ארכיון יומי: 25 בדצמבר 2019


סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

 

בסיפור המקראי יוסף שותק ואינו משיב לטענותיה של האישה, ושתיקתו בולטת לנוכח החזרות הארכניות בפי האישה על סיפור האירוע בפני בני ביתה ובפני בעלה (בראשית לט 19-14). יוסף אינו מסביר ואינו מצטדק בפני פוטיפר, הוא מקבל הכול בשתיקה ומושלך לכלא למרות ניקיון כפיו. בקצידה מגיב יוסף ומשיב כמה פעמים, הוא דוחה בתוקף את האשמותיה של זוליכה בפני בעלה:

וואזבו חאסא ייא סידי / מא הייא דדי בוייא ווז׳דדי

השיבו: חלילה, אדוני / אין זאת לא של אבי ושל סבי

ראה עאלם רבבי סידי

הרי אלוהים, ריבוני ואדוני, יודע.

לא נדרתהא בעייאן / א-סידנא / לא נדרתהא בעייאן

לא הפניתי אפילו מבט – אדוננו – לא הפניתי אפילו מבט.

המעשה לא ייתכן בעיניו מאחר שהוא אסור על פי דתו ומנוגד לאמונתו ולתורה שלמד בבית אבא, והוא מעיד בו את האל שצופה במעשי האדם ויודע שלא חטא, אפילו לא במבט. על אותם טיעונים חוזר יוסף גם לפני השופט:

חין ווצלו ענד לחאכּם/      כאשר הגיעו לשופט, הוציאו את

ז׳בדו תייאב לגדר                        בגד הבגידה,

שאפהום וקאל / ליכ         ראה (השופט) ואמר: ״יש כאן

מא בקאת הדרא              הוכחה, לא נותרו דברים [לומר].״

עייט עלא סחאבו/   דרבוה דריב כאפר   קרא (השופט) לחבריו / היכוהו מכת אכזר

הערת המחבר:בגד הבגידה הוא ביטוי דו-משמעי שאפשר להבינו בשני אופנים מנוגדים, הבנתו תלויה מאיזו זווית ראות נאמר המשפט. אם זה מפי המספר, שמזדהה עם יוסף, אזי הבגידה היא של האישה, והבגד הוא ההוכחה לה, אך אם מדובר בנקודת הראות של המצרים, אזי הבגד מוכיח את בגידת יוסף ואת צדקתה של זוליכה .

קאללו מא ייאכד פייא / כּלאם למרא

אמר(יוסף): ״אין בדברי האישה ולא כלום.

מא עמלתס, ייא סידי/ האד דדנוב ייאסר

לא עשיתי, אדוני, עבירה זו בכלל

רבבי עאלם / ראה ישוף ווירא

האל יודע, צופה הוא ומביט,

עייאת תוזן פייא / בלקנאטר

לא נלאתה מלשקול אותי במשקל הקנטאר

 

ראה עאלם רבבי סידי / מייאת מררא

הנה, יודע האל, ריבוני, מאה פעמים.״

סיפור המשפט לקוח מן המסורת המוסלמית: ב׳סיפורי הנביאים׳ מובא יוסף לפני שופט, שם מופיע עד שמעיד לטובתו ואף מביא ראיה מן הבגד להוכחת צדקתו של יוסף. יוסף יוצא זכאי הודות לעדות זו, וזוליכה אף מודה שהיא טפלה על יוסף עלילת שווא ומבקשת את סליחתו. אחרי המשפט יוסף חוזר לבית פוטיפר לזמן מה, והוא נכלא רק לאחר מסיבת הנשים. סיפור המשפט מופיע גם בספר הישר, וגם שם הוא יוצא זכאי, פוטיפר מכיר בניקיון כפיו ומכניסו לבית הסוהר רק כדי למנוע שערוריות בחצר ואילו בקצידה, פוטיפר והשופט מאמינים לזוליכה, מרשיעים את יוסף על סמך הבגד שזיכה אותו בסיפורים אחרים ומשליכים אותו לבית האסורים. ישיבתו בכלא מתוארת כתקופה ארוכה ומלאת סבל, אך יוסף מקבל עליו את הדין ומשלים עם ישיבתו בבית הסוהר בהאמינו כי זהו רצונו של האל. המספר מזדהה הזדהות מוחלטת עם יוסף ומתאר בהערצה כיצד קיבל עליו יוסף את הדין והשלים עם גורלו על אף שהתייסר בכלא בגלל עלילת שווא, והוא מייחל לישועת האל:

סאר סידי צררפ לקדרא / כיף חבב מולאנא וורדא

השלים אדוני עם גורלו / ומילא גזר דין האל ודברו

פי לסזן ליום אוגדדא

בבית האסורים התמיד יום יום ומחרתו

חתתא יריד אררחמאן / א-סידנא, חתתא יריד אררחמאן

עד אשר יחון האל הרחמן – אדוננו – עד אשר יחון האל הרחמן

סיפור יוסף וזוליכה מעוצב בקצידה כסיפור עימות במציאות שבה חיים יהודים בקרב גויים, שמזמנת סיטואציות של מתח והתנגשות, ונראה כי הסיפור משקף מתחים ועימותים שהיו חלק מן המציאות היום־יומית בין יהודים למוסלמים. העימות בקצידה, כפי שמתאר המספר, הוא עימות דתי ולאומי כאחד. זהו עימות בין הנוכריה בעלת השררה שפועל על פי יצרה ושרירות ליבה ובין היהודי הנתון למרותו המוחלטת, אבל כשהוא נדרש לעשות מעשה האסור עליו מן התורה, הוא מסרב לציית ועומד על שלו, על אף הסכנה הכרוכה בסירובו. יוסף הוא דוגמה ומופת להתנהגות על פי מצוות התורה, הוא ניצב לפני הכרעה בין כניעה לפיתויים ולאיומים לבין שמירה על דתו ועל זהותו היהודית. יוסף הכריע, הוא גאה בבחירתו ובהשתייכותו לבני העם היהודי, הפועלים כבני-חורין ואינם נשלטים על ידי יצרם. הוא הדוגמה לבני עמו, כי שמירה על הזהות היהודית היא עניין להכרעה ולבחירה יומ­יומית, הכרוכה במחיר שהוא עלול לשלם ואף שילם על שלא נכנע לדרישת הגבירה. סיפור זה נעשה במסורת היהודית לסיפור ארכיטיפי על מצב היהודים בגלות, החיים כמיעוט בסביבה נוכרית ומתמודדים בדילמה הקבועה הטמונה במציאות שבה הם נתונים בין כוחות המשיכה והפיתוי של הסביבה והרצון להתחבר ולהתערות בה, ובין הרצון להתבדלות ולשמירה על הזהות והייחוד. יוסף הוא מופת לציבור היהודי לחיים נכונים בתוך הדילמה המורכבת שבתוכה נמצא היהודי בגולה, ביכולתו לחיות בין הפטיש והסדן של הגלות ואף להצליח בזכות אמונתו ודבקותו במורשת הרוחנית של אבותיו ובזהותו היהודית.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D

להאיר באור החיים לפרשת 'מקץ' וחנוכה, לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים, מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים לפרשת 'מקץ' וחנוכה,

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לרכישת הספרים במבצע לקראת חנוכה – 70 ₪  בלבד.

טלפון: 0523-240-298 או במייל.

"ויהי מקץ שנתיים ימים – ופרעה חולם" (בר' מא, א).

           "ויהי מקץקץ שם לחושך" (הזוהר ע"פ איוב כח, ג).

מתוך החושך – תצמח הישועה, ותתגלה מידת הימין.

יוסף הצדיק יוצא מהכלא – ומתמנה כמשנה למלך מצרים, למשך 80 שנה.

הוא זכה לכך, היות והוא עטף את חיי המעשה, במעטפה רוחנית אמונית.

בכל מפגשיו: עם אשת פוטיפר, פרעה ואחיו –  הוא בטח בה'.

לכן, ה' מצליח את דרכו: "וכל אשר הוא עושה – ה' מצליח בידו" (בר' לט, ג).

פרשת "מקץ" – חלה מידי שנה בחנוכה.

החשמונאים המעטים הולכים בדרכו האמונית של יוסף הצדיק,

לכן הם מנצחים את המעצמה היוונית.

התורה פותחת את פרשת "מקץ" בביטוי "ויהי", ביטוי המסמל צער כדברי הגמרא: "כל מקום שנאמר 'ויהי' – אינו אלא לשון צער" (מגילה  י ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין שלושה סוגי צער הרמוזים בביטוי "ויהי" הפותח את פרשתנו.

א. "ויהי מקץ" – צער גלות  עמ"י במצרים, התחיל להתגלגל בעקבות חלום פרעה, דבר שהביא לשחרור יוסף מבית הסוהר והעלאתו לגדולה כמשביר על מצרים. הרעב בא"י,  גרם לירידת אחי יוסף לשבור שבר במצרים, ובשלב  מאוחר אחרי מות יוסף ואחיו, המצרים משעבדים את ב"י: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א יג). וכלשון קדשו: "ויהי מקץ – טעם אומרו לשון צער {"ויהי"} – כי עתה יתחיל לסובב גלות מצרים" (בר' מא, א).

ב. "ויהי מקץ" – רומז לבשורת הרעב למשך 7 שנים, דבר שמצער את הקב"ה: "בכל צרתם – לו צר" (ישעיה סג ט).

ג. "ויהי מקץויהי מסיבת הקץ שהוא יצר הרע כדברי-רבנו-אוה"ח-הק'. צערו של יוסף שנשאר עוד שנתיים בכלא, בגלל שהיצר הרע הנקרא "קץ" התגבר עליו, והוא שם מבטחו בשר המשקים שיזכירו בפני פרעה כדי לשחררו מהכלא: "כי אם זכרתני והזכרתני" (בר' מ, יד), על כל זכירה שנה בכלא, שבסופן עלה לגדולה (ב"ר פט, ג).

פרשת "מקץ" מהווה קץ וסוף להרחקתו והגלייתו רבת השנים של יוסף הצדיק מבית אביו, גלות שנמשכה 22 שנים המורכבות מ- 7 שנות עבדות בבית פוטיפר שר הטבחים,  6 שנים בבית הסוהר, ו- 9 שנים הכוללות 7 שנות השבע, ו – 2 שנות הרעב הראשונות עד שהוא מתגלה לאחיו.

אמר רבי יהושע בן לוי: "יוסף נמכר ע"פ חלום – 'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא…, לכו ונמכרנו לישמעאלים" (בר' לז, יט – כו), ונגאל ע"פ חלום – 'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" (מ. תנחומא).

יוסף עולה לגדולה, ומתמנה לתפקיד משנה למלך מצרים. בכתב המינוי אומר פרעה: "אתה תהיה על ביתי – ועל פיך ישק כל עמי… ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, בכל  ארץ מצרים" (בר' מא, לח–מו).

פרעה משדך ליוסף את "אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה", שהייתה ביתה של דינה אחותו, כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).

פרעה גם משנה את שמו של יוסף לשם מכובד ההולם את חכמתו: "צפנת פענח" = מפענח צפונות (רש"י).

תחזיותיו הכלכליות של יוסף כפי שפתר לפרעה אכן מתגשמות, והעם מכנה אותו בתואר כבוד ההולם את גדלותו למרות גילו הצעיר כדברי רבי יהודה: אברך = "אב – רך" = אב בחוכמה ורך בשנים, ואף מקבל בהכנעה את מנהיגותו כדעת רבי יוסי: "אין אברך אלא לשון ברכיים, שהיו נכנסים ויוצאים תחת ידו". כלומר, כפופים לו.

"מקץ" – שמה של הפרשה, רומז ל – ק"ץ השעבוד במצרים. ק"ץ = 190 שנים אותן ניכה הקב"ה לעמ"י מהשעבוד במצרים, ועבדו רק רד"ו = 210 שנים במקום 400 שנים שנגזרו עליהם בברית בין הבתרים.

כבר בראשית השעבוד, הקב"ה רומז להם על האור בקצה המנהרה. בבחינת הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז): בתוך הצרה, ניתן לזהות את הישועה.

"מקץ" – גם רומזת לק"ץ החלומות הנבואיים שהיו עד כה: חלומות יוסף לאחיו על האלומות, השמש והירח המשתחווים לו, דבר שגרם לשנאתו ע"י אחיו, וכעת, הם משתחווים לו בבואם לשבור אוכל. חלומות שר האופים ושר המשקים, כאשר האחרון מזכיר אותו בפני פרעה לאחר שנתיים, וחלום פרעה המעלה אותו לגדולה.

תפקידם של החלומות הנ"ל – להוביל מהלך אלוקי לירידת עמ"י למצרים, כאשר יוסף נבחר כשליח/משיח המכין את התשתית הכלכלית לאביו ולב"ב בגלות מצרים.

מפה גם ניתן ללמוד על הופעת משיח בן יוסף לפני הופעת משיח בן דוד.

"מקץ" –  מלשון "יקיצה". בפרשה – הכל מתעורר מחדש.

פרשת יוסף מתעוררת מחדש לאחר 22 שנות פרידה. יוסף נפגש עם אחיו פנים אל פנים, מבלי שהם יכירו אותו. יוסף בונה לו תכנית ארוכת טווח, דרכה הוא רוצה להביא את אחיו לחזרה בתשובה על כך שמכרו אותו.

פרשת מרד החשמונאים מתעוררת מחדש, לאחר שתופעת ההתייוונות התפשטה בחלקים ניכרים מעם ישראל בכלל, ובכהנים בפרט. מגרשי ספורט הוקמו ע"י היוונים בסמוך לבית המקדש, בהם השתתפו גם כהנים. כהנים גדולים כמו יהושע שהחליף את שמו ליאסון, הפך למתייוון.  

השאלה המרכזית העולה מסיפור יוסף היא. במה זכה יוסף הצדיק לטפס מבירא עמיקתא כפשוטו, למשביר האימפריה המצרית דאז, ואף להצליח לשלוט במצרם במשך 80 שנה?

יוסף הוא בבחינת נשמת כלל ישראל שקידש את ה' בכל מקום. הן מול אשת פוטיפר שר הטבחים כאשר אמר לה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים" (בר' לט, ט), דרך דבריו המדהימים מול פרעה האלילי: "בלעדי – אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), וכלה במפגש עם  אחיו במצרים בו אומר להם: "את האלהים אני ירא" (בר' מב, יח).

"שם שמים שגור בפיו" כדברי רש"י לפס': "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה – יהוה מצליח". כלומר, אפילו אדונו מייחס את הצלחת יוסף לה', בגלל ששמע את יוסף מצהיר בכל הזדמנות, שכל הצלחתו באה לו מה'.

המדרש אומר על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, היה מתפלל לה' בכניסתו לעבודה וביציאתו.

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על האלשיך הק', שחיבר את דרשותיו, תוך כדי שעסק במלאכה לפרנסתו.

לאור אמונתו ובטחונו של יוסף בה', הקב"ה גמל לו ומינה אותו לשליט מצרים, כדברי המדרש: כאשר יוסף אומר לפרעה, "בלעדי – אלהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), הקב"ה גומל לו באותה מידה, ופרעה אומר לו כאשר הוא ממנה אותו למשנה למלך: "ובלעדיך – לא ירים איש את ידו ואת רגלו בארץ מצרים" (בר' כא, מד).

יוסף הצדיק – מול פרעה האלילי,

 השקפות שונות ומנוגדות.

במפגש בין יוסף לפרעה, ניתן להבחין בין שני עולמות שונים מבחינה אמונית.

יוסף מאמין באלוקים ומתבטל לפניו, כאשר הוא אומר לפרעה על ההתחלה: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז).  פרעה לעומת זאת, מאמין שהוא אליל מצרים, ואף מעל לנהר הנילוס המשמש כמקור מחיה ועורק החיים שלה. את זאת לומדים מדברי פרעה ה"עומד על היאור" (בר' מא, א), דבר המבטא את אליליותו.

דרך המפגש הנ"ל, יוסף מתגלה במלוא אמונתו ובטחונו בקב"ה. שעות ספורות קודם לכן, הוא יצא מבית הסוהר לאחר 12 שנות עבדות וישיבה בכלא, והמילים הראשונות היוצאות לו מהפה, מדברות על אמונה בה', כאשר פרעה  העומד מולו, ראה את עצמו כאליל, דבר שוודאי היה ידוע ליוסף מתקופת שהותו בכלא.

כל אדם באשר הוא, היה בוודאי מנצל את הרגע ההיסטורי ושעת הכושר הלזו, כדי להחניף לפרעה ולדבר בשפתו ובהתאם לאמונתו, אבל לא יוסף הצדיק, שעדיין דבק בחינוך האמוני בקב"ה עליו הוא גדל בבית אבא.

אכן, ראינו לאורך הדרך שיוסף הצדיק, סיגל לעצמו את האמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

הזוהר הק' אומר בתחילת הפרשה: "רבי חייא פתח ואמר: "קץ שם לחושך – דא איהו קץ דשמאלא". כלומר, המילה "מקץ" רומזת לקץ השמאל שבקץ הימין {הימים}. כלומר, מתוך החושך תצמח הישועה כפי שקרה ליוסף ששוחרר מחושך כלאו, והפך להיות השליט על כל ארץ מצרים.

הפסוק עליו מתבסס רבי חייא הוא: "קץ שם לחושך – ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמוות" (איוב כח ג).

הקב"ה יודע את קץ הזמן המוקצב לאדם לסבול , כמו יוסף בבית האסורים, וכן את תכליתו.

מהמילה "מקץ", ניתן ללמוד על הקשר בין תחילת הזמן שהיה בכלא, לאחריתו כאשר שוחרר. 

על הפסוק הנ"ל, המדרש מביא את הפסוק מספר משלי: "בכל עצב – יהיה מותר…" (משלי יד, כג). כלומר, מתוך כל עצבות – תצמח לבסוף ישועה ויתרון. בעצם, כך צמחה ישועת יוסף מתוך העבדות אל הנהגת מצרים למשך 80 שנה, מגיל 30 ועד 110. "10 פעמים 8 נרות חנוכה".

יוסף הצדיק היה אמור לחיות 120 שנה, אבל כאשר שמע את יהודה אומר "עבדך אבינו" עשר פעמים ולא מיחה, ניכו לו שנה מחייו על כל פעם.

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (בר' מב, ח).

יוסף "בעל החלומות" – סוד החלומות.

"בעל החלומות". כך מכונה יוסף בפי אחיו לפני מכירתו (בר' לז, יט).  כנראה שהם כיוונו לדברי הגמרא האומרת, שישנו מלאך הממונה על החלומות המכונה: "בעל החלומות". אמר רב חנן: אפילו "בעל החלומות" אומר לו לאדם: למחר אתה מת – אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, ע"ב).

הפרשיות האחרונות מאופיינות בחלומות רבי עוצמה, עם השלכות הרות גורל כמו חלום פרעה ופתרונו על ידי אסיר אלמוני בשם יוסף, דבר שקבע למעשה את התכנית הכלכלית של המעצמה דאז למשך 14 שנה.

נתאר לעצמנו כיום שמדינת ישראל תגבש תכנית כלכלית או צבאית לאור חזון חלומי!

חלומות יוסף אודות אלומות האחים בשדה, השמש, הירח ואחד עשר כוכבים המשתחווים לו, כמעט והובילו אותו ל"גיא ההריגה" ע"י אחיו ששנאו אותו בגלל חלומותיו, לולא ה' מושיעו ש"שלח" אותו למצרים ל- 22 שנה. חכמים אומרים שבגין מעשה מכירת יוסף, נהרגו באכזריות נוראה "עשרת הרוגי מלכות". כמו כן, בכל דור אנחנו משלמים על המעשה הנורא, היות ותופעת "מכירת אחים" חוזרת ומתקיימת בווריאציות שונות בקרב עמ"י, גם בימינו.

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (מב, ח –ט). כאשר יוסף רואה לראשונה את אחיו במצרים, הזיכרון הראשון שהתנוצץ לו בראש היה –  החלומות…

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולת יוסף הצדיק שלא רק שאינו נוקם באחיו, אלא בונה לו תכנית פעולה דרכה יוכל להחזירם בתשובה, בכך שיאלץ אותם להביא את בנימין למצרים, ואז לברר אתם האם יפקירו אותו, או ילחמו למענו כפי שאכן עשו. ובלשון קדשו: "ראה אותם בראיית אחים והכיר אחווה להם, אלא שאליהם התנכר… ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף. גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבתם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים". בעצם, הוא רצה להוביל אותם ל"תשובת המשקל" כשיטת הרמב"ם.

הזוהר הק' (א, קצט ב) שואל: מדוע יוסף זוכר את החלומות, הרי הוא אב – רך = אב בחכמה…

על כך הוא עונה. ברגע שראה שאחיו משתחווים לו בבואם לשבור שבר במצרים, הוא מיד הבין שאכן חלומותיו מלפני 22 שנה מתחילים להתגשם, לכן "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם". הזוהר אומר שיש לזכור חלומות טובים כדי שיתגשמו. החלום מאפשר לרעיונות חבויים לצאת לאור.

הרמח"ל – רבנו משה חיים לוצאטו אומר שיש לאדם נשמה פנימית הקשורה לעולמות רוחניים עליונים, אבל סגורה בתוך גופנו, ורק לעיתים רחוקות זוכים אנו ל"קצת התעוררות ולא יותר" (דרך ה', חלק ג, פ"א).

הרמח"ל מסביר שרק כאשר האדם ישן, הוא יהיה מסוגל לתקשר עם נשמתו. גם המהר"ל מדבר על כך שכדי שהאדם יוכל להקשיב לנשמתו, עליו ללמוד את "קדושת הדומייה" שהיא קדושה עליונה.

 "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נה ע"ב) כפי שאמר שר המשקים לפרעה כאשר המליץ על יוסף:

 "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג). חכמים אומרים שחלום שלא נפתר, דומה לאיגרת שלא נפתחה. לכן חשוב מאוד לפתור את החלום לטובה.

מסופר בגמרא על אישה אחת שחלמה שמשקוף ביתה נשבר. היא באה לרבי אלעזר שפתר לה שהיא תלד בן זכר, דבר שאכן התקיים. שנה לאחר מכם, שוב חלמה את אותו חלום, ושוב שבה  לבית המדרש, אבל רבי אלעזר לא נכח. התלמידים פתרו לה שתלד בן, ובעלה ימות. כאשר חזר רבי אלעזר לבית המדרש, סיפרו לו התלמידים על החלום ופשרו. הוא כעס עליהם ואמר: הרגתם את האיש… ויהי כאשר פתרו, כן היה.

הגמרא (ברכות) מספרת על רבי בנאה שחלם חלום אחד, והלך אצל 24 פותרי חלומות בירושלים כדי שיפתרו לו את החלום. לכל אחד מהם הוא שילם עבור הפתרון. כל אחד פתר לו בדרך שונה, וכל הפתרונות התקיימו בו. 

בעת השינה, יוצאים חלקים מהנשמה לעולמות עליונים כדי לפגוש דברים רוחניים כמו נשמת צדיק או קרוב, מהם יכול לקבל מסרים רוחניים, ואירועים העומדים להתרחש, וזה מועבר לחלקים הנשמתיים שנשארו בגוף, ומופיעים בצורת חלום. על חלומות כאלה נאמר: "החלום – אחד משישים בנבואה".

לעומת זאת, ישנם חלומות בהם האדם רואה מהרהורי לבו כדברי הנביא ישעיה: "והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ ונפשו רעבה". וכאשר יחלום הצמא והנה שותה – והקיץ והנה עיף, ונפשו שוקקה" (ישעיה כט, ח).

התעוררת מחלום רע: תאמר: "וחלומות השווא – ידברו הבל" (זכריה י, ב).

הקיצות מחלום טוב: תאמר "אם יהיה נביאכם… בחלום אדבר בו" (במ' יב, ו).

פתרון החלום: יש לפתור את החלום בכיוון חיובי. "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

יוסף הצדיק והחשמונאים – יציאה מחושך לאור.

השכל האלוקי – מול השכל האנושי.

פרשת "מקץ" תחול לעולם בשבת חנוכה, וזה לא בכדי. ניתן לעשות הקבלה בין יוסף לחשמונאים.

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו המטאורית של יוסף הצדיק מחושך לאור, לאחר 13 שנות סבל.

דבר דומה קרה אצל החשמונאים, שרק לאחר שלוש שנות מלחמה |167 – 164 לפנה"ס} נגד היוונים, זכו לטהר את המקדש, ולחדש את הקרבת הקרבנות. גזירות השמד של היוונים שהחלו בשנת 167 לפנה"ס ע"י אנטיוכוס אפיפנס הרביעי הרשע, אילצו את מתתיהו החשמונאי ובניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויהונתן,  למרוד ביוונים.

בעצם, גם לאחר נס פך השמן וטיהור המקדש ע"י יהודה המכבי ואחיו, היוונים המשיכו לשלוט במצודת "החקרא" שהתנשאה מעל הר הבית, ועשתה שמות בעולי הרגל לבית המקדש.

הקרבות על השליטה ב"חקרא", נמשכו עד לשנת 141 לפנה"ס –  23 שנים אחרי נס פך השמן וטיהור המקדש, לאחר ששמעון החשמונאי הכניע סוף סוף את היוונים ביום כ"ג לחודש אייר (ספר מכבים א', פרק י"ג).

שאלו השואלם: מדוע החשמונאים לא חיכו עם חנוכת המזבח עד לחיסול סופי של היוונים ביום כ"ג באייר?

התשובה: בחיים צריך לפעול בשלבים, ולחגוג עם מה שיש. נס פך השמן, נטע בהם תקווה שיום יבוא, ויצליחו לגרש את חושך היוונים מן הארץ. אם היו מחכים 23 שנים עד לחיסול היוונים בארץ, ספק אם היה לנו כיום – חנוכה.

 על כך יאמר: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

ימי החנוכה משופעים ומבורכים בברכת ה' בתוך לבושי הטבע {התלבשות שפע הדכורא בתוך הנוקבא}.

האבות ומשה רבנו היו רועי צאן, מקצוע בו יכלו לשלב עבודת ה' ע"י התבודדות בשדה המרעה, דוגמת יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה". יוסף לעומת זאת, יכל לשלב במסגרת תפקידיו השלטוניים את עבודת ה' ואף להצליח בהם, כעדותם של ראשי השלטון סביבו, המייחסים את הצלחתו לקב"ה: "וירא אדוניו כי יהוה אתו, וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג) כדברי שר הטבחים פוטיפר. וכן, "ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד – ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר … ואשר הוא עושה, יהוה מצליח" (בר' מ, כא- כג). גם פרעה גדול הכופרים מעיד: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו" (מא, לח). כל זה נובע, מכך ששמעו את יוסף מזכיר את שם ה' בכל הזדמנות.

החשמונאים כמו יוסף, יצאו לקרב נגד היוונים בניגוד לכל הסיכויים, אבל נר קטן של תקווה ואמונה בקב"ה, דלק בליבם פנימה שאכן ינצחו. כל רצונם היה, לטהר את המקדש מהאמונה ההלניסטית אלילית שפשטה בו. 

התרבות החילונית העכשווית, מהווה בבואתה, המשכה, ואף התגלמותה של התרבות היוונית כדברי הרמב"ן:

 "היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו" (ויקרא טז, ח). כפי שנהוגים לטעון: "תוכיח לי שיש אלוקים".

"ומנותר קנ-קנ-ים –

                    נעשה נס לשושנים" (הפיוט "מעוז צור").

נקה לא ינקה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

 הקב"ה עשה נס לבני ישראל המכונים שושנים, בבחינת: "כשושנה בין החוחים" מהשמן הנותר בקנקנים.

רבנו האר"י הק' אומר: "אל תסתכל ב-קנ-קן, אלא במה שיש בו". כלומר, באותיות המסתתרות

במילה קנקן בי"ג מידות, תגלה שם הוי-ה:

נקה לא ינקה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

ה' עשה את הנס במידת הוי-ה שזה רחמים.

לכן, גם ברגעים הקשים, נזכור שהקב"ה מחכה שנפנה אליו כדברי המדרש:

"אשרי הגבר אשר שם יהוה מבטחו זה יוסף". כך נהגו החשמונאים.

 בכל צרה –  טמונה הישועה: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

"ה-י-א" = אם ירצה ה'. ברגע שנאמין באמת ובתמים בה' – נינצל מהצרה.

בתקופת הרבי מבריסק הגרי"ז – הרב יצחק זאב הלוי סולובייציק, נאסר על היהודים להחזיק בתכשיטי זהב. הרבי נאלץ לעבור את הגבול, ובין בגדיו שהיו ארוזים במזוודה, היה גם שעון זהב בו השתמש לעבודת ה', כמו זמן הנץ וכו'. השעון היה מוסתר בין קפלי החולצה התחתונה. בגבול הוא נעצר ע"י חייל פולני, ששאל אותו תחילה האם יש ברשותו תכשיטי זהב. הרב ענה בשלילה. החייל חטף מהרב את המזוודה, והחל לבדוק כל בגד בנפרד.

הרב קלט שברגע שהחייל יגיע לשעון הזהב, דינו סכנת נפשות. הוא עצם את עיניו "וקבע בליבו ובמחשבתו שה' הוא האלוקים, אפס זולתו, ואין עוד כח בעולם זולתו, רק ה' יתברך קובע ומנהיג בכל העולמות וכו'", והחייל הבודק את שעון הזהב, דינו כאין וכאפס מול בורא עולם (מתוך סגולה המופיעה בספר "נפש החיים" שער ג', פי"ב).

כשהחייל הגיע לחולצה עם השעון, קצין פולני שהגיע משום מקום, דרש מהחייל הבודק להתפנות מהמקום ומיד, ולהצטרף לשיירת חיילים שהתקרבה למקום. במקביל לנפילת השעון מהחולצה אל תוך המזוודה, החייל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, והרב עבר את הגבול בשלום.

מסר אמוני: ברגע שהאדם מפנים ש"אין עוד מלבדו" – הקב"ה מושיע אותו.   

"לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

מתוך ההפטרה לשבת חנוכה (זכריה ב – ד).

מנורת הנביא זכריה וסמליה – אז והיום.

"ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה…" כך עונה הנביא זכריה לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?". לשאלת הנביא "מה אלה אדוני? עונה המלאך "הלא ידעת מה המה אלה". תשובת הנביא: "ואומר, לא ידעתי". נשאלת השאלה מדוע שוב שואל הנביא את המלאך, הרי הוא ענה לפני כן שהוא רואה מנורה וכו'.

התשובה לכך היא: הנביא ביקש לדעת מה מסמל מחזה המנורה? תשובת המלאך: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור: לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

 פשר החלום: כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח והפעלת כח (מצודת דוד), כך ניצחונות עם ישראל בכל התחומים כולל במלחמה, יתנהלו על פי ה' בלבד, ועם ישראל רק עושה השתדלות. אכן, הניצחונות הכבירים והנסיים של עם קטן מול מיליוני הזאבים הטורפים מסביב, יוכיחו.

כאשר הנביא שואל: "מה הם שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", הוא מקבל את התשובה: "אלה שני היצהר העומדים על אדון כל הארץ".

רד"ק מסביר מה מסמלים "שני אלה?": התשובה: השנים המוזכרים בהמשך: יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, וזרובבל בונה המקדש.

עצת המלאך: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (ו, יג). שיתוף פעולה בין המנהיג המדיני זרובבל – למנהיג הרוחני הכהן הגדול (רד"ק). כנ"ל בדורנו, חייב להיות שיתוף פעולה ע"פ התורה, בין הרבנות להנהגת המדינה.

"נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

בתוך תוכו של כל אדם – דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו.

על כל אדם לעמול – כדי לגלות את אור נרו.

עליו להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו (הרב קוק)..

בתפילות שחרית בימי חנוכה, נוהגים יהודי מרוקו לקרוא בפתיחת ההיכל, פסוקים עם מוטיב האור. אחד הפס' הוא: "נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הספוגות בשמן, הדומות לגוף האדם.

הנשמה כביכול, "מחפשת בחדרי בטן" ובשאר איברי הגוף, כדי להאיר ולהזהיר את אותם רמ"ח איברים שיקיימו רמ"ח מצוות עשה, כפי שהצטווינו ע"י ה' בתורתנו הקדושה והטהורה – כמנורה הטהורה.

אברהם {גימטריב} רמ"ח. אברהם אבינו זכה להאיר את רמ"ח איבריו ע"י מצוות אותן קיים בהידור רב, כמו קבלת אורחים בהם נהג כבני מלכים , וכל מצוה מקבילה לאחת המצוות.

על הדלקת נרות חנוכה, אנו מברכים "להדליק נר {של} חנוכה".

שאלה: מדוע מברכים על הנר שהוא כלי כיבול של השמן או השעוה בנר, ולא מברכים על אור חנוכה?

תשובה: ע"י הדלקת נרות חנוכה, אנו מבקשים "להדליק" ולהאיר את איברי גופנו בהם כלואה הנשמה, בדומה לנר בו כלוא האור. 

חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו  להיות ליד הנרות מהם מתנוצצים אורות רבים, כדי להודות ולהלל לקב"ה על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, ובפרט בחצי שעה הראשונה של ההדלקה. זוהי גם עת רצון לבקש מהכול יכול היושב במרומים ומצפה לתפילותינו, ובפרט בעליה בתורה וקיום מצוותיה, מתוך אהבה ושמחה.

לכל יום מימי חנוכה, יש את הייחודיות שלו. על כך נכתבו ספרים רבים. אחד מהם הוא  הספר "מוסיף והולך" של הרב יהושע רן שריר שליט"א. הספר מאיר את אורות חנוכה באור יקרות. מניסיון, חוויה לקרוא בכל יום את הנר שלו.

לכל יהודי, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו כדברי הרב קוק:

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר. ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים. להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו".

לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה: "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).  

ה"בן איש חי" שואל על הגמרא בשבת: "שנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל… ולא מצאו אלא פך אחד של שמן  שהיה מונח בחותמו של כהן גדול… נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת – קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" (שבת כא ע"ב). מדוע חיכו לשנה אחרת, ולא קבעו בשנה הראשונה?

על כך הוא עונה: בשנה הראשונה עשו 8 ימים טובים בגלל הנס שנעשה בהם. בשנה השניה בימי החנוכה, "ראו חכמי הדור שאותה הארה שהייתה בשמים למעלה בשנה שעברה בה קרה הנס – חזרה ונתגלתה בשנה זו, והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה. לכן, גם הם קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה".

כלומר, בית הדין של מעלה הוא זה שקבע את ימי חנוכה כימי הלל והודאה בכל שנה ושנה, בבחינת "והימים האלה נזכרים {למעלה בשמים} – ונעשים" על ידינו למטה, כדברי חז"ל.

לאור זאת הוא מסביר מדוע נבחר השם חנוכה ולא השם חנוך, שנראה יותר מתאים.

"תוספת ה' בסוף המילה מורה על הריבוי – שנתרבית ההארה שהיא מתגלית בכל שנה – לשון נקבה שמתעבר, ו"חנוך" – לשון זכר שאינו מתעבר" (בן יהוידע חלק א', ה,ע"ב).

להרחבה ולהעמקה: קיים מאמר נפרד על חנוכה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרה"צ חכם משה אסולין שליט"א – שעלה לא"י עם קהילתו.

"יפקוד יהוה אלוהי הרוחות לכל בשר – איש על העדה" (במ' כז, טז).

"איש על העדה"-

האיש משה, הנהיג את קהילתו מתוך אהבת התורה, ואחדות הקהילה.

עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס שבמרוקו. בראש הקהילה, עמד הרה"צ הרב משה אסולין שליט"א ששימש רב הכפר. עם בואם ארצה, הם הופנו על ידי הסוכנות היהודית למחנה עליה הנקרא "הרטוב" הסמוך לבית שמש. עם הזמן, הרב וקהילתו  הצפינו למושב "כרם בן זמרא" בו כיהן כרב, מו"צ, שוחט, וסופר סת"ם שזכה לכתוב עשרות ספרי תורה מהודרים.

הרב שימש כחברותא בלימוד קבלה עם המקובל הרה"צ מאיר גז ע"ה, ששימש כרב המושב, ואח"כ כרב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי בירושלים.

לאחר מספר שנים, הקהילה הדרימה לקרית גת, בה כיהן הרב אסולין כחבר מועצת הרבנות.

באחד הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנס גדול לקראת הימים הנוראים, שאליו הוזמן הרב משה אסולין שליט"א.

בדברי הפתיחה לכנס, דיבר המרא דאתרא בשבחו של הרב משה אסולין שליט"א. בין יתר דבריו הוא אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקה…".

כאשר הרב אסולין שליט"א עלה לשאת את דברו, הוא הצביע על יהודים המבדילים בין חרדי לחילוני המתחילים באות ח'. זהו שרש חטא קדמון, בו מקטלגים יהודים מאמינם בני מאמינים עובדי ה'.

הרב סיפר עוד: במרוקו, הרבנים לא הבדילו בין יהודי ליהודי. ההבדל היחידי, התבטא בהבדל בין גוי ליהודי.

בערי ובכפרי מרוקו, היהודים התבדלו מהגויים, וכולם הרגישו כאיש אחד. בתי כנסת היוו את הבסיס להמשך האחיזה בדרך התורה והמצוות, היות ושם הם זכו לשמוע דברי תורה מפי הרבנים שעשו זאת מתוך אהבה וענווה.

רבני מרוקו קיבלו כל אדם באשר הוא בסבר פנים יפות ובמאור פנים כדברי רבנו האר"י הק' שקבע, שעל כל אדם לקבל על עצמו מידי יום ביומו לפני תפילת שחרית, את מצות "ואהבת לרעך כמוך" – ולאהוב כל יהודי.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שאין מצוה {לאהוב} אלא על אנשים שעושים מעשה 'עמך', אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם כאומרו: 'הלא משנאך ה' אשנא" (ויקרא יט, חי).

הרב אסולין הוסיף, שמעולם לא שמע על מומרים ואפיקורסים בין חברי קהילתו, ועל עולי מרוקו בכלל.

גם בארץ ישראל, הם המשיכו לפקוד את בתי כנסת כדי להמשיך את דרך אבותם המסורה להם דוד אחר דור, עוד מימי בית שני.

על חשיבות בתי כנסת אמר הרב אסולין שליט"א: בית כנסת מלשון בית והתכנסות בו מתכנסים ומרגישים כמו בבית, בבחינת דברי יעקב אבינו: "אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים (בר' כח יז).

אבותינו ורבותינו ידעו תמיד לשמור על קדושת בית הכנסת כ"מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל, כך שכל אחד הרגיש, שהוא רצוי בעיני אלוקים ואדם.

שבת שלום ומבורך משה אסולין שמיר.

 0523-240-298    –   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים:

 אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. הרב דניאל אשכנזי בן דוד ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. רבי ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע ה. בתיה בת שרה ע"ה.

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. אסף בר אלישבע. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר וזהר בנות שרה. יעקב בר מרים. אלעד בר מיכל. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין. דניאל בר אסתר.

קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-פרשת מקץ-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- קצידה מס 260 כרך א'

(260) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

דרידכה — סי׳ כנ״ל

בשקל ״אה ענני מן צהד ג׳מארי״

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

אַךְ מִזֹּהַר כֵּס יָ־הּ לֹא יְבַצֵּר / — אָחוֹר וָקֶדֶם בּוֹ יְדֻבַּר

יָמִין וּשְׂמֹאל יְחֻבַּר / יָם וּנְהָרוֹת וּמִדְבָּר

מַטָּה מַעֲלֶה בְּקוֹל קוֹרֵא

שׁוֹמְעִים וּמְקַבְּלִים כֻּלָּם אֶת דְּבָרוֹ / בְּרֹב תִּפְאָרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

 (260) הנושא: מתוך פרימקץ .

אך מזוהר… — דרכיו אכן נעלמו מעין כל נברא ונמנעי ההישג, אך מזוהר בסאו יתב׳ ומיכלתו לא יימנע דבר. זה מתבטא ביוסף, העבד העברי, שמבית האסורים יצא למלוך על ארץ זרה. אחור וקדם… — מערב ומזרח בו יתב׳ ידובר, ר׳׳ל כל סדרי הבריאה מכריזים על גדולת יוצרם, ע״ד השמים מספרים כבוד א-ל וכוי(תהי יט). ימין ושמאל… — דרום וצפון וכוי חוברו להם יחדיו בקול קורא שהם עושי דברו יתבי. אחרי הקדמה זו ניגש המשורר אל הנושא.

 

נֹעַם יְמֵי יוֹסֵף גָּז בְּעֹצֶר / — רָעָה וְיָגֹן לוֹ כְנָהָר

מִשְׁפָּטוֹ כְּהֹר הָהָר / כְּיָרֵחַ עֵת יוּאָר

עַל כִּי הוּרַם וַיִתְעָרֶה

עַל אֶחָיו כְּאָדוֹן, כְּעֶבֶד מִמְכָּרוֹ / אַחְוָה הוּפָרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

יוֹסֵף נִטְרַד מִבֵּית אֵ-ל הַיּוֹצֵר / — קִבֵּל גְּזֵרַת אֵ-ל, וְחָגַר —

מָתְנָיו, וּלְזֶרַע הָגָר / דִּמְעָתוֹ כְּנַחַל־גָּר

הַבֶּן פּוֹרָת כְּבֶן מַמְרֶה ?!

אָנָּא, יְיָ, הֵן אָחִי בִּי נָחֲרוּ / רוּחָם בִּי כָּפְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

דּוֹרֵשׁ דָּמִים, לָךְ אֶקְרָא בְּהָצֵר / — לִי, יָדַעְתָּ כִּי דַּרְכִּי נִגְדָּר —

מִבַּיִת סוֹחֶרֶת וָדַר / אֶל תֹּךְ אָהֳלֵי קֵדָר

מוּסָרְךָ מָזוֹר לִבְשָׂרִי

וּבְגָלוּתִי עֵינִי לְךָ יְשַׂבְּרוּ / חָכְמָתְךָ גָּזְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

ואַל תָּבוֹא בְּמִשְׁפָּט, אֵ-ל נוֹצֵר / — חֶסֶד לָאֲלָפִים, אַל תִּגְזַר —

עַל בְּנֵי זָקֵן נֶעְזַר / מֵאִתְּךָ לֹא מוּזָר

כִּי נַחֲמוּ מִמִּמְכָּרִי

אָנָּא, בֶּעָנָן שְׁמֵיהֶם אַל יֻקְדָּרוּ / אֲבוֹתָם זָכְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

נועם…גז בעוצר רעה… — עף וחלף בשלטון הצרות שהציפוהו כנהר. משפטו… — גזר דינו מצד אחיו היה גלוי כהר וצפוי כאור, הוא התחזה כ״אדון״, הם מכרוהו כ״עבד״. התערה — הכה שרשים, ראה עצמו שהוא עיקר והשאר טפל. מבית א-ל… — כנוי כבוד לבית אביו, וכן להלן ״סוחרת ודר״. וחגר מתניו — לעבוד עבודת עבד. ולזרע הגר — ישמעאלים, מדנים ומדעים. דמעתו… — ניגרה כנחל. בי ניחרו — כעסו עלי. דרכי נגדר… — נחסמה דרכי מחזור לבית אבא. דורש דמים — תובע דם נקי. מוסרך… — יסורין שהבאת עלי ארוכה ומרפא הם לחטאי. אל תגזר — אל תרגז. לא מוזר — לא נעלם. אנא, בענן… — מעשה המכירה החשוך אל יעיב שמי צדקתם. דאו ימיו… — עפו ונגוזו כחציר גגות המתיבש מהר.

 

דָּאוּ יָמָיו וְחָלְפוּ כְּחָצִיר / — הוּרַד מִצְרַיְמָה קִנְיַן נִבְחָר

שַׂר הַטַּבָּחִים שָׁחַר / לִקְנוֹתוֹ, וְלֹא אַחֵר

נִתְבָּרֵךְ מא־ל אַדִּירִי

כֹּל נָתַן בְּיָדוֹ, כִּי חָפֵץ בִּיקָרוֹ, / כֹּל־שַׁי וּמִשְׂרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קוֹץ מַכְאִיב צָמַח וְחֻפְשׁוֹ קִצֵּר / — אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו קִרְבָּהּ נִתַּר

יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ חָתַר / לִשְׁאֵלָתָהּ לֹא נֶעְתַּר

בּוֹא נָא, יְדִידִי יַקִּירִי

הִתְעַלֵּס אִתִּי יַחַד מִטּוֹת מָה יָקְרוּ / גִּילָה אָעִירָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

יָקַרְתָּ לִי מִבֵּן יוֹרֵשׁ עֶצֶר / — נֶחְמָד אַתָּה, לֹא־עָבַד מִמְכָּר

מֵהוֹד יָפְיָךְ לֹא נִכַּר / בֵּן־מְלָכִים לְאִכָּר

כָּל נֶגְדָּךְ כְּמוֹץ יְזֹרֶה

אָנָּא, אוֹר עֵינַי, אַל פָּנַי יֶחֱוָרוּ / חָקְךָ אֶצּוֹרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

מִמֵּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶל תָּשֶׁת בֶּצֶר / — עַל עֲפָרִי, עָנָה בְּלֵב מַר

אִם יָפְיִי לָךְ כְּמִכְמָר / דְּעִי, כִּי לִבִּי סָמַר —

מִפַּחַד־דִּין אֵ־ל יוֹצְרִי

אֵיךְ אֶעֱשֶׂה רָעָה לַאֲדוֹנִי בִבְשָׂרוֹ ? / צָרָה שְׁמוּרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

שחר — השכים בשחר, או: הזדרז, לי שוחר טוב יבקש רצון(משלי יא, בז). כל שי… — כל מנחה מובאת ושליטה בקנייניו נתן ביד יוסף. קוץ מכאיב… — ענין רע שם קץ לשלוותו. קרבה ניתר — קפץ. בלבה חתר — חדר. לא נעתר — לא הסכים. התעלס — התענג. יורש עצר — המעותד למלוכה. מהוד יופיך… — גם בן מלכים נראה כמו אכר. כמוץ יזורה — בקש נידף. יחוורו — ילבינו מבושה. אל תשת בצר… — זהב, בלומר אל תקשטי גוש עפר כגופי בזהב דיבורך. במכמר — במלכודת. סמר — מזועזע. בבשרו — באשתו. צרה שמורה — עונש.

 

חֶמְדַּת־יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ תָּקְעָה צִיר / — חָלְתָה בִּיגוֹנָהּ, אָסְרָה אִסָּר —

עַל נַפְשָׁהּ, הוֹדָהּ נֶחְסָר / וִיהִי הַיּוֹם וַיָּסַר —

לִמְלַאכְתּוֹ חָרֵד וְיָרֵא

הֵעֵזָה פָּנִים תָּפְשָׂה בֶּגֶד הֲדָרוֹ / רַב־כֹּחַ אָזְרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

זָעֲקָה בְּמַר לְיוֹשְׁבֵי חָצֵר / — רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ בָּעַר

לְצַחֵק בִּי בְּמַעַר / לוּלֵא כִּמְעַט קָט מִזְעָר —

קָרָאתִי מִיגוֹן לֵב שִׁבְרִי —

כִּי אָז שִׁחֵת כַּרְמִי וּפָרַץ גְּדֵרוֹ / חִלֵּל גְּבִירָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קוֹלָהּ חִנְּנָה וּבְרוּחַ קֹצֶר / — בָּכְתָה לִפְנֵי אִישָׁהּ פּוֹטִיפַר

 קַרְנִי עוֹלֵל בֶּעָפָר / חַטָּאת הִיא לֹא־תְּכֻפָּר

אָנָּא, בְּמִשְׁמָר יִיָּרֶה

בִּמְקוֹם אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ שָׁם הִסְגִּירוֹ / מִשָּׁם בְּאֵרָה:

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

קַּיָּם חַי־לָעַד חוֹמָתוֹ בִּצֵּר / — שַׂר בֵּית הַסֹּהַר שָׂמוֹ מֶלְצָר

לֹא שָׂם לְרוּחוֹ מַעְצָר / בְּכָל צָרָתוֹ לֹא צָר

צָרַת הַזְּמַן הַמִּקְרֶה —    

נָטָה שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, שָׂמֵחַ בְּמוּסָרוֹ / כָּל־עִתּוֹת צָרָה:

 

דרידכּה

שׁוֹפֵט צֶדֶק אֵ-ל נֶאְדָּרִי

רָמוּ דְּרָכָיו נֶעֶלְמוּ וְנִסְתְּרוּ / מֵעֵין כֹּל־נִבְרָא

 

כנפי שחר

ציר — יתד. אסרה אסר… — התנזרה מתענוגים. במער — בגילוי עריות. לולא… — כמעט שהתעלל בי אילו לא קראתי. שחת כרמי… — לשון נקיה, כלומר אנס אותי. וברוח קוצר — ובקוצר רוח, בדיכאון. קרני… — השפיל כבודי. במשמר יירה — בכלא יושלך. משם בארה — אל הבור. חומתו בצר — הגין עליו מסביב. מלצר — מגיש. לא שם לרוחו מעצר — כאן: רק הגוף היה במעצר אבל לא הרוח, ולכן צרתו לא היתה צרה של ממש, אלא צרה רגילה של מקרי הזמן. ע״ב בנושא הפר׳, להלן צרות המשורר עצמו.

 

אֵ־ל, עוֹנֶה בַּצַּר, חֹן זִמְרִי

שׁוּב שְׁבוּת עַבְדָּךְ בְּעֻזּוֹ וַהֲדָרוֹ / וְהָיָה לוֹ עֶזְרָה:

נִשְׂקַד מִנִּי־עֹל צַוָּארִי

נָקְטָה נַפְשִׁי בּוֹ, אוֹיְבֵי בִּי הִצְטַיְּרוּ / עָבְרוּ מְשׂוּרָה:

יְדוֹתָם יִדְלוּ מִבּוֹרִי —

יָד שׂוטְנַי, צָרַי בְּבוּזִי יִתְאַמְּרוּ / בְּשַׁעֲרוּרָה:

דָּלוּ פִּשְׁעִי לְהַעְכִּירִי

רַק חוֹבִי מָצְאוּ וַעֲוֹנִי יַזְכִּירוּ / .רִשְׁתָּם מְזֹרָה:

וַאֲנִי לֹא אֲתַחֲרֶה —

דִּין עִם מִי שֶׁתַּקִּיף וְיָדָיו גָּבָרוּ / כִּי יָדִי קָצְרָה:

דָּבַקְתִּי בָאֵ-ל הַמּוֹרֶה

יַרְאֶה נִפְלָאוֹת וְנִסָיו יִתְבָּרְרוּ / כִּשְׁלֹמֹה בָרָה:

קוֹל יוֹשְׁבֵי חֶלֶד, מְגּוֹרֵי —

לִבָּם יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם יִרְאָה, יִבְחֲרוּ / דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:

יוּחַק עַל לוּחַ לֵב, מָרֵי —

נֶפֶשׁ וָרוּחַ בִּתְרוּעָה יְבֻשָּׂרוּ / יוֹם הַבְּשׂוֹרָה:

מָלֵא רַחֲמִים, שִׂים צֳרִי —

לְצִירֵי עַמִּי, וּבְנֵה עֵדֶן מִדְבָּרוֹ / וּקְבוֹץ פְּזוּרָה:

קַיֵּם אֶת דִּגְלֵי פְּזוּרֵי —

עַמִּי, וְהָרֵם מִקְדָּשׁוֹ מֵעֲפָרוֹ / צוּר עוֹטֶה אוֹרָה:

 

כנפי שחר

חון זמרי — קבל שירי. נשקר… — נכפף צוארי מעול היסורין. נקטה — מאסה. בי הצטיירו — מחקים אותי בהתכופפם כמוני דרך לעג. עברו משורה — עברו כל גבול בלעגם. ידותם… — ידיהם מעלות יד מתנגדי מתוך בורי, כלומר מעוררים עלי חמת שוטני גם כי הדבר נשכח. צרי בבוזי… — מספרים בגנותי באופן נתעב. להעבירי — למרר חיי. מזורה — פרושה. לא אתחרה דין… — לא אתמודד עם חזקים ממני; דבקתי… — אבל עיני תלויות אל ה׳ שהוא יורה ויברר האמת. קול יושבי חלד… — בניגוד לאלה שלא יראו א-להים, ישנם המפחדים מעונש, אלה בוחרים דרך ישרה. מגורי לבם… — פחד לבם ויראתם מעונש תמיד על לשונם. יוחק על לוח לב… — כלומר יש לזכור תמיד, שמרי רוח ונפש הנ״ל יבואו על שכרם לבסוף; או; מרי בארמית, אנשי רוח ונפש, ההולכים בדרך ה׳. שים צרי לצירי עמי — העלה ארוכה ומרפא למכאובי עמי. ובנה… — שים מדברו כעדן. קיים… — הקם, הרם דגלי עמי הפזורים.

קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק-פרשת מקץ-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

שושלת הזהב של משפחת טולידאנו

משחר ינקותו היה ברוך מקשיב באוזניים כרויות בעת שאביו היה מעלה על נס את הליכותיהם ומעשיהם של גדולי הדורות הקודמים, שושלת הרבנים לבית טולידאנו. שורשי המשפחה – כך סיפר – נעוצים בעיר טולדו (היא טולטילה) בירת מחוז קסטיליה שבספרד, עיר שנודעה בגדולי ישראל הרבים שישבו בה, מהם: רבינו יונה ובעל היד רמ״ה ועוד. ראשי המשפחה באותם הימים היה הגאון רבי יוסף – שכונה בפי בני דורו ׳המקובל האלוקי'; ובנו רבי דניאל – הידוע כ׳ראש רבני קסטיליה׳.

לאחר הגירוש הגיעו רבי דניאל ורבי יוסף לעיר סלוניקי. מאוחר יותר השתקעו השניים בעיר המלוכה פס, מקום שבו הקים רבי דניאל ישיבה נודעת. לרבי דניאל נולדו שני בנים: חיים ויוסף. משני אלו השתרגו שני הענפים הראשיים שמשפחת טולידאנו מתייחסת אליהם

כעבור דורות אחדים נדדה המשפחה מהעיר פס לקהילה החדשה שנוסדה במקנס; שם נותרה עד לעת החדשה. י״ב דורות של רבנים כיהנו פאר במשפחת טולידאנו. לעיתים זכו בני המשפחה למעמד איתן בחצר המלך בו השתמשו כדי להיטיב עם בני עמם. כזה היה רבי דניאל טולידאנו "השני" שתבונתו ויושרו הגיעו לאוזני המלך עד שמינה אותו לאיש סודו והטיל עליו שליחויות מדיניות. ממעמדו זה מילא רבי דניאל תפקיד פעיל במאבק נגד משיח השקר שבתאי צבי.

אולם בין שמעמדם של יהודי מרוקו היה איתן ובין שנרדפו בגזרות ותלאות שונות – כפי שהיה ברוב הזמנים – לא משה תורה והלכה מפיהם. במרחבי מרוקו סערו סופות עזות, אבל בין חומות המלאח זרם נהר איתן של תורה ואהבת השם שלא יבש ולא חדל לרגע.

גילוי אליהו וברכת הבנים שהתקיימה

בין סיפורי הפלא שהיו מתהלכים בקרב בני משפחת טולידאנו היה מעשה באחד מאבות המשפחה, רבי חיים טולידאנו, יהודי ירא שמים שכל הליכותיו עטופות ברזין דקדושה. שתי בנות היו לרבי חיים. באחד הלילות התעוררה הבת הקטנה ושמעה את אביה לומד בחדר הסמוך עם אדם נוסף. קולות הלימוד היו מתוקים מדבש והיא הביטה אל החדר כדי להתוודע לזהותו של החברותא המסתורי. להפתעתה לא ראתה איש מלבד אביה. או אז הבינה כי היא חוזה במראה פלאות אשר לא כל אדם זוכה לו – גילוי אליהו…

הדבר חזר על עצמו ארבעה לילות רצופים כאשר בכל פעם זוכה הבת הקטנה לראות בגילוי אליהו. רק בלילה הרביעי נעורה גם אחותה הגדולה וזכתה לראות בפלא. לפי המסופר אמר אליהו הנביא לרבי חיים בטרם נפרד ממנו: "בתך הגדולה אשר שמעה קול אחד – תזכה לבן צדיק; ואילו בתך הקטנה ששמעה ארבעה קולות – תזכה לארבעה בנים צדיקים!״…

ואכן התקיימה ברכה זו כלשונה:

בתו הגדולה של רבי חיים נישאה לרבי אברהם בירדוגו ונולד להם בן גדול בתורה – רבי משה בירדוגו שנודע בכינויו המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המגרב בגאונותו וחסידותו. בתו הקטנה של רבי חיים נישאה לרבי משה טולידאנו ונולדו לה ארבעה בנים, כולם צדיקים וחסידים, גדולי תורה ומאורי דעת ששמם יצא לתהילה בכל קצוות הארץ.

הבן הגדול, רבי ברוך, עלה לארץ ישראל ושימש כדיין בירושלים עד לפטירתו בי׳ טבת שנת תע״ב וקבורתו בהר הזיתים סמוך לקברו של הרש״ש. בהגיע הבשורה המרה על הסתלקותו לארצות צפון אפריקה קשרו לו מספד ונהי בכל קהילות אלג׳יריה ומרוקו.

הבן השני, רבי חיים, המוכר בכינויו מהרח״ט, הקדיש את כל עתותיו לתורה ושימש כאב״ד במקנס. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים שרובם לא ראו את אור הדפוס, פרט לספר ׳חוק ומשפט׳ בו מובאים פסקי הלכה שכתב וכן ספר ׳עץ הדעת׳ על הש״ס. הבן השלישי הוא רבי יעקב טולידאנו, המכונה מהרי״ט. הבן הרביעי, רבי אהרן, כיהן כדיין בעיר טנג׳יר.

בשנת תק״י התמנה המהרי״ט כראב״ד העיר מקנס, תפקיד אותו מילא במשך ארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תקל״א. הוא נחשב לגדול הדור ונושא דגל ההוראה בכל ארצות המערב.

על רבי יעקב מסופר, כי בשעה בה נתבקש אחיו הגדול רבי ברוך לבית עולמו בירושלים ועוד בטרם הגיעה הידיעה על כך למרוקו הרחוקה, חלץ את נעליו וישב על הארץ כדין אבל. כאשר נשאל לפשר מעשיו סיפר לנוכחים כי ביום האתמול התבקש אחיו לישיבה של מעלה. כעבור מספר שבועות, כאשר הגיעה הבשורה הקשה, התברר לכל כי עיניו הטהורות של רבי יעקב, צופיות למרחוק.

רבי יעקב חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם פירוש על חמשה חומשי תורה, ביאור אגדות התלמוד, ביאור על הש״ס בשם 'ברית יעקב/ וכן ספר ׳אהל יעקב׳ על פירש״י עה״ת.

דמותו של רבי יעקב טולידאנו

בין צאצאיו של מהרי״ט נמנה רבי יוסף טולידאנו. עני היה רבי יוסף אולם בפרוטותיו הדלות שכר לעצמו שני חדרים: בראשון התגוררו הוא ובני משפחתו, ובשני שיכן תלמיד חכם עני כדי שילדיו יזכו לגדול במחיצתו של תלמיד חכם אמיתי, לכך התפלל ושאף כל ימיו.

תפילותיו של רבי יוסף נענו במלואם. בנו, רבי יעקב, שנולד בחודש תשרי שנת תרכ״ו – 1866 – ונקרא על שם סבו הדגול, ספג מלא חופנים אהבת תורה ויראת שמים עד שנודע כאחד מהמצוינים בעיר מקנס. את תורתו רכש רבי יעקב בלימוד בחבורה של חברים מקשיבים בני גילו ובהם רבי אלישע עטייא ורבי יעקב בן רבי משה.

השמועה על הבחור השקדן והמתמיד הגיעה לאוזניו של רבי ישועה סודרי, ממשפחה מיוחסת של בני תורה ובעלי יראה. עשיר ובעל אמצעים היה רבי ישועה אך היטב ידע כי הממון הוא רק אמצעי ולא תכלית. בליבו פעמו אהבת תורה ואהבת תלמידי חכמים וכך חינך את ילדיו. בנו הבכור, רבי אהרן, דודו של רבי ברוך טולידאנו, היה תלמיד חכם מופלג שחתימתו מתנוססת על תקנות העיר לצד חתימותיהם של רבני מקנס האחרים. בתו שמחה נישאה לרבי שלום עמאר, לימים חמיו של רבינו. גם לבתו חנה חיפש חתן כלבבו: כזה שמובטח בו כי יהיה מורה הוראה בישראל וישקוד על דלתות התורה כל ימיו. רבי יעקב טולידאנו, למדן, ירא שמים ובעל מידות טובות, ענה על כל הדרישות.

נישואי בני הזוג נחוגו ברוב שמחה בי״ח סיון שנת תרמ״א (1881). היו אלה נישואין של ענבי הגפן בענבי הגפן. הרבנית חנה עתידה הייתה לצעוד במשך עשרות שנים לצד בעלה הגדול ולתמוך בו בכל מפעליו הברוכים.

לרבי יעקב ולרבנית חנה טולידאנו נולדו ארבעה בנים ובת אחת. הבן הגדול, רבי ברוך, נולד בשנת תר״נ. בשנת תרנ״ב נולד בן שני, רבי יצחק. כעבור שנתיים נולד רבי חיים. בשנת תרנ״ו נולד רבי חביב. בת הזקונים, אסתר, נולדה בשנת תרנ״ח. לימים נישאה לרבי ימין אלכרייף וילדיהם זכו להיות מרביצי תורה ותלמידי חכמים.

רבי ישועה פרנס את רבי יעקב חתנו שנים רבות על מנת שיוכל להתמסר ללא טרדה ללימוד התורה. שנים מאוחר יותר עתיד היה רבי ישועה לתמוך גם בנכדו, רבי ברוך טולידאנו, בתחילת דרכו, כדי שתהא תורה מחזרת על אכסניה שלה.

כישוריו של רבי יעקב לא נעלמו מעיני הבריות ולא ארכו הימים עד שנקרא לשמש ב׳מעמד׳ – המועצה המורכבת מרבנים, דיינים, תלמידי חכמים ונכבדים אחרים שהיו אחראים על ניהול עניני הקהילה. כאשר הוסמך רבי יעקב לדיינות בשנת תרס״ד(1904) כבר היו מדברים בו נכבדות כמי שעתיד להיות מקברניטיה הרוחניים של קהילת מקנס. אולם בעל ענווה היה רבי יעקב. ככל שהכבוד רדף אחריו – כך ברח ממנו. בכל אימת שביקשו למנותו פרנס על הציבור היה מתחמק באומרו כי מקנס משופעת בחכמים המופלגים ממנו בשנים ובדעת ולהם יאה התהילה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 38

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר