ארכיון יומי: 3 בדצמבר 2019


הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו

גם בקרב המשהדים יש סיפורים שתושיית הנשים מתגלה תוך שמירה על המבנה הפטריארכלי. דוגמה יפה מבחינת אמינות התמונה שנבנית בה היא סיפור על איש שהתעייף מתלאות האונס ומגבלותיו, וביקש מאשתו לבשל עבורו בשר טרף. בלא להמרות את פיו, ובלא עימות, בערמה, תוך שימוש בתחומה כאשה וכאם, הגישה לו האשה את האוכל, באומרה ״בשר טרף פותר אותך היום מברכת המזון ומרחיק ממך את אשתך וילדיך. לנו יש פינה חלבית משלנו״. בידודו של הבעל בתוך ביתו הביא לנצחונה של האשה ולהנצחת מעמדו של הבעל כראש המשפחה כאחד. דומה לכך היה השימוש שעשו הנשים בלבוש הצ׳אדור הארוך, כמעטפת לצורך חלוקת בשר כשר בהחבא בין בני הקהילה.

אולם בסיפורים שהובאו לעיל (והם סיפורים שלא סופרו על ידי אשה) זהו רק פן אחד של המציאות. כאן עשו הנשים שימוש במעמדן הנחות – סייגי הצניעות שהחברה המוסלמית כפתה עליהן מצד אחד והפטורים הדתיים שהחברה היהודית העניקה להן מצד אחר – לצורך תפקיד של שמירה, שאינו תפקיד נשי אופייני. תפקידי שמירת הבית הם באופן מסורתי תפקידו של הגבר, והלגיטימציה למעמדו העדיף במשפחה נובעת מיכולתו לפרנס את משפחתו ולגונן עליה. על אנוך פאוול (Enoch Powell), התאורטיקן הראשון של ״הימין החדש״ בבריטניה, מסופר כי הגדיר את האומה כ״שני גברים או יותר, שמגינים-על טריטוריה ועל הנשים והילדים״. בחיפושו אחר מאפיינים אוניברסליים של הגבריות גילה החוקר דיויד גילמור שאף כי אין אפשרות לומר שיש דגם אחד של גבריות החוצה תרבויות, בכל זאת יש שלושה מאפיינים יסודיים משותפים: מוליד, מזין, מגן. העברת תפקיד השמירה לידי האשה דווקא, תוך ניצול ההגבלות המגדריות המוטלות עליה, מוכיחה כי החיים במחתרת נתנו בידיה הזדמנויות חדשות ותפקידים חדשים, ובהשפעתן השתנתה תפיסת מקומה של האשה ומעמדה כאחד.

תפקידן המיוחד של הנשים בשימור האמונה נקבע היטב בזיכרון הקהילתי. הוא בא לידי ביטוי בציון נאמנותן הדתית כגדולה מזו של הגברים, עד כדי ייחוס להן את התפקיד של משיכת הגברים לשוב לחיק אמונת האבות אחר שהמירו את דתם. נאמנותן היתרה של הנשים ידועה גם בקהילות אנוסים אחרות, גם לא־יהודים: ההוגנוטים בצרפת והמורים בספרד. לנאמנות היתרה ניתן למצוא הדים גם בעדות בת הזמן, המציינת כי את צום כיפור שחל מיד לאחר ההמרה שמרו רק נשים וזקנים. הנשים התנגדו להתאסלמות, וזו נכפתה עליהן כי הן התנגדו להתבוללות הבעלים. מלבד מעט הבנות שנלקחו במהלך פוגרום השמד כמעט לא צוינו בנות שנלקחו למוסלמים – אם כי יש לומר כי בהתחשב בגיל הנישואין הצעיר, ובחלקן הסביל של הבנות בקביעת בני זוגן, אין עובדה זו נוחה ביותר להוכחת נאמנותן הדתית.

ניתן לטעון כי זכרון תפקידה של האשה כמו בא לגדר אותה משנה גידור בתפקידיה המסורתיים. לכן אולי אין זה מפתיע כי העלאת תפקידן ההיסטורי של הנשים על נס חזר על רקע ויכוח בקהילה המשהדית האמריקאית בשנות התשעים של המאה העשרים סביב זכויות בחירה לוועד בית הכנסת, כפי שדרשו הנשים ולא קיבלו עד לאותה שעה. אולם הטיעון עלה מן התומכים בנשים ולא מן המתנגדים, והוא בא אפוא להשתמש במוסכם – מעמדן החשוב של הנשים בחברת העבר – על מנת לשכנע לגבי מה שעדיין לא היה מוסכם: מעמדן בחברת ההווה.

מרבית הנשים נשארו, ״בתוקף תפקידך, אנונימיות עבור כלל הקהילה ואינן זכורות אלא במסגרת משפחתן שלהן. יש על כן בזכירתן כ״כלל״ אנונימי, העצמה מסוימת, כבאה לקבוע הכללה על כלל הנשים ואפילו להביע תביעה מן הגבר להציג נאמנות דומה. ככלות הכל, אם כך מסופר על הנשים, הגבר המצווה ילמד מסיפור גבורתן על עצמו בקל וחומר. עם זאת, שתי דמויות עיקריות נשתמרו בשמן ובעיסוקן, ויש במשיכות קולמוס המעטות שבהן הן צוירו, אפילו צל של דמויות של ממש, בשר ודם. הדמות האחת היא זו של רחל שעיסוקה (בפרסית היה בהכנתן ובייפוין של הכלות טרם כניסתן לחופה: ממכירת בדים, איפור, ועד להכנתן הרוחנית. מסופר עליה כי בעודה שוקדת על הכנת הכלה ומראיתה החיצונית היתה מלמדת אותה להיות צופייה הליכות ביתה ושוקדת על פנימיותו היהודית. במהלכה מבית לבית מכרה לא רק דברי סדקית למיניהם, אלא מרכולתה הראשית היתה דברי כיבושין לחיזוק המסד היהודי של הבית. עד כדי כך הרשימו הדברים, שאחד הכותבים הראשונים של תולדות העדה, יעקוב דילמניאן, לא התקררה דעתו עד שכך כתב עליה:

פעמיים בשנה אספה כספים מבתי היהודים וחילקה אותם בין העניים. היא ניצלה את היתרון שהיה בידה לבוא אל בתי האנשים ועודדה את הנשים לקיים היהדות בביתן.

היא הסיתה את נשות המתבוללים שלא לתת לבניהן ללכת בדרכי אבותיהן אלא לגדלם כיהודים נאמנים… פעילותם המוגברת של הרבנים ושל רחל משאטה החלו נושאים פרי בקהילה… רבים עמלו על שמירת נאמנותנו ליהדות למרות התנאים במשהד. החשובים ביותר היו, ללא ספק, רחל המשאטה, חאג׳ מולא אמין ומולא מוראד.

לא רק שרחל משאטה הועמדה כשווה בין שווים עם הרבנים בהשפעתה על רוחניות הקהילה, אלא אפילו, במקרה או במכוון, הושמה ראשונה ברשימה המקוצרת והראשית. אישיותה החזקה ויוצאת הדופן התבטאה גם בעצמאות הכלכלית ובקשר עסקי, של שותפות, שקשרה עם גבר מוסלמי, קשר יוצא דופן ביותר על רקע תקופתה.

הדמות האחרת שזכרונה נשתמר, גוהאר הקרבלאי שמה. היא הצילה את הקהילה כשהקהילה היתה על סף פוגרום נוסף, בתאריך שאינו ברור, בעשורים האחרונים של המאה הי״ט (שנים אפשריות: 1893,1885,1870). אירוע דומה, כמה עשורים קודם לכן, באמצע שנות החמישים, הביא לגילויו של שוחט ולהוצאתו להורג יחד עם כל מי שנמצא קשור אליו. העילה של המוסלמים באירוע המדובר (״של״ גוהאר), היתה חשד (נכון, יש לומר) ש״המוסלמים החדשים״, הג׳דידים, מקיימים את מנהגי טהרת המת וקבורתו לא כפי מנהגי המוסלמים, אלא משמרים את מנהגי דתם הקודמת. המוסלמים דרשו לראות נפטרת בארונה והיו עלולים לגלות כי הג׳דידים אכן נהגו לקבור לפי מנהגי דתם הקודמת. מכיוון שנתפסו באמצע הלוויה, לאחר שהיה כבר מאוחר לשנות את תנוחת הנפטרת בארון, היה חשש כי גם הפעם, כמו בפעמים אחרות בעבר, יסתיים הדבר באסון כבד. מזלה של הקהילה היה שמאחר שהיה מדובר בנפטרת, לא יכלו הגברים להציץ לארון מטעמי צניעות, ופנייה של כמה מגברי העדה לגוהאר היא שהצילה את המצב. זו, שלא נראתה שייכת לג׳דידים, לא בלבוש ולא במבטא, באה והעידה כי הכל נעשה על טהרת האסלאם ובכך הצילה את העדה.

הערת המחברת: לגירסאות שונות של סיפורה של גוהאר ראו: פטאי, ג׳דיד אלאסלאם, עט׳ 188-182; יעקב דילמניאן, עמי 58,57-33. כן ראו גירסה נוספת המספרת כי הבת אחזה בדרכי אמה – שרה זלפה כהן, עמי 49-46; היא מוסיפה אשה נוספת שעסקה בטהרת המת של ״חברא קדישא״, ובכך מודגש עוד יותר חלקן של הנשים כ״שומרות הסף״ לכניסה לעדה וליציאה ממנה כאחד: גם רחל גם גוהאר מוצגות כ״שומרות הסף״ – רחל היתה שומרת הסף של הנכנסות אל הבית היהודי וגוהאר אפשרה לנפטרת לעבור את הסף אל העולם הבא, על פי מנהג אבותיה. לשמות של נשים נוספות שנחשבות חשובות, ללא ציון הסיבה לכך, ראו שם, עמ, 52. וראו גם אלבום.

דמותה של גוהאר שונה מדמותה של רחל כרחוק מזרח ממערב, ויש אפשרות לראותה כהיפוכה. בעוד רחל מתוארת כמי ששורשיה נמשכים (וידועים) אחורנית עד לגלות בני ישראל בבית ראשון ומקור משפחתה היה מקשמיר, על אמהּ של גוהאר דבר לא ידוע ומתקבל על הדעת מנוסח הסיפור כי לא היתה יהודיה כלל. היא היתה בתו של יָהיָה, משהדי שיצא ממשהד וחי בין התורכמנים ונשא אחת מהם ואחר שב לחיות בין אחיו במשהד; אם התגיירה אשתו אם לאו, אין לדעת. מכל מקום, גוהאר לא דמתה לבנות העדה המשהדית ולא התלבשה כמותן. לפי גירסה אחרת גוהאר היתה נשואה למוסלמי והתאלמנה; יתר על כן, לפי גירסה נוספת היא היתה זונה. מול אשה אחת שהיתה מאושיות הקהילה, הסמל החיובי ביותר לנשיות, האחרת (במקרה הטוב) חיה בשוליה, ואפשר אפילו לראותה כדמות השלילית של האשה. ובכל זאת קו משותף היה לשתי הנשים בחייהן: הקשרים שלהן עם המוסלמים נוצלו לטובתה של הקהילה ולהצלתה; שתיהן נזכרות בשרות שעשו לקהילה בשימורה: כשם שרחל עשתה למען שימורה הרוחני של הקהילה כך עשתה גוהאר למען שימורה הגופני. בכל סיפור המעשה על גוהאר אין ולו מילת ביקורת אחת כלפיה, כלפי חייה או כלפי מקורה. סוף דבר, גוהאר עלתה לירושלים ושם כילתה את שנותיה בשלווה.

הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו-עמ'80

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982

יסודות מאגיים

בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה

פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.

אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים:

 (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים;

(ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים.

 עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהערר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר:

(א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור.

(ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים,, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול. על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי (ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי (כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

הערת המחבר: קשה לאמוד, ולו באופן כללי, את חלקם של היהודים בצורפות ובתכשיטנות המגרבית. להלן כמה נתונים חלקיים; באלז׳יר במאה ה־18 היתה צורפות הזהב כולה בידי היהודים (אוידל, עמ,35). משום כך לא הופיע ברשימת ראשי הגילדות שמו של ראש הצורפים כי לא היה מוסלם <שם.88). ברשימת הצורפים הותיקים באלז׳יר כל השמות הם יהודיים <שם, 135). גם בקונסטאנטין עסקו רק יהודים במלאכה זו(שם, 437). באוראןפעלו22 צורפים יהודים, בתלמסאן — 30. בכל מחוז אוראן היתה הצורפות כולה בידי יהודים (שם, 412). בלגואט היו 13 צורפים, מהם 12 יהודים (שם. עמי 344). אשר למארוקו קבע,1949 ,R. LeToumeau, Fes Avant le Protectorat , עם, 352. כי מספר ניכר של יהודים היו צורפי כסף וחוטי תיל זהב. לפי טראם, עמ׳ 93, כמעט כל צורפי הזהב העירוניים במארוקו היו יהודים. גם שאמפו(עמי 5) מדברת על רוב יהודי במקצוע זה. על כפרי צורפים יהודים ממגורשי ספרד באנטי־אטלס (בפרט תאהלה) ראה ביזאנסנו, עמ׳ xiv-xv. אשר לתוניסיה מצא אבראהימי(1975) כי 60% של התכשיטנים המורשים היו יהודים (וזאת אחרי היציאה הגדולה של היהודים מארץ זו). לינדן־מוזיאום עט׳ 57.

אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית).״ האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר (קיג, קיר) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבליס (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם., בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומו, מהתקופה הקדם־ אסלאמית.

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יה פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; והשנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.״

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982 –עמוד 31

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר