מורשת יהדות מרוקו

בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

יעקב אחי ז״ל, היה לו אחד הבנים שהגיע לגיל חמש-שש. זהו הגיל שבו מכניסים הילדים ללמוד תורה ב״חדר״ המסורתי. בית הספר של אליאנס, שהיה מחולק לשני אגפים, אחד לבנים ואחד לבנות, היה ממוקם ב״מללאח״ עצמו, אותו שכרה חברת ״אליאנס״ מידי הפחה המוסלמי של העיר, שבנה אותו במיוחד לצורך זה, לפי בקשת חברת ״אליאנס״ בפאריז. עברו כמה שנים, והמקום הזה לא יכול היה עוד לשמש כבית ספר מודרני. חברת ״אליאנס״ בנתה בית ספר חדש ומשוכלל, מחוץ לחומות הרובע היהודי, אבל קרוב מאוד אליו. בית הספר הישן, חלקו נתפס במחסנים לסוחרים גדולים, חלקו למשרדי ועד הקהילה, וחלקו שימש לחדרי לימוד, שהיו בעבר מפוזרים בבתים פרסיים.

רוב המלמדים האלה היו אלה שלא הצליחו במסחרם או במקצועם, והפכו להיות מלמדים, ללא כל הכשרה מיוחדת להוראה, ואשר כל השכלתם הצטמצמה לידיעת ספרי המקרא בלבד, פרשות התורה, הפטרות ולימוד תפילות וברכות שונות, כל אחד תפס או שכר חדר אחד, בו הוא לימד את תלמידיו. יעקב אחי הביא את בנו, למסור אותו לאחד מהמלמדים. בהגיעו למקום, עיניו חשכו מראות, ריח זוהמה וצחנה נדפו מכל חדר, הילדים בגילים שונים ישבו על הרצפה ואפילו היו מהם שעשו את צרכיהם במקום. והרבי עומד כשבידו מקל, שוט או רצועת עור להענשת התלמידים. יעקב אחי חזר הביתה ואמר לעצמו, את בני לא אכניס למקום מטונף זה.

בא אלי וסיפר לי את מה שראה. באותו זמן עבדתי בדואר, ויו״ר ועד הקהילה ביקש ממני לעזוב את העבודה ולקבל על עצמי תפקיד מזכיר ארגוני של ועד הקהילה, תפקיד שראיתי בו ענין רב וברצון הופקדתי עליו. ראיתי בו אתגר אישי וציבורי.

התחלתי ללמוד את בעיות הקהילה והעליתי רעיונות לשיפור בבמה תחומים. אמרתי ליעקב אחי ״תן לי לחשוב, וגם לבעיית החינוך אמצא פתרון מתאים״.

בסוף מצאתי את קצה החוט. בארכיון של ועד הקהילה מצאתי כעין צוואה כתובה על כמה דפים מאת אדם בשם יהודה תורג׳מן, שהיה בעל נכסים בעירנו, היה חשוך בנים, ועלה לארץ ישראל, יחד עם אשתו. קראתי הצוואה בעיון רב, ומצאתי כתוב בין היתר, שאת כל נכסיו, בתים, חנויות וכו' הוא משאיר בידי ועד הקהילה ודמי השכירות שלהם יחולקו שווה בשווה. מחצית לקופת הקהילה ומחצית למוסדות בארץ ישראל (ישיבות, קופות עניים, קופות צדיקים וכר).

בין יתר הנכסים הוא השאיר גם בניין גדול מאד שנקרא אז ״אל פנדק״. היו בו כמה מחסנים, אותם שכרו סוחרים גדולים לאיחסון סחורותיהם. החצר הגדולה של הבניין שימשה באורוות סוסים. לגבי בנין גדול זה, הוא קבע בצוואתו שלא ישמש לשום דבר, אלא לבניית בית כנסת גדול, או לתלמוד תורה.

נפלתי על המציאה. בשקט ובסודיות, יעקב אחי ואני, הלכנו ללשכת הבריאות המקומית וביקשנו לשלוח רופא או מפקח בריאותי לבדוק מקום מסויים (תלמוד תורה הישן) המהווה מפגע וסכנה בריאותית ליהודים הגרים ב״מללאח״ ואולי גם סכנה לכלל תושבי העיר.

הרופא של לשכת הבריאות בא למקום, בדק את תנאי ההיגיינה שבו וקבע שהמקום מהווה סכנה חמורה לכלל הציבור. לפי בקשתי הוא כתב דו״ח במקום, ובו הוא תובע חיטוי המקום באורח יסודי, וסגירתו לחלוטין.

העתק מהדו״ח נמסר לי. הלכתי ליו״ר ועד הקהילה, מר מרדכי עמאר, איש משכיל שאינו סובל דברים

פרימטיביים מסוג זה. הוא העמיד בפני שאלה צודקת ״היכן ילמדו הילדים בינתיים?״ עניתי לו ״בינתיים אנו בעזרת לשכת הבריאות, נעשה חיטוי יסודי, נסייר ונצבע הבניין, ונשאיר אותו פתוח לכמה זמן עד לפתרון הסופי.״ סיפרתו לו אודות הצוואה של יהודה תורג׳מן ואמרתי לו ״באותו ״פנדק״ נקים בית ספר (תלמוד תורה) חדש.״

הימים היו ימי צנע בעקבות מלחמת העולם השנייה. אף מצרך למזון ולהלבשה לא היה בנמצא, ובמיוחד חומרי בניין.

הלכתי למשרדי וערכתי תוכנית בנייה זמנית, איך להפוך ה״פנדק״ לבית ספר.

בהיותי מזכיר הקהילה, הייתי קרוב מאוד למר מוריס בוטבול, שהיה ממונה מטעם הממשלה על ענייני היהודים. הבאתי בפניו את כל הסיפור והצגתי לו את התבנית שלי, אותה קיבל ברצון, ואף הבטיח לעזור לי בכל מה שאני צריך.

למען קיצור הסיפור, שהוא ארוך למדי, אביא רק את סופו. בעזרתו האדיבה של מר מוריס אבוטבול, בנינו ב״פנדק״ ההוא בית ספר עברי(תלמוד תורה). כך היה השלט שנכתב בפתחו.

עמדה השאלה היכן למצוא מורים יודעי עברית שיילמדו בעשר הכיתות החדשות, כי הכוונה המרכזית היתה לשנות שיטת החינוך שהיתה קיימת, וללמד בעברית, תורה, דקדוק, היסטוריה יהודית וספרות. הרב מיכאל אנקווה קם בבל כוחו נגד בית הספר (מסיבות אישיות שלא כדאי לפרטם באן). הקהילה התפלגה. חלק הלך עם הרב אנקווה, רק מחמת כבודו, וחלק רב אימץ את הרעיון מחדש. עמדה שאלה מרכזית, היכן למצוא מורים מלמדי עברית. יעקב אחי נסע לקזבלנקה. התייעץ עם כמה חוגים שהתחילו להפיץ השפה העברית ברחבי מרוקו והציעו כמה מורים, ובראשם ר' יעקב אדרעי ז״ל. אלא שר׳ יעקב זה, על אף היותו חכם גדול בתלמוד במקרא, בקיא במכמני השפה והדקדוק העברי, ובעל השכלה יהודית מאד רחבה, היה סגי נהור מילדותו, ולא ראה אות אחת מימיו.

יעקב אחי נדהם ואמר לחבריו ״אתם רוצים לעשות צחוק ממני בעיני הקהילה, אני קיוויתי להביא לעירי אור גדול ואתם מציעים לי נר כבוי״. ״קח אותו״ אמרו לו חבריו ״ותראה כמה אור הוא יכניס לקהילה שלכם״.

בלית ברירה יעקב הביא אותו אלינו, בנוסף על שני מורים לעברית. בקיצור, הרב הזה, על אף שהטבע פגע בו, הפתיע רבים ואפילו רבנים.

בית הספר החדש רוהט וצויד בבל מה שדרוש והפך לבית ספר יהודי מודרני, שלא היה כמוהו בכל מרוקו. כאשר בית הספר עמד על בנו, והכל היה ערוך ומסודר, לחינוך בית הספר, הזמנתי את מר מורים אבוטבול יחד עם מפקח החינוך במרוקו. התרשמו מאוד מהסידורים החדישים כיתות מסודרות, מקלחות, חדרי שירות סדרי ניקיון וכו׳. מר מוריס אבוטבול אמר לי ״זוהי דוגמא יפה לסידור החינוך היהודי במרוקו ויש להעתיקו למקומות אחרים, וכל מה שתצטרך לענין בית הספר, אני עומד לרשותך״. מאז, בית הספר העברי בסאלי, התפרסם בכל מרוקו.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998–עמוד 86

היהודים בתקופה הקולוניאלית

היהודים והשלטון

ב־30 במארס 1912 קיבל עליו הסולטאן עבד אלחאפט׳ את החסות הצרפתית, עם החתימה על חוזה פאס – אירוע שציין את המעבר לשלטון קולוניאלי. סדרי הממשל החדשים כללו מינוי נציב עליון צרפתי, שהיה המושל בפועל, וכן הקמת מינהלות שמילאו את תפקידי המשרדים הממשלתיים ובראשן עמדו פקידים צרפתים. ״מינהלת העניינים השריפיים״ פיקחה על המכ׳זן ושימשה חוליית קשר עמו. היהודים, שהיו נתיני הסולטאן, נשארו בתחומו של המכ׳זן, ולכן גם ענייניהם התנהלו תחת פיקוחה של המינהלה הצרפתית.

מכ׳זן

מילולית: אוצר. אזור השליטה הממשי של השלטון המרכזי(שמו המלא: בלאד אלמכ׳זן), ובהשאלה – כינויו של הממשל הסולטאני. בראש הממשל עמדו וזיר ושישה מזכירים. הוא כלל 12 פאשות(מושלי מחוזות) ו־20 קאידים (מנהיגי שבטים או אזורים, שמונו על ידי השלטון המרכזי). בלאד אלמכ׳זן הוא הניגוד לבלאד אלסיבא (ארץ ההפקר), כינוי לאזור שבו שליטת הסולטאן חלשה. הכוונה בעיקר לאזורים שבהם חיים הברברים: ההרים וחבלי המדבר.

הסולטאן והמכ׳זן לא היו עוד דומיננטיים כבעבר, אך הם לא נעלמו מן התמונה. כשם שהסולטאן לא סולק ממשרתו ועקרון ריבונותו על הארץ הוכר גם במשטר החסות(פרוטקטורט) החדש, כן לא בוטל גם מנגנון שלטונו הישן. מושלים מטעמו המשיכו לכהן, ומערכת המשפט המשיכה בפעולתה. גם כוחם של תקיפים מוסלמים, ראשי שבטים וכפרים, לא נפגע בהכרח. זמן רב – עד אמצע שנות השלושים – נדרש לצרפתים כדי להשתלט על כל מרוקו, וגם לאחר מכן הם החזיקו כוחות מעטים בלבד באזורים רבים בפנים הארץ, שהמשיכו להתנהל כבעבר.

עם זאת, הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם היא שקבעה את גורלם של היהודים. השלטון הקולוניאלי התבסס בעיקרו על הפרדה בין השליט החדש, האירופים, שלהם ניתנו זכויות רבות יותר, לבין התושבים המקומיים, היהודים והמוסלמים, שקיבלו מכוחו של המשטר החדש מעמד של ״ילידים״ (Indigène). מוסלמים ויהודים נמנו אפוא עם בני המגזר הילידי הנמוך בחברה הקולוניאלית. עם זאת, היה הבדל חשוב בין שני מרכיבים אלה של האוכלוסייה המקומית. יהודי מרוקו היו קהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות, שרובן היה אירופי. המוסלמים במרוקו היו גם הם חלק ממרחב מוסלמי, אלא שחלקיו האחרים היו באסיה ובאפריקה, לא באירופה, ובעידן הקולוניאלי הייתה להבדל זה השפעה רבה. יהודי אירופה בכלל, ויהודי צרפת בפרט, נטלו על עצמם את תפקיד הפטרונים, מורי הדרך והמחנכים של יהודי מרוקו עוד לפני הכיבוש הקולוניאלי, אולם למוסלמים לא היו פטרונים צרפתים כגון אלה, בני דתם.

כיצד יבוא הבדל זה לידי ביטוי בעידן החדש? איזה היבט יטביע חותם חזק יותר על יחסי היהודים עם סביבתם: מעמדם כילידים או זיקתם ליהודי אירופה? דילמה יסודית זו של העידן הקולוניאלי ניצבה מראשית הכיבוש בפני השלטונות הצרפתיים.

האירועים בפאס, 1912

יום רביעי, 30 בניסן תרע"ב <17 באפריל 1912> התקוממו החיילים המוסלמים נגד הקצינים הצרפתים שהיו מאמנים אותם, קציני הצבא הצרפתי ניסו להוריד הנשק מהמתקוממים אך ללא הצלחה, ואדרבא המוסלמים קמו על הצרפתים והרגו אותם […] ונפגשו עם הסולטאן מולאי האפיד^, ואמרו לו שאינם רוצים בשלטון הצרפתים, האם הוא (הסולטן) שמושל כאן או הצרפתים, ענה להם באופן נחפז לא ישלטו בכם הנוצרים ושילכו בינתיים להשתטח על קברו של מולאי אידריס עד אשר יראה איך יתפתח המצב, הסולטאן חזר לביתו (חשש מהתקוממות), המוסלמים יצאו מבית המלוכה, עברו בחוצות פאס ג'דיד והרגו כל צרפתי שפגשו בדרכם,וגם נכנסו לבתים של הצרפתים והרגו אותם ואת נשיהם ובניהם, מלבד אלה שהצליחו להסתתר. משם התכוונו ללכת לכיוון המלאה (ויש אומרים רק כדי להגיע לדאר דביבג׳ אל המחנה הצרפתי כי שער זייאף היה סגור)  […]

היהודים ניסו לסגור את שערי המלאה, תחת מטר יריות, והצליחו לסגור את השערים ונמלטו לבתיהם כי לא היה בידם נשק כדי להתגונן, ובמקרה הנשק שהיה להם נדרשו למסור אותו לבירו ערב (משרד הממשלה) יום לפני המאורע.

נראה לי שהשערים לא נסגרו על מנעול,או שנסגרו על מנעול אך המתנפלים הצליחו לעקור אותם מציריהם,או שהשומרים פתחו אותם בכוונה, ולפני פריצת השערים היהודים עלו למגדל שבחומת המלאה והוציאו קצת נשק שנשאר בידי היהודים והתחילו לירות על המתנפלים עד לשעה שלוש אחר הצהריים, ולבסוף החיילים נכנסו למלאה, יחד עם אהל תאפילאלת אנשים ונשים וכמו כן הפרארניי'א (האופים) של המלאח והשומרים עצמם והתחילו לבוז מכל הבא ליד ולשרוף בתים וחנויות במשך כל הלילה, הדבר נמשך משעות הצהריים של יום רביעי, 17 באפריל עד לשעות הצהריים של יום שישי, 19 באפריל, ונהרגו היהודים שהיו בפאס ג'דיד […]

מיום חמישי והיהודים הולכים לקסלה (מחנה) של ג'באלה ולדאר אל־מכזן הנקראת בולכסיסאת לפי צו המלך מולאי האפיד', וביום שישי התרוקן המלאה מהיהודים, לא נשאר בו לא אנשים, ולא ממון ולא חפצים ולא סחורות ולא כל הטוב שהיה בו, ושרפו החנויות […], והדרך של המחוז נחסמה והיו עוברים רק דרך של רחוב תברנא, אוי לעיניים שכך רואות.

בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה"ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות(כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת.

היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים, והולכים נודדים להץ ואין, האמונים עלי תולע הבקו אשפתות.

גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

ביום שישי התחילו הצרפתים אשר בדא'ר דביבג להפגיז את העיר, ואת הגוים אשר בפאס אל-באלי ופאס ג'דיד והמגדלים והבוסתנים. בהפגזה זו נפל הצריח של מסגד חמרא אשר בפאס ג'דיד ונהרסו גם כמה בתים, ואז התכנסו גדולי העיר הישמעאלים והלכו אל השגריר הצרפתי, אדון רנייו – Régnault ואמרו לו מה סיבת ההפגזה? וענה להם אתם הרגתם חיילים צרפתיים. היה ביניהם משא ומתן ולבסוף המוסלמים הניפו את הדגל הצרפתי וההפגזות פסקו, חיילים ושוטרים צרפתיים נכנסו לשמור על העיר והתחילו לתפוס את החיילים הערבים שהתקוממו לפני כן.

ביום שישי לפנות ערב שלח לנו המלך מולאי האפיר לחם וזיתים שחורים, רק האיש הבריא והחזק הגיע לקחת הלקו רבע כיכר להם עבור הילדים וגם ביום שבת חילקו לנו לחם וזיתים.

ביום שבת התכנסו היהודים כדי לאסוף את הגוויות של המתים, וריכזו את הגוויות במקום אחד עד ליום הקבורה.

מספר המתים – 45,והפצועים – 27,המתים נקברו ואילו הפצועים נשלחו לבתי חולים.

ביום ראשון שלה לנו הקונסול האנגלי 1,300 כיכרות להם.

כמו כן באותו יום כתב הגנרל ראלבייס <Dalbiess> להרב וידאל הצרפתי מכתב תנחומים לקהלה, והודיע לו שהקציבו ליהודים באופן קבוע אלפיים כיכרות לחם ליום.

ש' הכהן, "יומן עיר פאס״,בתוך: ד' עובדיה,פאס וחכמיה, כרך א,׳ר! שלים תשל״ס, עמ' 225-224.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-עמוד 48

ר׳ שאול בן דנינאש ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים. בשנת רפ״ו חתם רביעי על התקנה שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. בשנה זו גם נשלח עם ר״ש אבן דנאן למכנאס, כדי לשטוח לפני המלך את תלונת התושבים נגד המגורשים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. חתום אחרון על כתב אחריות שקיבלו התושבים!. הוא חתום בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550) בדבר גביית כתובת האלמנה.

ר׳ מתתיה [היצהרי ב"ר משה] . מצוטט בפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה ״לשון הרב מתודה״, וכנראה הכוונה לר׳ מתתיה היצהרי מסאראגוסה, חברו של ר״י אלבו. כעין ראיה לכך — ציטוט דבריהם בסמיכות ב״עץ חיים״. נראה כי חיבורו של ר׳ מתתיה היה נפוץ בין חכמי ספרד בדור הגירוש, כי הוזכר גם בדברי ר״י בן חביב: ״וזכורני כי ראיתי דומה לזה בקונדריס שחיבר ה״ר מתתיה ז״ל״. גם ר״א זכות מזכיר את ר׳ מתתיה היצהרי בשמו הפרטי, וכן הוזכר בתשובת ר׳ שמואל למס הצרפתי בדין קטלנית, נושא שנדון שם גם בידי ר״י אלבו. מוצא המשפחה של ר׳ מתתיה מנרבונה שבפרובאנס, ובגירוש היהודים מצרפת בשנת הס״ד (1306) עברה המשפחה לסאראגוסה שבמלכות אראגון. בתשובת ר׳ חסדאי בן חסדאי בעניין אמירת תחנון ביום שיש בו ברית מילה, כתב: ״ואני מיום ששמשתי לפגי רבותי הה״ר יעקב קנפנטון וה״ר יוסף אלבו לא ראיתי שמיחו בדבר. גם בהיותי שמה לפני מורי הזקן זה קנה חכמה ונהורא אמיר. [עמיה! מ״ע] שרא החכם המפורסם ברבים רבי מתתיה היצהרי ז״ל, לא ראיתי מוחה בדבר״.

אם נכונה השערתנו שהמדובר כאן בר״מ היצהרי, הרי הולכת ומתגלית לנגד עינינו זהות מוחלטת בינו ובין חברו הר״י אלבו. שניהם למדו אצל ר׳ חסדאי קרשקש, השתתפו בוויכוח טורטוסה, היו בעלי השכלה רחבה ועסקו בענייני הגות, כיהנו כרבנים וכתבו תשובות, ושניהם כתבו חיבורים בהלכות טריפות. דבר זה ממחיש לנו שוב את עולמו הרוחני ועיסוקו של תלמיד־חכם בספרד בתקופה זו. ייתכן שחיבורם האחרון נבע מצורכי השעה, שבה הלכו והתרחקו הגויים מהיהודים ומשחיטתם — דבר שהעמיד את הכשרות בסכנה, בגלל הפסד הממון והניסיון שבדבר, והיה חשש שלא כולם יוכלו לעמוד בזה. נראה שהעיסוק בהלכות טריפות בא מצד אחד לחזק את יסודות הכשרות בתודעת העם, ומצד שני לחקור ולברר מה הם הדברים האסורים מן הדין ומה הם הדברים שאינם רק מצד חומרה ואפשר להקל בהם בשעת הדחק, כדי למנוע הפסד ממונם של ישראל.

מחיבוריו הידועים לנו: דרשות על התורה, שאותן הוא מזכיר בפירושו לאלפא ביתא (פסוק לט); הערות ופירושים להראב״ע על התורה; חיבור בדיני טריפות, ומן הסתם גם תשובות בהלכה; פירוש למסכת אבות ופירוש לאלפא ביתא (תהלים קיט). כמו־כן יוחסו לו חיבורים מספר, אך הספק בהם מרובה על הוודאי. מכל חיבוריו פורסם רק פירושו לאלפא ביתא, אשר זכה למספר מהדורות, כנראה בגלל מקוריותו ושיטת פרשנותו המיוחדת במינה, וכן עיסוקו בתורת החינוך ובדרכי ההוראה. לאחרונה יצא הפירוש במהדורה מוארת.

מרדכי בן המון, מראשי קהל התושבים. חתום אחד־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים. לא נודעו לנו פרטים נוספים עליו.

ר׳ יהודה בן זכרי בן שנטו [=שם טוב], חותם ראשון על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין ועל הפסק המתיר את הנפיחה בשנים רפ״ו ורצ״ט (1526, 1539). כיהן כראש ישיבה בפאס. היה רבו של ר׳ יהודה עוזיאל, חתום עמו בפסק־דין משנת ש״א (1541), ודרש עליו בפטירתו. שם־המשפחה ׳בן זכרי׳ נפוץ בין התושבים והמגורשים והיה ידוע בפאס עוד במאה הי״ג. ימין בן זכרי ב״ר מוסא בן שם טוב, מראשי קהל התושבים, חותם תשעה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ניסים בן זכרי ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שמונה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ משה חלואה, ממגורשי ספרד. היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאלנסי וחברו של ר׳ יוסף עוזיאל. לאחר שקמו עוררים בשנת ר״ס (1500) על היגררות התושבים אחרי מנהג המגורשים בהיתר הנפיחה, התיר ר׳ משה לתושבים לנהוג כן לכתחילה, וידו היתה על העליונה בעניין זה. הוא ור״ש מסנות פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו ונשאר בספרד, ושלח ביד גוי מכתב בו הוא ממנה יהודי מסוים שליח לכתוב ולתת גט לאשתו. השליח מילא את שליחותו, ועל סמך זה נישאה האשה לאחר. הוא זכה לגדל דור של תלמידי חכמים, כמו ר׳ יהודה עוזיאל ור׳ נחמן אבן סונבאל. ייתכן שהם החלו לימודיהם אצלו, עוד בהיותם בספרד. בשנת רפ״ו (1526) כבר לא היה בחיים. כאשר החליטו התושבים לאסור את הנפיחה ולפתוח איטליז נפרד לעצמם, התגלעו ויכוחים רבים סביב היתר הנפיחה. כתוצאה מכך היו שהתבטאו בצורה הפוגעת בכבוד ר׳ משה, שהיה ממתירי הנפיחה. תלמידיו קינאו לכבודו, הכריזו נידוי וחרם על הפוגעים בכבוד רבם ועל אלה שיערערו להבא על ההיתר. בעקבות כך התעורר פולמוס חריף, שבסופו כתבו פסק ארוך ובו הם מבססים את ההיתר שנקבע על־ידי רבם. למעשה, הם יצאו מפולמוס זה כשידם על העליונה, וההיתר הפך להיות כהלכה פסוקה בפאס ובמרבית הקהילות בצפון אפריקה. בכ״י שהיה לפני ר״י משאש, היה כתוב שר״מ חלואה עבר לגור במכנאס מפני הרעב ונפטר שם בשנת רפ״ה לפ״ק.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

הרב יו״ט ישראל זצ״ל, כתב בספרו מנהגי מצרים כי המנהג במצרים הוא לעשות חזרת הש״ץ בכל התפלות וגם בתפילות המוספין, בניגוד לתקנת הרמב״ם ז״ל שביטל בזמנו את חזרות הש״ץ. רק בשבת שיש בו שורה (ר״ל שמחה וכדו^,) ושם נמצא ריבוי עם, מתפללין תפלת מוסף אחת בקול רם. כותב ע״ז רבי רפאל אהרן:

״כי האידנא תלי״ת כמעט הוקבעו להתפלל שתים בתפלת המוספין גם בשבת שיש בו שורה והכי הונהג בכל הקהלות דמצרים״.

וכך מוסיף וכותב רבי רפאל אהרן על אחד המקרים שהיה לו בנושא זה בתחילת דרכו:

״ובתחילת כניסתי לשרת בקדש בקרית העליזה מצרים יע״א נמצאתי בשבת שהיתה בו שורת חתונה, והכבידו על הקהל טורח בריבוי עולים והשכבות ונדבות לחיי פלוני ואלמוני, ובעת חזרת המוסף היו איזה אנשים שאמרו לש״ץ שיתפלל אחת כי כבר רד היום. ועליתי על התיבה ואמרתי לבעל השמחה, דע בני כי הקב״ה אומר שרוצה גם הוא להיות עולה לס״ת לשמחת בנך, האם לא תתרצה בזה? ונרעש והשתומם לדברי על הפליאה הזאת ששמעו אזניו, ואמרתי לו כי בכל העולים שעלו לס״ת לשמחת חתונתך לא היה עליך לטורח שום אחד מהם, ורק בחלק הקב״ה אתה טורח, כי על כן חשוב כמה מינוטין ילכו בעלית עולה אחד והשכבה על דור אבותיו, ונדבה ומי שבירך לחיי קרוביו וקרובותיו, והזמן הזה עצמו תתנהו לבורא עולם ששמחך בבנך ובחתונתו ויתפלל הש״ץ חזרת מוסף כתקנה, ותחשוב בדעתך שכביכול אחד מהעולים להבדיל. ותכף ומיד נתנו צו הקהל לש״ץ שיתפלל שתים, ואשריהם ישראל קדושים הם, וטהורים הם…״.

סיפר לי הרה״ג ר׳ עזרא בצרי שליט׳יא, אב״ד בירושלים, מעשה ששמע מאיש נאמן, כי פעם הוזמן הגר׳יא בן שמעון לערוך חופה וקידושין לבתו של אחד הגבירים הרמים מהידועים והמפורסמים במצרים, אשר היה ידוע לעשיר מופלג ובעל השפעה רבה בקרב הקהילה, וגם יד ושם לו בבית המלכות ואצל השרים.

למותר לציין, כי אל החתונה הזו שנערכה בחצר ארמונו של הגביר אשר היתה כחצר המלכים, הגיעו כל המי ומי מנכבדי הקהילה, גבירים ורוזנים, שרים וגדולי המלכות. בשעה היעודה לעריכת החופה, נעמדו כל המוזמנים ביראת כבוד סביב לאפריון, ועיניהם מופנות אל מסדר הקידושין, הלא הוא החכם באשי, הגר״א בן שמעון.

בידים רועדות קמעה, מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב, ומלאו ביין משובח ישן נושן, אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.

הגר״א בן שמעון, פנה אל הגביר ולחש לו באוזנו כי היין איננו ראוי לברכה. הגביר שלא הבין את פשר כוונת הרב. נגש מיד למרתפו ובמו ידיו הביא יין אחר יותר משובח מהראשון. שוב פנה אליו הרב ולחש לו, כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. שוב חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא מהיין הכי משובח שהיה לו, ושוב פנה אליו הגרי׳א בן שמעון ואמר לו בלחישה אך בתקיפות כי היין פסול ואינו ראוי כלל לברכה.

בצר לו פנה הגביר להגר״א בן שמעון, ובקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות אליו למרתף ושם הוא יבחר את היין הראוי לברכה.

כאשר נכנסו שניהם למרתף היין, פנה הרב אל הגביר ואמר לו: ״בני ויקירי, לצערי הגדול לא אוכל לברך על היין שברשותך כי יין נסך הם״. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אזי פנה שוב הרב אל הגביר והסביר לו, כי הלכה היא, ״שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם, ויינו יין נסך״. ולדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך. והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, אשר על כן, יינך יין נסך הוא, ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.

דברי הגר״א בן שמעון, שנאמרו בלב כואב ובצער עמוק וכדבר איש אל בנו אוהבו, ירדו חדרי בטן וחדרו עמוק עמוק לליבו של הגביר, אשר היה מזועזע עמוקות למשמע אוזניו, בשרו של הגביר נעשה חדודין חדודין, וחש מחנק בגרונו בשומעו מפי הרב את ההשואה שיש בין מחלל שבת לעכו״ם עד כדי כך שיינו יין נסך.

לאחר שהתאושש הגביר מתדהמתו, בעינים דומעות ובאנחה שוברת לבב אנוש, פנה להגר״א בן שמעון, ואמר לו: ילמדנו רבינו, דרך ישכון אור להעמידני על הדין ועל האמת ולהחזירני ליהדותי, והריני מעתה מקבל עלי לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור.

כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובאמונה ובלב תמים, פנה אל הגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך להיות בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אשר על כן, צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.

בפנים צוהבות ובעינים מאירות אור יקרות, חזרו הרב והגביר אל החצר לערוך את החופה והקידושין, ומיני אז חזר הגביר לשמור ולעשות את השבת, ועבד את ה׳ בלב שלם.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- עמ'175

הפיוט והשירה בספרד

היהודים בספרד

כאשר פתחה יהדות ספרד ראש פרק בשירת ישראל קיימים היו המרכזים הקדומים בארצישראל (עם מצרים) ובבבל (עם צפון אפריקה) ואף מרכז איטלקי־אשכנזי־ צרפתי, שהיה מטיבו וטבעו שונה מן השניים הקודמים.

אגדות התהלכו, שיהודים הוגלו לספרד על ידי נבוכדנאצר או על ידי טיטוס. מסורת קדומה פירשה את הכתוב בעובדיה כ: "וְגָלוּת יְרוּשָׁלַםִ אֲשֶׁר בִּסְפָרַד"על אספמיא, וספרד כשם לאספמיא נמצא בתרגום יונתן ובשאר תרגומים. ודון יצחק אברבנאל אומר בסוף פירושו למלכים: כי ״אירקוליש הגדול מלך יוון יצא בכל העולם לכבוש ארצות בגבורתו ובחכמתו כי רבה היא, ונתפשט בכל המערב״. וכאשר בא לספרד ״נתן מלכותו לבן אחותו שנקרא אִישְׁפַּאן, ועל שמו נקראת כל ארץ ספרד בלשון עם לועז אִישְׁפַּאְנְיָא… והוא היה בחורבן בית ראשון, והביא משם בני יהודה ומבנימין ומשמעון ומהלויים והכהנים אשר היו בירושלם עם רב שבאו עמו ברצונם. ויביאם בדרך הים באניות למלכות ספרד ויושיבם בשני מחוזות, האחד הוא המחוז ־הנקרא גם היום אנדאלוזיאה. בעיר אחת… לוזינה… ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה להיותה כְּלוּז אשר בארצישראל מוכנה לנבואה. והמחוז השני היה בארץ טוּלִיטוּלָה, וידמה שהיהודים קראו שם העיר טוליטולה על שם הטלטול שעשו בבואם מירושלם שמה״. ויש גם כן שראו במלה העברית ״שפלה״ מקור לשם העיר Sevillia ו"גדרה״ לשם העיר-Gedeira

מן המאה ה־4-3 לספירה ידועים יהודים בספרד גם ממקורות היסטוריים, אבל לא היוו חטיבה מיוחדת מבחינה תרבותית. אופייה המיוחד התחיל להתגבש במאה העשירית לערך, ואם כי בהלכה היו בדרך כלל תלויים בבבל ובחכמיה, הרי בחקר הלשון והשירה בנו הספרדים בניינים לתפארת, וכל בני הגולה נזקקו להם.

השירה העברית בספרד

ליהודי ספרד היתה מסורת, שלהם ניתן כִּשְׁרוֹן השירה שְׁכֶם אֶחָד על אחיהם בשאר הגלויות. ור׳ משה אבן עזרא(ספרד המאה ה11-ה12) הקדיש לדבר זה בספרו ״שירת ישראל״ את תשובתו על השאלה החמישית: ״מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים וּמַאַמְרֵי מליצה וְאִיגרות בעברית על יתר בני הגולה״(עם׳ סב-סד) . לדבריו ״יש טעמים הרבה לזה״: יהודי ספרד מוצאם משבטי יהודה ובנימין, שהיו יושבי ירושלים עיר הקודש ושבו עם שָׁבֵי הגולה מבבל לבנות ולהבנות בארצם, ורק בגלויות הבאות הָגְלו לספרד. וכיוון ש״אין כל ספק״, כי בני ירושלים ״היו גדולים בְּצַחוּת הלשון״ יותר מן האחרים – לכן גדולים חכמי ספרד גם בשטח זה. גם האקלים בספרד יש בו, לפי דעתו, לעורר את רוח השירה. נוסף על כך למדו בני ספרד את הלשון הערבית ואת ספרותה, לְרַבוֹת שירתה, והושפעו ממנה ועשו כמתכונתה, הן בדקדוק הלשון והן בשירה ובפיוט.

והשירה היתה אצל הערבים, כידוע, שיא ההשכלה. הערבים בימי קדם דיברו שיר כשרצו לעשות רושם בלב השומעים. הם לא ידעו בדרך כלל קרוא וכתוב, אבל ידעו לשיר, והיו ביניהם ״מַגִידִים״, שלמדו שירים על פה והיו מַרְצִים אותם בפני קהל וְעֵדָה, ורק לאחר זמן הועלו על הכתב.

אגדה מספרת, כי המשורר הערבי המפורסם מהמאה השישית טָארָאפָה אבן אַל־עַבְּד אַל־בַּקְרִי היה חי בחצר אַל־חִירָה שעל יד כּוְפָא אצל המלך עַמְר אִבְּן הִינְד, והיה שר על אהבה ויין ושאר מנעמי החיים, וכן בשבחו של המלך, ובעיקר על גמלו, שאותו אהב יותר מכל דבר בעולם, ושירתו על הגמל היא היפה ביותר מאז ועד היום. והמלך שמע ונהנה, ואף שילם ביד רחבה. לימים חיבר שיר לעג על המלך, והמלך רגז. הרהר המלך בעונש שהמשורר ראוי לו, והחליט כי ענשו עונש מות. אבל לא הרהיב עוז בנפשו להרוג משורר בביתו, שכן יבוז לו עמו. מה עשה? ישב וכתב מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין ובו ציווה עליו להרוג מייד את האיש שימסור לידו את המכתב, ואת המכתב מסר לטָארָאפָה על מנת למסרו במו ידיו לאותו אחשדרפן. טָארָאפָה ידע לשיר, אבל לא ידע לכתוב ולקרוא. לקח את המכתב ויצא לדרכו. ושם במדבר נפגש עם זקן אחד יודע כתב, וסיפר לו, שהוא הולך בשליחותו של עַמְר המלך, כדי למסור מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין. לקח הזקן את המכתב וקרא בו. מייד סיפר לטאראפה על תכנו, ואף יעץ לו לקרוע את המכתב וללכת למקום שאין מכירים אותו. אבל טאראפה סירב לעשות זאת, שכן החשיב את אמנות הכתב שלא ידעה, ושר:

כְּתִיבָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה / קְרִיאָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה. 
אַל לָהֶם לַמַּיִם זוֹרְמִים / לְהַשְׁכִּיחַ אֶת אֲשֶׁר נִכְתַּב.
לֶעָתִיד יְכַתְּבוּ שִׁירֵי טָארָאפָה / וְגַם יִקָּרְאוּ
לָכֶן אֵין בִּרְצוֹנִי / שֶׁדָּבָר כָּתוּב יֻשְׁמַד בְּאַשְׁמָתִי.
הַמָּוֶת עָדִיף / מֵהַשְׁמָדַת כְּתָב.

ואמנם הביא את המכתב לבעליו והומת במיתה משוגה בפקודת המלך (אסד ביי, ״מוחמד׳׳ עמ^׳ 22, ומקורות אחרים).

גם במלחמות לקחו המשוררים חלק רב. ידועים שירי קללה והיתול לרוב ששרו המשוררים על האויבים. וכשהגיע שיר היתול לאזני השומעים במחנה האויב האחר לא נחה דעתם עד שקם מי שהוא מהם וחיבר אף הוא שיר כנגד אויבם, ובעיקר כשעניינו וסגנונו עלו על של קודמו. ידועים גם שירי־זירוז במלחמה שהלהיבו את לבות הלוחמים. גם שירי האהבה של הימים ההם ביטויים חזק ועושה רושם. שבעה שירים כאלה מפורסמים וקרואים בשם ״מַעֲלַקָאת״, כלומר: ״תלויות״. הרבה חוקרים ניסו לפרש את השם הזה, ונראה כי הוא נגזר מן השורש ״עלק״, היינו דבר יקר שתולים במקום נראה לעין, כדי להתכבד בו; והערבים עצמם אומרים, שהם נקראים כך משום שתלו אותם לכבודם ולחשיבותם על ה״כַּעְבָּה״ בְּמֶכָּה. לדבריהם שירים שזכו בימי קדם לפרס נכתבו באותיות של זהב על משי ונתלו שם למען ידעו.

המשוררים היו מכובדים ביותר. מפעם לפעם היו מתקיימות תחרויות של משוררים בפני קהל, ששתה בצמא את דברי המשוררים, והיו שופטים שחילקו פרסים למשורר המצטיין. בחצרות מלכים ושרים ישבו משוררים שקיבלו שכר על שירים שנתחברו לכבודם ולגנות מתנגדיהם. וכשקפצו את ידם – הפכו שירי השבח לשירי לעג וגנות.

מספרים כי המשורר אַעֲשָׁה הלך בדרכו, ונכנס לאהלו של בדואי עני, היו לו לאותו בדואי שְׁמוֹנֶה בנות, שלא היה בידו לפרנסן. אבל כשבא המשורר לאהלו נתן לו מפתו הדלה. כשראה זאת המשורר נחה עליו הרוח וחיבר שיר על מידת הכנסת אורחים של אותו בדואי ועל בנותיו. והשיר היה כל כך יפה, עד שכמה וכמה צעירים נמשכו לתוך אהלו, כדי לראות את האיש, שעליו ועל בנותיו נתחבר אותו שיר, ולבסוף נשאו את בנותיו להם לנשים.

ושיר ערבי קדום אומר: ״אלהים נתן בנדיבותו ארבע מַתְּנוֹת־יְקָר לערבים: את הצניף הפשוט של הַמִּדְבָּר, ההולם אותו יותר מכתר־מלכים; את האוהל המרחיב את דעתו יותר מֵאַרְמוֹן־פְּאֵר; את הַסַּיִף הַמֵּגֵן עליו יותר מן הגבוהה שבחומות־מבצר;

אולם היקרה בַּמַּתַּנוֹת היא הרביעית: אֳמָנוּת־הַחֵן של השירה החפשית. והיא חמדת אוצרותיו של הערבי״(אסד ביי, ״מוחמד״ עמ׳ 20). ולא עוד אלא שידיעת דקדוק הלשון, חיבור שירים וִיפִי כְתָבוֹ של אדם היו בימים ההם, היינו במאה התשיעית והעשירית, ועל אחת כמה לאחר מכן, שלבים חשובים בסולם העלייה לחברה הגבוהה שהרבה השתוקקו לה. כך היה אצל הערבים, והדבר מצא חן גם בעיני היהודים. אלא שלא הרי התרבות הערבית כהרי התרבות העברית. הלשון הערבית היתה חַיָּה בפי האנשים ונשמעת להם יָפֶהֶ בהתפתחותה. מה שאין כן הלשון העברית. אמנם היא לא היתה מתה, שכן למדו את לשונה וקראו את ספריה, וכן השתמשו בה לפרקיב בְּיַחֲסֵיהֶם עם שאר בני הגלויות, וקיימת אפילו סברה, שהלשון העברית היתה בימים ההם מעין שפה דיפלומאטית, לשון שבה מסרו סופרים עברים של מלכים ושרים שוניב את דברי מושליהם, זה לזה, כשלא היתה שפה משותפת בין אותם מלכים ושרים. אבל בכל זאת לא היתה רעננה ופוריה כראשונה. חסר היה לה המגע הישיר עם החייב וענייני החיים היום יומיים.

ר׳ שלמה אבן גבירול(רשב״ג) שר בשירו ״ענק״:

זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְרִית, וְלֹא / לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת
חֶצְיָם מְדַבֵּר בַּאֲדוֹמִית, וַחֲצִי / בְּלָשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת

(מהדורת ביאליק ורבניצקי כ״א ע«' 173).

והנה נתעורר בלב חכמי ספרד רגש לאומי גם בעניין זה ורצו להראות לעצמם ולעמם וגם לאחרים, כי אין השפה העברית נופלת מן השפה הערבית, שהיתה אז במרום פסגתה, ומה שנתן לעשות בה ניתן לעשות גם בעברית.

משורריהם התחילו לשיר במשקל הערבי, ועברו גם לִתְכָנִים חילוניים וגם לצורות חדשות, שהשירה העברית לא הכירה אותן. ובינתיים נשתנתה גם השירה הערבית משירת המדבר הפרא לשירה חצרנית ענוגה. חיי עיר וחצרות מלכים ושרים הביאו אתם דרישות חדשות וְהֶרְגֵּלִים לא יֶדָעוּם, והדברים השתקפו גם בשירה.

רשב״ג התאונן ב״ענק״ שלו גם על משוררים עברים הכותבים ערבית ואמר:

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם, שְׁאֵרִית יַעֲקֹב, / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת…
רֹב לַעֲזֹב מְקוֹר וְלַחְצֹב כָּל בְּאֵר / עַל חֹצְבָהּ תְּהִי אֹטֶרֶת…
יִיטַב הֱיוֹת אֻמָּה גְּבִירָה שֹׁכְחָה / דָּבָר וּפִילַגְשָׁהּ תְּהִי שֹׁמֶרֶת?
הָהּ לָהּ אֲשֶׁר לֹא נָטְרָה כַרְמָהּ, אֲבָל / כַּרְמֵי אֲחֵרִים הָיְתָה נוֹטֶרֶת…

 (שם 177-176).

גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על  דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.[א.פ] (מסעות יהודה)

ר׳ יהודה אלחריזי – (1165–1234)– (ספרד המאה ה12-ה13) אומר בהקדמתו הנמלצת לספרו ״תחבמוני״, (תל־אביב תשי״ב):

אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי עֵר, וּבְיָם הַתְּשׁוּקָה סוֹעֵר וּבוֹעֵר / 

וַיְעִירֵנִי מִשְּׁנַת מִכְּלֵי שִׂכְלִי וְיוֹרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי /אַתָּה בֶּן אָדָם / מָה לְךָ נִרְדָּם / 

פְּקַח עֵינֵי רַעְיוֹנֶךָ / וְהַצְבִּיא גְּדוּדִי הֶגְיוֹנֵךְ / וַחֲלוּצֵי לְשׁוֹנְךָ /

וְאַתָּה תֶּאֱזֹר מָתְנֶיךָ / וּלְבַשׁ קְנָאוֹת / לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת / 

וְלִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר הִיא לְשׁוֹןהַנְּבוּאוֹת / הַיּוֹרֶדֶת פְּלָאוֹת /

 וְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרֶיהָ / וּרְפָא שְׁבָרֶיהָ / וּשְׁבוֹר מַלְתְּעוֹת כְּפִרְיָהּ /

הַנּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ בְּשִׁנֵּיהֶם / וְהַפּוֹעֲרִים עָלֶיהָ פִּיהֶם / וְהַצֵּל טַרְפָּהּ מִבֵּין שְׁנֵי אֲרָיוֹת / וּפְרִיצֵי חַיּוֹת. / וָאוֹמַר: אֲהָהּ אֲדוֹנִי / הַנְּדוֹד בָּלַל שְׂפָתִי וְהֶגְיוֹנִי / וְהִדְבִּיק לְחִכִּי לְשֹׁנִי / 

וּמִי אָנֹכִי כִּיאַצִּיל שֶׂה פְּזוּרָה מִבֵּין שִׁנֵּי כְּפִירִים / וְכִי אוֹצִיא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מִבֵּין הַמְּצָרִים. / וְיֹאמַר לִי, כִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ…..

והוא ממשיך ומוסר קינת העברית על עצמה:

אָנֹכִי עָמַדְתִּי בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם… וּבְנֵיכֶם מְאָסוּנִי וְחָשְׁקוּ לְשׁוֹן זָרִים /

 אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּלֵאלֹהִים אֲחֵרִים / הֶעֱבִירוּ לִלְשׁוֹן קֵדָר לְשׁוֹן יִשְׂרְאֵלִים / 

וְאָמְרוּ לְכוּ וְנִמְכַּרְנוּ לְיִשְׁמְעֵאלִים / וְכֻלָּם מָאֲסוּ לָשׁוֹן עִבְרִיָּה / וְחָשְׁקוּ לָשׁוֹן הַגְּרִיָּה / 

וְחִבְקוּ חֵיק נָכְרִיָּה / וּבְאֵשֶׁת זָרִים חָשְׁקוּ /וְחֵיקָהּ נָשְׁקוּ / כִּי מַיִם גְּנוּבִים לָהֶם יִמְתָּקוּ / וְנִפְתָּה לְבָבָם בִּרְאוֹתָם כַּמָּה מְלִיצָה יְקָרָה / אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה / וַתְּהִי שָׁרַי עֲקָרָה… / וְעַל כֵּן הִתְעוֹרַרְתִּי / וְעַז הִתְאַזַּרְתִּי /לְהָשִׁיב עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה / 

וְלָתוּר לָהּ מְנוּחָה… עַל כֵּן חִבַּרְתִּי הַסֵּפֶר הַזֶּהלְהַרְאוֹת כֹּה לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ /לְעַם הַקֹדֶשׁ…

והוא מדבר בהקדמה אחרת בשבח לשוננו, אם כי הרבה מאוצר לשונה אבד:

וּמִיּוֹם הִתְעָרְבוּ עַמֵּינוּ בֵּין הַגּוֹיִם וְשָׁכְנוּ בֵּינָם / וְלָמְדוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָם / 

עָזְבוּ לְשׁוֹן עִבְרִיָּה / וּפָקוּפְּלִילִיָּה / וְנַפְשָׁם מָאֲסָה אֶת בֶּן שָׂרָה הָעִבְרִית /

וְחָשְׁקָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית / וְעַל כֵּן לְשׁוֹנֵנוּאָבַד / וְרֻבּוֹ לִשְׁאֹל יָרַד / 

וְקָצָתוֹ שָׂרַד / אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד / אֲבָל בִּמְעַט הַהוּא נַפְלִיא לַעֲשׂוֹת/ 

לַעֲרֹךְ אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת… וְזֶה לְךָ הָאוֹת / כִּי לְשׁוֹנֵנוּ לָשׁוֹן נִפְלָאוֹת /

 וּדְבָרֶיהָ דִּבְרִי נְבוּאוֹת/ כִּי הִיא צָרָה וְתִתְרַחֵב לָנוּ / וְקָצְרָה וְתַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ…

הפיוט והשירה בספרד –א.מ.הברמן-עמוד 141

משלוח ידם של יהודי צפרו

להלן ננסה לסקור את הקשת המגוונת של עבודות בהן עסקו יהודי צפרו, האמידים שבידם הון, עסקו במפעלים תעשייתיים או במסחר. התעשיות הזעירות שהיו ידועות הן:

תעשיית שמן וזיתים. תעשיה זו ידועה בצפרו עוד מהמאה ה־15 לחשבונם. ליאון האפריקני כותב: ״תושבי העיר עשירים, ומלבושיהם לא נקיים. על בגדיהם כתמי שמן זית בו הם מתעסקים״. רגלים לדבר שגם היהודים עסקו בזה הן כשותפים לגוים, והן באופן עצמאי ״.

תעשיית הסאבון והבורית. נתונה היתה בידי היהודים. תעודות רבות מצביעות על כך. יצחק צבע, תעשיין יהודי שיחד את השר, כדי שיכפה על,בעלי המכולת לקנות את תוצרתו ובמחיר הגון. רבי רפאל משה אלבאז מציין שבזמנו היו כ־12 מפעלי בורית.

הערת המחבר: באבני שי״ש, ב, סי׳ ח, מסופר על שר שנכנס. לחצר הבורית של יהודי, ולקח שמן משם. על יהודי צפרו הוטל לספק לחצר המלך את הבירית הדרוש בתורת מס, והיו מעבירים את המם הג״ל דרך מכנאס, תעודה 154; יהודי צפרו קנו אפר הדרוש לתעשיית הבירית מכפר ״בני עלאם הסמוך לצפרו: חיי עמרם, סי' טז; שמואל ן׳ המו איש צפרו היה בעל מפעל בורית גדול׳ תעודה 165. וראה תעו׳ 585.

תעשיית יינות ושכר. תעשיית היין אף היא בידי היהודים, הצרכנים העיקריים, כיון שלמוסלמים אסורה שתיית היין. בצד היין המשובח הנמכר לבעלי בתים ואפילו לערים אחרות, ייצרו, כמוצר לואי את ״מאחייא״,' השכר הנעשה מפסולת היין, משריית צמוקים, תאנים, תמרים או פירות אחרים. ה״מאחייא״ של צפרו מפורסמת היתה בטעמה וחריפותה.

תעשיית הצמר. בצפרו היו מפעלים קטנים שעסקו בכך. העובדים העיקריים נשים.

הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו ״במסרקות ברזל״(=קרסאל) צבעו וטוו אותו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ואף בדי צמר שונים למלבושים .

מסחר

רבים מבני הקהל מצאו פרנסתם ממסחר זעיר ורוכלות.

רוכלות. רבי עמרם אלבאז אומר: ״דרוב עסק בני עמנו, רובא דמינכר הוא שלוקחים ירקות ופירות וסחורות מבעלי החנויות והם הולכים ומסובבים מחוץ לעיר באהלי קדר יש מהם חוזר לביתו מערב לערב… יש מהם עד יום שבת״; ר׳ רפאל משה אלבאז אומד בזמנו את מספר הרוכלים בצפרו ל״150 איש עניים ואביונים והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים, ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים, ומתפרנסים בדוחק גדול״. רוכלים אלה היו לוקחים אתם נערים שכירים העוזרים על ידם במסחרם. יש שהיו נשארים זמן רב בכפרים וחוזרים העירה רק לחג הפסח ולחג הסוכות, ולאחר החג מיד חוזרים לכפר ולפעמים חוזרים כבר בחול המועד.

הערת המחבר: תעו׳ 135. היו עתים שהשר אסר עליהם לצאת לרכול והדבר קיפח את פרנסתם והצטרכו למכור רהיטי ביתם. ראה תעו׳ 82; מולאי סלימאן בזמנו אסר אף הוא על הרוכלים לצאת לכפרים.

היו גם סוחרים בקנה מדה גדול יותר. הללו קנו סחורות בפאס ומכרום בחנויותיהם בצפרו. סחורתם מגוונת וכוללת בדים, סוכר, דברי מכולת אחרים, ומנעלים וכיוצא. בצד מסחרם שלחו ידם גם בעסקי בנקאות, והלוו לגויים ברבית, או השקיעו כספים בחקלאות, ובגידול בקר וצאן, בשותפות עם גויים בעלי אחוזות. סוחרים אלו מצאו פרנסתם בריוח, והם היו השכבה האמידה של העיירה, והפרישו מרווחיהם לעניים. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בזמנו ל״חמשים איש״. אלה כנראה, שלחו ידם לעתים גם בסחורה אסורה, ומכרו נשק ״לבארוד״ לשבטי הברברים ,שהיו מתמרדים במלך. בעונת הקציר, אחרי פסח יצאו עשירים אלה לכפרים כדי לחלוק את הגורן עם שותפיהם ה״פלשתים״. בתקופה המאוחרת, הלכו ונתרבו, שותפויות אלו, עד שבימות הקציר, היו רחובות המללאה גדושים בשקי חטה ותבואה אחרת שה״פלשתים״ הביאו לבתי שותפיהם היהודים, והמעבר ברחובות היה קשה. גם רבנים שהיה ברשותם הון קטן, שלחו ידם בעיסקות כאלו.

קצבים. מעטים היו הקצבים. רבי רפאל משה אלבאז מונה מספרם ל־10, ומציין שרבים מבני העיר קונים מגויים כבש או עגל, נמנים עליו, ומחלקים אותו ביניהם לאחר שחיטתו 82.

בשמים. גם בצפרו היו ״עטארין״ שמוכרים תבלינים ודברי מרכולת אחרים, כגון בושם ה״עטר״, האהוד על הנשים הערביות במארוקו. בכלל סחורתם מכרו הבשמים גם ״טאבאק״.

עורות. היו יהודים שסחרו ב״עורות״ שהיו מיוצאים לאירופה.

בעלי מלאכה

היוו חלק ניכר מהמפרנסים בק״ק צפרו. מלאכות שונות ומגוונות היו בידי היהודים.

הרצענים — סנדלרים. חלקם מייצרים נעלים המיוצרים מעור עדין ורך המיובא מפאס השכנה, והמיועדות לעירוניים, ומכרו אותם בפאס, וחלקם מייצרים נעליים מעור פרה בלתי מעובד, הקרוי ״אגרוס״, והמיועדים לאיכרים מכפרי הסביבה. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בארבעים איש.

חייטים. במקצוע זה עסקו בין נשים ובין אנשים. בצד אומנים שעבדו עבור השוק של ״פאס״, היו גם אנשים ונשים שתפרו בגדיהם של האכרים הברבריים מכפרי הסביבה. הנשים עסקו גם ב״תיקון״ בגדים בשכר. הרמ״א הנ״ל אמד מספר החייטים ב״שלשה״ מלבד הנשים. למלאכה זו יש לציין מקצועות העזר כגון יצור הקיטאן, הטפירא והעקאד, הדרושים למלאכת החייט.

״חראיירייא״ (:= מעבדי המשי). הללו קנו משי גלמי עיבדוהו, וגלגולהו על סלילים הנקראים ״זעבא״, ומכרוהו לצרכנים.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 128

כתב אישום נוקב של צדיק בסדום בשנות הסלקציה האכזרית של עליית יהודי מרוקו

חֲריקַת הַשַּׁעַר – נתן אלתרמן לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל עֲלִיָּה סֵלֶקְטִיבִית עָלְתָה עַל הַפֶּרֶק 

סַכָּנַת נְעִילָתָם שֶׁל שַׁעֲרֵי הַיְּצִיאָהמִמָּרוֹקוֹ. אוֹתָהּ שָׁעָה הֵחֵלָּה עֶמְדָּתָם שֶׁל חוּגִים

 שׁוֹנִים בְּיִשְׂרָאֵל מְשַׁקֶּפֶת, מִבַּעַד לַחֲזָרָה הַמְּאֻמֶּצֶת וּמְפֻתֶּלֶת עַל עֶקְרוֹנוֹת שֶׁמִּכְּבָר, 

מַשֶּׁהוּ מֵחֻלְשַׁת הַדַּעַת שֶׁתָּקְפָה אֶת מְאַשְּׁרֵיהֶן שֶׁלשִׁיטוֹת הָעֲלִיָּה הַקַּיָּמוּת. נָתָן אַלְטֶרְמַן שְׁנַת  1956

לֹא, לֹא הָעִקָּרוֹן הֻחְלַף לְפֶתַע בְּאַחֵר
לֹא הַתְּפִיסָה שֻׁנְּתָה וְלֹא הָרוּחַ
הַשַּׁעַר שֶׁהֵחֵל פִּתְאֹם לְהִסָּגֵר
צֵרֵף אֶת חֵרוּקוֹ אֶל הַוִּכּוּחַ

הַשַּׁעַר אֲשֶׁר זָע וְשֶׁהֵחֵל נִסְגַּר
צָרַף גַּם הוּא קוֹלוֹ לְהָעִידֵנוּ
כִּי לֹא הַהֶגְיוֹן הוּא הוּא אֲשֶׁר גָּזַר
כִּי בְּדַרְכֵי עוֹלִים עַד תַּחַסְמֵן יַד-זָר
יוּקְמוּ הַמַּחְסוֹמִים בְּמוֹ יָדֵינוּ

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקַת אִיּוּם
אַל הַדּוֹרְשִׁים מֵאָז, בְּעַקְשָׁנוּת בֵּל תֵּלָא
( קוֹל יְנִי אֲבִידוֹב ) כִּי לֹא נַחְשֹׂךְ מְאוּם
וְכִי נִפְעַל מַהֵר, לְבַל יֹאבְדוּ גַּם אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר עָבְרוּ אֶת דִּקְדּוּקָיו שֶׁל הַמִּיּוּן
וְנִרְשְׁמוּ וּכְבָר הוֹדוּ לָאֵל הֵם
שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם עִם אֲבוֹתָם כָּל מוּם
וּכְבָר תִּפְלַת הַדֶּרֶךְ הִתְפַּלְּלוּ

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקָה מָרָה
בַּחֲרִיקָה נוֹקֶמֶת וְנוֹטֶרֶת
אוּלַי גַּם אֶל שְׁתִיקַת אוֹתָהּ הַנַּעֲרָה
אֲשֶׁר רָבְצָה יוֹם יוֹם, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב
עַל מַדְרֵגוֹת פְּרוֹזְדוֹר מִשְׂרַד הָעֲלִיָּה
בְּלִי נוֹעַ, לְאַחַר שֶׁהַמִּשְׂרָד הוֹדִיעַ
כִּי מַעֳמֶדֶת הִיא לָצֵאת בָּאֳנִיָּה
בְּאִם תַּפְקִיר הִיא אֶת אִמָּהּ אוֹ אֶת אָבִיהָ

כָּךְ, כַּמְּסֻפָּר, רָבְצָה שׁוֹתֶקֶת וּמְכֻוֶּצֶת
וּמִסְתַּבֵּר שֶׁכָּךְ הִיא נִשְׁאֲרָה רוֹבֶצֶת

וּמִסְתַּבֵּר שֶׁכָּךְ בְּחַכּוֹתָהּ עַד בּוֹשׁ
וּבְהִמָּנְעָהּ מִלֶּכֶת בַּסְּפִינָה אֶל יָּם
הִיא בָּנוּ נִלְחֲמָה עַל צַו שֶׁל כְּבוֹד אֱנוֹשׁ
וְגַם אוּלַי, עַל מַשֶּׁהוּ מִכְּבוֹד הָעָם

מתוך " הטור השביעי ".

אוהל מועד:[ohil mo'id] מסאוו לאוהל מועד ובקאוו יבכיוו = [כששמעו הזקנים על מות משה] הלכו לאוהל מועד והמשיכו [מילולית: נשארו] לבכות .

אוהל קובע – אוהל קבע – מונח בהלכה המציין משהו קבוע בניגוד לזמני: ידא נהאר שבת עמל אהל קובע חייב = אם ביום שבת עשה אוהל קבע [מילולית: קובע], חייב – הכתיב קובע הוא כנראה טעות דפוס. המונח ההלכתי הוא קבע ־ קבוע.

אוה״ע -ראה אומות העולם.

אוי ל… – ביטוי להבעת צער או חרדה: 1) כמם פתשובה וקאל אוי לי = [כשראה הגוי את התנהגות הפרה] חשב על [עשיית] תשובה, ואמר: ״אוי לי״

 2) אוי לו די יסרעוה מן שמים… = אוי לו, שידונו אותו משמים [לכף חובה]

אוי לאותה בושה: וכא יציב דנובאת כאמלין די עמל מקיידין… אוי לאותה בושה = [כשאדם מגיע לבית דין של מעלה] ומוצא את כל העוונות שעשה רשומים [לחובתו]…

אוי לאותה בושה / ק״מ, פתיחה ב, דף ד ע״א.

~ אוי לנו מיום הדין: ועליהא חדאז האד סי די זראלו אוי לנו מיום הדין= [עשה מעשים רעים רבים,] ולכן היה צריך [שיקרה] מה שקרה לו [כלומר נענש כפי שנענש], אוי לנו מיום הדין

אוויר-lawir–lavir  – 1 אוויר: 1) כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = [העצים] מקררים את האוויר החם של המקומות האלה

–2האד למודאע הווא כביר וואסע ופיה דדאוו ולאוויר = המקום הזה הוא גדול ורחב, ויש בו אור ואוויר

3) לאזמך תכרז תבדל לאוויר  לאייכון תברא ־ עליך לצאת להחליף אוויר, אולי תבריא

4) למאכלא ונקווא ולאויר צח = אוכל וניקיון ואוויר צח

 5) די כאן פואחד לאויר צח ודבל לואחד לאויר מעופש = [נפשו עגומה עליו,] שהיה באוויר צח ונכנס לאויר מעופש

6) לאויר די ארץ ישראל כא יעאוון פחאל די קאלו…= האוויר של ארץ ישראל עוזר [בלימודים], כמו שאמרו…

2 חלל האוויר: 1) חתא אוצל לאויר די נץ לבית = [החבל כרוך מסביב לצווארו והוא הולך ועולה] עד שהגיע לאוויר של מחצית הבית

2) יבארך לבנה תחת לאויר דסמא ־ יברך את הלבנה תחת אוויר השמים

אולי: 1) אולי ירזע בתשובה = אולי יחזור בתשובה

2) אולי ידרך באס יכון ענדו רוב דלמצות ־ אולי יזכה, שרוב מעשיו יהיו מצוות [מילולית: שיהיה לו רוב של מצוות]

3) עטי צדקה וצום אולי יכפר ה׳ = תן צדקה וצום, אולי יכפר ה׳

אומה umma — עם: 1) מא תבדל ישראל באומה אוכרא = לא תחליף את ישראל באומה אחרת

 לכבאר דלגנס (אומה) = גדולי העם (אומה)

3) ואכה נכונו מזליין באיין לאומות… = אפילו שנהיה גולים [מפוזרים] בין האומות…

4) חנא וישראל אומאתו [דקדוק 58] = אנחנו וישראל עמו [מילולית: אומתו] [ירבו כמותו באומתו]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 104

בּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד

[וּמֵידָד, / וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כְּשֶׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ.

חִישׁ יִזְרַח / וְצִיץ יִפְרָח, / חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, / כִּימִי רַב מְנַשֶּׁה; /

[תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוּ-צָאָה חֲלוּצָה.

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

יוֹנָה נְתוּנָה בְּחוֹחַ מוֹקֵשׁ.

10- בִּתְחִנָּה פּוֹרֶשֶׁת כַּפֶּיהָ; / בִּכְלוּב מַסְגְּרֶיהָ / הִרְבְּתָה דִּמְעוֹתֶיהָ; /

[עֵינֶיהָ, / כָּל יָמֶיהָ, / מַרְאֶיהָ.

שְׁחֹרָה כָעוֹרֵב עוֹד לֹא נִרְפְּאָה, / מְחַלְּפוֹת רֹאשָׁהּ הִלְבִּינָה וְעוֹד לֹא

[בָּאָה; / מֵי לַעֲנָה וְרוֹשׁ שָׂבְעָה, לֹא אָמְרָה נוֹאָשׁ.

• בין רוזני… לא בא אץ: תקוותו של המשורר היא, שעם בוא הגאולה תרום קרנו של עם ישראל והוא יישא וייתן עם שליטי העולם שווה בשווה, שתנוח עליו רוח ה׳ כפי שקרה לאלדד ולמידד, ואז תתעצם ותגבר החכמה וההשכלה בעם; בין רוזני ארץ נקומה נתעודד: השוויון עם שליטי העולם הוא מסימניה המובהקים של הגאולה השלמה ושל חזרתו של עם ישראל לארצו ולעצמאותו, על פי ״ואנחנו קמנו ונתעודד״(תהלים כ, ט); גם דברי פינו כנבואות אלדד ומידד: על פי במדבר יא, כו-כט; וחכמתנו תנהר: תזרח, תאיר, על פי ״אז תראי ונהרת… ורחב לבבך׳ (ישעיה ס, ה); כשמש לא בא אץ: כשמש שאינה שוקעת ונמצאת בשיא אורה, על פי ״ויעמד השמש… ולא אץ לבוא״(ירמיה יז, טז).
• חיש יזרח… יוצאת חלוצה: קרנו של עם ישראל תרום ותפרח מחדש כשיחדש את עצמאותו, כפי שקרה כבר בזמנו של ר׳ מנשה בן ישראל, שפעל למען חידוש זכויותיהם של היהודים באנגליה; המשורר מתפלל גם להצלחתו של מפעל התנועה הציונית, היוצאת בראש המאבק למען חידוש עצמאותו המדינית של עם ישראל.
• יונה נתונה בחוח מוקש: עם ישראל סובל ממצוקות הגלות, על פי ״אתננה לו ותהי לו למוקש״ (תהלים קו, לו), ״במוקשים ינקב אף… ובחוח תקב לחיו״ (איוב מ, כה-כו).
• בתחנה פורשת… כל ימיה מראיה: עם ישראל נושא את ידיו בתפילה; מתוך בית הכלא שבגלותה כנסת ישראל לא חדלה לבכות מרוב מצוקותיה, ועיניה הדומעות מעידות על מצבה העגום; בתחנה פורשת כפיה: על פי ״יפרש כפיו אל ה׳״(שמות ט, לג); בכלוב מסגריה: על פי ״להוציא ממסגר אסיר״ (ישעיה מב, ז); כלוב: כינוי לבית סוהר; הרבתה דמעותיה: על פי ״הורידי כנחל דמעה״(איכה ב, יח); עיניה כל ימיה מראיה: עיניה משקפות את המראה האומלל והעגום שלה, על פי ״טוב מראה עינים מהלך נפש״(קהלת ו, ט).

11-שחורה כעורב… לא אמרה נואש: עם ישראל, שלו יאה היופי והנוי, סובל עדיין ממוראות הגלות; מרוב צרות הלבינו שערותיו, אף שהוא עוד לא בא בימים ועוד כוחו במתניו; גם אם שבע תמרורים בגלותו הארוכה, הוא לא איבד את התקווה לשוב ולהיגאל; שחורה כעורב: על פי ״קוצותיו תלתלים שחרות כעורב״(שיר השירים ה, יא); מחלפות ראשה: על פי ״ותגלח את שבע מחלפות ראשו״ (שופטים טז, יט); ועוד לא באה: ועוד לא באה בימים, לא התייאשה מהמצב: מי לענה וחש שבעה: על פי ״הנני מאכילם… לענה… מי ראש״ (ירמיה ט, יד), ״השביעני במרורים הרוני לענה״(איכה ג, טו): לא אמרה נואש: על פי ״יגעת לא אמרת נואש״ (ישעיה נז, י).

קֹרְאָה בְּכֹחָהּ, נִשְׁחָת כְּלִי מַפָּצִי, / מִתְגָּרַת יוֹעֲצִי; / גְּוִיָּתָהּ חֻותְּלָה 
[לֹבֶן בְּכַחְשָׁהּ.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

דּוֹר לְדוֹר .יֶשַׁע אַקַו אֲבַקֵּשׁ.
קוֹל שׁוֹט, קוֹל טֶרֶף, נוֹטֶה לָשֵׂאת / עַל שִׁכְמִי יֶתֶר שְׂאֵת / וְסַפַּחַת
[וְּשְׂאֵת; / וְנִרְאֵית לִי כְמַשְׂאֵת – / אֵיךְ נִלְאֵית!
15 תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה מִמִּנֵּי חֶלְאַת, / וְחֶלְאַת בַּת עַמִּי נִרְאֵית כְּאֶבֶן מִלֻּאַת. 
[/ אָבַד כָּל חָזוֹן מִנִּי, הָיִיתִי נִמְאַס

12-קוראה בכחה… לובן בכחשה: עם ישראל קורא מתוך מצוקתו וצועק לה׳ שכלו כל הקצין וכי איבד את מיטב כוחו ועצמתו בגלל זעמו של ה׳ כלפיו; כתוצאה מהתכחשותו להתחייבויות שנטל עליו לשמור את דרכי ה׳ ותורתו ומיציאתו משום כך לגלות מצבו דומה כמעט למת המוטל עטוף בתכריכים לבנים; קוראה בכוחה: על פי ״קרא בגרון אל תחשך״ (ישעיה נח, א); נשחת כלי מפצי: נשבר כלי המלחמה העיקרי שלי, הכלי לניפוץ ביצורים, על פי ״מפץ אתה לי כלי כמלחמה״(ירמיה נא, כ); מתגרת יועצי: על פי ״מתגרת ידך אני כליתי״(תהלים לט, יא); חותלה לובן: על פי ״והחתל לא חתלת״ (יחזקאל טז, ד); בכחשה: על פי ״סבבני בכחש אפרים״(הושע יב, א), ״ויקם בי כחשי בפני יענה״ (איוב טז, ח).

13- דור לדור ישע אקו אבקש: על פי ״וישועתי לדור דודים״ (ישעיה נא, ח).

14 – קול שוט… איך נלאית: תלאות הגלות מציקות לעם ישראל כקול השוט המצליף וכקולה של חיית הטרף המתנפלת על טרפה, שכן הוא נושא על שכמו את עול הגלות, הכבד מנשוא והמחליא; אין הוא יכול לסבול עוד מסכת זו של ייסורים ומצוקות; קול שוט: על פי ״קול שוט וקול רעש אופן״ (נחום ג, ב); קול טרף: על פי ״כאשר יהגה האריה… על טרפו״(ישעיה לא, ד); נוטה לשאת על שכמי: על פי ״ויט שכמו לסבל״(בראשית מט, טו); יתר שאת: כאן במובן של משא רב ומיותר, ולא במובן המקורי של רוממות ותעצומות, המתקבל מהכתוב ״יתר שאת ויתר עז״(בראשית מט, ג); וספחת ושאת: על פי ״ולשאת ולספחת ולבהרת״(ויקרא יד, נו); ונראית ל׳ כמשאת: במובן של משא כבד, על פי ״משאת עליה חרפה״ (צפניה ג, יח); איך נלאית: על פי ״היו עלי לטרח נלאיתי נשא״ (ישעיה א, יד), ״חמת ה׳ מלאתי נלאיתי נשא״ (ירמיה ו, יא).

15      תוחלתי נכזבה… הייתי נמאס: כל דברי התקוה שאני משמיע על מצבו של עם ישראל אינם מועילים משום הזוהמה הרבה שדבקה בו בגלותו עד שנגדשה הסאה, וכתוצאה מכך איני רואה קץ לפורענויות ולמצבו המושפל של העם; תוחלתי נכזבה: על פי ״פן יוכיח בך ונכזבת״ (משלי ל, ו) ועל פי ״הן תחלתו נכזבה״ (איוב מא, א); ממני חלאת: על פי ״ולא תצא ממנה רבת חלאתה״ (יחזקאל כד, יב); כאבן מלאת: כמשבצת אבן שמלאוה, היינו מלאה סאתה והגיע הזמן לומר די לצרותיה; על פי ״ומלאת בו מלאת אבן״(שמות כח, יז); אבד כל חזון מני: על פי ״ארכו הימים ואבד כל חזון״ (יחזקאל יב, כב); הייתי נמאס: על פי ״כסף נמאס קראו להם״ (ירמיה ו, ל), ״נבזה בעיניו נמאס״ (תהלים טו, ד).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 312

לַמְרוֹת עֵינִי וּרְצוֹנִי נִגְלָה מַכְחָשִׁי. / כָּל פּוֹרְשֵׁי / מִפְרְשִׂי, / פּוֹרְשֵׁי / 
[מִכְמֹרֶת יָצְקוּ בִּי רוּחַ קַשָּׁה.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

וּבְעֵת צָץ פִּרְחִי, נִשְׂנָא כְּשֶׁקֶץ.
נַפְשִׁי שָׁמְעָה: כַּמָּה רַב חֶטְאֵךְ / כָּל מְקַנְּאֵךְ / וּמְשַׂנְּאֵךְ; / שָׁוְא חָזָה
[לֵךְ כָּל רוֹאֵךְ, / וּנְבִיאֵךְ / הַרְבֵּה צִבְאֵךְ [!],/ הִגְבִּיהֵךְ. 
לָכֵן לִבִּי יְעָצַנִי כְּמַלְאָךְ: / עַד אָן גַּלִּים זָרְמוּ שָׁטְפוּ בְּמַחְבּוֹאֲךָ? / 
[אִם יִקְּהַת לְהִתְנַשֵּׂא, שֵׁב שִׁמְעָה וְהַס.

16-למרות עיני… רוח קשה: על אף כל המאמצים שעשה עם ישראל להסתיר את חרפתו נתגלתה חרפתו, וכל העמים המענים אותו ומפילים אותו בפח משרים עליו מצב רוח קשה של דיכאון ונכאים; למרות עיני: על פי ״למרות עני כבודו״ (ישעיה ג, ח), אך התיבה למרות מובאת כמשמעה בלשון חכמים ולא במובנה המקורי, המתבקש ממשלים הפועל הדומה; מכחשי: במובן ״כחש״ – מחידושי הלשון של רד״א; מפרשי: במובן ״רשת״, ולא מפרש אנייה – מחידושי הלשון של רד״א; כל פורשי מפרשי, פורשי מכמורת: על פי ״ופרשי מכמרת על פני מים״(ישעיה יט, ח), ״ויפרשו עליו רשתם״(יחזקאל יט, ח); יצקו בי רוח קשה: על פי ״הגה ברוחו הקשה ביום קדים״ (ישעיה כז, ח) ועל פי ״אצק רוחי על זרעך׳ (ישעיה מד, ג).

17-ובעת צץ פרחי, נשנא כשקץ: כאשר עם ישראל מראה סימנים של פריחה מחודשת, גוברת השנאה אליו – הכוונה כאן כנראה להתעוררות הציונית ולאנטישמיות שהתגברה באירופה בסוף המאה ה־19.

18-נפשי שמעה… הגביהך: כל אויבי ישראל אינם חדלים להקניטו ולהזכיר לו את חטאיו ופשעיו שהם הסיבה למצבו המושפל, אך כל הרע שהם צופים לו עוד יוכח כדבר שקר וכזב, שכן נביאי ישראל התנבאו על בוא הגאולה ועל השבת קרנו וצבאו של עם ישראל; כמה רב חטאך: על פי ״כמה לי עונות וחטאות״(איוב יג, כג); מקנאך: על משקל משנאך המופיע רבות במקרא; שוא חזה לך כל רואך: על פי ״הלא מחזה שוא חזיתם״ (יחזקאל יג, ז) וכן ״נביאיך חזו לך שוא ותפל״(איכה ב, יד); הרבה צבאך הגביהך: על פי ״המבשרות צבא רב״(תהלים סח, יב), וכן ״ויגבה ה׳ צבאות במשפט״ (ישעיה ה, טז).

19-לכן לבי… שב שמעה והס: המשורר מתאר את הרהוריו על מצבו העגום של עם ישראל ומשתאה עד מתי ימשיכו הצרות והמצוקות לרדוף אותו בגלותו, אולם הוא מייעץ לו לעבור לסדר היום על התנשאותן והתרברבותן של אומות העולם; לכן לבי יעצני כמלאך: על פי ״כי נועצו לב יחדיו״ (תהלים פג, ו), ״ועצת מלאכים ישלים״ (ישעיה מד, כר); עד אן גלים זרמו שטפו במחבואך: על פי ״משבריך וגליך עלי עברו״(יונה ב, ד; תחלים ב, ח), וכן ״כמחבא רוח וסתר זרם״(ישעיה לב, ב); אם ׳קהת להתנשא, שב שמעה והס: על פי ״אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה״(משלי ל, לב); יקהת: רד״א משתמש כאן כנראה בצורה שמנית זאת בתורת פועל, גוף שלישי, ובמובן ״יעז״, ״יתחצף״, ולא במובנה המקובל ״משמעת וציות״, כנראה על פי ״עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם״ (משלי ל, יז).

20 -מָה תְּעוֹרֵר אַהֲבָה ? בַּמֶּה תִּתְרַצֶּה ? / הַיֶּשְׁךָ מְנַסֶּה ? / יוֹצְרֵךְ בְּקִרְבֵּךְ 
[רוּחַ נוֹסְסָה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה…

דֶּרֶךְ דָּרַכְתְּ בָּהּ לֹא תְּלַקֵּשׁ.
דָּרְכוּ בָּהּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים, / גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים, / כֻּלָּם יָרְדוּ פְּלָאִים; / 
[נִמְצָאִים / גַּם נִקְרָאִים / פְּתָאִים.
אִוֶּלֶת סִלְּפָה דֶּרֶךְ מוֹצָאָם. / רוּחַ סַעַר סְעָרָה בָּמוֹ כְּאִישׁ נִדְהָם; /
[לָכֶן הַט לְךָ מִדַּרְכְּךָ טֶרֶם תֶּחֱמַץ.

20-מה תעורר… רוח נוססה: המשורר ממשיך ותוהה מתי יתחדשו יחסי האהבה והחסד ששררו בין האל לבין עם ישראל ובאילו דרכים יש ללכת כדי שתשוב ותלבלב אהבה זאת; הוא שואל את עם ישראל אם הוא משתדל לעשות כל אשר ייעשה כדי להחזיר את האידיליה לאיתנה, שכן האל מזמן לו עתה שעת רצון ומפיח בו מחדש רוח של תקווה; מה תעורר אהבה: על פי ״השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״ (שיר השירים ב, ז; ג, ה); במה תתרצה: על פי ״ובמה יתרצה זה אל אדניו״ (שמואל א כט, ד); הישך מנסה: על פי ״הנסה דבר אליך חלאה״ (איוב ד, ב); יוצרך בקרבך רוח נוססה: על פי ״רוח ה׳ נססה בו״ (ישעיה נט, יט).

21-דרך דרכת בה לא תלקש: המשורר פונה לעם ישראל ומוכיח אותו; הוא מזהיר אותו שלא לחזור לאותה הדרך הרעה שבה הלך ושהביאה עליו את החורבן והגלות, על פי ״וכרם רשע ילקשו״ (איוב כד, ו).

22-דרכו בה… נקראים פתאים: באותה דרך דרכו נביאי ישראל וחכמיו וכן גדולי העם, שכולם הושמדו בזמן החורבן. בדרך אגב מעיר המשורר על כך שהחכמים וגדולי הדעת החיים כיום אינם זוכים לכבוד שהם ראויים לו, אלא לועגים להם ולחכמתם; גדולים ונוראים: על פי ״את הגדלת ואת הנוראת האלה״ (דברים י, כא); כלם ירדו פלאים: על פי ״לא זכרה אחריתה ותרד פלאים״ (איכה א, ט).

23-אולת סלפה… טרם תחמץ: איוולתם של גדולי העם הללו היא שהמיטה עליהם את אסונם, לכן המסקנה המתבקשת היא לעזוב את הדרך הרעה ולחזור בתשובה לפני שיהיה מאוחר ושוב תתעכב הגאולה; אולת סלפה דרך מוצאם: על פי ״אולת אדם תסלף דרכו״ (משלי יט, ג); רוח סער סערה במו כאיש נדהם: על פי ״הנה סערת ה׳ חמה יצאה סער מתגורר״(ירמיה ל, כג); הט לך מדרכך: על פי ״יטו אבינים מדרך״(איוב כד, ד)! טרם תחמץ: על פי ״וישא העם את בצקו טרם יחמץ״ (שמות יב, לד), בשינוי משמעות.

חֲלוֹם חָלַמְתָּ עַל מִשְׁכָּבֵךְ תְּכַסֶּה / לָךְ אַל יִהְיֶה מַחֲסֶה; / כִּימִ

[דּוֹרוֹת עוֹלָמִים תִּקְרָה נֶחְלְשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה…

-25 קַיָּים, הָסֵר מִמֶּנּוּ לֵב עִקֵּשׁ.
יִדְאַב הָאוֹיֵב יִשְׂמַח הָאוֹהֵב; / יִמְצָא מָזוֹר לֵב כּוֹאֵב, / וְגָר כֶּבֶשׂ עִם 
[זְאֵב. / לֵב דּוֹאֵב / גַּם מְתָאֵב / אֶת וָהֵב / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיג.
וְלֵבָב יִרְהַב / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִסַּפִּיר וְזָהָב. / קוֹל מְבַשֵּׂר בָּאָרֶץ 
[זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ.

24-חלום חלמת… תקוה נחלשה: חלום הבלהות שחולם עם ישראל מאז הוא בגלות, חייבים להתעלם ממנו כדי שלא ישמש מחסה מפני התקווה והציפייה לגאולה, גם אם תקווה זאת הולכת ונחלשת ככל שנוקפים הדורות: חלום חלמת על משכבך תכסה: על פי ״בחלום חזיון לילה… בתנומות עלי משכב… וגוה מגבר יכסה״(איוב לג, טו־יז): לך אל יהיה מחסה: על פי ״כי היית מחסה לי״ (תהלים סא, ד): כימי דורות עולמים תקוה נחלשה: על פי ״כימי קדם דורות עולמים״ (ישעיה נא, ט).

25-קיים הסר ממנו לב עקש: על פי ״לבב עקש יסור ממני״(תהלים קא, ד); קיים: כינוי לאלוהי ישראל, הקיים לעד.

26-ידאב האויב… ושמחה ישיג: המשורר מביע את ביטחונו שעם בוא הגאולה תתרגש פורענות על אויבי ישראל, ואילו עם ישראל ינחל שמחה וגילה לאחר שיימצא תיקון לכל מכאובי גלותו; אז גם יתגשם חזון אחרית הימים של שלום כללי בעולם, וגם הכואבים את כאב ארץ ישראל השוממה והמתגעגעים לשוב אליה ישיגו את מבוקשם בגילה וברננה; ישמח האוהב: על פי ״ויעלצו בך אהבי שמך״(תהלים ה, יב); ימצא מזור: ימצא מרפא, על פי ״אין דן דינך למזור״ (ירמיה ל, יג); לב כואב: על פי ״גם בשחק יכאב לב״(משלי יד, יג); וגר כבש עם זאב: על פי ״וגר זאב עם כבש״ (ישעיה יא, ו); מתאב: מחידושי הלשון של רד״א, מלשון תאב, תאבה במובן של השתוקקות וציפייה – ״תאבתי לישועתך ה׳״ (תהלים קיט, קעד) – ולא על פי הפסוק ״מתאב אנכי את גאון יעקב״ (עמוס ו, ח), שעניינו תיעוב ומיאוס; והב: כינוי מטונימי לארץ ישראל, על פי ״את והב בסופה״(במדבר כא, כד); ששון ושמחה ישיג: על פי ״ופדויי ה׳ ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״(ישעיה לה, י).

27-ולבב ׳רהב… חלב ודבש: בבוא הגאולה המובטחת יוכל עם ישראל להתגאות בתפארתו ובפארו של בית המקדש שיהיה מצופה כולו זהב ואבנים טובות, לאחר שקול המבשר את הגאולה יישמע בכל רחבי ארץ ישראל; בבנין בית המקדש מספיר וזהב: על פי ״ויסדתיך כספירים״ (ישעיה נד, יא); קול מבשר: על פי ״הרימי קולך מבשרת ציון״(ישעיה מ, ט); ארץ זבת חלב ודבש: על פי ״אל ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח, יז; לג, ג).

מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יֵשַׁע, מִקָּצֶה / אֶל הַקָּצֶה / יְפַצֶּה / בְּבוֹא בֵּן 
[דָּוִד קַיָּם, אֶבֶן הָרֹאשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?

28 -מבשר טוב… אבן הראשה: עם בוא המשיח, שהוא מזרעו של דוד המלך, הקיים לעד ומסמל את הגאולה, ישמיע מבשר הישועה את קולו מסוף הארץ ועד סופה; מבשר טוב משמיע ישע: על פי ״מבשר טוב משמיע ישע״ (ישעיה נב, ז); מקצה אל הקצה: על פי ״מבדח מן הקצה אל הקצה״(שמות כו, כת); יפצה: יפתח פיו להשמיע את הבשורה; אבן הראשה: על פי ״והוציא את האבן הראשה״ (זכריה ד, ז).

הערות המחבר

רב מנשה: אשר טרח ויגע לקנות חפשיות ואזרחיות ליהודים באינגלאטירא; 21 תלקש: לשון איחור.

סוף המאמר יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית-ר' דוד אלקאים-סיום  השיר על פעמי הגאולה והציונות

עמוד 315

נספח א'

מדינת ישראל

משדד העליה

כללים רפואיים לאשור העליה

הוצא על-ידי המחלקה לבקורת רפואית של משרך העלית הקריה, שנת תש״ט(ינואר 1949)

כללים כוללים

נוסף לקוים הכלליים ששלחנו לכם בחוזר מס.12 בענין מתן אשור רפואי לעליה הננו מוסיפים בזה הוראות מפורטות יותר.

דרישתנו היא:- כל עולה צריך להיות בריא בגוף ונפש ומוכשר לעבודה.

ביחוד יש להשגיח:

1-שהמועמד לא יסבול משום מחלה מדבקת העלולה לסכן את שאר הבריות.

2-שהמועמד לא יסבול משום מחלה חריפה העלולה להחמיר בנסיעה ובתנאי האקלים החדשים.

3-שהמועמד לא יסבול משום מחלה כרונית הדורשת תנאים מיוחדים של שכון בארץ וטפול רפואי ממושך והגוזלת ממנו את כושר עבודתו.

4-שהמועמד לא יהיה בעל מום משולל לגמרי או מוגבל בכושר עבודתו.

5-שהמועמד יקבל כל טפולו הרפואי (פנימי או כירויגי) שהוא זקוק לו עוד בהיותו בחו׳ל.

דרישות אלו נובעות מטעמים אלה:-

הארץ עומדת להבנות ועומדת בראשית צעדיה להקים מדינה בת קיימה.

ארץ זו אינה יכולה להרשות לעצמה כניסת חולים כרוניים או אינולידים בהמונים, אשר אינם עלולים כלל לקחת חלק פעיל בבנין הארץ וימלאו את בתי החולים והמוסדות הצבוריים; חולים ונכים אלה דורשים תמיכה כספית והעסקת פרסונל סביבם כדי שיוכלו להתקיים;. מאידך/ אין לשלול גם מן האומללים הללו את זכות העליה לעולם.אלא יש לסגל את עליתם בהתאם לכושר קליטתם בארץ מכל הבחינות. משום כך אפשר לתת לאנשים האלה רשיונות עליה רק אחרי ברור במשרד העליה ואחרי חקירה יסודית על אפשרות קליטתו של כל פרט ופרט.

טעם שני הוא גם המחסור הגדול בבתי חולים ומוסדות דוסים להם בארץ, ההוצאות המרובות הכרוכות בטפולים אלה; מהוות מעמסה גדולה למוסדות הצבוריים. משום כך טוב לעולה החדש מכל הבחינות שהוא יגיע ארצה בריא ומוכשר לכל עבודה גופנית_׳ כי העבודה הגופנית מהווה עיקר מקור פרנסתם של רוב הצבור בארץ ושל העולים החדשים. אם העולה החדש יכול להכנס ישר למסלול החיים הרגילים בארץ,מבלי להיות תלוי מיד בתמיכת המוסדות השונים. טוב לו ולצבור.

6-בכל מקרה שהמועמד לעליה הוא אינווליד או חולה מוגבל בכושר עבודתו נחוץ שיהיה לו משלוח יד מתאים לכושר עבודתו. במקומות שבהם קיים מערד לשיקום (ריהביליטציה) יש להעביר אליו את המקרים מסוג זה לטפול.

כל מקרה הנמצא במקומות שאין בהם משרד לשיקום,זקוק לבירור קודם במשרד העליה בקריה.

גם במקרים אלה, אשר פרנסתם מובטחת בארץ (כגון: בעלי הון,הורים_׳ נשים נשואות, ילדים או קרובים נתמכים אחרים, אשר תמיכתם בטוחה)/ אם הם אינם זקוקים להכנס מיד לבתי חולים או מוסדות צבוריים דומים יש להתקשר עם משרד העליה בקריה לפני מתן האשור לעליתם.

בכל מקרה שעובר להכרעה למשרד העליה בקריה נחוצים הפרטים הבאים:-

א)תעודה רפואית מפורטת על מצב בריאותו הנוכחית של החולה ועל תולדות מחלתו. כאן יש לצרף גם כן את כל תוצאות הבדיקות שנעשו עד כה ואח חוות דעתם סל הרופאים שקדמו בטפול חולה זה.

ב)פרטים על מצבו המשפחתי (אם הוא תלוי, או להיפך, מפרנס משפחה׳ מספר בני המשפחה).

ג)פרטים על משלוח ידו וכושר עבודתו הנוכחי,

ד)אם יש לו קשרים משפחתיים או חברתיים בארץ, אנשים המוכנים לקבל על עצמם את דאגת קיומו (במקרה זה יש להוסיף את כתובתם המדויקת של הקרובים),

ה)אם יש למועמד מקצוע מתאים או הכשרה מתאימה לכושר עבודתו.

(הערה:.את הפרטים הלא רפואיים בסעיפים ב' עד ה' צריך למלא אחד מעוזריו של קצין העליה.)

את כל הפרטים הנ׳ל יש לצרף לכל בקשה למתן רשיון עליה למועמד הסובל ממחלה כרונית או של נכים שהם משוללים או מוגבלים בכושר עבודתם.

על הרופאים לדעת, שתקף התעודה הרפואית פג אחרי ששה חדשים לכל היותר מתאריך הבדיקה. במקרה שהתעודה לא תנוצל במשך תקופה זו׳ על המועמד להבדק מחדש.

בענין פעולת חיסון אצל כל העולים יש להקפיד על ההוראות האלה:־

יש להרכיב לכל עולה אבעבועות ולבצע אצלו חיסון נגד טיפואיד.

ראה חוזר מם.7 וחוזר מס.12,- אצל ילדים רצוי גם לסדר חיסון נגד אסכרה.

את כל פעולות החיסון שבוצעו יש לרשום בכרטיס הבריאות במקום המיועד לכך.

במקרה שיש צורך בפעולות חיסון נוספות נפנה אליכם בהודעה מיוחדת.

נספח א^'–מדינת ישראל –משדד העליה–כללים רפואיים לאשור העליה

יעקב משה חי אלטאראם

נולד בשאראי בושגא, בשגת התרכ״ג, נפטר בבלגדאד ביום ט. אדר ב. תרע״ט. בילדותו התחנך בעיר מולדתו יחד עם אבי נ״י, יבדל לחיים, אצל הרב ר׳ יהודה פ׳ינצי שהיה ר״מ בשאראי בעת ההיא. עודו בגיל רך הצטיין כבעל כשרונות. הרופא והגביר שמואל םומבול, שהיה מבאי בית הוריו ראה ברכה בצעיר זה ובעלותו ידושלימה להשתקע בה בשנת תרל״ה החליט בהסכמת הוריו לקחתו עמו למען ילמד שם תורת ה' על חשבונו. בבואו לירושלים החל לבקר בישיבותיה — לשמוע לקח מפי גדולי רבניה, ובמשך ד׳ שנות שבתו בה למד גם שחיטה וישתלם בכל מקצועות התורה. בשנת תרמ״ד חזר לארץ מולדתו ובדרכו התעכב בנוב׳י באזאר ושם בא בברית הנשואין עם העלמה מזל ארואיטי. אח״כ הוזמן לביחאג, לשו"ב, מלמד תינוקות וש״ץ ושם נשאר עד שנת תרמ״ה. בינתים נתבקש לבא לבלגראד עיר בירת סרביה תחלה למלא משרת מלמד וש״ץ, וכעבור שנים גם כשוחט דמתא. את תפקידיו אלה מלא במסירות ובנאמנות הראויות למופת. ידיעותיו הרחבות בהליכות עולם, וענותנותו הרבה קרבוהו אל שדרות הצבור לסוגיהן בלי הבדל דת, ויהי אהוב וחביב על כל תושבי העיר. בזה שורות אחדות מספרו זכרון ירושלים בהן ידובר על ראשית מצעדיו בדרך החיים.

״בהיותי בן ט״ו שנה נסעתי לא״י בעזרתם של ידידים נאמנים ואחיה בה על התורה ועל העבודה. במשך זמן היותי בה למדתי מלאכת שו״ב על בוריה, ואח״כ חזרתי לבית הורי לשאראיו. בדרך לארץ מולדתי עכבוני בביירוט, ויפצירו בי להשאר שם בשירות הקהלה. מקץ ירחים אחדים נסעתי לרודיס ודרך אזמיר ושאלוניקי הגעתי למחוז חפצי. ראשית עבודתי היתה בביחאג, שבה קבלתי משרת מלמד וש״צ. אך לא ארכו הימים והוזמנתי לבלגראד וברצון ה׳ הנני חי ועובד בעיר זו עד היום׳,. עבודתו הספרותית החלה עם פרסום ספר

זכרונותיו בשפה האשפניולית שקראו בשם ״זכרון ירושלים״. תוך כדי כך, שם אל לבו להועיל לאחיו בארצות הבלקן ויחליט לקרבם אל עולם התרבות והרות, לקשרם ככל האפשר אל עמם ולאומס, ולתכלית זו העמיס על עצמו עבודה ספרותית רבת פארות, והיא חבור ספד היסטוריא בכמה חלקים בשפה האשפניולית בשם ״טריזורו די ישראל״ -אוצר ישראל- הכולל את קורות עמנו בהרחבה. חבורו זה מיוסד על די׳י לגרץ תרגום שפ״ר. הוא הוסיף לעצם החמר שפע של ספורים ומעשיות הבאים לתבל את המאורעות בדברי אגדה מקסימים. למותר להעיר כי בחבורו זה השקיע המחבר מרץ רב ועבודה כבירה ואין פלא אם ספרו הנ״ל נפוץ ונתקבל בחבה בכל החוגים. אין זאת אומרת כי הלה העשיר את בעליו וכי היתה דרישה בלתי פוסקת לפעלו הרצוי, להיפך. הוא עצמו התמים והמטופל ביסורים, היה מסובב בערים ובעירות עם ילקוטו הכבד על השכם, מטיף לדעת אלהים חיים, ואגב מספר בשבחי א״י ומפיץ ספרים. בדרך נדודיו זו זרועת הקוצים והחתחתים הכרתיו, ואח״כ פגשתיו שוב בשנת תר״ע בבלגראד עומד על משמרתו כמו״ץ. בסוף ימיו חי בדחק. מלחמת העולם האכזרית דכאתו

עד עפר, ותסב לו דאגות ויגונות. זקני העיר בבלגראד עוד יזכרו בהערצה את דרושיו היפים, את נאומיו השלוים וחדורי המוסר, בישיבת תקון חצות שבה שמש כר״מ וכמנהיג, במשך עשרות שנים, מן היחידים בדורו ובסביבתו שהראה פעילות רבה בשדה הספרות. כל חבוריו, חותם ההיסטוריא הישראלית טבוע עליהם. אהב הרבה את קורות עמו וישאף להנחיל את אהבתו זו להבאים אחריו. שפת ספריו לאדינו, ונועדו לחנוך אחיו הספרדים, בני ארצות הבלקן בעיקר.

צ י ו נ ו : פ ה נטמן איש  רב פעלים שהיה מורה ומטיף ואשר הקדיש כ ל חייו לחבור ספרים מועילים לאחיו הספרדים הוא החכם השלם יעקב משה חי אלטאראץ תנצב״ה נלב״ע ט. לחדש ואדר

שנת התרע״ט.

ח ב ו ר י ו : א. זכרת ירושלים, על חבת א״י וזכרונותיו ורשמיו עליה נדפס בבלגראד ש׳ תרמ״ז.

ב. טריזורו די ישראל, אוצר ישראל והוא תולדות ישראל בבארבעה חלקים. ח״א וח״ב נדפסו בשנת

תר״ן— תרנ״א, ח״נ וח״ד נדפסו בשנת תרנ"ב – תרנ"ד בבלגראד. ג. קהלת יעקב. סדור תפלה מכיל  כל התפילות לימות החול, לחגים ולמועדים, בלוית פירושים וטעמי המצוות עם הדינים הנחוצים ביותר

לכל בית יחהודי, בלגראד תרס״ו. ד. פרקי אמת בתרגום לאדינו, בלגראד תרס"ד.

משה אלטאראם

רב בוינציה במאה ה-ט״ז. העתיק ללאדינו באותיות לטיניות את השו״ע לר״י קארו וקראו בשם ״ליבידו די מאנטינימיינטו דיל אלמה״. נדפס בשאלוניקי שנת שכ״ח. אח״כ בוינציה. הספר נכתב בשביל האנוסים שלא ידעו לקרא את החבור במקורו.

משה אלטאראם

בספר ״יצחק ירנן״ לר' רפאל יצחק אלטאראם, הובא אחד משיריו, ושם יכונה הגביר המרומם. השיר מתחיל ״מלך המפואר ברום הודו״. יש הרושם שהיה מקרובי המחבר אשר חי בעת ההיא בירושלים. יצתק ירנן ירושלים תרט״ו, עמ. לא.

רפאל יצחק אלטאראם

יליד אר״צ ובן למשפחה רמה ומיוחסת. בא להתישב בירושלים בשנת תר״ה. סבל יסורים רבים והיה חשוך בנים. מקצת מפעולותיו לטובת הצבור הזכיר בהקדמה לספרו שהדפים בירושלים בשנת תרט״ו בשם ״יצחק ירנן. ואלה דבריו שם:

אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, יהי שמו הגדול מבורר וזה שבתי בקדש עשר שנים שתיתי כוס התרעלה בעוה״ר מעת כל פרשת העבר עברה וזעם וצרה לא תקפ״ץ ולא נוסיף לדאבה עוד. וזה כארבע שנים נתתי את לבי לשים לי יד ושם בבית ובחומת ה׳ לפאר ולרומם בית מקדשנו מעט, הבית כנסת הגדולה אשר בתוככי ירושלים ת״ו הנקרא אהל ציון ובעהי״ת תקנתי עמודיה ואישיותיה בכל פאר והידור בסיוד וכיור וארון הקודש לשם ולתפארת ורצפה מאבני שישא ומרמרא ובימה גדולה ומפוארה. וזה שנה נתתי אל לבי להרבות כבוד שמים ויסדתי חברת ״שומרים לבקר "מתינוקות של בית רבן׳ ועלתה בידי ובכל יום קודם עלות השחר, השמש הולך סובב בחוצות ירושלים להעיר נערי בני ישראל ויאספו עדרים צאן קדשים הם ומלמדיהם ויעירו א ת השחר עד בא זמן התפלה ואומרים בקול נעים זמירות בספר תהלות ושירים נכבדים אשר המה אתי והבאתים מאר״צ רבה. ולהיות  לי למזכרת עולם ולרעיתי חנה יקרת נשים׳ קראתי שם החברה .ויעתר יצחק״.  בסוף הספר מובאת חתימת המסדר, כל היום קודר׳ בזו הלשוז: ״גם לי לבב ידענא בנפשאי באמת ובתמים מעוט ערכי שפל מצבי בשמוש חכמים, ועד בשחק כי לא לכבודי עשיתי זאת. הם לזרעא דאבא לחשו במחשבות ערומים וכו' כי הן בעון ל א זכיתי לזרע של קימא בגזרת עירין דהוו לי ומתו, ובאו בנקרות צורים יסרני יה באהבתו. צדיק הוא וצדיק דינו הן אני נשארתי לבדי ואמרתי אל לבי לכתוב זאת זכרון בספר . אני אשלם מתן דמים לכל אלה שיעורו לשיר באשמורות והלאה : הנה נא זקנתי באתי בימים שאין לי בהם חפץ, ועל הטוב יזכר שמי בשמחות וגיל ושם אבותי הקדושים ומשפחתי שלשלת יוחסין של אנשים בעלי צורה ובבתי הכנסיות ישירו תודה וקול זמרה. זה לי עשר שנים אשר זכיתי ובאתי מחו״ל אל הקדש עיר גדולה של חכמים וסופרים גאוני עולם רבני אלפין ספרדים ואשכנזים, אתיא מכללא כלם שמחים לקראתי שלי״ת עד היום. כה דברי הצעיר נבזה בעניו נמאס, רפאל יצחק אלטאראם.  בביה״כ ק״ק גדול ריב״ז בקרבת הכפה שעליו, הוצבה טבלת שיש לזכרו, ובה נכתבו הדברים הבאים: גדול מעל שמים תפארתו לעיני הגויים גלה צדקתו לחזק את בדק הבית נטה את שפרירו, שמש זרחה בעבורו וכבוד ה׳ מלא את הבית הכין מושב בית ירושלים כנסיה שהיא לשם שמים, עד תום כל הבית לעשות נ״ר נפש בנותיו, באות בקצרות ימים נושא אלומותיו, החמודות אשר אתו בבית תנצב״ה לפני דר רומה ילכו יונקותיו אל הבית פנימה אל קדש הקדשים אל דביר הבית גדול כבוד שמו סי׳ ררפאל יצחק אלטאראס נר״ו יהי אלהיו עמו עיניו תחזינה ב׳ה׳ד׳ר׳ת׳ קדש (תרי״א ( גדול יהיה כבוד הבית כיר״א נס״ו.

שבתי אלטאראם

נזכר בהקדמת הספר המעלות לשלמה, לריש לאניאדו, ושם יתואר: ״זה שקנה חכמה זקן ויושב בישיבה, לא פסק מיום ליום ולילה לילה ויודע דעת גמרא, הגביר והחכם המרומם כה״ר וכו'.

שלמה ב״ר דוד אלטאראם

רב בוינציה בשנת תע״א. כתב הסכמה לס' ״רזא דיחודא׳ לנחמיה חיון, מנושאי כליו הותיקים של שיץ. הדפיס ספד ״לקט האומר׳) פזמונים). כן חתום באגרת רבני וינציח לכל קהלות היהודים באיטליה, שנשלחה עם נוסח החרם נגד רמח"ל, שבראשה היה הרב יוסף שמואל אבוהב.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני