ארכיון יומי: 28 בדצמבר 2019


Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

  •  

DOCUMENT B

[Compte-rendu qui a été envoyé par Hertzl SHER à l'état-major à Paris]

Première révélation!

La deuxième traversée d'Egoz – 27-28.9.1960

  • Egoz a pris la mer de Gibraltar le 27.9.1960 à 12:30, le temps était beau et la mer était calme. Dans l'après-midi le vent commença à se lever. Selon le propriétaire du bateau, le vent qui souffle du côté de l'est ne gêne en rien la traversée en mer méditerranée (au détroit de Gibraltar la traversée serait un peu plus difficile).
  • Egoz revint le 28.9, à 13:15 avec 23 immigrants à bord. Suivant l'accord con­venu avec les autorités, j'ai amené un policier (l'officier de l'immigration) qui inscrivit les noms et le nombre d'immigrants qui étaient arrivés.
  • l'équipage était composé des mêmes personnes qui se trouvaient dans la pre­mière traversée.
  • Les immigrants, spécialement les femmes, étaient très fatiguées. Elles n’avaient pas mangé pendant toute la traversée et vomirent. Il faut préciser que les enfants s'étaient bien sentis.
  • Voici les détails du voyage tel que les a transmis Haïm Sarfati:

 14:15, un avion français a basse altitude a survolé quatre fois au dessus d'Egoz. Haïm est convaincu qu'il a vu le pilote  photographier le bateau. A 16:30, un avion anglais a photographié le bateau, lui aussi à basse alti­tude.

De 19:00 à 20:30, l'Egoz a été suivi par un contre-torpilleur français qui s'en est approché et a éclairé le bateau au moyen de puissants projecteurs. Du bateau, a été demandé (en parlant directement) en français d'identifier . Egoz. sa route et le but du voyage. Ils ont demandé à savoir exactement vers quel port ou lieu se rend l'Egoz. Haïm, qui a répondu aux marins du contre-torpilleur, leur a dit que le bateau a quitté Gibraltar et qu'il se dirige vers Al-Hoceima et que son but était de prendre des réfugiés juifs. Après cette explication, le bateau a été autorisé à continuer sa route.

Egoz est arrivé à sa destination afin d’embarquer les immigrants clan­destins. A 01:00, ont été aussitôt aperçus des signaux en provenance de la côte. L’embarquement dura environ une demi-heure. Le transfert  s'est terminé après trois voyages, y compris les valises.

Haïm a essayé de contacter la côte à l'aide de son poste radio M.K.6, mais  sans succès. Il n'en connaît pas la raison. Selon ses dires, il a commence a établir la liaison environ trois quarts d'heures avant qu'ils ne s'approchent de la côte.

Dans les environs il y avait beaucoup de barques de pêcheurs. Haïm ne pense pas qu'ils aient prêté attention à l'activité d'Egoz (c'est un senti­ment).

Les membres de l'équipage étaient fatigués du voyage et se sont plaint de la traversée difficile. D'autre part, le propriétaire du bateau a exigé de connaître la date de la prochaine sortie. Dès leur arrivée, ils sont rentrés chez eux en Espagne et demain j'aurai leur compte-rendu. S'il fallait juger en fonction de la réaction du capitaine avant la traversée, la conclusion serait que si nous travaillons à un rythme lent – une fois par semaine et avec un petit nombre d'immigrants – il serait obligé de trouver un autre travail. Même le propriétaire du bateau se plaint de la perte de bonnes journées de travail en cette période de l'année, il n'est pas certain qu'il y en aura de pareilles.

DOCUMENT D

[Traduit du document en hébreu. Nous possédons aussi la source en anglais]

Première révélation!

Les observations du capitaine de l'armée de l'air britannique sur le naufrage du Egoz (11.1.1961)

La situation météorologique pendant la nuit du 10 au 11 était ainsi qu'il est décrit ci-dessous:

Le vent – dans la région où s'est déroulé l'évènement, il y avait un vent nord- ouest, en direction de la côte de force 30-40 nœuds.

L'état de la mer – était difficile (agité).

Observations – la vue était de cinq miles marins.

Le temps – était brumeux.

A 10:30, le 11 janvier, à été reçu un appel au North Front, de la flotte royale qui annonçait qu'un bateau du nom de "Pisces" avait fait naufrage et qu'il était possible que 40 personnes aient perdu la vie. La localisation qui a été donné était 10 miles ouest de Cap Nuevo [signalé par un A sur la carte], A la suite de cet appel un avion a été dépêché dans la région, et un avion supplémentaire a décollé de North Front. Dans le même temps a pris la mer un bateau de sauvetage de la R.A.F.

A12:30, les deux avions sont arrivés au dernier lieu connu d'Egoz et ont commencé à effectuer des recherches de débris et de survivants.

Jusqu'à environ 13:00, rien n'a été trouvé, lorsque l'avion numéro 71 a distingué un homme qui s'éloignait d'un groupe sur la côte et faisait des signes avec ce qui ressemblait à une ceinture de sauvetage orange [signalé par un B sur la carte]. En conséquence des signaux de l'homme – et pour la raison que le pilote ait observé un courant vers l'est – le pilote de l'avion 71 a décidé de chercher dans la baie d'Al- Hoceima, lorsque à 14:07 ont été observés trois corps et des débris.

Aussitôt, le pilote a appelé à la radio l'avion 72. En mer, ont été observés trois corps et quelque chose comme une surface blanche qui ressemblait au couvercle d'une ouverture. L'avion 71 a dirigé un bateau de garde-côte marocain et aussi un bateau de pêche vers l'endroit [signalé par un C sur la carte]. Après que les bateaux susmentionnés sont arrivés sur le lieu, huit bateaux ont pris la mer du port Al-Hoceima et ont apporté leur aide pour le rassemblement des corps. Environ 12 corps ont été retrouvés dans la baie. Dans ce même temps, la mer était houleuse voire agitée. A 16:55, lorsque tous les corps ont été rassemblés, toutes les forces de sauvetage parties de Gibraltar ont été appelées à rentrer.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

 

המצב הפנימי במרוקו והעלייה

מקור:גנזך המדינה תצ/א'/2398

זאב חקלאי כ״ח אדר תשי״ג

מנהל משרד העלייה במרוקו(קדימה) בשנים] 1955-1952. נפטר בשנת 1964.]

15 במרץ 1953

לכבוד

ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.

ראש ממשלה נכבד,

הנני רואה חובה לעצמי לפנות עתה אליך באופן ישיר, מאחר שהנני משוכנע, כי יש להעמיד בדחיפות את בעיית העלייה הסלקטיבית מארצות צפון־אפריקה ובמיוחד ממרוקו (מקום בו הנני אחראי לעלייה) לבחינת נוספת בעקב התפתחות פוליטית מסוימת שחלה בארצות אלו ולאור הניסיון של השנה האחרונה.

ידעתי, ככל אחד בישראל, חרדתך להמשך העלייה לישראל ולאחר שהנני משוכנע, כי גורל העלייה ואף ־ אולי – גורל חלקים מסוימים של היהדות במרוקו תלויים במידה רבה בהחלטות שתתקבלנה על-ידך, הנני מבקש ממך לתת בדחיפות דעתך לבעיה זו.

לפני כשנה קיבלתי על עצמי הנהלת העלייה ממרוקו לפי כללי העלייה הסלקטיבית שנקבעו על-ידי המוסדות. גם אם לא השלמתי עם פרט זה או אחר מהחוקים החמורים של העלייה הסלקטיבית ידעתי הכרחיותם בשביל ישראל בתקופה זו ונסיתי לעשות הכול כדי לבצעם בתנאיה המורכבים של מרוקו.

ההכרח בעלייה סלקטיבית לגבי ישראל מנעה ממני להתריע בפומבי על הסכנות המחמירות הצפויות ליהדות צפון־אפריקה. ההתפתחויות הפוליטיות באזור זה הן אינטנסיביות למדי ואיש אינו יכול להיות בטוח (למרות השקט היחסי כיום) מה ילד יום לגבי היהודים. כן למדתי עד כה במשך שנה זו מתוך מראה עיני כי הניוון הכלכלי, הסוציאלי, אוכל בחלקים מסוימים של היהדות בכל פה ואין להעלות על הדעת כי נשלים עם כך לתקופה ממושכת ולא נעלהם לישראל ־ הפתרון היחיד להצלתם מנוון זה. ומצד שני גם תהליכי ההתבוללות ומגמות ההשתרשות בכלכלה ובחברה הצרפתית-מרוקאית (ולאחרונה גם אמריקאית) עלולים גם הם לקרוע מאתנו חלקים בריאים ומבוססים יותר של היהדות הזאת. אסור לנו להשלות עצמנו כי היהדות הזו (שהיא ברובה הגדול קשורה כיום בנימי נפשה למדינת ישראל) תשאר עמנו אם המוצא לקשר זה לא יתבטא בעלייה וישאר ערטילאי. גורל חלקים

גדולים ממנה עלול להיות דומה לזה של מרבית יהודי צרפת – התבוללות והתרחקות מן הרעיון הציוני. זה כמובן מחייב אותנו להחדרת ההכרה העברית הישראלית בכתלי בית הספר היהודי, במיוחד באליאנס, להגברת ההסברה הציונית ועוד.

במשך שנת 1952 עלו ממרוקו לישראל – על אף הפעולה הגדולה שפתחנו כאן ־ 5,000 איש, מהם כ-1,200 ילדי עליית הנוער, 700 צעירים והשאר בני משפחות. כדי לאשר להסיע חמשת אלפים איש אלה טיפלנו בכל רחבי מרוקו ב-16 וחצי אלף איש, אשר רצו גם הם לעלות ונפסלו לעלייה בגלל חוקי העלייה הסלקטיבית, אם מבחינה סוציאלית או מבחינה רפואית. חשוב לציין, כי אין פירושו של דבר, כי 11 וחצי אלף איש אלה נמצאו כולם פסולים. רק חלק קטן מהם נפסל, אבל על־ידי זאת בוטלה עלייתם של הנלווים אליהם.

אינני רוצה להכביד עליך בפרטים איך מבוצע עניין מורכב זה של העלייה הסלקטיבית בין יהודי מרוקו הצרפתית והספרדית, הפזורים בכ-150 נקודות יישוב (ערים, עיירות, כפרים), בין יישוב ערבי, בחלקם הגדול באזורים צבאיים על פני שטח כשטחה של צרפת, אבל אני חייב לשם ביסוס והבהרת הצעותי שאציע אותן בסוף מכתבי זה לשרטט לך בקווים כלליים איך מבוצעת העלייה הסלקטיבית.

תחילה קובעים במקום מגוריהם אם משפחה הרוצה לעלות מתאימה לעלייה מבחינת הרכבה הסוציאלי (גילם, מספר המפרנסים, מקצועם וכו'). אחר-כך משפחה זו צריכה להגיע למרכז בו מצאנו רופא – לרוב צרפתי, גוי – העושה עבודה בשבילנו, הצלחנו לקבוע 12 מרכזים כאלה. במרכזים אלה עוברים המועמדים לעלייה בחינות רפואיות שלמות ככל האפשר. מאחר שברוב הכפרים אין לא רופא ולא מכונת רנטגן – כל העולים הבאים לבדיקות למרכזים אלה חוזרים לאחר הבדיקות למקום מגוריהם במרחק של 30 – 100 – 150 – 200 ק״מ ויותר – וזאת באזורים צבאיים. כרטיסי הבריאות שלהם נשלחים למרכזנו בקזבלנקה והרופא הארץ־ישראלי קובע אם הם ראויים לעלייה או לא – בהתאם לחוקים הרפואיים שנקבעו על-ידי משרד הבריאות בישראל. במקרים מפוקפקים פונים להחלטה למוסדות בארץ והדבר אורך זמן רב עד לאישורם.

המחנה המרכזי שלנו ליד קזבלנקה יכול לקלוט עד 800 איש, אליו באים העולים, שאושרו לעלייה, לשם סידורים פורמליים הקשורים בנסיעתם ולשם ריפוי מטרכומה – מחלת עיניים – המחלה העיקרית בה נגועים מרבית העולים שמבחינות בריאותיות אחרות נמצאים ראויים לעלייה. כדי להיות בטוחים שאנו מעלים אלמנט בריא לישראל ושלא נעשו טעויות או ״רמאויות״ – עוברים העולים שוב במחנה שלנו, בדיקות נוספות. בממוצע זקוקים העולים כיום ל־3 חודשים ריפוי מטרכומה גם באמצעות התרופות החדישות ביותר. אם נמשיך בדרך זו – אומר החשבון הפשוט שנוכל להעלות כל 3 חודשים 400-350 איש בלבד. המחנה שלנו מלא כל הזמן ומאות רבות שאושרו על-ידינו מבחינה סוציאלית ורפואית מחכים לעתים חצי שנה ויותר במקום מגוריהם, כדי להתקבל למחנה לשם ריפוי והסעה לישראל. מחובתי להעיר, כי למרות כל המאמצים שלנו לא אורגן באופן יעיל ריפוי מטרכומה במקומות מגוריהם ואין גם סיכוי שהדבר יבוצע בקנה מידה רציני במרבית המקומות הקטנים בגלל חוסר ברופאים, אחיות וכו׳ וגם מפני שהם נשארים לגור בתנאי מגוריהם הבלתי היגייניים (וכידוע טרכומה נחשבה בעיקרה למחלה הנובעת מתנאים בלתי היגייניים). אם ננהג בדרך זו גם להבא נוכל להעלות מספר זעום של עולים על אף שגם כיום יש אלפים רבים של מועמדים בריאים (מחוץ לטרכומה) התובעים עלייתם.

הדבר דורש את תיקונו המידי, במיוחד לאור ההתפתחות האחרונה גם מבחינה פוליטית-חיצונית – דהיינו: יחסם של הצרפתים לעניין העלייה.

בשבועות האחרונים חל שינוי לרעה ביחסם של הצרפתים לעבודתנו. עד עתה היה מצדם יחס אוהד לעבודתנו; לא הופרענו על-ידם ואף נעזרנו למרות שאנשי ה׳איסתיקלאל׳ [המפלגה הלאומית המרכזית שדגלה בעצמאות מרוקו משלטון הצרפתי-הספרדי הקולוניאלי. נוסדה בשנת 1944]וחצר הסולטן רואים כמובן את עבודתנו בעין רעה. היו לנו קשרים טובים עם רחבי מרוקו. לאחר מאורעות דצמבר במרוקו חרדים הצרפתים לעתידם הם שוקלים מחדש אם לא כדאי להם להפריע לעליית יהודים – מיעוט הנראה להם – באופן טבעי – כאלמנט שיש לסמוך עליו כיום ולעתיד יותר מאשר על המוסלמים. זאת ועוד: גם על הצרפתים גובר לחץ הערבים המתנגדים (אם כי עדיין לא באופן אקטיבי ביותר) לעליית יהודים מתוך נימוקים שונים. הדברים האלה נאמרו באזני באופן הגלוי ביותר על-ידי הפקידים האחראים ביותר של השלטון הצרפתי כאן. על כך יש להוסיף גם התנגדות מסוימת של חלקים קטנים של היהודים המקומיים מתוך גישה של ״מה יהיה לגבי הצרפתים או הערבים, והעושים פעולתם בכיוון זה בסתר נגדנו״. אין גם לדעת כמה זמן ישררו עוד יחסי שלום בין היהודים והערבים, אבל אף אם נניח, כי הם יתמידו עוד זמן ממושך, יש לקחת בחשבון כי הצרפתים יגבירו לעתיד לבוא את התנגדותם לעלייה ויש בידיהם להקטינה (בתנאי העלייה הסלקטיבית) ולהביאה לידי מספר זעום ביותר.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים

ד. הדפסת ספרים ומכירת־ספרים על־ידי שלוחי א״י

כבר אמרנו בפרקים הקודמים, שבני הגולה שנתנו לשלוחים תרומות ביד נדיבה, קיוו גם לקבל מידם משהו שיעלה על זכרונם תמיד את ארץ־ישראל ואת השליח הבא מכוחה, משהו מוחשי שיקשר אותם לארץ־ישראל. שלוחי ארץ־ישראל לא זה בלבד שראו הכרח לעצמם לספק תשוקה זו, אלא אף הם מצדם היו מעונינים ליצור קשר זה בין בני־הגולה וארץ־ישראל. קומץ עפר מא״י, או ציור מקום קדוש בא״י, או תפלה מא״י, או ספר מארץ־ישראל — עשויים היו להכריז על קיומה של הארץ וצרכי תושביה ולחבב את א״י על בני הגולה יותר ממאה דרושים. לפיכך הרבו שלוחי א״י להשאיר אחריהם זכר לשליחותם. ואחד האמצעים לכך היתד. הדפסת ספרים והפצתם.

זאת ועוד אחרת: רוב שלוחי ארץ־ישראל חכמים היו ומחברי־ספרים, וככל מחבר השתו­קקו להפיץ את מעינותיהם חוצה, בארץ־ישראל לא יכלו למלא תשוקתם זו, כי עד אמצע המאה התשע־עשרה לא היה קיים בית־דפוס בא״י(מלבד בית־דפוס קטן שהיה קיים בצפת במשך עשר שנים, שנות של״ז—שמ״ז [1677—1687]). הם השתמשו איפוא בשעת־הכושר של יציאתם לארצות שבהן היו מצויים בתי־דפוס גדולים כדי להדפיס את חיבוריהם. ויש שעצם התרצותם לצאת בשליחות ולקבל על עצמם עול נדודים, היתה מפני שעל־ידי כך ניתנה להם האפשרות להדפיס את חיבוריהם. ואין צורך לומר, שהשליחות שימשה גם אפשרות עצומה להפצת הספרים על פני שטחים נרחבים, ללא הוצאה יתירה אלא אגב מסעי הש­ליחות. אגב שליחותם מצאו גם נדיבים שקיבלו על עצמם את הוצאות ההדפסה. וכן שימשו הספרים אגרת־המלצה שאין נאה הימנה למחבריהם. הפצת הספרים שימשה לשלוחים גם מקור הכנסה צדדי, בלי לגרום נזק לשליחות, כי כבוד המחבר הגדיל גם את כבוד שליחותו.

לפיכך אנו מוצאים שלוחי ארץ־ישראל מדפיסים ספרים הרבה בדרך־שליחותם, עד שניתן לומר, שרוב ספרי חכמי ארץ־ישראל נדפסו בדרך שליחות מחבריהם או אגב שלי­חותם של זולתם.

הספרים שהדפיסו שלוחי ארץ־ישראל היו חיבורי עצמם — בין חיבורים שכתבו בשבתם בארץ ובין חיבורים שכתבו בדרך־שליחותם — חיבורי אבותיהם׳ ספרי חכמי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שנמצאו בגנזי ארץ־ישראל, כתבי־יד של ראשונים שמצאו בדרך- שליחותם וספרים שיש בהם לחבב את א״י, כגון ספרים על מעלות א״י, מנהגי א״י וספרים שבהם מתוארים קברי צדיקים ומקומות קדושים בא״י.

הכנות להדפסה

הכנות השליח התכונן להדפסת הספר עוד לפני צאתו לדרך, והשתדל לקבל הסכמות מידי חכמי א״י. עתים מקבל השליח הסכמות גם מרבני הגולה החשובים בעברו דרך קהילו­תיהם. הסכמות אלה משמשות לו, כמובן, גם המלצה לעצמו ולשליחותו. בבואו להדפיס את הספר, אין הוא שוכח את שליחותו, אלא אדרבה, משתמש בו כדי להזכיר את שולחיו ואת שליהותו. בהקדמתו הוא מתאר את תולדותיו ומאורעותיו, את הישוב ומצוקתו והרפתקאותיו, ומביע תודתו לקהילות ולנדיבים שקיבלוהו בסבר־פנים במקומות שבהם כבר עבר, ומזכיר במיוחד את הנדיבים שסייעו לו להדפיס את הספר.

בשער הספר ובהקדמה הוא מדגיש שהספר נדפס בדרך־שליחותו, ויש שמדגיש שהספר גם נתחבר בדרך־שליחותו. כך, למשל, מעיר שליח אחד על ספר, שנכתב ״בהיותי נע ונד בחו״ל בשליחותייהו דרבנן תקיפי מעה״ק ירושלם ת״ו מעיר לעיר וממדינה למדינה ועם כל זה לא נמנעתי מלעסוק בתורה״.

ר׳ יצחק דוד ן׳ רבי, שליח ירושלים בפולין, שהביא לדפוס שני ספרים מאת חכמי א״י, במעזירוב ובקארעץ, בשנות תקס״ג—תקס״ד (1803—1804), מדגיש את שליחותו בהקד­מותיו שבהן הוא חותם: ״אנא זעירא דמן חברייא מקרתא קדישא דירושלים תוב״ב, ואזיל נע ונד כאשר ינוד הקנה לדפוק על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם למען יכמרו רחמיהם על עם ה׳ השוכן בציון, החותם בדמעה משתוקק ומצפה לחזור על מכון הר ציון ועל מקראיה להגות בתורת ה׳ ולעבדו בלב תמים כל עוד נפשי בי״.[ ארבע מאות שקל כסף לר׳ חיים ויטאל, קארעץ תקס״ד, בהקדמת המביא לדפוס].

הגהת הספרים

מאחר שלא יכול היה השליח לשהות במקום הדפום במשך כל ימי ההדפסה, כי אין לו הדרך לשליחותו, מינה אחד מחכמי המקום למגיה ולמשגיח על ההדפסה, והוא עצמו חוזר למקום הדפוס עם סיום פרק בשליחותו. ר׳ שבתי באר, שליח ירושלים, שהדפיס בויניציאה בשנת תל״ד (1674) את קובץ־תשובותיו בשם ״באר עשק״ מתנצל בסוף הספר על ההדפסה הגרועה, בנימוק שהמחבר ״מטפל בשליחותו וזה גרמה לו שלא יכול להמצא על המלאכה ליפותה כפי כוונתו״. — ר, רפאל יוסף ן׳ רבי, שליח ירושלים באיטליה בשנות תקמ״ב—תקמ״ו (1782—1786), שהדפיס בליוורנו בשנת תקמ״ו את ספרו ״דרך המלך״ על הרמב״ם, מוסר מודעה זו: ״אנכי בדרך נחני ה׳ בשליחותייהו דרבנן תקיפי ארעא… ירושלים…

מגיד…צרת הבת ירושלם… ומדי עוברי פה… ליוורנו…הציקתני רוח בטני למען דפוס מעט אשר היה לפני… ויען כי לא יכול יוסף להתאפק להתעכב פה העירה לעמוד על מלאכת הדפום… מסרתי זה כתב ידי ביד אחד מאוהבי הנמצא בזה… ״ — ר׳ יהושע מק״ק סמאטריץ, שליח החסידים שבגליל, שהדפים בלבוב בשנת תקנ״ו (1796) את הספר ״דרכי צדק״ הנהגות בחסידות לר׳ זכריה מענדל מיערסלב, מודה בהקדמתו למגיה על ״שטרח ויגע להדפיס הספר הזה, כי לא היה לי פנאי שלא למעול בשליחותי״. — ר׳ יצחק פרחי, שליח ירושלים בתורכיה, שהדפים בקושטא בשנת תקפ״ט (1829) את ספר־דרושיו ״זכות הרבים״, מצטדק בסוף הספר על טעויות הדפום ״כי מלאכתי נעשית ע״י אחרים יען הייתי מסובב נתיבות בשליחותייהו דרבנן קדישי״.

בהפצת הספרים הלכו השלוחים בדרכים שונות. היו שלוחים שאספו חותמים על הספר לפני ההדפסה, ויש שמכרו את הספר בדרך שליחותם, ויש שחילקו את הספר בתורת מתנה לנדיבים. ר׳ חזקיה די סילוא, שליה ירושלים באירופה בשנות תמ״ח—תנ״ב (1688—1692) הדפיס את ספרו המפורסם ״פרי חדש״ בסוף ימי שליחותו באמשטרדם על יסוד חתימה. בהקדמתו לספר הוא כותב: ״וכמה הרפתקי דעדו על האי גברא שעברתי, צרות צרורות הקיפו להבת ירושלם… ולילך בשליחותם נקרא נקראתי, ולהשתדל בעדם נשאול נשאלתי, ולדרישתם ולבקשתם נדרוש נדרשתי, ומכל עסקי וטרדותי מיד פניתי, ולעשות רצונם חפצתי, ובזריזות גדול גזדרזתי, ודרך מצוותם רצתי, אצתי ולא התמה­מהתי, ולשליחות פראנקיאה על מנת לחזור יצאתי, וביכורי כל מראשית כל פרי האדמה לקטתי, משבעה מינים שנשתבחה בהן א״י בידי לקחתי [כלומר, חידושי־תורתו]… ויהי כי ארכו לי הימים אשר בשליחותי…עד אשר פה אמשטרדם… הגעתי, ומק״ק ספרדיים המפואר אשר פה דורונות וכבוד גדול נתכבדתי, וכשעלה בדעתי להדפיס קונטרס זה אשר בארתי…ביד כל אדם יחתום קצת ספרים על שמו מספרי זה שחברתי…וגם עלינו לשבח… לאחינו שבליגורני ופלורינציאה שגם הם סייעוני בנדרים ונדבות… וגם… לרבות… אחינו שבלונדריש…״

ר׳ שמעון בכר יעקב, שליח צפת באירופה בשנות תנ״ד—תנ״ח (1694—1698) הביא לדפוס בדרך־שליחותו בפראנקפורט־דאדרה בשנת תג״ו את הספר ״יפה ענף״ על מדרש חמש מגילות לר׳ שמואל יפה אשכנזי על־פי כתב־יד שמצא בדרכו, ובהקדמתו, שבה הוא מרצה בפרוטרוט על שליחותו, הוא מספר שבקהילות ביהם ״מלבד נדבתם שעשו לשם עה״ק צפת ת״׳ו חייבו עצמם ליקח ממני כמה ספרים״.

ספרים מתנה לנדיבים-ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת באיטליה, הדפים בליוורנו בשנת תקפ״ז (1827) את הדרושים שדרש בדרך־שליחותו, וקרא לספרו בשם ״ריוח והצלה״ על שם שהצליח להינצל מידי שודדים שלקחוהו בשבי ליד שאלוניקי, ובהקדמת הספר הספר סיפר את דבר קאותיו והודה לנדיבי ערי איטליה שהטיבו עמו. על השער הוא כותב: ״זאת נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומהתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״. את הספר חילק בין הנדיבים, ור׳ מרדכי שמואל גירונדי אב״ד פדובה כותב עליו: ״זכיתי לקבל פניו היקרות ולהתבסס מתורתו ימים רבים, והניח לי לזכרון ספרו הנחמד ריוח והצלה,..״

ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה בתורכיה ובאיטליה באמצע המאה התשע־עשרה הדפיס בליוורנו בשנת תר״ג (1843) את ספרו ״אמת ליעקב״, מפתח לספרי ר׳ חיים ויטאל, ובשער הספר הוא מכנה את עצמו ״זעירא מאנשי ירושלם עה״ק תובב״א וצעיר המשתלח בשליחותייהו דרבנן… טבריא״. בהקדמה הוא מתאר את תולדותיו והרפתקאותיו, ומודה לכל ״הרבנים ופקידי ארץ ישראל וגבירים ובעלי אכסניא נאה שבכל ערי טורקיאה וערי פראנקיאה שעברתי מהם… אשר גמלוני כל טוב״. ואף הוא חילק את הספר בין הנדיבים, ומצאתי טפסים רבים של ספר זה עם הקדשות מיוחדות לנדיבים בכתב־ידו.

אף שלוחים שלא היו מחברי־ספרים ולא הדפיסו ספריהם של אחרים, רגילים היו ליתן למזכרת בידי נדיבים ספרים חדשים שקנו בדרך־שליחותם. כך אנו מוצאים את ר׳ עובדיה ב״ר ישכר בער, שליח עדת האשכנזים בירושלים, מוסר בשנת ת״ס (1700) בידי נדיב אחד את הספר ״דרכי נועם״ שאלות־ותשובות לר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים, שנדפס ארבע שנים לפני כן, בויניציאה בשנת תנ״ו (1694), וכותב על הספר בכתב־ידו הקדשה בלשון זו: ״אני ח״מ [חתום מטה] שלוחא דרחמנא מירושלים ת״ו באתי לכאן לבית הגביר הנכבד האלוף המרומם הקצין הר״ר שמעון בן הקצין מהר״ר יקותיאל מ״ץ, ועשה אתי עמי טובות

ועם ק״ק אשכנזים אשר בירושלים להנאתם בסיועה מתנה יפה, ונתתי לו זה הספר למתנה לזכרון ולחיבה יתירה. חתמתי היום יום ד׳ וח״י למב״י אחרי קדושים ית״ן לפ״ק, עובדי׳ בלאאמ״ו הרב המאור הגדול מהר״ר ישכר בער שליט״א, אשר אני שלוחא דרחמנא ומהולכי גולה מירושלים תוב״ב״.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר