ארכיון חודשי: אוגוסט 2019


להאיר באור החיים – לפרשת דברים ושבת חזון.הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים –

לפרשת דברים ושבת חזון.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 "אלה הדברים אשר דיבר משה

 אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).

מי כתב את ספר דברים?

הקב"ה – "אשר צוה יהוה אותו", כדעת רמב"ם ורמב"ן.

או משה רבנו – "אשר דיבר משה",

כדברי רבנו אוה"ח הק', הגר"א, המהר"ל.

 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". זהו הפס' הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר יהוה אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים".

 כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. לא אוכל לבדי שאת אתכם" (דב' א ט). מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם".

מהאמור לעיל, עולה השאלה: מי כתב את ספר דברים? הקב"ה, משה, או משה רבנו ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה" (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה, נאמרה מפי הגבורה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבנו "מפי עצמו". שאר החומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו, כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (ובחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה. והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).

וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – 'אשר דיבר משה' – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמים, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

רבנו-אוה"ח-הק' כותב בהמשך: "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

לאור דברי רבנו-האוה"ח-הק' הנ"ל, ניתן לשאול: מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים, ניתן לומר שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים, דוגמת הסיפור על טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

רבי עקיבא הביא לו דוגמא של חיטים ועוגות, ושאל אותו מה עדיף? 'עוגות עדיף' הוא ענה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

תופעה דומה היא, תושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, שבלעדיה לא ניתן להבין את התורה שבכתב.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה.

 רבי אבא התבקש ע"י הרשב"י לכתוב את הזהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י.

רבי חיים ויטאל התבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים המובאים בשמונה שערים: שער ההקדמות, שער מאמרי רשב"י, שער מאמרי חז"ל, שער הפסוקים, שער רוח הקודש, שער הכוונות, שער המצוות, שער הגלגולים.

בפתיחת "אליהו הנביא" נאמר: "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה".

הקב"ה נתן לנו תורה שבכתב שאינה משתנה לעולם. לא כן תורה שבעל פה המביאה את דברי חכמים לדורותיהם, המתפלפלים על כל דבר ועניין, ועליהם נאמר: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים". זו הסיבה שתושב"ע נקראת ספירת המלכות, בבחינת הכתוב: "מאן מלכי – רבנן" (גיטין סב ע"ב).

כלומר, המלכות האמתית שייכת לחכמים המפרשים והפוסקים ע"פ התורה שבכתב, ואת תורתם קיבלו ומקבלים מיליוני יהודים לאורך הדורות,

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, ע"פ ה'.

חומש דברים מהווה גשר לארבעת החומשים. כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר, כך שנוכל להבין אותה (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה, הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

"אלה הדברים".

 "דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש. מצד שני, יש להן עוקץ.

כך דברי תורה: "על הדבש – ועל העוקץ" {שיר}.

המקיים את מצוות התורה, זוכה למתיקות – "ומתוקים מדבש" (תהלים יט, יא).

מצד שני, העובר על מצוותיה – ננעץ ונעקץ ע"י "יחידת עוקץ".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים" (רבנו אוה"ח הק'. דב' א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו עלה לגנזי מרומים ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריה של המילה "אלה" = 36.

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים הנואם בחסד עליון – "אלה הדברים – אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל, נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דב' רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה, כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה – נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

ניתן להוסיף, כאשר אדם מקבל תפקיד חשוב, הוא מדלג על כל המגבלות הגופניות והנפשיות, ומתחיל לפרוח בתפקידו החדש, כפי שקרה למשה רבנו.

תופעה דומה, רואים אצל תלמידים המתעלים על עצמם, עם קבלת תפקיד אתגרי, וכן אצל נבחרי ציבור.

"אל כל ישראל". משה דיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מ. רבה, שמות ה, ט). דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה ע"פ הפס' בתהלים "קול ה' בכוח" (כט, ד) ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.

כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל, כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח').

כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים, ולמשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי, אל חיי המעשה.

לעומת זאת, כאשר הוא זכה  בתורה, לשונו התרפאה ויכל לקשר בין עולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל, בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה, לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

הדיבור, מווסת בין עולם המחשבה לעולם העשיה.

תשע מידות טובות,

אותן מלמד אותנו משה רבינו.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר,

ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

א. "בעבר" ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד, והוא בעבר השני. לכן, הוא נקרא "אברהם העברי" (בר' יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב אך ורק בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'".

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענוה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א. נדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר, התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפס': "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (במ' כא, יט-כ).

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. 1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
  2. 2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל, בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דב' יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם באשר הוא, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – הוא היום האחרון.

ו. "בין פארן ובין תופל" פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות,

ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד, שמא עבר על רצון הקב"ה, כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

ז. "ולבן" שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. כלומר, שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לבב". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש, בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן" – לובן הלב, בבחינת "בר לבב".

ח.  "וחצרות" רומז ל"חצרות בית ה'" שהם בתי כנסת ובתי מדרש, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

ט. "ודי זהב" רומז שעלינו לומר לעצמנו: "די לזהבשיאמר לזהב די, להסתפק בהכרחי" כדברי קודשו.

 רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

בראש פרשת "כי תבוא" נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

עשיו אמר ליעקב: "יש לי רב". יעקב ענה לו: "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל"  (בר' לג יא) = כל מה שיש לי, הוא בבחינת "הכל", לא צריך יותר. גם אצל אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בר' כד א). אצל יצחק נאמר: "ואכל מכל" (בר' כז יג). וזה מה שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה, וכן יהי רצון ונאמר אמן". 

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

להתענג באור החיים

 – ליום שבת קודש.

איך ייבנה בית המקדש השלישי?

"נחם יהוה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,

  ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה,

 מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאישה עקרה…

כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה

 ככתוב: 'ואני אהיה לה נאם יהוה, חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב).

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'.

כאשר דוד המלך נרדף ע"י שאול, הוא ברח לשמואל הנביא. שניהם ישבו והכינו תכניות בנין בית המקדש.

כאשר אדם נמצא במצוקה, היצירתיות שלו פועלת ביתר שאת.

דרך המהלך הנ"ל, ניתן להבין מדוע המשיח נולד בט' באב המסמל את החורבן. רק ביום כזה של החורבן, ניתן להבין ולהרגיש את גודל האסון שפקד אותנו עם החורבן, ומנסים למצוא דרכים לתיקונו ובניינו. (הרב צמח מורי שליט"א).

"הראנו בבניינו –  ושמחנו בתיקונו",

של – בית המקדש השלישי.

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי – ריה"ל, אומר בסוף ספרו הכוזרי:

 אם נאמין באמת בגאולה ככתוב בתהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפר יחוננו" (תהלים קב טו) – הגאולה בוא תבוא, ככתוב בהמשך: "אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה – כי בא מועד".

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו החריבו" אמרו חכמים. יוצא  שכל אחד מאתנו שותף לחורבן.

כולנו מכירים בע"פ את הסיפור של קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן, כאשר אדם חשוב עשה אירוע אליו הזמין אורחים. האיש היה מעשירי ירושלים, והזמין אורחים חשובים באופן אישי דרך שליח.

השליח התבלבל ומסר הזמנה לאדם בשם בר קמצא שהיה שונאו של המארח, במקום להזמין את קמצא.

בר קמצא חשב בליבו, הנה האיש שעד תמול שלשום היה שונאו, החליט להשלים אתו, לכן הגיע לאירוע.

לעיני כולם, כולל חכמים שהיו באירוע דוגמת רבי זכריה בן אבקולס, המארח החל לבייש את האורח בר קמצא, ודרש ממנו לעזוב. האיש היה מוכן לשלם על הארוחה… ובלבד שלא להתבייש לעיני קהל ועדה, אבל רוע הלב של המארח, הוביל את בר קמצא החוצה, כאשר איש מהאורחים לא פצה את הפה. ההמשך ידוע.

המסר האמוני: עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של כל אדם. רוב בני אדם הם טובים בדברים הגדולים, אבל הם נופלים בפרטים, בדברים הקטנים/גדולים שבין אדם לחברו.

איך יבנה המקדש?

  • אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).
  • במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.
  • הזהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א).
  • רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש יהוה כוננו     ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).
  • הרמב"ם פוסק שמצות עשה לבנות את בית המקדש. בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"א) הוא כותב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה. שנאמר: "ועשו לי מקדש". גם בספר המצוות מצוה כ' כותב הרמב"ם: "שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש".

     הרמב"ם אומר: מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

  • הרמב"ן אומר שבמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשוובאת שמה' (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: (שמ"ב ז, א ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: 'אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה'. והנה דוד מנעו ה' יתברך, מפני שאמר (דה"י א. כב, ח): 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.

ואילו ישראל היו חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד השופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז): "כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בנ"י ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל"  (במ' טז, כא).

  • ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס' "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב): בניית בית המקדש הוא תכלית העולם. וכדברי קודשו: "וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – לשכני בתוכם… {'לשכנו תדרשוובאת שמה' (דב' יב, ה)}, ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".
  • רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {במשכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם בפר' א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: 'ועשו לי מקדש".
  • הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה ומסרו נפשם למות על קיום העבודה.

         "עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה. ע"כ נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם                         למות" (ש.ע סימן תר"ע).

  • היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

  • השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה. בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (פרשת תרומה. תר"מ. תר"נ).
  • הגרי"ש אלישיב ע"ה אומר: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצוות חג הפסח בו דנה המסכת.

תשובתו הייתה: "כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח. (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

מהאמור לעיל עולה, בניין בית המקדש בגלל מורכבותו הרוחנית, יבנה ע"י הקב"ה כדעת רש"י, או ע"י מלך המשיח כדעת הרמב"ם, או ע"י שילוב בין שניהם:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל, כדעת הרמב"ם. "ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א.

 ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה שהגיעה העת לחננה – כי בא מועד.

תהליך הגאולה,

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).           

"ברכת השנים" "ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין, איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 "תקע בשופר" – ברכת קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

"השיבה שופטינו" – ברכת המשפט העברי. אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל היום.

ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים מציינים בפסיקתם מקורות מהמשפט העברי. כ"כ, קיימים בתי דין רבניים בדיני ממונות

אמנם הדרך ארוכה, אבל צועדים אנו במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה.

"למינים ולמלשינים" ברכת המינים. דין ברשעים

"ברכת הצדיקים" אחרי הטהרה בעם, הקב"ה נותן שכר לצדיקים ולחסידים.

"בונה ירושלים"אכן 'ירושלים חוברה לה יחדיו', ורבבות יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר יהוה מירושלים".

לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם.

הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.

לנגד עינינו, מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר יהוה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).

"את צמח דוד – מהרה תצמיח" – מלכות המשיח צומחת לאיטה. עם טיפול מתאים, המשיח יצמח ויזרח עלינו.

 "שמע קולנו"ברכת שומע תפילה. התגשמות התפילה העיקרית שלנו, עם בוא המשיח, כדברי המאירי.

"רצה… והשב העבודה לדביר ביתך" – ברכת העבודה. בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו א.ס.ו.

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות. לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?.

התשובה: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר ב-ה', בתורה ובמשה רבנו".

מלשון הרמב"ם מוכח, שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

תפילת רבנו "אור החיים" הק'

  על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוהינו, ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

 למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו,

ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מגופנו.

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו.

הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו, ונשמתנו. וייעול מלכנו בהיכליה".

להתבשם באור החיים

 – למוצש"ק וליל ט' באב.

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם [רבי עקיבא]: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום, שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מצפונה, בואכה שמואל הנביא.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה הנ"ל (ג, יב), רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לעיים ותל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר.

אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה – ללא תגובה.

שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – א.ס.ו.

אראנו נפלאות

 לרבנו האריז"ל ורבנו גדליה חיון ע"ה.

יום ההילולה שלהם – ה' מנחם אב.

הלילה ומחר יום שלישי – ה' מנחם אב, יום ההילולה של  האריז"ל,

רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].

שורש נשמתו –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

  • עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן בעולם הגלות והגאולה.

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים, לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את דברי הזוהר בשם רבו – הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו – האריז"ל.

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

 ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שגם כתב את תורתו.

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

ו. על הכתוב בהגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".  א.ח.ד מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

בנוסף להילולת האריז"ל, מחר יחול

 גם יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

 ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום, זה למעלה מ – 280 שנה.

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999

 

LA POESIE HEBRAÏQUE AU MAGHREB

A partir du Xe siècle, le judaïsme maghrébin, qui entretient des relations étroites avec les Académies babyloniennes et palestiniennes, participe à la floraison de la poésie hébraïque ancienne, qui s’était développée en Terre d’Israël et en Orient depuis l’époque talmudique. A ses débuts, cette poésie, essentiellement liturgique, a pour fonction d’embellir ou même de remplacer le texte des prières. Malgré l’opposition de certains Guéonim, qui estiment que les prières canoniques ne doivent pas être interrompues par les piyyoutim, Sa‘adya Gaon cède à la pression populaire et les introduit dans son Siddour. Jusqu’au Xe siècle, le piyyout accompagne les prières, notamment pendant le Yoser et la répétition de la ‘Amida.

Hayyim Schirmann, le grand historien de la poésie hébraïque espagnole, affirme que "l’apport du Maghreb et de l’Ifriqiyya (l’Afrique du Nord du Maroc à la Tunisie) a été déterminant dans le développement de la poésie hébraïque ancienne: Yéhouda Ibn Qoureish, Dounash Ben Labrat, Ya‘aqov Ben Dounash et Adonim Ben Nissim Ha-Lévi, tous y sont nés et tous ont contribué de façon importante à l’épanouissement de notre littérature. "

 Yéhouda Ibn Qoureish (de la deuxième moitié du IXe siècle au début du Xe siècle): grammairien, lexicographe et poète hébraïque originaire de Tahert, en Algérie, en contact avec les juifs de Fez.

Dounash Ben Labrat Halévi (c.920-c.990): linguiste et poète hébraïque originaire de Fez (voir ci-dessus, note 8, p. 10).

Ya‘aqov Bar Dounash (c. Xe siècle): poète hébraïque apparemment originaire du Maroc (cf. שירים חדשים מן הגניזה, op. dt., pp. 42-45).

Adonim Ben Nissim Ha-Lévi (deuxième moitié du Xe siècle): rabbin et poète de Fes.

Le piyyout oriental ancien continue à se développer en Afrique du Nord comme en Espagne, qui constituent à cette époque une seule entité culturelle et même politique.5 Mais, au milieu du Xe siècle, Dounash Ben Labrat, linguiste et poète originaire de Fez, adapte l’art poétique arabe à la poésie hébraïque, notamment dans le domaine de la prosodie.

D'une manière générale, la prosodie est l'inflexion, le ton, la tonalité, l'intonation, l'accent, la modulation que nous donnons à notre langage oral en fonction de nos émotions et de l'influence que nous désirons avoir sur nos interlocuteurs. En outre, c'est l'étude des traits phoniques, c'est-à-dire l'étude du rythme (vitesse d'élocution), l'accent et l'intonation.

Il introduit artificiellement, dans la langue hébraïque, une différenciation marquée entre les syllabes brèves et les syllabes longues, et fixe pour chaque vers le nombre et l’ordre de ces syllabes. Cette innovation, accueillie avec enthousiasme, amorce l’épanouissement de l’Ecole classi­que espagnole (Xe-XIIe siècles), où vont s’illustrer Shémouel Ha-Naguid (993-C.1055), Shélomo Ibn Gabirol (c. 1020-c. 1057), Moshé Ibn ‘Ezra (c.1055-c.1136), Abraham Ibn ‘Ezra (1089-C.1167) et Yéhouda Ha-Lévi (c. 1074-1141).

Yéhouda Ha-Lévi, le plus grand poète de la période classique espagnole, a utilisé dans son oeuvre la métrique arabe, qu’il accuse pourtant de "forcer la langue hébraïque" et de "corrompre la structure et l’harmonie de notre langue"! 

 En plus de Dounash Ben Labrat, des poètes d’origine maghrébine comme Yishaq Ben Khalfon (c.965-après 1020) ou Yéhouda Ibn ‘Abbas (mort en 1167), auteur du célèbre piyyout "‘Et Sha‘arei Rason", font partie de l’Ecole espagnole. Pour la première fois, les poètes hébraïques ne se cantonnent plus exclusivement dans la création liturgique, mais abordent avec talent des thèmes purement profanes: la

beauté de la nature, le lyrisme personnel, le vin, l’amour, y compris celui des éphèbes, et même, chez Shémouel Ha-Naguid, la guerre!

L’adoption de la métrique arabe favorise l’introduction de la musique hispano-mauresque dans la poésie hébraïque, surtout dans les mouwashahat, poèmes lyriques séduisants d’origine arabe, composés de strophes aux rimes variées, et terminés par une kharja, ou sortie, sorte d’envoi piquant rédigé en hébreu, en arabe ou en dialecte roman. Les mouwashahat sont destinés à être chantés sur l’air de chansons andalouses populaires, ce qui leur assure un grand succès. Aussi, ce genre poétique essentiellement profane, aux thèmes bachiques et érotiques, est bientôt adapté à la poésie liturgique, en Espagne comme au Maghreb,11 au grand scandale de puristes comme Maimonide, qui condamne sans recours l’introduction de la musique "étrangère" et des thèmes érotiques dans la poésie hébraïque.

Après la destruction des communautés juives andalouses par les Almohades, au milieu du Xlle siècle, l’Ecole espagnole amorce son déclin. Cependant, des poètes hébraïques comme Yéhouda Al-Harizi ou Todros AbouBafia, en Espagne chrétienne, Yishaq Ben Shéshet Perfet et Shim‘on Ben Sémah Douran, réfugiés espagnols à Alger, ou Yéhouda Ben Dra‘ et Yéhouda Sigilmassi, au Maroc, continuent à composer leurs poèmes selon les normes classiques. De même, après l’Expulsion de 1492, des poètes espagnols comme Sa‘adya Ibn Danan, Abraham Ha- Lévi Baqrat et Abraham Abi-Zimra s’installent au Maghreb, où, avec des poètes expulsés de la deuxième et troisième générations comme Abraham Gabishon et Yishaq Mandil Aben Zimra, ils constituent un pont entre la poésie et la culture andalouses et la poésie hébraïque nord-africaines des siecles suivants.

  1. Yéhouda Al-Harizi (c.ll70-m. après 1235): auteur espagnol de maqamat, pièce

 en prose rimée, imitées de l’arabe-sefer tahkemoni- et traducteur du (more nevouchim,) de Maimonide.

Todros Ben Yéhouda Ha-Lévi Aboul'afia (1247-C.1300): poète populaire à la Cour de Tolède.

Yishaq Ben Shéshet Perfet, dit Ha-Ribash (1326-1408): illustre rabbin et poète espagnol né à Barcelone, réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391 (voir ci- dessus, note 31, p. 61).

Shim'on Ben Sémah Douran, dit Rashbas (1361-1444): savant rabbin, philosophe, médecin et poète espagnol, lui aussi réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391. Ses responsa y exercent une grande influence.

Yéhouda Ben Shémouel Ben Dra‘: poète marocain du XHIe ou XIVe siècle (cf.

Ephraïm Hazan, ״רבי יהודה בן שמואל בן דראע משורר קדום ממרוקו״, Sinaï 92 [1983]:138-149).

Yéhouda Ben Yossef Sigilmassi: poète marocain de la deuxième moitié du XlVe siec (cf. Shim‘on Bernstein, ״ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי, הפייטן הנשכח ופיוטיו״, in 19561:217-233] 12 חורב

Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999-page 100

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

נולד בטולידו בשנת 1247 וישב בעיר מולדתו. היה עוד בחיים בשנת 1298

מְשׁוֹרֵר לֹא יְדַבֵּר רַק הֲתוּלִים / וְעַל לֹא נִהְיָה יִשָּׂא מוּזָלִים
וּמָה הַשִּׁיר לְבַד דִּבְרִי שְׁקָרִים / מְשׁוֹרֵר יִפְרְטֵם עַל פִּי נְבָלִים
וְהַשִּׁיר יְיִף וְנֶהֱדָּר בַּכְּזָבִים / וּבִמְשַׁלִּיםכְּעֵץ נֶהֱדָר בְּעָלִים
וְעַל כֵּן נֶהֱנוּ שָׁרִים לְקַדֵּם / בְּרֹאשׁ כָּל מַהֲלָל דִּבְרִי הֲתוּלִים:

תקופתו של אלפונסו העשירי׳ המכונה החכם׳ שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית. שליט בעל כשרון ורב־ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני־ספרד ובני־חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ויש מקום לומר, שלא היה מלך ספרדי נוצרי לפניו שהשתמש בכל־כך הרבה משכילים יהודים. עוד יותר מאנשי־הרוח הצליחו בחצר המלכות אנשי־הכלכלה. הואיל ולא היו די סוחרים נוצרים בטולידו, נודעה חשיבות יתירה למומחים בעסקי כספים שבין יהודי העיר׳ ולפיכך נטלו הללו מקומות חשובים בהנהלת משק המדינה; וכן הוטל על אחדים מהם לעסוק בגביית מסים, או לספק בגדים, נשק ומזונות לצבא או שניתנו להם זכיונות לעסקי־מסחר מסוימים. לעתים הגיעו אנשי כספים אלה לעושר מופלג, אלא שבדרך כלל לא נהנו ממנו זמן רב מפני הרפיפות שבמעמדם. המוני־עם גדולים לא עמדו לימינם ומשלמי־המסים שנאו אותם תכלית שנאה. אפילו ביחסו של המלך אליהם חלו במרוצת הזמן שינויים מכריעים: בסוף ימיו נכנסה בו רוח קנאות דתית והוא פנה בגלוי נגד יהודי ארצו. מזמנו ואילך הולך וחוזר תהליך מסוים בקורות יהודי ספרד: אם יש אנשי־כספים, המצליחים בחצר המלכות, סופם שהם משלמים בעד הצלחה זו ברכושם, ולעתים קרובות גם בנפשם.

בין משוררי התקופה הספרדית היה אחד׳ שנתאווה כל ימי חייו להתעשר ולעלות לגדולה בחצר מלך קאסטיליה, ואף נתן בשיריו ביטוי במרץ לתשוקתו זו, והוא טדרוס בן־יהודה הלוי אבולעאפיה נצר לאחר המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. אולם נראה שאצלו לא היה ייחוס זה כרוך בממון, ועל־כן נאלץ הוא מימי נעוריו לחבר שירים לכבוד נדיבים ולהתרפס לפניהם. בין הראשונים שזכו לקילוסיו היה ה״גזבר״ (גובה־המסים העליון׳ Almoxarife mayor) דון שלמה בן־צדוק. טדרום הגיש לו מפרי עטו לעתים שונות, ובין התשורות הללו היה גם קובץ שירי־צימוד מיוחד בעל עשרה שערים (כדוגמת ״ספר הענק״ של משה אבן־עזרא). בשנת 1273 נפטר דון שלמה, ומשוררו הנאמן נשא שתים־עשרה קינות על מותו.

זיקתו של טדרום לבנו של נדיב זה, לדון יצחק דֵי לַא מַלֵחַה (Don Caq de la  Maleha), נתהדקה עוד. הלה היה בעל עסקים גדולים, וכינויו המשונה בא לו מזכיונות למלח שהיו בידו. טדרוס היה לבן הפמליה של השר היהודי ונלווה אליו בנסי­עותיו, כדרך הטרובאדורים שהיו מלווים את הנדיבים רמי־המעלה. אמת, יחם זה לאיש חסדו היה כרוך בהשפלת כבוד למשורר, אבל הוא הביא לו גם יתרונות מסוימים. דון יצחק, שהיה בעל השפעה גדולה למדי, יכול לעזור לו הרבה, אף נתן לבן־לוויתו חלק בתענוגות שמשכו את לבו. נראה שטדרוס סיגל לעצמו עד מהרה את אורח חייהם של רבים מסולתה ומשמנה של יהדות טולידו. ואף־ על־פי שלא פרק עול תורה ומצוות ככמה וכמה מבני המעמדות האלה, הרי בהליכותיו עם נשים לא־יהודיות נהג קלות־ראש כמותם ולא ראה בכך כל פסול. אמנם, לא כל אנשי טובתו של טדרוס היו ממינו של דון יצחק: אתם נמנה גם אחד מעמודי־התווך של שלומי אמוני ישראל שבטולידו הרב דון טדרוס בן־יוסף הלוי, אף הוא מבני משפחת אבולעאפיה. גם הוא היה איש עשיר ומקורב למלך קאסטיליה, ואף־על־פי־כן ידע לשמור על עצמאותו וטוהר מידותיו. לו הקדיש המשורר את היפה שבקובצי שיריו, המסודר לפי ענייניו (כמו קובץ הצימודים הנ״ל) בעשרה שערים.

יום אחד נתמלאה אחת מתאוות לבו: אלפונסו החכם קיבל את פניו, ובמעמד חגיגי זה הגיש למלך מזרק, שעליו היו חרותים בתיו של שיר עברי קטן שהוא חיבר לכבודו. לשבחו של אלפונסו חיבר טדרוס גם שיר סטרופי בעל צורה מעניינת, המזכירה את הקאנצונות של הטרובאדורים הנוצרים. בין שיכול המלך ליהנות מדברי־שבח אלה בין שלא יכול, מכל מקום נראה, שקיבל ברצון שירים שנכתבו בלשון הקודש.

אבל ימי האושר לא ארכו. בשנת 1279 אסר המלך את גובי־המסים היהודיים וביניהם את דון יצחק; איש חסדו של המשורר נידון למיתה בתלייה, ופסק־הדין הוצא לפועל באכזריות גדולה. על אסון זה חיבר טדרוס קינה ארוכה מאוד, ומתוכה עולים ובוקעים צלילים חמים, שכמותם לא נשמעו בשיריו הקודמים. לפנינו הימנון על אדם, שאף־על־פי שחטא בחייו, עמד בנסיון בשעת השמד ולא המיר את דתו, הראה עח־רוח וקידש שם שמים ברבים. לאחר משך זמן לא־ארוך נדמה לו לטדרום, שגם עליו נגזרה אותה גזירה. בינואר 1281 נתפסו פתאום רוב הנכבדים היהודים מקאסטיליה והושמו במאסר. המלך תבע בעד פדיון נפשם סכום של 4,380,000 זהובים, ויחד עם זה דיברו על לב האסירים שימירו את דתם (יש להניח שדבר זה היה תנאי לשחרורם).

גם טדרוס המשורר ישב אז בבית־הכלא, והוא נזדמן שם דווקא עם פושעים פליליים נוצרים. בזמן ישיבתו בתוך האספסוף ובשעות יסוריו הקשים נתעוררו בקרבו כוחות טמירים. תחילה היה דומה לו שנפשו השלימה עם המיתה על קידוש השם, אם ייתבע לכך. כאדם שדבר זע בלבו הכיר טודרוס שהיה ראוי לגזרה שנגזרה עליו׳ הודה על חטאיו וביקש לחזור בתשובה. אבל הלך־רוח זה לא עמד בו. לימים נתברר לו, לפי הנראה שעוד לא כלו כל הקיצים, שיש לו עוד תקוה להחלץ ממצוקתו ושמא אף לחזור לאיתנו. ובאמת, באחד הימים של שנת 1281 נשתחרר ממאסרו, אף כי איננו יודעים היום כיצד אירע הדבר. בבית־הכלא היתה שהות בידו לחבר שירים הרבה מאוד, ובהם נתן ביטוי מלא לדאגותיו ולתקוותיו.

המאסרים ־בהמון עשו רושם קשה מאוד על יהודי קאסטיליה. אותה שעה הרים הרב טדרוס הלוי את קולו, קולו של מנהיג טהור־הלב. בידו עלה להחזיק בתקופת המאסרים במעמדו המכובד במדינה. עתה, כעבור זעם, קם ותבע מבני עמו, שיחזרו בתשובה שלמה, שידקדקו במצוות התורה, היינו שינהלו את עסקיהם ביושר, ובייחוד שיתרחקו מן הנשים הנכריות׳ ובהגבהת ספרי־תורה ובהשמעת קול שופר הוטל החרם הגדול על כל מי שיקל ראש בעבירות הללו.

אפשר שטדרוס כבש באמת את יצרו לאחר שיצא מבית־הכלא, ולעומת קלות־ראשו שלפני מאסרו היה נוהג במידה של התאפקות. אבל קשה היתה עליו הפרישות הגמורה מנשים נכריות, ובאמת בא היום והוא חזר ונתפס על חטא זה וטרח ללמד זכות על עצמו. ומפני שנשאר נאמן לדת אבותיו וטיפח באהבה ובגאווה את הלשון העברית (שלא כיהודים רבים שזלזלו בה)׳ ראה עצמו באחד משומרי־תורה, והואיל ולא הצליח במעשיו, עשה את עצמו צדיק ורע לו! תמיד התפלל לאלוהיו בתמימות וביושר־לבב, שיזכהו לחזור ולעלות לגדולה. ובאמת נשמעה תפילתו. בשנת 1289 נרשם שמו בתעודות הנוצריות יחד עם שמותיהם של אנשי־עסק יהודיים אחרים, שעשו בחסותו של המלך סאנצ׳ו הרביעי. במעמדו זה החזיק טדרוס לפחות עד שנת 1295, היא שנת מותו של המלך. סימן חיים אחרון שהגיע ממנו אלינו היא כתובת פיוטית לבית־כנסת בעיר אוקאניה, שחיבר בשנת 1298. יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק. מקורותינו אינם מגלים לנו, אס משורר בעל־תאוות זה האריך ימים ואם הצליח לשמור על מעמדו עד יום מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב-עמ' 415

09/08/19

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן

לוב

הקהילה היהודית בלוב היא מן הקדומות בעדות ישראל. עם גירוש ספרד והתפשטות השלטון העות׳מאני במאה השש־עשרה, החל שלב חדש בהתיישבות היהודית בלוב. ההתעוררות הרוחנית בלוב מיוחסת לרב המקובל שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד. המתיישבים החדשים שהגיעו בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל, וכן יהודים מליבורנו שבאיטליה, הצטרפו לבני המקום והתרכזו בערים בנגזי וטריפולי, ובכמה יישובי ספר. הקהילה המרכזית היתה בטריפולי, ובראשה עמד בתחילה קאיד(נשיא) אשר ניהל את ענייניה. בשנת 1874 הוחלפה משרת הקאיד, שהיתה מנהלית בעיקרה, במשרת החכם באשי, שהיה המנהיג הרוחני. הראשון בתפקיד זה היה הרב אליהו חזן, אשר הגיע כשד״ר מארץ ישראל ונענה לבקשה להישאר בלוב. בקהילות האחרות כונתה הסמכות התורנית העליונה ״הרב הכולל״.

במאה התשע־עשרה הובאו רבנים מבחוץ לכהן בלוב – דבר המעיד על חולשה או התרופפות בלכידותה הדתית ובמעמדה הרוחני של הקהילה. אולם, בטריפולי לבדה פעלו בראשית המאה העשרים כעשרים ישיבות ובהן התקיימה פעילות לימודית ענפה. יש מהן שעסקו בתחום ידע ספציפי, וכך למשל אצל הרב משה אסרוסי (מחבר הספר"וישב משה") התמחו בדיני שחיטה. לימוד הקבלה היה נפוץ בקהילות לוב, ובטריפולי הוקמה ״חברת זוהר״, שעיקרה לימוד וקריאת ספרות הסוד. רבני לוב נהגו לכתוב שירי קודש וראו בכך אמנות חשובה. לצד כניסת רבנים ללוב מקהילות אחרות, יצאו כמה רבנים בני המקום ללמד מחוצה לה.

לאורך הדורות פעלו בלוב חכמים בולטים אשר חיברו ספרי קודש בתחומים שונים. המקובל שמעון לביא כתב את החיבור הקבלי ״כתם פז״ ותיקן תקנות חשובות. רבי חוכמה מקדם

אברהם כלפון כתב את הספר ״חיי אברהם״ ובו טעמיהם של כחמש מאות דינים ומנהגים. הרב יעקב רקח חיבר יצירה גדולה בשם ״שולחן לחם הפנים״: עשרים ואחד כרכים ובהם ביאור על ה״שולחן ערוך״. פירושים רבים נכתבו גם לספרי תהילים, משלי ושיר השירים, משום שקראו בהם בציבור.

במאה התשע־עשרה החלה חדירה של השפעות מודרניות ללוב, אשר התעצמה עם הכיבוש האיטלקי בתחילת המאה העשרים. יחסם של יהודי לוב לשינויים שחלו במדינה תחת השלטון האיטלקי היה מתון וסובלני, והם הסתגלו לחלק מן התכנים שהביאה עמה התרבות האיטלקית. בעקבות זאת, היהודים מילאו תפקיד חשוב בתיווך בין האוכלוסייה הערבית המקומית לשליטים האירופיים החדשים.

החינוך הושתת על אדני המסורת ופעל בבתי כנסת ובבתים פרטיים, והשתתפו בו בנים בלבד אשר למדו בעיקר תפילה ומקרא. לעיון במשנה ובגמרא הגיעו רק מעטים – המצטיינים שבחבורה ומי שידו השיגה ונפשו חשקה בתורה. הלימוד היה בקבוצות גדולות ורב גילאיות, ועיקרו למידה בקול רם ושינון של כתבי הקודש. בשבתות הונהג לימוד למבוגרים בבתי הכנסת.

החכם באשי, הרב אליהו חזן, מצא את מצב החינוך בלוב בכי רע וביקש להנהיג רפורמה, שכללה: ארגון התלמידים בקבוצות גיל, צמצום הכיתות והכנסת לימודי חול ותוכני לימוד כלליים. הרב חזן ביקש גם לכלול את לימוד השפה האיטלקית בחינוך היסודי. גישתו נתקלה בהתנגדות מצד רבנים בטריפולי ומצד חלק מאנשי הקהילה. עם זאת, תהליכי המודרניזציה לא נעצרו, והכיבוש האיטלקי בראשית המאה העשרים חיזק את הנהירה למסגרות חינוכיות איטלקיות. בשנת 1876 הקים האיטלקי גנטו פאגי בית ספר לבנים, וב־1887 הוקם בית ספר לבנות. בבתי ספר אלה למדו שפות רבות, ובראשן איטלקית, ומטרתו היתה להכשיר את התלמידים למסחר עם איטליה. בשנת 1890 הוקם בלוב בית ספר של כי״ח, אשר העניק חינוך צרפתי. הקמת בית הספר עוררה מתח רב ואצל רבים התעורר חשש כבד מהשפעה שלילית בגלל אופיו החילוני, אולם בית הספר משך תלמידים רבים. עם הידרדרות המצב בחינוך וכישלון היוזמה של הרב חזן, שעבר למצרים, יזמו ראשי הקהל גיוס כספים לטובת שדרוג מערכת החינוך. הקמת הארגון הציוני"בן יהודה" בלוב של שנות השלושים של המאה העשרים, בישרה תקופה של חידושים רבים בתחום החינוך, ולימוד העברית הפך מרכזי יותר ויותר.

יהודי לוב תמכו בתנועה הציונית כבר מראשיתה במאה התשע־עשרה. עם זאת, התמיכה לא היתה מוחלטת, והתפתחה בעצלתיים. תחת השלטון האיטלקי הפאשיסטי היה מצבם של היהודים קשה, ומהומות דמים ופרעות ביהודים המשיכו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. מצב זה עודד את היהודים לעזוב את לוב, והאיץ את תהליכי עלייתם לארץ. חלקם עלו בעליה הבלתי לגאלית. ביטוי לתמיכה בציונות ובהקמת מדינת ישראל עולה מפסיקת בית הדין בטריפולי לחגוג את יום העצמאות באמצעות קריאה בתורה בשחרית ובמנחה, ונשיאת תפילות מיוחדות ובכלל זה תפילה לשלום המדינה. ב־1949 החלה עלייה המונית: רובם של יהודי לוב ורבניה עלו לארץ והשתלבו במדינת ישראל.

הרב כמוס אג׳רבי

תלמיד חכם ודיין בלוב (1913-1840). נודע בחריפותו בלימוד התלמוד ונושאי כליו. היה בן למשפחה ענייה ועבד למחייתו בעבודות קשות. פעמים רבות, משאזל השמן במנורתו, למד לאור הירח. נתמנה לאב בית הדין בטריפולי עם הדיינים אברהם חביב ושלום תשובה. כשביקר בג׳רבה ונפגש עם רבניה, נפעם הרב משה כלפון הכהן מחריפותו וידיעותיו בתורה. הרב אג׳רבי העמיד תלמידים הרבה ובהם הרב חי גביזון, שהיה לימים אב בית הדין בטריפולי.

לחשוב על כל הקושיות

הרב אג׳רבי אמר פעם ששאיפתו היא להבין את הגמרא היטב עד שיעלה מעצמו את כל קושיות הראשונים.

טעות סופר

פעם אחת התקשו בישיבה במאמר סתום בתלמוד. התלמידים חזרו וקראו את הכתוב ולא הצליחו להבינו. משהגיע הרב אג׳רבי, הבחין בתכונה בבית המדרש ושאל במה עסוקים התלמידים, והשיבו לו שיש מאמר גמרא תמוה. הרב אג׳רבי עיין בגמרא דקות ארוכות, ולבסוף הכריז, ״יש כאן טעות סופר. השורה העליונה התחלפה עם השורה התחתונה.״ בדקו ומצאו כי הצדק בידו, ובאה הבעיה על פתרונה.

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן-עמ' 66

 מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

אברהם אלחריזי

נזכר בם, ״תתכמוני״ לר׳ יהודה אלחריזי בתור משורר. אולי היה מקרוביו או שנקרא כך בהיותו פיטן וחורז חרוזים. וז"ל שם: ושירי אברהם בן חריזי בידי שכל אחוזים ונאוו לחייו בתורים צוארו בחרוזים״.

יהודה ב״ר שלמה אלחריזי

נולד בברצלונה, ספרד הערבית בעת ההיא, בשנת ד״א תתקכ״ה לערך, ונפטר בה בשנת תתק״צ. נודע כאבי המליצה העברית החדשה, והמשורר האחרון לשלשלת היוחסין של גדולי ספרד. בימי נעוריו — לפי עדותו הוא — התדפק על דלתי חכמים ומשכילים ״והיה על שמריו שוקט, ושושני ששונים בגני התענוגים לוקט״. בחצי ימיו יצא למסע ארוך וממושך בארצות המזרח, ובהיותו במצרים החל כותב את מחברותיו שקראן בשם כולל ״תחכמוני״. בשנת תתרמ״ח לחרבן, היא ד״א תתקע״ו בקר בא״י, ויבלה בה כחודש ימים. בירושלים מצא את רבני דרום צרפת שבפיו יכונו ״חסידי עליון הבאים לשכון בציון״ ואח״כ היה בעכו ובצפת. את גודל חבתו לאה״ק מסד ברשמי מםעיו אשר כלל במחברותיו. 2 עבודתו הספרותית היתה רבה ומעונפת. הצטיין בעיקר בתרגומיו מערבית לעברית. מספריו הידועים כיום הם:

א. ס פ ר הגורלות נזכר ב״תחכמוני״ שער נ. כ ״ י אוקספורד. ב. אגרת המוסר הכללית מאת הרופא הערבי עלי ריצ׳ואן תרגמה מערבית לעברית. ג. אגרת תחית המתים לרמב"ם, תרגום מערבית לעברית. ד. ס פ ר הנפש המיוחס לנאלינוס. נדפס בוינציה שנת רע״ט. ה. ס פ ר אסור הקבורה לגאלינוס. נמצא עדיין בכ״י. ו. סוד הסודות מיוחס לאריסטו והוא מ ח ב ר ת של דברי מוסר ועניני אמונה ז. פירוש ס פ ר המאור ע ל המשנה לרמב״ם, תרגום מערבית לעברית. ח. ס פ ר מורה הנבוכים לרמב״ם, תרגום מערבית לעברית ט. תחכמוני, אסף גדול של שירים ומליצות ומכתבים ודברי חכמה בחרוזים. מכיל חמשים מחברות או שערים. נדפס פעמים אחדות התפרסם ביחוד ע״י ספרו החשוב הזה י. פירושים לכתבי הקדש. כ׳״י. יא. ספר על דקדוק הלשון העברית כ ״ י . יב. חובות ה ל ב ב ו ת ל ר ׳ בחיי הספרדי הדיין, תרגום מערבית לעברית.

אבן אלטאראס

הראשון ממשפחה זו שנודע בתולדותינו. היה לפנים מרבני קשטיליה. והרה״ח אליקים כרמולי בהשענו על מקורות שונים קובע, כי עלה לארץ הצבי ושם חבק דת הקראים ויהי תלמיד נאמן ומסור לאבו אלפ׳ראג׳ כל הימים. ובספר הקבלה להראב״ד נזכר אמנם קראי זה בשם סידי אבן אלתאראס שהיה מקשטיליה ועלה אח״כ לא״י.! אלא שמקץ שנים אחדות לישיבתו בארץ, חזר לקשטיליה והיה משרת לעדת הקראים שם ונפטר בשנת ד״א תרצ״ב לערך. משפחה זו הסתעפה כעבור זמן ורבים מבניה ישבו בארם צובא. אולי משם התפשטו בין יתר ערי תוגרמא (תורקיה). כיום נמצאים מהם בשאראי אשר בבוסנה, וכן בשאר מדינות הבלקן. הללו נקראים משום מה אלטאראץ תחת אלתאראס או אלטאראס, ואין הבדל בין שלשת השמות.

אהרן אלטאראם

מחכמי ורבני דמשק. חי בזמן הרב משה מרדכי גלאנטי. הובא זכרו בהקדמה לס׳ ״ברך משה״ שו"ת להנ״ל שנדפס בליוורנו. יש להניח, כי היה מנכבדי ועשירי העיר וזהו מה שנאמר עליו שם: ״ונדרש להיות שליח בדבר מצוה זו אחד המיוחד שר וגדול ליהודים דדחיל ומוקיר רבנן, משפר יוחסין החכם המרומם המתחסד עם קונו כה״ר אהרן אלטאראם נר״ו״. באמצעותו ובסיועו נמסר כ״י של הספר ברך משה לדפוס, ויצא לאור בשנת תקם״ט.

דוד אלטאראם

מרבני אר״ץ ואח״כ בירושלים. נזכר בהקדמה לס, 'המעלות לשלמה, לר׳ רפאל שלמה ב״ר שמואל לאניאדו. וכה יכנהו: משכיל לדוד חכים יתקרי החכם המרומם וכו'. מחצות הלילה הוה קאי יושב ועוסק בתורה שפתותיו שושנים לא פסיק גרסא מפומיה.

דוד בן שלמה אלטאראם

היה רב בוינציה בסוף המאה הי״ז. חבר ספר דקדוק עברי וספר צוף דב״ש קטן, המכיל צוואתו ודברי מוסר בחרוזים. וכתב עליו הרב מרדכי שמואל גירוגדי, שהיה חסיד גדול, והזכיר את הגהותיו על המשגה. הוא הגיה את המשניות נקד אותן והכינן לדפוס. וחתם בהקדמה לספר בשם דב״ש אלטראס. נלב״ע י״ג ניסן תע"ד. לפי מפתח הצוואות להרה״ח דובער וואכשטיין בקרית ספר, שנה י״א עמ. 242

ח ב ו ר י ו: א. צוף דב׳ש קטן כולל צוואתו ודברי מושר בחרוזים, נדפס בוינציה, שנת תע״ד. ב. דברי הברית, סדר הלמוד, לברית מילה עם פזמונים ופיוטים וכו', וינציח תם״ח. ג. משניות בנקוד וחלופי נירסאות ללמוד בכל ימות החדש עם תפלות, וינציה תקנ׳״ד״ ד. הגהות על המשניות, אוצה״ס. אות ד* סי׳ 179 . וראיתי סדר זרעים ירושלים תרע״נ.

יוסף אלטאראס

מרבני דמשק בשנת ש״ס לערך. משם העתיק מושבו לאר״צ. המשורר ר, ישראל נג׳ארה מפליג בשבחו ויכנהו נעים זמירות ישראל ״שאמרותיו טהורות יום ליום יביע ואהלי שבילי מעגלי המליצה ירקיע, ואורי זהרי השיחות הנכוחות כשחר יבקיע, ישמיע קול תהלתו לאל אלהי הרוחות, בשירי זמרה ותשבתות לשונו תמהר לדבר צחות.״ גם בנו ר' נסים היה פייטן וחורז חרוזים.

יעקב יצחק אלטאראם

נולד באר״צ בשלהי שנת תקמ״ו. בילדותו הובא לירושלים ע״י אביו הרב שעלה אז להשתקע בה. לאחר שקבל בעיה״ק את ראשית חנוכו התורני יצא ממנה ולא שב אליה עוד. בשנת תקס״ו התישב במרשיליה. אז הגה רעיון איך להטיב לאחיו תושבי רוסיא שסבלם היה רב בעת ההיא. ע״פ הצעתו נגשה חברה ידועה לבנות אניות מסע לשירות בחופי הים התיכון. מגמתו היתה להעביר יהודים מרוסיא לאלג׳יר. לתכלית זו בקר ברוסיא בשנת תר״ו. ממשלת

צרפת נאותה לבקשתו להפריש שטחי אדמה מתאימים באלג׳יר לשם התישבות יהודים, ואולם פעולה זו לא יצאה מגדר נסיונות פחות או יותר מוצלחים. במשך שלשים שנה היה נשיא עדת היהודים במרשיליה ולאות הוקרה על שירותיו המרובים, מנתהו ממשלת צרפת לפרש לגיון הכבוד.  נפטר בעיר AIX בשנת תרל״ג, זקן ושבע ימים. אוצר ישראל ב. עמ 75

 מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

Bebdrihem-Benech-Benegmos-BenElhench-Benelly-Benero-Benessiano-Benesther

 BENDRIHEM

Nom patronymique d'origine arabe, diminutif de Aboudraham, le petit argentier, à rapprocher de Aboudraham. Certains pensent que le patronyme Benzrihen ne serait qu'une déformation phonétique de Bendrihen, mais rien n’apportent pas de preuve. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tanger, Casablanca) et en Algérie (Oranais).

ELIAS: fondateur d'une imprimerie hébraïque à Tanger dans les années 1950, spécialisée dans l'édition de livres de pour les mettre à la portée du public, prières du rituel, et de petites brochures de poèmes et chants pour les fêtes religieuses accompagnés d'une traduction en espagnol

 

BENECH

Nom patronymique vraissemblablement d'origine arabe, francisation de Ben nas, formé de l'indice de filiation Ben et du substantif nas, textuellement les gens, le fils de gens bien, le fils de bonne famille équivalent de l'espagnol Hijo de algo devenu Hidalgo, dont il est sans doute la traduction. Autre explication très proche, mais basée sur une origine hébraïque: Ben ich, le fils de quequ'un. Dans la société juive traditionnelle fermée sur elle-même l'extraction familiale était essentielle dans la fixation du statut social. Ainsi par exemple à Meknès, la société juive se divisait dans l'ancien temps en quatre catégories: "oulad zdoud", les fils des ancêtres, ceux qui pouvaient se prévaloir d'ancêtres rabbins célèbres; "oulad nas", descendants de familles privilégiées; "oulad souk", les fils de la me, le peuple sans ascendance noble, et "oulad el anyim", les fils des pauvres, les indigents auquel la communauté se doit de porter assistance le Talmud mettant en garde que "c'est de la classe pauvre que sortira la Torah". Autre orthographe: Benech. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Larache, Tétouan).

JOSE BENECH: Militaire français, auteur d'une étude très fouillée sur le Mellah de Marrakech basée sur des observations sur le terrain dans les années trente: "Essai d'explication d'un mellah" (Baden-Baden, 1947).

 

BENEGMOS

Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu des Ait Hemoch. Le nom ne figure pas sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement   au Maroc, à Salé.

 

BEN ELHENCH

Nom patronymique d'origine arabe, dont le sens est le fils du serpent. Le serpent est on le sait l’emblème de la tribu de Dan, le cinquième fils du patriarche Jacob qui le bénit ainsi "il sera Dan, un serpent sur le chemin, un aspic dans le sentier; il pique le pied du cheval et le cavalier tombe renversé," ( La Genèse, 49; 16 ). Mais au-delà de ce symbole, le serpent l'animal maudit de la Bible à la suite de la pomme d'Adam et craint au plus haut point, est un motif très répandu dans la mythologie liée à la vie et aux tombes des saints juifs et musulmans du Maghreb, soit comme gardiens en défendant jalousement l'accès, soit dans la capacité de l'apprivoiser, preuve évidente d'un pouvoir surnaturel (voir rabbi Ephraim Encaoua entrant à Tlemcen monté sur un lion dont la bride est un serpent). Plusieurs saints vénérés au Maroc portent ce nom: moul elhnch. La prononciation courante est Belhens. Ce patronyme a été francisé de façon très poétique en Algérie sous la forme de Bel-Ange Autres formes: Belhanche, Bel Lahnech, Bel Hnch, Bou Hanich. Au XXème siècle nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech. anti-Atlas) et en Algérie (Alger Mostaganem).

  1. SHLOMO: Saint dont la tombe dans la synagogue d'Arabalou, près de l'Ourika, dans l'Atlas, au sud de Marrakech était un des centres de pèlerinage les plus connus au Maroc. Selon la tradition, il fut un des sept rabbins envoyés d'Eretz Israël pour convertir les Berbères au judaïsme.

ROBERT BEL-ANGE Professeur d׳histoire né à Mostaganem. Auteur du livre ״Les Juifs de Mostaganem״ (Paris, 1990; et de l'article ״Mostaganem, la tourmentée' dans l'ouvrage collectif: ״Les Juifs d'Algérie, images et textes (Paris, 1987).

PROSPER BOISNIC: Fils d'Albert Bol Hanich, négocoant. Industriel français ne Saint Denis du Sig, Algérie, en 1913. Fondateur des Etablissements Bou Haniche. Vice-président du Syndicat National des Industries Papetières et Graphiques.

 

BENELLY

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom masculin biblique Eliahou, qui a pour sens: il est Dieu, le fils de Elie. Le prophète Elie est une des figures les plus populaires de la Bible pour sa jalousie pour les commandements de l'Etemel et ses miracles racontés dans le premier livre des Rois, pour éloigner le peuple de l'idolâtrie et le ramener dans la voie de la Torah. Selon la tradition, le prophète Elie n'est pas mort et continue à accompagner partout et toujours les enfants d’Israël. A chaque séder de Pessah une place et un verre de vin plein lui sont réservés dans tous les foyers juifs. La tradition ajoute qu'il est présent dans chaque brit mila, circoncision et qu'à l'arrivée du Messie, il le précédera sonnant du chofar. Si ce prénom est resté toujours très populaire au Maghreb il n'est devenu nom patronymique que dans quelques communautés. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté sous cette forme uniquement en Algérie, à Alger et Mascara.

 

BENERO

Nom patronymique d'origine italienne, ethnique espagnole de Venise, qui abrita une des communautés sépharades les plus florissantes de l'histoire. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie, à Tunis.

 

BENESSIANO

Nom patronymique d'origine italienne, ethnique de la ville de Venise qui a abrité jusqu'au XVinème siècle une des communautés séphardes les plus propspères. Autre orthographe: Bensiano Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Algérie, à Tlemcen, Oran Alger et Bône.

 

BENESTHER

Nom patronymique d'origine hébraïque, un des rares patronymes formé à partir d'un prénom féminin: Esther, le fils d’Esther. Ce prénom d'origine perse qui signifie étoile et a donné le français astre, a pris en hébreu le sens de caché (en hébreu moderne cacher se dit lahstir). Effectivement dans la Bible, le prénom originel de l'héroïne de Pourim, la reine Esther, était Hadassah, et le texte biblique lui donne ce nom pour indiquer qu'à son époque du premier exil, la chèkhina, la pésence divine, était cachée et non omniprésente comme sur la Terre d'Israël. Pour les exégèses c'est une des explications de l'absence totale de la mention du nom de Dieu dans tout le livre d'Esther. Ce prénom féminin a toujours été très populaire dans toutes les communautés et continue a être donné de nos jours. C'est la raison pour laquelle il n'est devenu nom patronymique qu'exceptionnellement. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.

Bebdrihem-Benech-Benegmos-BenElhench-Benelly-Benero-Benessiano-Benestherpage 183

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo

L'interrogatoire des familles des naufragés

Maurice Ben-Haroch

Maurice Ben-Haroch participa à l'opération dans laquelle immigra clandestinement sa famille

Le mercredi 11 janvier, furent trouvés les corps flottants de vingt-deux immigrants, tous portant des ceintures de sauvetage et tous moururent, probablement, de peur et de froid. Les corps des vingt-deux autres, et parmi eux celui de Haïm Serfaty et celui du mécanicien espagnol Paco Pérez, qui ne fuya pas avec les autres, furent ensevelis dans une mer cruelle.

Dans les vêtements des noyés, la police trouva des cartes d'identité, et à la suite de cela furent arrêtés et interrogés les proches des noyés d" Egoz, comme David Azoulay, fils de Hanna qui périt avec cinq filles et garçons, et la mère de Fifi, aujourd'hui Gila Gutman, qui a traversé la frontière clandestinement par l'intermédiaire des unités marines sous le commandement de "Ramon" dans l'opération "Manos" – dix jours avant la catastrophe – ensemble avec sa sœur Yolanda et autres quarante jeunes.

Maurice raconte: "juste après avoir appris la nouvelle de la catastrophe et, avec la certitude qu'il n'y avait pas de rescapés, je suis arrivé à Salé, chez mon oncle, et ensemble nous avons observé la période de deuil chez ma grand-mère paternelle. A la fin de la période de deuil, je suis retourné à Casablanca, mais selon les instructions de "Ramon" (Michel Knafo), je ne suis pas retourné chez moi, mais à une autre maison. La police me recherchait, et il était clair que j'étais brûlé et que je devais me sauver du maroc. Il y eut deux tentatives de me faire passer la frontière clandestinement, sans succès, et seulement en mars 1961, lorsque Ramon était déjà arrêté, les camarades réussirent à me faire passer dans l'enclave espagnole de Mélilla, et de là vers Israël.'

INEDIT!

Les recherches des noyés d’Egoz, les humiliations et les menaces, et leur inhumation à Al-Hoceima

Ce témoignage de Mr Choukroun Alberto Ben-attar fut recueilli au mois de juin 1998. par Michel Parienté. Mr Alberto Choukroun était pharmacien et adjoint du président de la communauté juive de Tétouan dans les années 60. Il servit dans l'armée espagnole entre les années 1923-1926. A la déclaration d'indépendance du Maroc, il fut enrôlé en tant qu'officier supérieur dans la nouvelle armée marocaine et eut la distinction de recevoir la décoration prestigieuse du royaume du Maroc "Haouissam Haalaouite".

L'opinion répandue qui prévaut jusqu'à aujourd'hui est que l'inhumation des morts fut faite dans la sérénité – mais les choses ne furent pas ainsi. Les tractations  entre les responsables de la communauté de Tétouan et le pouvoir de Al-Hoceima furent accompagnés de menaces sur ces mêmes juifs qui arrivèrent en ce lieu afin d'enterrer les défunts selon les traditions de la religion juive. Pendant cette même période, Hakoub Sarfati était président de la communauté juive de Tétouan. Monsieur Choukroun raconte que le mercredi 11 janvier 1961, sur le chemin de la synagogue pour effectuer la prière de l'après-midi, son attention fut attirée par un grand titre du journal "España" et ses yeux se voilèrent. Dans le gros titre il etait dit qu'un bateau qui transportait des juifs du Maroc à Gibraltar fit naufrage.Mr  choukroun, fortement émotionné, ne poursuivit pas son chemin vers la synagoue  mais arriva en courant chez Don Hakoub Sarfati, président de la communauté juive.

Après un bref entretien, ils décidèrent tous deux de se rendre immédiatement à Al-Hoceima. Ils prévinrent Shimon, le chauffeur de la communauté, puis prirent la route. La route de Tétouan à Al-Hoceima, de 350 kms, était mauvaise et dangereuse. A Al-Hoceima, ils se rendirent immédiatement au poste de police local et demandèrent à rencontrer le commissaire principal. Seulement après des heures d'attente, l'officier consentit à les recevoir pour un entretien – et ceci grâce à l'intervention de militaires, anciens amis de Mr Choukroun.

Le gouverneur de la région à cette période était Torres Abdelhalek, nationaliste extrémiste, membre du parti Istiqlal, proche par ses opinions de Gamal Abdul Nasser et anti-sioniste par excellence. Abdelhalek s'opposa aux demandes de Mr Choukroun et du président de la communauté de rencontrer le commissaire, et seulement après les supplications des deux hommes, l'officier les reçut et les informa au sujet des corps repêchés en mer. L'officier tint aussi des propos virulents à l'encontre des représentants de la communauté, sermonna contre le sionisme de façon la plus incisive – y compris des insultes contre l'état d'Israël – et injuria ceux qui propageaient le sionisme au Maroc.

Etant donné que Messieurs Choukroun et Sarfati conservèrent leur sang-froid et ne réagirent pas à son attitude acerbe, l'officier de police les conduisit lui-même à l'hôpital où se trouvaient les corps. Toute la région côtière était fermée par les forces de police et l'armée marocaine – personne n'entrait ni ne sortait, y compris les journalistes qui se rendirent sur les lieux et également dans les approches de l'hôpital.

Messieurs Choukroun et Sarfati téléphonèrent à Tétouan et demandèrent que leur soit envoyée une camionnette avec les membres de la confrérie religieuse mortuaire. Concernant le départ de cette camionnette, Alia Ben-Ayoun, la femme de Saadia, aujourd'hui habitante de Dimona raconte: "Monsieur Revah (Roach), directeur de la confrérie religieuse mortuaire, téléphona et demanda l'aide de la communauté de Tétouan pour l'inhumation des morts. Mon mari, Saadia Ben- Ayoun (Ohayon), avec Fortunato Ben-Zaken, qui décéda à Ofakim, Massaoud Vahnis, Hossé Ben-Hamou qui décéda au Vénézuéla et monsieur Revah-Roach, partirent de Tétouan et arrivèrent à Al-Hoceima à 2:00 du matin le mercredi.' Monsieur Choukroun raconte que les corps avaient été transférés au centre de rééducation de Al-Hoceima, qui fut créé par "le fond Rothschild". Ce centre fut ouvert après l'affaire de "l'huile frelatée', qui débuta à Meknès et provoqua la mort de plusieurs dizaines de personnes et fit des centaines de paralysés.

Les corps qui furent retrouvés près de l'île "Penion Via San Horho" (Al- Hoceima), restèrent provisoirement dans ce centre, et messieurs Choukroun et Sarfati s'adressèrent aux membres de la communauté juive de Al-Hoceima et leur demandèrent de participer à la localisation des autres corps le long des côtes. Monsieur Choukroun avait de nombreux amis à Tétouan, et il réussit à contacter l'un d'eux, un marocain nommé Cabayo. L'homme, qui était pêcheur et ami intime de monsieur Choukroun, accepta de participer aux recherches et à la localisation des corps. Il refusa d'accepter la moindre rétribution, et à ses dires, il fit cela pour l'amour de Dieu.

Cabayo navigua sur son bateau de pêche le long des côtes et trouva un corps qui était coincé entre les rochers d'une petite île, pas loin de Al-Hoceima. Il fit monter le corps sur son bateau, sous la surveillance sévère des gardes-côtes marocains et des militaires, et le déchargea dans le port de Al-Hoceima. Cabayo, qui possédait une grande expérience et était un vieux marin, dit avec assurance à monsieur Choukroun: "Ces personnes ne sont pas mortes noyées, mais de froid!'

Le corps fut transmis, sous la surveillance de Mr Choukroun, du port au centre de rééducation, dans lequel se trouvait déjà, ainsi que nous l'avons dit, d'autres corps. Le bateau de pêche "Kabo-de-Gata" trouva les corps d'une femme et quatre enfants. Ces cinq victimes moururent de froid et non pas de noyade. Les corps furent transportés par le bateau au port de Al-Hoceima, et de là, ils furent emmenés au centre de rééducation.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-page 402

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בידי בנימין בר תקוה-קינה לט' באב

אֲבִיר יַעֲקֹב עַד אָנָה תַּעֲזֹב 

הסוג:            קינה.

היעוד: לתשעה באב.

הלחן:אביר ישראל עד אנה יחרה            (א־258).

התבנית: מעין שיר אזור, שש סטרופות ושני טורי פתיחה המשמשים כרפרין

ומעין מדריך. לסטרופות שני טורי ענף (תלת צלעיים) ושני טורים בחריזה אזורית.

החריזה:     אא.בגד/בגד//דאא.

המשקל:    למדריך ולאזורים עשר הברות בטור ראשון ואחת עשרה בטור השני.

לטורי הענף חמש עשרה הברות בטור.

החתימה:   אני יעקב.

המקורות:  ירושלים בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי אוסף יהודה 240 Heb,

דף 8 [=י]

נדפס:        עת לכל חפץ, דף עב         עמ׳ א.

נזכר:         אוצר, א-76

אֲבִיר יַעֲקֹב עַד אָנָה תַּעֲזֹב 
עַמְּךָ
 נִדְכֶּה וְגַם שָׂח כְּאֵזוֹב.

נִפְעַמְתִּי / וְלֹא אֲדַבֵּר, / לַבִּי מָלֵא יְגוֹנוֹת
הָיִיתִי
/עָמִית וְחָבֵר, / לְתַנִּים וְיַעֲנוֹת.
5- קִינוֹת
 / בְּמוֹ פִּי עֲרוּכוֹת לָרֹב,
כִּי
 צַר בַּמִּסְתָּר לִי כְּדֹב יֶאֱרֹב.
עַמְּךָ
; אֲבִיר

יָצָאתִי / מֵאֶרֶץ צְבָיַי, / וְצַר עָלַי מִשְׂתָּרֵר.
יָשַׁבְתִּי
 / בְּאֶרֶץ שִׁבְיִי, / אוֹיְבִי דְּרָכַי סוֹרֵר.
צוֹרֵר
 / חַרְבּוֹ יִלְטֹשׁ לְקְטֹב קָטֹב,
10- יָרֵךְ
 וְכָתֵף וְגַם כָּל נֵתַח טוֹב.
עַמְּךָ
; אֲבִיר


יָגַעְתִּי
 / נִחַר גְּרוֹנִי, / רָעוֹת עָלַי אָפְפוּ
נִבְהַלְתִּי
, / כִּי בָּעֹנִי / לִי מְרֵעִים הִקִּיפוּ.

7 צביי] צבי י 8 שביי] שבי י

1 אביר יעקב: כינוי לקב״ה, השווה בר׳ מט כד. עד אנה: ראה תה׳ יג ב; ואיוב יט:ב. / 2 עמך נדכה: מעונה על־פי תה׳ צד ה. נדכה וגם שח: על־פי תה׳ י י. / 3 נפעמתי ולא אדבר: על־פי תה׳ עז ה. לבי מלא יגונות: על־פי תה׳ יג ג. / 4 הייתי עמית וחבר לתנים ויענות: על־פי איוב ל כט. / 5 במו פי: בפי, על־פי איוב טז ה. / 6 צר: אויב. במסתר … יארב: על־פי איכה ג י. / 7 מארץצביי: ארץ ישראל, על­פי ת׳ יא טז. / 8 בארץ שביי: בגולה, על־פי דה״ב ולז. דרכי סורר: פיזר קוצים הקרויים סירים בנתיבי, על־פי איכה גיא, ופירוש רש״י שם. / 9 חרבו ילטש: על־פי תה׳ זיג. לקטוב: לכלות ולהשמיד. / 10 ירך וכתף וגם כל נתח טוב: משל הוא לחלקה טובה, על־פי יח׳ כד ד. / 11 יגעתי ניחר גרוני: על־פי תה׳ סט ד. רעות עלי אפפו: על־פי תה׳ מ יג. / 12 נבהלתי: על־פי יש׳ בא ג. מרעים הקיפו: רשעים סובבוני, על־פי תה׳ כב יז.

 

שָׂרְפוּ / בַּיִת-אֵל, מִזְבֵּחַ וְכַרְכֹּב
בָּאוּ
 שַׁעֲרֵי עַל בְּמוֹתִי לִרְכֹּב.
עַמְּךָ
; אֲבִיר

עָזַבְתִּי / קִרְיָה חֲמוּדָה / וְעָרֵי הַפְּרָזוֹת
שָׁכַנְתִּי
 / בְּבוֹר, לְכוּדָה / כְּצִפֳּרִים אֲחוּזוֹת.
עַל
 זֹאת / בְּכָל חוּצוֹת, גַּם כָּל רְחוֹב,
אֲסַפֵּר
, כִּי הִשְׁלַכְתִּי הֻשְׁלַךְ וְסָחֹב.
עַמְּךָ
; אֲבִיר

קִוִּיתִי, / שְׁנַת גְּאוּלַי / תָּחִישׁ נָא בְּעִתָּהּ,
שַׁאֲגָתִי
 / 'אֲהָהּ', 'אַלְּלַי, / כִּי נֶהֶפְכָה בְּעָתָה
חַתָּה
 / וְנִשְׁחָתָה מֵרֹב מַכְאֹב 
בַּת
 צִיּוֹן, וְקוֹלָהּ מֵאֶרֶץ כְּאוֹב.
עַמְּךָ
; אַבִּיר

בּוֹסַסְתִּי / הֲמוֹן זְמִירִים, / כִּי גָּדַל כַּיָּם שִׁבְרִי.
נָפַלְתִּי
 / בְּיָד אֲרוּרִים, / עַם נָבָל וְאַכְזָרִי
צוּרִי
 / כָּל אוֹיְבַי תָּאֹר וְתִקֹּב
וּתְבַשֵּׂר
 לֹא עַתָּה יֵבֹשׁ יַעֲקֹב.

צוּרִי13 שרפו בית אל: על־פידה״בלו יט. מזבח וברכב: ראה שמ׳ כז ה. כרכוב הוא הבליטה סביב המזבח המשמשת מקום הילוך לרגלי הנהנים, וראה בבלי זבחים סב עא. / 14 באו שערי; על־פי עובדיה א יא. במותי לרכב: על־פי יש׳ נח יד; במה כינוי למזבח ואפשר שרוצה לרמוז גם למקדש ולארץ ישראל על־פי המדרש: ׳בית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות׳, בבלי זבחים נד עב. / 15 קריה חמודה: כינוי לירושלים. ערי הפרזות: שאר ערי ארץ ישראל. / 16 בבור: כלא. כצפרים אחוזות: על־פי קה׳ טיב. / 17 חוצות: רחובות שווקים. / 18 השלך וסחוב: על־פי יר׳ כב יט. / 19 שנת גאולי: על־פי יש׳ סג ר. תחיש… בעיתה: על־פי יש׳ ס כב, וראה בבלי סנה׳ צח עא. / 20 בעתה: חרדה, וראה יר׳ יד יט. / 21 חתה: נבהלה, נשבר רוחה. ונשחתה: נהרסה. / 22 וקולה מארץ כאוב: דימוי לקול מוכנע על־פי יש׳ כט ד. / 23 בוססתי המון זמירים: הביטוי מוקשה. אפשר שכוונתו התפלשתי בעפר בשל המון הכורתים(זמיר לשון כריתה, ראה יש׳ כה ה ברש׳י ורד׳׳ק). ויתכן כי בוססתי כוונתו נרמסתי. גדל כים שברי: על־פי איכה ב יג. / 24 נפלתי ביד: על־פי שופ׳ טו יח. עם נבל: על־פי רב' לב ו. / 25 תאור ותקוב: תקלל. /

  • לא עתה יבוש יעקב: על־פי יש׳ כט כב.

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בידי בנימין בר תקוה-עמוד192

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-בַּת צִיוֹן כַּלָּה נָאָה-קינה לט' באב

ב. בַּת צִיוֹן כַּלָּה נָאָה

התבנית: מעין אזורית. בשיר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור

החריזה: אאאב / גגגב / …

התבנית: שבע הברות בבל טור.

החתימה:  א״ב ) יצחק אביחצירא אמיץ (בראשי הטורים: 52-45).

לחן רשום:  ׳ציון הלא תשאלי׳ נלר׳ יהודה הלוי, אוצר השירה, צ־292].

מקורות: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550 כתב יד ביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי 75409-ץ, עמ׳ 44 ב.

מבוא: היצירה כולה היא קינה על ציון וירושלים. בשני הבתים הראשונים מעמת הפ­­­את עברה המפואר של בת ציון עם מצבה העגום לאחר החורבן:

בַּת צִיּוּן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה // אֵיךְ לְשׁוֹאָה וּמֵשׁוֹאָה / הָיָה מְקוֹם מִשְׁכָּנִי הַלֹּאהָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה // אַךְ עַתָּה אַתְּ עֲזוּבָה / מֵעַמִּי וַהֲמוֹנֵי

בהמשך פונה המשורר הן לציון והן לעצמו בקריאה לבכי, לדאגה ולקולות של צעקה וצווחה ׳ קוֹל צְעָקָה וּצְוָחָה / וְיָגוֹן וַאֲנָחָה. ׳. הקינה מציגה בפני הקורא כמה מחזות ומראות של החורבן: חורבן בית המקדש, הערים ששממו מבתיהם, שפיכות דמים של ׳ אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁהעם כוהנים ולוויים והסתלקות השכינה שנסעה והלכה. בתים אחרים מתמקדים באויב המחלק שלל וביזה ושמח לאיד. המשורר משתף את נופי הטבע באבל על ציון. יום החורבן הוא גם יום של ליקוי מאורות שבו השתלטה החשכה. יום החורבן הוא יום כעס וצרה ׳ הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה. ׳. בקינה מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים.

מקורות ההשראה של השיר הם מגילת איכה על תיאוריה ומדרשים על החורבן, במיוחד מדרש איכה רבה. תיאורים מדרשיים הם המלאכים המתערבים למען עם ישראל ומתחננים בפני האל לביטול גזרת החורבן ; רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה // לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי. ׳, השכינה שנסעה והלכה, והקב״ה הנכנס להיכל ובוכה על החורבן: ' אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לִבְכּוֹת נִכְנַס פְּנִימָה. ׳(25). הקינה רוויה עצב רב ורגשות של חמילה ורחמים על ציון וישראל.

כדרכה של הקינה היא נחתמת בנחמה שעניינה פנייה לה׳ לרחם על צאנו, לקבץ את נדחי ישראל ולהשיב את שבותם.

בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה
אֵיךְ לְשׁוֹאָה וּמֵשׁוֹאָה / הָיָה מְקוֹם מִשְׁכָּנִי


הַלֹּא הָיִיתָ אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה
אַךְ עַתָּה אַתְּ עֲזוּבָה / מֵעַמִּי וַהֲמוֹנִי


5- הַרְבֵּה מְאֹד דְּאָגָה / בְּכִי אַל תִּתֵּן פּוּגָה 
עַל כִּי אֲדוֹנִי הוֹגָה / אוֹתִי עַל רֹב זְדוֹנִי
אֵיךְ נֶהֶפַךְ זִיו כְּבוֹדֵךְ / פָּנָה הֲדָרְךָ הוֹדֵךְ

חזקי מאד: לשון של עידוד. ובנזר תטוטפי: תחבשי כתר לראשך.

1-בת ציון: על פי יש׳ א,ח. כלה נאה: על פי בבלי כתובות יז ע״א. מקום תורה ונבואה: ארץ ישראל היא מקום שהוכשר לנבואה. השווה הכוזרי, מאמר שגי, סימן יד: ׳שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא אם בה או בעבורה׳, ורמב״ן דב׳ יח,טו: ׳אין נבואה אלא בארץ ישראל׳. 2-איך…משכני: איך נהפך בית המקדש לחורבה. לשואה ומשואה: על פי צפ׳ א,טו. 3-הל'א…מרבבה: בעבר היית אהובה לה׳. השווה יר׳ לא,ב ׳ואהבת עולם אהבתיך׳. ךגול מרבבה: על פי שה״ש ה,י. 4. אך…והמוני: נטושה ומרוקנת מעם ישראל. 5. הרבה…פוגה: אל תפסיקי לדאוג ולבכות. בכי…פוגה: על פי איכה ב,יה. 6. על…זדוני: ה׳ הענישני בגלל עוונותיי, על פי איכה א,ה ׳כי ה׳ הוגה על רב פשעיה׳. הוגה: הדאיב, משורש יג״ה. 7-איך…כבודך: איך נשתנה לרעה זיווך והדרך. פנה הדרך הודך: על דרך רות רבה ב,יב ׳פנה הודה פנה זיוה פה הדרה׳

נָפַל חָרַב יְסוֹדֵךְ / הָיָה לְשַׁמָּה גַּפְנִי

חַיִל וְחוֹמוֹת גְּבֹהִים / עָרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם
10- שַׁמְּמוּ מִיּוֹשְׁבֵיהֶם / מֵרֹב גֹּדֶל עֲוֹנִי

אוֹיֵב רָאָה יוֹם תִּקְוָה / גַּבָּהּ לָבַשׁ גַּאֲוָה 
שָׂמַח לְשִׁבְרֵךְ נָאוָה / לְחֶרְפָּתִי וּקְלוֹנִי

חִלֵּק שָׁלַל וּבִזָּה / וַיִּלְבַּשׁ חֵמָה עַזָּה 
רָעֲשָׁה אֶרֶץ רָגְזָה / יוֹם חָרָה אַף אֲדוֹנִי

15- קוֹל צְעָקָה וּצְוָחָה / וְיָגוֹן וַאֲנָחָה
לֹא אֶשְׁאַף לִי מְנוּחָה / וְלֹא תִּדּוֹם בַּת עֵינִי

יָדוֹ לְאָחוֹר נָטָה / וְקַו עַל צִיּוּן נָטָה 
וְהִשְׁחִית אֶרֶץ חִטָּה / לְעָפָר הוֹרִיד קַרְנִי

יוֹם שְׁמָמָה וּשְׁאִיָּה / בְּכִיָּה וְתַאֲנִיָּה
20-יוֹם הוּא הֹוָה וְנִהְיָה / לֹא נִשְׁמַע תַּחֲנוּנִי

שֶׁכִינָה נָסְעָה הָלְכָה / וְהַלְּבָנָה חָשְׁכָה.

  1. יסודך: ציון, ירושלים והמקדש. היה לשמה גפני: כרם הגפן, משל לישראל ולארצו חרבה, עדה״ב יואל א,ז.—10-9. חיל.״עוני: ערי ישראל ומבצריהם שוממים מאין יושב. 11. אויב…תקוה: לאויב הייתה תקווה גדולה בהצלחתו. גבה לבש גאוה: עדה״ב תה׳ צג,א. 12 . שמח לעוברך נאוה: שמח לאסון ישאל. לחו־פתי וקלוני: החורבן הוא חרפה וקלון לישראל. 13 . חלק שלל ובזה: שלל את רכושם של ישראל וחילק לאנשיו. וילבש חמה עזה: להילחם נגד ישראל. על פי משלי כא,יד. 14. רעשה ארץ רגזה: עדה״ב תה׳ עז,יט ׳תבל רגזה ותרעש הארץ׳. יום…אדוני: ביום בו כעם ה׳, עדה״ב דב׳ יא,יז. 15. קול…ואנחה: קולות זעקה של ישראל על החורבן נשמעים בכל מקום. 16 . ל'א…מנוךוה: לאחר החורבן אין טעם למנוחה ולשמחה. ולא…עיני: עיני לא תחדל מבכי, עדה״כ איכה ב,יה. 17. ידו לאחור נטה: כמו ׳השיב אחור ימינו׳(איכה ב,ג) ונדרש על שבועת ה׳ לא להזדקק לבית המקדש ולא להגן עליו(איכה רבה פתיחתות כד). ןקו…נטה: סימן קו לא לבניין אלא להרס, על פי איכה ב,ח. 18. ארץ חטה: כינוי שבח לארץ ישראל, על פי רב׳ ח,ח. לעפר הוריד קרני: מעמד ישראל ירד פלאים. השווה איבה א,ט. 19 . יום שממה ושאיה: יום חורבן, עדה״ב יש׳ כד,יב. בכיה ותאניה: בכי, צער ואבל, על דרך יש׳ בט,ב ׳תאניה ואניה׳. 20. לא נשמע תחנוני: על אסוני. 21. שבינה נסעה הלכה: השכינה נסתלקה מישראל, על דרך איכה רבה, פתיחתות כד-כה: ׳באותה שעה אמר הקב״ה: שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון׳.

גַּם הַחַמָּה נֶהֶפְכָה / וָיֶחְשֵׁךְ אוֹר עֲנָנִי
רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה 
לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי

25- אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לְבָבוֹת נִכְנַס פְּנִימָה 
יוֹם הָיִיתִי לַשְּׁמָמָה / גָּלִיתִי מֵעַל כַּנִּי

הֵרִימוּ רֹאשׁ אוֹיְבֵנוּ / הֶחְרִיבוּ בַּיִת קְדוֹשֵׁינוּ 
עַל הָרִים דְּלָקוּנוּ / אוֹיְבֵי וְהִשִּׂיגוּנִי

בַּת עֵינִי לֹא תֶּחֱשֶׁה / בְּכֹה וְאַל תָּשִׂישִׂי 
30- בִּדְמָעוֹת עַרְשִׂי אַמְסֶה / עַד יִחַר כָּל גְּרוֹנִי

נִשְׂקַד עָלָה עַל פִּשְׁעֵי / וְיִגְדַּל מְאֹד רִשְׁעִי 
לָכֶן צוּרִי וְיִשְׁעִי / קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי

נָפַל צִיצִי וּצְנִיפִי / וּתְרוּמָתִי וּתְנוּפִי
נִשְׁאַר כִּי אִם צִפְצוּפִי / חֵלֶף עוֹלוֹת קָרְבָּנִי

והלבנה…ענני: יום החורבן הוא יום של ליקוי מאורות. והלבנה חשבה: לאות אבל, כמו וחפרה הלבנה(יש׳ כד,כג). 22. גם הדומה נהפכה: נחשכה. 23. רגזו…המוני: המלאכים הגיבו קשה על החורבן בפני הקב״ה והתחננו בפניו על עם ישראל (איכה רבה שם). 25. אדון…פנימה: הקב״ה נכנס להיכל לבכות על החורבן. מתיאורי המדרש על החורבן: ׳באותה שעה היה הקב״ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח״ו שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות. באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ־אבכה, שנאמר (ירמיה יג,יז) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו״(איכה י־בה שם). 26. כני: ארץ ישראל. 27. החריבו בית קדושינו: ׳אמר להן הקב״ה למלאכי חשרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב״ה ומלאכי השרת ־ירמיה לפניו, וכיון שראה הקב״ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם׳ (איכה רבה, שם). 28. על הדים דלקונו: על פי איכה ד,יט. 29. בת…תחשה: לא תתאפק מלבכות. 30. בדמעות עדשי אמסה: אמלא מיטתי בבכי, על פי תה׳ ו,ז. עד יחד כל גרוני: נתייבש גרוני, על פי תה׳ סט,ד.31. נשקד…פשעי: מזומן פשעי,על פי איכה א,יד. 32. קראתיו ולא ענני: ה׳ נתעלם ממני, על פי שה״ש ה,ו. 33. נפל…תנופי: רמז לביטול עבודת הכוהנים במקדש. 34. נשאר…עפעופי: רק התפילה לה׳ נותרה.

35- אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה
שָׁפְכוּ דְּמֵיהֶם אַרְצָה / עִם לֵוִי וְכֹהֲנִי

בָּאוּ בְּיָד חֲזָקָה / קוֹל שְׁאָגָה וּצְעָקָה 
קוֹל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה / רְעָדָה אֲחָזַתְנִי

הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה 
40-קִלְלוֹת מִשְׁנֵה תּוֹרָה / עָבְרוּ עַל יְדֵי מוֹנִי

קוֹל אֲשֶׁר זָמַם עָשָׂה / שָׁמַיִם קַדְרוּת כִּסָּה 
וְהָאֵשׁ הִשְׁלִיךְ אַרְצָה / שָׂרְפָה מַחְמָד עֵינִי

שָׁפַךְ עָלַי חֲמָתוֹ / חֶרֶב מְעוֹן תִּפְאַרְתּוֹ 
הִגְלָה בָנַי מֵאִתּוֹ / לַנָּכְרִים מְכָרַנִי

45- יְדִיד מָתַי תְּרַחֵם / צֹאנְךָ גּוֹלִים נִדָּחִים 
חוּשׁ מְהֵרָה תְּנַחֵם / קוֹמֵם דִּגְלִי וְקַרְנִי

אֱסֹף נִדְחֵי עֲדָתִי / בְּתוֹכְכֵי עִיר חֶמְדָּתִי 
יָהּ נָא תָּשִׁיב שְׁבוּתִי / פָּנָה אֵלַי חָנַנִי

חִישׁ וְקַבֵּץ גָּלוּתִי / צוּרִי בְּךָ בָּטַחְתִּי

חלף עולות קרבני: המהווה תחליף לעבודת הקרבנות, בבחינת ׳ונשלמה פרים שפתינו׳(הושע יד,ג). 36-35. אנשי״.אדעה: הרג החכמים שהיו מטיפים לתשובה. עם לוי וכהני: עם הכוהנים והלוויים. 38. קול מארץ רחוקה: על פי יש׳ לט׳ג. רעדה אחזתני: עדה״ב יש׳ לג,יד. 39. היום…וצדה: על פי צפ׳ א,טו. 40. קללות…מוני: קללות שבתוכחה נתקיימו על ידי האויב. עברו על ידי מוני: עדה״ב יר׳ לג׳יג. מוני: כאן: משורש ינ״ה שעניינו הונאה של האויב. ו 4. קול…עשה: על פי איכה ב,יז ׳עשה ה׳ אשר זמם׳. כאן: מימש את קול הקללה שהשמיע בתוכחה. שמים קדרות כסה: עדה״ב יש׳ מג ׳אלביש שמים קדרות,. 42. ;והאש השליך ארצה: לשרוף את בית המקדש. מחמד עיני: כינוי לבית המקדש. 43. שפך 7גלי חמתו: על פי איכה ב,ד. חרב מעון תפארתו: נחרב בית המקדש. 44. לנכדים מכרני: בגלות. 45. ידיד: כינוי לה׳. מתי תרחם צאנך: ישראל. גולים נדחים: בגלות. 46. חוש מהרה תנחם: את ישראל על ידי בשורת הגאולה. קומם דגלי וקדני: הרם מחדש את דגלי ורומם את מעמדי. 47. אסף נדחי עדתי: קבץ את ישראל, עדה״ב יש׳ יא\ב. בתוככי עיר חמדתי: לעירם בירושלים. 48. תשיב שבותי: השב את ישראל לארצם, עדה״ב דב׳ ל,ג; יר׳ לא,כב; לב,מד; לג,כו; צפ׳ ב,ז.

50- יֶעֱרַב קוֹל תְּחִנָּתִי / לְךָ צוּרִי מָגִנִּי
רְאֵה עָנְיִי וְדַלּוֹתִי / מֵעָפָר הֲקִימוֹתִי 
אַמִּיץ לְךָ קִוִּיתִי / רֵיקָם אַל תְּשִׂיבֵנִי

 פנה אלי דונני: על פי תה׳ כה, טז. 49. בך בטחתי: על פי תה׳ כה, ב. 50. יערב קול תחנתי: כמו תה׳ קד,לד ׳יערב עליו שיחי׳. צורי מגני: על פי שמו״ב כב,ג. 51. ראה עניי: סבלי. על פי תה׳ בה,יח. ודלותי מעפר הקימותי: הקימני מעפר ורוממני מן הגלות. 52. אמיץ: בינוי לה׳, על פי איוב ט,יט. ריקם אל תשיבני: מנוסח הסליחות, על דרך רות א,בא.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

טדרוס אבולעאפיה היה מחבר פורה מאוד. אפילו הפריז במקצת במה שאמר על קובץ שיריו הגדול, המכונה בשם ״גן המשלים והחידות״, שאינו אלא ״כטיפה מן הים״ מכלל יצירותיו, הרי בלי כל ספק שחיבר יותר מן המצוי בספר זה, והוא למעלה מאלף שירים. ה״גן״ מורכב מכמה וכמה קובצי שירים, וטדרוס עצמו הוא שליקטם וצירפם יחד והוסיף פתיחה לכל הספר כולו. הוא הוא שקבע בראש שירים רבים כתובות המחזיקות לפעמים תיאור מפורט של מסיבות חיבורו של השיר. מאותות הזמן הוא, שמקצת הכתובות בלבד נכתבו ערבית. כמו שנהגו הקדמונים בכל שיריהם, והשאר עברית. המשוררים שבאו אחריו נהגו לפי שיטה זו וכתבו עברית בלבד. טדרוס ידע לשקול ולחרוז בקלות יתרה, ומסתבר שלא תמיד בדק שבע בדיקות אחר כל שורה שהעלה על הכתב. לפיכך אין תימה, של״גן המשלים והחידות״ הוכנסו לא מעט דברים טפלים, יצירות שגרתיות וחסרות מעוף, ובריבוים מסתירים הם מעינינו את השירים המעניינים והמקוריים באמת. ודאי שאין מקומו של טדרוס בשורת משוררינו הראשונים־במעלה, אבל מבחר מחושב של שיריו יש בו כדי להראות למעיין את אישיותו המיוחדת של משורר זה.

טדרוס שאף להרחיב את מסגרתם של נושאי שירתו, לגיון את תוכנה, להעשיר את צורותיה ואת סגנונה בכל מיני דרכים. הוא הרבה לעיין ביצירות קודמיו עד שהיה בקי בהן, ואף עשאן לעתים קרובות דוגמה לעצמו. אבל יחד עם זה השתדל לפתח לשנות מן הדברים שלמד מפי אחרים ולחדש חידושים ככל שמצאה ידו. אמת׳ הדרכים׳ שבהן טרח לעורר את התפעלות קוראיו, אינן כולן לפי טעמנו כיום. יש שהוא משתעשע בסידורים מוזרים של בתי־שיר על גבי הנייר, בצירופי אותיות, במיני קצב וצלילים משונים. וכן חיבר הוא שיר בצורת עץ בעל ענפים (לפי דוגמה של אברהם אבן־עזרא), בתים שאפשר לקרוא מאחור לפנים, מלמטה למעלה וכדומה׳ אחרים שכל מליהם פותחות באות אחת או שבהן חסרות אותיות מסוימות׳ חרוזי־הד, וכיוצא בהם הרבה.

למען האמת יש לומר, שלהטוטים אלו אינם עיקר אצלו ואינם משמשים בידו אלא תבלין נאה ליצירתו. רוב שירתו מצוינת בפשטותה ובלשונה הקלה והרהוטה. בעוד שבאחדות מן היצירות של תקופת הזוהר הספרדית יש שפע של ״קישוטים״ ברוח המליצה הערבית, וריבויים מופרז לפי טעמנו, הרי אין טדרוס מגדיש בדרך כלל את הסאה. יתירה מזו: על־ידי שימוש ניכר בלשונות של המשנה והתלמוד מוסיף הוא לסגנונו חן ורעננות לא־מעט. מצד זח ממשיך הוא בשיטתו של משולם דיפיארה בחידוש הלשון ומורה את הדרך למשוררים רבים שבאו אחריו.

כדוגמה מוצלחת של נושא לא־רגיל נזכיר את הפתיחה ההיתולית, שקבע בראש שיר־התנצלות אחד (להלן מס׳ 366). כאן שם הוא ללעג את כללה של השיטה הקפואה של ה״פתיחות״, שהיתה מטילה על המשוררים לספר על עצמם דברים, שפעמים היו היפוכה של האמת. ואף־על־פי שטדרוס עצמו נכנע לשיטה זו ברוב שיריו, הרי הרבה פעמים משתדל הוא גם בתחומה לנטוש את הדרכים הכבושות.וכן מוצאים אנו אצלו פתיחה, שעניינה ויכוח בין פרחים בגן, ולא נודע נושא זה בספרות העברית לפניו(להלן מם׳ 367).

במסגרת סוגי־השירה המקובלים מצליח טדרוס יותר מכל במעין ״אמנות זעירה״, היינו במכתמים ופרקי שירה קצרים׳ שעניינם ידידות ואהבה, טבע ויין. בקלותם, בחינניותם ובריחוקם מכל דאגה וצער יש בהם ממשב רוחה של אמנות הרוקוקו האירופית שבמאה השמונה־עשרה. שירי־אהבה רבים מצויים גם בקבוצת ה״מושחאת״ החילוניים, או שירי־האזור, שחיבר על־פי דרכה של מסורת ספרותית ישנה, שראשיתה בתקופת שמואל הנגיד. הם נתחברו כמעט כולם לפי מנגינות של שירים ערביים, והתחלותיהם של אלה נרשמו על גבם. לפי נוהג הראשונים מסיים גם טדרוס את מרבית שירי־האזור בחתימות בלשון הערבית המדוברת או בתערובת של העברית והספרדית הישנה.

בל מקום שמשורר זה עוסק בדברים שבין גבר לאשר, לשונו מלאה ציורי חשק וחמדה. דיבורים של ניבול־פה שכיחים בשיריו יותר משהיו בשירי קודמיו, ׳ובכללם אלחריזי. לפיכך מתמיה הוא לא־מעט בהטפתו שהוא מטיף גם ל״אהבה רוחנית״ שאינה מתחללת על־ידי חמדת־בשרים. בשני שירים גדולים (נדפסו להלן מם׳ 382 ו־383) מבסס טדרוס השקפת־עולם זו, שקנה לו והחזיק בה׳ כביכול, לאחר ההתהוללות הסוערת של ימי נעוריו. אבל אפילו כתב דברים אלה בשנות העמידה, לא נוכל לראות בכך יותר מביטוי של הלך־רוח חולף, שחרי גם לאחר יציאתו מבית־כלאו לא היה בידו לכבוש את יצרו. ואפשר שאין השירים על האהבה הרוחנית מהווים את דעתו האמיתית בכלל, ולא נאמרו אלא כמס לאופנה ספרותית. קרוב לשער (כמו שעשינו ביעקב בן־אלעזר ובאברהם אבן־חסדאי), שאין כאן אלא השפעתם של טרובאדורים מסוימים, שהיו מרוממים ומעריצים אח אהובת נפשם כמלאך שמים, שאדם נהנה מזיו פניו מרחוק ואליו לא יקרב. השערה זו מסייעים לה שירים אחרים של טדרוס, שניכרות בהם השפעותיה של הסביבה הנוצרית. אותו השיר שהגיש טדרוס למלך אלפונסו, כמו שנאמר למעלה, נכתב בצורה סטרופית שאיננה מצויה אלא אצל הטרובאדורים בלבד. וכשם שמשוררים אלה לא נהגו לפרסם בשיריהם את שמות הגבירות שהעריצו, כך הסתיר גם טדרוס לעתים שמות נשים בלשון חידות. וכן יש ב״גן המשלים והחידות״ גם מחזורים שלמים של שירי פולמוס עם משוררים אחרים (כגון ויכוחו עם פינחס הלוי), הדומים מכמה וכמה בחינות לטנצוֹנוֹת הפרובנסאליות. המחלוּקת נאחזת כאן ושם בעניינים של מה־בכך, והיא מבוימת וערוכה מתחילתה ועד סופה! כוונתה היחידה היא לבדח את דעת הנדיב דם־המעלה על־ידי הלצות נסות ולשונות של דופי, שבעלי־הריב מטילים זה בזה. רוב השירים הללו אינם עשויים למשוך היום אלא את המלומד בלבד, את חוקרת של תרבות יהודי ספרד והתפתחות טעמם הספרותי. כנגד זה מוצאים אנו בין יצירותיו של טדרוס כאלה׳ שגם אוהב שירה סתם עשוי להתרשם מהן ולהודות שהן תרומתו העיקרית של המשורר לאוצר ספרותנו. כוונתי לתגובותיו האישיות על מאורעות חייו. בתקופה שבה השתדלו הרבה משוררים לטשטש את השורש האינדיבידואלי של שירתם, לא היסס טדרוס להגות באזני קוראיו את מאווייו ומחשבותיו הנסתרים, דברים נשגבים ודברי־חולין׳ כאינו חושש לכך, אם פרסומם יהיה לכבודו או לאו. דבריו על התנהגותו עם נשים פורצים לפעמים את גדרי הצניעות, אבל הם ביטוי נאמן של רחשי לבו. וכן מפתיעים ביושרם ובלשונם הגלויה הרבה מן השירים שחיבר בזמן ישיבתו במאסר. הזעזוע הנפשי הוליד בו רוח חדשה, והוא מצא דרכי ביטוי חדשים להביעה. ואפילו תאוות הגדולה וההון המתערבת לעתים ברצונו לחזור בתשובה ולהתייסר, הרי אין גם מה מידה של העמדת פנים, אלא כנות גמורה.

טדרוס מדבר פחות מכל משורר עברי ספרדי אחר בעם ישראל, בצרותיו ובתקוותיו. במידה ששירתו סמוכה בכלל על מציאות, הרי עיקרה אישיותו וענייניו הגדולים והקטנים. ברם, אם נקבל את דעתו של גיתה, האומר על עצמו שיצירותיו לא היו אלא ׳פרקי וידוי גדול׳, הרי שאין כהגדרה זו הולמת את שירי טדרוס אבולעאפיה. הוא מתוודה לפני קוראיו ומגלה להם את סתרי לבו כהוויתם.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

עמוד 418

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "חברות"

פרק תשיעי

חברות

החברות נוצרו מתוך דחף דתי. האנשים הכניסו את עצמם לעול זד. בגלל המצוד. שבדבר, ודרך אגב, באו על סיפוקם צרכים אחרים בחיי הקהלה. שירותים חיוניים נמצאו להם ספקים. בנוסף לכך, הדבר קירב וליכד את אנשי ההברה אלו לאלו, הן כתוצאה ממגע הדוק בשעת מילוי התפקיד הכמעט יום־יומי, והן כתוצאה מהאסיפות והחגיגות המרובות שערכו בצוותא .

הערות המחבר: אפשר לומר שהחברות, מילאו במארוקו את התפקיד החברתי שמילאה החסידות בחברה האירופית.

ר׳ שאול אביטבול מעיד על תלמידו ר׳ אברהם אצ׳יני שהיד. מסור לתפקידו אף בזמן מגפה ודבר … לא נמנע מלסכן עצמו ולשבת ליד החולה (תעודה 270).

החברה הראשונה שאנו מוצאים זכרה בתעודות צפרו היא חברת ״גומלי חסדים״. עוד בימיו של ר׳ שאול ישועה אביטבול אורגנה מחדש ונקבעו בה סדרים חדשים. תפקידם היד. ״לחפור הקברות לשאת המטה ולכל צרכי קבורה״. רובם הגדול של אנשי הק״ק, השתייך לחברת גומ״ח. החברה חולקה ל״ארבע משמרות״. כל משמרה שירתה שבוע אחד, לפי התור. ובמאה הז׳ לאלף הה' כל משמרה טיפלה בנפטר אחד לפי התור. בראש כל משמרה עומד מנהל = ״מוקדדם״ האחראי על פעילותה הסדירה של המשמרת. לידו עוזרים עשרה אנשים בארגון וחלוקת התפקידים. משרת ה״מוקדדם״ — משרה חשובה בקהלה, מלבד השררה והכבוד שבה, שכרבע הקהלה, הם פקודיו הסרים למשמעתו, הטבה חמרית בצדה, שכן פטור היה ממסים ומהטלות אחרות. טיפולם של אנשי המשמרת, החל משעה שנודע להם, מפי אנשי חברת ״ביקור חולים״, שהחולה ״במצב אנוש״, בה בשעה באים אנשים מחברי המשמרת המיוחדים לכך, שבקיאים היו בטכסיסי גסיסה ויודעים לכוון רגע יציאת הנשמה, ושומרים את מיטת החולה עד יציאת נשמתו, שאז קוראים לפניו את ״סדר קריאת שמע״ המכונה ״קריאה נאמנה״. אם יארך תהליך גסיסתו של החולה, מתחלפים שומרי המטה יום יום. אנשים אלה מילאו תפקידם במסירות נפש ואף בעתות מגפה ודבר, ולא משו מעל יד החולה עד שיצאה נשמתו. גם תלמידי חכמים היו פעילים במסגרת חברה זו.

בעת האחרונה כשלאנשי המשמרה היתה עבודה ומסחר שלא יכלו לעזבם ביד אחרים, שכרה המשמרה אנשים אחרים שישבו במקומם, והם שילמו את שכרם. החלוקה לארבע משמרות החזיקה מעמד עד לשנת תשכ״ג, שאז נדלדל היישוב בעיר, כתוצאה מעלייה לארץ ישראל, וחולקו האנשים לשתי משמרות. גם השמירה על החולה נעשתה בתורנות ונקבעו אנשים לכל יום מימות השבוע.

לאחר פטירתו של החולה, מעמיד הממונה על המשמרת אנשים שיחפרו את הקבר. החופרים מביאים אתם לבית החיים יי״ש ודברי מאכל, ואוכלים ושותים כדי להשכיח עגמת הנפש. ורשות ביד הממונה לעכב את אנשי המשמרת לבל יסעו מחוץ לעיר לעסקיהם, והם מרותקים לעיר בשבוע משמרתם.

המתחמק ממילוי תפקידו, ללא אישור מוקדם מהממונה, ״יטיחו עליה״ = ״נופלים עליו״. דהיינו שלאחר סתימת הגולל, באים כל בני המשמרת לביתו. הם קונים מצרכים כראות עיניהם ושולחים לביתו של המתחמק. אשתו חייבת להכין מטעמים ממה שהובא לה. לאחר הסעודה, מחייבים את בעל הבית בכל ההוצאות בנוסף לקנס שמטילים עליו. האיש הסיק את הלקח הדרוש שלא כדאי לו להתחמק ממילוי תפקידו ״ עבודתם של החופרים היתה מלאכה קשה. כי לחצוב קבר באדמה ההררית והסלעית של צפרו, בכלים פשוטים וללא אמצעים טכניים מתקדמים. היא דורשת מאמץ פיזי. חציבת קבר היתד. ענין של 78 שעות עבודה. החופרים היו עולים לבית הקברות מוקדם ומתפללים שם כדי שיוכלו להכין את הקבר במועדו. לאחר שחפרו את הקבר הנחוץ, היו מכינים קבר רזרבי לשעת הדחק כגון ערב שבת כל משמרת היתה מכינה קבר כזה כדי שיהיו מוכנים לפחות 4 קברים רזרביים. שניים בחלקת הנשים ושניים בחלקת הגברים.

בתקנה מימיו של ר׳ אברהם ן׳ שטרית (בשנים תר״מ—תרס״א) נקבע שאין לאנשי משמרת אחת לעבור למשמרת אחרת, והמשמרת הקולטת את העבריין צפויה לקנס שימסר לועד ״ארבע ארצות״.

עבודת חברת ״גומלי חסדים״ היתה כמובן שלא על מנת לקבל פרס. מי שמת לו מת לא חוייב לשלם לא תמורת קרקע הקבורה, שהיתה הקדש למטרה זו, ולא תמורת עבודתם של הקברנים. חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי״. משום כך ביום ל״ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב״י, היה חגה של החברה. כל המשמרות נתאספו חבורות חבורות לסעודה של מצוה, בשירה וזמרה. באותו היום רושמים בפנקס החברה את צעירי הקהל לחברים חדשים בחברה. בן י׳—י״ג נכנסו הילדים לחברה החדשה, והאב היה תורם לחברה לכבוד המאורע.

״כל ממונה שולט עלא אלמסאפרין = הנוסעים שיזדמנו בשבוע שלו על פיו יצאו ועל פיו יבואו״.

חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי -לראשונה נזכרה בשם זה בס׳ עת לכל חפץ בהקדמה. שם זה ניתן לכל חברות גומלי חסדים בכל מארוקו. והטעם משום שר׳ שמעון בר יוחאי היה מציין קברות (שבת לד, א).

חברה זו פעלה גם בשטחים אחרים והיתה אחד מעמודי התווך של הקהלה. הם עזרו לחכמים בתיקון פירצות עיר, ובמקום שנכשלו הרבנים הצליחו הם. בהיות ידם תקיפה על הק"ק.

הולכת בר מצוה מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו. אנשי המשמרת שאליה השתייך אבי הבר מצוה באים לביתו ברוב עם, עם פנסים מאירים ומעבירים את הבר מצוה, כעני כעשיר, בהמולה רבה ובשירים ורננות.

הולכת הכלה לבית בעלה. גם בזה היו פעילים להעביר את הכלה לבית החתן בשירה וזמרה. מי שהיה חבר בחברה זו קנה לעצמו קרובים ואחים רבים שמשתתפים אתו בשמחותיו וצרותיו.

היו מתאספים חבורות הבורות ללמוד זוהר מדי שבת בשבתו. כשהיו מסיימים את ס׳ הזוהר עושים סעודת סיום.

בשנים האחרונות כשהתחילה עליה המונית לישראל, היתה התרשלות־מה בעבודת חברה זו והיה צורך בתקנה שתסדיר את פעילות החברה תחת חסות ועד הקהלה. מי שהתרשל במילוי תפקידו, וועד הקהלה הטיל עליו קנסות, כגון שלא יטפלו במתו, אלא לאחר תשלום סך הגון שנקבע על ידי מנהיגי ההברה.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "חברות"-עמוד 104

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

רבי שלום אדרעי, חתום בהרבה פסקי דין בתור דיין בפאס עם רבי יהודה בן עטר ורבי יעב"ץ הנזכר, ופעולתו הין שנות תס"ז – תצ"ו, חיבר דרשות כתב יד, וחידושי ש"ס שמהם נמצא עוד על ברכות ותענית בכתב יד.רבי שמואל בן אלבאז, נולד בשנת תנ"ח, ומת בסוף תק"ט בן נ"ב שנה. אביו רבי יצחק אלבאז, היה איש נכבד וחכם לב ויהי רגיל לקרוא את כל "שלחן ערוך" ולסיימו בכל שלשים יום. הוא מת האחד בשבת כ"ז תמוז תס"ב.

ובכן נשאר רבי שמואל בנו אז יתום קטן כבןחמש שנים, בכל זאת הצליח הנער בלימודיו ויצטיין בבקיאותו ובחריפותו, בהיותו כבן ל"ו שנה, פחות או יותר מעט, נמנה לאחד מהבית דין בפאס יחד עם רבי יעב"ץ ורבי שלום אדרעי הנזכרים, ועש מהרה נודע שמו בגדולים.

רבי שמואל נשא לו לאשה ראשונה נכדת רבי נחמיה הכהן אביהם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו שנהרגו על קידוש השם. ומאשתו זו ירש חזקת שררת בית הכנסת של רבי נחמיה הנזכר בפאס, שם תפש לו רבי שמואל ישיבה וירביץ תורה בתלמידים.

וחזקת השררה ההיא נשארה לו עוד גם אחרי אשר נשא אשה אחרת ותהי גם לבניו אחריו, רבי יהודה, ורבי משה, ורבי יעקב, שלושתם בנים חכמים ולומדי תורה, ויחזיקו גם המה בשררת אביהם. מחביריו של רבי שמואל היה גם רבי חיים בן עטר השני, שכתבו זה לזה ולמדו יחד פעמים רבות, ורבי חיים בן עטר לא היה קובע דבריו להלכה כי אם על פי עצות חבריו זה, רבי שמואל והסכמתו.

לפי הנראה כי השאיר רבי שמואל אחריו שאלות ותשובות ופסקי דינים, ואמנם זאת ידענו גם חיבר שיטות על התלמוד, ומהם נודע לנו, ספר עז והדר, שיטה על מסכת עבודה זרה. ספר הנער שמואל שיטה על מסכת שבועות, גם חידושים על ז' מסכתות, ברכות, שבת, ר"ה, מועד קטן, ביצה, נדה וסנהדרין, וקצת על מסכת אבות וחידושי מסכת מגילה, כלם בכתב יד, גם נמצא ממנו איזה פיוטים בכתב יד.

רבי יעקב בן מלכא, בן רבי יוסף, נולד לפני מחצית המאה הזאת ומת אחרי שנת תקל"א, עוד לפני תע"ז נמנה לסופר הבית דין בפאס, ומאז החל להתפרסם בשקידתו ובבקיאותו, אכן הוא היה איש אץ להגדיל, ודם עשוי לבלי חת, ובזה הסב עליו את חמת הבית דין פעמים רבות.וגם אחרי היה לאחד מהבית דין, פעם כפעם בינו ובין חביריו בבית דין, דברי ריבות וניגושים, וככה סבלו הרבה ממנו ארבעת חברי הבית דין, רבי יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל אלבאז ורבי אברהם עלאל. לראשונה לא נקה גם את מורו, האב בית הדין רבי יהודה בם עטר, ופעם דבר עליו כי עות את הדין.

אכן בראותו כי כל רבני פאס והמון הקהל חפצו להעניש אותו על זה, הסב את דבריו בפנים אחרות ויתנצל כי לא על הרב האב בית הדין כוון, כי אם על אחד מהבית דין. הנה כן נצברה שנאה ואיבה ביון ארבעת הרבנים ההם ובין רבי יעקב בן מלכא, ובשנת תצ"ד בחודש אדר שני נקעה נפשם של ארבעת הרבנים ההם בו, וביחוד שטם אותו ביותר הגדול שבהם רבי יעב"ץ, ויחליטו סוף סוף שאחד מהצדדים יתפטר מהבית דין.

ולפי הנראה היו לו לרבי יעקב בן מלכא עוזרים רבים בין הקהל שחפצו רק כי ישאר בבית הדין, ולכן לא יכלו אנשי ריבו ארבעת הרבנים ההם לדחוצו על נקלה, ויחפצו הם להתפטר, תומאות הריב הזה לא נדע. אך זה ידענו כי רבי יעקב בן מלכא נשאר עוד בהבית דין הוא והרבנים ההם.

ויחתום אתם באיזה פסק דין אחר כך, ובכן אין ספק כי שני הצדדים השלימו ביניהם, ואמנם מפני הרעב של שנת ת"ץ גלה רבי יעקב בן מלכא מפאס, ואחרי שנים היה לרב ואב בית דין בתיטואן, שם נתפרסם שמו עוד יותר ויחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה הששית, שחיו במערב, וממנו נשארו הרבה פסקי דינים בכתב יד.

רבי יוסף בן רבי יצחק הצרפתי, נולד ביום ד' י"א בתמוז בשנת ת"ב ומת בליל ב' כ"ז חשון תע"ח בן ע"ה שנים וחצי בקירוב. הוא היה חסיד גדול, וחיבר קיצור דיני טריפות כפי מנהג פאס, כתב יד. בנו של רבי יוסף זה היה גם הוא איש חכם לב ושמו רבי אברהם הצרפתי והוא מת באביב ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב.

רבי שמואל בן זקן, נולד בראשית המאה הזאת ומת בערך שנת ת"ק, הוא היה תלמיד רבי יהודה עוזיאל הנזכר מעלה, ובימי עלומיו התרועע עוד עם רבי עמנואל סירירו הנזכר, וילמדו בחברה אחת, וכנראה נחשב רק מחכמי פאס ולא נמנה לדיין חיבר ספר פרי עץ הגן על התורה ונ"ך שני חלקים, ספר פרי מגדים על אגדות ש"ס ואיזה שאלות ותשובות, חיברו סביב לשנת תפ"ז, ספר גפן פוריה על מסכתות ושאלות ותשובות חיברו סביב לשנת ת"ץ, שני הספרים הראשון והחרון נדפסו מקרוב מכתב יד, והספר פרי מגדים עודנו בכתב יד.

רבי שם טוב בן אמוזיג, חבירו של רבי שמואל בן זקן הנזכר, מת בין ת"ץ – ת"ק כנראה, הוא היה מודע גם לרבי חיים בן עטר השני ופעם אחת כאשר בא רבי חיים בן עטר לפאס עשה לו לרבי שם טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כתב יד.

רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, נולד בפאס ולמד שם, אך אחר כך נסע למכנאס בין ת"ס – תס"ה, ויתיישב בה, שם נספח בתור עוזר או סופר בית דין, וחי עד סוף המאה הזאת בערך, הוא היה סופר מצוים ופיטן, וממנו נמצא עוד פיוטים בכתב יד, גם הוא שהעתיק הספר אזן שמואל צרבי שלמה די אבילא ללשון הקודש, בפשה צחה ונמרצת.

רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, אחי רבי אברהם אבן דנאן הנזכר מעלה, נולד בראש חודש אב תכ"ח, ומת סביב לשנת ת"ץ. הוא היה השו"ב הראשי בפאס, גם חיבר ספר "דברי הימים" קורות יהודי פאס מסוף המאה השלישית ועד המאה הזאת החמישית. ובזכרונותיו אלה השאיר לנו ידיעות נכבדות מאוד שהם היו לנו לעינים לתולדות וקורות יהודי פאס אז ולתהלוכות המשטר המדיני בכלל בימים ההם.

רבי מנחם סירירו השני, מת בן כ"ו שנים ביום ו' כ"ב סיון תע"ט. הוא היה חתנו של רבי עיעב"ץהנזכר מעלה, ואם כי מת בעודנו צעיר לימים הצטיין בלמדנותו, וחיבר ספר " סכינא חריפא " סידני סכין ואיסור והיתר.

רבי יעקב קטן, חי סביב לשנת ת"ע, ויהי חכם מצוין בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיה, וחיבר בזה מליצה ארוכה בדרך חלום ופתרונו לגלות סוד בחכמה הזאת למי שיעמיק להבין דבריו, גם נמצא ממנו ספר רפואות וסגולות במיני העשבים, אשר נסדר ונכתב על ידי אהובו רבי אלעזר בהלול מפאס כתב יד שנת תע"ח.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רג

 לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ – לשבת נחמו-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו

 לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ

לשבת נחמו. פיוט מעין איזור בן חמש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. טורי הענף מתחלקים לשניים.

חריזה: א/ב א/ב גג ד/ה ד/הגג ופו׳.

משקל: ארבע עשרה הברות בטור.

כתובת: שיר לשבת נחמו.

נועם ׳ימשול בעמי׳.

והסימן: לדוד חזק. מקור: ק- טז ע״ב.

לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ / הֲשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ
אַתָּה אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / גֹּאַלְנוּ שְׁמֶךָ
בַּשֵּׂר אֱמֹר : שׁוּבוֹ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.

דִּבַּרְתָּ בְּתוֹרָתְךָ / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם
בְּבוֹר צָרָה וַחֲשֵׂכָה / אַל תָּפֵר בְּרִית אִתָּם
שׁוֹמֵר, עַד מָתַי יְחָרֵף צַר אֵל עֲזַבְכֶם 

אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר אָשׁוּב אֲלֵיכֶם.



וּבָא לְעִיר צִיּוֹן גּוֹאֵל / בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה
וְצַר צוֹרֵר וּמִתְגָּאֵל / לָעַד לֹא יִרְדֶּה
גְּמוּל, ה' הוּא יָבוֹא וְיוֹשִׁיעֲכֶם
אַתֶּם נִצָּבִים כֻּלְּכֶם טַפְּכֶם נָשֵׁיכֶם.

 

דּוֹדִי, לְךָ הַמוּ מֵעַי / מַר מִמָּוֶת עַזְבָךְ
זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי / בְּאַשְׁמוּרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ
חוּשַׁי, וּמַעְיָנַי לַעֲבוֹדָתְךָ אֶמְשְׁכֵם
אָמוֹר אֹמַר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם.

חִשְׁקֵךְ מְאוֹד גָּבַר עָלַי / יוֹנָתִי תַּמָּתִי
זְמַן שְׁנַת קֵץ גְּאוּלָי / קָרְבָה יְשׁוּעָתִי
חַכֵּה אֲחַכֶּה לַחֲנָנְכֶם וְאָרוּם לְרַחֶמְכֶם
רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם.

 

  1. 1. לישועתך יה קוינו: על-פי בר׳ מט, יח. השיבנו אליך: על-פי איכה ה, כא. 2. אתה… גואלנו: על-פי יש׳ סג, טז. 3. שובו לכם לאהליכם: על-פי דב׳ ה, כז, וכאן הכוונה לארץ־ישראל. 4. נחמו… אלהיכם: יש׳ מ, א, והוא על-פי ייעוד הפיוט לשבת נחמו. 5. ואף… בהיותם: וי׳ כו, מד. 6. בבור צרה וחשכה: ציור לאפלת הגלות. אל… אתם: על-פי יר׳ יד, כא. 7. שומר: כינוי לקב״ה, על־פי השיבוץ מן הטור הבא (8). עד…צר: על־פי תה׳ עד, י. אל עזבכם: זו טענת המוסלמים והנוצרים, כי ה׳ נטש את ישראל ובחר בהם, כביכול. 8. אמר… בקר: יש׳ כא, יב. שוב אשוב אליכם: על־פי בר׳ יח, י, ורמז לחידוד המפורסם, המיוחס לראב״ע: ׳אבי אל חי שמך׳(ראב״ע לוין, ב׳ עמ׳ 529־530). 9. ובא… גואל: על-פי יש׳ נט, כ¡ א, כז ופיתך המשורר הפסוקים זה בזה. 10. ומתגאל: המתלכלך בחטאיו. 11. גמול: על-פי איכה ג, סד. 12. אתם… נשיכם: דב׳ כט, ט. 13. דודי: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, ד ועוד. לך המו מעי: מרוב אהבה, על-פי יר׳ לא, יט. מר ממות עזבך: שישראל דבקים בה׳, גם אם שונאיהם מאיימים עליהם במיתה והמיתה עדיפה בעיניהם מלהמיר דתם. 14. זכרתיך… בך: שכל מחשבותיי בך, על-פי תה׳ סג, ז. 15. חושי ומעייני: גופי ומחשבותיי. אמשכם: אשלוט בהם ואשתמש בהם לעבודתך. 16. להם: לעם ישראל. שמעו… נפשכם: על-פי יש׳ נה, ג, וכיוון לבשורת הגאולה וראה טור 17. יונתי תמתי: כינוי לישראל. במחרוזת זו באה תשובת ה׳. 18. זמן… גאולי: זמן הגאולה עתה ולא סיים דבריו והמשיך ׳קרבה ישועתי׳, על-פי יש׳ סג, ד. 19. חכה אחכה לחננכם: על-פי יש׳ ל, יח ועניינו כאן ציפיה של קוצר רוח. 20. רוחי אתן בקרבכם: על־פי יח׳ לו, כז.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר