Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999
LA POESIE HEBRAÏQUE AU MAGHREB
A partir du Xe siècle, le judaïsme maghrébin, qui entretient des relations étroites avec les Académies babyloniennes et palestiniennes, participe à la floraison de la poésie hébraïque ancienne, qui s’était développée en Terre d’Israël et en Orient depuis l’époque talmudique. A ses débuts, cette poésie, essentiellement liturgique, a pour fonction d’embellir ou même de remplacer le texte des prières. Malgré l’opposition de certains Guéonim, qui estiment que les prières canoniques ne doivent pas être interrompues par les piyyoutim, Sa‘adya Gaon cède à la pression populaire et les introduit dans son Siddour. Jusqu’au Xe siècle, le piyyout accompagne les prières, notamment pendant le Yoser et la répétition de la ‘Amida.
Hayyim Schirmann, le grand historien de la poésie hébraïque espagnole, affirme que "l’apport du Maghreb et de l’Ifriqiyya (l’Afrique du Nord du Maroc à la Tunisie) a été déterminant dans le développement de la poésie hébraïque ancienne: Yéhouda Ibn Qoureish, Dounash Ben Labrat, Ya‘aqov Ben Dounash et Adonim Ben Nissim Ha-Lévi, tous y sont nés et tous ont contribué de façon importante à l’épanouissement de notre littérature. "
Yéhouda Ibn Qoureish (de la deuxième moitié du IXe siècle au début du Xe siècle): grammairien, lexicographe et poète hébraïque originaire de Tahert, en Algérie, en contact avec les juifs de Fez.
Dounash Ben Labrat Halévi (c.920-c.990): linguiste et poète hébraïque originaire de Fez (voir ci-dessus, note 8, p. 10).
Ya‘aqov Bar Dounash (c. Xe siècle): poète hébraïque apparemment originaire du Maroc (cf. שירים חדשים מן הגניזה, op. dt., pp. 42-45).
Adonim Ben Nissim Ha-Lévi (deuxième moitié du Xe siècle): rabbin et poète de Fes.
Le piyyout oriental ancien continue à se développer en Afrique du Nord comme en Espagne, qui constituent à cette époque une seule entité culturelle et même politique.5 Mais, au milieu du Xe siècle, Dounash Ben Labrat, linguiste et poète originaire de Fez, adapte l’art poétique arabe à la poésie hébraïque, notamment dans le domaine de la prosodie.
D'une manière générale, la prosodie est l'inflexion, le ton, la tonalité, l'intonation, l'accent, la modulation que nous donnons à notre langage oral en fonction de nos émotions et de l'influence que nous désirons avoir sur nos interlocuteurs. En outre, c'est l'étude des traits phoniques, c'est-à-dire l'étude du rythme (vitesse d'élocution), l'accent et l'intonation.
Il introduit artificiellement, dans la langue hébraïque, une différenciation marquée entre les syllabes brèves et les syllabes longues, et fixe pour chaque vers le nombre et l’ordre de ces syllabes. Cette innovation, accueillie avec enthousiasme, amorce l’épanouissement de l’Ecole classique espagnole (Xe-XIIe siècles), où vont s’illustrer Shémouel Ha-Naguid (993-C.1055), Shélomo Ibn Gabirol (c. 1020-c. 1057), Moshé Ibn ‘Ezra (c.1055-c.1136), Abraham Ibn ‘Ezra (1089-C.1167) et Yéhouda Ha-Lévi (c. 1074-1141).
Yéhouda Ha-Lévi, le plus grand poète de la période classique espagnole, a utilisé dans son oeuvre la métrique arabe, qu’il accuse pourtant de "forcer la langue hébraïque" et de "corrompre la structure et l’harmonie de notre langue"!
En plus de Dounash Ben Labrat, des poètes d’origine maghrébine comme Yishaq Ben Khalfon (c.965-après 1020) ou Yéhouda Ibn ‘Abbas (mort en 1167), auteur du célèbre piyyout "‘Et Sha‘arei Rason", font partie de l’Ecole espagnole. Pour la première fois, les poètes hébraïques ne se cantonnent plus exclusivement dans la création liturgique, mais abordent avec talent des thèmes purement profanes: la
beauté de la nature, le lyrisme personnel, le vin, l’amour, y compris celui des éphèbes, et même, chez Shémouel Ha-Naguid, la guerre!
L’adoption de la métrique arabe favorise l’introduction de la musique hispano-mauresque dans la poésie hébraïque, surtout dans les mouwashahat, poèmes lyriques séduisants d’origine arabe, composés de strophes aux rimes variées, et terminés par une kharja, ou sortie, sorte d’envoi piquant rédigé en hébreu, en arabe ou en dialecte roman. Les mouwashahat sont destinés à être chantés sur l’air de chansons andalouses populaires, ce qui leur assure un grand succès. Aussi, ce genre poétique essentiellement profane, aux thèmes bachiques et érotiques, est bientôt adapté à la poésie liturgique, en Espagne comme au Maghreb,11 au grand scandale de puristes comme Maimonide, qui condamne sans recours l’introduction de la musique "étrangère" et des thèmes érotiques dans la poésie hébraïque.
Après la destruction des communautés juives andalouses par les Almohades, au milieu du Xlle siècle, l’Ecole espagnole amorce son déclin. Cependant, des poètes hébraïques comme Yéhouda Al-Harizi ou Todros AbouBafia, en Espagne chrétienne, Yishaq Ben Shéshet Perfet et Shim‘on Ben Sémah Douran, réfugiés espagnols à Alger, ou Yéhouda Ben Dra‘ et Yéhouda Sigilmassi, au Maroc, continuent à composer leurs poèmes selon les normes classiques. De même, après l’Expulsion de 1492, des poètes espagnols comme Sa‘adya Ibn Danan, Abraham Ha- Lévi Baqrat et Abraham Abi-Zimra s’installent au Maghreb, où, avec des poètes expulsés de la deuxième et troisième générations comme Abraham Gabishon et Yishaq Mandil Aben Zimra, ils constituent un pont entre la poésie et la culture andalouses et la poésie hébraïque nord-africaines des siecles suivants.
- Yéhouda Al-Harizi (c.ll70-m. après 1235): auteur espagnol de maqamat, pièce
en prose rimée, imitées de l’arabe-sefer tahkemoni- et traducteur du (more nevouchim,) de Maimonide.
Todros Ben Yéhouda Ha-Lévi Aboul'afia (1247-C.1300): poète populaire à la Cour de Tolède.
Yishaq Ben Shéshet Perfet, dit Ha-Ribash (1326-1408): illustre rabbin et poète espagnol né à Barcelone, réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391 (voir ci- dessus, note 31, p. 61).
Shim'on Ben Sémah Douran, dit Rashbas (1361-1444): savant rabbin, philosophe, médecin et poète espagnol, lui aussi réfugié à Alger à la suite des massacres de 1391. Ses responsa y exercent une grande influence.
Yéhouda Ben Shémouel Ben Dra‘: poète marocain du XHIe ou XIVe siècle (cf.
Ephraïm Hazan, ״רבי יהודה בן שמואל בן דראע משורר קדום ממרוקו״, Sinaï 92 [1983]:138-149).
Yéhouda Ben Yossef Sigilmassi: poète marocain de la deuxième moitié du XlVe siec (cf. Shim‘on Bernstein, ״ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי, הפייטן הנשכח ופיוטיו״, in 19561:217-233] 12 חורב
Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999-page 100
השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב
טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה
נולד בטולידו בשנת 1247 וישב בעיר מולדתו. היה עוד בחיים בשנת 1298
מְשׁוֹרֵר לֹא יְדַבֵּר רַק הֲתוּלִים / וְעַל לֹא נִהְיָה יִשָּׂא מוּזָלִים.
וּמָה הַשִּׁיר לְבַד דִּבְרִי שְׁקָרִים / מְשׁוֹרֵר יִפְרְטֵם עַל פִּי נְבָלִים?
וְהַשִּׁיר יְיִף וְנֶהֱדָּר בַּכְּזָבִים / וּבִמְשַׁלִּים–כְּעֵץ נֶהֱדָר בְּעָלִים.
וְעַל כֵּן נֶהֱנוּ שָׁרִים לְקַדֵּם / בְּרֹאשׁ כָּל מַהֲלָל דִּבְרִי הֲתוּלִים:
תקופתו של אלפונסו העשירי׳ המכונה החכם׳ שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית. שליט בעל כשרון ורב־ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני־ספרד ובני־חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ויש מקום לומר, שלא היה מלך ספרדי נוצרי לפניו שהשתמש בכל־כך הרבה משכילים יהודים. עוד יותר מאנשי־הרוח הצליחו בחצר המלכות אנשי־הכלכלה. הואיל ולא היו די סוחרים נוצרים בטולידו, נודעה חשיבות יתירה למומחים בעסקי כספים שבין יהודי העיר׳ ולפיכך נטלו הללו מקומות חשובים בהנהלת משק המדינה; וכן הוטל על אחדים מהם לעסוק בגביית מסים, או לספק בגדים, נשק ומזונות לצבא או שניתנו להם זכיונות לעסקי־מסחר מסוימים. לעתים הגיעו אנשי כספים אלה לעושר מופלג, אלא שבדרך כלל לא נהנו ממנו זמן רב מפני הרפיפות שבמעמדם. המוני־עם גדולים לא עמדו לימינם ומשלמי־המסים שנאו אותם תכלית שנאה. אפילו ביחסו של המלך אליהם חלו במרוצת הזמן שינויים מכריעים: בסוף ימיו נכנסה בו רוח קנאות דתית והוא פנה בגלוי נגד יהודי ארצו. מזמנו ואילך הולך וחוזר תהליך מסוים בקורות יהודי ספרד: אם יש אנשי־כספים, המצליחים בחצר המלכות, סופם שהם משלמים בעד הצלחה זו ברכושם, ולעתים קרובות גם בנפשם.
בין משוררי התקופה הספרדית היה אחד׳ שנתאווה כל ימי חייו להתעשר ולעלות לגדולה בחצר מלך קאסטיליה, ואף נתן בשיריו ביטוי במרץ לתשוקתו זו, והוא טדרוס בן־יהודה הלוי אבולעאפיה נצר לאחר המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. אולם נראה שאצלו לא היה ייחוס זה כרוך בממון, ועל־כן נאלץ הוא מימי נעוריו לחבר שירים לכבוד נדיבים ולהתרפס לפניהם. בין הראשונים שזכו לקילוסיו היה ה״גזבר״ (גובה־המסים העליון׳ Almoxarife mayor) דון שלמה בן־צדוק. טדרום הגיש לו מפרי עטו לעתים שונות, ובין התשורות הללו היה גם קובץ שירי־צימוד מיוחד בעל עשרה שערים (כדוגמת ״ספר הענק״ של משה אבן־עזרא). בשנת 1273 נפטר דון שלמה, ומשוררו הנאמן נשא שתים־עשרה קינות על מותו.
זיקתו של טדרום לבנו של נדיב זה, לדון יצחק דֵי לַא מַלֵחַה (Don Caq de la Maleha), נתהדקה עוד. הלה היה בעל עסקים גדולים, וכינויו המשונה בא לו מזכיונות למלח שהיו בידו. טדרוס היה לבן הפמליה של השר היהודי ונלווה אליו בנסיעותיו, כדרך הטרובאדורים שהיו מלווים את הנדיבים רמי־המעלה. אמת, יחם זה לאיש חסדו היה כרוך בהשפלת כבוד למשורר, אבל הוא הביא לו גם יתרונות מסוימים. דון יצחק, שהיה בעל השפעה גדולה למדי, יכול לעזור לו הרבה, אף נתן לבן־לוויתו חלק בתענוגות שמשכו את לבו. נראה שטדרוס סיגל לעצמו עד מהרה את אורח חייהם של רבים מסולתה ומשמנה של יהדות טולידו. ואף־ על־פי שלא פרק עול תורה ומצוות ככמה וכמה מבני המעמדות האלה, הרי בהליכותיו עם נשים לא־יהודיות נהג קלות־ראש כמותם ולא ראה בכך כל פסול. אמנם, לא כל אנשי טובתו של טדרוס היו ממינו של דון יצחק: אתם נמנה גם אחד מעמודי־התווך של שלומי אמוני ישראל שבטולידו הרב דון טדרוס בן־יוסף הלוי, אף הוא מבני משפחת אבולעאפיה. גם הוא היה איש עשיר ומקורב למלך קאסטיליה, ואף־על־פי־כן ידע לשמור על עצמאותו וטוהר מידותיו. לו הקדיש המשורר את היפה שבקובצי שיריו, המסודר לפי ענייניו (כמו קובץ הצימודים הנ״ל) בעשרה שערים.
יום אחד נתמלאה אחת מתאוות לבו: אלפונסו החכם קיבל את פניו, ובמעמד חגיגי זה הגיש למלך מזרק, שעליו היו חרותים בתיו של שיר עברי קטן שהוא חיבר לכבודו. לשבחו של אלפונסו חיבר טדרוס גם שיר סטרופי בעל צורה מעניינת, המזכירה את הקאנצונות של הטרובאדורים הנוצרים. בין שיכול המלך ליהנות מדברי־שבח אלה בין שלא יכול, מכל מקום נראה, שקיבל ברצון שירים שנכתבו בלשון הקודש.
אבל ימי האושר לא ארכו. בשנת 1279 אסר המלך את גובי־המסים היהודיים וביניהם את דון יצחק; איש חסדו של המשורר נידון למיתה בתלייה, ופסק־הדין הוצא לפועל באכזריות גדולה. על אסון זה חיבר טדרוס קינה ארוכה מאוד, ומתוכה עולים ובוקעים צלילים חמים, שכמותם לא נשמעו בשיריו הקודמים. לפנינו הימנון על אדם, שאף־על־פי שחטא בחייו, עמד בנסיון בשעת השמד ולא המיר את דתו, הראה עח־רוח וקידש שם שמים ברבים. לאחר משך זמן לא־ארוך נדמה לו לטדרום, שגם עליו נגזרה אותה גזירה. בינואר 1281 נתפסו פתאום רוב הנכבדים היהודים מקאסטיליה והושמו במאסר. המלך תבע בעד פדיון נפשם סכום של 4,380,000 זהובים, ויחד עם זה דיברו על לב האסירים שימירו את דתם (יש להניח שדבר זה היה תנאי לשחרורם).
גם טדרוס המשורר ישב אז בבית־הכלא, והוא נזדמן שם דווקא עם פושעים פליליים נוצרים. בזמן ישיבתו בתוך האספסוף ובשעות יסוריו הקשים נתעוררו בקרבו כוחות טמירים. תחילה היה דומה לו שנפשו השלימה עם המיתה על קידוש השם, אם ייתבע לכך. כאדם שדבר זע בלבו הכיר טודרוס שהיה ראוי לגזרה שנגזרה עליו׳ הודה על חטאיו וביקש לחזור בתשובה. אבל הלך־רוח זה לא עמד בו. לימים נתברר לו, לפי הנראה שעוד לא כלו כל הקיצים, שיש לו עוד תקוה להחלץ ממצוקתו ושמא אף לחזור לאיתנו. ובאמת, באחד הימים של שנת 1281 נשתחרר ממאסרו, אף כי איננו יודעים היום כיצד אירע הדבר. בבית־הכלא היתה שהות בידו לחבר שירים הרבה מאוד, ובהם נתן ביטוי מלא לדאגותיו ולתקוותיו.
המאסרים ־בהמון עשו רושם קשה מאוד על יהודי קאסטיליה. אותה שעה הרים הרב טדרוס הלוי את קולו, קולו של מנהיג טהור־הלב. בידו עלה להחזיק בתקופת המאסרים במעמדו המכובד במדינה. עתה, כעבור זעם, קם ותבע מבני עמו, שיחזרו בתשובה שלמה, שידקדקו במצוות התורה, היינו שינהלו את עסקיהם ביושר, ובייחוד שיתרחקו מן הנשים הנכריות׳ ובהגבהת ספרי־תורה ובהשמעת קול שופר הוטל החרם הגדול על כל מי שיקל ראש בעבירות הללו.
אפשר שטדרוס כבש באמת את יצרו לאחר שיצא מבית־הכלא, ולעומת קלות־ראשו שלפני מאסרו היה נוהג במידה של התאפקות. אבל קשה היתה עליו הפרישות הגמורה מנשים נכריות, ובאמת בא היום והוא חזר ונתפס על חטא זה וטרח ללמד זכות על עצמו. ומפני שנשאר נאמן לדת אבותיו וטיפח באהבה ובגאווה את הלשון העברית (שלא כיהודים רבים שזלזלו בה)׳ ראה עצמו באחד משומרי־תורה, והואיל ולא הצליח במעשיו, עשה את עצמו צדיק ורע לו! תמיד התפלל לאלוהיו בתמימות וביושר־לבב, שיזכהו לחזור ולעלות לגדולה. ובאמת נשמעה תפילתו. בשנת 1289 נרשם שמו בתעודות הנוצריות יחד עם שמותיהם של אנשי־עסק יהודיים אחרים, שעשו בחסותו של המלך סאנצ׳ו הרביעי. במעמדו זה החזיק טדרוס לפחות עד שנת 1295, היא שנת מותו של המלך. סימן חיים אחרון שהגיע ממנו אלינו היא כתובת פיוטית לבית־כנסת בעיר אוקאניה, שחיבר בשנת 1298. יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק. מקורותינו אינם מגלים לנו, אס משורר בעל־תאוות זה האריך ימים ואם הצליח לשמור על מעמדו עד יום מותו.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב-עמ' 415
09/08/19
חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן
לוב
הקהילה היהודית בלוב היא מן הקדומות בעדות ישראל. עם גירוש ספרד והתפשטות השלטון העות׳מאני במאה השש־עשרה, החל שלב חדש בהתיישבות היהודית בלוב. ההתעוררות הרוחנית בלוב מיוחסת לרב המקובל שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד. המתיישבים החדשים שהגיעו בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל, וכן יהודים מליבורנו שבאיטליה, הצטרפו לבני המקום והתרכזו בערים בנגזי וטריפולי, ובכמה יישובי ספר. הקהילה המרכזית היתה בטריפולי, ובראשה עמד בתחילה קאיד(נשיא) אשר ניהל את ענייניה. בשנת 1874 הוחלפה משרת הקאיד, שהיתה מנהלית בעיקרה, במשרת החכם באשי, שהיה המנהיג הרוחני. הראשון בתפקיד זה היה הרב אליהו חזן, אשר הגיע כשד״ר מארץ ישראל ונענה לבקשה להישאר בלוב. בקהילות האחרות כונתה הסמכות התורנית העליונה ״הרב הכולל״.
במאה התשע־עשרה הובאו רבנים מבחוץ לכהן בלוב – דבר המעיד על חולשה או התרופפות בלכידותה הדתית ובמעמדה הרוחני של הקהילה. אולם, בטריפולי לבדה פעלו בראשית המאה העשרים כעשרים ישיבות ובהן התקיימה פעילות לימודית ענפה. יש מהן שעסקו בתחום ידע ספציפי, וכך למשל אצל הרב משה אסרוסי (מחבר הספר"וישב משה") התמחו בדיני שחיטה. לימוד הקבלה היה נפוץ בקהילות לוב, ובטריפולי הוקמה ״חברת זוהר״, שעיקרה לימוד וקריאת ספרות הסוד. רבני לוב נהגו לכתוב שירי קודש וראו בכך אמנות חשובה. לצד כניסת רבנים ללוב מקהילות אחרות, יצאו כמה רבנים בני המקום ללמד מחוצה לה.
לאורך הדורות פעלו בלוב חכמים בולטים אשר חיברו ספרי קודש בתחומים שונים. המקובל שמעון לביא כתב את החיבור הקבלי ״כתם פז״ ותיקן תקנות חשובות. רבי חוכמה מקדם
אברהם כלפון כתב את הספר ״חיי אברהם״ ובו טעמיהם של כחמש מאות דינים ומנהגים. הרב יעקב רקח חיבר יצירה גדולה בשם ״שולחן לחם הפנים״: עשרים ואחד כרכים ובהם ביאור על ה״שולחן ערוך״. פירושים רבים נכתבו גם לספרי תהילים, משלי ושיר השירים, משום שקראו בהם בציבור.
במאה התשע־עשרה החלה חדירה של השפעות מודרניות ללוב, אשר התעצמה עם הכיבוש האיטלקי בתחילת המאה העשרים. יחסם של יהודי לוב לשינויים שחלו במדינה תחת השלטון האיטלקי היה מתון וסובלני, והם הסתגלו לחלק מן התכנים שהביאה עמה התרבות האיטלקית. בעקבות זאת, היהודים מילאו תפקיד חשוב בתיווך בין האוכלוסייה הערבית המקומית לשליטים האירופיים החדשים.
החינוך הושתת על אדני המסורת ופעל בבתי כנסת ובבתים פרטיים, והשתתפו בו בנים בלבד אשר למדו בעיקר תפילה ומקרא. לעיון במשנה ובגמרא הגיעו רק מעטים – המצטיינים שבחבורה ומי שידו השיגה ונפשו חשקה בתורה. הלימוד היה בקבוצות גדולות ורב גילאיות, ועיקרו למידה בקול רם ושינון של כתבי הקודש. בשבתות הונהג לימוד למבוגרים בבתי הכנסת.
החכם באשי, הרב אליהו חזן, מצא את מצב החינוך בלוב בכי רע וביקש להנהיג רפורמה, שכללה: ארגון התלמידים בקבוצות גיל, צמצום הכיתות והכנסת לימודי חול ותוכני לימוד כלליים. הרב חזן ביקש גם לכלול את לימוד השפה האיטלקית בחינוך היסודי. גישתו נתקלה בהתנגדות מצד רבנים בטריפולי ומצד חלק מאנשי הקהילה. עם זאת, תהליכי המודרניזציה לא נעצרו, והכיבוש האיטלקי בראשית המאה העשרים חיזק את הנהירה למסגרות חינוכיות איטלקיות. בשנת 1876 הקים האיטלקי גנטו פאגי בית ספר לבנים, וב־1887 הוקם בית ספר לבנות. בבתי ספר אלה למדו שפות רבות, ובראשן איטלקית, ומטרתו היתה להכשיר את התלמידים למסחר עם איטליה. בשנת 1890 הוקם בלוב בית ספר של כי״ח, אשר העניק חינוך צרפתי. הקמת בית הספר עוררה מתח רב ואצל רבים התעורר חשש כבד מהשפעה שלילית בגלל אופיו החילוני, אולם בית הספר משך תלמידים רבים. עם הידרדרות המצב בחינוך וכישלון היוזמה של הרב חזן, שעבר למצרים, יזמו ראשי הקהל גיוס כספים לטובת שדרוג מערכת החינוך. הקמת הארגון הציוני"בן יהודה" בלוב של שנות השלושים של המאה העשרים, בישרה תקופה של חידושים רבים בתחום החינוך, ולימוד העברית הפך מרכזי יותר ויותר.
יהודי לוב תמכו בתנועה הציונית כבר מראשיתה במאה התשע־עשרה. עם זאת, התמיכה לא היתה מוחלטת, והתפתחה בעצלתיים. תחת השלטון האיטלקי הפאשיסטי היה מצבם של היהודים קשה, ומהומות דמים ופרעות ביהודים המשיכו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. מצב זה עודד את היהודים לעזוב את לוב, והאיץ את תהליכי עלייתם לארץ. חלקם עלו בעליה הבלתי לגאלית. ביטוי לתמיכה בציונות ובהקמת מדינת ישראל עולה מפסיקת בית הדין בטריפולי לחגוג את יום העצמאות באמצעות קריאה בתורה בשחרית ובמנחה, ונשיאת תפילות מיוחדות ובכלל זה תפילה לשלום המדינה. ב־1949 החלה עלייה המונית: רובם של יהודי לוב ורבניה עלו לארץ והשתלבו במדינת ישראל.
הרב כמוס אג׳רבי
תלמיד חכם ודיין בלוב (1913-1840). נודע בחריפותו בלימוד התלמוד ונושאי כליו. היה בן למשפחה ענייה ועבד למחייתו בעבודות קשות. פעמים רבות, משאזל השמן במנורתו, למד לאור הירח. נתמנה לאב בית הדין בטריפולי עם הדיינים אברהם חביב ושלום תשובה. כשביקר בג׳רבה ונפגש עם רבניה, נפעם הרב משה כלפון הכהן מחריפותו וידיעותיו בתורה. הרב אג׳רבי העמיד תלמידים הרבה ובהם הרב חי גביזון, שהיה לימים אב בית הדין בטריפולי.
לחשוב על כל הקושיות
הרב אג׳רבי אמר פעם ששאיפתו היא להבין את הגמרא היטב עד שיעלה מעצמו את כל קושיות הראשונים.
טעות סופר
פעם אחת התקשו בישיבה במאמר סתום בתלמוד. התלמידים חזרו וקראו את הכתוב ולא הצליחו להבינו. משהגיע הרב אג׳רבי, הבחין בתכונה בבית המדרש ושאל במה עסוקים התלמידים, והשיבו לו שיש מאמר גמרא תמוה. הרב אג׳רבי עיין בגמרא דקות ארוכות, ולבסוף הכריז, ״יש כאן טעות סופר. השורה העליונה התחלפה עם השורה התחתונה.״ בדקו ומצאו כי הצדק בידו, ובאה הבעיה על פתרונה.
חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן-עמ' 66
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
אברהם אלחריזי
נזכר בם, ״תתכמוני״ לר׳ יהודה אלחריזי בתור משורר. אולי היה מקרוביו או שנקרא כך בהיותו פיטן וחורז חרוזים. וז"ל שם: ושירי אברהם בן חריזי בידי שכל אחוזים ונאוו לחייו בתורים צוארו בחרוזים״.
יהודה ב״ר שלמה אלחריזי
נולד בברצלונה, ספרד הערבית בעת ההיא, בשנת ד״א תתקכ״ה לערך, ונפטר בה בשנת תתק״צ. נודע כאבי המליצה העברית החדשה, והמשורר האחרון לשלשלת היוחסין של גדולי ספרד. בימי נעוריו — לפי עדותו הוא — התדפק על דלתי חכמים ומשכילים ״והיה על שמריו שוקט, ושושני ששונים בגני התענוגים לוקט״. בחצי ימיו יצא למסע ארוך וממושך בארצות המזרח, ובהיותו במצרים החל כותב את מחברותיו שקראן בשם כולל ״תחכמוני״. בשנת תתרמ״ח לחרבן, היא ד״א תתקע״ו בקר בא״י, ויבלה בה כחודש ימים. בירושלים מצא את רבני דרום צרפת שבפיו יכונו ״חסידי עליון הבאים לשכון בציון״ ואח״כ היה בעכו ובצפת. את גודל חבתו לאה״ק מסד ברשמי מםעיו אשר כלל במחברותיו. 2 עבודתו הספרותית היתה רבה ומעונפת. הצטיין בעיקר בתרגומיו מערבית לעברית. מספריו הידועים כיום הם:
א. ס פ ר הגורלות נזכר ב״תחכמוני״ שער נ. כ ״ י אוקספורד. ב. אגרת המוסר הכללית מאת הרופא הערבי עלי ריצ׳ואן תרגמה מערבית לעברית. ג. אגרת תחית המתים לרמב"ם, תרגום מערבית לעברית. ד. ס פ ר הנפש המיוחס לנאלינוס. נדפס בוינציה שנת רע״ט. ה. ס פ ר אסור הקבורה לגאלינוס. נמצא עדיין בכ״י. ו. סוד הסודות מיוחס לאריסטו והוא מ ח ב ר ת של דברי מוסר ועניני אמונה ז. פירוש ס פ ר המאור ע ל המשנה לרמב״ם, תרגום מערבית לעברית. ח. ס פ ר מורה הנבוכים לרמב״ם, תרגום מערבית לעברית ט. תחכמוני, אסף גדול של שירים ומליצות ומכתבים ודברי חכמה בחרוזים. מכיל חמשים מחברות או שערים. נדפס פעמים אחדות התפרסם ביחוד ע״י ספרו החשוב הזה י. פירושים לכתבי הקדש. כ׳״י. יא. ספר על דקדוק הלשון העברית כ ״ י . יב. חובות ה ל ב ב ו ת ל ר ׳ בחיי הספרדי הדיין, תרגום מערבית לעברית.
אבן אלטאראס
הראשון ממשפחה זו שנודע בתולדותינו. היה לפנים מרבני קשטיליה. והרה״ח אליקים כרמולי בהשענו על מקורות שונים קובע, כי עלה לארץ הצבי ושם חבק דת הקראים ויהי תלמיד נאמן ומסור לאבו אלפ׳ראג׳ כל הימים. ובספר הקבלה להראב״ד נזכר אמנם קראי זה בשם סידי אבן אלתאראס שהיה מקשטיליה ועלה אח״כ לא״י.! אלא שמקץ שנים אחדות לישיבתו בארץ, חזר לקשטיליה והיה משרת לעדת הקראים שם ונפטר בשנת ד״א תרצ״ב לערך. משפחה זו הסתעפה כעבור זמן ורבים מבניה ישבו בארם צובא. אולי משם התפשטו בין יתר ערי תוגרמא (תורקיה). כיום נמצאים מהם בשאראי אשר בבוסנה, וכן בשאר מדינות הבלקן. הללו נקראים משום מה אלטאראץ תחת אלתאראס או אלטאראס, ואין הבדל בין שלשת השמות.
אהרן אלטאראם
מחכמי ורבני דמשק. חי בזמן הרב משה מרדכי גלאנטי. הובא זכרו בהקדמה לס׳ ״ברך משה״ שו"ת להנ״ל שנדפס בליוורנו. יש להניח, כי היה מנכבדי ועשירי העיר וזהו מה שנאמר עליו שם: ״ונדרש להיות שליח בדבר מצוה זו אחד המיוחד שר וגדול ליהודים דדחיל ומוקיר רבנן, משפר יוחסין החכם המרומם המתחסד עם קונו כה״ר אהרן אלטאראם נר״ו״. באמצעותו ובסיועו נמסר כ״י של הספר ברך משה לדפוס, ויצא לאור בשנת תקם״ט.
דוד אלטאראם
מרבני אר״ץ ואח״כ בירושלים. נזכר בהקדמה לס, 'המעלות לשלמה, לר׳ רפאל שלמה ב״ר שמואל לאניאדו. וכה יכנהו: משכיל לדוד חכים יתקרי החכם המרומם וכו'. מחצות הלילה הוה קאי יושב ועוסק בתורה שפתותיו שושנים לא פסיק גרסא מפומיה.
דוד בן שלמה אלטאראם
היה רב בוינציה בסוף המאה הי״ז. חבר ספר דקדוק עברי וספר צוף דב״ש קטן, המכיל צוואתו ודברי מוסר בחרוזים. וכתב עליו הרב מרדכי שמואל גירוגדי, שהיה חסיד גדול, והזכיר את הגהותיו על המשגה. הוא הגיה את המשניות נקד אותן והכינן לדפוס. וחתם בהקדמה לספר בשם דב״ש אלטראס. נלב״ע י״ג ניסן תע"ד. לפי מפתח הצוואות להרה״ח דובער וואכשטיין בקרית ספר, שנה י״א עמ. 242
ח ב ו ר י ו: א. צוף דב׳ש קטן — כולל צוואתו ודברי מושר בחרוזים, נדפס בוינציה, שנת תע״ד. ב. דברי הברית, סדר הלמוד, לברית מילה עם פזמונים ופיוטים וכו', וינציח תם״ח. ג. משניות בנקוד וחלופי נירסאות ללמוד בכל ימות החדש עם תפלות, וינציה תקנ׳״ד״ ד. הגהות על המשניות, אוצה״ס. אות ד* סי׳ 179 . וראיתי סדר זרעים ירושלים תרע״נ.
יוסף אלטאראס
מרבני דמשק בשנת ש״ס לערך. משם העתיק מושבו לאר״צ. המשורר ר, ישראל נג׳ארה מפליג בשבחו ויכנהו נעים זמירות ישראל ״שאמרותיו טהורות יום ליום יביע ואהלי שבילי מעגלי המליצה ירקיע, ואורי זהרי השיחות הנכוחות כשחר יבקיע, ישמיע קול תהלתו לאל אלהי הרוחות, בשירי זמרה ותשבתות לשונו תמהר לדבר צחות.״ גם בנו ר' נסים היה פייטן וחורז חרוזים.
יעקב יצחק אלטאראם
נולד באר״צ בשלהי שנת תקמ״ו. בילדותו הובא לירושלים ע״י אביו הרב שעלה אז להשתקע בה. לאחר שקבל בעיה״ק את ראשית חנוכו התורני יצא ממנה ולא שב אליה עוד. בשנת תקס״ו התישב במרשיליה. אז הגה רעיון איך להטיב לאחיו תושבי רוסיא שסבלם היה רב בעת ההיא. ע״פ הצעתו נגשה חברה ידועה לבנות אניות מסע לשירות בחופי הים התיכון. מגמתו היתה להעביר יהודים מרוסיא לאלג׳יר. לתכלית זו בקר ברוסיא בשנת תר״ו. ממשלת
צרפת נאותה לבקשתו להפריש שטחי אדמה מתאימים באלג׳יר לשם התישבות יהודים, ואולם פעולה זו לא יצאה מגדר נסיונות פחות או יותר מוצלחים. במשך שלשים שנה היה נשיא עדת היהודים במרשיליה ולאות הוקרה על שירותיו המרובים, מנתהו ממשלת צרפת לפרש לגיון הכבוד. נפטר בעיר AIX בשנת תרל״ג, זקן ושבע ימים. אוצר ישראל ב. עמ 75
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
Bebdrihem-Benech-Benegmos-BenElhench-Benelly-Benero-Benessiano-Benesther
BENDRIHEM
Nom patronymique d'origine arabe, diminutif de Aboudraham, le petit argentier, à rapprocher de Aboudraham. Certains pensent que le patronyme Benzrihen ne serait qu'une déformation phonétique de Bendrihen, mais rien n’apportent pas de preuve. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tanger, Casablanca) et en Algérie (Oranais).
ELIAS: fondateur d'une imprimerie hébraïque à Tanger dans les années 1950, spécialisée dans l'édition de livres de pour les mettre à la portée du public, prières du rituel, et de petites brochures de poèmes et chants pour les fêtes religieuses accompagnés d'une traduction en espagnol
BENECH
Nom patronymique vraissemblablement d'origine arabe, francisation de Ben nas, formé de l'indice de filiation Ben et du substantif nas, textuellement les gens, le fils de gens bien, le fils de bonne famille équivalent de l'espagnol Hijo de algo devenu Hidalgo, dont il est sans doute la traduction. Autre explication très proche, mais basée sur une origine hébraïque: Ben ich, le fils de quequ'un. Dans la société juive traditionnelle fermée sur elle-même l'extraction familiale était essentielle dans la fixation du statut social. Ainsi par exemple à Meknès, la société juive se divisait dans l'ancien temps en quatre catégories: "oulad zdoud", les fils des ancêtres, ceux qui pouvaient se prévaloir d'ancêtres rabbins célèbres; "oulad nas", descendants de familles privilégiées; "oulad souk", les fils de la me, le peuple sans ascendance noble, et "oulad el anyim", les fils des pauvres, les indigents auquel la communauté se doit de porter assistance le Talmud mettant en garde que "c'est de la classe pauvre que sortira la Torah". Autre orthographe: Benech. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Larache, Tétouan).
JOSE BENECH: Militaire français, auteur d'une étude très fouillée sur le Mellah de Marrakech basée sur des observations sur le terrain dans les années trente: "Essai d'explication d'un mellah" (Baden-Baden, 1947).
BENEGMOS
Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu des Ait Hemoch. Le nom ne figure pas sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc, à Salé.
BEN ELHENCH
Nom patronymique d'origine arabe, dont le sens est le fils du serpent. Le serpent est on le sait l’emblème de la tribu de Dan, le cinquième fils du patriarche Jacob qui le bénit ainsi "il sera Dan, un serpent sur le chemin, un aspic dans le sentier; il pique le pied du cheval et le cavalier tombe renversé," ( La Genèse, 49; 16 ). Mais au-delà de ce symbole, le serpent l'animal maudit de la Bible à la suite de la pomme d'Adam et craint au plus haut point, est un motif très répandu dans la mythologie liée à la vie et aux tombes des saints juifs et musulmans du Maghreb, soit comme gardiens en défendant jalousement l'accès, soit dans la capacité de l'apprivoiser, preuve évidente d'un pouvoir surnaturel (voir rabbi Ephraim Encaoua entrant à Tlemcen monté sur un lion dont la bride est un serpent). Plusieurs saints vénérés au Maroc portent ce nom: moul elhnch. La prononciation courante est Belhens. Ce patronyme a été francisé de façon très poétique en Algérie sous la forme de Bel-Ange Autres formes: Belhanche, Bel Lahnech, Bel Hnch, Bou Hanich. Au XXème siècle nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech. anti-Atlas) et en Algérie (Alger Mostaganem).
- SHLOMO: Saint dont la tombe dans la synagogue d'Arabalou, près de l'Ourika, dans l'Atlas, au sud de Marrakech était un des centres de pèlerinage les plus connus au Maroc. Selon la tradition, il fut un des sept rabbins envoyés d'Eretz Israël pour convertir les Berbères au judaïsme.
ROBERT BEL-ANGE Professeur d׳histoire né à Mostaganem. Auteur du livre ״Les Juifs de Mostaganem״ (Paris, 1990; et de l'article ״Mostaganem, la tourmentée' dans l'ouvrage collectif: ״Les Juifs d'Algérie, images et textes (Paris, 1987).
PROSPER BOISNIC: Fils d'Albert Bol Hanich, négocoant. Industriel français ne Saint Denis du Sig, Algérie, en 1913. Fondateur des Etablissements Bou Haniche. Vice-président du Syndicat National des Industries Papetières et Graphiques.
BENELLY
Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom masculin biblique Eliahou, qui a pour sens: il est Dieu, le fils de Elie. Le prophète Elie est une des figures les plus populaires de la Bible pour sa jalousie pour les commandements de l'Etemel et ses miracles racontés dans le premier livre des Rois, pour éloigner le peuple de l'idolâtrie et le ramener dans la voie de la Torah. Selon la tradition, le prophète Elie n'est pas mort et continue à accompagner partout et toujours les enfants d’Israël. A chaque séder de Pessah une place et un verre de vin plein lui sont réservés dans tous les foyers juifs. La tradition ajoute qu'il est présent dans chaque brit mila, circoncision et qu'à l'arrivée du Messie, il le précédera sonnant du chofar. Si ce prénom est resté toujours très populaire au Maghreb il n'est devenu nom patronymique que dans quelques communautés. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté sous cette forme uniquement en Algérie, à Alger et Mascara.
BENERO
Nom patronymique d'origine italienne, ethnique espagnole de Venise, qui abrita une des communautés sépharades les plus florissantes de l'histoire. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie, à Tunis.
BENESSIANO
Nom patronymique d'origine italienne, ethnique de la ville de Venise qui a abrité jusqu'au XVinème siècle une des communautés séphardes les plus propspères. Autre orthographe: Bensiano Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Algérie, à Tlemcen, Oran Alger et Bône.
BENESTHER
Nom patronymique d'origine hébraïque, un des rares patronymes formé à partir d'un prénom féminin: Esther, le fils d’Esther. Ce prénom d'origine perse qui signifie étoile et a donné le français astre, a pris en hébreu le sens de caché (en hébreu moderne cacher se dit lahstir). Effectivement dans la Bible, le prénom originel de l'héroïne de Pourim, la reine Esther, était Hadassah, et le texte biblique lui donne ce nom pour indiquer qu'à son époque du premier exil, la chèkhina, la pésence divine, était cachée et non omniprésente comme sur la Terre d'Israël. Pour les exégèses c'est une des explications de l'absence totale de la mention du nom de Dieu dans tout le livre d'Esther. Ce prénom féminin a toujours été très populaire dans toutes les communautés et continue a être donné de nos jours. C'est la raison pour laquelle il n'est devenu nom patronymique qu'exceptionnellement. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
Bebdrihem-Benech-Benegmos-BenElhench-Benelly-Benero-Benessiano-Benesther–page 183
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo
L'interrogatoire des familles des naufragés
Maurice Ben-Haroch
Maurice Ben-Haroch participa à l'opération dans laquelle immigra clandestinement sa famille
Le mercredi 11 janvier, furent trouvés les corps flottants de vingt-deux immigrants, tous portant des ceintures de sauvetage et tous moururent, probablement, de peur et de froid. Les corps des vingt-deux autres, et parmi eux celui de Haïm Serfaty et celui du mécanicien espagnol Paco Pérez, qui ne fuya pas avec les autres, furent ensevelis dans une mer cruelle.
Dans les vêtements des noyés, la police trouva des cartes d'identité, et à la suite de cela furent arrêtés et interrogés les proches des noyés d" Egoz, comme David Azoulay, fils de Hanna qui périt avec cinq filles et garçons, et la mère de Fifi, aujourd'hui Gila Gutman, qui a traversé la frontière clandestinement par l'intermédiaire des unités marines sous le commandement de "Ramon" dans l'opération "Manos" – dix jours avant la catastrophe – ensemble avec sa sœur Yolanda et autres quarante jeunes.
Maurice raconte: "juste après avoir appris la nouvelle de la catastrophe et, avec la certitude qu'il n'y avait pas de rescapés, je suis arrivé à Salé, chez mon oncle, et ensemble nous avons observé la période de deuil chez ma grand-mère paternelle. A la fin de la période de deuil, je suis retourné à Casablanca, mais selon les instructions de "Ramon" (Michel Knafo), je ne suis pas retourné chez moi, mais à une autre maison. La police me recherchait, et il était clair que j'étais brûlé et que je devais me sauver du maroc. Il y eut deux tentatives de me faire passer la frontière clandestinement, sans succès, et seulement en mars 1961, lorsque Ramon était déjà arrêté, les camarades réussirent à me faire passer dans l'enclave espagnole de Mélilla, et de là vers Israël.'
INEDIT!
Les recherches des noyés d’Egoz, les humiliations et les menaces, et leur inhumation à Al-Hoceima
Ce témoignage de Mr Choukroun Alberto Ben-attar fut recueilli au mois de juin 1998. par Michel Parienté. Mr Alberto Choukroun était pharmacien et adjoint du président de la communauté juive de Tétouan dans les années 60. Il servit dans l'armée espagnole entre les années 1923-1926. A la déclaration d'indépendance du Maroc, il fut enrôlé en tant qu'officier supérieur dans la nouvelle armée marocaine et eut la distinction de recevoir la décoration prestigieuse du royaume du Maroc "Haouissam Haalaouite".
L'opinion répandue qui prévaut jusqu'à aujourd'hui est que l'inhumation des morts fut faite dans la sérénité – mais les choses ne furent pas ainsi. Les tractations entre les responsables de la communauté de Tétouan et le pouvoir de Al-Hoceima furent accompagnés de menaces sur ces mêmes juifs qui arrivèrent en ce lieu afin d'enterrer les défunts selon les traditions de la religion juive. Pendant cette même période, Hakoub Sarfati était président de la communauté juive de Tétouan. Monsieur Choukroun raconte que le mercredi 11 janvier 1961, sur le chemin de la synagogue pour effectuer la prière de l'après-midi, son attention fut attirée par un grand titre du journal "España" et ses yeux se voilèrent. Dans le gros titre il etait dit qu'un bateau qui transportait des juifs du Maroc à Gibraltar fit naufrage.Mr choukroun, fortement émotionné, ne poursuivit pas son chemin vers la synagoue mais arriva en courant chez Don Hakoub Sarfati, président de la communauté juive.
Après un bref entretien, ils décidèrent tous deux de se rendre immédiatement à Al-Hoceima. Ils prévinrent Shimon, le chauffeur de la communauté, puis prirent la route. La route de Tétouan à Al-Hoceima, de 350 kms, était mauvaise et dangereuse. A Al-Hoceima, ils se rendirent immédiatement au poste de police local et demandèrent à rencontrer le commissaire principal. Seulement après des heures d'attente, l'officier consentit à les recevoir pour un entretien – et ceci grâce à l'intervention de militaires, anciens amis de Mr Choukroun.
Le gouverneur de la région à cette période était Torres Abdelhalek, nationaliste extrémiste, membre du parti Istiqlal, proche par ses opinions de Gamal Abdul Nasser et anti-sioniste par excellence. Abdelhalek s'opposa aux demandes de Mr Choukroun et du président de la communauté de rencontrer le commissaire, et seulement après les supplications des deux hommes, l'officier les reçut et les informa au sujet des corps repêchés en mer. L'officier tint aussi des propos virulents à l'encontre des représentants de la communauté, sermonna contre le sionisme de façon la plus incisive – y compris des insultes contre l'état d'Israël – et injuria ceux qui propageaient le sionisme au Maroc.
Etant donné que Messieurs Choukroun et Sarfati conservèrent leur sang-froid et ne réagirent pas à son attitude acerbe, l'officier de police les conduisit lui-même à l'hôpital où se trouvaient les corps. Toute la région côtière était fermée par les forces de police et l'armée marocaine – personne n'entrait ni ne sortait, y compris les journalistes qui se rendirent sur les lieux et également dans les approches de l'hôpital.
Messieurs Choukroun et Sarfati téléphonèrent à Tétouan et demandèrent que leur soit envoyée une camionnette avec les membres de la confrérie religieuse mortuaire. Concernant le départ de cette camionnette, Alia Ben-Ayoun, la femme de Saadia, aujourd'hui habitante de Dimona raconte: "Monsieur Revah (Roach), directeur de la confrérie religieuse mortuaire, téléphona et demanda l'aide de la communauté de Tétouan pour l'inhumation des morts. Mon mari, Saadia Ben- Ayoun (Ohayon), avec Fortunato Ben-Zaken, qui décéda à Ofakim, Massaoud Vahnis, Hossé Ben-Hamou qui décéda au Vénézuéla et monsieur Revah-Roach, partirent de Tétouan et arrivèrent à Al-Hoceima à 2:00 du matin le mercredi.' Monsieur Choukroun raconte que les corps avaient été transférés au centre de rééducation de Al-Hoceima, qui fut créé par "le fond Rothschild". Ce centre fut ouvert après l'affaire de "l'huile frelatée', qui débuta à Meknès et provoqua la mort de plusieurs dizaines de personnes et fit des centaines de paralysés.
Les corps qui furent retrouvés près de l'île "Penion Via San Horho" (Al- Hoceima), restèrent provisoirement dans ce centre, et messieurs Choukroun et Sarfati s'adressèrent aux membres de la communauté juive de Al-Hoceima et leur demandèrent de participer à la localisation des autres corps le long des côtes. Monsieur Choukroun avait de nombreux amis à Tétouan, et il réussit à contacter l'un d'eux, un marocain nommé Cabayo. L'homme, qui était pêcheur et ami intime de monsieur Choukroun, accepta de participer aux recherches et à la localisation des corps. Il refusa d'accepter la moindre rétribution, et à ses dires, il fit cela pour l'amour de Dieu.
Cabayo navigua sur son bateau de pêche le long des côtes et trouva un corps qui était coincé entre les rochers d'une petite île, pas loin de Al-Hoceima. Il fit monter le corps sur son bateau, sous la surveillance sévère des gardes-côtes marocains et des militaires, et le déchargea dans le port de Al-Hoceima. Cabayo, qui possédait une grande expérience et était un vieux marin, dit avec assurance à monsieur Choukroun: "Ces personnes ne sont pas mortes noyées, mais de froid!'
Le corps fut transmis, sous la surveillance de Mr Choukroun, du port au centre de rééducation, dans lequel se trouvait déjà, ainsi que nous l'avons dit, d'autres corps. Le bateau de pêche "Kabo-de-Gata" trouva les corps d'une femme et quatre enfants. Ces cinq victimes moururent de froid et non pas de noyade. Les corps furent transportés par le bateau au port de Al-Hoceima, et de là, ils furent emmenés au centre de rééducation.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-page 402
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-בַּת צִיוֹן כַּלָּה נָאָה-קינה לט' באב
ב. בַּת צִיוֹן כַּלָּה נָאָה
התבנית: מעין אזורית. בשיר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור
החריזה: אאאב / גגגב / …
התבנית: שבע הברות בבל טור.
החתימה: א״ב ) יצחק אביחצירא אמיץ (בראשי הטורים: 52-45).
לחן רשום: ׳ציון הלא תשאלי׳ נלר׳ יהודה הלוי, אוצר השירה, צ־292].
מקורות: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550 כתב יד ביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי 75409-ץ, עמ׳ 44 ב.
מבוא: היצירה כולה היא קינה על ציון וירושלים. בשני הבתים הראשונים מעמת הפאת עברה המפואר של בת ציון עם מצבה העגום לאחר החורבן:
בַּת צִיּוּן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה // אֵיךְ לְשׁוֹאָה וּמֵשׁוֹאָה
/ הָיָה מְקוֹם מִשְׁכָּנִי הַלֹּאהָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה // אַךְ עַתָּה אַתְּ עֲזוּבָה / מֵעַמִּי וַהֲמוֹנֵי
בהמשך פונה המשורר הן לציון והן לעצמו בקריאה לבכי, לדאגה ולקולות של צעקה וצווחה ׳ קוֹל צְעָקָה וּצְוָחָה / וְיָגוֹן וַאֲנָחָה. ׳. הקינה מציגה בפני הקורא כמה מחזות ומראות של החורבן: חורבן בית המקדש, הערים ששממו מבתיהם, שפיכות דמים של ׳ אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה' עם כוהנים ולוויים והסתלקות השכינה שנסעה והלכה. בתים אחרים מתמקדים באויב המחלק שלל וביזה ושמח לאיד. המשורר משתף את נופי הטבע באבל על ציון. יום החורבן הוא גם יום של ליקוי מאורות שבו השתלטה החשכה. יום החורבן הוא יום כעס וצרה ׳ הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה. ׳. בקינה מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים.
מקורות ההשראה של השיר הם מגילת איכה על תיאוריה ומדרשים על החורבן, במיוחד מדרש איכה רבה. תיאורים מדרשיים הם המלאכים המתערבים למען עם ישראל ומתחננים בפני האל לביטול גזרת החורבן ; רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה // לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי. ׳, השכינה שנסעה והלכה, והקב״ה הנכנס להיכל ובוכה על החורבן: ' אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לִבְכּוֹת נִכְנַס פְּנִימָה. ׳(25). הקינה רוויה עצב רב ורגשות של חמילה ורחמים על ציון וישראל.
כדרכה של הקינה היא נחתמת בנחמה שעניינה פנייה לה׳ לרחם על צאנו, לקבץ את נדחי ישראל ולהשיב את שבותם.
בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה
אֵיךְ לְשׁוֹאָה וּמֵשׁוֹאָה / הָיָה מְקוֹם מִשְׁכָּנִי
הַלֹּא הָיִיתָ אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה
אַךְ עַתָּה אַתְּ עֲזוּבָה / מֵעַמִּי וַהֲמוֹנִי
5- הַרְבֵּה מְאֹד דְּאָגָה / בְּכִי אַל תִּתֵּן פּוּגָה
עַל כִּי אֲדוֹנִי הוֹגָה / אוֹתִי עַל רֹב זְדוֹנִי
אֵיךְ נֶהֶפַךְ זִיו כְּבוֹדֵךְ / פָּנָה הֲדָרְךָ הוֹדֵךְ
חזקי מאד: לשון של עידוד. ובנזר תטוטפי: תחבשי כתר לראשך.
1-בת ציון: על פי יש׳ א,ח. כלה נאה: על פי בבלי כתובות יז ע״א. מקום תורה ונבואה: ארץ ישראל היא מקום שהוכשר לנבואה. השווה הכוזרי, מאמר שגי, סימן יד: ׳שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא אם בה או בעבורה׳, ורמב״ן דב׳ יח,טו: ׳אין נבואה אלא בארץ ישראל׳. 2-איך…משכני: איך נהפך בית המקדש לחורבה. לשואה ומשואה: על פי צפ׳ א,טו. 3-הל'א…מרבבה: בעבר היית אהובה לה׳. השווה יר׳ לא,ב ׳ואהבת עולם אהבתיך׳. ךגול מרבבה: על פי שה״ש ה,י. 4. אך…והמוני: נטושה ומרוקנת מעם ישראל. 5. הרבה…פוגה: אל תפסיקי לדאוג ולבכות. בכי…פוגה: על פי איכה ב,יה. 6. על…זדוני: ה׳ הענישני בגלל עוונותיי, על פי איכה א,ה ׳כי ה׳ הוגה על רב פשעיה׳. הוגה: הדאיב, משורש יג״ה. 7-איך…כבודך: איך נשתנה לרעה זיווך והדרך. פנה הדרך הודך: על דרך רות רבה ב,יב ׳פנה הודה פנה זיוה פה הדרה׳
נָפַל חָרַב יְסוֹדֵךְ / הָיָה לְשַׁמָּה גַּפְנִי
חַיִל וְחוֹמוֹת גְּבֹהִים / עָרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם
10- שַׁמְּמוּ מִיּוֹשְׁבֵיהֶם / מֵרֹב גֹּדֶל עֲוֹנִי
אוֹיֵב רָאָה יוֹם תִּקְוָה / גַּבָּהּ לָבַשׁ גַּאֲוָה
שָׂמַח לְשִׁבְרֵךְ נָאוָה / לְחֶרְפָּתִי וּקְלוֹנִי
חִלֵּק שָׁלַל וּבִזָּה / וַיִּלְבַּשׁ חֵמָה עַזָּה
רָעֲשָׁה אֶרֶץ רָגְזָה / יוֹם חָרָה אַף אֲדוֹנִי
15- קוֹל צְעָקָה וּצְוָחָה / וְיָגוֹן וַאֲנָחָה
לֹא אֶשְׁאַף לִי מְנוּחָה / וְלֹא תִּדּוֹם בַּת עֵינִי
יָדוֹ לְאָחוֹר נָטָה / וְקַו עַל צִיּוּן נָטָה
וְהִשְׁחִית אֶרֶץ חִטָּה / לְעָפָר הוֹרִיד קַרְנִי
יוֹם שְׁמָמָה וּשְׁאִיָּה / בְּכִיָּה וְתַאֲנִיָּה
20-יוֹם הוּא הֹוָה וְנִהְיָה / לֹא נִשְׁמַע תַּחֲנוּנִי
שֶׁכִינָה נָסְעָה הָלְכָה / וְהַלְּבָנָה חָשְׁכָה.
- יסודך: ציון, ירושלים והמקדש. היה לשמה גפני: כרם הגפן, משל לישראל ולארצו חרבה, עדה״ב יואל א,ז.—10-9. חיל.״עוני: ערי ישראל ומבצריהם שוממים מאין יושב. 11. אויב…תקוה: לאויב הייתה תקווה גדולה בהצלחתו. גבה לבש גאוה: עדה״ב תה׳ צג,א. 12 . שמח לעוברך נאוה: שמח לאסון ישאל. לחו־פתי וקלוני: החורבן הוא חרפה וקלון לישראל. 13 . חלק שלל ובזה: שלל את רכושם של ישראל וחילק לאנשיו. וילבש חמה עזה: להילחם נגד ישראל. על פי משלי כא,יד. 14. רעשה ארץ רגזה: עדה״ב תה׳ עז,יט ׳תבל רגזה ותרעש הארץ׳. יום…אדוני: ביום בו כעם ה׳, עדה״ב דב׳ יא,יז. 15. קול…ואנחה: קולות זעקה של ישראל על החורבן נשמעים בכל מקום. 16 . ל'א…מנוךוה: לאחר החורבן אין טעם למנוחה ולשמחה. ולא…עיני: עיני לא תחדל מבכי, עדה״כ איכה ב,יה. 17. ידו לאחור נטה: כמו ׳השיב אחור ימינו׳(איכה ב,ג) ונדרש על שבועת ה׳ לא להזדקק לבית המקדש ולא להגן עליו(איכה רבה פתיחתות כד). ןקו…נטה: סימן קו לא לבניין אלא להרס, על פי איכה ב,ח. 18. ארץ חטה: כינוי שבח לארץ ישראל, על פי רב׳ ח,ח. לעפר הוריד קרני: מעמד ישראל ירד פלאים. השווה איבה א,ט. 19 . יום שממה ושאיה: יום חורבן, עדה״ב יש׳ כד,יב. בכיה ותאניה: בכי, צער ואבל, על דרך יש׳ בט,ב ׳תאניה ואניה׳. 20. לא נשמע תחנוני: על אסוני. 21. שבינה נסעה הלכה: השכינה נסתלקה מישראל, על דרך איכה רבה, פתיחתות כד-כה: ׳באותה שעה אמר הקב״ה: שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון׳.
גַּם הַחַמָּה נֶהֶפְכָה / וָיֶחְשֵׁךְ אוֹר עֲנָנִי
רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה
לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי
25- אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לְבָבוֹת נִכְנַס פְּנִימָה
יוֹם הָיִיתִי לַשְּׁמָמָה / גָּלִיתִי מֵעַל כַּנִּי
הֵרִימוּ רֹאשׁ אוֹיְבֵנוּ / הֶחְרִיבוּ בַּיִת קְדוֹשֵׁינוּ
עַל הָרִים דְּלָקוּנוּ / אוֹיְבֵי וְהִשִּׂיגוּנִי
בַּת עֵינִי לֹא תֶּחֱשֶׁה / בְּכֹה וְאַל תָּשִׂישִׂי
30- בִּדְמָעוֹת עַרְשִׂי אַמְסֶה / עַד יִחַר כָּל גְּרוֹנִי
נִשְׂקַד עָלָה עַל פִּשְׁעֵי / וְיִגְדַּל מְאֹד רִשְׁעִי
לָכֶן צוּרִי וְיִשְׁעִי / קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי
נָפַל צִיצִי וּצְנִיפִי / וּתְרוּמָתִי וּתְנוּפִי
נִשְׁאַר כִּי אִם צִפְצוּפִי / חֵלֶף עוֹלוֹת קָרְבָּנִי
והלבנה…ענני: יום החורבן הוא יום של ליקוי מאורות. והלבנה חשבה: לאות אבל, כמו וחפרה הלבנה(יש׳ כד,כג). 22. גם הדומה נהפכה: נחשכה. 23. רגזו…המוני: המלאכים הגיבו קשה על החורבן בפני הקב״ה והתחננו בפניו על עם ישראל (איכה רבה שם). 25. אדון…פנימה: הקב״ה נכנס להיכל לבכות על החורבן. מתיאורי המדרש על החורבן: ׳באותה שעה היה הקב״ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח״ו שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות. באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ־אבכה, שנאמר (ירמיה יג,יז) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו״(איכה י־בה שם). 26. כני: ארץ ישראל. 27. החריבו בית קדושינו: ׳אמר להן הקב״ה למלאכי חשרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב״ה ומלאכי השרת ־ירמיה לפניו, וכיון שראה הקב״ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם׳ (איכה רבה, שם). 28. על הדים דלקונו: על פי איכה ד,יט. 29. בת…תחשה: לא תתאפק מלבכות. 30. בדמעות עדשי אמסה: אמלא מיטתי בבכי, על פי תה׳ ו,ז. עד יחד כל גרוני: נתייבש גרוני, על פי תה׳ סט,ד.31. נשקד…פשעי: מזומן פשעי,על פי איכה א,יד. 32. קראתיו ולא ענני: ה׳ נתעלם ממני, על פי שה״ש ה,ו. 33. נפל…תנופי: רמז לביטול עבודת הכוהנים במקדש. 34. נשאר…עפעופי: רק התפילה לה׳ נותרה.
35- אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה
שָׁפְכוּ דְּמֵיהֶם אַרְצָה / עִם לֵוִי וְכֹהֲנִי
בָּאוּ בְּיָד חֲזָקָה / קוֹל שְׁאָגָה וּצְעָקָה
קוֹל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה / רְעָדָה אֲחָזַתְנִי
הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה
40-קִלְלוֹת מִשְׁנֵה תּוֹרָה / עָבְרוּ עַל יְדֵי מוֹנִי
קוֹל אֲשֶׁר זָמַם עָשָׂה / שָׁמַיִם קַדְרוּת כִּסָּה
וְהָאֵשׁ הִשְׁלִיךְ אַרְצָה / שָׂרְפָה מַחְמָד עֵינִי
שָׁפַךְ עָלַי חֲמָתוֹ / חֶרֶב מְעוֹן תִּפְאַרְתּוֹ
הִגְלָה בָנַי מֵאִתּוֹ / לַנָּכְרִים מְכָרַנִי
45- יְדִיד מָתַי תְּרַחֵם / צֹאנְךָ גּוֹלִים נִדָּחִים
חוּשׁ מְהֵרָה תְּנַחֵם / קוֹמֵם דִּגְלִי וְקַרְנִי
אֱסֹף נִדְחֵי עֲדָתִי / בְּתוֹכְכֵי עִיר חֶמְדָּתִי
יָהּ נָא תָּשִׁיב שְׁבוּתִי / פָּנָה אֵלַי חָנַנִי
חִישׁ וְקַבֵּץ גָּלוּתִי / צוּרִי בְּךָ בָּטַחְתִּי
חלף עולות קרבני: המהווה תחליף לעבודת הקרבנות, בבחינת ׳ונשלמה פרים שפתינו׳(הושע יד,ג). 36-35. אנשי״.אדעה: הרג החכמים שהיו מטיפים לתשובה. עם לוי וכהני: עם הכוהנים והלוויים. 38. קול מארץ רחוקה: על פי יש׳ לט׳ג. רעדה אחזתני: עדה״ב יש׳ לג,יד. 39. היום…וצדה: על פי צפ׳ א,טו. 40. קללות…מוני: קללות שבתוכחה נתקיימו על ידי האויב. עברו על ידי מוני: עדה״ב יר׳ לג׳יג. מוני: כאן: משורש ינ״ה שעניינו הונאה של האויב. ו 4. קול…עשה: על פי איכה ב,יז ׳עשה ה׳ אשר זמם׳. כאן: מימש את קול הקללה שהשמיע בתוכחה. שמים קדרות כסה: עדה״ב יש׳ מג ׳אלביש שמים קדרות,. 42. ;והאש השליך ארצה: לשרוף את בית המקדש. מחמד עיני: כינוי לבית המקדש. 43. שפך 7גלי חמתו: על פי איכה ב,ד. חרב מעון תפארתו: נחרב בית המקדש. 44. לנכדים מכרני: בגלות. 45. ידיד: כינוי לה׳. מתי תרחם צאנך: ישראל. גולים נדחים: בגלות. 46. חוש מהרה תנחם: את ישראל על ידי בשורת הגאולה. קומם דגלי וקדני: הרם מחדש את דגלי ורומם את מעמדי. 47. אסף נדחי עדתי: קבץ את ישראל, עדה״ב יש׳ יא\ב. בתוככי עיר חמדתי: לעירם בירושלים. 48. תשיב שבותי: השב את ישראל לארצם, עדה״ב דב׳ ל,ג; יר׳ לא,כב; לב,מד; לג,כו; צפ׳ ב,ז.
50- יֶעֱרַב קוֹל תְּחִנָּתִי / לְךָ צוּרִי מָגִנִּי
רְאֵה עָנְיִי וְדַלּוֹתִי / מֵעָפָר הֲקִימוֹתִי
אַמִּיץ לְךָ קִוִּיתִי / רֵיקָם אַל תְּשִׂיבֵנִי
פנה אלי דונני: על פי תה׳ כה, טז. 49. בך בטחתי: על פי תה׳ כה, ב. 50. יערב קול תחנתי: כמו תה׳ קד,לד ׳יערב עליו שיחי׳. צורי מגני: על פי שמו״ב כב,ג. 51. ראה עניי: סבלי. על פי תה׳ בה,יח. ודלותי מעפר הקימותי: הקימני מעפר ורוממני מן הגלות. 52. אמיץ: בינוי לה׳, על פי איוב ט,יט. ריקם אל תשיבני: מנוסח הסליחות, על דרך רות א,בא.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה
טדרוס אבולעאפיה היה מחבר פורה מאוד. אפילו הפריז במקצת במה שאמר על קובץ שיריו הגדול, המכונה בשם ״גן המשלים והחידות״, שאינו אלא ״כטיפה מן הים״ מכלל יצירותיו, הרי בלי כל ספק שחיבר יותר מן המצוי בספר זה, והוא למעלה מאלף שירים. ה״גן״ מורכב מכמה וכמה קובצי שירים, וטדרוס עצמו הוא שליקטם וצירפם יחד והוסיף פתיחה לכל הספר כולו. הוא הוא שקבע בראש שירים רבים כתובות המחזיקות לפעמים תיאור מפורט של מסיבות חיבורו של השיר. מאותות הזמן הוא, שמקצת הכתובות בלבד נכתבו ערבית. כמו שנהגו הקדמונים בכל שיריהם, והשאר עברית. המשוררים שבאו אחריו נהגו לפי שיטה זו וכתבו עברית בלבד. טדרוס ידע לשקול ולחרוז בקלות יתרה, ומסתבר שלא תמיד בדק שבע בדיקות אחר כל שורה שהעלה על הכתב. לפיכך אין תימה, של״גן המשלים והחידות״ הוכנסו לא מעט דברים טפלים, יצירות שגרתיות וחסרות מעוף, ובריבוים מסתירים הם מעינינו את השירים המעניינים והמקוריים באמת. ודאי שאין מקומו של טדרוס בשורת משוררינו הראשונים־במעלה, אבל מבחר מחושב של שיריו יש בו כדי להראות למעיין את אישיותו המיוחדת של משורר זה.
טדרוס שאף להרחיב את מסגרתם של נושאי שירתו, לגיון את תוכנה, להעשיר את צורותיה ואת סגנונה בכל מיני דרכים. הוא הרבה לעיין ביצירות קודמיו עד שהיה בקי בהן, ואף עשאן לעתים קרובות דוגמה לעצמו. אבל יחד עם זה השתדל לפתח לשנות מן הדברים שלמד מפי אחרים ולחדש חידושים ככל שמצאה ידו. אמת׳ הדרכים׳ שבהן טרח לעורר את התפעלות קוראיו, אינן כולן לפי טעמנו כיום. יש שהוא משתעשע בסידורים מוזרים של בתי־שיר על גבי הנייר, בצירופי אותיות, במיני קצב וצלילים משונים. וכן חיבר הוא שיר בצורת עץ בעל ענפים (לפי דוגמה של אברהם אבן־עזרא), בתים שאפשר לקרוא מאחור לפנים, מלמטה למעלה וכדומה׳ אחרים שכל מליהם פותחות באות אחת או שבהן חסרות אותיות מסוימות׳ חרוזי־הד, וכיוצא בהם הרבה.
למען האמת יש לומר, שלהטוטים אלו אינם עיקר אצלו ואינם משמשים בידו אלא תבלין נאה ליצירתו. רוב שירתו מצוינת בפשטותה ובלשונה הקלה והרהוטה. בעוד שבאחדות מן היצירות של תקופת הזוהר הספרדית יש שפע של ״קישוטים״ ברוח המליצה הערבית, וריבויים מופרז לפי טעמנו, הרי אין טדרוס מגדיש בדרך כלל את הסאה. יתירה מזו: על־ידי שימוש ניכר בלשונות של המשנה והתלמוד מוסיף הוא לסגנונו חן ורעננות לא־מעט. מצד זח ממשיך הוא בשיטתו של משולם דיפיארה בחידוש הלשון ומורה את הדרך למשוררים רבים שבאו אחריו.
כדוגמה מוצלחת של נושא לא־רגיל נזכיר את הפתיחה ההיתולית, שקבע בראש שיר־התנצלות אחד (להלן מס׳ 366). כאן שם הוא ללעג את כללה של השיטה הקפואה של ה״פתיחות״, שהיתה מטילה על המשוררים לספר על עצמם דברים, שפעמים היו היפוכה של האמת. ואף־על־פי שטדרוס עצמו נכנע לשיטה זו ברוב שיריו, הרי הרבה פעמים משתדל הוא גם בתחומה לנטוש את הדרכים הכבושות.וכן מוצאים אנו אצלו פתיחה, שעניינה ויכוח בין פרחים בגן, ולא נודע נושא זה בספרות העברית לפניו(להלן מם׳ 367).
במסגרת סוגי־השירה המקובלים מצליח טדרוס יותר מכל במעין ״אמנות זעירה״, היינו במכתמים ופרקי שירה קצרים׳ שעניינם ידידות ואהבה, טבע ויין. בקלותם, בחינניותם ובריחוקם מכל דאגה וצער יש בהם ממשב רוחה של אמנות הרוקוקו האירופית שבמאה השמונה־עשרה. שירי־אהבה רבים מצויים גם בקבוצת ה״מושחאת״ החילוניים, או שירי־האזור, שחיבר על־פי דרכה של מסורת ספרותית ישנה, שראשיתה בתקופת שמואל הנגיד. הם נתחברו כמעט כולם לפי מנגינות של שירים ערביים, והתחלותיהם של אלה נרשמו על גבם. לפי נוהג הראשונים מסיים גם טדרוס את מרבית שירי־האזור בחתימות בלשון הערבית המדוברת או בתערובת של העברית והספרדית הישנה.
בל מקום שמשורר זה עוסק בדברים שבין גבר לאשר, לשונו מלאה ציורי חשק וחמדה. דיבורים של ניבול־פה שכיחים בשיריו יותר משהיו בשירי קודמיו, ׳ובכללם אלחריזי. לפיכך מתמיה הוא לא־מעט בהטפתו שהוא מטיף גם ל״אהבה רוחנית״ שאינה מתחללת על־ידי חמדת־בשרים. בשני שירים גדולים (נדפסו להלן מם׳ 382 ו־383) מבסס טדרוס השקפת־עולם זו, שקנה לו והחזיק בה׳ כביכול, לאחר ההתהוללות הסוערת של ימי נעוריו. אבל אפילו כתב דברים אלה בשנות העמידה, לא נוכל לראות בכך יותר מביטוי של הלך־רוח חולף, שחרי גם לאחר יציאתו מבית־כלאו לא היה בידו לכבוש את יצרו. ואפשר שאין השירים על האהבה הרוחנית מהווים את דעתו האמיתית בכלל, ולא נאמרו אלא כמס לאופנה ספרותית. קרוב לשער (כמו שעשינו ביעקב בן־אלעזר ובאברהם אבן־חסדאי), שאין כאן אלא השפעתם של טרובאדורים מסוימים, שהיו מרוממים ומעריצים אח אהובת נפשם כמלאך שמים, שאדם נהנה מזיו פניו מרחוק ואליו לא יקרב. השערה זו מסייעים לה שירים אחרים של טדרוס, שניכרות בהם השפעותיה של הסביבה הנוצרית. אותו השיר שהגיש טדרוס למלך אלפונסו, כמו שנאמר למעלה, נכתב בצורה סטרופית שאיננה מצויה אלא אצל הטרובאדורים בלבד. וכשם שמשוררים אלה לא נהגו לפרסם בשיריהם את שמות הגבירות שהעריצו, כך הסתיר גם טדרוס לעתים שמות נשים בלשון חידות. וכן יש ב״גן המשלים והחידות״ גם מחזורים שלמים של שירי פולמוס עם משוררים אחרים (כגון ויכוחו עם פינחס הלוי), הדומים מכמה וכמה בחינות לטנצוֹנוֹת הפרובנסאליות. המחלוּקת נאחזת כאן ושם בעניינים של מה־בכך, והיא מבוימת וערוכה מתחילתה ועד סופה! כוונתה היחידה היא לבדח את דעת הנדיב דם־המעלה על־ידי הלצות נסות ולשונות של דופי, שבעלי־הריב מטילים זה בזה. רוב השירים הללו אינם עשויים למשוך היום אלא את המלומד בלבד, את חוקרת של תרבות יהודי ספרד והתפתחות טעמם הספרותי. כנגד זה מוצאים אנו בין יצירותיו של טדרוס כאלה׳ שגם אוהב שירה סתם עשוי להתרשם מהן ולהודות שהן תרומתו העיקרית של המשורר לאוצר ספרותנו. כוונתי לתגובותיו האישיות על מאורעות חייו. בתקופה שבה השתדלו הרבה משוררים לטשטש את השורש האינדיבידואלי של שירתם, לא היסס טדרוס להגות באזני קוראיו את מאווייו ומחשבותיו הנסתרים, דברים נשגבים ודברי־חולין׳ כאינו חושש לכך, אם פרסומם יהיה לכבודו או לאו. דבריו על התנהגותו עם נשים פורצים לפעמים את גדרי הצניעות, אבל הם ביטוי נאמן של רחשי לבו. וכן מפתיעים ביושרם ובלשונם הגלויה הרבה מן השירים שחיבר בזמן ישיבתו במאסר. הזעזוע הנפשי הוליד בו רוח חדשה, והוא מצא דרכי ביטוי חדשים להביעה. ואפילו תאוות הגדולה וההון המתערבת לעתים ברצונו לחזור בתשובה ולהתייסר, הרי אין גם מה מידה של העמדת פנים, אלא כנות גמורה.
טדרוס מדבר פחות מכל משורר עברי ספרדי אחר בעם ישראל, בצרותיו ובתקוותיו. במידה ששירתו סמוכה בכלל על מציאות, הרי עיקרה אישיותו וענייניו הגדולים והקטנים. ברם, אם נקבל את דעתו של גיתה, האומר על עצמו שיצירותיו לא היו אלא ׳פרקי וידוי גדול׳, הרי שאין כהגדרה זו הולמת את שירי טדרוס אבולעאפיה. הוא מתוודה לפני קוראיו ומגלה להם את סתרי לבו כהוויתם.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה
עמוד 418
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "חברות"
פרק תשיעי
חברות
החברות נוצרו מתוך דחף דתי. האנשים הכניסו את עצמם לעול זד. בגלל המצוד. שבדבר, ודרך אגב, באו על סיפוקם צרכים אחרים בחיי הקהלה. שירותים חיוניים נמצאו להם ספקים. בנוסף לכך, הדבר קירב וליכד את אנשי ההברה אלו לאלו, הן כתוצאה ממגע הדוק בשעת מילוי התפקיד הכמעט יום־יומי, והן כתוצאה מהאסיפות והחגיגות המרובות שערכו בצוותא .
הערות המחבר: אפשר לומר שהחברות, מילאו במארוקו את התפקיד החברתי שמילאה החסידות בחברה האירופית.
ר׳ שאול אביטבול מעיד על תלמידו ר׳ אברהם אצ׳יני שהיד. מסור לתפקידו אף בזמן מגפה ודבר … לא נמנע מלסכן עצמו ולשבת ליד החולה (תעודה 270).
החברה הראשונה שאנו מוצאים זכרה בתעודות צפרו היא חברת ״גומלי חסדים״. עוד בימיו של ר׳ שאול ישועה אביטבול אורגנה מחדש ונקבעו בה סדרים חדשים. תפקידם היד. ״לחפור הקברות לשאת המטה ולכל צרכי קבורה״. רובם הגדול של אנשי הק״ק, השתייך לחברת גומ״ח. החברה חולקה ל״ארבע משמרות״. כל משמרה שירתה שבוע אחד, לפי התור. ובמאה הז׳ לאלף הה' כל משמרה טיפלה בנפטר אחד לפי התור. בראש כל משמרה עומד מנהל = ״מוקדדם״ האחראי על פעילותה הסדירה של המשמרת. לידו עוזרים עשרה אנשים בארגון וחלוקת התפקידים. משרת ה״מוקדדם״ — משרה חשובה בקהלה, מלבד השררה והכבוד שבה, שכרבע הקהלה, הם פקודיו הסרים למשמעתו, הטבה חמרית בצדה, שכן פטור היה ממסים ומהטלות אחרות. טיפולם של אנשי המשמרת, החל משעה שנודע להם, מפי אנשי חברת ״ביקור חולים״, שהחולה ״במצב אנוש״, בה בשעה באים אנשים מחברי המשמרת המיוחדים לכך, שבקיאים היו בטכסיסי גסיסה ויודעים לכוון רגע יציאת הנשמה, ושומרים את מיטת החולה עד יציאת נשמתו, שאז קוראים לפניו את ״סדר קריאת שמע״ המכונה ״קריאה נאמנה״. אם יארך תהליך גסיסתו של החולה, מתחלפים שומרי המטה יום יום. אנשים אלה מילאו תפקידם במסירות נפש ואף בעתות מגפה ודבר, ולא משו מעל יד החולה עד שיצאה נשמתו. גם תלמידי חכמים היו פעילים במסגרת חברה זו.
בעת האחרונה כשלאנשי המשמרה היתה עבודה ומסחר שלא יכלו לעזבם ביד אחרים, שכרה המשמרה אנשים אחרים שישבו במקומם, והם שילמו את שכרם. החלוקה לארבע משמרות החזיקה מעמד עד לשנת תשכ״ג, שאז נדלדל היישוב בעיר, כתוצאה מעלייה לארץ ישראל, וחולקו האנשים לשתי משמרות. גם השמירה על החולה נעשתה בתורנות ונקבעו אנשים לכל יום מימות השבוע.
לאחר פטירתו של החולה, מעמיד הממונה על המשמרת אנשים שיחפרו את הקבר. החופרים מביאים אתם לבית החיים יי״ש ודברי מאכל, ואוכלים ושותים כדי להשכיח עגמת הנפש. ורשות ביד הממונה לעכב את אנשי המשמרת לבל יסעו מחוץ לעיר לעסקיהם, והם מרותקים לעיר בשבוע משמרתם.
המתחמק ממילוי תפקידו, ללא אישור מוקדם מהממונה, ״יטיחו עליה״ = ״נופלים עליו״. דהיינו שלאחר סתימת הגולל, באים כל בני המשמרת לביתו. הם קונים מצרכים כראות עיניהם ושולחים לביתו של המתחמק. אשתו חייבת להכין מטעמים ממה שהובא לה. לאחר הסעודה, מחייבים את בעל הבית בכל ההוצאות בנוסף לקנס שמטילים עליו. האיש הסיק את הלקח הדרוש שלא כדאי לו להתחמק ממילוי תפקידו ״ עבודתם של החופרים היתה מלאכה קשה. כי לחצוב קבר באדמה ההררית והסלעית של צפרו, בכלים פשוטים וללא אמצעים טכניים מתקדמים. היא דורשת מאמץ פיזי. חציבת קבר היתד. ענין של 7—8 שעות עבודה. החופרים היו עולים לבית הקברות מוקדם ומתפללים שם כדי שיוכלו להכין את הקבר במועדו. לאחר שחפרו את הקבר הנחוץ, היו מכינים קבר רזרבי לשעת הדחק כגון ערב שבת כל משמרת היתה מכינה קבר כזה כדי שיהיו מוכנים לפחות 4 קברים רזרביים. שניים בחלקת הנשים ושניים בחלקת הגברים.
בתקנה מימיו של ר׳ אברהם ן׳ שטרית (בשנים תר״מ—תרס״א) נקבע שאין לאנשי משמרת אחת לעבור למשמרת אחרת, והמשמרת הקולטת את העבריין צפויה לקנס שימסר לועד ״ארבע ארצות״.
עבודת חברת ״גומלי חסדים״ היתה כמובן שלא על מנת לקבל פרס. מי שמת לו מת לא חוייב לשלם לא תמורת קרקע הקבורה, שהיתה הקדש למטרה זו, ולא תמורת עבודתם של הקברנים. חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי״. משום כך ביום ל״ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב״י, היה חגה של החברה. כל המשמרות נתאספו חבורות חבורות לסעודה של מצוה, בשירה וזמרה. באותו היום רושמים בפנקס החברה את צעירי הקהל לחברים חדשים בחברה. בן י׳—י״ג נכנסו הילדים לחברה החדשה, והאב היה תורם לחברה לכבוד המאורע.
״כל ממונה שולט עלא אלמסאפרין = הנוסעים שיזדמנו בשבוע שלו על פיו יצאו ועל פיו יבואו״.
חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי -לראשונה נזכרה בשם זה בס׳ עת לכל חפץ בהקדמה. שם זה ניתן לכל חברות גומלי חסדים בכל מארוקו. והטעם משום שר׳ שמעון בר יוחאי היה מציין קברות (שבת לד, א).
חברה זו פעלה גם בשטחים אחרים והיתה אחד מעמודי התווך של הקהלה. הם עזרו לחכמים בתיקון פירצות עיר, ובמקום שנכשלו הרבנים הצליחו הם. בהיות ידם תקיפה על הק"ק.
הולכת בר מצוה מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו. אנשי המשמרת שאליה השתייך אבי הבר מצוה באים לביתו ברוב עם, עם פנסים מאירים ומעבירים את הבר מצוה, כעני כעשיר, בהמולה רבה ובשירים ורננות.
הולכת הכלה לבית בעלה. גם בזה היו פעילים להעביר את הכלה לבית החתן בשירה וזמרה. מי שהיה חבר בחברה זו קנה לעצמו קרובים ואחים רבים שמשתתפים אתו בשמחותיו וצרותיו.
היו מתאספים חבורות הבורות ללמוד זוהר מדי שבת בשבתו. כשהיו מסיימים את ס׳ הזוהר עושים סעודת סיום.
בשנים האחרונות כשהתחילה עליה המונית לישראל, היתה התרשלות־מה בעבודת חברה זו והיה צורך בתקנה שתסדיר את פעילות החברה תחת חסות ועד הקהלה. מי שהתרשל במילוי תפקידו, וועד הקהלה הטיל עליו קנסות, כגון שלא יטפלו במתו, אלא לאחר תשלום סך הגון שנקבע על ידי מנהיגי ההברה.
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "חברות"-עמוד 104
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
רבי שלום אדרעי, חתום בהרבה פסקי דין בתור דיין בפאס עם רבי יהודה בן עטר ורבי יעב"ץ הנזכר, ופעולתו הין שנות תס"ז – תצ"ו, חיבר דרשות כתב יד, וחידושי ש"ס שמהם נמצא עוד על ברכות ותענית בכתב יד.רבי שמואל בן אלבאז, נולד בשנת תנ"ח, ומת בסוף תק"ט בן נ"ב שנה. אביו רבי יצחק אלבאז, היה איש נכבד וחכם לב ויהי רגיל לקרוא את כל "שלחן ערוך" ולסיימו בכל שלשים יום. הוא מת האחד בשבת כ"ז תמוז תס"ב.
ובכן נשאר רבי שמואל בנו אז יתום קטן כבןחמש שנים, בכל זאת הצליח הנער בלימודיו ויצטיין בבקיאותו ובחריפותו, בהיותו כבן ל"ו שנה, פחות או יותר מעט, נמנה לאחד מהבית דין בפאס יחד עם רבי יעב"ץ ורבי שלום אדרעי הנזכרים, ועש מהרה נודע שמו בגדולים.
רבי שמואל נשא לו לאשה ראשונה נכדת רבי נחמיה הכהן אביהם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו שנהרגו על קידוש השם. ומאשתו זו ירש חזקת שררת בית הכנסת של רבי נחמיה הנזכר בפאס, שם תפש לו רבי שמואל ישיבה וירביץ תורה בתלמידים.
וחזקת השררה ההיא נשארה לו עוד גם אחרי אשר נשא אשה אחרת ותהי גם לבניו אחריו, רבי יהודה, ורבי משה, ורבי יעקב, שלושתם בנים חכמים ולומדי תורה, ויחזיקו גם המה בשררת אביהם. מחביריו של רבי שמואל היה גם רבי חיים בן עטר השני, שכתבו זה לזה ולמדו יחד פעמים רבות, ורבי חיים בן עטר לא היה קובע דבריו להלכה כי אם על פי עצות חבריו זה, רבי שמואל והסכמתו.
לפי הנראה כי השאיר רבי שמואל אחריו שאלות ותשובות ופסקי דינים, ואמנם זאת ידענו גם חיבר שיטות על התלמוד, ומהם נודע לנו, ספר עז והדר, שיטה על מסכת עבודה זרה. ספר הנער שמואל שיטה על מסכת שבועות, גם חידושים על ז' מסכתות, ברכות, שבת, ר"ה, מועד קטן, ביצה, נדה וסנהדרין, וקצת על מסכת אבות וחידושי מסכת מגילה, כלם בכתב יד, גם נמצא ממנו איזה פיוטים בכתב יד.
רבי יעקב בן מלכא, בן רבי יוסף, נולד לפני מחצית המאה הזאת ומת אחרי שנת תקל"א, עוד לפני תע"ז נמנה לסופר הבית דין בפאס, ומאז החל להתפרסם בשקידתו ובבקיאותו, אכן הוא היה איש אץ להגדיל, ודם עשוי לבלי חת, ובזה הסב עליו את חמת הבית דין פעמים רבות.וגם אחרי היה לאחד מהבית דין, פעם כפעם בינו ובין חביריו בבית דין, דברי ריבות וניגושים, וככה סבלו הרבה ממנו ארבעת חברי הבית דין, רבי יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל אלבאז ורבי אברהם עלאל. לראשונה לא נקה גם את מורו, האב בית הדין רבי יהודה בם עטר, ופעם דבר עליו כי עות את הדין.
אכן בראותו כי כל רבני פאס והמון הקהל חפצו להעניש אותו על זה, הסב את דבריו בפנים אחרות ויתנצל כי לא על הרב האב בית הדין כוון, כי אם על אחד מהבית דין. הנה כן נצברה שנאה ואיבה ביון ארבעת הרבנים ההם ובין רבי יעקב בן מלכא, ובשנת תצ"ד בחודש אדר שני נקעה נפשם של ארבעת הרבנים ההם בו, וביחוד שטם אותו ביותר הגדול שבהם רבי יעב"ץ, ויחליטו סוף סוף שאחד מהצדדים יתפטר מהבית דין.
ולפי הנראה היו לו לרבי יעקב בן מלכא עוזרים רבים בין הקהל שחפצו רק כי ישאר בבית הדין, ולכן לא יכלו אנשי ריבו ארבעת הרבנים ההם לדחוצו על נקלה, ויחפצו הם להתפטר, תומאות הריב הזה לא נדע. אך זה ידענו כי רבי יעקב בן מלכא נשאר עוד בהבית דין הוא והרבנים ההם.
ויחתום אתם באיזה פסק דין אחר כך, ובכן אין ספק כי שני הצדדים השלימו ביניהם, ואמנם מפני הרעב של שנת ת"ץ גלה רבי יעקב בן מלכא מפאס, ואחרי שנים היה לרב ואב בית דין בתיטואן, שם נתפרסם שמו עוד יותר ויחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה הששית, שחיו במערב, וממנו נשארו הרבה פסקי דינים בכתב יד.
רבי יוסף בן רבי יצחק הצרפתי, נולד ביום ד' י"א בתמוז בשנת ת"ב ומת בליל ב' כ"ז חשון תע"ח בן ע"ה שנים וחצי בקירוב. הוא היה חסיד גדול, וחיבר קיצור דיני טריפות כפי מנהג פאס, כתב יד. בנו של רבי יוסף זה היה גם הוא איש חכם לב ושמו רבי אברהם הצרפתי והוא מת באביב ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב.
רבי שמואל בן זקן, נולד בראשית המאה הזאת ומת בערך שנת ת"ק, הוא היה תלמיד רבי יהודה עוזיאל הנזכר מעלה, ובימי עלומיו התרועע עוד עם רבי עמנואל סירירו הנזכר, וילמדו בחברה אחת, וכנראה נחשב רק מחכמי פאס ולא נמנה לדיין חיבר ספר פרי עץ הגן על התורה ונ"ך שני חלקים, ספר פרי מגדים על אגדות ש"ס ואיזה שאלות ותשובות, חיברו סביב לשנת תפ"ז, ספר גפן פוריה על מסכתות ושאלות ותשובות חיברו סביב לשנת ת"ץ, שני הספרים הראשון והחרון נדפסו מקרוב מכתב יד, והספר פרי מגדים עודנו בכתב יד.
רבי שם טוב בן אמוזיג, חבירו של רבי שמואל בן זקן הנזכר, מת בין ת"ץ – ת"ק כנראה, הוא היה מודע גם לרבי חיים בן עטר השני ופעם אחת כאשר בא רבי חיים בן עטר לפאס עשה לו לרבי שם טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כתב יד.
רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, נולד בפאס ולמד שם, אך אחר כך נסע למכנאס בין ת"ס – תס"ה, ויתיישב בה, שם נספח בתור עוזר או סופר בית דין, וחי עד סוף המאה הזאת בערך, הוא היה סופר מצוים ופיטן, וממנו נמצא עוד פיוטים בכתב יד, גם הוא שהעתיק הספר אזן שמואל צרבי שלמה די אבילא ללשון הקודש, בפשה צחה ונמרצת.
רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, אחי רבי אברהם אבן דנאן הנזכר מעלה, נולד בראש חודש אב תכ"ח, ומת סביב לשנת ת"ץ. הוא היה השו"ב הראשי בפאס, גם חיבר ספר "דברי הימים" קורות יהודי פאס מסוף המאה השלישית ועד המאה הזאת החמישית. ובזכרונותיו אלה השאיר לנו ידיעות נכבדות מאוד שהם היו לנו לעינים לתולדות וקורות יהודי פאס אז ולתהלוכות המשטר המדיני בכלל בימים ההם.
רבי מנחם סירירו השני, מת בן כ"ו שנים ביום ו' כ"ב סיון תע"ט. הוא היה חתנו של רבי עיעב"ץהנזכר מעלה, ואם כי מת בעודנו צעיר לימים הצטיין בלמדנותו, וחיבר ספר " סכינא חריפא " סידני סכין ואיסור והיתר.
רבי יעקב קטן, חי סביב לשנת ת"ע, ויהי חכם מצוין בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיה, וחיבר בזה מליצה ארוכה בדרך חלום ופתרונו לגלות סוד בחכמה הזאת למי שיעמיק להבין דבריו, גם נמצא ממנו ספר רפואות וסגולות במיני העשבים, אשר נסדר ונכתב על ידי אהובו רבי אלעזר בהלול מפאס כתב יד שנת תע"ח.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
עמ' רג
לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ – לשבת נחמו-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ
לשבת נחמו. פיוט מעין איזור בן חמש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. טורי הענף מתחלקים לשניים.
חריזה: א/ב א/ב גג ד/ה ד/הגג ופו׳.
משקל: ארבע עשרה הברות בטור.
כתובת: שיר לשבת נחמו.
נועם ׳ימשול בעמי׳.
והסימן: לדוד חזק. מקור: ק- טז ע״ב.
לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ / הֲשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ
אַתָּה אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / גֹּאַלְנוּ שְׁמֶךָ
בַּשֵּׂר אֱמֹר : שׁוּבוֹ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
דִּבַּרְתָּ בְּתוֹרָתְךָ / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם
בְּבוֹר צָרָה וַחֲשֵׂכָה / אַל תָּפֵר בְּרִית אִתָּם
שׁוֹמֵר, עַד מָתַי יְחָרֵף צַר אֵל עֲזַבְכֶם
אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר אָשׁוּב אֲלֵיכֶם.
וּבָא לְעִיר צִיּוֹן גּוֹאֵל / בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה
וְצַר צוֹרֵר וּמִתְגָּאֵל / לָעַד לֹא יִרְדֶּה
גְּמוּל, ה' הוּא יָבוֹא וְיוֹשִׁיעֲכֶם
אַתֶּם נִצָּבִים כֻּלְּכֶם טַפְּכֶם נָשֵׁיכֶם.
דּוֹדִי, לְךָ הַמוּ מֵעַי / מַר מִמָּוֶת עַזְבָךְ
זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי / בְּאַשְׁמוּרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ
חוּשַׁי, וּמַעְיָנַי לַעֲבוֹדָתְךָ אֶמְשְׁכֵם
אָמוֹר אֹמַר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם.
חִשְׁקֵךְ מְאוֹד גָּבַר עָלַי / יוֹנָתִי תַּמָּתִי
זְמַן שְׁנַת קֵץ גְּאוּלָי / קָרְבָה יְשׁוּעָתִי
חַכֵּה אֲחַכֶּה לַחֲנָנְכֶם וְאָרוּם לְרַחֶמְכֶם
רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם.
- 1. לישועתך יה קוינו: על-פי בר׳ מט, יח. השיבנו אליך: על-פי איכה ה, כא. 2. אתה… גואלנו: על-פי יש׳ סג, טז. 3. שובו לכם לאהליכם: על-פי דב׳ ה, כז, וכאן הכוונה לארץ־ישראל. 4. נחמו… אלהיכם: יש׳ מ, א, והוא על-פי ייעוד הפיוט לשבת נחמו. 5. ואף… בהיותם: וי׳ כו, מד. 6. בבור צרה וחשכה: ציור לאפלת הגלות. אל… אתם: על-פי יר׳ יד, כא. 7. שומר: כינוי לקב״ה, על־פי השיבוץ מן הטור הבא (8). עד…צר: על־פי תה׳ עד, י. אל עזבכם: זו טענת המוסלמים והנוצרים, כי ה׳ נטש את ישראל ובחר בהם, כביכול. 8. אמר… בקר: יש׳ כא, יב. שוב אשוב אליכם: על־פי בר׳ יח, י, ורמז לחידוד המפורסם, המיוחס לראב״ע: ׳אבי אל חי שמך׳(ראב״ע לוין, ב׳ עמ׳ 529־530). 9. ובא… גואל: על-פי יש׳ נט, כ¡ א, כז ופיתך המשורר הפסוקים זה בזה. 10. ומתגאל: המתלכלך בחטאיו. 11. גמול: על-פי איכה ג, סד. 12. אתם… נשיכם: דב׳ כט, ט. 13. דודי: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, ד ועוד. לך המו מעי: מרוב אהבה, על-פי יר׳ לא, יט. מר ממות עזבך: שישראל דבקים בה׳, גם אם שונאיהם מאיימים עליהם במיתה והמיתה עדיפה בעיניהם מלהמיר דתם. 14. זכרתיך… בך: שכל מחשבותיי בך, על-פי תה׳ סג, ז. 15. חושי ומעייני: גופי ומחשבותיי. אמשכם: אשלוט בהם ואשתמש בהם לעבודתך. 16. להם: לעם ישראל. שמעו… נפשכם: על-פי יש׳ נה, ג, וכיוון לבשורת הגאולה וראה טור 17. יונתי תמתי: כינוי לישראל. במחרוזת זו באה תשובת ה׳. 18. זמן… גאולי: זמן הגאולה עתה ולא סיים דבריו והמשיך ׳קרבה ישועתי׳, על-פי יש׳ סג, ד. 19. חכה אחכה לחננכם: על-פי יש׳ ל, יח ועניינו כאן ציפיה של קוצר רוח. 20. רוחי אתן בקרבכם: על־פי יח׳ לו, כז.
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"
קבורת המת
מלבד הכנת הקבר, מתפקידם היה לקבל את המת בבית הקברות, לקברו ולסתום עליו את הגולל. אחר כך הם הולכים לבית האבל ומכינים לו סעודת הבראה, בביצה וזיתים, ויי״ש כמנהג.
הערת המחבר: בצד תפקידים שגרתיים אלה, מוטלים עליהם תפקידים בשעות חירום. כשהיה שטפון־הנהר, או במקרה של אש וכדומה הם היו משתדלים להציל את האנשים, ולהעבירם למקום מבטחים. (ראה צלצלי שמע, בהקדמה).
חברת הרוחצים
הם מטהרים את הנפטר ומלבישין אותו תכריכין. גם הנשים לקחו חלק בפעילות חברה זו. הן טיפלו בטהרת הנשים הנפטרות, חיממו מים לחפיפת המת ורחיצתו, גזרו ותפרו את התכריכין. נשים אלו נקראו ״לגזבראת״ (:=גזברות). ר׳ אליהו ן׳ הרוש [תקע״ז— תרמג] הוסיף תפקיד אחר לאנשי הברה זו: עזרה לחולים וביקור אצלם מדש״ב. הוא הטיל עליהם מס חדשי לשם כך. העזרה כללה עזרה רפואית, ותמיכה חמרית לנזקקים. בביתו של ר׳ אליהו הוכנו תרופות שונות בצנצנות ושקיות מורכבים מעשבים שונים, כפי השגת ידיעתם בימים ההם, וחולקו לחולים הנזקקים ״.
הברת אליחו או ״חברת חלווייה״
בשנת תר״ס, לערך, נוסדה חברה זו. כשראו שתושבי העיר אינם באים ללוויה, רק אם המת הוא אדם גדול כגון רב או עשיר, התעוררו יחידים מהקהל להקים גוף, שהביריו יראו חובה לעצמם, להפסיק את עסקם ומסחרם כדי להשתתף בלוויית המת. אנשי חברה זו נושאים את מטת הנפטר על כתפם מפתח ביתו עד בית הבקרות במשעול הכרמים. ובהליכתם קוראים מזמורי תהלים, בעיקר תמניא אפי. כשקרובי הנפטר היו עניים, ואין בידם לעשות תכריכיו למת, אנשי חברה זו עזרו להם לקנות תכריכיו למת.
חברה זו שאנשיה הלכו והתרבו, מצאו להם שטחי פעולה אחרים.
מצות המילה. בערב שלפני יום הברית, הם באים לביתו של בעל הברית, לומדים בס׳ הזוהר, ושרים שירים הנהוגים. אם בעל הברית איש עני, תורמים כסף לכבודו, שיוכל לשאת בהוצאות הכרוכות במצוה זו.
מצות של מצווה. קנו חטה השמורה משעת קצירה, ועשו מצה שמורה לפני פסח, וחילקום חינם לכל בני העיר.
השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.
הכנסת אורחים. עד שנת תרי״א, הטיפול באורחים לא היה מאורגן, אורח שבא לעיר אם היה לו ״בעל־בית״ קבוע, נתאכסן אצלו. אחרת התקשה למצוא אכסניה לעצמו. חכם ובן־תורה שנזדמן לעיר, היה הגזבר מוצא לו ״בעל בית״ שיאכסן אותו. ת״ח היו באים לעיר בעיקר לאסוף נדבה. בשבת, בעת קריאת ספר תורה, היו מתנדבים לו הקהל. גביית נדבות אלו, נעשתה באמצע השבוע באקראי, על ידי גזבר העיר, שהיה טרוד בעניינים אחרים. היו שהתחמקו מתשלום הנדבה, דבר שהקשה על הגזבר, עד שבסוף, הגזברים סילקו עצמם מלטפל בגביית נדבות אלו. רבי עמור אביטבול הוא שהתעורר לתקן את המצב. תקנה משנת תרי״א מסדירה את הטיפול באורחים. נתמנו ״גזברים״ מיוחדים לכך. ערכו רשימה של בעלי בתים היכולים לשמש כאכסניה, והאורחים הופנו אליהם לפי התור. גזברים אלו קיבלו על עצמם לטפל בגביית הנדבות שהתנדבו הקהל לאורח. מי שהתחמק מתשלום הנדבה, מוסרים אותו לנגיד והלה מטיל עליו קנס בסך 50 אוקיות.
בנו של ר׳ עמור, ר׳ חיים אליהו אביטבול, היה רודף אחר מצוה זו. היה הולך בעצמו לפונדקים, לחפש אחר אורחים. פעם, נזדמן לו, בערב שבת סמוך לחשיכה, השד״ר ר׳ אליהו ילוז וקיבלו בכבוד גדול. (מפי מו״א הרב ישמ״ח זצ״ל).
משנוסדה חברת ״אליהו הנביא״ נטלה לידיה את הטיפול באורחים. הם רכשו שני בתים אחד לאנשים ואחד לנשים, בכל חדר שמו מטות, שלחן וכסא ומנורה. האורחים הופנו לאכסניה זו. שמש החברה מבשל בביתו ומביא את האוכל לאורחים. הסדר זה מיוחד היה רק לימות החול. בשבתות, אנשי החברה ״חטפו״ את האורחים. היו רבים ביניהם על האורחים זה אומר אני זכיתי בו וזה אומד אני זכיתי בו. בביתם זוכה האורח לכבוד גדול. הם שימחוהו במאכל ובמשקה, ובדברים המתיישבים על הלב.
חברת מושב זקנים
הברה זו נוסדה בשנת תרצ״ב. במשפחה המארוקאית, טיפלו בזקנים בכבוד ובמסירות. בניו ובני ביתו של אדם מטפלים בו לעת זקנתו. וכל מחסורו עליהם. העניים שביניהם קיבלו תמיכה מקופת הקהל. ממילא לא היה צורך במוסד מיוחד שיטפל בזקנים. ברם, תעסוקה לזקנים לא היתה. הם היו מתאספים ב״רחבה״ של עיר, ליד שער הכניסה לאל־מללאח. שם ישבו שורות שורות לראות בעוברים ושבים, לשמוע חדשות היום, ולשוחח שיחה בטלה של יושבי קרנות. המראה של זקנים, לבושים בלבושם הדל, חרושי־קמטים, ונפולי פנים, קידם את כל הנכנס לשכונת היהודים. המראה לא היה מן המעודדים. בשנת תרצ״ב, קיימת היתה חברת ״בעלי חנויות״ (=חוואנתייא״), אלה שהיו להם חנויות במללאח העיר. הללו נוהגים היו לסגור חנויותיהם בשעת הצהרים, כדי ללכת לאכול ארוחתם, ולנוח מנוחת־צהרים. וללכת אחר כך לבית הכנסת. ״די מאיר״ שם התכנסו לאחר הסעודה מיד, למדו זוהר ותהלים. משהגיע זמן מנחה קטנה, התפללו וחזרו לחנויותיהם. בהתחלה הצטרפו לסדר זה זקנים מספר. והללו הטיפו מוסרם לזקנים אחרים. אמרו להם: עד שהם הולכים בטל, בואו ללמוד ותזכו במצוה. דבריהם מצאו אוזן קשבת והזקנים הלכו ונתרבו ב״תיקון״ של בעלי החנויות. אז התעורר לבב ״יחידים״ מבעלי החנויות, ושידלו את הזקנים ללמוד כל היום, והם יאספו תרומה מרעיהם בעלי החנויות ויתנו להם פרם שבועי. מעתה כל הזקנים יושבי הקרנות נאספו לבית הכנסת ללמוד כל היום. ככל שנתרבו בעלי החנויות, וגבו יותר, גדלה התמיכה שניתנה לזקנים. ברבות הימים, בראותם לבושם הדל של הזקנים, תיקנו לחלק להם מלבוש חם בימות הגשמים ומלבוש קל לימות החמה. יום חלוקת המלבוש היתה ״חגיגה״ של החברה הם הזמינו את ראשי הקהל, חכמים ועשירים. כל הנוכחים תרמו למפעל בעין יפה. גם נשים תרמו את חסכונותיהן למפעל זה והחברה המשיכה להתקיים עד ימינו אלה.
ביקור חולים
ניצניה של חברה זו הן די קדומים. כבר בימי ר׳ אליהו ן׳ הרוש, ראינו שהטיל על חברת הרוחצים גם טיפול בחולים העניים לספק להם צרכי פרנסה ורפואה. כך נמשך הדבר עד שנת תרפ״ז. בשנה זו נוסדה חברת ״ביקור חולים״, שהלכה ונתבססה. בשנת תש״ב, הרחיבה את פעולתה עד שזכתה להכרה כמוסד חיוני הן על ידי ועד הקהלת והן על ידי הממשלה.
חברה זו הגישה עזרה רפואית שכללה ביקור רופאים, תרופות ואף מצרכי מזון בסיסיים כחלב, בשר וכיוצא. הם פתחו בית מרקחת משלהם, ואף קנו ״אמבולנס״ להוביל חולים ויולדות לבתי חולים ממשלתיים בפאס במקרה הצורך. תקציב החברה כוסה בחלקו על ידי תרומות מאנשי הקהלה אנשים ונשים, ובחלקו על ידי הקצבה קבועה מועד הקהלה והממשלה .
חסד ואמת
חברה זו נוסדה בשנים האחרונות, בחדש תמוז תרח״ץ (1938), מאחר והקברות בבית החיים הישן [בשפולי ״זבל לקביר״ — הר הגדול] התחילו להתמוטט ויש שנהרסו כליל, ומי הגשמים נסחף אליהם. רב העיר מוא״ב ז״ל עם ועד הקהלה ייסדו חברה כזו לשיפוץ בית החיים בכלל בועד הפועל של חברה זו שהיה מחשובי הקהלה הייתי גם אני הצעיר ועל ידינו נרכש שטח אדמה שהיה יוצא דופן מצד האדמות המוקדשות לקבורה. ובהשתדלותו של יו״ר הועד מר רחמים טובאלי, נכנס ההר הנזכר בשם ״שערי רחמים״ לספר אחוזה ממשלתי ״טבו״, מכלל קרקעות השייכים לרכוש הקהלה.
מלבד חברות אלה שעסקו בחומר ורוח, היו אחרות אגודות ״ללימוד תורה ועבודת השם״. רבות מהן נתגבשו כתוצאה מיזמה של יחידים, שנתאספו ללמוד זוהר ומשנה, ולשמוע מוסר מפי חכם, במוצאי שבתות וחגים. כל פעם היו הולכים לבית אחד החברים לפי החור. ובשנים האחרונות נתייסדה חברה בשם ״נעים זמירות״ בנצוחו של מר רפאל זכרי בן יעקב ״לשורר בקול נעים זמירות ה׳ בתפילות בחגים ובמועדים״.
על חברות שעסקו ב״חינוך״ כגון ״עץ החיים״ וחברת אם הבנים ראה בפרק שבעה עשר החינוך בצפרו.
בדומה לחגיגת ה״הלבשה״ ליתומים שהיתה נהוגה בשאלוניקי ותוגרמה בכלל.
דו״ח חברה זו ראה תעו׳ 316 הנ״ל. ויש לציין שהודות למר אחי חכם ונבון רבי מימון עובדיה יחשל״א שעבד במסירות רבה, וטפל בחולים. וברפואתם ועל ידו הלכה ונתבססה החברה, בשנותיה הראשונות, זכות הרבים תלוי בו וצדקתו עומדת לעד.
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"-עמוד 108
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
וכוכבים בלב ים נבוכים כגרים ממעוניהם גרושים (ריה"ל 'אהבת ציון', עמ' קפ"א)
פרק שני פעילות 'ציונית' ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה –
חוקרים סקרו בהרחבה את התפתחות התנועה הציונית במדינות המגרב, מרוקו, אלג'יר ותוניס, מסוף המאה ה- 19 ועד להקמת המדינה. הם התמקדו בקשריהם הארגוניים של הקהילות היהודיות עם מדינת ישראל והשפעת תקומתה על הקהילות. הם עסקו בזיהוי התשתית המוסדית של הפעילות הציונית בצפון אפריקה שהתמקדה בארגון אירועים עבור מוסדות היישוב קק"ל וקרן היסוד. ובהתמודדות הקהילות היהודיות עם האידאולוגיה הציונית. במקומן של הקהילות מול לחצים פוליטיים מקומיים והתגברות הלאומיות. כול זאת בכפוף לתנאים שקבע השלטון הצרפתי בכול אחת מארצות המגרב. ממצאי המחקרים הראו שהציונות במגרב לא הייתה ציונות מעשית ברוח הציונות במזרח אירופה אלא ציונות שהסתפקה באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל (הקק"ל) ו'השקל הציוני'. דברים ברוח זו ביטא בראיון אישי גד כהן פעיל מרכזי באגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה. לשלטון הצרפתי הייתה עמדה שונה כלפי הפעילות הציונית בארצות המגרב שבחסותו. במרוקו סניף של ההסתדרות הציונית פעל בחסות ארגון האם בצרפת. לפי השליח אפרים פרידמן, "ההסתדרות הציונית אינה רשמית היא נסבלת". בתוניס ובאלג'יר היו עליות וירידות ברמת הפעילות של התנועה הציונית, אך היא לא הוגבלה בדרך כלל בארצות אלה. הסוכנות היהודית הפעילה מרחוק את נציגיה האירופאים שניהלו את סניף קרן היסוד באלג'יר ומשרדיה הארץ ישראלים בתוניס, במרוקו ובלוב. גם הפדרציות הציוניות במגרב שפעלו בחסות הסוכנות היהודית באמצעות משרדיה הארץ ישראלים עסקו בהרצאות ותעמולה לקידום הציונות וניהלו על ועדות העלייה המקומיות.
שנה לאחר מכן אפרים צור, שליח לצפון אפריקה, העיד שעדיין לא היה גוף מרכזי שאיחד את כל הארגונים בארצות צפון אפריקה ונשמרה החשדנות כלפי מנהיגי הקהילות המקומיות. בצפון אפריקה היו קיימים מוסדות ציוניים שבראשם מונה "איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית". בעדותו הציג את מטרת הציונות במגרב, "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה להשיג תדמית של 'החלוץ הפולני'. תנועת נוער מאורגנת, הפועלת עם רוב הנוער המקומי ]…[ להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך לחנך אותו לעלייה[הדגשה של, ב.ד]. במילים אחרות, התנועה הציונית שהחלה את דרכה במזרח אירופה לא שכחה את שורשיה 'החלוץ – הפולני' 'החלוץ הצעיר' וייבאה לצפון אפריקה את רעיון החלוציות המזרח אירופאי בלי להתחשב – להכיר את 'רוח' המסורת היהודית המקומית שנשאה עיניה לציון ללא המעטה הפוליטי מדיני של – הסוכנות היהודית. למרות שפעילות תנועות הנוער הציוניות בארצות המגרב הייתה מצומצמת, בהשוואה להיקף הפעילות במזרח אירופה, נשען עליה מפעל ההעפלה לפלשתינה א"י.
הפעילות הציונית בארצות המגרב ולוב הייתה בדרגת מיסוד שונה ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ופעילות של יחידים. ביזמה הקהילות היהודיות נוסדו תנועות ציוניות דוגמת 'צעירי ציון', 'יושבת ציון' ו'עטרת ציון' בתוניס, 'בן יהודה' בלוב וקבוצות 'בן יהודה, 'מגן דוד' ו'טרומפלדור' במרוקו – שפעלו בתנאים ובמשאבים שעמדו ברשותם. תנועות אלה שמרו על קשר עם הסוכנות היהודית ודיווחו לה על פעילותם השוטפת. ירון צור ציין שהמפנה באופייה של התנועה הציונית במרוקו חל בשנת 1946 הוא הביא מדבריו של צבי יהודה, "הארגון הציוני במרוקו עובר מגביית השקל והתרמות שאפיינו את הפעילות הציונית במרוקו, לעבר החינוך העברי הציוני, להכשרה ולעלייה". התגברות פעילותן של התנועות, המועדונים וחברות חובבי השפה העברית לא הובילה בהכרח לעלייה בקנה מידה גדול מהמגרב.
הפעילות הציונית במגרב התמקדה גם בלימוד השפה העברית ותרבותה. את הפעילות הזו זיהו השליחים, בביקוריהם הראשונים, בשנים 1943 ו – 1945 כ"אנדרלמוסיה איומה. הרבה חברות אשר עוסקות ביהדות, ציונות, בעברית ואפילו בהכנה חקלאית, אבל כול זה מפוזר, בלתי מאורגן בלי יד מדריכה". מטרתם הייתה לשלב את הפעילות במסגרת תנועתית פוליטית מרכזית. להערכת השליחים, הפיצול גרם […] "לאיבוד כוחות ויכולת עבודה". כלומר, ניצול יעיל של משאבים לא היה נחלתה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה.
משנת 1940 חדלה לשכת ההסברה של ההסתדרות הציונית לשלוח לצפון אפריקה חומרים הנוגעים לציונות "מאחר ובמרוקו הצרפתית נאסרה הפעולה הציונית לכול ענפיה, ואין לשלוח לשם שום חומר ומכתבים עד להודעה חדשה". בסקירה שהוגשה לוועד הלאומי בשנת 1944 על הקשר עם ארצות המזרח נמסר ש"כל מאמצנו להתקשר עם היהדות של צפון אפריקה ושל ארצות הכיבוש ]נתקלו, ב.ד[ בקשיים שלא יכולנו להתגבר עליהם לרגל המלחמה". מנגד, במועד הדוח פעלו כבר שלושה שליחים במגרב. שנתיים לפני כן ציין נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית בסוכנות היהודית שהפעילות הציונית חודשה באפריקה הציונית. הוא הציע למשה שרת לפרוש על כול הפעילות במגרב את חסותה 'האימפריאלית' של הסוכנות היהודית. בתזכיר העלה וילנסקי הצעה לביקור של משלחת בת 3 חברים על בסיס "תכנית פעולה עם כל הארגונים בארץ שיש להם קשרים עם תוניס, אלג'יר ומרוקו". תזכיר זה הדהד עם רעיון 'החלוץ האחיד' שהעלה לדיון באותה עת אליהו דובקין בברית הארגונים החלוציים. הסוכנות היהודית התמודדה עם פעילות ציונית ספורדית של יחידים ושל ארגונים וולונטריים במגרב שחלקם קיבלו סיוע מצומצם מהמוסדות הציוניים. ארגון 'ברית עברית עולמית' ('ברית'} שימש כתובת לקבלת ספרים וחומרי לימוד בעברית. היו פניות גם למחלקה לנוער בסוכנות היהודית לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים. פעילות היחידים והארגונים הוולונטריים עם הסוכנות היהודית ושלוחותיה לא נפסקה, אלא עקב המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר אחרי החלטת האו"ם ב'כ"ט בנובמבר' ומלחמת השחרור או לבקשת נציגי הקהילות של טריפולי ובנגאזי. לעומת זאת, במועד קרוב להודעת נציגי טריפולי הגיעה גם פנייה של הפדרציה הציונית באלג'יר לקבלת חומר בצרפתית כי אנגלית אינה שפת המקום והעברית לא נפוצה שם.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון