יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

הכשרת בני הכפרים לרבנים

עם הכיבוש הצרפתי באה הפסקה רוחנית ומתמשכת בלימוד התורה. השחרור הצרפתי וחינוך הנוער בבתי-ספר של אליאנס הפכו את הקערה על פיה. נפערה גם תהום בין אבות לבנים. חלק גדול מהנוער השליך מאחרי גבו את מסורות אבותינו, והתחיל להזניח את התפילות. הישיבות התמעטו והבנים נהרו בסיום הלימודים ב­חדר לבית־ספר המודרני והחדש שנפתח, כדי לרכוש בו השכלה ותרבות אירופאית. נדיר היה למצוא הורים שישלחו את בניהם ללימודי־קודש בישיבות, זולת רבנים בודדים ובעלי ייחוס.

הנוער נותק ברובו מהמסורת עתיקת היומין ונשאר מרוחק מכל עניני הדת כולל תחיית שפתו. הדור הישן נשאר סגור ומסוגר בתוך מסגרתו הדתית, נאמן למסורתו מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אדיש נוכח הבנים המתרחקים אט אט מעברם המפואר (שוראקי). עם זאת לא עיר כמו מכנאס, בעלת המורשת המפוארת, תוותר על המשך לימודי הקודש בישיבות. למרות שרבים ראו בלימוד השפה הצרפתית כורח השעה, היו לא מעט רבנים שהסתייגו מבית הספר של אליאנס הנקראת בפי יהודי מרוקו אש-כואלה (בספרדית escuela), ומהחינוך הניתן בו. במכנאס הם דרשו את המלה, ״אש־כולה״. הם הניחו ש״כל השפות האירופאויות זורקות אפיקורסות״ בנוער המסונוור אחרי תרבות המערב.

רבה הראשי של העיר מכנאס, הגאון והחסיד ר׳ ברוך רפאל טלידאנו זצ״ל, היה בין הרבנים שהתנגדו לחינוך האליאנס ושמו הלך לפניו כמפיץ תורה ברבים וכמתנגד חריף לתרבות אירופה. דאגתו לחינוך יהודי-דתי, לא נתנה לו מנוח. הוא דאג לא רק לבני עירו אלא לכלל ילדי ישראל, במיוחד לבני הכפרים החסרים רועים רוחניים. הוא יצא בכוחות עצמו לכפרים המרוחקים בדרום מרוקו, עשה בהם ימים כלילות, גייס תלמידים והביא אותם למכנאס. באין פנימיה, הוא היה מפזר אותם בין בעלי־בתים, שדאגו למחסורם ביד רחבה. כל בעל־בית שאיכסן בביתו בחור ישיבה אחד או שניים היה בדרך כלל סוחר אמיד או בעל-מלאכה שראה זכות גדולה לעזור ולארח בביתו, תלמיד שאינו בן המקום ורוצה ללמוד תורה. בעל־הבית ראה במעשהו זה קיום מצווה של הכנסת אורחים ועזרה ללומדי תורה בפרט אם הוא בעצמו לא יכול היה לקיים מצווה זו.

בעלי-בתים אלה לא קיבלו שום תשלום או תמיכה מגוף כלשהו. להיפך, הם תמכו בתלמיד האורח, נתנו לו דמי כיס בעין יפה והתייחסו אליו כאל אחד מבניהם. לפעמים, אף חיתנו אותו על חשבונם. זכורים לנו מקרים שבהם בעל־הבית השיא את בתו לתלמיד שהתגורר אצלו, כאשר הוא למד בישיבה. תלמידים אלה מצידם ראו במארחם, אב תומך ונאמן וכיבדו אותו כיאות. בחורים אלה, רובם ככולם, סיימו את לימודיהם בישיבתו המפורסמת של הרה״ג ר׳ יצחק סבאג ז״ל.

הערת המחבר: ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, ראב״ד במכנאס, בן שושלת חכמים מפוארת ממגורשי קסטיליה. ישב על כס הרבנות במות אביו ר׳ יעקב זצ״ל, ב-1928. הקים ישיבות רבות והיה קנאי גדול לדת ישראל. עלה ארצה ב־1968 והתישב בבני ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד ב-1970 תשל״א. חיבר ספרי שו״ת על השו׳׳ע, בניו ונכדיו ממשיכים את דרכו בקודש, והקימו ישיבות ״אור-ברוך״ בירושלים, המנוהלת ע״י אחד מנכדיו, הרב מיכאל טולידאנו שליט״א. על הרב טולידאנו, ראה ״ספר ביקוד החמה, תולדותיו ופעליו של הרב ברוך רפאל טולדאנו, ירושלים, תשמ׳׳ט; מ. לסקר, עמי 169. הקהילות פאס, מכנאס, צפרו ומראכש, התייחסו אל בתי-הספר של חברת כי״ח (כל ישראל חברים), כאל ״מרכזי כפירה״. ולעתים קרובות היו רבני הקהילות עיקשים בהיצמדות למדיניות של הרחקת הנוער מבתי-הספר של כי״ח.

המתקדמים ביותר, למדו אצל הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל והיו שהוסמכו לדיינים. עם סיום הלימודים חזרו אחר-כך לכפריהם הרחוקים, כשבידיהם תעודת הסמכה של שוחט ובודק, מוהל וכדומה. רבים מהם עלו לארץ ומשמשים היום רועים רוחניים מצויינים לקהילותיהם, בערים וביישובי עולים. יש ביניהם המכהנים כדיינים וכראשי מועצות דתיות.

נשים לעזרת החינוך

על אף שלפני כניסת הצרפתים למרוקו, הנשים לא רכשו השכלה כלשהי בחייהן,רבות מהן היו מוכשרות, בעלות מעוף ומסוגלות לנהל, לחנך ואפילו להקים מוסדות לתפארת. נזכיר בראש ובראשונה, את מרת רבקה טולידאנו נ״ע, רעיתו של ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל ממכנאס שהייתה ה״הנרייטה סאלד״ של ילדי ה־מללאח בעיר. בעזרת נשותיהם של נכבדי הקהילה ממשפחות אלכרייף, סודרי, עמאר, משאש, ובירדוגו. היא ייסדה תלמוד־תורה זוטא למעוטי יכולת. מעניין לציין שהנשים במרוקו היו דווקא החלוצות בקידום החינוך והוגות הרעיון להקמת תלמודי-תורה בערים. במכנאס למשל, נוסד תלמוד־תורה הודות למאמציה של מרת רבקה טולידאנו נ״ע. בהתחלה, התקיימו הלימודים בבנין שנשכר לצורך זה. היא גם השיגה רב גדול, שלקח על עצמו את החינוך ואת הטיפול בילדים.

הקמת תלמוד תורה במכנאס (רבקה טולידאנו)

זה לא קל היה לאשה מבוגרת כרבקה טולידאנו להקים מפעל כביר, למיעוטי יכולת, ליתומים ולכל אלה שאין ידם משגת לשלם א־סרט (שכר מותנה). כמו שמספר נכדה מחבר ויהי בימי המללאח, יד המקרה הייתה בדבר:

בשנת 1927 הגיע למכנאס שליח דרבנן מארץ הקודש, הרב רפאל ביבאס ז״ל, (מוצאו מאחת המשפחות המיוחסות בעיר סאלי). הרב השיג היתר מיוחד משלטונות הפרוטקטוראט, לערוך מגבית מיוחדת לבניית תלמוד- תורה בטבריה (שבה התיישבו רוב העולים ממכנאס), בתנאי שהשפה הזרה במוסד תהיה הצרפתית. נשיאת אגודת תלמוד־תורה או אם־הבנים, הייתה הגב׳ רבקה טולידאנו, אשר סייעה רבות לשליח מטבריה והתלהבותה לשליחות הקודש דבקה בה חזק, עד שהדביקו לה הכינויי ״רבקה ביבאסה״. הצלחת המגבית הייתה כה מרשימה עד שהביאה את פרנסי הקהילה לקנאה: ״אנו מוכנים לממן הקמת תלמוד־תורה בטבריה, כאשר בעירנו אין מוסד כזהז עניי עירך קודמים״. אמרו, ונפלה החלטה לבנות בנין לתלמוד-תורה כללי, ולא עוד רק לבני העניים, שירכז בתוכו תלמידי כל ה״חדרים״(יתר בתי הספר)

האגודה העמידה לרשות הקהילה מגרש שקנתה ב״מללאח״ החדש le nouveau mellah אולם ההשקעה הדרושה, הייתה מעבר לאמצעי הקופה הריקה של הקהילה, ועמדה השאלה מאיין יבוא עזרי? מיהודי התפוצות? מי חשב על זה? והנה, אם אין כסף ישנו הראש היהודי. אחד מנכבדי הקהילה, הגביר אליעזר בירדוגו ז״ל הגה שיטה מהפכנית. הוא הציע לקחת הלוואות מבנקים, כאשר הריבית תכוסה על ידי התורמים הקטנים שאינם יכולים לתרום את הקרן. ההצעה התקבלה בהתלהבות עצומה ושנה לאחר מכן, הבנין עמד על תילו, בנין מפואר עם עשרים וארבעה חדרים מרווחים שאיכסנו מאות תלמידים. המורים קיבלו את משכורתם מקופת הקהילה והם עמדו על משמרתם במסירות ובכישרון.

הערת המחבר: המללאח, עמי 192. (זוכר אני היטב את השד״ר רפאל ביבאס וה״עוזרת״ שלו מרת רבקה טולידאנו בשנות העשרים, אשה שהביאה להתלהבות עצומה בקרב האוכלוסיה היהודית ב״מללאח״. כל יום היה השד״ר מוזמן אל ביתו של אחד מנכבדי העיר, ״דורש״, ובמקום הייתה נערכת מגבית לטובת מפעלו של השד״ר, וכל זה היה הודות למסירותה ללא גבול של המנוחה רבקה נ״ע.

את ניהול המפעל הכביר הזה ששמו ״תלמוד-תורה״, הפקידה הקהילה בידי אחד הרבנים החשובים והמנוסים בעיר, הרב ידידיה טולידאנו ז״ל. אולם האחרון ״לא האריך ימים במשרתו״, ונאלץ להתפטר כעבור שנים מועטות. במקומו נתמנה למנהל ״תלמוד-תורה״, רב צעיר מאוד, הרב שלום משאש שליט״א, והוא אז כבן עשרים וחמש שנים. ואם כי קמה התנגדות חריפה למינוי רב כה צעיר, הצליח הרב משאש לנהל בעוז ובכבוד את המוסד הנכבד במשך למעלה משבע־עשרה שנה. הוא גם הצליח להכניס שיטות חדישות בחינוך. מספר התלמידים עלה למאות. שערי בית־ הספר נפתחו לרווחה לשפה העברית המודרנית ובד בבד גם לצרפתית. אבל קודם־כול, דאג הרב משאש להאדרת התורה לא רק בעירו מכנאס, המכונה בפי תושבי המדינה ״רוסאליים זגירה״ (ירושלים הקטנה), אלא בכל רחבי ארץ מרוקו. בנוסף לתפקידו כמנהל תלמוד־תורה, ייסד הרב שלום משאש מוסד חשוב והוא חברת דובב שפתי ישנים, להוצאת כתבים של רבני מרוקו. הוא גם הקים ישיבת ״כתר תורה״. ב-1939 ראה הרב שהדור הצעיר התחיל להתרחק ממסורת אבותיו, ומתוך חרדה לאובדן היצירות היקרות שהשאירו רבני מרוקו, קם הוא ור׳ יעקב בירדוגו ז״ל, וייסדו בשניהם את חברת דובב שפתי־ישנים. הודות למאמציהם הרבים, הצליחו בשלב ראשון להוציא לאור תשעה חיבורים רבי־ערך של גדולי הרבנים של מכנאס. ב־1941 במסיבת הפרידה מראש הדיינים של מכנאס, הרב יהושע בירדוגו ז״ל, כאשר נתמנה זה למשרת רב ראשי ליהדות מרוקו, הציע ר׳ שלום באקראי את הרעיון להקמת ישיבה במכנאס להכשרת רבני המחר. מיד ענה לו ראש הרבנים ר׳ יהושע בירדוגו ז״ל ואמר: ״נאה דורש־נאה מקיים״. הרב משאש נענה מיד לאתגר, והוקמה ישיבת כתר תורה שבראשה עמד הרב יצחק סבאג ז״ל, אשר הרב משאש בעצמו, יצק מים על ידיו.

הרב משאש מסמל היום, את יופיה וגדולתה של המסורת המפוארת של קהילת מכנאס, לה מנחיל כבוד גדול בישיבתו על כס הרבנות בבירת ישראל-ירושלים. לתפקיד הרם הזה הגיע ר׳ שלום, לאחר שנים טובות ומבורכות כאב בית־הדין בעיר הגדולה קאזבלנקה, וכאב בית־הדין הגבוה לכל קהילות מרוקו.           

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 198

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר