ארכיון יומי: 29 בדצמבר 2019


אַדִּיר לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישָׁן, גָּדוֹל לֹא יָנוּם,- אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-בקשה מס 5 כרך א'

 (5) — בקשה — ע׳׳ס א״ב

אַדִּיר לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישָׁן, גָּדוֹל לֹא יָנוּם,

דָּגוּל לֹא יִישָׁן / ; הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

הָדוּר לֹא יָנוּם, וָתִיק לֹא יִישָׁן, זַכַּאי לֹא יָנוּם,

חָנוּן לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

טָהוֹר לֹא יָנוּם, יָחִיד לֹא יִישָׁן, כַּבִּיר לֹא יָנוּם,

לָעַד לֹא יִישַׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

מֶלֶךְ לֹא יָנוּם, נוֹרָא לֹא יִישָׁן, סוֹמֵךְ לֹא יָנוּם,

עוֹזֵר לֹא יִישַׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

 

פּוֹדֶה לֹא יָנוּם, צַדִּיק לֹא יִישָׁן, קָדוֹשׁ לֹא יָנוּם,

רַחוּם לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

שַׁדַּי לֹא יָנוּם, שׁוֹמֵר לֹא יִישָׁן, תָּמִים לֹא יָנוּם,

תּוֹמֵךְ לֹא יִישָׁן, הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

כנפי שחר

עניו — מתיחס לברואיו בחביבות וענוה. פודה — מציל מצר. צדיקיו — יראיו ומקיימי מצותיו, ״ישראל״. קדוש — נעלה, נשגב. רחום — רחמן, מלא רחמים. שנאניו — שנונים, או: נאים ושאננים, ״מלאכים״. תמים — תמים רעים, סמל השלמות. תומך — סומך, עוזר. תמימיו — הולכים בתמים, ישרים ונאמנים, ״ישראל״.

אדיר… — כל מלות התואר בוארו לעיל מס־ 4. לא ינום — אף תנומה קלה. גם לא יישן — וכל־שכן שלא יישן שינה עמוקה.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל ראש הממשלה-בן גוריון

לכבוד

ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.

ראש ממשלה נכבד,

המשך מהודעה קודמת

כיום יושבים במרוקו הצרפתית והספרדית 250-225 אלף יהודים. מהם כ-30-25 אלף בכפרים, השאר בערים גדולות וקטנות. מרבית תושבי הערים יושבים עד עתה ב״מלח״ – גטו. תנאי החיים של היושבים ב״מלח״ ובכפרים הם ירודים ביותר. הדברים ידועים ולא אחזור עליהם.

לעומת השנה-שנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה פחת במידה מסוימת הרצון לעלייה אצל חלק מיהודי מרוקו. הסיבות לכך: הידיעה על הקשיים בקליטה בארץ, ״פרוספריטי״ מסוים כאן שמקורו בהגברת הפעולה הכלכלית של הצרפתים ושל האמריקאים הבונים כאן בסיסים גדולים, המספקים עבודה בכמה אזורים לצעירים, לבעלי מקצוע, ופרנסה לסוחרים, קבלנים וכו׳. התנאים והכללים של העלייה הסלקטיבית המונעת מאלפים עלייתם, הקשיים הרבים בהם נתקלים בני משפחה הנדרשים על־ידי בניהם או קרובים בישראל, אם בגלל כך שהדורש בישראל אינו ממלא את תנאי הקליטה ואם בגלל כך שהנדרשים הנמצאים כאן אינם מתאימים מבחינה בריאותית (והנני מתיר לעצמי להגיד לאור הניסיון, כי במקרים רבים יש גישה בלתי נכונה ונוקשה יתר על המידה מצד מוסדות שונים בארץ), פעילות ניכרת של מוסדות סוציאליים וחינוכיים שונים כאן, הנותנת סיפוק לחלק קטן והמעוררת תקוות מסוימות אצל חלקים אחרים (להסברת הסיבה האחרונה: השלטונות הצרפתים החלו לבנות בתים מחוץ ל״מלח״ —   ועשרות משפחות יהודיות החלו לצאת מן ״המלח״; מוסדות ג׳וינט ואוזע –

 הגדילו תמיכתם לעניים, מחלקים אוכל למחוסרי יכולת במספר בתי-ספר וכו' ).

הסיבות הנ״ל ואחרות הפחיתו במידה מסוימת את הדחיפה לעלייה, אבל עדיין יש אלפים הרוצים בעלייה, ואם כי אצל מרביתם המניע העיקרי לעלייתם ־ רצון לתקן מצבם הסוציאלי-כלכלי – הרי תהא זו טעות לחשוב, כי דווקא הם האלמנט החלש ביותר שקליטתם בישראל תהא יותר קשה.

היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם יושבי הכפרים, ביקרתי בחלק גדול מהם. בהשוואה ליהודים יושבי ה״מלח״ או מחוץ לכתליו בעיירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום האלמנט המתאים ביותר לעלייה. מצב בריאותם הכללי (מחוץ לעניין הטרכומה והגזזת – מחלות הניתנות לריפוי) טוב יותר מאשר זה של יושבי הערים והגטאות. מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של ק״מ בסביבה, למספר מהם יש מושג מה בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. מצבם בין הגויים (או בלשונם הם בין ״אומות העולם״) הוא עדין ביותר. כאמור לעיל, היום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד המחר והם חיים באי ודאות זו ובפחד ותלויים בחסדם של פקידים צרפתים גבוהים ונמוכים. מרבית הכפרים נמצאים באזורים צבאיים. הולך וגובר התהליך של הוצאת ״הפרנסות״ מידיהם על-ידי הערבים הלומדים גם הם מקצועות היהודים (סנדלרות, רצענות, חייטות, צורפות וכו') והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

הנני מונע עצמי מלתאר עתה לפניך בפרטות את כפרי היהודים. מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוה בדרום מרוקו באזור מרכש ובאזור טפיללט וכו'. מספר כפרים נמצא בדרגה נמוכה ביותר מבחינה סוציאלית ובריאותית. אבל ישנם כפרים שלבן רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי-רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית במרחק של עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים. רוב הכפרים חסרים בית-ספר או מורה (ואם ישנו ״חדר״ – רמתו החינוכית היא נמוכה ביותר). כמעט בכל כפר כזה תמצא קופסת הקק״ל וידיעה (לא תמיד מדויקת) על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה. כאחד מתפקידי בסיורי הרבים – ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות, את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במעט וכו'; זאת עושים כיום כל עובדי העלייה כאן ובכל זאת מרביתם הגדול בשלהם: ״העלונו לישראל, אין אנו חוששים מכך״.

אבל הרוב המוחלט של יושבי הכפרים מתנה תנאי אחד: העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים. עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שאין כל אפשרות לנקוט לגבי הכפרים האלה בחוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו- חולת אהבה

חולח אהבה

מושיקו היה השכן של ההורים שלי. בחור תמהוני, מוגבל בתנועותיו ובדיבורו. כשנולד, לא הגיע מספיק חמצן למוחו, דבר שפגע בתפקודו התקין. מושיקו תמיד השתרך אחרי הוריו קשי היום, גורר את רגלו השמאלית שלא נשמעה לו ומביט בעיני תם על העולם. הוא אמנם כבר בן 20, אך מתנהג ומבין כבן שבע ורק בדבר אחד אין לו מגבלות, בענייני מין.

כל מי שתשאל בשכונה יידע לספר לך שלמושיקו דמיון מפותח מאוד, אך כל מחשבותיו ודמיונו סובבים סביב בנות, בחורות, נערות, עלמות, נשים ואפילו דודות זקנות. פעם ביום יוצא מושיקו לשוטט בסמטאותיה הצרות והמפותלות של העיירה, במקומות שאין בהם צפיפות אדם ורעש שעושים למושיקו ״לא נעים באוזניים״. זה הזמן שלו עם עצמו. זמן חידוד חושים. מושיקו הולך בסמטת הים, מצמצם את עיניו כדי לראות נערה הבאה מהים עם מכנסיים קצרים, החושפים רגליים ארוכות ושחומות. בימים סתמיים מצליח מושיקו לראות חצאי נשים בחלונות. בימים טובים, כשהמזל משחק לו, הוא רואה וילון סגור ומאחוריו משחק של צלליות, הוא והיא מבצעים זה בזו דברים מענגים עד כאב. לשווא תר אחר מבטן, אף אחת מהנשים שבהן מביט מושיקו לא יודעת שהוא קיים.

מושיקו הולך לאט בסמטאות, יודע שאסור לו לעמוד ולהסתכל פן ייחשב למציצן. השוטרים הסבירו לו כמה פעמים מהי מציצנות, והוא משתדל מאוד לא לפגוע בפרטיותם של האנשים. אבל אם מסתכלים מלמטה לקומה הרביעית זה בסדר, נכון? מושיקו רואה במרפסת הקומה הרביעית אישה בוגרת ובשלה באמת, עם עיניים גדולות וחכמות, בשר לבן ורענן ושדיים כבדים.

הוא רואה בדמיונו איך הכבדה מתפשטת באמבטיה ומתקלחת. מושיקו מרגיש בכל חושיו איך הוא רוצה להיות, ולו רק לרגע, הראי הדהוי על קיר המקלחת. הוא חולף, מביט לקומה הרביעית אל עבר האישה המלאה. עיניו פעורות, עורו לוהט. הוא מתקדם לאורך הסמטה ועוד רגע כמעט מועד ונופל. החושך יורד על מושיקו, בחדרי המדרגות נדלקים אורות, בבתים חותכים סלט ומטגנים ביצה. ארוחת ערב ולאחריה תענוגות הלילה.

מושיקו יודע שהוא כפות, עבד לדמיון החולני שלו. הוא מרגיש חולה. חולה אהבה. כל אהבתו עצורה, בלתי ממומשת, גופו קודח ונפשו לא באה על סיפוקה מעולם. הוא בטוח שכל זה עושה לו אולקוס. מושיקו ממשמש בבטנו, מכניס את הידיים לכיסים וממשיך ללכת. מי יודע? הוא נכסף בסתר לבו, אולי פעם יגיע היום ותיעלם האווירה השמרנית בעיירה שבה מיניות נחשבת לדבר גס ומכוער. אולי יום אחד ייעלמו כל הדברים והסיפורים המכוערים, ואפשר יהיה לומר ״שדיים״ בחופשיות ובטבעיות בכיכר השוק. אז, אומר לעצמו מושיקו, אוכל לצעוד בראש זקוף ובביטחון לאורך החוף, על החול הלבן והרך, ואנשים יאהבו אותי.

פתאום זה קרה לו. הוא הלך על החול, היא באה מולו ונדמה היה לו לרגע שהיא מחייכת אליו. הוא הסתובב לאחור לראות איזה גבר עומד מאחוריו. הרי לא ייתכן כי אישה זו חייכה אליו. אבל הוא היה שם לבדו. האישה היתה גדולה, כמו בחלומותיו, עם שדיים גדולים וכבדים. הוא התקדם עוד, לראות אותה בכל תפארתה והדרה. אישה נמוכה ועגולה, רחבה וכבדה, רכה. אישה שקשה להפיל, כזו ש… שטוב להישען עליה כשעייפים. שמלתה הפרחונית הגיעה לה עד הברכיים ומתחתיה הופיעו שוקיים שהלכו והתעבו מאוד כלפי מעלה.

״קוראים לי מושיקו״, אמר לה, מרגיש את הזיעה ניגרת במורד גבו.

״אני אנה״, היא ענתה לו, ממש ענתה לו. ״ואני גרה לא רחוק מהחוף״.

אנה חצתה זה לא מכבר את גיל 60 והיתה אישה כבדה באמת.

את כל כובד משקלה הניחה בכורסת עור אדומה ובלויה שנחה על המרפסת שאליה הביאה את מושיקו ההמום. היא ליטפה את בטנה ונראתה לרגע בודדה עד אימה וזקוקה לחיבוק. הוא טמן את ידיו עמוק בכיסים. אנה סיפרה לו שבעלה נפטר לפני שלוש שנים, ומאז לא מצאה את עצמה. הם לא נראו כזוג מהסרטים, ובכל זאת היתה זו תחילתה של ידידות נפלאה. מושיקו הגיע לביתה של אנה בקביעות. שם בבית הקטן, הנקי והמסודר, הם ישבו במרפסת ודיברו, ריכלו על המרכלים עליהם ושיחקו קלפים. זו נהנית וזה לא חסר.

אחרי שמיצו את המרפסת החלו לצאת ביחד לרחובות. מושיקו לבש את החליפות של ראובן, בעלה המנוח של אנה, שהיו גדולות עליו בשלוש מירות, וענב עניבה שאנה התאימה לגון עורו ולעיניו הבהירות. אנה התהדרה תמיד בשמלה ורודה ואוורירית, שלרעת מושיקו החמיאה לחמוקיה ולדעת מצמצמי העיניים דרך החלונות, שהביטו בהם בצאתם, דמתה יותר לאוהל. הם צעדו ברחובות, מחזיקים ידיים. הזוג המוזר ביותר שנברא. היא מתנודדת לצדדים, פעם מניחה את כל כובד משקלה על רגל ימין ופעם על שמאל, והוא גורר אחריה את רגליו. אנה ניסתה להיזכר מתי הרגישה כה קלה ומשוחררת ומושיקו נראה בטוח בעצמו, אך עדיין הרגיש שאלפי עיניים מביטות עליו מהחלונות. מדי פעם הביט לאחור ופעם איבד שיווי משקל ונפל, אך מיד קם על רגליו.

יום אחד הגיע מושיקו אל אנה ויותר לא שב לבית הוריו. ״אנחנו גרים ביחד״, אמר לכל מי ששאל, והיו רבים ששאלו שוב ושוב ושוב. ״אנה מלמדת אותי דברים חשובים״, הוא הסביר לכולם, והיא אכן הצליחה להרגיע אותו. האולקוס חדל להציק, הרגל התרככה מעט ואפילו הדיבור יצא לו מעט יותר בקלות. בעיירה את כולם עניין רק דבר אחד – האם הם מקיימים יחסי מין. בפינת המרכז המסחרי יכולת לראות התגודדויות של אנשים המנסים לנחש ולנבא: מה קורה בחדרי חדרים אצל האלמנה, האם היא ומושיקו כן או לא מקיימים יחסי מין ? ומושיקו, מניסיונו ובחושיו החדים, הרגיש שהאוויר מסביבם התמלא באדים של רכילות. הראשונות ששמע מתלחשות היו זוג זקנות ממועדון הקשישים השכונתי ״+60״, לבושות בגדי חג עם תיקים ונעליים תואמים לצבע השמלות שלהן. הן נעמדו דום כאשר מושיקו וחברתו עברו לידן, מחזיקים ידיים.

״נו, מה את אומרת עליה, תפסה בחור צעיר?״.

צעיר, צעיר אבל…."

״באמת היא אישה טובה, מגיע לה: נשית ואמהית, עקרת בית למופת ויודעת מה היא רוצה בחיים״. ״אז תגידי, חנה, הם שוכבים?״.

אנה לבשה את החלוק האדום והקרוע. שדיה הגדולים חשופים למחצה וקווי גופה נראו בבירור מבעד לחלוק הקל והשקוף. הוא הניח את ראשו על ברכי האחת שאהב, ובכה בכי מר. הוא התרגש ורעד בכל גופו. הוא בן 20, ורק עכשיו בפעם הראשונה נגע בגוף של אישה ולא רק ראה אותה או דמיין אותה. ידו ליטפה את שדה והיא חלצה את השד הענק והניחה לו לינוק ממנו שעה ארוכה. רגליה הבשרניות של אנה נפשקו והיא ניגבה ברוך את דמעותיו. בלילות החליק למיטתה החורקת, מתחיל לחמם אותה בשיטתיות, כפי שלימדה אותו. את כפות הידיים משפשף בכפות ידיו, אחר כך עובר לכפות הרגליים שלה. אנה היא שלימדה אותו מהי זקפה. הם עירומים לגמרי. הוא נצמד אליה, מחזיק אותה חזק כדי לא ליפול מהמיטה, כל תנועה קלה עלולה להעיף אותו. אנה מרגישה דחפים מיניים שכבר חשבה שמתו בה, גופה לוהט מתשוקה. היא נשכבת על גבה, בטנה הנפוחה עולה ויורדת. הוא מניח את ראשו על ערוותה ונושק אותה ברפרוף ונוגע בעדינות, בעדינות. עוד רגע קט, תם ונשלם, זו נהנית וזה לא חסר.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו- חולת אהבה

Palais et jardins-David Elmoznino- Intifada a Marrakech

Intifada a Marrakech

Un beau matin je fus pris de violents maux de ventre, des douleurs que je n'avais encore jamais ressenties. Je dis à ma mère, articulant péniblement :

"Je ne vais pas aller à l'école aujourd'hui, je sens que je suis sur le point de mourir !"

Mon père, qui affectionnait la surenchère, ajoutant son grain de sel en toute circonstance, écoutait notre conversation depuis la cuisine, et ne put s’empêcher d'intervenir :

"David, tu n'as encore une fois pas fait tes devoirs?" Je n'avais même pas la force de réagir, j'étais paralysé, tétanisé par la douleur. Ce n'était pas la première fois que j'avais des maux de ventre, ma mère m'avait déjà accompagné à plusieurs reprises chez notre médecin de famille, qui n'a pu nous fournir aucune explication à ce sujet. Ce jour-là ma mère, intuitive, flairait quelque chose de bien plus sérieux que de simples maux de ventre. A son habitude, décidée, elle s'activa sur le champ. Elle commença par enduire la partie douloureuse de Mahia, notre Arak local, la panacée, le remède ultime pour tous les maux, pour toute inflammation, et pour tous les cœurs brisés. Néanmoins c'est avec une voix inquiète qu'elle s'adressa à mon père, lorsqu'elle remarqua que l'Arak ne produisait pas l'effet escompté :

"Tu ne comprends rien aux enfants, il vaudrait mieux que tu ne t'en mêles pas ! "

Elle m’emmitoufla dans le gros manteau bleu, bien au chaud, et me conduisit au centre hospitalier national. A la réception de l'hôpital il y avait un jeune médecin français très séduisant, qui assurait le service. Je lui souris malgré mon état, les douleurs et le flou dans lequel je flottais. Il me rendit mon sourire et m'examina aussitôt. Il se tourna vers ma mère :

"C'est une urgence, il faut opérer tout de suite !"

Ma mère manqua de s'évanouir :

"Comment ? Que se passe-t-il, de quelle opération voulez-vous parler ?"

Elle le prît fermement par le bras, quêtant sa réponse. "Madame, c'est l'appendicite, l'appendicite !" lui dit- il en français.

La tension était telle que je j'en reçu mal à la tête. Mon corps frémissait d'effroi devant l'inconnu. Je ne comprenais rien à ce qui se disait, et ne voyait pas du tout la nature du traitement que le docteur français s'apprêtait à m'administrer. Une seule chose m'importait en ce moment, il était vital que les douleurs cessent, le plus rapidement possible. Quelques instants plus tard, on m'allongea sur un lit d'hôpital, et une infirmière jeune et souriante le fit rouler vers la salle d'opération. Maman me serrait la main très fort. De son autre main, elle me caressait la tête et les cheveux comme on le fait avec un bébé. Une demi-heure plus tard je m'endormais sous l'effet de l'anesthésie et l'opération put commencer.

Je sortais lentement du coton vaporeux et m'éveillais dans une chambre commune. Mon regard accrocha un autre lit sur lequel était allongé un garçon musulman âgé d'une dizaine d'années. J'appris qu'en dehors de notre date de naissance identique, nous avions encore en commun une opération de l'appendicite, vieille de deux jours en ce qui le concernait. Encore tout endolori, je ressentais malgré tout l'excitation de me trouver dans une telle situation, pour la première fois de ma vie, je me retrouvais face à face avec un musulman, sans arriver à réaliser tout ce que cela voulait bien dire. Au fil des heures il m'apparut que mon voisin de chambre, Abdul Karim en savait autant sur le juifs que moi- même sur les musulmans. Nous étions allongés chacun sur son lit, nous bombardant sans répit de toutes sortes de questions :

"Tu crois en Dieu ?" demandais-je.

"Oui, répondit-il," coupant, convaincu.

"Et toi, retoumes-t-il, tu jeûne à Kippour ?"

"Parfois," lançais-je.

"C'est quoi la viande Casher, poursuivit-il, et pourquoi les juifs ne travaillent-ils pas le Shabbat ?" "Les musulmans ne travaillent pas le vendredi, nous c'est le samedi," expliquais-je brièvement.

"Que faites-vous alors le Samedi puisque vous ne travaillez pas ?" insista-t-il.

"Nous nous promenons dans les jardins du roi, ou alors nous allons à la grande place boire du thé clair avec de la menthe, admirer les acrobates et les magiciens," expliquais-je sans trop m’embrouiller. "Moi aussi je vais le vendredi à Djamaâ-El-Fna avec mon père, prendre une soupe de pois chiches à la tête de veau." dit Abdul avec une surprise teintée de joie. La glace était rompue. Les lignes de démarcations étaient désormais franchies, et à partir de ce moment- là, nous nous lançâmes dans des sujets de conversations plus personnels, l'école, les amis, les voisins, le quartier. Notre échange se déroulait en français, dans un français fluide. Abdul parlait couramment le français. Il avait sûrement fait ses études dans une école privée, et non à l'Ecole de l'Alliance Israélite comme c'était mon cas. Il appartenait à la quatrième génération imprégnée de culture occidentale qui a vu le jour au Maroc, il n'avait aucune difficulté à prononcer le « r », à la manière d'un parisien de souche, sans aucun accent. Je l'enviais, il avait eut très tôt, dès sa naissance des instruments linguistiques presque parfaits à sa disposition, je l'enviais malgré le fait que mon français n'avait rien à se reprocher, je le trouvais même excellent.

En vérité, et depuis l'âge de six ans, je n'avais pas encore eu l'opportunité d'entrer en contact avec une langue étrangère. Fatima, notre aide ménagère arabe, elle-même entreprit l'apprentissage du français pour pouvoir mieux communiquer avec moi. A l'Ecole de l'Alliance j'avais commencé à apprendre l'arabe marocain avec les écoliers juifs, dont une bonne moitié ignorait la langue française. A ma grande surprise je découvris que le Maroc ne faisait pas partie de la France, comme je l'avais toujours cru. Je continuais donc de converser avec Abdul en français alors que les fils de l'amitié se tissaient lentement entre nous. Nous évoquâmes tous les sujets du monde. Il m'arrivait de ressentir pour lui une sorte d'amour, de familiarité et d'intimité, je l'aurais bien pris dans mes bras si je n'avais pas été cloué au lit. Par contre, il m'arrivait également de ressentir pour lui ressentiment et amertume, lorsqu'il me disait par exemple, avec une certaine suffisance, que le Maroc était le pays des musulmans, et ne sera jamais celui des juifs et des français. Il glissait sans cesse des sous-entendus, des insinuations laissant entendre que les musulmans étaient tout en haut de l'échelle et que les juifs se positionnaient quelques degrés plus bas. Souvent, j'en ressentais un certain malaise, mais la curiosité et l'enthousiasme l’emportait sur le reste.

Notre tête à tête fut interrompu par l'entrée des parents d'Abdul Karim venant lui rendre visite. Je les observais, leur tenue vestimentaire européenne, la qualité des produits appétissants destinés à leur fils, et je compris que ce dernier était issu d'une famille aisée. Je pensais à la mienne, nous n'étions pas riches, et ma famille ne pouvait se permettre de me gâter de la sorte, à la manière des parents d'Abdul. Je me calais entre les oreillers, m'étirait dans mon lit, et les contemplait avec envie, en salivant un peu. D'un grand sac marron en papier, les parents tirèrent de belles pommes rouges, grosses, pulpeuses, juteuses – une denrée coûteuse bien au-dessus des moyens de mes parents. J'en reçu un beau spécimen des mains des parents d'Abdul, très avenants. Je ne pu résister à la tentation et me mis à la croquer à belles dents, en leur présence, dans la chambre. Je pensais à ma mère. Elle m'aurait certainement tancé si elle avait pu me voir. Après tout, elle s'efforçait bien au-delà du possible, de me procurer une nourriture saine et équilibrée, savoureuse et variée, pour faciliter et hâter ma guérison.

Les heures du matin à l'hôpital me semblaient très courtes, elles passaient trop vite à mon goût. Ma mère avait décidée de me consacrer beaucoup de son temps, et venait me voir tous les jours. Elle se levait tous les matins à cinq heures et faisait à pied le chemin entre la maison et l'hôpital. A l'entrée elle glissait quelques billets dans la main du gardien, parfois c'étaient de petits pains bien chauds faits maison, le prix d'entrée à l'hôpital. Elle me réveillait d'un baiser, dans sa main un verre de lait chaud. Elle versait froidement dans l'évier le lait servi par le personnel en murmurant entre ses lèvres : "Comme de l'eau." Elle n'avait pas tort, les infirmières arabes qui ne disposaient pas d'une quantité de lait suffisante, le coupaient à l'eau pour qu'il suffise à alimenter l'ensemble des patients.

Cinq jours après l'opération, je me sentais complètement guéri. Je m'extirpais de mon lit et allais à la découverte des différents services et des chambres de l'hôpital. Je devins très vite le préféré, le chouchou de tout ce public, tout le monde recherchait ma compagnie. Le jour où je fus libéré de l'hôpital, ma mère alla remercier le docteur français qui m'avait opéré. Il lui dit :

"Vous ne devez pas me remercier, Madame, cinq minutes de travail, pas une de plus. J'ai introduit deux doigts à travers l'incision, retiré l'appendice, recousu la plaie et tout remis en place. Voila, c'est tout."

Je retournais à la maison pour une convalescence de deux semaines. Mon père, caracolant à son habitude à travers la maison, me considéra un instant, et soupira :

"Lorsque tu n'es pas à l'école, tu ne fais que des bêtises."

Je me contentais de hausser les épaules, mais au fond il avait raison. Une petite semaine après ma sortie de l'hôpital, je me promenais dans notre quartier en compagnie de mon ami juif, Robert. Il avait treize ans, déjà, j'avais pour lui une confiance totale et lui portait une considération et une admiration sans bornes. Il avait des boucles noires, des yeux marron bons et tristes. Ce jour-là, après avoir passé en revue toute la panoplie de nos jeux, je racontais à Robert ma rencontre avec l'enfant musulman, Abdul Karim, la supériorité qu'il avait sans cesse affiché à mon égard. Robert écouta puis s'exclama :

"Vraiment ? Viens ! Nous allons remettre ses arabes à leur place."

Je le suivis sans hésitation aucune. Après tout Robert avait treize ans, et j'étais heureux d'avoir quelqu'un comme lui, pour montrer à Abdul qui était le plus fort.

Nous nous postâmes devant une grande porte en bois, peinte en bleu turquoise, débouchant sur une grande maison arabe qui abritait une nombreuse famille musulmane. Robert me mit entre les mains un lance- pierres, et m'expliqua comment m'en servir. Je n'aurais au grand jamais osé me permettre d'avoir ne serait-ce que l'esquisse d'une idée pareille. Mais Robert, très sûr de lui, me pousse le lance-pierres dans les mains et dit :

" Vite ! Nous disposons exactement d'une heure de temps avant le retour du maître des lieux. Vise bien!" L'instant d'après une des vitres de la fenêtre éclatait en mille morceaux sous l'impact de mes projectiles. Les habitants de la maison tentèrent une sortie, mais prirent peur semble-t-il et reculèrent devant cette pluie de pierres venant de nulle part. Curieusement aucun des voisins ne vint à leur secours. Dans le feu de l'action, je fus pris d'un sentiment d'exaltation merveilleux pendant que je lançais les pierres sur la maison. Je pensais intérieurement : "Je leur ai bien montré ! Qui est le meilleur maintenant ?! Hein ?" Mais notre excitation tomba tout aussi vite, lorsque nous vîmes le maître des lieux se pointer à l'entrée de la rue. Nous prîmes nos jambes à nos cous, et filâmes comme des petits rats, chacun de son côté, vers la sécurité de nos maisons. Tremblant de tout mon corps, je me cachais sous le grand lit de mes parents, les membres flageolants, frissonnant des pieds à la tête. J'entendis le maître de la maison musulmane frapper à notre porte. Il articula, le visage sombre, sévère :

"Le garçon qui a lancé des pierres sur ma maison se trouve ici ! "

Ma mère lui répondit :

"Personne n'est entré ici, vous pouvez fouiller la maison, si vous le désirez."

La confiance exagérée affichée par ma mère eut le don de m'énerver, je me fâchais contre elle. Heureusement je pus ramper jusqu'au coin le plus sombre de ma cachette et m'y recroqueviller. Il était temps, notre visiteur n'aurait eut aucune peine à me découvrir lorsqu'il s'accroupit pour inspecter les lieux. Je patientais jusqu'à son départ, quittais mon abri, et secouais mes vêtements pleins de poussière. Je pus enfin reprendre mon souffle et retrouver une respiration normale.

Cinquante ans sont passés depuis. Aujourd'hui alors que l'Intifada fait rage, que les troubles prennent de l'ampleur de jour en jour dans les territoires et à Jérusalem, de nombreux enfants de cette ville s'engagent régulièrement sur le chemin de la mosquée El-Aqsa pour la prière du vendredi. Parmi eux cheminait également, l'enfant de dix ans Muhamad Karim. Il y a une semaine il avait réussi à se tirer sans aucune blessure des affrontements avec les policiers, à la suite des troubles qui ont suivis les lancements de pierres sur ces derniers. Cette fois-ci, il n'a pas réussi à s'enfuir à temps, et les policiers lui ont tiré une balle de caoutchouc dans la tête. Il se trouve en ce moment sur un lit de l'hôpital Al- Maqased à Jérusalem, allongé les yeux fermés, sa famille au pied de sa couche, un tuyau de respiration dans la bouche et un grand pansement recouvrant sa petite tête. Son père se trouvait à ses côtés au moment de la prière, il disait aux policiers venus lui rendre visite :

"Pourquoi ? Pourquoi ? C'est un enfant ! Il suffisait de l'asperger d'eau et de le faire reculer sous la force du jet. Il n'était pas nécessaire de lui tirer dessus. J'avais un mauvais pressentiment ce matin… je ne voulais pas qu'il m'accompagne à la prière aujourd'hui. Maintenant c'est lui qui est touché, blessé…"

Cette semaine-là, trois enfants furent atteints par les balles en caoutchouc tirées par les soldats et les policiers israéliens lors de heurts violents sur le Mont du Temple. Une première balle toucha l'oeil du petit Ali du village Qalandia, une deuxième balle atteint la tête de Muhamad et une troisième balle frappa la tête de Mejdi. Je me trouvais à ce moment-là sur le Mont du Temple, avec une compagnie de policiers chargés de veiller au maintien de l'ordre sur ces lieux, et qui avait arrêté des enfants qui jetaient des pierres sur les fidèles juifs en train de prier devant le Mur des Lamentations en contrebas.

Palais et jardins-David Elmoznino- Intifada a Marrakech

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר