יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים
בר־מצווה
ילדים בגיל תשע עד עשר ידעו בעל פה בדרך כלל את התפילות, ואת טעמי המקרא של פרשת השבוע וההפטרה. לעתים ידעו קצת משנה ואגדה. רבים נהגו לערוך בר־מצווה בגילים אלה, למרות שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה. ר׳ יוסף בן נאיים הנ״ל חונך למצוות ציצית ותפילין בגיל 8, ואביו כתב לו דרשה שהוא אמרה מבלי שהבין את תוכנה.
ר׳ יוסף משאש (1892־1974) כינה את המחכים לגיל שלוש־עשרה 'כת עצלנים׳, לפי מנהגי מכנאס, אם היו לאדם שני ילדים בגיל המתאים נערכה חגיגה משותפת וכמו כן היה האב (בייחוד אם היה אמיד) מזמין ילד או שני ילדים יתומים ומכינם לחגיגה יחד עם בניו.
לחגיגת הבר־מצווה קראו 'אתפילין. אלה נערכו בדרך כלל בימי שני או חמישי, בהם קוראים בתורה, והנער עלה לתורה. לאחר קביעת התאריך היו פונים למלמד שיכין את הילד לקריאת הפרשה, וילמדו הלכות טלית ותפילין ודרשה, המכונה 'דרוש לתפילין׳, או 'דרוש למעלת תפילין׳. אם הילד היה יתום, לימדו המלמד קדיש ו'דרשת יתום׳,
בערב המיועד היה הילד מזמין את חבריו לכיתה, שליוו אותו למשפחות המוזמנים ושרו במקהלה ׳המלאך הגואל אותי… ובן פורת יוסף׳, ונשים צעירות היו הולכות אחריהם בקריאות גיל.
בליל הבר־מצווה הוזמנו רק הגברים, ביניהם הרב, הפייטן ושמש בית הכנסת. ביום הבר־מצווה, בדרכו לבית הכנסת היה הנער מלווה על ידי הרב והפייטן ששר שירים לכבודו, והיו פיוטים קבועים לפי מנהגי המקום. ר׳ דוד אבן חסין חיבר 12 פיוטים לאירוע זה (מהדי תשנ״ט, עמי 414־435; פיוטים נוספים: יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דפים לב־לה, עט, פ, פד, פט; רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־61).
הרב הלבישו טלית, והנער הניח תפילין וקרא את ברכות השחר בעל־פה. הנער ישב ליד ארון הקודש וכאשר קראו אותו לתורה ׳יעמוד פלוני המתחנן למצוות', הוא קרא את הפרשה. הוא היה חוזר לביתו, ורק שם חולץ תפיליו וטליתו, מלווה בפייטן ונגנים, ובחבריו המוזמנים לארוחות בוקר וצהריים, שאליה הוזמנו גם עניים וחברי חברת רשב"י (חברה קדישא).
בחגיגה היו מעניקים מתנות. במכנאס היה נהוג לתת כיכרי סוכר. אך במסגרת תקנות לצמצום מותרות בשנת תרנ״ז (1897) הוחלט שאין לתת מתנה זו.
ר׳ ישועה עובדיה כתב בהקדמה לספרו ׳תורה וחיים׳, כי בצפרו, בעת שהילד הגיע להנחת תפילין, ׳יוליכנו המלמד עם קרובו ומיודעיו לביתו ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב סעודה גדולה׳, ושם תורמים למלמד. חבריו נהגו לתת לו במתנה רובה צעצוע עשוי מקנה סוף.
הדרשה: חכמים הכינו לבניהם דרשה, ואם האב לא ידע להכין היה פונה לחכם. הדרשה היתה מורכבת בדרך כלל מחלקים אלה:
פתיחה תוך ציטוט ממאמר חז״ל בעניין תפילין או ציצית, המתחיל במילים ׳גרסינן במסכת…׳ ומסיימת יעד כאן לשון המאמר׳.
פתיחה מליצית שבה מודה הנער לה׳, מביע תקווה שינחהו בדרך התורה, ומבקש רשות מהרבנים, ממוריו ומהוריו להתחיל בדרשה.
עיקר הדרשה, שנאמרה בערבית יהודית, והוקדשה למצוות ציצית ותפילין, ודברי אגדה על אודותיהן.
סיום בתפילה לגאולה, בעברית נמלצת, וחלקה בערבית יהודית.
יש נוסח מיוחד לדרשת יתום בערבית יהודית המתחיל במילים: ׳לפי שבעוונות, הרבים נלקח ממני אדוני אבי, ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות ציצית ותפילין שהיה במחשבתו הטובה לעשות…׳ לעתים היה הילד משנן את הדרשה בעל פה מבלי שהבין את תוכנה.
בבית הספרים הלאומי בירושלים מצויים 12 דרושים בכתב יד. בספרות הדרושים הודפסו דרושים שחכמים הכינו לנער. ר׳ אברהם אנקאווא כתב 'דרוש לתפילין שדרש בני חמודי מסודר מאת רבו החכם ר׳ דוד ברוכיל ביום שנתחנך למצות תפילין׳ ('מלל לאברהם׳, ח״ב, דפים שמה־שמז). ר׳ יוסף משאש חיבר ספר שהודפס הכולל דרושים לתפילין, מצוות ציצית, על יג עיקרים, ג׳ מידות (מכנאס תשכ״א).
בספרו של ר׳ יוסף בן הרוש, ׳גביע יוסף׳, סוסה תרפ״ז, עמי כג־כה, הודפסו דרושים בערבית יהודית. מצויים דרושים שהחכם היה אומר לכבוד הנער ומשפחתו. היו משפחות שהזמינו שיר ׳למצות ציצית ותפילין,: רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־60; ראובן גבאי, ׳ששון ושמחה׳, ירושלים תש״כ, עמי 25־26.
בכפרים שבהרי האטלס היה נהוג, שבערב החגיגה עוטפים את הנער בסדין וחוגרים אותו באבנט לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, מרכיבים אותו על פרד בהיר ומקיפים איתו את הכפר, כששני נערים מלווים אותו, ואחריהם רוקד הקהל.
בסך הכול ההשכלה של המוני העם היתה דלה, ור׳ חיים משאש (1848־1904) ממכנאם כותב, כי 'רוב המוני עם אינם יודעים לכתזב ואפילו לחתום את שמם״ (׳נשמת חיים׳, דף רמז, ילקט הקמח׳, דף קצד). ואמנם, לפי מקור מתק״ט (1749) היו יהודים שלא ידעו לחתום את שמם, (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 167). בכפרים שבהרי האטלס לפי דיווחו של שליח בשנות ה־50 של ימינו, רק הרב ידע קרוא וכתוב.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד– המלמדים-עמ'110
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי
רבי אהרון אבן חיים השני נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של החכם השלם והכולל כהר״ר אהרון אבן חיים. י׳ אייר תס״ג שנת (1703).
רבי אהרן אבן חיים הג׳ נוסח המצבה: כהר״ר אהרון אבן חיים נתבש״מ שנת זמירו״ת לפ״ק (1903).
רבי אהרן אבן חיים הרביעי ז״ל משפחת אבן חיים, לבד מהמצבה של רבי אהרן אבן חיים משנת תס״ג – לא מצאתי ממנה מצבות עד לשנת תר״ח – תרח״ם כלומר, רק כעבור מאתים שנה פוגשים בתיאור קצר על חתיכת שיש קטנה כתוב: כאן נח נפשיה של הח' הש', כמה״ר אהרן אבן חיים שנת תרס״ב.
בתקופה של למעלה ממאתים שנה, סביר להניח כי מקומם של משפחת אבן חיים לא נפקד מבן גדולי הדורות, והנה שמותיהם לפי סדר הדורות: רבי אהרן תס״ג, רבי מרדכי הוא אביו של רבי יעקב ה-א, משנת תצ״א סוף המאה החמשית, בזמנו של רבי אברהם אזולאי זצ״ל.
רבי דוד אבן חיים הראשון נוסח המצבה: דוד בן כהרה״ג סבא דמשפטים יעקב אב״ח. רבי דוד נלבי׳ע שנת רוממו׳ית"(1932). הוא היה אביו של המוהר״ש אב״ח.
רבי דוד אבן חיים השני נוסח המצבה: רבי דוד, בן לאו״ץ הדיין המצוין: כמוה״ר יעקב אבן חיים, נתבש״מ טו׳ תשרי תש״ג(1943).
רבי יוסף אבן חיים נוסח על המצבה: קבורתו הרוסה כמעט לחלוטין כתוב: הח' הש' והכולל כמוה״ר יוסף אבן חיים תרנ״ח (1898).
רבי יעקב אבן חיים הא׳ לראשונה נזכר במשפט שהיה בן"כת השותפים מפאס, וכת השותפים ממראקש״ בשנת תס״ח (1708). רבני מראקש המוזכרים שם הם: רבי דוד בנבנישתי, רבי יעקב אבן חיים, ורבי יוסף בן סעדון זצ״ל.
רבי יעקב אבן חיים השני נוסח המצבה: הה׳ הש׳ והכולל, כמוה״ר יעקב אבן חיים נ״ע
שנת תרל״ד (1874), טמון ליד מצבת כהר״ר שלום כניזו זצ״ל.
רבי יעקב אב״ח השלישי הוא אביו של הרב שלמה אב״ח לעיל זצ״ל. נמצא חתום עם
מו״ה שלמה סבאג בשנת תרח״ם (1888), מל״ר סז, א׳ טור א.
רבי יצחק אבן חיים נוסח המצבה: הה׳ הש׳ והכולל כהר״ר יצחק אבן חיים נ״ע, נלב״ע-י׳
חשוון שנת ערבו״ת תנצב״ה (1917).
רבי ישועה אבן חיים נוסח המצבה: ״קינה על הבחור העלוב לב הזהב מוחל ומושיע, ישועה נ״ע, בן הה׳ הש׳ הדרשן הדיין המעולה סבא דמשפטים, הרב שלמה אבן חיים. בן הה׳ הש׳ והכולל, דיין ומורה הוראה בעל השכל הישר נשיא המשפט, הצדיק יעקב בן חיים זצוק״ל. עת נפל ישועה לבור חוליו, ועלה השמימה ביום הכיפורים התרס״א (1901).
רבי שלמה אבן חיים הראשון כיהן כאב״ד בעיר, עסק גם בחכמת הנסתר, נפטר כ״ה
תשרי תרפ״ט (1929). להלן נוסח המצבה:
לישיש קמו ויעידו גיבורי חלד. איש תהילה / מאנשי כבוד וגדולה / עץ פרי נחמד וטוב זית רענן כי טוב.
נטע נעמנים / כולו מחמדים / חסד אלוקים
על העבודה והתורה / תום לב ודרך ישרה
הזמן וחכליליו / לא הסיר זעמו מעליו
שהכביד מחלתו ומנוחתו / תנוח נשמתו
צדקת ד׳ ומשפטיו עם ישראל עשה / תורה היתה לו מורשה
צדיק באמונתו / גבר עלינו חסדו / דרך ענווה מדתו
כי היא כסותה לבדו / סוד תורתו לכל נגלה.
לחמו ומימיו נתן למעדנים. וישק וגם דלוה דלה
מימיו הנאמנים לדורו הוריש
ואתא מרבבות קדש
פאר הדורים הדור הבעיר והגדיש:
הרב הגדול למעוז ולמגדול שמו נודע בשערים
כמוה״ר שלמה אבן חיים ראב״ד של מואקש.
וירא מנוחה כי טוב. ויטוש משכן שילה / ויבחר באהל יעקב: קדוש יאמר לו. וזאת אבן הראשה, תהי מנוחתו כבוד, כה׳ לח׳ תשרי תרפ״ט לפ״ק (1929).
רבי שלמה אבן חיים השני נוסח המצבה: כהר״ר הח' הש׳ שלמה אבן חיים נ׳׳ע. נלב״ע: ד׳ בשבת שנת התרצ״ו(1936).
״צרת היבמה ״פס״ד קיים מס׳ 2384 כג׳ סיון 5708 מתאים 30 יוני 1948, האיש קרספיל מתושבי סוס, בא כה האישה. נגד הבעל דוד, מתושבי הנ״ל. טען שוב – ושוב. שהאיש יבם את אשת אחיו המת, ונתחייב בשטר לאשתו. אחר כך הניח אשתו אסתר ׳עזובה ושנואה׳ ועבר על החיוב. דוד השיב שהוא חושש להיות עם אסתר פן תאכילהו או תשקה אותו איזה "סם המזיק״. כי – ביום א׳ נכנם לביתם שהיו שותים תה, נתנה לו לשתות כוס אחת והרגיש שיש בו דבר ׳שמזיק׳ ולכן פירש ממנה. בא כח של אסתר מכחיש. פס״ד: "חובת ׳דוד׳ להיות נכנס אצל אסתר לאכול ולשתות אצלה ולשמש כפי שיידרש… ואם הוא חושש ממאכל, פשוט תאכל היא תחילה מהקערה, ותשתה היא תחילה מהכוס. ואם לא יקיים כל הנ״ל, יגרשינה מיד, ויפרע לה כתובתה. ועיין בשו״ע ם׳ ע׳ ס״ב, וכבר נתחייב ע"כ לקיים את כל האמור ומה שיאמר בכתובתה, שיפרע אותו לה. ולרח״פ מראקש יע״א 18 תמוז 5708 מתאים ל 25 נובמבר (1948). כהר״ר החתומים: ע״ה משה זריהן ס״ט, מרדכי קורקום .
נראה שם שרבי מרדכי איפרגאן שימש כטוען לבעל של האשה, דרש וקיבל שהאשה תשבע לבעלה בשבועת ״כי הוא זה" וכו׳. מהאמור לעיל נראה לעניות דעתי, אסתר היא אשת הבעל שנעזבה לטובת היבמה המועדפת… ששמה לא נזכר כלל. הרבנים ז״ל פסקו לחייב את הבעל בפרעון מידי של הכתובה בצירוף חיוב לתשלום מזונות.
מדובר ברב איפגאן מעיר תיזנית מחבל ׳סוס׳ ראיתי את מצבתו בבית העלמין בתיזנית בבקור שם עם הרב משה עמאר נ״י [ראה תמונות בנידון ח. א).
רבי יצחק אדואר נוסח המצבה: עד הגל הזה ועדה המצבה שתחתיה נקבר העלוב יצחק ב״ר שלום אדואר נ״ע. ונח נפשו ו׳ שבת אלול שנת (ארור״ם ?(1687). האות ר׳ מנוקדת בחיריק, ויש לשער כי אולי מדובר באחד שנהרג בידי פורעים, סיוע לכך, ניתן למצוא בעובדה שחתיכת השיש נמצאת מונחת בין שתי מצבות, בפתח חדר קברו של ר׳ שלמה תמצות ז״ל, שכידוע נרצח ע״י גוי הי״ד. ראה תמונה להלן.
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ'קג