ארכיון חודשי: אוגוסט 2019


קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"

קבורת המת

מלבד הכנת הקבר, מתפקידם היה לקבל את המת בבית הקברות, לקברו ולסתום עליו את הגולל. אחר כך הם הולכים לבית האבל ומכינים לו סעודת הבראה, בביצה וזיתים, ויי״ש כמנהג.

הערת המחבר: בצד תפקידים שגרתיים אלה, מוטלים עליהם תפקידים בשעות חירום. כשהיה שטפון־הנהר, או במקרה של אש וכדומה הם היו משתדלים להציל את האנשים, ולהעבירם למקום מבטחים. (ראה צלצלי שמע, בהקדמה).

חברת הרוחצים

הם מטהרים את הנפטר ומלבישין אותו תכריכין. גם הנשים לקחו חלק בפעילות חברה זו. הן טיפלו בטהרת הנשים הנפטרות, חיממו מים לחפיפת המת ורחיצתו, גזרו ותפרו את התכריכין. נשים אלו נקראו ״לגזבראת״ (:=גזברות). ר׳ אליהו ן׳ הרוש [תקע״ז— תרמג] הוסיף תפקיד אחר לאנשי הברה זו: עזרה לחולים וביקור אצלם מדש״ב. הוא הטיל עליהם מס חדשי לשם כך. העזרה כללה עזרה רפואית, ותמיכה חמרית לנזקקים. בביתו של ר׳ אליהו הוכנו תרופות שונות בצנצנות ושקיות מורכבים מעשבים שונים, כפי השגת ידיעתם בימים ההם, וחולקו לחולים הנזקקים ״.

הברת אליחו או ״חברת חלווייה״

בשנת תר״ס, לערך, נוסדה חברה זו. כשראו שתושבי העיר אינם באים ללוויה, רק אם המת הוא אדם גדול כגון רב או עשיר, התעוררו יחידים מהקהל להקים גוף, שהביריו יראו חובה לעצמם, להפסיק את עסקם ומסחרם כדי להשתתף בלוויית המת. אנשי חברה זו נושאים את מטת הנפטר על כתפם מפתח ביתו עד בית הבקרות במשעול הכרמים. ובהליכתם קוראים מזמורי תהלים, בעיקר תמניא אפי. כשקרובי הנפטר היו עניים, ואין בידם לעשות תכריכיו למת, אנשי חברה זו עזרו להם לקנות תכריכיו למת.

חברה זו שאנשיה הלכו והתרבו, מצאו להם שטחי פעולה אחרים.

מצות המילה. בערב שלפני יום הברית, הם באים לביתו של בעל הברית, לומדים בס׳ הזוהר, ושרים שירים הנהוגים. אם בעל הברית איש עני, תורמים כסף לכבודו, שיוכל לשאת בהוצאות הכרוכות במצוה זו.

מצות של מצווה. קנו חטה השמורה משעת קצירה, ועשו מצה שמורה לפני פסח, וחילקום חינם לכל בני העיר.

השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.

הכנסת אורחים. עד שנת תרי״א, הטיפול באורחים לא היה מאורגן, אורח שבא לעיר אם היה לו ״בעל־בית״ קבוע, נתאכסן אצלו. אחרת התקשה למצוא אכסניה לעצמו. חכם ובן־תורה שנזדמן לעיר, היה הגזבר מוצא לו ״בעל בית״ שיאכסן אותו. ת״ח היו באים לעיר בעיקר לאסוף נדבה. בשבת, בעת קריאת ספר תורה, היו מתנדבים לו הקהל. גביית נדבות אלו, נעשתה באמצע השבוע באקראי, על ידי גזבר העיר, שהיה טרוד בעניינים אחרים. היו שהתחמקו מתשלום הנדבה, דבר שהקשה על הגזבר, עד שבסוף, הגזברים סילקו עצמם מלטפל בגביית נדבות אלו. רבי עמור אביטבול הוא שהתעורר לתקן את המצב. תקנה משנת תרי״א מסדירה את הטיפול באורחים. נתמנו ״גזברים״ מיוחדים לכך. ערכו רשימה של בעלי בתים היכולים לשמש כאכסניה, והאורחים הופנו אליהם לפי התור. גזברים אלו קיבלו על עצמם לטפל בגביית הנדבות שהתנדבו הקהל לאורח. מי שהתחמק מתשלום הנדבה, מוסרים אותו לנגיד והלה מטיל עליו קנס בסך 50 אוקיות.

בנו של ר׳ עמור, ר׳ חיים אליהו אביטבול, היה רודף אחר מצוה זו. היה הולך בעצמו לפונדקים, לחפש אחר אורחים. פעם, נזדמן לו, בערב שבת סמוך לחשיכה, השד״ר ר׳ אליהו ילוז וקיבלו בכבוד גדול. (מפי מו״א הרב ישמ״ח זצ״ל).

משנוסדה חברת ״אליהו הנביא״ נטלה לידיה את הטיפול באורחים. הם רכשו שני בתים אחד לאנשים ואחד לנשים, בכל חדר שמו מטות, שלחן וכסא ומנורה. האורחים הופנו לאכסניה זו. שמש החברה מבשל בביתו ומביא את האוכל לאורחים. הסדר זה מיוחד היה רק לימות החול. בשבתות, אנשי החברה ״חטפו״ את האורחים. היו רבים ביניהם על האורחים זה אומר אני זכיתי בו וזה אומד אני זכיתי בו. בביתם זוכה האורח לכבוד גדול. הם שימחוהו במאכל ובמשקה, ובדברים המתיישבים על הלב.

חברת מושב זקנים

הברה זו נוסדה בשנת תרצ״ב. במשפחה המארוקאית, טיפלו בזקנים בכבוד ובמסירות. בניו ובני ביתו של אדם מטפלים בו לעת זקנתו. וכל מחסורו עליהם. העניים שביניהם קיבלו תמיכה מקופת הקהל. ממילא לא היה צורך במוסד מיוחד שיטפל בזקנים. ברם, תעסוקה לזקנים לא היתה. הם היו מתאספים ב״רחבה״ של עיר, ליד שער הכניסה לאל־מללאח. שם ישבו שורות שורות לראות בעוברים ושבים, לשמוע חדשות היום, ולשוחח שיחה בטלה של יושבי קרנות. המראה של זקנים, לבושים בלבושם הדל, חרושי־קמטים, ונפולי פנים, קידם את כל הנכנס לשכונת היהודים. המראה לא היה מן המעודדים. בשנת תרצ״ב, קיימת היתה חברת ״בעלי חנויות״ (=חוואנתייא״), אלה שהיו להם חנויות במללאח העיר. הללו נוהגים היו לסגור חנויותיהם בשעת הצהרים, כדי ללכת לאכול ארוחתם, ולנוח מנוחת־צהרים. וללכת אחר כך לבית הכנסת. ״די מאיר״ שם התכנסו לאחר הסעודה מיד, למדו זוהר ותהלים. משהגיע זמן מנחה קטנה, התפללו וחזרו לחנויותיהם. בהתחלה הצטרפו לסדר זה זקנים מספר. והללו הטיפו מוסרם לזקנים אחרים. אמרו להם: עד שהם הולכים בטל, בואו ללמוד ותזכו במצוה. דבריהם מצאו אוזן קשבת והזקנים הלכו ונתרבו ב״תיקון״ של בעלי החנויות. אז התעורר לבב ״יחידים״ מבעלי החנויות, ושידלו את הזקנים ללמוד כל היום, והם יאספו תרומה מרעיהם בעלי החנויות ויתנו להם פרם שבועי. מעתה כל הזקנים יושבי הקרנות נאספו לבית הכנסת ללמוד כל היום. ככל שנתרבו בעלי החנויות, וגבו יותר, גדלה התמיכה שניתנה לזקנים. ברבות הימים, בראותם לבושם הדל של הזקנים, תיקנו לחלק להם מלבוש חם בימות הגשמים ומלבוש קל לימות החמה. יום חלוקת המלבוש היתה ״חגיגה״ של החברה הם הזמינו את ראשי הקהל, חכמים ועשירים. כל הנוכחים תרמו למפעל בעין יפה. גם נשים תרמו את חסכונותיהן למפעל זה והחברה המשיכה להתקיים עד ימינו אלה.

ביקור חולים

ניצניה של חברה זו הן די קדומים. כבר בימי ר׳ אליהו ן׳ הרוש, ראינו שהטיל על חברת הרוחצים גם טיפול בחולים העניים לספק להם צרכי פרנסה ורפואה. כך נמשך הדבר עד שנת תרפ״ז. בשנה זו נוסדה חברת ״ביקור חולים״, שהלכה ונתבססה. בשנת תש״ב, הרחיבה את פעולתה עד שזכתה להכרה כמוסד חיוני הן על ידי ועד הקהלת והן על ידי הממשלה.

חברה זו הגישה עזרה רפואית שכללה ביקור רופאים, תרופות ואף מצרכי מזון בסיסיים כחלב, בשר וכיוצא. הם פתחו בית מרקחת משלהם, ואף קנו ״אמבולנס״ להוביל חולים ויולדות לבתי חולים ממשלתיים בפאס במקרה הצורך. תקציב החברה כוסה בחלקו על ידי תרומות מאנשי הקהלה אנשים ונשים, ובחלקו על ידי הקצבה קבועה מועד הקהלה והממשלה .

חסד ואמת

חברה זו נוסדה בשנים האחרונות, בחדש תמוז תרח״ץ (1938), מאחר והקברות בבית החיים הישן [בשפולי ״זבל לקביר״ — הר הגדול] התחילו להתמוטט ויש שנהרסו כליל, ומי הגשמים נסחף אליהם. רב העיר מוא״ב ז״ל עם ועד הקהלה ייסדו חברה כזו לשיפוץ בית החיים בכלל בועד הפועל של חברה זו שהיה מחשובי הקהלה הייתי גם אני הצעיר ועל ידינו נרכש שטח אדמה שהיה יוצא דופן מצד האדמות המוקדשות לקבורה. ובהשתדלותו של יו״ר הועד מר רחמים טובאלי, נכנס ההר הנזכר בשם ״שערי רחמים״ לספר אחוזה ממשלתי ״טבו״, מכלל קרקעות השייכים לרכוש הקהלה.

מלבד חברות אלה שעסקו בחומר ורוח, היו אחרות אגודות ״ללימוד תורה ועבודת השם״. רבות מהן נתגבשו כתוצאה מיזמה של יחידים, שנתאספו ללמוד זוהר ומשנה, ולשמוע מוסר מפי חכם, במוצאי שבתות וחגים. כל פעם היו הולכים לבית אחד החברים לפי החור. ובשנים האחרונות נתייסדה חברה בשם ״נעים זמירות״ בנצוחו של מר רפאל זכרי בן יעקב ״לשורר בקול נעים זמירות ה׳ בתפילות בחגים ובמועדים״.

על חברות שעסקו ב״חינוך״ כגון ״עץ החיים״ וחברת אם הבנים ראה בפרק שבעה עשר החינוך בצפרו.

בדומה לחגיגת ה״הלבשה״ ליתומים שהיתה נהוגה בשאלוניקי ותוגרמה בכלל.

דו״ח חברה זו ראה תעו׳ 316 הנ״ל. ויש לציין שהודות למר אחי חכם ונבון רבי מימון עובדיה יחשל״א שעבד במסירות רבה, וטפל בחולים. וברפואתם ועל ידו הלכה ונתבססה החברה, בשנותיה הראשונות, זכות הרבים תלוי בו וצדקתו עומדת לעד.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"-עמוד 108

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

מדבר פחות מכל משורר עברי ספרדי אחר בעם ישראל, בצרותיו ובתקוותיו. במידה ששירתו סמוכה בכלל על מציאות, הרי עיקרה אישיותו וענייניו הגדולים והקטנים. ברם, אם נקבל את דעתו של גיתה, האומר על עצמו שיצירותיו לא היו אלא ׳פרקי וידוי גדול׳, הרי שאין כהגדרה זו הולמת את שירי טדרוס אבולעאפיה. הוא מתוודה לפני קוראיו ומגלה להם את סתרי לבו כהוויתם.

]הָאַהֲבָה מַכְנִיעָה אֶת הָעוֹלָם[
אֲנִי הָאַהֲבָהעוֹד כָּל יְמוֹתַי עֲלֵי כָּל הַיְּצוּרִים מַמְשְׁלוֹתַי,
וּבִסְגוֹר הַלְּבָבוֹת מַחֲנוֹתַי / וּבָתֵּי הַנְּפָשִׁים מִשְׁכְּנוֹתַי
וּנְפָשׁוֹת הַנְּדִיבִים אוֹהֲבוֹתַי / וְנַפְשׁוֹת הַנְּבָלִים שׂוֹנְאוֹתַי
וְזֶה מִתְגַּבְּרִים עַל זֶה מְלָכִים – / וְכֻלָּם יִשְׁכְּבוּ אֶל מַרְגְּלוֹתַי!
 -5 
וּגְבוּרִים אֲרַדֵּף כָּל יְמוֹתַי / וְשָׁרִים אֶחֱלֹשׁ תּוֹךְ מִלְחֲמוֹתַי
וְאֵין לִי לוֹחֲמִיםכִּי אִם צְבָאַי, / וְלֹא תּוֹפֵשׂ חֲנִיתרַק נַעֲרוֹתַי
וָדַדֵּי יַעֲלוֹת חֵן הֵם שַׁלְּחִי, / וְגַבּוֹת הַצְּבָאִים – קַשְׁתוֹתַי
וְעֵת כַּלַּעֲנָה אֵמַרוְעִתִּים – / עֲסִיסִי כַּדְּבַשׁ יִמְתַּק לְשׁוֹתַי.
וּמָה לִי עוֹד לְסַפֵּר נִפְלְאוֹתַי / וְתַבַּעְנָה תְּהִלָּתִי שְׂפָתַי?
 -10 
וּמֵעוֹלָם שֶׁמִּי נוֹדַע בְּתֵבֵל / וְיַלְדֵי רוֹזְנִים הֵמָּה מְשָׁרְתַי!

המשקל: המרובה. — מתוך הקובץ הנ״ל. המשורר מחקה כאן אחד משירי אברהם אבן־חסדאי (לעיל מם׳ 332 א). 1. עוד כל ימותי — בעודני קיימת בעולם. 4, וזה — המלכים אמנם מתגברים האחד על חברו, אבל כולם נכנעים לאהבה. 6. צבאי — הצבאים, הנערים היםים. 7. שלחי — נשקי. 8. ועת — ולפעמים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

וכוכבים בלב ים נבוכים כגרים ממעוניהם גרושים (ריה"ל 'אהבת ציון', עמ' קפ"א)

פרק שני פעילות 'ציונית' ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה

חוקרים סקרו בהרחבה את התפתחות התנועה הציונית במדינות המגרב, מרוקו, אלג'יר ותוניס, מסוף המאה ה- 19 ועד להקמת המדינה. הם התמקדו בקשריהם הארגוניים של הקהילות היהודיות עם מדינת ישראל והשפעת תקומתה על הקהילות. הם עסקו בזיהוי התשתית המוסדית של הפעילות הציונית בצפון אפריקה שהתמקדה בארגון אירועים עבור מוסדות היישוב קק"ל וקרן היסוד. ובהתמודדות הקהילות היהודיות עם האידאולוגיה הציונית. במקומן של הקהילות מול לחצים פוליטיים מקומיים והתגברות הלאומיות. כול זאת בכפוף לתנאים שקבע השלטון הצרפתי בכול אחת מארצות המגרב. ממצאי המחקרים הראו שהציונות במגרב לא הייתה ציונות מעשית ברוח הציונות במזרח אירופה אלא ציונות שהסתפקה באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל (הקק"ל) ו'השקל הציוני'. דברים ברוח זו ביטא בראיון אישי גד כהן פעיל מרכזי באגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה. לשלטון הצרפתי הייתה עמדה שונה כלפי הפעילות הציונית בארצות המגרב שבחסותו. במרוקו סניף של ההסתדרות הציונית פעל בחסות ארגון האם בצרפת. לפי השליח אפרים פרידמן, "ההסתדרות הציונית אינה רשמית היא נסבלת".  בתוניס ובאלג'יר היו עליות וירידות ברמת הפעילות של התנועה הציונית, אך היא לא הוגבלה בדרך כלל בארצות אלה. הסוכנות היהודית הפעילה מרחוק את נציגיה האירופאים שניהלו את סניף קרן היסוד באלג'יר  ומשרדיה הארץ ישראלים בתוניס,  במרוקו  ובלוב. גם הפדרציות הציוניות במגרב שפעלו בחסות הסוכנות היהודית באמצעות משרדיה הארץ ישראלים עסקו בהרצאות ותעמולה לקידום הציונות וניהלו על ועדות העלייה המקומיות.

שנה לאחר מכן אפרים צור, שליח לצפון אפריקה, העיד שעדיין לא היה גוף מרכזי שאיחד את כל הארגונים בארצות צפון אפריקה ונשמרה החשדנות כלפי מנהיגי הקהילות המקומיות. בצפון אפריקה היו קיימים מוסדות ציוניים שבראשם מונה "איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית". בעדותו הציג את מטרת הציונות במגרב, "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה להשיג תדמית של 'החלוץ הפולני'. תנועת נוער מאורגנת, הפועלת עם רוב הנוער המקומי ]…[ להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך לחנך אותו לעלייה[הדגשה של, ב.ד]. במילים אחרות, התנועה הציונית שהחלה את דרכה במזרח אירופה לא שכחה את שורשיה 'החלוץ – הפולני' 'החלוץ הצעיר' וייבאה לצפון אפריקה את רעיון החלוציות המזרח אירופאי בלי להתחשב – להכיר את 'רוח' המסורת היהודית המקומית שנשאה עיניה לציון ללא המעטה הפוליטי מדיני של – הסוכנות היהודית. למרות שפעילות תנועות הנוער הציוניות בארצות המגרב הייתה מצומצמת, בהשוואה להיקף הפעילות במזרח אירופה, נשען עליה מפעל ההעפלה לפלשתינה א"י.

הפעילות הציונית בארצות המגרב ולוב הייתה בדרגת מיסוד שונה ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ופעילות של יחידים. ביזמה הקהילות היהודיות נוסדו תנועות ציוניות דוגמת 'צעירי ציון', 'יושבת ציון' ו'עטרת ציון' בתוניס, 'בן יהודה' בלוב וקבוצות 'בן יהודה, 'מגן דוד' ו'טרומפלדור' במרוקו – שפעלו בתנאים ובמשאבים שעמדו ברשותם. תנועות אלה שמרו על קשר עם הסוכנות היהודית ודיווחו לה על פעילותם השוטפת. ירון צור ציין שהמפנה באופייה של התנועה הציונית במרוקו חל בשנת 1946 הוא הביא מדבריו של צבי יהודה, "הארגון הציוני במרוקו עובר מגביית השקל והתרמות שאפיינו את הפעילות הציונית במרוקו, לעבר החינוך העברי הציוני, להכשרה ולעלייה".  התגברות פעילותן של התנועות, המועדונים וחברות חובבי השפה העברית לא הובילה בהכרח לעלייה בקנה מידה גדול מהמגרב.

הפעילות הציונית במגרב התמקדה גם בלימוד השפה העברית ותרבותה. את הפעילות הזו זיהו השליחים, בביקוריהם הראשונים, בשנים 1943 ו – 1945 כ"אנדרלמוסיה איומה. הרבה חברות אשר עוסקות ביהדות, ציונות, בעברית ואפילו בהכנה חקלאית, אבל כול זה מפוזר, בלתי מאורגן בלי יד מדריכה". מטרתם הייתה לשלב את הפעילות במסגרת תנועתית פוליטית מרכזית. להערכת השליחים, הפיצול גרם […] "לאיבוד כוחות ויכולת עבודה".  כלומר, ניצול יעיל של משאבים לא היה נחלתה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה.

משנת 1940 חדלה לשכת ההסברה של ההסתדרות הציונית לשלוח לצפון אפריקה חומרים הנוגעים לציונות "מאחר ובמרוקו הצרפתית נאסרה הפעולה הציונית לכול ענפיה, ואין לשלוח לשם שום חומר ומכתבים עד להודעה חדשה".  בסקירה שהוגשה לוועד הלאומי בשנת 1944 על הקשר עם ארצות המזרח נמסר ש"כל מאמצנו להתקשר עם היהדות של צפון אפריקה ושל ארצות הכיבוש ]נתקלו, ב.ד[ בקשיים שלא יכולנו להתגבר עליהם לרגל המלחמה".  מנגד, במועד הדוח פעלו כבר שלושה שליחים במגרב. שנתיים לפני כן ציין נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית בסוכנות היהודית שהפעילות הציונית חודשה באפריקה הציונית. הוא הציע למשה שרת לפרוש על כול הפעילות במגרב את חסותה 'האימפריאלית' של הסוכנות היהודית. בתזכיר העלה וילנסקי הצעה לביקור של משלחת בת 3 חברים על בסיס "תכנית פעולה עם כל הארגונים בארץ שיש להם קשרים עם תוניס, אלג'יר ומרוקו".  תזכיר זה הדהד עם רעיון 'החלוץ האחיד' שהעלה לדיון באותה עת אליהו דובקין בברית הארגונים החלוציים. הסוכנות היהודית התמודדה עם פעילות ציונית ספורדית של יחידים ושל ארגונים וולונטריים במגרב שחלקם קיבלו סיוע מצומצם מהמוסדות הציוניים. ארגון 'ברית עברית עולמית' ('ברית'} שימש כתובת לקבלת ספרים וחומרי לימוד בעברית. היו פניות גם למחלקה לנוער בסוכנות היהודית לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים. פעילות היחידים והארגונים הוולונטריים עם הסוכנות היהודית ושלוחותיה לא נפסקה, אלא עקב המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר אחרי החלטת האו"ם ב'כ"ט בנובמבר' ומלחמת השחרור או לבקשת נציגי הקהילות של טריפולי ובנגאזי. לעומת זאת, במועד קרוב להודעת נציגי טריפולי הגיעה גם פנייה של הפדרציה הציונית באלג'יר לקבלת חומר בצרפתית כי אנגלית אינה שפת המקום והעברית לא נפוצה שם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ  אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…מאת: הרב משה שמיר

  

 

להאיר באור החיים –

לפ' ואתחנן וט"ו באב.

מאת: הרב משה שמיר

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

תפילת משה רבנו – לזכות להיכנס לארץ ישראל.

ואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

כאשר נתחנן בפני הקב"ה מתוך שירה,

תפילתנו תעלה בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו, איך לקיים מצוות כרצון ה',

בבחינת: 'לעשות רצונך אלוהי – חפצתי, ותורתך בתוך מעי' (תהלים מ ט).

עבודת ה' – מתוך אהבה.

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"

 (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.

להלן דברי קודשו:

"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים…

עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר".

כוחה וסודה של תפילת משה רבנו.

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

רבנו-אוה"ח-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניךוראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

רבנו-אוה"ח-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

המסר החשוב הוא,

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

ארבעה יסודות לקבלת התפילה – בתורת רבנו-אוה"ח-הק'.

  • ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים. ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

רבנו-אוה"ח-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

  • ואתחנן "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

  • אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" (רבנו-אוה"ח-הק'). שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז).
  • בעת ההיא"זמן התפילה – כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

  • לאמור" – "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

סדר התפילה בפני הקב"ה.

תדריך מאת משה רבנו.

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.

רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", והכל מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'.

זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.

להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה לקבל ע"פ לפנים משורת הדין, מול הדרישה לקבל ע"פ דין.

אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.

לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).

משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.

 למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

משה רבנו מבקש על הארץ, ירושלים ובית המקדש.

 'הארץ הטובה' –  א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.

 'הלבנון' –  בית המקדש (רש"י).

משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".

רש"י: "הארץ הטובה"ארץ ישראל. 'ההר הטוב' –  ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.

השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?

משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.

המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.

כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.

נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.

צמד ראשון – תורה ותשובה:

"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).

צמד שני – גן עדן וגיהינום:

"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.

צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.

כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].

למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א).  מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.

מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

שמו של משיח

"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.

הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.

הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.

אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.

 הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.

רבנו-אוה"ח-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:

באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.

כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה".

אדם הראשון ובית המקדש.

אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.

כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".  

רבנו-אוה"ח-הק': הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, בבחינת הכתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".

לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.

 ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד – יט).

 מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.

דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.

דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע"  השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.

דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).

לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו, עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).

ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.

רבנו הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

  • המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.
  • וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
  • בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.
  • בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה"זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח.

          "דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.

          "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).

לכל אחד מאתנו יש בית – ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".  בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).

 מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).

עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.

אהבתו העזה  של רבנו-אוה"ח-הק' לקב"ה.

 "אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):

"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.

עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".

רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.

רבנו-אוה"ח-הק' מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':

"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו).

"עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".

"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי: אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.

 וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.

אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).

"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,

ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך,

 ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך.

 תצא נפשם לחזות בנועם ה'" (בר' ב, א).

ט"ו באב,

  יום החיבור – בין הקב"ה לעם ישראל.

יום החיבור – בין חלקי עם ישראל.

יום החיבור – בין עמ"י לגאולה, ולבנין המקדש.

אמר רשב"ג: "לא היו ימים טובים לישראל כ-ט"ו באב וכיום הכיפורים:

א. הותרו שבטים לבוא זה בזה". החיבור בין חלקי העם.

ב. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל". החיבור בין חלקי העם.

ג. יום שכלו בו מתי מדבר". החיבור בין הקב"ה לעמו.

ד. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם, שלא יעלו לרגל". החיבור בין חלקי העם.

ה. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה". החיבור בין הקב"ה לעמו.

ו. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". החיבור בין העם לבית המקדש (תענית לא ע"א).

הקשר בין הקב"ה לעמו, בין חלקי עמו, ובין העם למקדשו.

א. הקשר בין הקב"ה לישראל עמו.  ב. החיבור בין עם ישראל למולדתו.

ג. הקשר בין עם ישראל למקדשו.   ד. החיבור בין עם ישראל לתורתו.

ה. אהבה ואחווה בין אדם לחברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".

הקשר בין יום הכיפורים לט"ו באב.

ביום כיפור קיים חיבור בין הקב"ה לעמ"י, בכך שמכפר על עבירות שבין אדם למקום, בכפוף לתשובה.

ביום כיפור קיים חיבור בין חלקי העם המוחלים איש לרעהו על עבירות שבין אדם לחברו.

ביום כיפור קיים חיבור בין עמ"י למקדש, ע"י עבודת הכהן הגדול בכיפור, שבזכותה הקב"ה מכפר לישראל.

ביום ט"ו באב – קיימות התופעות הנ"ל בששת המקרים הנ"ל, אותן הזכיר רשב"ג.

ביום ט"ו באב, הותרו השבטים לבוא זה בזה כנזכר בסעיף א', והותר שבט בנימין לבוא בקהל כמובא בסעיף ב', וכן יום שביטל הושע בן אלה את ההגבלות על עליה לרגל לירושלים המוזכר בסעיף ד', אותן הטיל בזמנו ירבעם בן נבט, דבר שגרם לנתק בין מלכות ישראל למלכות יהודה, דבר הרומז לחיבור ולקשר בין חלקי עמ"י.

ביום ט"ו באב קיים קשר בין הקב"ה לעמו, בכך שעשה נסים לעמ"י כמוזכר בסעיפים ג', ה', בהם פסקו למות מתי מדבר, והרוגי ביתר ניתנו לקבורה.

ביום ט"ו באב – קיים קשר בין העם לבית המקדש, בכך שפסקו לכרות עצים למערכה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

אראנו נפלאות

לרבי אמי – המחפש שינויים אצל אשתו ובית חמיו,

 במקום אצלו, ואצל כל אחד מאתנו.

הגמרא מספרת על רבי מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב מספר בקשות, בתחום המשפחה:

א. בית חמיו "מצערים" אותו בגלל עושרם. רבי יצחק רבו, התפלל עליהם שיהיו עניים, וכך נהיה.

ב. בגלל עוניים, הם "דוחקים" אותו יותר, מאשר כשהיו עשירים. רבי יצחק התפלל, והתעשרו מחדש.

ג. אמר לרבו: "לא מקובלת עלי אשתי חנה" [לא יפה]. הרב התפלל: "תתייפי חנה, ונתייפתה".

ד. "אמר לרבו: מתגאה עלי" [בגלל יופייה]. "הרב אמר: אם כך, תחזור חנה לשחרותה, וחזרה".

המסר של הסיפור.

רבי אמי אינו מרוצה מאשתו חנה בגלל מיעוט יופייה, ומהוריה שמצערים אותו.

הוא פונה לרבו, מתוך שאיפה לערוך שינויים בחייו, כאשר את השינויים הוא תולה באחרים, לכן הוא מבקש על אשתו שתתייפה, ועל בית חמיו שיהיו עניים, וכך יהיה לו טוב.

רבו עושה כרצונו, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, דרכה אנחנו נבין, שלמרות השינויים אצל אשתו וחמיו, המצב חזר לקדמותו.

את השינויים, יש לעשות אצלנו, ולא אצל אחרים.

כמו כן, עלינו לקבל את הזולת, ובפרט את נוות הבית ע"י בעלה, וכן את הבעל ע"י בת הזוג, כמות שהם, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך". תפקידו של כל אחד מבני הזוג, להשלים את השני, בבחינת "אעשה לו עזר כנגדו".  

"לו" – שיתנהגו כמו ל"ו צדיקים, וזו הדרגה האידיאלית ביותר בחיי משפחה.

"עזר" – דרגה שניה, לעזור אחד לשני – "איש את רעהו יעזורו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא, ו).

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

כה:

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט

 

  • שֶׁבּיִי וְלִשְׁמִי, / צִבְעָם אֲפֵלוֹ בְּמַחְבַּר; / חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי, / דָּאָה הוֹדוֹ 
    [
    וְנִדְלָל.
    דָּחָה מַנְאוּמֵי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר; / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר 
    [
    הַזֹּהַר בְּמִכְלָל.
    שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי, / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר; / חָשׁ וַיִּכָּלֵא, / בְּקִרְבּוֹ לְבַד
    [
    חָלָל.
    עָרֵל וְטָמֵא, / חוּט פִּלְכָּם – שְׂפָתָם מִשְׁמָר / לָמוֹכְּטָלֶא / צַמְרוֹ,
    [
    אַף אִם מִתְגּוֹלֵל.
  • 10- שב״… במחבר: שירת ישראל המשובחת, בעלת הערך הרב של אבנים טובות, ירדה פלאים במשך הדורות; שב״ ולשמי: מלשון ״לשם שבו ואחלמה״ (שמות כח, יט; לט, יב); צבעם אפלו: האפילו, החשיבו את צבעם, היינו דהו ואיבדו את ברקם; במחבר: ביחד, חברו יחד; מחבר – צורה שנתחדשה בידי רד״א; חטאו… ונדלל: חטאו ־ צריך להיות כנראה חטאי, המצטרף לתיבה מעלי ליצירת הצירוף חטאי ומעלי – על דרך ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳״ (ויקרא ה, כא); דאה ונדלל: דאה כאן כנראה במקום דהה, אך אפשר גם להבין את התיבה במקורה, במובן זה ששירת ישראל התרוממה וריחפה בגבהים ולאחר מכן הידלדלה, בגלל הגלות שבאה כעונש על ישראל מפאת החטאים הרבים שחטא עם ישראל כלפי ה׳.
  • 11 – דחה… אתימר: בהתחלה חשב המשורר שלא יצליח ליצור שירה בשפה העברית שבה התגאה כל כך; חן שפתי: על פי ״הוצק חן בשפתותיך״ (תהלים מה, ג); בה אתימר: על פי ״חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו״ (ישעיה סא, ו; אור׳ חשמלי, אור הזוהר במכלל: כינויים מפארים לשפה העברית, על פי ״במראה זהר כעין החשמלה״(יחזקאל ח, ב); במכלל: בפאר ובתפארת,על פי ״מציון מכלל יופי אלהים הופיע״ (תהלים ג, ב).
  • 12 -שחה איש… ויתמרמר: אויביו של ישראל שמחים לאידו על המצב המושפל שבו הוא נמצא ומביעים את רגשותיהם בקול רם ובתוקפנות; איש חרמי: על פי ״שלחת את איש חרמי מיד״ (מלכים א ב, מב); ויתמרמר: על פי ״ויתמרמר אליו ויך את האיל״(דניאל ח, ז); חש ויכלא… חלל: אך חיש מהר עצרו האויבים את הסתערותם ונפל לבם בקרבם; ויכלא: על פי ״הנה שפתי לא אכלא״ (תהלים מ, י); בקרבו לבו חלל: על פי ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים קט, כב).
  • 13- ערל… משמר למו: המשורר מביע את קנאתו בגויים, היינו בערבים שבקרבם הוא חי, על כך ששפתם נשתמרה והתעשרה והולכת ונמשכת כחוט הפלך המתגלגל; לשונם צחה וטהורה כצמר הטלה, גם כשהם – לדעתו של המשורר – בשפל המדרגה ומתפלשים בעפר; ערל וטמא: כינוי לגויים, על פי ״ולא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא״ (ישעיה נב, א); משמר למו: על פי ״והיית להם למשמר״ (יחזקאל לח, ז); מתגולל: על פי ״ועמשא מתגלל בדם״ (שמואל ב כ, יב).

אוֹצַר אֲסָמִי – / אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר; / חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִּמְגִלָּתִי
[מְגוֹלָל
15 מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לָשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר; / דַּיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד 
[אֶתְפַּלַּל.
קָשְׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלֵי / זֶמֶר 
[פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.
צָפוּ בְּיַמִּי / יָם שִׁירָתִי לִי כְּעַמַר; / שָׁטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל. 
טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר, / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוּ לֹא 
[תִּבְחַל.
חָלַי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי, / אָזְרוּ כֹּחַ
[נִשְׁחָל.

14- אוצר אסמי… במגלת׳ מגולל: אולם העונג העילאי שחש המשורר הוא בשירת עמו ולא בשירת הגויים, והיא מנת חלקו ומורשתו האצורה בספרי הקודש; אוצר אסמי: כפל לשון להעצמת העמדה החיובית של המשורר כלפי השירה העברית, על פי ״נשמו אצרות נהרסו ממגרות״ (יואל א, יז); חלקי גורלי: על פי ״ה׳ מנת חלקי וכוסי״(תהלים טז, ה); במגלת׳ מגולל: על פי ״ונגלו כספר השמים״ (ישעיה לד, ד), וכן ״ושמלה מגוללה בדמים״ (ישעיה ט, ד).

15- משרתי… אתפלל: הלשון העברית חיה רק בפיהם של שליחי הציבור בבית הכנסת, ובה הם מנהלים את תפילות הציבור. רד״א רומז לכך שעבר גם הוא ליד התיבה והיה שליח ציבור, וכך התוודע ליופייה של לשון הקודש; מאמר: אמירה, ביצוע בעל־פה של טקסטים קיימים, ולא כמשמעו המקראי – צורה מחודשת בידי רד״א.

16- קשטי בזממי… בו אתתל: המשורר מתאר את החלטתו הנחושה להתחיל לכתוב שירה עברית; ביצירתו הוא מוצא נחמה מתסכוליו וגאולה ממצוקתו; קשטי בזממי: אמת חשבתי, על פי ״הודיעך קשט אמרי אמת״(משלי כב, כא); אחת אמרתי: על דרך ״אחת דברתי ולא אענה״ (איוב מ, ה); זמר פצחי: על פי ״פצחו ורננו וזמרו״ (תהלים צח, ד).

   17צפו בימי… בו אנחל: אויבי עם ישראל גרמו להשבתת היצירה העברית הצרופה, כאשר כבשו את ארץ ישראל שניתנה לו לנחלה; כעמר: צחה כצמר, על פי ״ושער ראשה כעמר נקא״ (דניאל ז, ט); שטו מעגלי נחלתי: על פי ״נעו מעגלתיה לא תדע״ (משלי ה, ו).

18- טעמו בטעמי… לא תבחל: לקחו ובזזו מכל טוב הארץ; טעמו בטעמי: על פי ״טעם טעמתי… מעט דבש״(שמואל א יד, מג); כנפת צוף: על פי ״ומתוקים מדבש ונפת צופים״(תהלים יט, יא); למאכלי נפש מנו לא תבחל: על דרך ״וגם נפשם בחלה בי״ (זכריה יא, ח).

19 -חליי ונזמי… כח נשחל: האויבים שדדו את תכשיטיהם ואת בגדיהם של תושבי ארץ ישראל, והתנהגו כלפיהם בתוקפנות ובאלימות; חל״ ונזמי: על פי ״נזם זהב וחלי כסף״(משלי כה, יב); עדיו עדו: על פי ״ותעד נזמה ותליתה״(הושע ב, טו) וכן ״כחלת עיניך ועדית עדי״ (יחזקאל כג, מ) בלב נכמר: על פי ״נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי״(הושע יא, ח) – הכוונה כאן היא ללבו של המשורר או של המסתכל מן הצד, ולא ללב האויבים השודדים; אזרו כח: על פי ״ונכשלים אזרו חיל״(שמואל א ב, ד); נשחל: צורה גזורה כנראה משחל (אריה), מחידושיו הלשוניים של רד״א.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט עמ' 306

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-סיום השיר 

20-אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטְבּוֹ וְגָמַר; / נָטָה גַּלְגַּלִּי, / יָרֵאתִי 
]
וָאֶתְחַלְחַל.
יוֹמִי עוֹמְמִי, / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סוֹגֵר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת 
]
מְכוּבָּל.
רַמְשִׂי רוֹעֲמֵי / פֶּרֶץ נַחֲלֵי מֵעִם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי, / כִּפְלַיִם רוּחוֹ 
]
חִבָּל.
לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיווּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ 
[וְנִבָּל.

  • 20- אך רוב אשמתי… ואתתלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, על פי ״כי אשמה רבה לנו״ (דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה על פי ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״(הושע יג, יד); יראתי ואתוולחל: על פי ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).
  • 21- יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: על פי ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: על פי ״ויתנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, על פי ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״(איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, על פי ״לאסר מלכיהם בזקיס ונכבדיהם בכבלי ברזל״ (תהלים קמט, ח).
  • 22- רמשי רועמי… רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, וגרם פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הביטוי הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת – כינוי לעם ישראל בארצו, על פי ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); מעם גר: איוב כח, ד; כפלים רוחו חבל: על פי ״כי לקחה… כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).
  • 23- לא כן אדמה… ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה קשה כל כך; לא כן אדמה: על פי ״והוא לא כן ידמה״ (ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות – רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפל׳ שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, על פי ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).

אוֹיְבִי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הִתְגָּר, / וּמְחִי קַבָּלִי / שָׁב כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
25-בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב
]
וּגְבָל.
מִרְדִי בִדְמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכָּר, / עַד כִּי בִּגְלָלִי / נִשְׂרָף גָּדִישׁ 
]
נֶאֱכָל.

וּבְנֵי עוֹלָמִי, / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי, / קִוּוּ חֶרֶב
[מְאֻכָּל.
עַמִּי וּלְאֻומִּי, / שִׂיחָתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ 
[מִפְתַּן הַהֵיכָל.
טוֹבִי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא 
[לֹא אוּכַל.

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי 
[
וְהֵיכָלִי

24-אויבי וקמי… כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, על פי ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שב כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.

25-בני עם רמי… ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים – ״רמי קומה״ ו״קומותיהם רמות״; חשו לשלל׳: על פי ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: על פי ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״(תהלים פג, ז־ח).

26-מרדי בדממי… גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: על פי ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״(תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: על פי ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).

27-ובני עולמי… חרב מאכּל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכּל: על פי ״ואם תמאנו… חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).

28-עמי ולאומי… מפתן ההיכל: תפילתם של בני ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה ל׳: על פי ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).

29-סוב׳ ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שיבוא קץ לפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אלה מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכּר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: על פי ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי 
[
וְהֵיכָלִי

-30 מבית הלחמי… והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, על פי ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״(שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: על פי ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״סבו ציון… ספרו מגדליה״ (תהלים מת, יג).

הערות המחבר

-3 שעלל: לשון עלילות; 4 וצלל: ל׳ [=לשון] קשקוש [=השמעת קול, צליל]; 5 אסף: אסף הנביא; 6 ונצלל: ל׳ צללי ערב; 7 המהולל: ל׳ שטות; 10 שב״ ולשמי: ל׳ לשם שבו ואחלמה; 13 מתגולל: מתגלגל בדמו; 14 מגולל: מגולגל.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-סיום השיר 

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-es- chrab u mahia -Qasida du vin et de la mahia et de l’eau-de-vie

 

6 -Qseda d-es- chrab u mahia Qasida du vin et de la mahia et de l’eau-de-vie

A khwani / tsennto l-had el-qseda /

Laïkun ta‘mel si faida/

Fe-qlob er-rzal u-n-nsa /

‘Azz biya di ka nsof el‘dab /

D-el-molo ‘in b-mahia u-s-srab.

‘Ammer s-srab maya‘mel r- rbeh.

Di ka isker/kif -l-kelb ka inbeh.

Es-sekran ma daiza-s slato

 Bin en-nas ma tfut-s- sehdato

 Ma y a ‘ref la ulado wala mrato

 Ka yen ‘el f-ed-din u-l-mella

Bab zahnnam / leh /mehlola.

Sahb-es-srab / dima f-el-qhawe

 Hetta ka yebqa bestamo khawe.

T-Tora di Mosse Rabeno

 Wossatna/men s-srab netba‘do

Traduction

Ballade sur le vin et l’eau-de-vie Oyez mes frères cette Qasida !

Peut-être vos cœurs en tireront profit.

Je souffre de voir ceux qui s’adonnent à la boisson sans répit. Jamais du vin n’est sorti quelque profit.

Celui qui s’en imbibe, comme un chien aboie.

L’ivrogne, sa prière n’est point agréée,

Son serment, toujours refusé.

Il ne connaît ni sa femme ni ses enfants.

 L’injure est dans sa bouche tout le temps.

Il maudit son peuple et sa foi.

Aux portes de l’enfer, il va tout droit.

Dans les cafés, il traîne sa douleur

 Et son porte-monnaie crie malheur.

La Torah de Moshe Rabbeno

Recommande de s’éloigner de la boisson illico

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-es- chrab u mahia Qasida du vin et de la mahia et de l’eau-de-vie

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-הקדיש

הקדיש

א. אמירת הקדיש

מבוא. הקדיש נאמר חמש פעמים בתפילה וכולל ארבעה סוגים או נוסחים: א. קדיש ׳על ישראל׳ או קדיש ׳דרבנן׳ הנאמר פעמיים בתפילת שחרית: 1. אחרי פרשת הקרבנות, לפני ׳הודו׳; 2. אחרי הקטורת, לפני ׳עלינו לשבח/ ב. ׳חצי קדיש׳ הנאמר על ידי החזן בתחנות שונות בתפילה: לפני העמידה של שחרית, מנחה ומוסף, לפני ׳ברכו׳ בערבית ועוד. ג. קדיש ׳תתקבל׳ הנאמר לאחר העמידה או לאחר התחנון שלאחריה. ד. קדיש ׳יהא שלמא׳ הנאמר לאחר מזמור של יום או לאחר ׳עלינו לשבח׳ בכמה קהילות, ובכללן תאפילאלת.

על פי שער הכוונות לאריז״ל, הקדיש נאמר במעברים של תחנות התפילה המייצגות ארבעה עולמות העולים ויורדים. תחילה עליית העולמות: עולם העשייה מהתחלת התפילה עד ׳ברוך שאמר׳; משם ועד ׳יוצר אור׳ קרוי ׳עולם היצירה׳; העמידה או תפילת ׳שמונה עשרה׳ קרויה ׳עולם האצילות׳; משם תחנות התפילה מייצגות את ירידת העולמות: א. עולם הבריאה מ׳אשרי׳ ועד ׳תפילה לדוד׳; ב. משם ועד ׳אין קדוש כה״ – עולם היצירה; ג. משם ועד ׳עלינו לשבח׳ – עולם העשייה. בין כל ׳עולם׳ נאמר קדיש.

הקדיש האחרון שאחר ׳עלינו לשבח׳ אינו מייצג שינוי בעולמות התפילה, אבל בכוחו של הבן היתום להעלות את אביו ממדרגה למדרגה להכניסו לגן עדן, והוא קרוי ׳קדיש בתרא׳ או ׳קדיש יתום׳.

  • קדיש של החזן – אין אומרו אלא החזן, וקדיש יתום – אין אומרו אלא האבל.
  • אין החזן אומר ׳יהי שם ה׳ מבורך… בכל הארץ׳ לפני קדיש.
  • בראשונה בארפוד היה אומר ׳קדיש יתום׳ רק אחד מן האבלים, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה התקין שכל האחים והבנים יאמרוהו ביחד.
  • אמירת קדיש על ידי בן ואחי האב – עדיפות לבן.
  • מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת, שכל ׳קדישי יתום׳ נמכרים אחת לחצי שנה כשאר המצוות, אבל הקונים מתחשבים במי שנפטר לו קרוב ומאפשרים לו לומר קדיש חודש ימים.
  • מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת, לומר תמיד קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח׳ של כל התפילות: חול, ראש חודש, שבת ומועד. קדיש זה הקרוי ׳קדיש יתום׳ או ׳קדיש בתרא׳ אינו נפוץ בשאר קהילות מרוקו והוא מקובל באשכנז ובקהילות דרום תאפילאלת, כנראה בהשפעת הרמ״א או אף בהשפעת קבלת האריז״ל. בשאר הקהילות אין אומרים אלא ׳חצי קדיש׳, או שאין אומרים קדיש כלל.״

נוסח הקדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּאאָמֵן
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּאָמֵן
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵןאָמֵן – יהא שמיה רבה
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּאאָמֵן
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא ְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵןאָמֵן

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵןאָמֵן

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵןאָמֵן

האומרים קדיש פוסעים שלוש פסיעות לאחור עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵןאָמֵן

הטעם הוא שתהיינה כ״ח תיבות מן ׳יהא שמיה׳ עד ׳בעלמא/ ועד בכלל, כנגד כ״ח אותיות דמילוי הוי״ה. ראה יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, שו״ת חלק או״ח, סימן מח. גם במראכש אומרים ׳מן כל ברכתא׳(זוכר אבות, עט' 33), וכן נוהגים גם בשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ יט סעיף כט). בעניין זה מובאות שלוש דעות בבית יוסף סימן נו: א. לומר עד ׳דאמירן בעלמא׳ כמניין כ״ח תיבות. ב. לומר עד ׳עלמיא׳ כמניין כ״ח אותיות. ג. עד ׳יתברך׳

ג. עניות לקדיש

  • עונים בקול רם ׳יהא שמיה/.. עד ׳דאמירן בעלמא', ועד בכלל.
  • בנוסח ׳ואמרו אמן׳ החזן או אומר הקדיש אומר ׳ואמרו/ וכל הקהל עונה יחד עמו ׳אמן/
  • בקדיש ׳יהא שלמא׳ הקהל עונה ׳חיים ושבע׳ וכן ׳לנו ולכל עמו ישראל׳ בלי ׳ואמרו אמן/
  • אחרי התיבה ׳תתקבל׳ הקהל עונה ׳תקובל ברחמים וברצון/
  • אחרי ׳על ישראל ועל רבנן׳ הקהל עונה ׳עליהם השלום/
  • כל העניות של הקדיש, ׳אמן׳ ו׳ברוך הוא וברוך שמו׳ נאמרים בקול רם על ידי הקהל, גדולים וקטנים.
  • מרא דאתרא יש׳׳א ברכה נהג להזהיר את הקהל לענות בקול רם ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן/
  • אין הציבור עומד בקדיש מכל סוג.
  • בשלושה קדישים נהג מרא דאתרא יש׳׳א ברכה לעמוד: בקדיש של ליל שבת לפני ׳ברכו/ בקדיש לאחר חזרת הש״ץ בשחרית ובמנחה ובקדיש ׳תתקבל׳ של ערבית.21

ד. כריעות ופניות בקדיש

אומר הקדיש שאינו חזן מכוון עמידתו במקום שעומד, ולאו דווקא לכיוון מזרח.

נוהגים לשחות קצת בקטעים האלה:

כשאומר ׳יהא שמיה רבה׳ שוחה קצת. ב. כשאומר ׳בחייכון׳ פונה לצד ימין, ׳ביומיכון׳ – פונה לצד שמאל, ׳ובחיי דכל בית ישראל׳ – פונה חזרה קדימה.

וכן ב׳עושה שלום במרומיו׳ פונה לצד ימין, ׳הוא ברחמיו׳ – פונה לצד שמאל, ׳יעשה שלום׳ – פונה חזרה קדימה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-הקדיש-עמ'51

פרק עשירי-אוכלוסיה וכלכלה-קהלת צפרו-ר'דוד עובדיה-כרך ג'

פרק עשירי

אוכלוסיה וכלכלה

התקופה הראשונה

ימי רבנותם של רבי דוד אראג׳יל, ר׳ משה ן׳ חמו, רבי ישועה בנו, רבי יוסף עטייה, עד שנת תק״י, 1750

בתחלת תקופה זו צפרו היא עיירה קטנה בסופה כבר כותבים בגט ״מתא״ צפרו. אמנם ר׳ יעקב ן׳ צור מהסס אם להכשיר את הגט, שהוא מסופק אם צפרו הגיעה לכלל עיר, אבל מזה שתושבי המקום כתבו ״מתא״ משמע שראו את עצמם כעיר. בכמות אוכלוסיית הקהל היו עליות וירידות.

דומה שבימיהם של ר׳ דוד אראג׳ל ור׳ משה ן׳ חמו התרחבה העיר. ״צלא לכבידה״ (=בית הכנסת הגדול) היחידה בעיר בימים אלה, מכילה כ־400 מקומות. לא נטעה אם נניח שהקהל מנה אז כ־250 משפחות. כתוצאה מרעב ורדיפות נדלדלה אוכלוסיית העיר.

בית כנסת זה הוא העתיק ביותר בצפרו. בימי ר׳ דוד חלקוה. וחלקה הקטן הנקרא ״צלא דלחכם״ יוחד לרבי דוד, והכנסותיו היו לו.

בשנת תצ״א, כשהוטל מס על הקהל, ברחו עשירי עם ל״זאווייא די סידי בועלאם״. בשנת תצ״ח, כשהיה רעב בכל מארוקו, ״ורבים מתו וחלקם נדדו לערים אחרות. אז נסגרה ״צלא דלחכם״. ימים אלה הם ימי מרידות. מלכים קמו ונפלו, עד שמולאי מוחמד ן׳ עבדאלה תפס את רסן השלטון. הנגיד הבולט בפעילותו רבת־הפנים בתקופה זו הוא יהודה ן׳ הרוש, יוזמם של כמה תקנות שיש בהם משום קביעת סדרים לקהלה. על תקנות אלו חתומים החכמים תלמידי ר׳ משה ן' חמו ופני הקהל.

תקופה שנייה

ימי רבנותם של ר׳ אהרן ן׳ זכרי, ר׳ שאול אביטבול, ור׳ שלמה אביטבול, שנים תקי״א—תק״ע.

בשנים תקי״ב—תקי״ז, רבתה אוכלוסית העיר והוצרכו לפתוח מחדש ״צלא דלחכם״ כדי לקלוט את המתפללים. הודות לכתבים ואגרות של ר׳ שאול ן׳ אביטבול נשארו לנו שמות רבים של אישים ועסקנים של הקהל, על מצבת קבורתו של ר׳ שאול נחקק שהוא מל למעלה מאלף וחמש מאות ילדים. בפנקס המילות שלו רשם לעצמו בין השנים תקכ״ב—תקמ״ט למעלה מ־700 נימולים שנימולו על ידו וודאי שהיו מוהלים אחרים זולתו. ואף שהיתה תמותה גדולה בין התינוקות, בפרט בקיץ, ניתן להניח שבימיו מנה הישוב היהודי בצפרו כ־450 משפחות. ולפני שנולד רבי שאול כבר נבנה בית כנסת הנקרא ״ע״ש אתאזי״  שקבע בו את ישיבתו הוא ובית דינו. בשלהי תקופה זו חלה ירידת מה באוכלוסיית העיר כנראה לרגל פרעות מולאי אליאזיד. רבים יצאו לכפרים. עם זאת, היה צורך בבית כנסת נוסף. וכשרצה ר׳ שלמה אביטבול, לבנות בית כנסת לעצמו, טען בין היתר, שצריכים להרשות לו מפני שיש ״נמנעים מלהתפלל מהמת שאינם מוצאים מקום להתפלל בבה״ך אלא הולכים לישב ברחובה של עיר מחמח הדוחק״.

ואז נבנה בית הכנסת שלו ״צלא דלפוקי״ (ביהכ״ן שבעלייה״) השלישי בעיר.

תקופה שלישית

(ימי רבנותם של ר׳ יהודה אלבאז ור׳ עמרם בנו, ור׳ עמור אביטבול, תקע״א—תרט״ו (18551811)

 ימים אלה הם ימי האידיליה בצפרו. האוכלוסיה רבתה. מהומות ופרעות שבכוחן לשבש חיי הקהלה לא היו. בין רבי עמור ורבי יהודה שררו יחסי ידידות ורעות. שניהם היו מכובדים על כל רבני המערב. ר' יהודה לבד מל בין השנים תקע״ב—תר״ו כ־300 נימולים. כפי שרשום בפנקסו ודאי היו מוהלים אחרים בצדו. ניתן להניח שעד סוף תרט״ו, היו בעיר כ־600 משפחות.

תקופה רביעית

(ימי רבנותם של ר׳ חיים אליהו אביטבול ורבי רפאל משה אלבאז. תרט״ו—תר״ס (19001856)

מימים אלה, השאיר לנו ר׳ רפאל משה הנ״ל, תיאור מפורט של אוכלוסיית העיר והרכבה. הוא אמד את אוכלוסיית העיר ל״שבע מאות איש״ מלבד נשים וטף. בימיו מל ר׳ שאול אלבאז בין השנים תר״ה—תרנ״ד כאלף נימולים. אז נבנה בית כנסת הנקרא ״צלא די מאיר״. שנבנה על ידי ר׳ מאיר צבע ומשפחתו. ר׳ משה צבח בנו, שהיה תלמיד חכם, שימש בה כשליח צבור ורב. הוא נבנה אחרי שנת ״יקח מצות״ (=תרמ״ט) לרגל הצורך ״יען כי צר להם המקום בכל בתי כנסיות עומדים צפופים, ובפרט בשבתות ובימים טובים הם בדוחק״. בית כנסת זה שימש כ״ישיבה״ לת״ח. אף ר׳ רפאל משה עצמו, בנה בית כנסת משלו, בביתו, הנושאת את שמו.

תקופה חמישית

(ימי הרבנות של ר׳ אברהם בז שטרית, ר׳ שלום אזולאי, ר׳ אבא אלבאז, ר׳ רפאל מאמאו ומר אבי הרב ישמ״ח עובדיה, תר״נ—תש״ה (19451890)

בתהלת תקופה זו סייר הצרפתי Ch. de Foucauid במארוקו, והתארח בצפרו, אצל דוד ן׳ עולייל. הוא שיער שהיו בצפרו כאלף יהודים1. אך ודאי לא דק. ולא התקרב למספר הנכון.

בחוברת בדפוס שראיתי בעיר צפרו, תחת השם Israelites de Sefrou כתב, שלפי כרוניקה מקומית היו בעיר צפרו 2200 יהודים, שהם 550 משפחות, ב־64 חצרות שכוללים 542 חדר. הוא מונה 5 בתי כנסת בעיר. גם כרוניקה זו אינה מדוייקת. שהרי ר׳ רפאל משה אלבאז שירד לפרטים, וחזקה עליו שבדק את הדברים בטרם כתב את הדו״ח שלו לחברת כי״ח, קבע שהיו 700 בעלי בתים כלומר משפחות. ויתכן שבעל החוברת מונה כמשפחה אחת אב ובניו הנשואים. גם המספר 2200 נפש יצא לו מזה שייחס לכל משפחה בממוצע 4 נפשות אבל בשים לב לילודה הרבה, בצפרו בימיו אלה, יש לייחס ממוצע גדול יותר לכל משפחה.

בתקופה זו נבנה בית כנסת החדש, הנקרא ״צלא־אזדידא״, או ״בית כנסת של הר׳ דוד אזולאי״, בו נקבעה הדרשה המרכזית של מו״ר אבי ז״ל בשבתות. בית כנסת זה היא הראשונה שנבנתה בה ״עזרת נשים״.

בעצם תקופה זו, קיבלה הממשלה הצרפתית את המנדט על מרוקו (1912). האוכלוסיה רבתה בעקבות העלאת רמת החיים, ורמת הרפואה. המללאח לא הספיק לאכלס את כל היהודים. הבנייה היתה צפופה מאד. עד ארבע וחמש קומות. ראש העיר Marechal הרשה ליהודים לגור ולבנות בתיהם גם מחוץ לאלמללאח בשנת תרפ״ו, כאשר ״בית הכנסת החדש״, הנ״ל, נעשה צר מהכיל את המתפללים, פרש חלק מקהל בית הכנסת ופתח בית כנסת אחר באחת העליות שעל גבי בית הכנסת ״צלא לכבירא״ ונתנו לה שם בית הכנסת ״אם הבנים״. כי אותן עליות שהיו על ״צלא לכבירא״ שימשו ככתות גבוהות ו״ישיבה לתלמידי ביה״ס ״אם הבנים״. הכנסות בית הכנסת הנ״ל, היו קדש לחברת ״אם הבנים״.

בשנת תרצ״ה, כאשר נבנה הבנין הגדול של ביה״ס ״אם־הבנים״ מחוץ לחומת העיר, בנו לידו בית כנסת מפואר שנשא אף הוא את השם בית כנסת ״אם הבנים״.

עד אז המוסלמים לא הרשו ליהודים לגור או לבנות מחוץ למללאח, בטענה שלפי דת האיסלאם, יש להבדיל בין ״טהור״ ל״טמא״ (ר׳ שיש״א, א, סי' א; חק ומשפט, סי' עא) אף גוים לא יכלו לגור בין היהודים מאותו נימוק. (ר׳ דברי משה, סי׳ ד) de Foucauld, מוסר שראה בצפרו במללאח ״בתים עם הרבה קומות״ (Reconnaissance,הנ״ל עמ׳ 38).

בשנים אלו בערך, החלו יהודים עשירי הקהל, לבנות בתיהם ״בעיר החדשה״, המיוחדת לצרפתים. הם בנו רחובות מיוחדים ליהודים. ושם בנו בית כנסת הנקרא ״צלאת טובאלי״ על שם מר יעקב טובאלי שבנה אותו.

התקופה הששית

(ימי הרבנות שלי, תש״ה—תשכ״ד, 19451964)

האוכלוסיה המשיכה להתרבות בימים אלה עד קום המדינה בשנת תש״ח. אז נוסדו מוסדות חינוך הגדולים שמנו ביחד כאלף ושלש מאות וחמשים ילד. מספר המשפחות גדל. מצבם הכלכלי השתפר. הקהלה שגשגה והיתה דוגמה לקהלות אחרות.

חברת אליהו הנביא ייסדה בית כנסת נוסף בקומה שלישית על גבי בית הכנסת הגדול (״צלא לכבירא״) ונקראת ״צלאת חברת אליהו הנביא״, שם היו מתפללים חברי ״אליהו הנביא״, וכל הכנסותיה קדש לחברה זו. גם בעיר החדשה נתרבו בתי היהודים, עד שהוצרכו לבנות בית כנסת נוסף. מר משה אזולאי, בנה בית כנסת יפה ומפואר הנושא את שמו ״צלאת משה אזולאי״, והכנסותיו קדש לישיבת העיר, ״בית דוד״.

מעת קום המדינה, רבים עזבו את העיר ועלו לישראל מתקופת ההעפלה ואחריה. במפקד האוכלוסין של שנת תשי״א, (1951), ירד מספר היהודים שהיה עד אז למעלה מ־7,500, ל־4,360 ». כיום (תשל״ג) נשארו בעיר כ־100 יהודים בלבד.

פרק עשירי-אוכלוסיה וכלכלה-קהלת צפרו-ר'דוד עובדיה-כרך ג'

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד

פרק ה: פיתוח האינטליגנציה

  1. 1. זכרון ולימוד

יכולתם השכלית של ילדי צפון־אפריקה כבר שימשה נושא למחקר, המהווה לדעתנו תרומה ראשונה בשטח זה הטעון עדייו הסבר ותיאור. מחקר זה העלה כמה נקודות מעניינות המבהירות לנו את המנטאליות של ילדים אלה, את קשייהם ואת הליקויים שבחינוכם, ומאפשרת לנו להסיק כמה מסקנות פדאגוגיות

  • רמת פעילותם האקטואלית של ילדים מצפון־אפריקה נמוכה במידה ניכרת מזו של ילדים אירופיים (הילדים האירופיים שנבחרו לצורך השוואה במחקר היו בדרך כלל שוויצריים, כלומר בני סביבה יציבה מבחינה חברתית, שבה כמעט כל ילד מבקר באופן סדיר בבית־ספר). אמנם לא בדקנו את כל הפונקציות השכליות, אך בשטחים השונים שנבדקו עד כה, מצאנו כמעט תמיד כי כושרם של ילדי צפון־אפריקה נופל מזה של ילדים אירופיים. יש לנו יסוד חזק לומר כי הבדלים אלה נעוצים, לפחות בחלקם המכריע, בסביבה התרבותית׳ ובעיקר — בסביבה הלימודית. במחקרים מיוחדים, שפורסמו במקום אחר, צויין כי הישגי הילדים השתנו בהתאם לסוג בית הספר בו למדו.
  • לא מצאנו אצל ילדים נורמאליים מצפון־אפריקה כל דבר העלול להתפרש כאי־יכולת ללמוד. מימצא זה הוא חשוב מאוד, כיון שהיפוכו היה יוצר מכשול חמור בהסתגלותם לסביבה הישראלית, שרמתה הממוצעת דומה בערך לזו שבאירופה. למזלנו מסוגל הילד הצפון־אפריקאי ללמוד; ולפיכך אפשר לגשת לחינוכו תוך תקווה להקטין עד כמה שאפשר את ההבדלים בין רמתו ובין זו של הילד בן הסביבה המפותחת. עד כמה אפשר לצמצם את הפער הזה ? האם אפשרויות הלמידה הן מוגבלותו עדיין אין באפשרותנו להשיב על שאלות אלו. בינתיים יש לפעול כאילו הכל נתון בידינו. מובן מאליו שככל שהילד צעיר יותר, כן יהיה נוח לשינויים וייטיב ללמוד. לדאבוננו, גילם של הילדים העולים ארצה במסגרת עליית הנוער, הוא גיל גבוה למדי ביחס לסיכויי פיתוח אינטלקטואלי. תקופת ההתבגרות המינית הקרבה והולכת קובעת כמה וכמה דפוסי התנהגות וקווי אופי; היא קובעת ללא ספק גם צורות מחשבה מסוימות ודרכים מסוימות של הפעילות השכלית. אין בכוונתנו לומר כי ילד בן 15 אינו מסוגל עוד ללמוד דבר, אך הננו מדגישים את העובדה כי הוא לא ילמד עוד באותה ספונטאניות ובאותה קלות המצויות אצל ילד בן 5, לפיכך מצווים אנו לגשת מיד לעבודה ולחפש בהקדם האפשרי את דרכי ההוראה המותאמות ביותר לילד.

מה מתרחש כאשר אנו לומדים משהו חדשי תחילה אנו תופסים נתונים מסוימים! הם נשארים בחלקם בזכרוננו; נוצרת הקבעה (fixation). עם כל הפיסה מחודשת של אותם הנתונים, גדלה ההקבעה בכמות ובאיכות — כך נוצרת הרכישה. אדם בעל זכרון טוב, שיכול לשפר את רכישתו — יש לו נתונים חשובים ללמידה. מה יוכל ללמוד וכמה יוכל ללמוד, דבר זה תלוי בגורמים אחרים, כגון כושר ניתוח הנתונים וכושר ראיית היחסים שבין הנתונים השונים. הזכרון הוא פונקציה מסובכת מאוד ואנו מכירים אותה בעיקר על פי תוצאותיה המעשיות. כאשר אנו לומדים, אנו יכולים לגייס את כל אמצעינו השכליים.

מהו כוחו של הזכרון אצל ילדי צפון־אפריקה? כיוון שאין בכלל זכרון טהור, כי אם הקבעה של סוג מסויים של חומר (כמו מלים, טקסט, עצמים, ציורים צורות גיאומטריות), קשה לומר אם ילדי צפון־אפריקה שווים בכוח זכרתם לילדים אירופיים. יתכן שהרמה הנמוכה של הישגיהם נובעת מקשיים הקשורים בטיב הנתונים שיש לשננם ובהבדלי רמה באינטגראציה של הלשון או בבניית המרחב.

בכמה ניסויים פשוטים מאוד שנערכו בקרב הילדים נתגלו מימצאים מענינים. בקבוצה בת 190 ילדים מרוקאיים וטוניסאיים ערכנו מבחן שנושאו — הזכרון החזותי באספקט האסוציאטיבי שבו.

תחילה מראים לילדים סידרה של ציורים פשוטים, שכל אחד מהם מתאר חפץ מסויים. לאחר מכן חוזרים ומראים לנבדקים ציורים של אותם חפצים ובאותו סדר, אולם הפעם הציור אינו שלם ומפורט אלא נמסר בצורה סכימאטית מאוד. על תהליך זה חוזרים פעם שלישית כאשר פרטי הציור סכימאטיים עוד יותר ודומים יותר לסמלים מאשר לציורים. הילדים נדרשים לקשור אסוציאציה בין הציורים לבין הסכימות או הסימנים המזכירים אותם. הנבחן צריך להכיר את העצמים על פי סימנים ואחר כך עליו להיזכר בכל הסידרה מבלי להיעזר עוד בסימנים הללו הקשורים קשר אסוציאטיבי אל הציורים (ניסוי של א. ריי).

התוצאות שנתקבלו במבחן זה זהות כמעט עם אלו של ילדים אירופיים. אם נשווה עובדה זו לעובדות שתתוארנה להלן, נצטרך להודות כי הילדים הצפון־אפריקאיים אינם מגלים כל קשיים מיוחדים בכוח הזכרון כאשר מדובר בחומר פשוט מאוד. אולם יש לציין עובדה אחרת מענינת יותר: הילדים הטוניסאיים שהיו כלולים בקבוצה זו עלו על הילדים המרוקאיים בהשכלתם והישגיהם במבחנים האינטלקטואליים היו בדרך כלל טובים יותר. לפיכך היינו צריכים לבדוק אם השוויון בהישגים הממוצעים של ילדי צפון אפריקה ושל ילדים אירופאיים לא נגרם עקב הכללתם של הילדים הטוניסאיים בקבוצה. השווינו את התוצאות של הילדים המרוקאיים ושל הילדים הטוניסאיים בכל אחד משלבי המבחן. באותו חלק של המבחן, בו חייב היד, הזכרון להישען על הציורים הסכמאטיים והסמליים, היו הישגיהם של הילדים הטוניסאיים טובים יותר. עליונות זו בלטה יותר ככל שגורם התפיסה היה חשוב יותר. אולם באותם חלקי המבחן בהם נתבקשו הילדים למנות בע״פ וללא כל משען חזותי את כל הציורים שראו, היינו להשתמש בכוח הזכרון ותו לא, התברר כי עליונותה של הקבוצה הטוניסאית היתד, למעשה אפסית.

מכאן אנו למדים כי הילדים המרוקאיים — שעברם הלימודי דל והם החלשים ביותר שבין ילדי צפון־אפריקה — הם בעלי זכרון תקין, כל עוד אין מתערבב שום גורם המסבך את שמירת הנתונים. אך אם מתבקש ילד לזכור חומר מסובך קצת יותר, למשל — ציור גיאומטרי מסובך, גורמת בעיית הארגון של המרחב הגיאומטרי והבעיות הגראפיות בציור להישגים ירודים שבהם דומה הפער לזה שמצאנו במרבית המבחנים השכליים.

העובדה שהפער במבחן ציור עפ״י זכרון אינו גדול יותר מאשר במבחן העתקה עפ״י דוגמה, מצביעה על כך כי הסיבה לפער שנמצא אינה הזכרון עצמו, כי אם התהליכים המיוחדים הנחוצים לארגון נכון של הנתונים (התהליכים המיוחדים הקשורים במבחן זה ישמשו נושא להערות בפרקים הבאים).

נעבור כעת לאספקט הרכישה הפרוגרסיבית של הזכרון. הניסויים שנערכו בשטח זה דרשו אף הם סטרוקטוריזציה (בינוי) מסוימת שאינה תלויה בגורם השמירה בזכרון בלבד.

בשני מבחנים, שבאחד מהם משתמשים בעפרון ונייר, ובשני — בחומר מוחשי, מתבקש הילד לזכור מספר מסוים של מצבים קבועים מתוך מכלול מצבים אפשריים. תחילה מראים לו את ציוני המקומות או שהוא מוצאם בעצמו. אחר כך עליו לציירם או למוצאם שנית. ככל שהילד ימהר לארגן את הנתונים, כן תהיה רכישתו מהירה יותר. במבחן השני מציגים לפניו בזה אחר זה 4 לוחות, אשר בכל אחד מהם יש 8 כפתורים נעים וכפתור אחד קבוע. תחילה צריך הנבחן, תוך חיפוש חופשי, למצוא בכל לוח את הכפתור הקבוע ואחד כך עליו למצוא אותו שנית, בלי לגעת בכפתורים הנעים. המבחן מסתיים כאשר הנבחן מוצא ללא טעות, שלוש פעמים בזו אחר זו, את הכפתורים הקבועים בארבעת הלוחות.

קשיים בארגון המרחב, הבחנה בלתי מספקת בין שמאל לימין, בין ״למעלה״ ל״למטה״, חוסר שיטתיות בחיפוש המצבים שיש לחרתם בזיכרון, גישושים סתמיים, קושי בעצירת האימפולס הראשון בכדי לחשוב ולמנוע טעות (עצירת התגובה המוטורית המידית) — כל אלה מהווים מכשולים לרכישה מהירה ויציבה.

מכל הניסויים הללו ניתן להסיק שתי מסקנות: הראשונה היא שקיימת אמנם אפשרות למידה; השנייה היא כי הרכישה קשה — התהליך אצל ילדים מצפון־אפריקה הוא איטי וקשה יותר מאשר אצל ילדים אירופאיים בני אותו גיל. במבחנים אלה נמצא כי ממוצע הטעויות וממוצע הנסיונות הדרושים לרכישה אצל ילדים צפון־אפריקאיים בני 12—16 שנה דומים לאלה של ילדים מג׳ניבה בני 8—10 שנים. ניתן להניח כי ילדים מצפון־אפריקה מתקשים בארגון הנתונים שעליהם לקלוט.

על יסוד הסתכלויות אלה נוכל להציע כמה הנחיות פדאגוגיות מועילות:

היות וככל שהפרט מתקשה בארגון נתונים חדשים, כן תכבד עליו קליטתם, לכן נוכל לחסוך זמן אם נקנה לילד קודם כל את הטכניקות האלמנטאריות ביותר אשר מאפשרות לו לארגן בהדרגה את הבעיות המסובכות יותר. למשל: בשני המבחנים שתוארו ברור שאורינטאציה טובה והבחנה מדויקת ויציבה בין המושגים ימין-שמאל, למטה־למעלה, בצד-באמצע, עשוייה להקל ולאפשר את ארגון החלל. ארגון זה של נתונים מהווה תמיכה חשובה בתהליכי הרכישה והזכירה.

אם ננסה, מיד מן ההתחלה, ללמד את הילד דברים מסובכים מדי בשבילו, כלומר — דברים שלהבנתם ולתפיסתם הנכונה חסרים לו נתונים בסיסיים — נוציא את זמננו לריק: הוא ילמד באיטיות ומבלי לעכל כראוי את הנלמד. לגבי כל בעייה פדגוגית עלינו לשאול את עצמנו מה הם הדברים שהילד הספיק כבר לרכוש, ולבסס את ההוראה על מה שכבר נרכש. להלן נביא כמה עובדות וכמה הצעות הקשורות לבעייה זו.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג פיתוח האינטליגנציה זכרון ולימוד

מַה-טוֹב מַה- נָעִים גּוֹרָלוֹ- פיוט לכבוד שבת מלכתא.רבי דוד בן אהרן חסין

מַה-טוֹב מַה– נָעִים גּוֹרָלוֹ 

שיר מעין אזור בעל מדריך דו־טורי ותשע עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.

חריזה: א/א בבבא גגגא וכר.

משקל: שמונה הברות במדריך ובאזור. תשע הברות בטורי הענף.

כתובת: פיוט לכבוד שבת מלכתא. נועם ׳לכה דודי׳ ונועם ׳צורת עופר׳. סי׳: אני דויד בן חסין בר אהרן. גם נועם ׳די מאבל׳.

מקור: א־ כ ע״א; ק- טו ע״א.

מַה-טוֹב מַה- נָעִים גּוֹרָלוֹ / שׁוֹמֵר שַׁבָּת מְחַלְּלוֹ :

אֶרֶץ וְשָׂמִים וּצְבָאָם
אַל
 חַי עוֹלָם בְּהֵ"א בְּרָאָם
עָמְדוּ
 יַחַד בְּעֵת קְרָאָם
5 -יוֹם
 הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ

נָאוֹר
 וְאַדִּיר אֵין זוּלָתוֹ
בַּשְּׁבִיעִי
 נָח מִמְּלַאכְתּוֹ
בֵּרְכוֹ
 וִיקַדֵּשׁ אוֹתוֹ
לְעַם
 קְרוֹבוֹ הִנְחִילוּ 

 

10 – יוֹם זֶה קָדוֹשׁ וּלְחֹמֶר שֶׁבּוֹ
יִסָּקֵל
 עוֹשֶׂה מְלָאכָה בּוֹ
כִּי
 ה' מְאֹד אֲהֵבוֹ
מִכָּל
 הַיָּמִים הִבְדִּילוֹ :

דָּר
 שְׁחָקִים אֵין מִלְּבַדּוֹ
15 – בְּחִדּוּשׁ
 עוֹלָמוֹ תְּעִידוֹ
עַם
 מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ
הַיּוֹם
 אִם תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ :

 

  1. 1. מה… נעים: על-פי תה׳ קלג, א. שומר שבת מחללו: יש׳ נו, ב. 2. ארץ ושמים וצבאם: ע

ל-פי בר׳ ב, א. 3. אל חי עולם: כינוי לקב״ה, והשווה ירושלמי, ברכות פ״י, ה״ב. בה״א בראם: על-פי ירושלמי, חגיגה פ״ב, ה״א¡ בר״ר יב. 4. עמדו… קראם: ראה בר״ר שם. 5. יום הששי ויבולו: בר׳ ב, א. 6. נאור ואדיר: כינויים לקב״ה על-פי תה׳ עו, א. 8-7 השביעי… אותו: על־פי בר׳ ב׳ ב-ג. 9. עם קרובו: הם ישראל, על־פי תה׳ קמח, יד. 10. ולחומר שבו: מפני שקדושתו חמורה. 11. יסקל… בו: כמסופר בבמ׳ טו, לה; לו. 15. תעידו: שהשבת זכר למעשה בראשית, והמקיימה מעיד כי הוא מאמין בכך. 17-16. עם… בקולו: על־פי תה׳ צה, ז.

נְרוֹמְמָה יַחְדָּיו אֶת שְׁמוֹ
הִמְטִיר
 מָן בַּמִּדְבָּר לְעַמּוֹ
20 – כְּצַפִּיחִית
 בִּדְבַשׁ טַעֲמוֹ
אִישׁ
 אֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ :


יוֹם
 הַשִּׁשִּׁי יָרַד כִפְלָיִם
לְכָל
 אֶחָד שִׁעוּר יוֹמָיִם
כִּי
 שַׁבָּת הַיּוֹם לֵאלֹהִים חַיִּים
25 – יָדְעוּ
 כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ :

דִּבֵּר
 הָאֱלֹהִים בְּקָדְשׁוֹ
בְּיוֹם
 זֶה מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ
יָגוֹן
 וַאֲנָחָה יָנוּסוּ
יִשְׁכַּח
 אֱנוֹשׁ יְמֵי אֶבְלוֹ

 

30 -בֵּיתָךְ יִהְיֶה כְּמוֹ גַּן רָוֶה
כָּל
 אֲשֶׁר נַפְשְׁךָ תְּאַוֶּה
וּלָאֶבְיוֹן
 כֶּסֶף תַּלְוֶה
דֵּי
 מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ :

נֶגֶד
 זָכוֹר וְנֶגֶד שָׁמוֹר
35- שְׁתֵּי
 נֵרוֹת לְהַדְלִיק תִּשְׁמֹר
מִבְּעוֹד
 יוֹם תְּצַוֶּה לֵאמֹר
אַנְשֵׁי
 בֵתָיךְ פּוֹ יִכָּשֵׁלוּ :

 

  1. 18. את שמו: של הקב״ה. 21-19. המטיר… באהלו: כמסופר בשמ׳ טז, יד לה. 25-22. יום… חיים: על-פי שמי שם, כב-כט. 27. מן גו יגורשו: על-פי איוב ל, ה אדם יגרש מתוכו את צערו. 29. ישכב… אבלו: שאין אבילות חלה בשבת. 30. כמו גן רוה: שיהיה בו כל טוב לכבוד שבת. 33. די… לו: דב׳ טו, ח. 34. נגד… שמור: הנזכרים בעשרת הדברות בפרשת יתרו(זכור) ובפרשת ואתחנן(שמור) וראה שבת לג ע״א. 35. שתי נרות: ראה שולחן ערוך או״ח רסג, ה, ׳ויש מכוונים לעשות ב׳ פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור׳. 37-36. מבעוד… יבשלו: משנה שבת ב, ז. שאדם אומר בתוך ביתו ׳הדליקו את הנר׳. 38. חדוה… דיצה: לשונות שמחה הנזכרים בברכת חתנים.

    חֶדְוָהגִּילָּהוְרִנָּה דִּיצָה
    תִּהְיֶה
     לָכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה
    40- בְּיוֹם
     זֶה סְעוּדוֹת שְׁלֹשָׁה 
    דּוֹדִים
     שְׁתוּ רְעִים אִכְלוּ :

 

סְעוּדוֹת אֵלוֹ בָּם סְגֻלָּה
מְקִימָם
 יֵשׁ לוֹ הַצָּלָה
מִגּוֹג
 וּמָגוֹג וְדִין שְׁאוֹלָה
45- וּבִימֵי
 מָשִׁיחַ מֵחֶבְלוֹ :

יוֹם
 זֶה לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה
בִּכְנִיסָתוֹ
 כּוֹס יַיִן קְחָה
חַי
 מָלֵא, שְׁטִיפָה הֲדָחָה
לְקַדְּשׁוֹ
 וּלְהַלְּלוֹ :

 

50- נֹכַח שַׁבָּת קֹדֶשׁ שְׂשׂוֹנִי
כָּל
 הַיָּמִים אָשִׂים מַעְיָנָי
לַחֲזוֹת
 בְּנֹעַם ה'
וּלְבַקֵּר
 בְּהֵיכָלוֹ :

בְּעַרְבִית
 וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה
55- לִפְנֵי
 אֱלֹהִים תִּשְׁפֹּךְ שִׂיחָה
בְּרָכָה
 רְוָחָה הַצְלָחָה
יַשִּׂיג
 הָאָדָם בִּגְלָלוֹ :

 

רְכַב צְלַח זְכֹר אַל-תָּפֵר
דִּבְרִי
 אֱמֶת עֶזְרָא הַסּוֹפֵר
60- לְהַשְׁלִים
 פָּרָשָׁה בַּסֵּפֶר
שְׂבֵעָה
 אֲנָשִׁים יַעֲלוּ : 

 

  1. 40. סעודות שלושה: שמצות היום בשלוש סעודות וראה משנה פאה ח, ז. 41. דודים… אכלו: על־פי שה״ש ה, א. 45-42. סעודות… מחבלו: על־פי(שבת קיח ע״א) ׳כל המקיים שלוש סעודות ניצול משלוש פורעניות׳. 47. כוס יין: כדברי חז״ל: ׳זכור לקדשו על היין׳. 48. חי… הדחה: מהלכות הקידוש. 54. כערבית ושחרית ומנחה: שיש בהן תפילה מיוחדת לשבת. 61-59. דברי…יעלו: שהקריאה ומספר העולים מתקנת עזרא..

    אָמְרָהשַׁבָּת: שִׁמְעוּ יָדִיד
    אָרִיק
     בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי
    אֲכַבֵּד
     אֶת מְכַבְּדָי
    65- וּבוֹזַי
     מֵעַצְמָם יֵקָלּוּ

    הַט
     אָזְנֶיךָ יִהְיוּ מַקְשִׁיבִים
    אִם
     רַגְלֶיךָ מִשַּׁבָּת שָׁבִים
    וּמָשַׁלְתָּ
     בַּגּוֹיִים רַבִּים
    וְהֵם
     בְּךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ

 

70- רָצִים לִקְרָאתָהּ לְהַשִּׂיגָהּ
אֹרַח
 צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ 
כְּנֶסֶת
-יִשְׂרָאֵל בֶּן-זוּגָהּ
אַשְׁרֵי
 הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ :

נֶאֱמָן
, קָרוֹב לְכָל קוֹרְאָיו
75- יְהַלְּלוּהוּ
 כָּל צְבָאָיו
מְשַׁלֵּם
 שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו
בָּעוֹלָם
 טוֹב וְאָרוּךְ כָּלוּ : 

 

  1. 63. אריק… די: על-פי מל׳ ג, י. 65-64 . אכבד… יקלו: על-פי ש״א ב, ל. 68. אם… שבים: על-פי ׳אם תשיב משבת רגלך׳(יש׳ יח, יג). 69-68. ומשלת…ימשולו: ע ל־פי דב׳ טו, ו. 70. רצים לקראתה: שיוצאים לקראת שבת(והשווה ׳לכה דודי׳) 71. אורח… נוגה: על-פי מש׳ ד, יח. 72. כנסת… זוגה: של השבת. 73. אשרי… לו: על-פי תה׳ קמד, טו. 77. כעולם… כולו: ראה קידושין לט, ע״א.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844

Et à Paris, on jubila

Quand, dans la liesse générale on apprit à Paris le bombardement de Mogador par le Prince de Joinville en 1844, la chanteuse populaire Célestine changea son nom en celui de Célestine Mogador. Une rue fut nommée Mogador et le cabaret Mabille où Célestine se produisait fut baptisé Théâtre de Mogador. Il fut acheté pour elle par son amant et capitaine de la frégate La belle Poule qui n'était nul autre que le Prince de Joinville.

Une des onze strophes d'un poème signé Méry et dédié aux marins de Mogador est révélatrice d'un certain état d'esprit : « Quand un barbare, assis, là-bas sur le rivage / Où le Croissant tenait la Croix en esclavage, /…/ Sur leurs forts abattus vous élevez la cendre / Et puis, quand le moment est venu de descendre, / Agiles fantassins, vous tombez en riant / Sur la terre d'Afrique où depuis mille armées, / Nos phalanges du nord, vos illustres aînées, / Meurent pour fonder l'Orient.» Il se trouva bien des bardes qui firent l'apothéose du prince de Joinville, tout comme Par Bonnebeault, ancien sous-officier de l'armée d'Afrique qui composa en 1845 un poème en l'honneur du prince : « Et ma voix, jeune prince, aurait mêlé ton nom /À celui révéré du grand Napoléon/…Un regret s'échappe aux lèvres de César / Que n'avais-je, dit-il, Joinville à Trafalgar ! » A Mogador, une chanson populaire déplora la débâcle qui suivit la mort du chef artificier : « Les frégates couvraient la mer / La poudre s'abattit sur la ville/ Ce fut un jour terrible/… Le destin nous a frappés à l'instant où /Omar El Eulj se baissa et où sa tête vola.»

Ce bombardement survint la veille de la bataille d'Isly qui opposa l'armée française à l'armée marocaine

L'Algérien Abdelkader menait la guerre aux Français depuis dix ans. Après la prise d'Alger, la ville de Tlemcen avait demandé à être rattachée à l'Empire chérifien, mais le sultan Abderrahmane s'y était refusé car son pays ne devrait pas se substituer à un autre pays musulman. Soutenant que les Ottomans n'étaient pas prêts à revenir, la ville de Tlemcen réitéra sa demande. Le sultan y dépêcha un Khalifa. Il soutint en armes, en vivres et en munitions les troupes d'Abdelkader. Mais, celui-ci commença à se conduire de plus en plus comme un émir indépendant. Cela le rendit suspect aux yeux du sultan, d'autant plus qu'Abdelkader prétendait appartenir à l'ancienne dynastie marocaine des Idrissides et qu'il jouissait d'appuis considérables dans le Rif. Suite à un revers, Abdelkader se retira au Sud d'Oujda, sur la frontière du Maroc. Les troupes françaises occupèrent Lalla Maghnia à une dizaine de kilomètres au Sud d'Oujda et firent une incursion à Oujda. Le général Bugeaud, Gouverneur de l'Algérie, dépêcha le général Bedeau pour parlementer avec le général marocain Al-Guennaoui. Ils ne purent s'entendre sur la délimitation de la frontière et des combats s'ensuivirent. L'armée marocaine supérieure en nombre fut repoussée par deux fois, notamment du fait du manque de coordination de ses troupes. Les Marocains exigeaient l'évacuation de l'avant-poste de Lalla-Maghnia et cette impasse fut considérée comme casus belli par les parties. Ignorant le compromis négocié par le représentant britannique, le Prince de Joinville bombarda Tanger le 6 août avant de mettre le cap sur Mogador, bombardée une semaine plus tard…

Le fils du sultan leva une troupe très nombreuse. Les armées s'affrontèrent au bord de la rivière d'Isly dans le Nord-est marocain. L'armée marocaine enveloppa le losange compact formé par les troupes françaises, tentant des attaques massives sur ses flancs. Encore une fois, la fusillade et la mitraille françaises eurent raisons des multitudes audacieuses, mais désordonnées. L'armée marocaine s'enfuit en abandonnant son camp, laissant près de 1000 morts sur le champ de bataille. Les pertes françaises furent au nombre de plusieurs dizaines.

Comment expliquer la débâcle?

Confiants dans leur nombre, les Marocains comptaient faire une seconde bataille des Trois Rois, celle qui eut raison des troupes portugaises et de leur roi Don Sébastien en 1578 et qui écarta définitivement le Portugal de cette région du monde. C'est qu'alors, le fondateur de la dynastie saadienne Abd El-Malek formé à l'école militaire ottomane, s'était montré fin stratège et avait su composer avec brio les avantages des bataillons des Andalous originaires d'Espagne, des renégats, des fantassins de la cavalerie et de l'artillerie contre l'armée portugaise spécialisée dans les opérations de siège et d'opérations côtières. La situation était fort différente : le général Bugeaud était un militaire intrépide, expérimenté par les guerres napoléoniennes. Il avait tenu bon durant les attaques marocaines et avait su optimiser sa puissance de feu. Suite à la bataille, il reçut le titre de duc d'Isly. Des stances – non signées – louèrent son talent militaire : « Honneur, Ô Bonaparte, honneur à ta mémoire ! Les Français, tu le vois, ne sont pas oublieux. Instruit à ton école, Bugeaud, avec orgueil, du maître son idole, a conservé les lois.»

Le 10 septembre, un traité de paix entre la France et le Maroc fut signé à Tanger. Il y était stipulé que les troupes marocaines devaient être réduites dans la région bordant l'Algérie et qu'elles ne devaient en aucun cas porter soutien au rebelle algérien Abdelkader. Un traité de délimitation de la frontière séparant le Maroc de l'Algérie fut ratifié le 18 mars 1845. Le 4 juillet de la même année, la ville de Mogador en liesse accueillit les 123 défenseurs faits prisonniers en août 1844, revenus de leur captivité en Algérie.

Cela ramena-t-il la paix?

En France, les opérations militaires furent présentées comme des opérations ayant ramené la paix. Ainsi, G. S.J Bertrand composa une ode révélatrice en l'honneur des militaires glorieux : « Ô Trinité noble et chérie / Isly, Mogador et Tanger /Vos noms seront dans la patrie / Comme une Arche sainte au foyer / …/ Et des bords de l'Isly jusqu'aux bords de la Seine / le canon retentit… Il a signé la paix ! » De fait, ces opérations dissuadèrent le sultan de porter un secours significatif aux Algériens qui combattaient la France.

Le Danemark et la Suède cessèrent de payer le tribut annuel qui leur permettait de commercer avec le Maroc. De son côté, l'Espagne se saisit des îles Zaffarines sur le littoral Nord du Maroc. Il y eut d'autres incidents qui pourraient être attribués à la faiblesse apparente de la France suite à la révolution de 1848 et qui suscitèrent des protestations de la part de ce pays. En 1849, un courrier du gouvernement français fut assassiné en prison. Un attaché de la mission française fut volé, sans que les coupables n'en soient châtiés. En 1851, lorsqu'un brick français échoué devant Salé fut pillé sous les yeux des autorités, la flotte française bombarda la ville. Lorsqu'un négociant français fut assassiné à Tanger par un chérif marocain, la France exigea l'exécution de ce chérif, ce sans quoi elle romprait ses relations avec le Maroc. Ce fut la première fois dans les annales qu'un crime commis par un Musulman sur un Chrétien était puni.

Le mécontentement de la population vis-à-vis du traité de Lalla Maghnia fut tel que le sultan Abdererahmane craignit un soulèvement et transféra ses biens au Tafilalet, région de laquelle la dynastie alaouite est originaire. Quant à l'émir algérien Abdelkader, il se rendit aux Français en 1847, fut détenu en France jusqu'en 1852 avant de partir vivre en exil à Damas. Il y vécut jusqu'à sa mort en 1883.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844-page 147

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם

 

סיפור בריאת השמש והירח

אמר וַהְבּ: אחר הדברים האלה ברא אלוהים את השמש והירח. את השמש ברא מאור כס הכבוד, ואילו את הירח ברא מאור מסכו.

כַּעְבּ היה אומר {16} שהשמש והירח יובלו ביום הדין כאילו היו שני שוורים, ואז יושלכו אל אש הגיהינום. הגיעו דברים אלה לאוזניו של אבן עבאס, והוא כעס ואמר: ״שקר דיבר כַּעְבּ! שהרי אלוהים יתעלה דיבר בשבחם של השמש והירח, כמו שנאמר: ׳והכפיף לרצונכם את השמש ואת הירח אשר ינועו כמנהגם׳(סורה 14, 33). כיצד אפוא יושלכו אל אש הגיהינום?!״.

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אלוהים הפקיד על השמש ועל הירח מלאכים המשלחים אותם במידה ועוצרים בעדם במידה, כמו שנאמר: ״מבליע את הלילה בתוך היום ומבליע את היום בתוך הלילה״(למשל סורה 61,22); וכך, מה שייגרע מהאחד יתווסף אל האחר.

אנשי התורה אמרו: אלוהים החל בבריאה ביום ראשון וסיימה ביום השבת, ובו ישב בגאון על כס הכבוד; לפיכך עשוהו חג להם. אמרו הנוצרים: ההתחלה הייתה ביום שני, והסיום – ביום ראשון, ואחרי כן ישב בגאון על כס הכבוד; לפיכך עשוהו הם חג להם. ואבן עבאס אמר: ההתחלה הייתה ביום השבת, הסיום – ביום שישי, והישיבה בגאון [על כס הכבוד] – גם היא ביום שישי; לפיכך קבענוהו אנו חג לנו.

אמר הנביא, עליו התפילה והשלום: יום השישי הוא אדונם של שאר הימים, וחשוב הוא אצל אלוהים אף יותר מחג שבירת הצום ומחג הקרבן. ניחן הוא בחמש סגולות: בו ברא [אלוהים] את אדם, בו הפיח בו רוח חיים, בו נשא [אדם] אישה, בו אספו [אלוהים] אליו, ובו יש שעה שלא יבקש בה עובד אלוהים מריבונו דבר בלא שייתן לו אלוהים את מבוקשו; ועל פי מסורת אחרת: ובלבד שאין עליו [כלומר, על מבוקשו] איסור הלכתי. [ועוד זאת]: בו יהיה מעמד יום הדין.

״ישב בגאון על כס הכבוד״ הוא משפט מהקוראן, המתקשר עם סיום מעשה הבריאה לפי הקוראן(למשל סורות 25, 59; 32, 4) ולא לפי התורה (השוו בראשית ב, 3-1).

על מקורו, על חשיבותו, על תפקידו ועל משמעותו של יום שישי(אלג׳מעה) באסלאם, כיום התפילה בציבור, ראו גויטיין, שישי. על מעמדו המיוחד של יום שישי אצל כסאאי, כגורם המאסלם את תולדות העולם החל בבריאתו, ראו שוסמן, פסאאי, עט׳ 135-134. ראו גם מהדורה, הערה 301 והקשרה.

חג שבירת הצום (עִיד אלפִטְר) חל בסיומו של צום חודש רמדאן, וחג הקרבן (עִיד אלאַדְחַא) חל בסיום העלייה לרגל למכה. הללו הם החשובים שבחגי האסלאם, שכן מקורם בהלכה האסלאמית. שאר החגים מקורם במנהגים עממיים. לפרטים ראו לצרוס־יפה, חגים.

סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם

אמר אבן עבאס: לאחר זאת ברא אלוהים את גן העדן, והוא בן שמונה גנים: הראשון – משכן התפארת, העשוי פנינה לבנה; השני – משכן השלום, העשוי אבן חן אדומה; השלישי – גן המקלט, העשוי אזמרגד ירוק; הרביעי – גן הנצח, העשוי מרגלית צהובה; החמישי – גן הנועם, העשוי כסף לבן; השישי – גן הבוסתן, העשוי זהב אדום; השביעי – גן המנוח, העשוי מושק ריחני, והשמיני – גן העדנים, העשוי דר אדמדם. לגן זה שני שערים ושתי כנפיים מזהב, והמרחק בין כנף אחת לרעותה כמרחק שבין השמים והארץ. בנוי הוא לבנים – לבנת כסף ולבנת זהב; מרצפותיו מושק, עפרו ענבר, ועשביו כרכום. ארמונותיו פנינים, חדריהם אבני חן, ודלתותיהם אבנים יקרות.

[עוד] אמר אבן עבאס: העדיפים בנהרות גן העדן הם שישה: הראשון – נהר הרחמים (אלרַחְמַה), והוא זורם בכל הגנים; אבני קרקעיתו פנינים, ומימיו לבנים מחלב ומתוקים מדבש. אחריו – נהר השפע (אלכַּוְתַ׳ר); על גדתו עצי פנינים ואבני חן, והוא שייך לנביאנו מוחמר, עליו התפילה והשלום, כמו שנאמר: ״הן הענקנו לך את השפע״ (סורה 108, 1). אחריו נהר הקמפור (אלכּאפוּר); אחריו נהר נקטר גן העדן (אלתַסְנִים); אחריו נהר המשקה הנבלע בנעימים (אלסַלְסַבִּיל); אחריו נהר היין הצלול המותיר ניחוח (אלרַחִיק אלמַחְ׳תוּם), ומאחורי כל אלה נהרות שאין יודע את מספרם אלא אלוהים יתעלה, מפני שרבים הם יותר ממספר כוכבי השמים, וכך גם הארמונות המצויים שם.

הערת המתרגמת: הנהרות ששמותיהם מפורטים כאן – נוסף על נהר השפע של הנביא מוחמר (סודה 108, 1)- נזכרים גם הם בקוראן בהתייחס לתיאורי גן העדן ולגמול הניתן לצדיקים ולברי הלבב הזוכים להגיע אליו(ראו סורות 6-5,76, 18; 83, 28-25). ראו גם מהדורה, הערה 48.

ולגני העדן שמונה שערים עשויים זהב משובץ {1$} באבנים יקרות. על השער הראשון כתוב: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים, ומוחמד הוא שליח אלוהים״. על השער השני כתוב: ״שער המתפללים את חמש התפילות, לרבות מלוא טהרותיהן וכלליהן המחייבים״. על השער השלישי כתוב: ״שער נותני הצדקה בטוב לבם״. על השער הרביעי כתוב: ״שער המצווים על הצדק והמביאים מן הרע״. על השער החמישי כתוב: ״שער המרחיקים עצמם מן התאוות״. על השער השישי כתוב: ״שער העולים בעלייה לרגל הגדולה (חג׳) ובעלייה לרגל הקטנה (עֻמְרַה)״. על השער השביעי כתוב: ״שער לוחמי מלחמת הקודש״, ועל השער השמיני כתוב: ״שער החסידים״, הלוא הם המשפילים את עיניהם ועושים את הטוב, כמו כיבוד אב ואם וקרובי משפחה. בשערים הללו נכנסים אלה המקיימים את המצוות הכתובות עליהם.

אמר [המסרן]: עוד יש בהם [בגנים] עלמות יפות עין וצחורות עור, שלא יוכל לתאר את יופיין והדרן אלא מי שבראן. ועוד יש בהם יפות עין, במידה שלא ראתה עין ולא שמעה אוזן ולא עלתה על לבו של בן אנוש. ובהם גם כל שתתאווה אליו נפש ותתענג עליו עין, ומנעמים אין קץ ואין ספור, אשר הכין אלוהים לעבדיו ישרי הדרך, הצדיקים הגמורים.

הערות המתרגמת: על השערים הראשון, השני, השלישי והשישי הנזכרים כאן, כתובות ארבע מחמש מצוות היסוד של האסלאם, ועל השאר – מצוות נוספות שמקורן בקוראן. מצוות הצום, הנמנית גם היא עם מצוות היסוד, משום מה אינה מופיעה כאן. על מצוות היסוד בכלל ראו לצרוס־יפה, פרקים, עט׳ 101-91: למנס, האסלאם, עמ׳ 47-43; וליתר פירוט: על הצהרת האמונה, היא העדות (שַהַאדַה) – גימארה, שהארה; על התפילה – גויטיין, תפילה; על הצדקה – זיסוב, זכאת(ראו גם מהדורה, הערה 188 והקשרה); על הצום – גויטיין, צום; על העלייה לרגל, על שני סוגיה הנזכרים כאן – חַגּ׳ וְעֻמְרַה – לצרוס־יפה, חג׳ (תשל״ו). מצוות אלה עוד יוזכרו להלן בסיפורים שונים, כחלק מהאסלאמיזציה שלהם, ועל כך ראו שוסמן, כסאאי, עמ׳ 137-126.

העלמות היפהפיות ושאר מנעמי גן העדן הנזכרים כאן, מבוססים על כמה וכמה מקומות בקוראן; ראו למשל סורה 44, 55-51; מהדורה, הערה 17 והקשרה. ראו גם גרדה, גַ׳נַּה, המביא תיאור מפורט של מגוון התפיסות באסלאם לדורותיו על גן עדן ומנעמיו.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם – עמ'51

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר