שבת״; ר׳ רפאל משה אלבאז אומד בזמנו את מספר הרוכלים בצפרו ל״150 איש עניים ואביונים והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים, ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים, ומתפרנסים בדוחק גדול״. רוכלים אלה היו לוקחים אתם נערים שכירים העוזרים על ידם במסחרם. יש שהיו נשארים זמן רב בכפרים וחוזרים העירה רק לחג הפסח ולחג הסוכות, ולאחר החג מיד חוזרים לכפר ולפעמים חוזרים כבר בחול המועד.

הערת המחבר: תעו׳ 135. היו עתים שהשר אסר עליהם לצאת לרכול והדבר קיפח את פרנסתם והצטרכו למכור רהיטי ביתם. ראה תעו׳ 82; מולאי סלימאן בזמנו אסר אף הוא על הרוכלים לצאת לכפרים.

היו גם סוחרים בקנה מדה גדול יותר. הללו קנו סחורות בפאס ומכרום בחנויותיהם בצפרו. סחורתם מגוונת וכוללת בדים, סוכר, דברי מכולת אחרים, ומנעלים וכיוצא. בצד מסחרם שלחו ידם גם בעסקי בנקאות, והלוו לגויים ברבית, או השקיעו כספים בחקלאות, ובגידול בקר וצאן, בשותפות עם גויים בעלי אחוזות. סוחרים אלו מצאו פרנסתם בריוח, והם היו השכבה האמידה של העיירה, והפרישו מרווחיהם לעניים. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בזמנו ל״חמשים איש״. אלה כנראה, שלחו ידם לעתים גם בסחורה אסורה, ומכרו נשק ״לבארוד״ לשבטי הברברים ,שהיו מתמרדים במלך. בעונת הקציר, אחרי פסח יצאו עשירים אלה לכפרים כדי לחלוק את הגורן עם שותפיהם ה״פלשתים״. בתקופה המאוחרת, הלכו ונתרבו, שותפויות אלו, עד שבימות הקציר, היו רחובות המללאה גדושים בשקי חטה ותבואה אחרת שה״פלשתים״ הביאו לבתי שותפיהם היהודים, והמעבר ברחובות היה קשה. גם רבנים שהיה ברשותם הון קטן, שלחו ידם בעיסקות כאלו.

קצבים. מעטים היו הקצבים. רבי רפאל משה אלבאז מונה מספרם ל־10, ומציין שרבים מבני העיר קונים מגויים כבש או עגל, נמנים עליו, ומחלקים אותו ביניהם לאחר שחיטתו 82.

בשמים. גם בצפרו היו ״עטארין״ שמוכרים תבלינים ודברי מרכולת אחרים, כגון בושם ה״עטר״, האהוד על הנשים הערביות במארוקו. בכלל סחורתם מכרו הבשמים גם ״טאבאק״.

עורות. היו יהודים שסחרו ב״עורות״ שהיו מיוצאים לאירופה.

בעלי מלאכה

היוו חלק ניכר מהמפרנסים בק״ק צפרו. מלאכות שונות ומגוונות היו בידי היהודים.

הרצענים — סנדלרים. חלקם מייצרים נעלים המיוצרים מעור עדין ורך המיובא מפאס השכנה, והמיועדות לעירוניים, ומכרו אותם בפאס, וחלקם מייצרים נעליים מעור פרה בלתי מעובד, הקרוי ״אגרוס״, והמיועדים לאיכרים מכפרי הסביבה. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בארבעים איש.

חייטים. במקצוע זה עסקו בין נשים ובין אנשים. בצד אומנים שעבדו עבור השוק של ״פאס״, היו גם אנשים ונשים שתפרו בגדיהם של האכרים הברבריים מכפרי הסביבה. הנשים עסקו גם ב״תיקון״ בגדים בשכר. הרמ״א הנ״ל אמד מספר החייטים ב״שלשה״ מלבד הנשים. למלאכה זו יש לציין מקצועות העזר כגון יצור הקיטאן, הטפירא והעקאד, הדרושים למלאכת החייט.

״חראיירייא״ (:= מעבדי המשי). הללו קנו משי גלמי עיבדוהו, וגלגולהו על סלילים הנקראים ״זעבא״, ומכרוהו לצרכנים.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 128

חֲרִיקַת הַשַּׁעַר – נתן אלתרמן

כתב אישום נוקב של צדיק בסדום בשנות הסלקציה האכזרית של עליית יהודי מרוקו

חֲריקַת הַשַּׁעַר – נתן אלתרמן לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל עֲלִיָּה סֵלֶקְטִיבִית עָלְתָה עַל הַפֶּרֶק סַכָּנַת נְעִילָתָם שֶׁל שַׁעֲרֵי הַיְּצִיאָהמִמָּרוֹקוֹ. אוֹתָהּ שָׁעָה הֵחֵלָּה עֶמְדָּתָם שֶׁל חוּגִים שׁוֹנִים בְּיִשְׂרָאֵל מְשַׁקֶּפֶת, מִבַּעַד לַחֲזָרָה הַמְּאֻמֶּצֶת וּמְפֻתֶּלֶת עַל עֶקְרוֹנוֹת שֶׁמִּכְּבָר

מַשֶּׁהוּ מֵחֻלְשַׁת הַדַּעַת שֶׁתָּקְפָה אֶת מְאַשְּׁרֵיהֶן שֶׁלשִׁיטוֹת הָעֲלִיָּה הַקַּיָּמוּת. נָתָן אַלְטֶרְמַן שְׁנַת  1956

לֹא, לֹא הָעִקָּרוֹן הֻחְלַף לְפֶתַע בְּאַחֵר
לֹא
 הַתְּפִיסָה שֻׁנְּתָה וְלֹא הָרוּחַ
הַשַּׁעַר
 שֶׁהֵחֵל פִּתְאֹם לְהִסָּגֵר
צֵרֵף
 אֶת חֵרוּקוֹ אֶל הַוִּכּוּחַ

הַשַּׁעַר
 אֲשֶׁר זָע וְשֶׁהֵחֵל נִסְגַּר
צָרַף
 גַּם הוּא קוֹלוֹ לְהָעִידֵנוּ
כִּי
 לֹא הַהֶגְיוֹן הוּא הוּא אֲשֶׁר גָּזַר
כִּי
 בְּדַרְכֵי עוֹלִים עַד תַּחַסְמֵן יַד-זָר
יוּקְמוּ
 הַמַּחְסוֹמִים בְּמוֹ יָדֵינוּ

 

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקַת אִיּוּם
אַל
 הַדּוֹרְשִׁים מֵאָז, בְּעַקְשָׁנוּת בֵּל תֵּלָא
( קוֹל
 יְנִי אֲבִידוֹב ) כִּי לֹא נַחְשֹׂךְ מְאוּם
וְכִי
 נִפְעַל מַהֵר, לְבַל יֹאבְדוּ גַּם אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר
 עָבְרוּ אֶת דִּקְדּוּקָיו שֶׁל הַמִּיּוּן
וְנִרְשְׁמוּ
 וּכְבָר הוֹדוּ לָאֵל הֵם
שֶׁלֹּא
 נִמְצָא בָּהֶם עִם אֲבוֹתָם כָּל מוּם
וּכְבָר
 תִּפְלַת הַדֶּרֶךְ הִתְפַּלְּלוּ

 

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקָה מָרָה
בַּחֲרִיקָה
 נוֹקֶמֶת וְנוֹטֶרֶת
אוּלַי
 גַּם אֶל שְׁתִיקַת אוֹתָהּ הַנַּעֲרָה
אֲשֶׁר
 רָבְצָה יוֹם יוֹם, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב
עַל
 מַדְרֵגוֹת פְּרוֹזְדוֹר מִשְׂרַד הָעֲלִיָּה
בְּלִי
 נוֹעַ, לְאַחַר שֶׁהַמִּשְׂרָד הוֹדִיעַ
כִּי
 מַעֳמֶדֶת הִיא לָצֵאת בָּאֳנִיָּה
בְּאִם
 תַּפְקִיר הִיא אֶת אִמָּהּ אוֹ אֶת אָבִיהָ

 

כָּךְ, כַּמְּסֻפָּר, רָבְצָה שׁוֹתֶקֶת וּמְכֻוֶּצֶת
וּמִסְתַּבֵּר
 שֶׁכָּךְ הִיא נִשְׁאֲרָה רוֹבֶצֶת

וּמִסְתַּבֵּר
 שֶׁכָּךְ בְּחַכּוֹתָהּ עַד בּוֹשׁ
וּבְהִמָּנְעָהּ
 מִלֶּכֶת בַּסְּפִינָה אֶל יָּם
הִיא
 בָּנוּ נִלְחֲמָה עַל צַו שֶׁל כְּבוֹד אֱנוֹשׁ
וְגַם
 אוּלַי, עַל מַשֶּׁהוּ מִכְּבוֹד הָעָם

מתוך " הטור השביעי ".

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אוהל מועד:[ohil mo'id] מסאוו לאוהל מועד ובקאוו יבכיוו = [כששמעו הזקנים על מות משה] הלכו לאוהל מועד והמשיכו [מילולית: נשארו] לבכות .

אוהל קובע – אוהל קבע – מונח בהלכה המציין משהו קבוע בניגוד לזמני: ידא נהאר שבת עמל אהל קובע חייב = אם ביום שבת עשה אוהל קבע [מילולית: קובע], חייב – הכתיב קובע הוא כנראה טעות דפוס. המונח ההלכתי הוא קבע ־ קבוע.

אוה״ע -ראה אומות העולם.

 

אוי ל… – ביטוי להבעת צער או חרדה: 1) כמם פתשובה וקאל אוי לי = [כשראה הגוי את התנהגות הפרה] חשב על [עשיית] תשובה, ואמר: ״אוי לי״

 2) אוי לו די יסרעוה מן שמים… = אוי לו, שידונו אותו משמים [לכף חובה]

אוי לאותה בושה: וכא יציב דנובאת כאמלין די עמל מקיידין… אוי לאותה בושה = [כשאדם מגיע לבית דין של מעלה] ומוצא את כל העוונות שעשה רשומים [לחובתו]…

אוי לאותה בושה / ק״מ, פתיחה ב, דף ד ע״א.

~ אוי לנו מיום הדין: ועליהא חדאז האד סי די זראלו אוי לנו מיום הדין= [עשה מעשים רעים רבים,] ולכן היה צריך [שיקרה] מה שקרה לו [כלומר נענש כפי שנענש], אוי לנו מיום הדין

 

אוויר-lawirlavir  – 1 אוויר: 1) כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = [העצים] מקררים את האוויר החם של המקומות האלה

2האד למודאע הווא כביר וואסע ופיה דדאוו ולאוויר = המקום הזה הוא גדול ורחב, ויש בו אור ואוויר

3) לאזמך תכרז תבדל לאוויר  לאייכון תברא ־ עליך לצאת להחליף אוויר, אולי תבריא

4) למאכלא ונקווא ולאויר צח = אוכל וניקיון ואוויר צח

 5) די כאן פואחד לאויר צח ודבל לואחד לאויר מעופש = [נפשו עגומה עליו,] שהיה באוויר צח ונכנס לאויר מעופש

6) לאויר די ארץ ישראל כא יעאוון פחאל די קאלו…= האוויר של ארץ ישראל עוזר [בלימודים], כמו שאמרו…

2 חלל האוויר: 1) חתא אוצל לאויר די נץ לבית = [החבל כרוך מסביב לצווארו והוא הולך ועולה] עד שהגיע לאוויר של מחצית הבית

2) יבארך לבנה תחת לאויר דסמא ־ יברך את הלבנה תחת אוויר השמים

 

אולי: 1) אולי ירזע בתשובה = אולי יחזור בתשובה

2) אולי ידרך באס יכון ענדו רוב דלמצות ־ אולי יזכה, שרוב מעשיו יהיו מצוות [מילולית: שיהיה לו רוב של מצוות]

3) עטי צדקה וצום אולי יכפר ה׳ = תן צדקה וצום, אולי יכפר ה׳

 

אומה umma — עם: 1) מא תבדל ישראל באומה אוכרא = לא תחליף את ישראל באומה אחרת

 לכבאר דלגנס (אומה) = גדולי העם (אומה)

3) ואכה נכונו מזליין באיין לאומות… = אפילו שנהיה גולים [מפוזרים] בין האומות…

4) חנא וישראל אומאתו [דקדוק 58] = אנחנו וישראל עמו [מילולית: אומתו] [ירבו כמותו באומתו]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 104

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר