הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי

המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי

העיון בתעודות שלהבא — מועט־שבמועט מתוך שפע החומר המצוי בעין — יש בו גם כדי להביך. איך יכלו קיבוצי־אנוש לשרוד לאחר דיכוי שכזה, גם אם (כפי שהטעמנו) לא בכל מקום ולא בכל זמן הופעל באותה צורה ובאותה דרגה? בתיאור מצבם של היהודים בהרי־האטלס של מארוקו ב־1901 העלה סופר צרפתי את הסברה הבאה:

תמיהה היא שתחת שלטון־עריצים מעין זה יכול היה עם לשמר ללא פגם את האמונה שהביאה עליו את הייסורים האלה. עדיין יכול אתה לצייר לך בדמיונך את השנאה המפעמת את הכובשים בעמדם מול התנגדותם של עלובים אלה ואת השחיטות החוזרות־ונשנות שעשו בהם שפטים."

אין ספק שהבעיה מורכבת מכדי שנוכל להמציא לה מענה משביע־רצון במסגרת המחקר הזה. לכל היותר יכולים אנו לנסות ולהעמיק בה על־ידי שנציג אותה בצורת שאלה.

קודם־כל יש מקום לשאול אם אמנם הדברים אמורים בקיום, או שמא שארית־הפליטה הנוכחית של אותן אוכלוסיות פורחות־לשעבר של המזרח הקדמון אינה אלא אוד עשן ששרד ממדיניות רצחנית, שיור המעיד על חדלון ולא על המשכיות. יש היסטוריונים המגדירים שרידים אלה כתרבויות מאובנות. לשון ״רצח־עם״ אין משמעה חיסול פיזי דווקה אלא גם עריקת ציבורים גדולים של נוצרים וזורואסטרים, שהרי אין להעלות על הדעת שבלי לחצים מבחוץ יהיה עם נוטש את תרבותו שלו מרצונו החפשי וממיר אותה בזו של הכובש. מחמת השתיקה האופפת את שתי המאות הראשונות לכיבוש הערבי־המוסלמי נאלצים אנו להסתפק בהשערות.

כלום אפשר לטעון שהיתרונות העצומים שנפלו בחלקם של הכובשים, בחומר ובכבוד, היו מן הסיבות העיקריות לנהירה ההמונית אל האסלאם? יש לזכור כי המרות־דת המוניות באו תמיד לאחר תקופות של רדיפות קשות. מכאן שלשון ״רצח־עם״ מרמזת על כליונו הפיזי או התרבותי של קיבוץ, בלי הבדל מה אמצעי־הכפירה המופעלים נגדו. חטיפת ילדים והמרת־דתם הכפויה של ילדים נוצרים (דֶבְשְִׁירְמֶה) הן דוגמות לכפייה שאינה כרוכה בשמד פיזי.

מתוך האינטרנט:
דבשירמה שיטת ה"איסוף" כבסיס קבוע לגיוס חיילים. ילדים נוצרים מתוך האוכלוסיה הנכבשת בסטטוס עבדים, עברו הכשרות נרחבות, אוסלמו, ולאחר מכן הופכים לעמוד השדרה של המערכת

אם אמנם היתה כאן שרידה, אפשר למוֹד אותה בשתי אמות־מידה: כמותית ואיכותית. הצד הכמותי נוגע בשימור תכונותיו האפייניות של עם: היסטוריה, לשון, ספרות, חוק ומשפט, והכרתו של לאום בעברו כמו גם בשאיפותיו־לעתיד. הרבה גורמים קובעים את שיעור הניכור שפקד כל אחת מן הקבוצות. העדה הקופטית והלאום הארמני, למשל, רואים עצמם מאוחדים על־ידי תרבות והיסטוריה המיוחדות להם, בעוד היוונים־האורתודוקסים מגדירים עצמם כמיעוט דתי בלבד. העמים הלא־מוסלמיים היחידים במזרח התיכון שהשיבו להם את עצמאותם המדינית בדורותינו הם ישראל, ובמידה ידועה — הנוצרים הלבנונים; אך בעוד שבישראל קמה העברית לתחייה כלשון הלאומית, הלבנונים עודם מדברים בלשון כובשיהם הערבית. תחייתה הלאומית המוצלחת של ישראל יש לה שלושה טעמים עיקריים: זכרון היסטורי, שימורם של מוסדות דתיים־לאומיים, ופיזור הגלות. יכול אדם לגלגל בהשערות בנוגע לגורמים שבתנאים יוצאי־דופן כאבדן הטריטוריה הלאומית וכפיפות למעצמה זרה איפשרו לקבוצות מקומיות טרום־ערביות לשמור על תודעה אתנית כלשהי. הנושא רחב ומורכב כל־כך, והתנאים שונים כל־כך בכל מקרה בפני עצמו (המארונים בהר־לבנון, למשל, הוסיפו להחזיק בנשקם, ומעולם לא התייחסו אליהם כאל ד׳ימים), לא נוכל אלא להעלות כאן סברות אחדות, תוך שנכיר בקיומם ובחשיבותם העליונה של גורמי ליכוד וסולידאריות פנימיים.

קשרים עדתיים

בקרב העדות היה הליכוד הקיבוצי פועל־יוצא ממבנה מוצק שקישר את בני העדה בתחושה של ערבות הדדית, שאף זכתה להכרה מטעם השלטונות. מוסדותיה השונים של הקהילה דאגו לצרכי דת, חינוך, צדקה ובריאות. תשלום הג׳זיה בשעת הצורך בשביל הזקנים, החולים והנזקקים, כמו גם היטלים מיוחדים והכסף הדרוש לכופר־נפשם של אנשי הקהילה — בני־ערובה יהודים ונוצרים — שולמו מקופת הקהילה. חלוקת מזון, מעות, לבוש, וטיפול רפואי חינם לנזקקים, זקנים, אלמנות ויתומים, אף הם סופקו ממקור זה עצמו, ששימש גם למתן סיוע לעוברי־דרכים ולקהילות השרויות בצרה.

מורכבים יותר היסודות בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית. דומה כי שנים מהם מכריעים במשקלם. רעיון הגאולה באמצעות הסבל, המובע בעצמה כה רבה בספרות הנבואית שבמקרא ולאחר־מכן באוונגליון, היה בבחינת מקלט רוחני ליהודים ולנוצרים, אף שבמישורים שונים השפיע על כל מיעוט ומיעוט. ספק אם בעיניהם של שני קיבוצי ד׳ימים אלה היה שלטון־העריצות, שהושג וקוים בכוח הנשק, נראה עליון על הערך הרוחני של תרבותם־הם, שאותה הוסיפו לטפח למרות הדיכוי לצורותיו — ובפרט אמורים הדברים ביהודים, שתרבותם נשארה חיונית יותר. הד׳ימים נשענו על הכרה פנימית שעליבותם, הכפויה מבחוץ, לא די שאינה גורעת מכבודם אלא היא חרפה למי שאכפו אותה, והם הפיקו מגורלם ממד של רוחניות ועצמה שחיזק את כוח־ההתנגדות המוסרי שלהם וכיוון את חייהם. במרוצת הדורות ודאי ראו עצמם בחינת התגלמות חזונו הצורב של ירמיהו הנביא:

כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.

  כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.  

ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

(איכה ג, 30-28)

הרעיון המעודד של תקומת המושפלים והנדכאים, האפייני כל־כך לספרות המקראית, פירנם את התנגדותם הסבילה של הד׳ימים במרוצת הדורות והעניק להם זהות רוחנית עמוקה, למרות החילוקים התיאולוגיים שבינם לבין עצמם. החכמים הם שקיבלו עליהם את הנחלת המורשה הלאומית: דת, לשון, היסטוריה. אך בגלל השפלתם וביזוים של נציגי הדתות הנקלות החלו החכמים לסמל בהדרגה, בעיני אותם ד׳ימים השואפים להתבולל בתוך הרוב, את המשך קיומו המביש של מצב שנוא.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי- עמוד 134