ארכיון יומי: 26 בדצמבר 2019


אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד

שאילות מהטורקית

למן הרבע השני של המאה השש עשרה הלכו הטורקים וכבשו את שלוש ארצות המגרב המזרחיות; על מרוקו הם לא הצליחו להשתלט. בסוף המאה השש עשרה מנה האידו [ניב אלג'ירי], באלג׳יר כעשרת אלפים בתי־אב של טורקים יניצ׳רים ואחרים. מילות תרבות רבות מתחום מונחי המינהל, התעשייה, הלבוש, הכלים, התבשילים והארכיטקטורה, חדרו למוגרבית המזרחית. כשלוש מאות שנות שלטון ברוב שטחי אלג׳יריה וכארבע מאות בלוב עשו את שלהן. אמנם האוכלוסיה לא דיברה טורקית, ורק יהודים יחידים, שהיה להם מגע קבוע עם השלטונות הטורקים, שלטו בשפה זו(כגון נסים פללוס, שהיה ספק הבשר לצבא הטורקי באמצע המאה התשע עשרה). רק בראשית המאה העשרים הקימו הטורקים בטריפולי בית ספר משלהם להנחלת הלשון והתרבות הטורקית בקרב היהודים. מכל מקום מילות התרבות חדרו למוגרבית עם חדירת חפצי התרבות או מושגיה. משנתחלף השלטון ובאו במקומו האיטלקים בלוב והצרפתים בתוניסיה ובאלג׳יריה, פחתו מילים אלה והלכו. בראשית המאה העשרים עוד שימשו באלג׳יר מילים כמו ke:me:r (חגורה) masmæq (סוג של נעלי בית לנשים, בעלות עקב אך חסרות שנץ), tezdân, tsda:n (ארנק מקומי, להבדיל מהארנק האירופי, שכונה על פי שמו הצרפתי partmone), וכן qoprac (שוט) ועוד. בתוניס שימשו גם tombak בביטוי ״פי טומבק לאפאר״ במובן ״בעיצומה או בשיאה של העיסקה״, zawwá: li (מן zavalli ׳עני״) ועוד. המפתיע ביותר בשאילות מן הטורקית הן דווקא אלה שהגיעו עד למוגרבית במרוקו, חלקן לכלל הארץ וחלקן לאזור תאפילאלת בלבד. מונחים ממוצא טורקי המצויים רק בתאפילאלת ובאלג׳יר מהווים איזוגלוסה [קו במפה התוחם אזור שבו רוֹוח מאפיין לשוני מסוים, כגון צורת הגייה מיוחדת של מילה נתונה] המעידה על תנועת היהודים בציר תאפילאלת-קולומב־בששאר-ווהראן- אלג׳יר (Tafilalt—Colomb-Bechard—Oran—Alger), תנועה שככל הידוע לי אינה מתועדת בספרות, אך היא ידועה היטב מן החיים. המילה cqacar (או במבטא kasar t') במובן ״גרביים או גרביונים״ נתפתחה מהוראתה המקורית של המילה הטורקית caksir (גטקס או סוג של תחתון); tsbsi (צלחת או קערת־אוכל), mskras או bakras (קומקום או קנקן להרתחת מים, קפה ותה), yapra:g (באלג׳יר (yàpra:q ואחרות, רווחות בתאפילאלת עד ימינו. (בצפון שימשו במקומן מילים אחרות: medias, ״גרביים״ השאולה מן הספרדית; kefta ״קציצה״ וכד')

 מעניינת במיוחד המילה maqciya ככינוי לטופס של התנ״ך או לחומש בכרך אחד. לפי כהן נתפתחה מילה זו מהמילה הטורקית bugdje (חבילה או קופסה עטופה). אולם זעפרני דוחה אטימולוגיה זו; אף אין הוא מקבל את דרשתו האטימולוגית של ר׳ מרדכי חי דיין, שגזר מילה זו, בכתיבה העברי ״מקשייה״, מן ׳קושי׳, כלומר ׳חיבור שבו קשיים רבים ועל כן דורש פירושים רבים׳. הוא מעדיף לראות במילה ״מקתייה״־״מקשייה״ גלגול מן הצירוף העברי ״מקדש־יה״ שבשל קונטמינציה נהגה ״מקדשייה־מקדסייה״, ובאבדן הקוליות של ד׳ ותנועתה נתקבל ״מקתסייה״. ואמנם הכינוי ״מקדש־יה״ למקרא או לחומש ידוע ומתועד כבר מן המאה הארבע עשרה.

בחוזה ממיורקה שנחתם בשנת 1335 בין אברהם טאטי ובונין מיימו הסופר ובין דוד יצחק כהן, מודיעים הראשונים שהם מוכרים לדוד יצחק כהן שלושה ספרים וביניהם Magdessia, שהוא תנ״ך הכולל כ״ד ספרים, שבונין מבטיח לכתוב בעצמו על קלף טוב מעור מובחר של טלאים רכים, וללא חורים, להזהיב את האותיות הפותחות ולאייר את הטקסט.

 שלוש פעמים נשנתה מילה זו בחוזה האמור. לפני כן העיר י׳ בן־צבי שמילה זו נמצאת בקולופון ״כתר התורה״, שהיה בבית־הכנסת הקראי בעיר העתיקה בירושלים, ושנכתב בידי יהודי רבני ב־1322 (כיום הוא מצוי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ומספרו 4°780). פרופיאט דוראן, בספרו ״מעשה אפוד״, אף נימק את הכינוי ״מקדשיה״: הוא השווה את תפקיד המקרא לתפקידי המקדש ׳להתמדת השכינה בתוך בני ישראל… שיכפר ה׳ עוונות האומה׳ וכן השווה את המבנה של שניהם, שהם מורכבים משלושה חלקים. גם החיד״א העיר במאה השמונה עשרה ששמע בצפון אפריקה את המילה ״מקשייה״ ותיקן להם שצריך לומר ״מקדש־יה״. ויש תיעוד נוסף למילה זו. אך עובדה היא שהשם כצורתו זו נשמר רק בכתב ואין שום קהילה בצפון אפריקה ששמרה על ההגייה המקורית. השתבשות של מילה נפוצה בדיבור ובתפילה כמו ״מקדש״ אינה דבר שכיח; גם המבנה המורפו־פונמי של המילה אינו מסייע להנחה שהתנועה a שלאחר הד׳ נחטפה. במילים עבריות מהמשקל הזה וממשקלים אחרים, שבהם תנועה זו עומדת בהברה סופית מוטעמת (מִקְדָּשׁ) או בהברה פריטונית (מִקְדַּש־יָהּ), שנשאלו למוגרבית, נתקיימה a זו. כך למשל במילים: מלאָך, מאכל, מיטָה, מצָה, הגָדָה, השכָבָה, קְבָלָה, ברָכָה, גאוָה, ורבות אחרות.

על כן אין להוציא מכלל אפשרות, שבאזורים שונים פעלו במקביל גם המילה השאולה מטורקית וגם המילה ״מקדשיה״, ומשום ההומופוניה נשתבשה — אם נשתבשה — המילה העברית ונטמעה בתוך המילה הטורקית. אם כך ואם כך, השפעתה של הטורקית על המוגרבית ברורה דייה.

השפעת הצרפתית

החל משנת 1830, שבה נכבשה אלג׳יריה על ידי הצרפתים, החלה חדירה של מילים צרפתיות למוגרבית. ככל שנתרחבה רשת החינוך של כי״ח וככל שהעמיק המגע עם השלטונות הצרפתיים, כך העמיקה חדירת הצרפתית. במקומות שהצרפתית הגיעה להשפעה מרובה, כמו באלג׳יר בראשית המאה העשרים, שוב אין מדובר בשאילות מן הצרפתית אלא בהידחקות הערבית מפניה. אך גם דוברים שלא למדו צרפתית בבית ספר ולא דיברו צרפתית, ספגו מילים צרפתיות רבות כמו bonjour שהפכה ל-bojor (שלום, בוקר טוב); chapeau) sapo מגבעת); zalamit < les allumettes (גפרורים); > bido bidon (קופסת פח); biro < bureau (משרד, ובדרך כלל גם מרכז האדמיניסטרציה), zoman < journal (עיתון) — כל אלה כמובן בהתאם למבטאי המוגרבית המקומיים. כן חדרו שמות הדרגות הצבאיות, מונחי מינהל אחרים, ומונחים הקשורים בטכנולוגיה המודרנית, כמו חשמל, מכונאות וכד׳.

סיכום

המוגרבית הושפעה משפות שונות בזמנים שונים. ומאחר שאין תיעוד מספיק כדי לקבוע בוודאות את מועד כניסתה של מילה זו או זו במועד מוגדר, וכן שמילים רבות באות משפות אחיות ממשפחת הרומאניות, אין לדעת לפעמים אם ביטוי נתון נשאל מן הספרדית, מן האיטלקית, מן הצרפתית או מן הפורטוגלית. מילים כמו banka (בנק), fabor (חינם), lonor (כבוד), עשויות היו לחדור למוגרבית מכל אחת מהשפות האלה. יתר על כן יש להניח, שאוצר מילים מסוים שרד עוד מזמן השלטון הרומי, כמו familia (משפחה). כל הדברים הללו ואחרים לא יתבררו כי אם לאחר מחקר לשוני ממצה של כל המקורות הספרותיים מן התקופה הנידונית.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- מילים שאולות -תשע"ד-עמ' 30

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר

 

רק משפחה קטנה רשאית לעלות .

נהגתי ללכת עם אבא לבית הכנסת בשבתות ובחגים. היו במלאח מספר בתי כנסת וביניהם גם בית כנסת שבלט מרחוק בשל החזית הגבוהה שלו וציור המגן דוד שהתנשא מעל הבניין שהשקיף אל הים הפתוח.

לאחר המפטיר ולפני החזרת ספר התורה לארון הקודש נהגו להקריא "איגרת מירושלים", שנשלח בדרך כלל מקזבלנקה . במכתב היו דברי ברכה ועידוד אך לרוב גם בקשה לתמיכה כספית עבור עזרה להעלאת יהודים בכלל וממרוקו בפרט. כך בערך התנהלו הדברים , אדון לארדו שהיה אז נשיא הקהילה נטל רשות דיבור ואמר בערך כך:

– אנחנו צריכים להיענות, כמו בפעמים הקודמות, כדי לעזור למפעל הציוני ולאחינו היושבים בציון. עלינו להמשיך לשלוח כספים , כפי שעשינו עד עכשיו, ביד נדיבה ובלב חפץ.

הקהל ,שהיה רגיל להודעות שכאלו , שב למחרת השבת לבית הכנסת , נתן את תרומתו הכספית , זה המרבה וזה הממעיט , והגבאי נתן קבלה ורשם כרגיל בספר התורמים. היו נדיבים שרכשו חלקת קרקע והיו שרכשו עצים עבור הקרן הקיימת ורבים באו למחרת כדי לרוקן בידי הגבאי את הקופה הכחולה-לבנה של הקרן הקיימת לישראל.

גם לנו הייתה ה״קופסה הכחולה" של הקרן הקיימת לישראל שעמדה בשורה אחת עם קופות הצדקה של רבי שמעון בר יוחאי ושל רבי מאיר בעל הנס. התפקיד שלי היה לנער אותה מידי פעם וכאשר המטבעות פסקו מלקשקש סימן שהיא הייתה גדושה ולקחנו אותה לגבאי.

בפעם האחרונה שהלכנו לבית הכנסת כדי לרוקן את הקופה של הקרן הקיימת פגשנו שם רב מטעם הרבנות במרוקו. אבא לא רצה להפריע לגבאי שניהל שיחה ערה עם הרב. אולם הגבאי שהבחין בנו קרא לאבא להצטרף לשיחה. התישבתי קצת רחוק אך מספיק כדי לשמוע מה שדיברו ביניהם. כך בערך התנהלה השיחה:

  • כבוד הרב , זהו אדון אסרף שגם הוא שלח את ביתו דרך עליית הנוער.
  • מוטב שגם אדון אסרף ישמע מה דעת הרבנים שלנו בעיניין זה.

אחרי דברי ברכות ושלום אמר הרב לאבא:

  • נשלחתי לכאן כדי להעביר מסר מאת הרבנים היושבים בעיר הבירה רבאט.
  • הרבנים מבקשים מן ההורים שמעונינים לשלוח את ילדיהם דרך עליית הנוער שידרשו במפורש שהילדים שלהם ילמדו במסגרת שמתאימה לחינוך שקיבלו בבתיהם.

אבא הקשיב בקשב רב ועבר זמן מה עד שאמר לרב:

– כבוד הרב, מדבריך אני למד כי מי שכבר אינו נמצא במסגרת יהודית?

חס ושלום, כולנו יהודים אלא מה? עד עכשיו מ׳ שנשלח דרך עליית הנוער נשלח למוסדות שאינם שומרים לא דיני טהרה ולא דיני כשרות וגם לא שבת.

שוב שקט. נראה לי שאבא לא אהב מה ששמע מפי הרב. לבסוף נשמעה ממנו שאלה , כאילו מתוך יאוש:

מה יעשו הורים כמונו שילדיהם כבר שם? הרי לא נוכל להחזירם למקום המסוכן הזה.

־ הרבנים שלנו ערים למצוקה שלכם ומה שעליכם לעשות הוא שכאשר תגיעו בעזרת השם לישראל תבקשו שיעבירו את הבת שלכם למוסד חינוכי שמתאים לחינוך שאתם מעניקים בבית ואם לא יסכימו אז תדרשו שהבת תשוב לחיק המשפחה.

כאן התערב הגבאי ואמר שהוא מבטיח להביא את דברי הרב כלשונם בפני הקהל בשבת הקרובה. אחר כך התפנה לקבל את הכסף שהצטבר בקופה ומסר לאבא קבלה בהתאם. נפרדנו מן הרב ומן הגבאי וחזרנו הב״תה. כל הדרך אבא הלך ושתק.

ואכן בשבת שלאחר מכן נשא הגבאי את דברו והזהיר כי כל הרוצה לשלוח את ילדיו דרך עליית הנוער יקפיד לדרוש מסגרת חינוכית לפי מסורת בית אבא. אולם אדון לה, הגבאי שלנו לא הסתפק בכך.הוא ביקש להוסיף עוד:

  • רק לאחרונה , שניים מחברי הקהילה שלנו שלחו את ילדיהם יקיריהם במסגרת "עליית הנוער",
  • מר אסרף אברהם שלח את ביתו ומר אלברט בן־שבת את בנו . מתי הם יפגשו את ילדיהם? חובה עלינו לדרוש עלייה ללא תנאים ובלי הגבלה של מספר הנפשות במשפחה.

נשיא הקהילה, מר לָארֵדו נעמד על רגליו , ביקש גם הוא את רשות הדיבור ואמר :

  • רבות׳ , מי שמערים קשיים הם גם השלטונות הצרפתים שאינם ששים שתהיה עליה המונית ממרוקו. הצרפתים גם רוצים להראות למדינות ערב כי צרפת אינה מעודדת עלייה.

לאחר מכן הנשיא הגביה את קולו ואמר:

  • מדינת ישראל לא קמה רק כדי שיבואו עולים לבנות אותה. מדינת ישראל קמה גם כדי להציל יהודים שבתיהם נבזזים או גרוע מכך. אני מבטיח לפגוש את נציג הסוכנות
  •  
  • היהודית בקזבלנקה ואספר לו על התחושות שלנו. עכשיו בואו נמשיך לתפילת "מוסף" והשם יעשה עימנו אות לטובה.

המתפללים שבו לתפילה , ליוו ונשקו את ספר התורה ושרו בקול: "…ובנוחו יאמר , שׁוּבָה הַשֵׁם

רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"

בשבת שלאחר מכן עלה נשיא הקהילה לבימה כדי לספר על הפגישה שהייתה לו :

– מורי ורבות׳ , השבוע פגשתי בקזבלנקה את נציג הסוכנות היהודית וסיפרתי לו על התחושות הקשות שלנו. הנציג שמע וגם מסר בידי איגרת עבורכם , אותה אני אקריא עכשיו:

'אחי היקרים , בני עמי האהובים . הסירו דאגה מליבכם. אנחנו עושים את מיטב יכולתנו בהתאם להנחיות שאנו מקבלים מירושלים. אנו ערים לדאגה שלכם ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להעלות כמה שיותר יהודים . היו חזקים ושבת שלום״.

היו מן הקהל שאמרו כ׳ האיגרת היא למעשה התחמקות אך נשיא הקהילה ביקש להתאזר בסבלנות ולקוות לטוב.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד- 33

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

עמי שמעון הלך והחלים וכוחותיו שבו אליו. גופו החסון התגבר על פצעיו והתחיל לרקום במוחו תכנית לעליית קבוצתו לירושלים. הוא התחיל לצאת ולבוא בין הבריות ולמכור מה שניתן למכור. חידש את ביקוריו בבוסתן, אותו עמד למכור, ונהנה מקסם הטבע סביבו — דבר שכה חסר לו בימי חליו. מוחמר הזקן היה תמיד מכבדו בכוס תה בזמן שהיה שקוע בהרהוריו. הוא שמח לשמוע על תכניותיו של עמי שמעון וחשב שזה רעיון טוב שילכו לארץ אבותיהם, אם כי הצטער מאוד לשמוע שייפרדו לעולמים. יום אחד ביושבו בבית הופיע ישמעאל, עבד מאחוזת שיך מוחמר, שהביא לו דרישת שלום מטעם השיך. השיך הצטער לשמוע שעמי שמעון היה בין האנשים שנפגעו בהתקפה ושלח מתנות מטעמו ומטעם ללה עיסה אמו ושניהם ביקשו שיבוא לבקר באחוזה מיד כשיוכל. ישמעאל סיפר לו על הנעשה באחוזה וכל מה שעמי שמעון שמע רק חיזק את החלטתו. מתיאוריו של הזקן ידע שכל המחוז יישאר בתוהו ובוהו לזמן מה.

אמו של עמי שמעון עדיין החזיקה בדעתה שכל רעיונות בנה הם מסוכנים. דיברה על לבו לשכוח מכל העניין וחזרה באוזניו:

  • עזוב רעיונות אלה בני! למה אתה שונה מהאחרים? אסור לדחוק את הקץ. תשעה ילדים גידלתי ואתה היחידי עם רעיונות כאלה! אסור ללכת בקרי עם אלוהים! אם ה׳ ירצה להושיענו הרי זה כהרף עין. אלא שראויים אנו לגלות זו ועוד לא כיפרנו על עוונותינו הרבים. אני לא יכולה לעזוב את כל ילדי ומשפחתי וללכת איתך והפרידה ממך רק תהרוג אותי, התחילה לבכות והמשיכה לדבר, כאילו לעצמה.

עמי שמעון הקשיב בשקט לדברי אמו. אף כי שמע דברים אלה מפיה לא אחת, הקשיב בשקט משום כבוד האם ולא ענה דבר. החלטתו נחושה והוא לא ישנה את דעתו. אשתו פריחה, ברוך ה׳, לא התנגדה להחלטתו והסכימה לכל מעשיו כאשת חיל…

נביחות כלבים, עוררו את עמי שמעון מהרהוריו, הוא חיכך את רקותיו ופיהק כשזרועותיו מתוחות כלפי מעלה, כמגרש תנומה. החמה שקעה מזמן אבל האופק עדיין טבל באודם חכלילי רפה שהתפשט על פני השמים. עננים קלים כאילו הוצתו באש דועכת וטבלו בתוכה. צללי ההרים הלכו והצטיידו בגבנוניותיהם בשרטוטים כהים. הכלבים הם כלבי כימת (אחוזת) השיך. מקפצים ושמחים על כל אורח שמוציא אותם מרבצם העצלני והרי הם מכרכרים סביב בהמותיו העייפות של עמי שמעון ונאחזים בשיניהם בשקי הסחורות ונתלים בהם ומתנדנדים באוויר. יצא ישמעאל לפניו וקידמו בשמחה:

  • מרחבא (ברוך הבא) יא עמי שמעון!
  • אללה יסלמק (ה׳ יתן לך שלום) יא ישמעאל. האם השיך בבית?
  • נעאם יא וואלאדי הווא הנא (כן בני, הוא פה).

ירד עמי שמעון מהסוסה והצעדים הראשונים היו קשים עליו. אחוריו כאבו מישיבת יום שלם על אוכפו וגופו היה קר מצינת הלילה. נכנס למרפסת גדולה, מעין סוכה שענפי כרם עתיק פרושים עליה, וראה את השיך מסב עם אנשיו, סביב תנור ובו גחלים בוערות.

  • מסאכום בלכיר (ערב טוב), בירך עמי שמעון את היושבים.
  • מסאק בלכיר, ענו לו כולם.

לאחר שישב במקום שפינו לו, הגישו לו כד לבן טרי. לאחר שריווה את צמאונו, שתה מן התה הריחני שהונח לפניו.

—      איך הדרך? שאל השיך.

—      השבח לאלוהים, ענה עמי שמעון והוסיף, פגשתי את אבו־עלי בדרך והוא נתן לי סוס להביאו לכימא (אחוזה) והרי הוא בחצר עם בהמותי.

—      עכשיו אזור הרעש רחוק, אמר נכבד אחד, הם נלחמים בעבד־אלכרים בהרי ריף, הוסיף ומיד ידע שלא היה צריך להזכיר שם זה ליד שיך מוחמר וכדי לכסות על טעותו, הוסיף: ששלום ישרור בנחלתנו אינשאללה!

—      אמן, ענו כל היושבים.

—      שדותינו העלו קוץ ודרדר ומהומות אינן מבדילות בין נכבד לנקלה, אמר זקן הנכבדים.

—      אללה יחזיר הסדר על כנו, סיים השיך את השיחה.

רק לאחר שהתפזרו האורחים הוציא עמי שמעון את המתנה שאמו שלחה לללה עיסה — שמלה מהודרת ומתנות לשיך ולמשפחתו. לאחר שיחת נימוסין קצרה, הלך עמי שמעון לישון כשהוא ממלמל: ״בשלום יַחדָו אשכבה ואישן כי אתה ה׳ לבדד לבטח תושיבני״. השיחה התכליתית תהיה מחר. כי לא מן הנימוס לגשת מיד לגופו של עניין. למחרת נפגש עמי שמעון עם השיך ועם אמו וסיפר להם על תכניתו. ראשית התעצבו לשמוע שידידות המשפחות שהתקיימה מזה דורות באה לקיצה אבל להפתעתו שמחו שהם, הוא וחבריו, הולכים לארץ אבותיהם. הם הבטיחו לו כל עזרה בדרכו עד גבול אלז׳יריה ומשם, אלוהים ברחמיו הגדולים יהיה בעזרם. באותו יום נשאר לנוח באחוזה ולמחרת, יום השוק, מכר את סחורותיו האחרונות, חיסל את כל הקשרים הכספיים עם מיודעיו, נפרד לשלום וחזר לספרו לקראת השבת.

ההכנות לקראת יציאת השיירה לירושלים הדביקה בהתלהבות את כל אנשי העיר. ספרו דמתה לעיר הומייה, קריה עליזה. מנהיגי הקהילה, הרבנים וכל אנשי העיר תמכו בהם ועודדו אותם וכל האווירה המתוחה ששררה ביניהם קודם לכן נעלמה והייתה כלא הייתה.

הגיע היום הגדול שבו אספו המשפחות את מטלטליהן ובעיקר מצרכי מזון ושימורים לדרך. הכל נארז על בהמות. חברים מעטים מפאס הקרובה הצטרפו אליהם ובבוא היום התאספו כולם ברחבה הגדולה, היא רחיבא שבתוך המללאח ליד השערים. טובי העיר ובראשם הנגיד היו בין הקהל. לפני יציאתם את העיר עמד רב העיר, הרב ישועה, בראש הקהל ונשא דרשה מלבבת שכולה סבבה על אהבת ישראל וארץ ישראל. בתוך הרעש וההמולה כמאמר הכתוב: ״ברוב עם הדרת מלך״, נשא הרב את קולו ופתח בדברי תורה כשכל הקהל מקשיב והרבה דמעות התחילו לרדת מעיני החוזים במראה נדיר זה. אמר הרב:

— נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך… כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו־אש לא תיכווה ולהבה לא תבער בך… אל תירא כי איתך אני… כי נחם ה׳ ציון נחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳ ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה… אחינו בני ישראל, עצמי ובשרי, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, רבנין אלפין, ענפי עץ עבות, חסידים ואנשי מעשה, יושבי שבת ותחכמונים, יקרים מפנינים, זרע האיתנים, קהל קדושים, דעסקי באורייתא קדישתא, היושבים ראשונה במחנה שכינה, גדולי הכנפיים מלאי הנוצה, יקרי רוח, עמא קדישא ובראשם הבן יקיר לי שאהבה נפשי, סולת נקיה, נטע נעמן, צנצנת המן, הוא שמעון בן יהודה אלבאז, ה׳ ישמרהו ויזכהו, אשר חיזק ידיים רפות וברכיים כושלות אימץ. ברכת ה׳ עליך ועל צעירי הצאן אשר במחניך. בפני עם ועדה אני אומר לך שמעולם לא נקיטנא בלבאי עלך אפילו כחודה של מחט סדקית. לך לשלום ויהי אלוהים עימך אתה וכל העם אשר איתך. יהי שלום בחילכם שלווה בארמנותיכם והניח ה׳ לכם מכל אויביכם והייתם כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. מנחל עדניו ישקכם וישם רגליכם כאיילות. עיניכם תראינה ירושלים נווה שאנן. אתה ה׳ תשמרם כצינה רצון תעטרם. מכל צרה ויגון תפדם. ה׳ אלוהיכם יעבור לפניכם וישמיד את אויביכם ויהיה לכם לסתרה ולמחסה. ה׳ יתן לכם משאלות לבכם. כי פדה ה׳ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. ונזכה לראות בבוא משיח צדקנו. ושב ה׳ את שבותך ורחמך ופדויי ה׳ ישובון ובאו לציון בתה ושמחת עולם על ראשם. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד י.צא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים. מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב ה׳ שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל.

סיים הרב בדברי רבי חנניה בן עקשיא שהיה אומר ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״, שנאמר: ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״. סיים בקדיש ובברכת תפילת הדרך. הטקס נגמר וקול שמחה, בכי ודמעות ליוו את הפרידה הקשה מהקרובים ומבני המשפחה. יותר מכולם בכתה חנה, ועימה עמי שמעון וכל בני משפחתו, גדולים וקטנים. צעקות שלום וברכות לדרך וכל הרחבה המתה מקול הקהל הרב שהרגישו כיתומים שנשארו בגולה ולא זכו גם הם לעלות. קינאו באנשי השיירה העולים לירושלים הקדושה להתבשם מריחה ולהתקדש בקדושתה. ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיף״, חזר עמי שמעון על הפסוק כדי לעצור בבכי בגרונו. הרב עוד בירך אותם וסיים בברכת כוהנים כשכל הקהל עונה: ״אמן כן יהי רצון״.

אנשי השיירה עם בהמותיהם התחילו לפלס את דרכם כשכל הקהל מלווה אותם, גדולים וקטנים, נוגעים בהם בקצה אצבעותיהם לאות חיבה ובעיניהם כבר נראו כקדושים וכיחידי סגולה, שקדושת ארץ־ישראל כבר דבקה בהם.

  • אללאה יוסלכום בלכיר! (ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום), נשמעה הברכה מכל עבר.

האנשים ליוו אותם כברת דרך מחוץ לשערי העיר והוסיפו:

  • אל תביטו אחורנית! לכו קדימה ויהי ה׳ עימכם וישמור אתכם מכל משמר!

כך הלכו אנשי השיירה. הערבים שעברו בדרכם הסתכלו בהם בתמיהה ונדו בכתפיהם. לא הבינו פשר ההמולה הזאת. האנשים שרו את ההלל והנשים סלסלו את קולם ומחאו כפיים, תופפו בתוף וצלצלו במצלתיים. לאט לאט, הלכו ונתדלדלו שורות השיירה עד שנשארו רק הנוסעים, כחמישים משפחות במספר, עם מלוויהם הערביים. עמי שמעון הלך בראשם עם רובהו לצידו. יהודה שרביט, אשר נחמני ומרדכי צבח הלכו בסוף השיירה. עמי שמעון מלמל לעצמו: ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים… שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך… לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי… רוח קדשך אל תקח ממני… בחרתי הסתופף בבית אלוהי מדור באהלי רשע… ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום״.

כל הפסוקים האלה התנגנו בו ומילאו את ישותו והרגיש את פעמי המשיח בקרבו ובנשמתו. היה מלא ביטחון שבעזרת ה׳ ובישועתו יגיעו למחוז חפצם בשלום. נרגש היה והמשיך לחזור על פסוקים: ״ואודך בכנור אלוהים אלוהי… שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך…״ לא יכול היה להפסיק את הפסוקים שהתנגנו בתוכו… כשישה חודשים ארך המסע של השיירה. יום אחד הגיעה הבשורה לספרו: כולם הגיעו בשלום למחוז חפצם. רובם עלו והתיישבו בירושלים עיר הקודש וחלק קטן מתוכם ישב בטבריה ובחברון.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ' 46

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

טרם שאמשיך, אבקש לספר לכם בהקשר זה, דבר מה שלמדתי לימים. פעם, לפני בוא הצרפתים ב־1912, היהודים חיו בביזיון ובקלון, מושפלים ומדוכאים על ידי שכנינו המוסלמים. אחד העינויים שגזרו על אבותינו היה זה: כאשר יהודי הולך בחושך, עליו לשאת פנס, כדי שיכירו בו גם בחושך שיהודי הוא, ואז יוכלו להתעלל בו. ביום הכירו את היהודי לפי לבושו, שהיה מיוחד רק לו. אלא שעם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בפנס ולכן גזרו אחרת: מעכשיו ליהודי אסור להשתמש בפנס, שמא ידמה היהודי לערבי. על כן, גזרו על היהודים ללכת עם נר ביד. הצרה היא, שבלילות שבהם הייתה רוח או ירד גשם, היהודי היה בבעיה – הנר כבה לפרקים ואבוי היה לו אם נתפס היה בלי נר דולק. לכן, היהודי הגן על הנר בידיו שלא יכבה וכך נכוו ידיו מהלהבה. ואולם כעת, תמו הגזרות האלה ואנחנו יכולים להשתמש בפנס. משום כך משתמשים היהודים בפנסים להנאתם. איך אמרו? ״לעשות נקמה בגויים״,והמשיכו ואמרו: ״הדר הוא לכל חסידיו הללויה״. בדומה לכך, גזרו על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. מה לעשות, כשבקיץ הלוהט אבני הריצוף של הרחובות להטו מחום השמש, והיהודים קפצו מאבן לאבן כדי שלא לשרוף את רגליהם. הערבים נהנו לראות את היהודי קופץ כמרקד, צוחקים וצועקים עליו. מסכנים היו אבותינו, סבלו במאוד מהערבים. ה׳ ישלם להם כפועלם. אילו אכזרים! לא הייתה בהם רחמנות בכלל, גדולים וקטנים. נכון, היו מתי מעט יחידי סגולה שריחמו והטיפו מוסר לבני דתם החצופים וניסו להגן על היהודי הסובל מהתעללות זו(כי לפי דתם חובה על המוסלמי להגן על היהודי שהוא דהימי, כלומר בן חסות). אבל מי שת לבו לכך? הנר הדולק בתוך הפנס האיר את דרכי. אהבתי מאוד להתפלל. התפללתי תמיד בכוונה עמוקה והרגשתי באותו זמן התרוממות רוח והשראה רוחנית. חמימות עברה בכל גופי ואפילו את הקור של החורף לא הרגשתי. לבי מלא אושר וסיפוק, ועודני ילד קטן, נכנס לבית הכנסת, קד להיכל ומשנן: ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך״. וכן: ״ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך״. אפילו היום, אני מתרפק על אותם הרגעים בערגה, בגעגועים ובאהבה רבה. אמונתי התמימה והעמוקה מילאה אותי אושר ממש, ונסכה בי כוחות רבים. אף פעם לא התעצלתי לקום.

כל מילה בתפילה הייתה חשובה לי. מה גם שהבנתי הכל כשקראתי בשקט ובעל פה ״ותתפלל חנה ותאמר, עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך…״. אילו מילים נשגבות. איך אפשר להישאר אדיש? הייתי מתמלא רגש עמוק עד כדי דמעות. הרגשתי עם חנה מה שהרגישה כשהתפללה בשקט. ראיתי אותה בדמיוני. ״היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע…״. מילים מלב כואב ובכוונה עמוקה. התפלאתי על כך שעלי דיבר אתה וחשבה לשיכורה! זה לא נראה לי הולם. עד היום, כאשר אני מדקלם ביני לבין עצמי קטע נפלא זה, אני מתרגש מאוד. ולא רק קטע זה. גם קטעים אחרים, כגון זה על הטרגדיה של משפחת נעמי בספר ״רות״, או קינת דוד על מות שאול ויהונתן, מילים שנגעו אל לבי וריגשו אותי. ידידות שאול ויהונתן שימשה לנו השראה לידידות שלנו, ידידות אמת, כנה ונאמנה. ידידות לשמה ממש, ידידות שנהרות לא ישטפוה.

ישנם קטעים רבים שלמדנו בעל פה, שאני זוכר ומשנן אותם עד היום ולעתים קרובות בהתרגשות רבה. כשגדלתי מעט וכבר הייתי בכיתות הגבוהות ב״אם־הבנים״, הייתי ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו. מדוע קראו לזה ״מסדר״? אינני יודע. ככה קראו למי שקרא בנעימה ובקול רם פסוקי דזמרה ו״שחרית״ בשבת. כפי שאחרים סיפרו, ניחנתי בקול ערב וכך תפסתי לי מקום חשוב בתפילות השבת. תמיד אהבתי לזמר שירי שבת ופיוטים. השבת אצלנו הייתה מיוחדת במינה. כשאבא היה בבית, השמחה הייתה גדולה עוד יותר. לרוב הוא היה בנסיעות בעניין המסחר בחיטה, שהיה קונה מהערבים ומרכז את זה במחסנים בערים שונות. לכן לא ראינו אותו הרבה. בחופשת הקיץ היינו הולכים אליו, לעיר אזרו, שם היה לו מחסן גדול מלא שקי חיטה, ושם בילינו בהנאה ובחופש גמור, כל הקיץ. אזרו הייתה אף היא עיר הררית ומוקפת יערות שבהם היינו משחקים ושותים מהמעיינות הנובעים מן האדמה. מים טעימים, היישר מהמעיין לפינו. בבית, ליד החלון, על הקיר בחוץ, אני זוכר שהיו לנו שובכי יונים. אכלנו ביצים שהיו מטילות ולפעמים אף אכלנו את היונים עצמן. בין החבורה, שמנתה את ידידי המשפחה, היו גם שוחטים ותלמידי חכמים. בשבת היו כולם מתאספים אצלנו לתפילה ולארוחות השבת שאמא הכינה. אחרי האוכל, דיברו דברי תורה עד מנחה והבדלה. בתום הקיץ היינו חוזרים לספרו ולחיינו הרגילים. תמו ימי החופש כמו כל דבר אחר בחיים. רווח לנו שיש לנו שבת בכל שבוע, בה הרגשנו נשמה יתרה. זוהי חגיגה מרגשת עבורנו, פעם אחר פעם.

ביום שישי אחר הצהריים, כל המללאח היה כמרקחה. כל אחד נחפז לסיים את עסקיו, שכן אחר הצהריים היה עובר איש אחד ברחובות ותוקע בשופר. בזמן זה הסוחרים היו סוגרים את החנויות וממהרים לבית המרחץ – להתרחץ ולהחליף לבגדים מיוחדים לכבוד שבת. עוד לפני השקיעה כל המללאח היה שרוי באווירת השבת שהוסיפה לו נופך של קדושה. הרחובות נקיים, החנויות סגורות, הבתים מוארים ומכל פינה מרגישים את שמחת השבת המתדפקת על שערינו. כל ימות החול האפורים חלפו עברו ופינו אח מקומם לשבת להביא את השמחה למעוננו. לפני כניסת השבת היה אבא נוהג לשבת בחצר שלנו ולצלות על פחמים דג טעים מאוד שקראנו לו ״סאבל״, אשר דגו אותו בנהר הגדול ״וואד סבו״. אבא היה אוכל אותו בהנאה, לאט לאט, ושותה בלגימות קטנות כוסית ״מחיה״ (= מי חיים), משקה חריף שעשו מתמרים או מתאנים, מתובל בעשבים ובתבלינים שהוסיפו לו טעם וריח.

אבא היה רציני מאוד, אך בה בעת במצב רוח מרומם. בדרך כלל הוא דיבר מעט ושיבח בפניי תמיד את מעלת השתיקה. ״אמא דיברה מספיק בשביל כולנו״, היה אומר בחיוך. ברבות השנים הבנתי כמה זה קשה לשתוק. לפעמים קיימנו תענית דיבור. האמינו לי, זה קשה יותר מצום רגיל. אבא לימד אותי להעריך את החיים ולא להתלונן. לראות תמיד את הטוב שבתוך הרע. הוא היה אומר: ״יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים״. כמה שהוא צדק! שיעור זה ישמש אותי יפה בחיי הקשים בעתיד. בעודנו יושבים, הוא מדבר ואני מקשיב ביראת כבוד עד שהוא שולח אותי להביא את החומש ואנו עוברים על פרשת השבוע עם תרגום אונקלוס ומפרשים שונים. זהו מנהג שנשאר אתי עד היום. לפעמים שואלים אותי אם אני לא מתעייף לחזור על אותה פרשה שנה אחר שנה, ואני עונה כמאמר הכתוב: ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת״. ועוד אגיד לכם, שאני תמיד מגלה משהו שלא ראיתי קודם. כאילו שהתורה מתחדשת מתך עצמה ובתוך עצמה, פעם אחר פעם, ומגלה פנים שונות לפי הבנת הקורא. זה באמת פלא! איך אפשר להתעייף מזה? זה מעיין החיים שלנו! באמת! אנחנו חיינו את התנ״ך ולא היינו צריכים מפרשים. היה לנו חוש להבין גם את הדברים הסתומים ואת המילים הקשות. סיפורי התורה התנגנו בתוכנו והבנו אותם. כמה אהבתי שעה כזו בחברת אבא! אז אמא והאחיות לא העזו להפריע לנו וכולו היה שלי. אחי לא ישב אתנו. זה לא עניין אותו כמו שזה עניין אותי. הוא כבר הלך ל״אליאנס״. הוא היה מאלה שנכנסו ל״פרדס״, שהתחילו לקצץ בנטיעות, כמו שחששו הרבנים. כמה חסר לי אבא המנוח שנקטף בטרם עת, לפני שהיטבתי להכירו. כילד, לא העזתי אף פעם לפתוח בשיחה עמו או להישיר מבט לעיניו. אם שאל, עניתי, ודיברנו רק על דברי תורה ולא על ענייני חול. תמיד היה מוסיף ״יתעלה שמו לעד״ כשדיבר על מעשי ה׳ ונפלאותיו. אהבה וכבוד הכתיבו את התנהגותי אתו. אף פעם לא ישבתי במקומו, סתרתי את דבריו או נכנסתי לתוך דבריו. כך התנהגנו – אנחנו הצעירים – עם המבוגרים. אף פעם לא העזנו להשתתף או להתערב בשיחתם. ישבנו אתם רק אם דיברו דברי תורה על מנת שנלמד. אחרת, לא התערבנו בחברתם. הכרנו את מקומנו. כשהיינו בבית הכנסת ישבנו בשקט. אם נכנס איש שיבה או רב, היינו עומדים על רגלינו ולא חזרנו לשבת עד אשר ישבו הם. זאת על מנת לקיים ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״. תלמיד חכם זכה אצלנו לכבוד הגדול ביותר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 35

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר